אור ברסלב
העיתונאי 3 חמישה דפי פוליו

העיתונאי 3

חמישה דפי פוליו

סיפורים מאחורי הדלת

(סיפור אמיתי)

הלחץ הבלתי נלאה, ההספקים, השיעורים הקדחתניים, השאלות והפניות האינסופיות של התלמידים מקשים על הריכוז, על המבט הנכון על כל תלמיד, על החדירה הרנטגנית לחביוני ליבו, לרחשי מצוקותיו ועצבונו. אדם איננו מלאך, וגם למלאך יש את המגבלות שלו. אבל אם הקב"ה הטיל עומס על יהודי, הוא לוקח בחשבון שכתפיו רחבות מספיק כדי לשאת בעול ולעמוד במשימה, גם אם היא דורשת רגישות פורצת גבולות ויכולת אבחנה למעלה מעולם האצילות.

אברהם בן נתן הגיע לישיבה הקטנה המפורסמת "פעמי דרום" מתלמוד תורה קטן ובלתי מוכר מעיירה צפונית.. הוא היה התלמיד היחיד בת"ת שלו שהתקבל לישיבה המוצלחת, והיתה לו מוטיבציה עצומה להצליח ולהוכיח גם לעצמו, שעדיו לגדולות.

אבריימל'ה בן נתן, היה בנו של פועל בנין שומר מצוות, שבקושי ידע לקרוא, אבל אהב תורה ורבנים, ומסר בשמחה את בנו הקטן לידיו של המלמד ציון מלכה, כדי שיעצבו ויעלהו במעלות.

אתם יודעים איך זה, באותן עיירות קטנות שבהם הת"ת קטן, ומספר התלמידים זעום יחסית, לא תמיד הרמה הלימודית מרקיעה שחקים. מדוע? כי לפעמים מקבלים כל תלמיד, ולא כל אחד מהתלמידים מצליח ליישר קו ולתפוש את הנילמד, אז משקיעים בחלשים ונפגעים החזקים, ולעיתים ההיפך. אבריימל'ה היה דווקא תלמיד מוצלח, אבל יחסית, רק יחסית.

ולכן עם הגיעו לישיבה הקטנה כשהוא חדור מוטיבציה, הוא התיישב בספסל הראשון מול ראש הישיבה, תקע בו שתי עיניים סקרניות והתחיל שותה בצמא את דיברותיו.

השיעורים של הרב שרגא גולומב ראש הישיבה, הן ברמה עיונית גבוהה ביותר. אברהם לא היה מונח בעובדה שהוא יושב בישיבה שהיא ספינת הדגל של עולם התורה. עברו עליו ימים של גיהנום, הרב דיבר והוא לא הבין מילה. החברים החדשים שלו דווקא גילו ענין, שאלו שאלות, התפלמסו ורשמו דפים על גבי דפים של חידושים. הוא הביט בהם בקינאה מוסתרת, ושאל את עצמו מדוע לפתע פיתאום הוא כל כך חלש, לא מבין, לא מצליח להתרומם.

הערפל נמשך יום, יומיים, שלושה, שבוע, אבריימל'ה איבד שליטה והתרחק לחלוטין מהקשר לגמרא ולסוגיות הנוקפות והמעמיקות. הלימוד היה בעבורו משימה בלתי אפשרית, קשה מנשוא. בלילה הוא הרטיב את הקר בתחנונים לבורא עולם שיאיר את עיניו, שיחדד את שכלו.

הוא בהה בשיעורים, ואז גמלה בליבו החלטה "אם אינני מסוגל ללמוד, לכתוב ולחדש, לפחות אשקיע את עצמי בתפילה. אתפלל בכוונה כמונה מעות, בטהרת הלב, בשפתיים דולקות. אתחבר לקב"ה דרך התפילה כי הלימוד זר לי".

אבריימל'ה השקיע עצמו רק בתפילה. תפילת שמונה-עשרה שלו יכולה היתה להימשך 20 דקות ויותר. הוא אכל פחות והתפלל יותר. הוא היה מרוכז ובוער כמו לפיד אש. עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות וליבו דבוק בעליונים. המשגיח וראש הישיבה לא הבחינו, לא ידעו מה מתרחש בליבו של הנער, גם לא החברים. הוא פשוט היה כמו אוויר.

כך עברו להם כמעט שלושה חודשים מייסרים, הנער לא למד אם כי נכח בשיעורים. חבריו לחדר קלטו אומנם שהוא איננו מונח בלימוד, עקב שתיקותיו הארוכות ומופנמותו, אך לא שיערו בנפשם מה עוצמת הסערה בנפשו.

יום אחד הבחין יוסל'ה גאנץ משיעור ג' באבריימל'ה הניצב סמוך לקבוצת תלמידים המלבנת סוגיה בלהט, סמוך לכניסה לאוצר הספרים. גאנץ, בחור רגיש, הבחין שפניו של אבריימל'ה בן נתן כשולי קדירה. עננה אפורה כיסתה פניו, ועצב עמוק ניבט מעיניו השחורות. יוסל'ה מעולם לא שוחח עם אבריימל'ה, חוץ מאשר כמה מילות נימוסין של "שלום שלום או בוקר טוב".

לפתע פנה אבריימל'ה כדי לצאת מן החצר, רגלו הימנית פגעה בשולחן סמוך עליו ניצב הר של ספרים, הללו צנחו על הרצפה בקול רעש גדול. "מה שוות כל התפילות שלך אם אתה מבזה ספרי קודש?" גיחך לעברו אחד התלמידים. היה זה כמו סכין שוחטים שחתך את ליבו השסוע ממילא.

פניו של אבריימל'ה השחירו, הוא הזדרז להרים את הספרים, לנשקם, ונמלט דומע מן המקום. הוא נשכב על המיטה מיוסר ודחוי "באמת" הרהר בלבו, "מה שוות התפילות שלי??... אני באמת בן אדם לא יוצלח, לא יודע ללמוד, מפיל ספרים, מתפלל כנראה רק כלפי חוץ". הרהורי פרישה מן הישיבה החלו מנקרים במוחו, ועיניו זולגות. "מקומי כנראה מעבר לעולם התורה... אני לא יוצלח...".

"אבריימל'ה היקר" חייך יוסל'ה גאנץ גבה הקומה שניצב בפתח החדר "אני רואה, שאתה עצוב. עובר עליך משהו. אתה לא חייב להשיב לי, אבל אני מרגיש שאתה קצת מנותק. אשמח לעזור לך... אתה בכל זאת אח שלי, כל ישראל אחים, וגם אם לא דיברנו עד היום הגיע הזמן שנכיר...".

המילים הללו היו כמו מים צוננים לנפש עייפה אלומת אור מלטפת בחושך סמיך. "אתה אח שלי"... הנער שתק ארוכות, ואז השיב "נדבר יותר מאוחר..." גאנץ יצא ואמר "ממתין לשיחה איתך".

במשך שעתיים ארוכות ישב אבריימל'ה וכתב על חמישה דפי פוליו על הימים המסוייטים שלו בישיבה, שהתחילו משיעורי הערפל, מהתעלמותו של המשגיח ומחוסר יחסו של ראש הישיבה.

"יוסל'ה, אני מרגיש כמו עלה נידף ברוח. לא מכירים אותי, לא שאלו אותי מה עובר עלי. שלושה חודשים של אובדן דרך, של חיפוש עצמי, של שתיקה. אני מבין שהמשגיח והראש ישיבה עסוקים עם עוד 100 תלמידים ואין להם זמן לטרחן כמוני... אבל שאלת, ואני מסביר לך, כי אתה הראשון שמתייחס אלי... במו עיניך ראית הבוקר כיצד הפלתי ספרים לארץ, וכינו אותי "מבזה ספרי קודש, מה שוות התפילות שלך"... ואני משביע אותך יוסל'ה שהמכתב הזה הוא לא לעיון, הוא לעיניך בלבד, אל תעביר אותו למשגיח או לראש הישיבה, אני לא צריך שירחמו עלי, אני בסופו של דבר אסתדר, כנראה שאעזוב את הישיבה למקום אחר שמתאים לי, למקום שבו נותנים יחס, הארת פנים, כבוד".

מכתב נוקב מתמציות העצב של הלב הבודד. מלב של נער צעיר, שהפכו אותו בעל כורחו, לאוויר, ליהודי לא נחוץ.

יוסל'ה גאנץ צילם את המכתב והעבירו לעיונו של המשגיח, למרות בקשתו המפורשת של אבריימל'ה "לעיונך בלבד". היה זה הימור נכון. כבר למחרת האיר המשגיח את פניו לאברהם בן נתן, שאל אותו שאלה מנומסת, בצהרים הוא ביקש ממנו שידאג להביא את הגמרות החדשות לבית המדרש, ובערב ראש הישיבה כבר שוחח עמו - אגב אורחא - בלימוד.

מכאן ואילך החלה הצמיחה, הפריחה, השמחה. תוך שבועיים נכנס אבריימל'ה לסוגיות הנלמדות, פניו הוארו, והצבע חזר ללחייו. הוא כמו נולד מחדש.

עשרים וחמש שנה חלפו מאז. אבריימל'ה בעצמו הוא כבר ראש ישיבה מצליח. הרב יוסל'ה גאנץ - ממנהלי אירגון של מרביצי תורה - עקב אחר עלייתו של הנער היקר, ועד היום לא סיפר לו כי חמשת דפי הפוליו הועברו לעיונו של המשגיח. את הצילום של מכתבו העצוב של אבריימל'ה בן נתן מחזיק הרב גאנץ קרוב ללב, ומפעם לפעם הוא מעיין בו. הוא עושה בו שימוש נכון בהשתלמויות עם רבנים ואנשי חינוך. "פיקחו עין, אם תגלו עיניים עצובות, חייכו אליהן. יתכן שבכמה מילים קטנות תרוויחו ראש ישיבה".

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה