דמעות של אמא · פרק ב'
החיים בארץ ישראל של שנות הארבעים המוקדמות לא היו חיים קלים. קליטת העולים לא היתה מאורגנת, רבים נפלו בין הכיסאות, משוטטים בין עיר למושב, בין עיירה לקיבוץ, מחפשים ומשוועים למשענת, לפת לחם, לקורת גג. וברקע הטרור. המחתרות העבריות אינן מניחות לצבא הבריטי, פיגועי ירי, מטעני חבלה, מעצרים. הערבים בליבוי יצרים של ראשיהם מפגעים ביהודים, ובתווך הבריטים שלבם נוטה לתמוך בערבים, אך הפוזה של מעצמת-על שקיבלה מנדט ל"סדר את העניינים" מעמידה אותם כשגרירים לא מוצלחים.
בדרך לא דרך מגיעים מרבית בני השיירה האפגנית לעיירה דרומית בנגב ותוקעים יתד על רקע מדבר צחיח ושומם שיש בו יותר יללות תנים מאשר כוכבים, שיש בו צנע ומחסור יותר שמחת-חיים. מכאן, מן הנוף המשמים הזה צריך לבנות חיים חדשים ומאושרים. בארץ ישראל, הארץ שכה השתוקקו אבותינו להגיע אליה במסע הגלות המתיש, שסופו עדיין לא נראו באופק. מסע של סבל , מכאוב, שכול, ואין סוף דמעות, אבל תכליתו היא אמונה תמימה באבינו שבשמים, שדבריו עדיין תלויים בחלל העולם ונשבעים למי שעדיין שומע "... יש שכר לפעולתך, רחל האם היקרה, ושבו בנים לגבולם". כן, מבטיח הקב"ה "סוף הכבוד לבוא, עוד מעט קץ הגלות ופתיחת שערי הגאולה אליהם תכנסו נרגשים ושוֹחקים, ואקבץ את כל הנידחים וכולם ישובו בריאים ושלמים לביתם".
הרב יוחנן רחמניאן נוטל על עצמו להמשיך ולהנהיג את קהילתו הקטנה, והוא נוסך בהם פעם אחר פעם את תקוות הגאולה. "נכון, עדיין קשה, עול הקיום כבד על צווארנו, אבל אנחנו בארץ הקדושה, פלטרין של מלך, וכאן להבדיל מארץ מוצאינו אפגניסטן, כאן כל מצווה היא יהלום בכתרו של המלך, כאן כל שבת שנשמרת היא כמו שירה מזוככת של מלאכי השרת החופפת שבעה רקיעים. כאן אנחנו צמודים לחיבוקו האוהב יותר של אבא שבשמים. כאן בארץ אבותינו, הוא מנשק אותנו, בבחינת ישקני - מנשיקות - פיהו - כמו בנים שאבדו להם אי שם, אבל ברחמיו כי לא תמו הם שבים הביתה...".
ומעיניה של שושנה אליטוביאן - מעזרת נשים - זולגות דמעות-ענק, בנה הקטן אביתר נחטף מידיה ועדיין לא שב. מאז אותו יום מר ונמהר כאשר אחד השודדים גזל את העולל בן שלושת החודשים מידיה, חלפו כמעט שמונה שנים. נולדו לשושנה עוד חמישה ילדים בארץ ישראל, שני בנים ולאחריהם שלוש בנות. כולם בריאים, כולם מבורכים, כולם עושים רצון קונם, ילדי חמד השובים ביופיים ובאצילותם את כל רואיהם. אך שמחת החיים של ילדיה שנולדו כאן בפלטרין המלך, איננה מצליחה לסדוק את שריון האבל הפנימי של אמא שושנה, הממאנת להתנחם.
שושנה ממעטת לדבר. היא חיה בתוך עולמה הפנימי, ובכל צעד ובכל שעל היא משוחחת עם אבא שבשמים, ומזכירה לו את יגונה. "אבי שבשמים, אני יודעת שאתה שומע ומאזין לתפילותי, שוקל וסופר את דמעותי שהם כמו ים שאין לו סוף. שנינו במצב דומה. גם אתה ריבונו של עולם, כמו אב שכול, שהרי בניך גלו מעל שולחן אביהם, ואתה מצפה מתי ישובו, מתי ישבו שוב סביב שולחנך כשתילי זיתים, וישוררו לך, ויאירו פניהם אל מול זיו שכינתך. אתה אבאל'ה בוכה עליהם כמעט אלפיים שנה, ובוודאי כאבך ויגונך גדולים משלי. אבל אני בתך הקטנה, אמנם זכיתי לחסות בארץ הקודש בצל שכינתך, אבל מבלי בני בכורי שאבד לו אי שם בארץ זרה, מבלי להותיר עקבות, מבלי סימן חיים. וליבי - אבאל'ה - נקרע ושסוע מן העובדה שהילד שלנו אביתר, שהורתו ולידתו בקדושה ובטהרה, גדל אולי בחברתם של ערלים צמאי דם, וזוהי לא רק גלות, זה אסון נורא שנשמה קדושה נופלת חלילה לעמקי הקליפות על לא עוול בכפה..." דמעות של אמא.
"אני מבקשת ומתחננת אבא, שתחזיר את בננו האובד עד לזרועותי, שאחבקו ואנשקו. עלי מוטלת חובת התפילה והדמע, ועליך אבא יקר יש חובה לומר לי "אמאל'ה, בתי היקרה, ושב אביתר לגבולו, לביתו".
התפילות הללו בנוסח כזה או אחר, חזרו על עצמן כמה פעמים ביום, אבל הדמעות הן אותן דמעות ממש.
אחרי תשע שנים.
שרה לויאן, חברתה הטובה של שושנה אליטוביאן נסעה באחד הימים לציונו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה. אחרי תפילת מנחה בציון וקריאת ספר תהילים שלם להצלחת עם ישראל ולשובו של אביתר החטוף לחיק משפחתו, היא פנתה עם כמה מחברותיה לחמי טבריה. שם בכניסה היא הבחינה במשפחה חביבה - ברוכת ילדים - שישבה על ספסל בסמוך לכניסה וסעדה את ליבה. בין הילדים בלט ביופיו ילד כבן 10, פניו אציליות, עיניו מאירות, ותווי פניו דומים להפליא לפני ילדיה של שושנה אליטוביאן... היה זה דמיון מפליא... שאי אפשר לטעות בו.
שרה פנתה לאם המשפחה "צהריים טובים, יש לך ילדים מקסימים ממש, האם כולם ילדייך... או שמא גם של אחיותיך...".
"ברוך השם, כולם ילדינו שיהיו בריאים..." השיבה האם "כולם בניו של מלך מלכי המלכים...".
"מאיפה עליתם לארץ?".
"לפני שנה עלינו מאפגניסטן" השיבה האם.
שרה, לא יכלה להסיר עיניה מהילד עדין הנפש שישב על הספסל, אחז בידו תפוח עץ, ועיניו תקועות בשחקים.
"הוא הבן של שושנה... אין לי ספק..." הרהרה, ועשתה מעשה. היא רצה בזריזות במעלה הארוך לכוון ציונו של רבי מאיר. שם היא נזכרה, ניצב ג'יפ של הצבא הבריטי ובו חמישה חיילים.
"סליחה שאני מפריעה לכם" אמרה "אבל כאן בחמי-טבריה נמצא ילד שנחטף לפני תשע שנים כתינוק קטן מאמו באפגניסטן... הוא נעלם כל אותם שנים, ואין לי ספק שהוא חי, ונמצא כרגע בחיק משפחה הסועדת לבה סמוך לחמי-טבריה. אני מבקשת שתבדקו את הדבר... מדובר בבן של חברה שלי אשר אינה מתנחמת...".
לא יאומן כי יסופר. החיילים הבריטים היו קשובים למילים שיצאו מלב דואג, הניעו את הג'יפ ופנו לחמי טבריה.
אב המשפחה יהודי ירא שמיים כבן 55 נקרא לחקירה, ואכן תוך דקות ספורות הודה. "אומנם כן, הילד משה איננו בני יוצא חלצי. לפני כתשע שנים בהיותו תינוק בן מספר חודשים הגיע אלי שליח אפגני מטעם כנופיית ליסטים, והציע לי אותו למכירה. הוא אמר שהוא ילד יהודי שנחטף לא מכבר מאם יהודיה שנמלטה מהמדינה. ראיתי שהוא מהול ושילמתי עליו כמה מאות מטבעות, וכך פדיתי אותו מידי הליסטים, ומאז הוא גדל אצלנו כילד שווה בין ילדינו... אבל אני ורעייתי נשמח שהוא ישוב לחיק הוריו האמיתיים... הוא ילד מיוחד במינו, עדין נפש, אציל במידותיו... מלאך".
למחרת היום.
ענן האבק שהעלה הג'יפ הבריטי בפאתי העיירה הדרומית, היה גבוה מתמיד. שושנה הביטה בג'יפ הדוהר, שנעצר סמוך לביתם הדל. מן הג'יפ ירדו שני חיילים בריטיים, יהודי ירא שמיים, וילד כבן 10. שושנה לא טעתה, זה אביתר!!! אין ספק זה הוא. הוא דמה בתווי פניו האציליות לשני אחיו הקטנים יותר, גם הליכתו היתה כשלהם, ראשו מוטה כלפי מטה ועיניו ביישניות.
היא יצאה החוצה במרוצה וצעקה או זעקה, או איך שתרצו, מהנקודה הכי בוערת של האם היהודיה: "תודה אבאל'ה תודה שהחזרת את אביתר אלי, הביתה...".
היה זה חיבוק ארוך ומרוגש שאין לו סוף, ואם מישהו יודע להבחין במדבר בוכה, אין ספק שהיה מבחין בדמעותיו של הנגב חורשות תלמים.
עשר שנים אחרי, דקות ספורות לפני שנערכה חופתם של אביתר אליטוביאן עם בחירת ליבו, קראה שושנה לכלתה העתידית, אימצה אותה אל ליבה ואמרה לה: "כלתי הנפלאה, אני נותנת לך את בני בכורי אביתר, שהוא בחור לתפארת, הוא כולו עשוי מדמעות של אמא... קחי ממני עצה קטנה, עצה של אם יהודיה, תבכי רבות על ילדיך, תבכי ותבכי, כי לדמעות הללו יש כוח להחזירם, לגדלם, להצמיחם לאילנות מפוארים... ואני יודעת על מה אני מדברת...".