אור ברסלב
העיתונאי 3 דמעות של אמא › פרק א'

העיתונאי 3

דמעות של אמא · פרק א'

דמעות של אמא

תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת.

שושנה בת השבע נעמדה על כסא עץ רעוע בעזרת הנשים בבית הכנסת הגדול, והציצה מבין חרכי הוילון לעבר הרב אביתר מלאכי שנשא את הדרשה השבועית שלו בבוקר יום השבת. איש נשוא פנים היה הרב מלאכי בן ה- 80, אשר העמיד את הקהילה היהודית באפגניסטן לשם לתפארת ולתהילה, ודרשתו היתה תמיד מרתקת ומשובבת נפש. הוא נהג לדרוש קרוב לשעה בעיניים עצומות. מאות אנשים וילדים צבאו על חלונות בית הכנסת והיטו אוזנם כאפרכסת כדי להרוות צימאונם ממילותיו המלטפות, הענוגות, והגדושות ביראת שמים צלולה.

"רחל אמנו" אמר הרב בעיניים עצומות "בכתה. בכי נורא, דמעות ענקיות התגלגלו מעיניה הטהורות. בניה היקרים, עם ישראל, יוצא מירושלים הקדושה מארץ חמדת אבות אל גלות בלתי נודעת, אל דרך בת אלפי שנים של יסורים, רדיפות, שמדות, שכול ויתמות. אז היא בוכה, כי כל אמא בוכה על ילדיה, גם כשהם גדולים, גם כשחולפות מאות שנים, היא מרגישה שהם עדיין יונקים מטבורה. היא אמא, ואין אמא בישראל שלא מאמצת אל עצמה את מנהגה של רחל אמנו. מול נרות השבת בוכות האמהות שהבנים יהיו בריאים בנפש ובגוף, שילמדו תורה יפה, שיתנהגו בדרך ארץ, שתצלח דרכם. אלו דמעות של נצח, דמעות שסוללות דרך לנכדים לנינים ולבני הנינים עד סוף כל הדורות. הנה גם אנחנו כאן באפגניסטן, בגלות, שומרים על יהדותינו, על טהרת הבית ועל קדושת השבת, מכוח דמעותיהן של אמותינו הנאדרות בקודש. לבכות אמהות לבכות!!! להוריד דמעות בלי סוף על ילדיכן. בכינה מול הנרות, מול העיסה בהפרשת חלה, בתפילת 18, לבכות בצרה ולבכות בשמחה, כי הדמעות הללו מגיעות עד כסא הכבוד, ואבא שבשמים שומע, וזה נכנס לליבו, כי שערי דמעות לא ננעלו. ואז הקב"ה פונה אל האם, כל אם ואומר לה: "מנעי - קולך - מבכי - ושבו - בנים לגבולם". כן אמא, הבכי שלך מסוגל להחזיר הביתה ילד שהלך - חס ושלום לאיבוד. לבכות אמא, לבכות!!!" סכר הדמעות נפרץ מעיניו של הרב מלאכי והרטיב את חולצתו הלבנה.

שושנה הקטנה לא הסירה מבטה ממנו. "לבכות אמא לבכות" היא שיננה בקירבה מילים אלו והן נחרתו על ליבה חזק חזק. לבכות.

חלפו 13 שנים. שושנה כבר אשה נשואה, אם לתינוק בן שלושה חודשים. שמו אביתר. על שם רב הקהילה הנערץ שנפטר לא מכבר שבע ימים ושנים. בעלה יהושע אליטוביאן היה מאחרוני תלמידיו, ואך טבעי הדבר שבנם הבכור ייקרא על שם הרב.

"עולים לארץ ישראל".

המילים הללו נאמרו בחשאי מפה לאוזן. מוכרים את הבית, את החנות, צוררים כמה צרורות של בגדים ובאישון לילה, בליווי מדריך טיולים אפגאני - משתף פעולה - מתחילים במסע ארוך ומפרך לעבר מדינת פרס. שם מחכים להם שליחי הסוכנות היהודית להעלותם על מטוסים, ומשם לארץ ישראל. מסע מתיש, בין הרים ובין גבעות וגאיות, מנסים לחמוק מעיני החיילים האפגאנים הקשוחים, פה ושם צריך לשחד שוטר, או מוכס, או אפילו קצין בכיר במודיעין. והנורא מכל, כנופיות הליסטים האורבות לשיירת היהודים ודורשות כופר "כסף, תכשיטים, או ילד".

אם אין כסף, או תכשיט בעל ערך, הם חוטפים ילד מידי אחת האמהות, עולים על סוסיהם ונמלטים בחסות החשיכה אל הבלתי נודע.

"לעצור!" נשמעה שאגה מקפיאת דם לעברה של שיירת היהודים התשושים. שושנה חיבקה חזק את בנה בכורה אביתר, וכיסתה אותו בשמיכת צמר עבה.

הכסף והתכשיטים כבר אזלו. מה שנותר אלו מספר כיכרות לחם וכמה מימיות מלאות, והדרך לפרס עדיין ארוכה.

"אין לנו כסף, אנא רחמו עלינו" התחנן הרב יוחנן רחמניאן, מי שנטל על עצמו את האחריות לשיירה. השודדים האכזריים פתחו את הצרורות ופיזרו אותם על הארץ. חטפו תיקים וחיטטו בהם.

אין זכר לכסף, אין שריד לתכשיט.

בדיוק באותן שניות אביתר הקטן פרץ בבכי.

ראש השודדים הרים פנסו לעבר שושנה הנרעדת. הוא סימן לאחד מעוזריו, והלה ניגש וחטף באכזריות את התינוק מידי האם.

"למה! למה!" זעקה שושנה "החזירו לי את הילד, אני מתחננת... למה!".

הזעקות הללו נבלעו בערפילי הלילה הצונן, ונספגו לתוך מצוקיו התלולים של הוואדי, חלק מהן הידהד בחזרה. בדהרה, תוך צהלת סוסים צינית נעלמו הליסטים עם התינוק בידיהם אל הבלתי נודע.

שושנה היתה שבורה ורצוצה, הבכי לא פסק שלושה ימים ושלושה לילות, מאנה להינחם. כפופה ושברירית היא שרכה רגליה, מבטה לח ונוגה תקוע באדמה, לא קשובה.

"מי יודע מה עולה בגורלו של אביתר בני הרך..." הרהרה "השודדים הללו גויים ערלי-לב, האם חלילה הוא יגדל בינותם ויהפוך לתינוק שנישבה ללא תורה ללא מצוות...?" בכי תמרורים.

אחרי שלושה ימים של שתיקה והרעבה עצמית התמוטטה והתעלפה האם "השכולה", מבלי בנה היא יושבת. בעלפונה על סף המוות היא רואה לנגד עיניה את עצמה כילדה בת שבע ניצבת על כסא רעוע, ומביטה דרך חרכי הוילון בעזרת הנשים ברב האהוב כל כך אביתר מלאכי. עיניו עצומות ושפתותיו דובבות בקולו המלטף והמחייה: "כן אמא, הבכי שלך מסוגל להחזיר הביתה ילד שהלך - חס ושלום - לאיבוד. לבכות אמא לבכות" זעק הרב כנגד שושנה הילדה "עד שהריבונו של עולם ישמע את נישגבות תפילתך ויאמצה אל ליבו, כי שערי דמעות לא ננעלו שושנה, לא ננעלו... ואם ירצה השם את תכף תשמעי אותו אומר: מנעי קולך מבכי שושנה בתי היקרה... עוד ישוב בנך לגבולו...".

דקות ארוכות נמשכו נסיונות ההחייאה של שושנה עד שפקחה את עיניה.

"את חייבת לשתות ולאכול" ציווה אותה בעלה.

שושנה הרגישה לפתע שכוחות עלומים נמסכים באבריה הסדוקים, וליבה החל לפעום בנמרצות. היא שתתה, אכלה פת לחם, ברכה ברכת המזון, הזדקפה והרימה עיניה השמימה. כל בני השיירה הביטו בה משתאים, זו לא היתה שושנה השברירית, העוצמה שנמסכה עליה ממרומים שיוותה לה דמות זוהרת, הילה מלאכית נסוכה על עיניה.

"ריבונו של עולם, אבא שבשמיים" היא הגביה שתי ידיה בתחינה למרומים "אני מתפללת לפניך, אני מתחננת, ואני גם בטוחה שתחזיר לי את בני אביתר בריא עד אלי, עד לזרועותי, אין לי ספק אבאל'ה שעוד אחבק ואנשק את אביתר ואזכה לראותו ילד חמד, בן תורה, קדוש וטהור כמו הרב אביתר מלאכי זצ"ל שהוא קרוי על שמו... אני מבקשת, ריבונו של עולם, חוזרת ומבקשת שתביא אותו עד אלי, מבלי שאצטרך לחפשו, לשרך רגליים... אני מבטיחה להתפלל כמו רחל אמנו, כמו כל אמא יהודיה שלא חוסכת דמעות... אמא שושנה תבכי, אמא תבכי!..." ובכי ארוך שטף את פניה...

בני השיירה נרעשים וכואבים הביטו בה ברחמים גלויים ונדו בראשם זה לזה כאומרים: "כנראה נטרפה עליה דעתה... כנראה".

יומיים אחר כך הם עלו למטוס. שושנה ללא אביתר, שנותר הרחק מאחור בארץ חורשת רעה.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה