אור ברסלב
העיתונאי 3 ארון הספרים של מחמוד

העיתונאי 3

ארון הספרים של מחמוד

צוקר למד לקח

(מבוסס על מעשה שהיה)

השומר בשער תלמוד התורה "גינת ורדים" צלצל ארוכות בטלפון הפנימי לחדר המנהל הרב שאול בן בסט. המנהל היה עסוק באותן דקות בבחינת ילדי כיתה ו' על הלכות שמיטה. המזכירה רבקה צהלי טרקה קלות על הדלת וסימנה למנהל לצאת, "השומר צריך אותך דחוף. הוא טוען שיש פה ערבי שמחפש אותך דחוף!".

"ערבי מחפש אותי דחוף?!" מוזר מאד גיחך הרב בן בסט בשביל זה מוציאים אותי מכיתה בזמן מבחן...

"את הטרוניה הזו כבר לא הספיקה לשמוע המזכירה המסורה גב' צהלי, שחזרה בזריזות לחדר הצילום לסיים כריכת חוברת על "הלכות שבין אדם לחבירו".

הרב בן בסט בן ה- 60 ניהל את תלמוד תורה "גינת ורדים" בעשרים השנים האחרונות ביד רמה ממש. הוא נכנס לתפקידו בשנה השלישית לקיום הת"ת, שהיה במצב כלכלי ורוחני לא מזהיר במיוחד, בלשון המעטה.

שנתיים קשות עברו עליו, עד שהצליח לייצב את הספינה הרעועה, הכניס מלמדים מצויינים ודאג לנצל את קשריו כדי לממן את שיעורי ההעשרה של אחה"צ. חריצותו היתה לשם דבר. הוא לא בחל בכל מלאכה קשה, העיקר לחסוך עוד כמה פרוטות. לעת הצורך הוא שימש כנגר, כמסגר, כאינסטלטור, והכל עשה במומחיות ראויה לשבח.

המלמדים נהגו להתלוצץ על חשבונו "הרב בן בסט הוא המנהל הכי אינסטלטור שיש בארץ". הוא אהב את המחמאות הללו והשיב להם באותה מטבע "ואתם המלמדים היחידים בעולם שפועלים עפ"י הנחיות של אינסטלטור...".

המנהל החיש צעדיו לכוון שער הת"ת. השומר אברהמל'ה שומכר ניצב מלוא קומתו מול טיפוס שנראה ערבי לגמרי. שפם ענק וכסוף מעטר את פניו, ידיו סדוקות ובגדיו מלאים כתמי צבע ושאריות של טיט מיובש. הערבי היה מוכר לרב בן בסט, אבל קשה היה לו להיזכר מתי והיכן הוא זכה להיכרות מוקדמת עמו.

"הו כבוד הרב שאול, אני שמח שבאת לכאן, השומר שלך כבר 10 דקות לא נותן לי להיכנס. אני חייב לדבר איתך דחוף דחוף... זה קשור לענין רציני, שרק אתה יכול לעזור בו".

מחמוד? שאל המנהל.

"כן, אתה זוכר אותי. לפני 10 שנים בערך עשית אצלך בשתי הכיתות החדשות את כל הריצוף והצבע של החלונות. אני השיפוצניק מטייבה".

המנהל חייך וסימן לאברהמל'ה המתוח להירגע, ולפתוח את השער. "הוא לא מחבל אל תדאג, אני מכיר אותו, הוא שיפוצניק ותיק".

"רגע רגע" עצר השומר רחב-הכתפיים את מחמוד השיפוצניק "מה יש לך כאן בארגז?".

"זה בדיוק הענין, כבוד הרב תסתכל בתוך הארגז שלי, הגעתי לכאן בגלל שני ספרים".

ארגז הכלים של מחמוד היה גדוש מסמרים מפתחות וברגים, אבל מעליהם, הונחו שני ספרים עם כריכה חומה ומאובקת. הם נראו חדשים, אבל היה ברור שהם ישנים, אפילו ישנים מאד.

השער נפתח והמנהל המסור הבחין כי השיפוצניק הערבי נירגש ומתאווה כבר לפתוח את סגור לבו. הם התיישבו במשרד, ותוך 2-3 דקות הגישה המזכירה צהלי שתי כוסות קפה שחור עם כמה שאריות בייגלה ממסיבת הסידור של כיתה א'.

"כן אדון מחמוד, אתה נראה לי מאד מרוגש, העיניים שלך כמו ברקים וניצוצות, כולי אוזן, מה יש לך לספר לי על שני הספרים בארגז העבודה שלך. רק אל תגיד לי שאתה רוצה להחליף מקצוע ולהפוך לספרן או למפיץ ספרים".

מחמוד לגם מכוס הקפה, הניח את הספרים על שולחנו של הרב בן בסט, נשם נשימה ארוכה ועמוקה ופתח במונולוג.

"תראה הרב, אני אולי ערבי ישמעאלי, אבל אני יש לי כבוד ליהודים, אבל לא פחות כבוד יש לי לספרים שלכם. אני יודע שאלה ספרים קדושים, ואני מאמין בקדוש ברוך הוא ובגלל זה אני לא יכול חס ושלום לזרוק ספרים קדושים לפח הזבל?

לפח הזבל? נדהם הרב בן בסט. למה לזרוק?

"אז ככה, תשמע כבודו, השבוע קיבלתי עבודת שיפוץ של דירה קטנה בתל-אביב, ברחוב קטן בדרום העיר. בא אלי אחד יהודי אשכנזי, שכחתי בדיוק מה השם שלו, ביקש ממני, מחמוד תכנס לדירה פה קומה שניה ותזרוק הכל החוצה. אל תשאיר שום דבר. הכל לפח הזבל. אחר כך תתחיל שיפוצים. לפני שעתיים אני נכנס לבית הקטן, מול העיניים שלי בסלון ספרייה ענקית ולידה משטח גבוה מלא ספרים. אני מרים פלאפון לאשכנזי שואל אותו יש פה ספרים קדושים ליהודים. גם זה אני זורק? אומר לי הבן אדם, ה-כ-ל לפח. יא, אני חושב, מחמוד לא מסוגל לזרוק לפח ספרים. לא מוכן שיכעס עלי אלוקים. זה חטא. אז אני פותח את הספרים שהיו במשטח ליד הספריה, הם נראו לי ממש חדשים, ובפנים כתוב מה שכתוב. אמרתי לעצמי מחמוד, אל תעשה שומדבר לפני שאתה מדבר עם כבוד הרב שאול בן בסט. אני זוכר אותך לפני 10 שנים, עשית לי כבוד גדול. אז הנה כבוד הרב שני ספרים לדוגמא, תקרא בהם. כן, שתדע, מכל ספר שיש כאן, ישנם לפחות עוד 500 ספרים בתוך הבית...".

הרב בן בסט פתח את הספרים ועילעל. הראשון שמו "ברית חסד" השני "בית ועד לחכמים". מנהל הת"ת שקע בקריאה, והחידושים? שמן זית זך, לשון לימודית משובחת, משכיות כסף בתפוחי-זהב, דבר דיבור על אופניו. חידושים מפתיעים במקוריותם ובסיגנונם המלוטש. הרב בן בסט הביט בהסכמות ולא האמין למראה עיניו. הוא לחש לעצמו את מילות ההסכמה "לגאון הגדול ידידי ומכובדי כבוד הרב יקותיאל וויליברג שליט"א, מי אני ומה חיי שאתן הסכמה לאחד מגאוני ארץ אשר הש"ס ומפרשיו שגורים על לבו ולשונו, וחידושיו מעיינות חוכמה נובעים בשצף קצף. מעמיד תורה על תילה בעמקות מופלאה דולה פנינים ואבני-חן ממצולות הש"ס, פוקח עיני עיוורים באגדות חז"ל ומפרק כל קושייה ומאיר חשכים כאור יקרות...".

על החתום, ובשני הספרים, אחד מגדולי הדור הקודם, שנפטר לפני כ- 50 שנה. הספרים הללו יצאו לאור כשנתיים לפני פטירתו של גדול-הדור שבוודאי הכיר היטב את הרב יקותיאל וויליברג.

"מחמוד, דומני שמצאת יהלום נדיר, ובאמת אין לי מושג מה זכויותיך שזכית להיות שליח, למנוע השלכתם בביזיון של ספרים שיש בהם חוכמה מופלאה ועדיין לא ראו אור. נדמה לי שהרב וויליברג נפטר זמן קצר לפני שהצליח להפיץ את ספריו ויורשיו כנראה העדיפו להשאיר את הדירה נעולה כל אותן עשרות שנים".

הרב שאול דפדף עד לדף ההקדמה ושם קלטו עיניו את השורות הבאות "הנני מוקיר תודה לנכדי מחמד נפשי יונתן וויליברג חיכו ממתקים וכולו מחמדים שהאיר עיני והיה כתנא מסייע לחידושי הרבים, שאל שאלות מחוכמות, הקשה קושיות פקחיות. יהי רצון שחפץ השם יעלה בידו ויהיה כאחד הגדולים בארץ כעתירת סבו, יקותיאל וויליברג".

"אני חייב ללכת לעבודה כבוד הרב. אני רק מבקש שתשלחו טנדר ותאספו את הספרים" ביקש מחמוד.

"בהחלט". השיב הרב בן בסט "אבל הכנסת אותי לתעלומה גדולה. מי הוא זה הרב וויליברג, מדוע יורשיו לא הפיצו את ספריו, ומה פתאום אתה אדון מחמוד זכית להיות מציל הספרים של החכם הזה?".

"הא כן" ניזכר מחמוד "ההוא האשכנזי שביקש ממני לפנות את כל הבית שמו...".

"שמו של היהודי שביקש ממני לפנות את הדירה עם הספרים..." גרד מחמוד את קרחתו "אם אני לא טועה השם שלו מיסטר יונתן וויליברג".

חושיו של הרב בן בסט נדרכו. "יונתן אמרת?".

"כן, הנה יש לי פה פתק קטן כתוב הפלאפון שלו, הנה המספר כבוד הרב, עשה לי טובה, וכבר עכשיו לשלוח טנדר, אני לא יכול לשפץ ת'בית, זה תקוע לי באמצע הסלון, ואני גם צריך לשבור שני קירות...".

הרב בן בסט עשה קישור נכון. השם יונתן וויליברג היה רשום בדף ההקדמה, קרוב לוודאי - חשב - שהוא הנכד של הרב הגאון יקותיאל, ואליו הוא התכוון בדברי הפתיחה.

"תראה יא מחמוד... תזכיר לי מה שם משפחתך?".

"מחמוד אבו-ג'וסין, אני כבר סיפרתי לך פעם שהסבא שלי שמו היה עבדאללה אבו-ג'וסין והוא היה שייח חשוב שהיו עושים לו הרבה כבוד, גם היהודים גם הערבים. הוא היה "ראיס" בחברון וסביבותיה לפני המון שנים. זה שם מכובד אבו ג'וסין, בחברה הערבית זה שם שפותח דלתות, אבל אני מחמוד יצאתי איש פשוט לא דיפלומט, לא ראש ממשלה, אני רצף אבל עם כבוד".

הרב בן בסט חייך וביקש "עשה לי טובה מחמוד, שב כאן על הספסל ליד משרדי, תעשן סיגריה טובה, אני תכף שולח לך עוד כוס קפה, ארים כמה טלפונים כדי לוודא חלילה, שאני לא נקרא גזלן. הספרים חשובים וקדושים, אבל הם לא שלי ובטח לא שלך וצריך להודיע ולהבהיר ליורשים על האוצר הזה".

"אין בעיה כבוד הרב, אני יושב על הספסל למרות שאני לחוץ על העבודה"...

"אין בעיה מחמוד, אני תמיד לשרותך".

מנהל ת"ת "גינת ורדים" התיישב במשרדו וחייג.

"שלום אדוני שמי שאול בן בסט מנהל תלמוד תורה, האם אני מדבר עם הרב יונתן וויליברג?".

"הרב יונתן וויליברג? אדוני מתלוצץ איתי?".

"חלילה, חלילה. אני פשוט יושב ואוחז בידי שני ספרים המלאים בחידושי תורה מבריקים שנכתבו בידי הרב יקותיאל וויליברג זצ"ל, חידושי תורה מופלאים ואם אינני טועה שמך מוזכר כאן, או אולי מדובר במישהו אחר ממשפחתך... ברשותך אדון וויליברג אני קורא את השורות החרוטות כאן עלי ספר "הנני מוקיר תודה לנכדי מחמד נפשי יונתן וויליברג חיכו ממתקים וכולו מחמדים שהאיר את עיני...".

הרב בן בסט הקריא את הפיסקה הזו לאט לאט. השתיקה מעבר לקו היתה ארוכה ומתוחה. "והיה כתנא מסייע לחידושי הרבים, שאל שאלות מחוכמות, הקשה קושיות פקחיות...".

נשימות כבדות נשמעו מן העבר השני, מרוגשות משהו.

"יהי רצון שחפץ השם יעלה בידו ויהיה כאחד הגדולים בארץ כעתירת סבו יקותיאל וויליברג"... האם הכוונה אליך מר וויליברג?" שאל המנהל.

"כן. הכוונה אלי. ואיך הספרים הללו הגיעו לידך.

"דרך מחמוד השיפוצניק...".

"הא, אני מבין".

"תקן אותי אם אני טועה מר וויליברג, אבל מחמוד סיפר לי שהוא קיבל הוראה ממך לפנות את כל תכולת הדירה לפח האשפה השכונתי, כנראה שלא ידעת שיש שם אוצר ספרים של סבך...".

השתיקה מעברו של הקו היתה מעיקה, נבוכה משהו.

הרב בן בסט חש שהשיחה הזו מעיקה על יונתן וויליברג, והאיש שידר - ללא מילים - אי נוחות ואי נעימות.

"מר וויליברג תרגיש נוח. אני בסך הכל רוצה לדעת אם אתה מתיר לנו לקחת את הספרים הנפלאים הללו, ולחלקם לישיבות ולבתי מדרש. התלמידים יעשו בהם שימוש רב, חבל לזורקם לפח... זה אפילו איסור חמור, אם אתה יורד לסוף דעתי.".

"הייתי רוצה לפגוש אותך הרב בן בסט. איפה אתה נמצא בדיוק?" ביקש יונתן.

תוך פחות מ- 40 דקות נכנס יהודי גבה-קומה כבן 55 גלוי ראש ומגולח למשרדו של מנהל ת"ת "גינת ורדים". הוא נראה ניסער ובאי-שקט.

טרם היכנסו למשרד, דאג הרב בן בסט שמחמוד השיפוצניק יתמקם בחדר הצילומים, הוא ידע שמפגש בין השניים עלול לגרום אי-נעימות ליונתן וויליברג, והוא לא טעה.

מר וויליברג התיישב, שפוף ונבוך קלות ופתח במונולוג קולח.

"כבוד הרב בן בסט, אני מרגיש מאד לא נוח".

"מה לא נוח? אתה נראה יהודי מכובד, בעל מעמד".

"מכובד? נניח. נכון אני איש עסקים עתיר נכסים, בעל מפעל גדול ליצוא תוכנות מחשב, ולא חסר לי דבר... עד לפני 40 דקות החיים שלי היו שלווים ומלאי הצלחה. עד לסטירת לחי שחטפתי ממך...".

"מה?" פער פיו המנהל "אני סטרתי לך? אל תביך אותי...".

"הרב בן בסט הסכת ושמע. אינני מכיר אותך יותר מחמש דקות שיחה, אבל כנראה מן השמים גלגלו שדווקא אצלך אשפוך את לבי, ואולי אם רוצה השם נתבשר בשורות טובות... כן, אני נכדו של הרב הגאון הגדול יקותיאל וויליברג. סבא היה בר-אוריין אהוד ונערץ על גדולי דורו. בנו, אבא שלי, נפטר עלי בהיותי תינוק, וסבא אימץ אותי אליו באהבה ובחום. אמי לא זכתה לגדלני מסיבות נפשיות. גדלתי על ברכיו וינקתי תורה מפיהו, מגיל שנה עד גיל 10. הייתי יושב על ברכיו, ובעוד הוא מתפלפל עם תלמידיו וידידיו, נהגתי להאזין, לקלוט ולשאול שאלות. סבא היה מנשק אותי על כל שאלה טובה. מפעם לפעם כשהייתי מבריק יותר, הוא נתן לי אגוז או סוכריה. הוא היה לוחש לי על אוזני: "יונתן חביבי, אתה תהיה ענק בתורה. יש לך קליטה מזהירה, סברה ישרה, ויכולת ניסוח כאחד הגדולים בארץ". סבא היה בטוח שהנכד שלו יפיץ תורה בארץ ישראל. סבא נפטר לפני 45 שנה לאחר מחלה קצרה. סבתא אושפזה בבית חולים סיעודי, ואני הנכד יונתן נשלחתי על ידי לשכת הרווחה לאחד מקיבוצי השומר הצעיר. לא היה קרוב משפחה אחד שהיה עֵד לנעשה, מדובר היה בקומץ ניצולי שואה קשישים וחולניים. ובאותם ימים לא היה לי שום אפוטרופוס חוץ מעובדת סוציאלית אחת. מגיל 10 אני יתום קיבוצניק. שם התחנכתי על כל המשתמע מכך, הכיפה נארזה, הפיאות נגזזו, התפילות נעלמו והתורה שינקתי מסבא נשכחה ואיננה. הדירה הזו בדרום תל אביב, של סבא היתה עזובה ושכוחה עשרות שנים, עד לפני שבועיים. לאחר נישואי בני בכורי, החלטתי לשפץ אותה, כדי לתתה לזוג הצעיר. את מחמוד פגשתי בבנין סמוך וביקשתי ממנו שיפנה את כל התכולה. כן, הבחנתי בספרים, אבל לבי היה אטום מלהכיר בחשיבותם. יהודי שמתרחק הופך אטום לב, גס, חסר רגישות, עד כדי כך שלא ייחסתי חשיבות להשלכתם לפח האשפה... סבא כנראה הדפיסם ונפטר בטרם הפיצם. אני ממש מתבייש מעצמי כבוד הרב, אבל כשקראת לי את השורות הנרגשות שכתב סבא, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. התעוררתי. אני יונתן וויליברג, שסבא כל כך האמין בחוכמתו וכשרונותיו, אחרי עשרות שנים יכול רק לנפנף בהישגי ההייטק שלי, אבל לא באף מסכת שגרסתי או משנה ששיננתי...".

מחמוד השיפוצניק נכנס לחדר לאחר איתות של הרב בן בסט, ניגש ליונתן וויליברג ולחץ את ידו.

"מחמוד, כל הכבוד לך" אמר יונתן "בזכותך הספרים של סבא שלי יופצו בבתי מדרש...".

"אדון וויליברג, אתה יש לך סבא רב חשוב וגדול, אבל גם אני נכד של שייח ערבי גדול ומפורסם, שהיה אהוב גם על היהודים, הסבא שלי השם שלו, עבדאללה אבו-ג'וסין, הוא היה אחד הראיסים באזור חברון".

"עבדאללה אבו ג'וסין?" שאל תוהה ומשתאה יונתן וויליברג. "הסבא שלך היה אחד מן הראיסים החשובים בחברון... לא יאומן!!! פשוט לא יאומן?" התרגש וויליברג.

הרב בן בסט פקח עיניים סקרניות "מה לך אדון וויליברג ולסבא של מחמוד אבו-ג'וסין?".

"אתם לא תאמינו, אבל השם עבדאללה אבו-ג'וסין הדהד באוזני כילד קטן עשרות פעמים. סבא שלי יקותיאל זצ"ל היה תושב חברון עד אותה שבת של מרחץ הדמים בתרפ"ט. יומיים לפני הקטל הוא שלח לירושלים את סבתא ושני בניה. אחד מהם אבא שלי. הוא היה צמוד לתלמידי ישיבת חברון, למד איתם ולימד אותם. מספר פעמים הוא סיפר לי על הקטל הנורא שהתרחש שם. איך ניצלת סבא? שאלתי אותו משתאה. "נכדי יקירי" - אמר סבא - "ערבי מכובד אחד לא איבד את צלם האנוש שלו במהלך הטרוף הרצחני. קראו לו עבדאללה אבו-ג'וסין. כשהכל התחיל הוא הבחין בי והכניס אותי לחצר ביתו, תחב אותי לאחד ממחסני העץ שלו וכיסה אותי בשמיכות. "עד שלא אוציא אותך, אל תזוז ואל תנשום". סבא שכב שם כמעט 24 שעות. שייח עבדאללה שלף אותו משם, האכילו והשקהו, עד שהגיעו הבריטים ופינו את הפצועים והניצולים... לסבא ז"ל היתה הכרת הטוב למיטיבו למרות שלא זכה לשמוע ממנו עד יום מותו, והנה אני זוכה להפגש עם נכדו מחמוד. לא יאומן!".

הרב שאול בן בסט מזג לשניים כוסות מים צוננים והגיש לפניהם.

"תראו רבותי המכובדים, יש מי שמנהיג את העולם, וכמאמר הכתוב "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". לכל מפגש אקראי ככל שיהיה, ישנו חשבון שמיימי מדוד ומדוקדק. אם ניקח את הדברים אל הלב, ונעשה חשבון נפש, נגלה שסבא אבו-ג'וסין במעשה ההצלה הנפלא שלו הוא שותף לחייו של הרב יקותיאל, וממילא הוא שותף גם לספריו המופלגים בחוכמה, שהרי אם היה נרצח - חלילה - הרב יקותיאל, גם ספריו לא היו נכתבים. והנה נכדו מחמוד קיבל מתנה מהאלוקים להציל את אותם ספרים שלסבו שייח עבדאללה יש חלק בהם. ואתה מכובדי, אדון וויליברג נכדו של הגאון, כנראה קיבלת איתות שמיימי שעוד לא אבדה תקוותך. ההקדמה בספריו של סבא שלך תובעת את עלבונה. סבא שלך בשמים מעתיר לפני ריבונו של עולם את אותן מילים נוקבות תהומות "יהי רצון שנכדי יונתן יהיה כאחד הגדולים בארץ".

יונתן וויליברג אימץ חזק חזק אל חזהו את ספרו של סבא ובכה. ומחמוד שאל אותו: "תגיד לי מיסטר וויליברג, אז אני לא מפרק את ארון הספרים?".

"לא לא, אתה לא מפרק" השיב הנכד.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה