אור ברסלב
העיתונאי 3 צוקר למד לקח

העיתונאי 3

צוקר למד לקח

הייחוס של סוחר הדגים

(סיפור אמיתי)

עסקיו של הגביר החביב והנדיב מנדל סילבר מארצות הברית, ממש מבורכים. באמת בלי עין רעה, יש לאיש מגע של זהב. הוא יכול לרכוש חנות כובעים עלובה באיזו סימטה נידחת בניו-יורק, ולהפוך אותה תוך חצי שנה למרכז סיטונאי שוקק חיים. כך למשל לפני 10 שנים הוא קנה סנדלריה צולעת במנהטן, שתוך שנה התרחבה למפעל סנדלים כמעט חובק עולם. בקיצור, היו לו ברקורד כ- 10 עסקים מכניסים, ומה לנו כי נחטט בפרטיותו. הלך לו יפה, והלוואי על כולכם.

מנדל סילבר, למרות עשירותו, היה טיפוס שמנמן עממי, חייכן ומתגלגל, בלי פוזה של עשיר שצריך להתייבש שעתיים בכניסה למשרדו בשביל 10 דולר. למזכירתו הוותיקה מרגלית שייננזון הוא הורה חד-משמעית, "כל מי שבא לבקש תרומה - מקבל: המינימום 100 דולר, גם אם הוא נראה נוכל. ואם אני במשרד, ואפילו בפגישה חשובה לא לתת לו להמתין יותר מחמש דקות. להכניס אותו למשרדי, אשוחח איתו ואתן לו מה שצריך".

סילבר הוא אומנם נדבן גדול אבל לא טיפש. מעת לעת הוא היה נוחת בארץ, מסתובב בין כמה כוללים וישיבות כדי לוודא שהתרומות שלו באמת מחזיקות את עולם התורה. אגב, הוא אף פעם לא הודיע שהוא מגיע, הוא פשוט נחת, התיישב בבית המדרש כאחד מבעלי הבתים הפשוטים, ועקב אחרי הנעשה.

עוזרו האישי ואחיינו הצעיר והנמרץ נפתלי נחמן צוקר, התלווה לכל מסעותיו ועסקיו של סילבר, ודאג לכל מחסורו. השניים היו משלימים זה את זה, סילבר הוא קצת מבולגן ושכחן, וצוקר מסודר וישר סרגל כמו של אדריכל.

סילבר צריך לומר, איננו למדן גדול, והקביעות שלו לתורה היתה כמה פרקי תהילים, הלכה יומית וכמה משניות. צוקר לעומת זאת בשעה אחת בצהרים פתח גמרא וזימזם אותה לאוזני סילבר, כדי שהלה לא ישכח ניגון וטעם תורה מהו.

כן, חובה לציין כי סילבר אומנם לא היה מתמיד גדול בלימוד, אבל תפילותיו היו לשם דבר.

"אני לא מפסיד אף תפילה בציבור, צוקר שלי" נהג הגביר לשנן באוזני עוזרו. "לא שחרית, לא מנחה, לא מעריב. אני יודע שהעולם שלי עומד על שלושה דברים, על התורה שאני מחזיק, על החסדים שאני עושה בסתר, ובעיקר על תפילותי במניין".

צוקר לעומת זאת, היה פחות מקפיד על תפילה במנין, ומפעם לפעם היה חוטף מנחה במסדרון, בעיקר כשסילבר יצא לפגישה מחוץ למשרד.

לפני שנתיים בעונת החורף סילבר את צוקר נחתו בישראל, בנתב"ג, טיסה 182 מניו-יורק. השעה אחת אחר חצות. במטוס לא היה מנין יהודים חרדים, כך שהשניים היו די מוטרדים. ליתר דיוק סילבר היה מודאג.

"בוא ננסה לארגן מנין כאן בנתב"ג" ביקש סילבר.

הנסיונות עלו בתוהו. מעט החרדים שהסתובבו בטרמינל היו אחרי תפילת ערבית.

"בוא נתפלל יחיד" ליחשש צוקר. "תתבייש לך" סנט בו סילבר.

"אולי ניסע לשטיבל בבני-ברק" הציע צוקר.

"לא" התעקש סילבר "אני חש צורך להתפלל ערבית דווקא בירושלים. יש לנו ביקור בוקר באחת הישיבות שם".

"עד שנגיע יהיה קרוב לשתיים בלילה, לדעתי לא נמצא מנין בזכרון משה..." קיטר צוקר.

"אתה פסימיסט צעיר וחסר תקנה. צוקר ג'וניור" ניער אותו סילבר.

טוב מה לעשות, צוקר היה רק העוזר וסילבר הבוס. הם עלו על מונית ודהרו לירושלים. בשתיים ושלוש דקות הם נכנסו לשטיבל בזכרון משה. שממה ושממון. גשמי זעף בחוץ, רוח סערה השתוללה והעיפה שקיות ניילון וניירות לכל עבר.

"מיסטר סילבר" אינפף צוקר המותש "תהיה הגיוני. ליל חורף, הרחובות שוממים, כולם פה כבר אחרי תפילת ערבית, בשביל לייצר מנין צריך להעיר אנשים, וזה כבר גזל שינה... בוא נסיים אתה האפיזודה המשונה הזו ונתפלל יחיד. זה לא אסון... אנחנו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה".

מנדל סילבר לא שם ליבו לקיטורי עוזרו ואמר בתקיפות "יהיה מניין ילד, יהיה מניין. אני ניגש לארון הקודש מתייחד עם אבא שבשמים והוא כבר ישלח לנו עוד שמונה צדיקים".

למותר לציין, שצוקר היה משוכנע שהדוד החביב שלו קצת סטה ממסלול הנורמה, בעיקר לנוכח העובדה שהגשם לא פסק והרעמים והברקים שיחקו בתופשת.

הנדיב האמריקני ניגש לפרוכת, הצמיד פניו ומלמל תפילה במשך דקות ארוכות.

"או.קי. צוקר חביבי, תוך 10 דקות מתחילים והוא רחום... יכפר עוון".

צוקר חייך ברחמנות לכוון דודו מיטיבו.

הנדיב סילבר יצא אל מחוץ לבית הכנסת חייג בפלאפון וניהל שיחה עירנית כחמש דקות.

צוקר היה בטוח שדעתו של הנדיב נטרפה לגמרי.

"אני לא מבין אותך דוד, איך אתה מעיז להעיר אנשים בלילה, יש גבול גם לרצון להתפלל ערבית במניין".

"תרגע ילדון שלי, עוד כמה דקות מתחילים...

הוא צדק. בשעה 2.27 נעצרו מול השטיבל לא פחות ולא יותר שמונה מוניות!!! שיירה ארוכה ומרשימה.

צוקר שיפשף עיניו בתימהון, סילבר שעט החוצה וסימן לנהגים לרדת.

"תקשיבו צדיקים שלי, הרגע דיברתי עם הסדרן שלכם ג'וני פרץ וביקשתי שישלח לי שמונה מוניות עם נהגים שומרי שבת ומסורתיים, בעד כל מחיר. ג'וני חשב שאני משוגע ולא האמין לי, אחרי דקות ארוכות הוא השתכנע, והנה אתם פה. ועכשיו תגידו לי כמה עולה שעת המתנה בשעת לילה כזו?".

"מאה שקל לשעה" חייך שמוליק אברהמי הנהג הוותיק משכונת הבוכרים ממייסדי התחנה. "אבל למי צריך להמתין ולמה שמונה נהגים כאן, מול השטיבל בשתיים בלילה?".

"ובכן שימו לב ידידי, אני אשלם לכם 50 ₪ לכל אחד על חצי שעת המתנה בתוך השטיבל, ונא להרים יד מי שלא התפלל ערבית". מתוך השמונה שישה הרימו ידיים בביישנות.

"יופי, ברוך השם, יש כאן רוב מניין ועכשיו אני מבקש מכם לענות 'אמן' עם כל הלב והגרון והריאות, תיקרעו את השמים. שימו כיפות על הראשים והיכנסו, קחו סידורים. צוקר!!! צוקר מתוק שלי עלה לתיבה...".

"והוא רחום...".

22 דקות כמניין טוב, נמשכה תפילת העמידה של הגביר היקר מנדל סילבר. לא היה חולה שלא הזכיר, לא היתה עקרה שלא ביקש עליה, לא היה רווק או רווקה שלא הזיל עליהם דמעה. כן, כן, כשמנדל התפלל הוא לא שיחק, כמונה מעות, מתרגש, בוכה, עם כל הלב והריאות והאצבעות והמצח והשרירים. כל קרביו אומרים שירה. תפילת ערבית שראוי להתקנא בה.

שמונת הנהגים היקרים מחברת המוניות "נתיבי הבירה" הביטו בו משתאים "מעולם הם לא ראו תפילה כזו. נפתלי נחמן צוקר עצם עיניו על ספסל סמוך לתיבה, וכמעט נרדם.

"עושה שלום במרומיו... צוקר תתעורר, תגיד "קדיש תתקבל".

"תתקבל צלותנא ובעותנא..."... "ואמרו אמן".

אחרי 'עלינו לשבח' סימן הנדיב סילבר לנהגים ההמומים והמופתעים לשבת בכניסה.

"תודה לכם, אתם אנשים יקרים ועשיתם עמדי ועם נפתלי נחמן צוקר חסד גדול. אנחנו משתדלים לא להפסיד מניין בציבור, ובזכותכם זכינו לתפילת ערבית ברוב עם. לפני כשעתיים נחתנו בנתב"ג ואין לי כסף ישראלי. אני אתן לכם 400 דולר, בבוקר תפרטו את הכסף, תקחו 50 ₪ כל אחד, והיתרה בונוס ממני, מכל הלב. התפילה שלכם שווה בשבילי מליונים...".

הנהגים הביטו זה בזה משתאים. עד ששמעון אמסלם הנהג הצעיר משכונת אבו-טור קפץ ממקומו נרגש ועיניו בורקות מהערצה "סלח לי אדון אמריקאי. אנחנו לא טיפשים למכור את המצווה הזו בשביל 50 או 100 שקל. אנחנו הרווחנו פה תפילת ערבית לבורא עולם, ואת זה לא מאבדים... תשאיר את הכסף אצלך, או תרום אותו לצדקה... אנחנו מודים לך שבזכותך למדנו כמה חשובה תפילה ליהודי, ואני שמעון אמסלם הקטן, מקבל על עצמי עכשיו, בלי נדר, להתפלל מנחה וערבית בציבור גם אם יפול עלי ספיישל לדימונה 600 שקל".

וכולם צחקו, וטפחו בחביבות למנדל סילבר על כתפו. הם הניעו את המוניות ונעלמו לתוך הלילה הירושלמי הקפוא והקדוש.

"נפתלי נחמן שלי, ברוך השם התפללנו במניין, גם זיכינו יהודים בתפילת ערבית, נשארנו עם הכסף, ובלי נדר אתרום אותו מחר לאברך מטופל בשמונה ילדים, כנגד 8 המוניות. אבל אתה צוקר חביבי, תכניס טוב טוב לראש שלך, בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, אבל שירצה ללכת! שירצה מאד! ולא יכניע את עצמו לוותר ולהתפלל ביחידות".

הא כן, בחוץ חיכתה להם המונית של אמסלם שהסיעם בכבוד גדול למלון פלז'ה.

וכמובן, מאז ועד היום נפתלי נחמן צוקר, לא מעלה על דל שפתיו את המשפט "בוא נתפלל יחיד".

נו בוודאי, צוקר למד לקח, ועוד איך למד.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה