5 תפוחים מאחורי הגדר · פרק ג'
לחיים יש קצב משלהם. פרויקה שוסטמן חזר לארץ ישראל שבור ורצוץ, כמה שנים אחר כך הוא נישא בשנית - לניצולת שואה - אך לא זכה לזרע בר קיימא. ההחמצה של חייו היתה רבקהל'ה גולד, שאר בשרו היחיד שנותרה לו אי שם בדרום דקוטה עם הגוי שלה ג'ורג' מרקיורי, מגדלת את ילדיה תחת עטיפת הצלופן הנוצרי.
שנה ועוד שנה. פה ושם הוחלפו כמה גלויות נימוסיות. הוא איחל לה שנה טובה, והיא החזירה לו גלויה בתאריך הלועזי של השנה החדשה לשיטתם. המציאות הזו צבטה את ליבו. הוא לא ניסה להאשים אף אחד. חידת חייה של רבקהל'ה גולד ריחפה מעל ראשו כלהט החרב המתהפכת, השכול, אימת המוות ערערו את אמונתה של הילדה התמימה. התמונה של אחותו שרה גולד הי"ד אוחזת בידה של בתה הקטנה לא משה מעיניו אפילו יום אחד. "אני מפקידה בידך את האוצר האהוב שלי... היא בידך למשמרת".
"פשעתי בשמירה" היה מתייסר בדמעות פרויקה שוסטמן מול ארון הקודש, אין זכר ואין שארית למשפחה.
חלפו להן 40 שנה.
נטלי ריצ'רדסון נערה בת 16 ביקשה לשוחח עם המורה שהיא אהבה ביותר, שושי רימון. הגב' רימון אשה כבת 35, חרדית, שהרב שלה בישראל הציע שתקבל משרה זו, ומי יודע, אולי בארה"ב ימצא גם השידוך. היא שימשה כמורה ליהדות (מטעם אחד האירגונים הדתיים) לילדים יהודיים שלמדו בבית ספר נוצריים. גב' רימון העניקה להם את נעימות אישיותה הקורנת והטובה, והשקתה אותם בערכים של מוסר יהודי, בשילוב מאמרי חז"ל וסיפורי צדיקים. הילדים היו מוקסמים מאישיותה ובלעו בשקיקה כל חידוש תורה וכל זווית מרנינה על הבית היהודי.
נטלי ביקשה לשוחח בארבע עיניים עם המורה שושי.
"לא תאמיני מורתי, אני נמצאת עכשיו במצב הכי מוזר בחיי. אמי שהתגרשה לפני כשנתיים נישאה לפני כחודש עם יהודי... אבל עם פאות ארוכות, שטריימל, עם זקן ארוך, שרוקד ושר כל היום.
"נו, זה נפלא, אמא שלך כנראה מתחזקת באמונתה!" חייכה שושי.
"אמא שלי ממש חזרה בתשובה, אבל כל עוד אבא היה בבית, לא הרגשנו זאת כל כך. אבא שלי אינני יהודי את יודעת?
"כן, כן.
"וזו גם הסיבה שהם התגרשו. אבא לא רצה להתגייר. את מבינה שושי, אני נהניית לשמוע על היהדות והתורה והצדיקים, אבל מזה חודש ימים יש לי אבא חרדי בבית, עם מזמורים, ושולחן שבת... אני ממש לא רגילה לזה... ואמא שמה גם כיסוי ראש. הבית השתנה לנו ממש תוך חודש ימים... אמא סיפרה לי שבעלה החדש, נחמן שונשיין שמו הוא חסיד אמיתי, והם הכירו על ידי שדכן... אני המומה. מה עושים עם זה שושי?.
הגב' רימון ליטפה את ידיה של נטלי הצעירה ואמרה לה: "תשמחי, קיבלת מתנה מבורא-עולם, אמא שלך זוכה להקים בית יהודי נאמן, תני לה יד, אל תתנגדי לה, חייכי, שמחי, נכון יש לך אבא נוצרי, אבל נולדת לאם יהודיה, ואת יהודיה לכל דבר. מעתה תוכלי לממש את היהדות שלך כמו כל בת ישראל כשרה".
והשתיים התחבקו בחום.
"נטלי יקירתי, שמעתי שכתבת מחזה חדש שיוצג בעוד מספר חודשים בכנס עולמי של ניצולי השואה שייערך כאן בניו-יורק. זה נכון?
"כן שושי. קראתי לפני כשנה בעתון יהודי, שמחפשים מחזה שיציג סיפור מקורי של ניצול שואה, וקיבלתי על עצמי משימה זו. סמוך לביתנו מתגורר יהודי קשיש שהכרתי מזמן, והוא סיפר לי את סיפורו האישי כיצד ניצל מציפורני הנאצים. הקלטתי אותו ואחר כך המחזתי את הסיפור. הוועדה של הכנס העולמי בחרה במחזה שלי מתוך 22 מחזות שנשלחו לשיפוטה.
"כל הכבוד יקירתי, כל הכבוד. את נערה כל כך מוכשרת, ואין לי ספק שאת זוכה למתנות שמימיות. הנה אמך חזרה בתשובה, ואת בלי עין הרע, הולכת להפוך למחזאית איכותית שתחדיר בצופי המחזה שלך אמונה והשגחה. האין זאת?
"אני מקווה שושי, מאד מקווה" לחשה נטלי.
היה זה כנס ענק בו נטלו חלק כ- 10,000 ניצולי שואה מישראל ארה"ב ואירופה. גם ר' פרויקה שוסטמן נסע לשם, על מקלו. הוא לא הודיע לרבקהל'ה-סטפני שהוא בניו-יורק. הארוע נמשך יומיים, במהלכו נשאו דברים נשיא ארה"ב, ראשי ממשלות, נציגים של אירגוני ההצלה, הסטוריונים חוקרי שואה ועוד. גולת הכותרת של הכנס הגדול, היה אמור להיות המחזה של נטלי ריצ'רדסון, נערה יהודיה, בת לאבא נוצרי, שהצליחה לשזור את סיפור חייו המרטיט של אהרון חיים רובינשטיין. במשך כשעתיים נפרש סיפורו של ילד יהודי, בן יחיד, שגדל בעיירה קטנה בפולין לזוג הורים צדיקים. האבא היה השוחט של העיירה, איש יודע ספר, ומאיר פנים לכל אדם, והאם אשה נמרצת ובעל חסד נדיר, היתה הבלנית.
אהרון חיים גדל באווירה מפנקת ואוהדת, וכל רבותיו ומכיריו הועידוהו לגדולות. "נכון, אביו שוחט וצדיק מופלא" היה נוהג לומר רב העיירה נפתלי ברימשטיין "אבל בנו, אהרון חיים יהיה תלמיד חכם מופלג, שעוד רבים וטובים ישתו בצמא מאימרותיו וחידושיו".
במשך שעה ארוכה צייר המחזה במכחול אומן, חיים יהודיים בעיירה שלווה הנסוכה בחן יהודי, בפסטורליה ססגונית המורכבת מתפילות, עגלונים חרוצים שואבי מים, סנדלרים והווי חמים של חסד ואהבת הזולת.
ובדיוק ברגע שאהרון חיים הקטן ישב על שפת-הבאר עם חליל בפיו, בצילו של עץ גבוה, נשמעו היריות הראשונות, ופרצו לבמה 10 קצינים נאציים עם מדי ה-S.S.. הכל כך מוכרים. במשך דקות ארוכות הבמה נראתה כבוקה ומבולקה, רובים, אלות, צעקות, בכיות. הקטע המזוויע הזה הסתיים כאשר פנס קידמי בבמה מלווה זוג הורים מבוהלים האוחזים ביד בנם הקטן ורצים עמו לעבר הבלתי נודע.
הזוג רובינשטיין שועטים, ללא מטלטלים, ללא פרוטה בכיס אל הכפר השכן, שם התגורר לו הכומר המחוזי מרטין לואיס פינגרס. הם יודעים שעיניים נאציות עוקבות אחריהם, ואין שום סיכוי שיימלטו מן המלתעות האכזריות של שלוחי הפיהרר. מאופק לאופק הם מבחינים במשאיות, טנקים וחיילי רגלי, טבעת החנק מתהדקת.
על הבמה רואים את השלושה מתנשפים, מביטים לאחור בחרדה. הנה הם מגיעים לביתו של הכומר, ומקישים על דלתו. הרב רובינשטיין השוחט של העיירה היה מיודד עם הכומר פינגרס למעלה מ- 20 שנה. הכומר זכר לשוחט היהודי את מעשה ההצלה שלו. היה זה כאשר באחד הלילות טעה הכומר בדרכו, ונפל לבור עמוק במעבה אחת החורשות. הוא נפצע קשה, ובשארית כוחותיו זעק לעזרה. סיכוי קלוש היה שמישהו ישמע אותו. אבל מי שאמר והיה העולם סיבב שהשוחט הרב רובינשטיין עבר עם עגלתו עמוסת הבשר בסמוך לאותה חורשה בשעת לילה, ושמע את הכומר הפצוע משווע לעזרה. הוא שלשל עצמו לתוך הבור, בעזרת חבל שקשר לגזע עץ, חבש את פצעי הכומר והעלהו אט אט. הכומר פינגרס לא היה כפוי טובה, ומדי שנה בתאריך נפילתו לבור, התאריך הלועזי כמובן, שלח לשוחט רובינשטיין זר פרחים עם הקדשה יפה לאות הוקרה והערכה.
הדלת נפתחה. הכומר שפשף עיניו בתדהמה.
"כן ידידי הרב רובינשטיין מה אוכל לעזור לך?
"ידידי הכומר, הנאצים רודפים אחרינו. חיינו בסכנה. אשתי ואני נמלטנו לעבר היער, אולי הקב"ה יצליח דרכנו ונינצל, אבל בנינו היחיד אהרון חיים, הוא ילד חולני וחלוש חולה באסטמה, ואנו חוששים לו. עשה עמדי חסד, שמור על בני הקטן, כאילו הוא בנך. ואני מתחנן בפניך, אם יש לך הרהור קטן להעביר אותו על דתו, הרוג אותו, עדיף שימות כיהודי ולא יתנצר. אבל אם אתה זוכר לי טובה, אז אנא שמור על צלמו היהודי עד לסוף המלחמה ושלח אותו לעמו, לעם היהודי...
עיניו של הכומר מרטין לואיס פינגרס היו ממוקדות במיטבו היהודי. "ידידי הרב רובינשטיין, אתה יכול לסמוך עלי. אני אשמור על חיי בנך כאילו הוא בני. אני אשמור על צלמו היהודי, כפי שביקשת. אני חייב לך את חיי...
אבא ואמא חיבקו ארוכות את אהרון חיים ונישקו אותו ללא הפסק. "תשאר יהודי, בני תשאר יהודי. עדיף יהודי מת מאשר מומר חי" לחש אביו על אוזנו. "ואם ירצה השם אחרי המלחמה נחזור להיות משפחה אחת".
תקווה לחוד, גזירות לחוד. במשך שלושה חודשים נמלטו בני הזוג רובינשטיין מן הנאצים, במעבה יערות מתלולים ועמקים, עד שנתפשו. עדי ראייה שניצלו מספרים, שיחד עם עוד כמה מאות יהודים הם כרו קבר לעצמם בפיקוח רוצחי ה-S.S. ואחר כך נורו למוות.
אהרון חיים נותר בביתו של הכומר. אורות המסך כבו. והקהל יצא להפסקה.