5 תפוחים מאחורי הגדר · פרק ב'
ר' פרויקה שוסטמן ישב שישה ימים על ספסל עץ בחדר החקירות של ה- S.S. מואשם בהחבאת ילדים יהודים שהיו מיועדים למשלוח. הרבה עינויים ומכות, עיגולים שחורים עטו את עיניו, וברק החיים החל להתעמעם. הרעב מציק, ההווה מבהיל, העתיד כמעט בלתי נתפש. הוא עצם את עיניו והחל לחלום.
הנה הוא ניצב על התיבה בבית הכנסת הגדול ופיו אומר שירה מעומק הלב. קולו מסתלסל ודבוקת מלאכים לבנים נושאים בכנפיהם מעלה את מילות הקודש של תפילת מוסף של יום הכיפורים. כן עכשיו יום כיפורים, אבל מי מרגיש זאת.
שוסטמן פקח עין תורנית והבחין בקצין נאצי גבה קומה שפקד עליו לחזור לביתו. "הזהר לך יהודי מסריח, בפעם הבאה שתגיע לכאן, לא תצא מכאן חי". הוא רץ לכוון הגדר ובלש בין הקוצים. רבקהל'ה לא היתה שם. היא נעלמה. עוד אסון נוסף לשרשרת הטרגדיות שלו.
האמת היא, שהטעם לחיות ניטל ממנו. הוא איש בודד בעולם. לפני כחצי שעה "בישרו" לו שתי נשים צנומות וחולניות על פטירתה של אשתו ב"מרפאת" הגטו. ליבו שניבא לו רעות לא איכזב. נסיון העבר לימד, שמי שמגיע ל"מרפאת" הגטו, יוצא מת או עוד יותר חולה.
הוא טיפס תשוש וכפוף במדרגות לביתו השומם בגטו, ושרך רגליו בין הקירות השוממים. "יום הכיפורים היום. כנראה שזה הכיפור האחרון שלי עלי אדמות. אשתי כבר בעולם האמת, בני ובנותי נעלמו לתוך האופל הנאצי, אחותי ובעלה אף הם. רבקהל'ה נעלמה מן הגדר".
פרויקה שוסטמן הניח ראשו על אדן החלון ואיפשר לעצמו לבכות, לבכות, לבכות, עד כלות כוחותיו. הבכי הזה הקל עליו במידה רבה את העומס הנפשי.
לפתע שמעו אוזניו זעקות שבר שהגיעו מקצה הרחוב. לא היה כל חדש במחזה הזה. שני חיילים נאציים נושאי אלות היכו ללא רחם ביהודי מזוקן ונמוך קומה. חובטים בו מכל כוון אפשרי ומקללים.
הנה הם עוזבים אותו ונעלמים מעבר לרחוב.
פרויקה התנער וכוחות עלומים נינסכו בו. הוא רץ לשם כצבי וכאיל. ניגש ליהודי המחרחר ושותת הדם, ליטף אותו במצחו, וניגב את הדם מפניו. האיש החבול, הגוסס פקח את עיניו, וחיוך נסתר בקע מתוכן.
"אני מזהה אותך" לחש "אתה החזן המהולל פרויקה שוסטמן. שמי גדליהו פינקפלד, אני מברלין..." נשימותיו הפכו כבדות וחירחוריו מזוויעים.
"שוסטמן, היום יום כיפור. כשהייתי ילד אבא שלי לימד אותי לחן מרעיד עולמות לקדושת מוסף, אותו נהג לשיר רק ביום כיפור... הקשב לי שוסטמן. הלחן הזה הוא הצוואה שלי. אני הולך למות עוד דקות ספורות... נקדש את שמך בעולם...".
שוסטמן היטה אוזנו לתוך פיו של גדליהו הגוסס וקלט כל תו ותג. "כשם שמקדישים... אותו בשמי מרום...".
רק הריבונו של עולם יודע, מאין שאב גדליהו פינקפלד את הכוחות לזמזם את הלחן והמילים. מחרחר, גווע, גוסס, חיוור, אבל הוא שר, והחזן שוסטמן מקשיב, כרוי. עד לנשימה האחרונה של האיש במילים "קדוש קדוש קדוש".
מאותו רגע היה שוסטמן בטוח שהוא נשאר בחיים, וישרוד את אימי הטרוף הנאצי. מדוע? כי הצוואה של היהודי המוכה שמת על קידוש השם היתה לחן לקדושה שהחזן המהולל מעולם לא שמע, מעולם לא הגיע לאוזניו.
"אני אשאר בחיים" נשמע פרויקה "ואת הלחן הזה אשיר בכל יום כיפור, בכל מקום שאשהה בו".
כן, הוא ניצל. שלוש שנים של זוועה מצמררת עברו על החזן מוורשה, וכמו עלה נידף ברוח הוא הקביל את פני החיילים האמריקנים שבאו לשחרר אותו ממחנה ההשמדה בוכנוולד. בדרך לא דרך, הגיעו אליו השמועות במהלך השנים, שכל בני משפחתו מצאו את מותם באתרי ההשמדה. איש מהם לא נותר, לא בנים לא בנות ולא נכדים. גם אחותו שרה גולד ובעלה ניספו.
ומה עם רבקהל'ה הקטנה, האחיינית שלו, זו שהניחה לפני שלוש שנים ליד החומה בגטו? להיכן נעלמה רבקהל'ה גולד, האם היא חיה? והיכן?
רק ב- 1955, עשר שנים אחרי תום המלחמה הצליח פרויקה שוסטמן לקבל שביב מידע על אחייניתו.
"אם אכן זו קרובת משפחתך" אמר לו נציג הסוכנות היהודית "נשמח להתעדכן. שמה על פי הנתונים שבידינו לא רבקה כפי שאמרת, אלא סטפני מרקיורי. היא נשואה ומתגוררת בדרום דקוטה".
פרויקה שוסטמן הגיע לדרום דקוטה עייף מיוזע ושופע תקוות. הוא לא הצליח להכניס לתודעתו, מדוע רבקהל'ה גולד, ילדה יהודיה נחמדה, מבית טוב, שינתה את שמה לסטפני...
המציאות סטרה על פניו.
הגב' הצעירה סטפני מרקיורי שפתחה את הדלת דמתה להפליא בתווי פניה לרבקהל'ה, שהוא החביא בין הקוצים ליד הגדר.
"ברוך הבא דוד פרויקה" היא אמרה בקול צונן יחסית והושיבה אותו על כסא בחדר. "צר לי אבל אני כבר לא יהודיה...".
פרויקה הרגיש שהוא הולך ומתאבן. הבת של שרה גולד לא יהודיה?
"כן דוד, החלטתי אחרי המלחמה לפתוח דף חדש בחיים, אבל עם דת אחרת, עם ג'ורג' מרקיורי הנוצרי. שילמתי מחיר כבד על יהדותי, ואני מקווה שאתה לא כועס עלי. אני גם אם לשני ילדים...
דמעות ניקוו בעיניו. ילדיה חיים וגדלים נוצרים לכל דבר. הנאצים ימח שמם ניצחו בשתי החזיתות. גם חיסלו את בני המשפחה וגם גזלו את נשמתה של רבקהל'ה לטובת הנצרות.
הוא שתק, והביט גבוה מעל הגגות האדומים וחיפש בשמים ענן הנושא על גביו תקווה. שום ענן כזה לא נראה באופק.
איך ניצלת רבקהל'ה?
"בזכותך דוד פרויקה. בזכותך. אני זוכרת אותך רץ בבוקר לכוון הגדר המרוחקת מבנייני הגטו. היה שם שדה קוצים גדול. הנחת אותי שם והבטחת לחזור... ולא חזרת. אני האמנתי כל הזמן שתחזור. רציתי שתחזור ולא חזרת.
פרויקה בכה חרישית. "הייתי בחדר החקירות של המשטרה הנאצית ששה ימים. כששוחררתי אחרי חקירות ומכות, רצתי לגדר, לא היית שם. האיחור הזה עלה לי ביוקר... את שבוייה בקרב עם זר.
סטפני, רבקהל'ה, עצרה בעד ריגשותיה. היא החליטה וזהו.
כמה זמן נחבאת מאחורי הגדר? שאל.
"חמישה ימים.
ומזון מאין? שאל.
"לא תאמין דוד, הייתי צמאה ומורעבת ממש, עד ששמעתי איוושת צעדים מעבר לגדר הגבוהה. הרעב גבר על ההגיון וצעקתי בשארית כוחותי "אם יש לך אוכל זרוק לי" חשבתי לעצמי אם זה חייל נאצי אז שיירה בי, גם ככה קטנים היו סיכויי לחיות... אבל קרה נס, מישהו זרק לי תפוח אדום ועסיסי מעבר לגדר. לא יום, לא יומיים, חמישה ימים. אחרי חמישה ימים נודע לפרטיזנים היהודים שיש ילדה יהודיה המסתתרת מאחורי הגדר, הם הגיעו אלי, והבריחו אותי ליערות. שלוש שנים הייתי עמם, נערה פרטיזנית, שורדת ונחבאת. כשהסתיימה המלחמה ביקשתי מהם לנסוע לאמריקה, הם בחרו בארץ ישראל. כאן פתחתי חיים חדשים במוסד לנערות ניצולות שואה, אבל בשלב מסויים בחרתי להיפרד מיהדותי...
במשך חמישה ימים זרקו לך מעבר לגדר תפוח עץ בכל יום?
"בהחלט.
ומי זרק?
"אינני יודעת. פשוט אינני יודעת מי זרק לי תפוחים.
"ילדתי רבקהל'ה, הקב"ה נתן לך חיים במתנה, את בת להורים צדיקים וקדושים, אנא חיזרי הביתה...!!! את יהודיה יקירתי...".
הדלת נסגרה ופרויקה שוסטמן פכר אצבעותיו על פניו ובכה. שבוע ימים אחר כך בארץ ישראל, בישיבת פוניבז' בתפילת יום כיפור הוא סילסל בקולו המרשים את ניגון הקדושה שלימד אותו הקדוש גדליהו פינקפלד היו"ד. עיניו מלאו דמעות של יסורין, ובדמיונו הוא ראה המון תפוחים אדומים, שמישהו זורק מעבר לחומה.