5 תפוחים מאחורי הגדר · פרק א'
ר' פרויקה שוסטמן היה חזן אגדי מזה 30 שנה, שנערץ על כל שומעיו בוורשה וגלילותיה. היה לו כישרון נדיר להפוך כל תפילה בעיקר בשבתות וימים טובים, לחוויה רוחנית מסעירה שהדביקה נשמות רבות חלולות כמלאות, אל אביהן שבשמים, בערגה יהודית כובשת ובצימאון נדיר להתרפק עם כל קהל הקודש על כנפי השכינה. הקדיש של שוסטמן היה כמו מקדח רב עוצמה. מעבר לעוצמותיו המרקיעות להרים את תפילות עמך בית ישראל מעלה מעלה היישר אל מול כסא הכבוד, הקדיש שלו חלחל עמוק בחדרי הבטן ובסימטאות המצפון, ופעל גדולות ונצורות. ר' פרויקה ידע את מה שצריך לדעת כל יהודי, כי כשרון הזימרה שלו, הוא מתנה מהקב"ה, מתנת חינם, ומה לו, עפר ואפר רימה ותולעה לעתיד, להתגאות ביכולותיו הווקליות. אכן כן, צנוע ענו וישר דרך היה אותו פרויקה שוסטמן, אשר לפרנסתו עסק במסחר נעליים באחד מרחובותיה המרכזיים של וורשה. נולדו לו ולנוות ביתו שושנה ארבעה ילדים, שתי בנים ושתי בנות וכולם נישאו בשעה טובה, כך שגם היה נחת מהנכדים. ההווה נראה היה שלו פסטורלי וכמובן ספוג אידישקייט.
אחר כך פרצה המלחמה. גדודי הרשע והרצח של גייסות הפיהרר אדולף היטלר ימ"ש, פרצו לתוך פולין בהמוניהם, והפכו אותה מאכולת-אש לטרופם. הצבא הפולני הפרימיטיבי על סוסיו ומרכבותיו, כרע נפל שדוד אל מול הטנקים הגרמניים. הפולנים כידוע, לא היו תכלית המלחמה, זרע הפורענות הנאצי, שפרץ גבולות כתמנון צמא-דם, רצה ביהודים. מסע הקטל המזוויע נפתח כידוע בהליכים של סלקציות, מחנות עבודה, ועוד הרבה לפני כן, בהגלייה לגיטאות. יהודים לא הורשו, על פי חוק, לדור סמוך לבני הגזע הארי, כולל פולנים.
משפחת שוסטמן מצאה עצמה כמו עוד רבבות ומאות אלפי יהודים בתוך דירת חדר בגטו. מחיי השפע והעושר הרוחני, אל האופל המאיים בדמותם של חיילים נאצים ארורים. מסעודות שופעות כל טוב, אל פרוסת לחם עבש וקליפות תפוחי אדמה. משמחת חיים כובשת, לחרדת מוות, לרעב תמידי מציק. משבתות רוויות הוד של תפילה מתרוננת בבתי כנסת מפוארים, למניינים זריזים במעבה מרתפים טחובים ואפלים.
"הקב"ה בא חשבון עמנו" הסביר פרויקה לאשתו ולצאצאיו. "יש דין ויש דיין. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים מה הם, אך ללא ספק העובדה שזרע עמלק הגרמני שם לעצמו מטרה לדכא את היהודים, זו גזירה שמיימית ועלינו לקבלה בהבנה. הלוא ראינו במו עינינו כיצד משפחות שלמות בגרמניה בפולין ליטא ורוסיה, הולכות ומאבדות את צלמן היהודי, ומסגלות לעצמן את תרבות הגויים כאילו רוצות לומר "לא עם לבדו ישכון". אבל הקב"ה קבע "כן עם לבדד ישכון", ושלא יגלה חשיבות בהבלי התרבות הגויים. אינני יודע אם המכות הללו הן תוצאה של ההתבוללות ועירטול עמנו מן התורה והמצוות, אך חובה עלינו לעשות חשבון-נפש לא רק לאומי, אלא גם פרטי. בואו חביביי, למרות הסבל הרעב והאימה, נתפלל בדבקות, נקפיד על ברכות מילה במילה, ונעורר בקירבנו את האמונה, כי הכל מידיו של השם יתברך, והכל לטובה. אמונה זו בכוחה להושיענו מכל צרה וצוקה".
החזן ר' פרויקה שוסטמן גייס את שרידי כוחותיו הנפשיים והגופניים כדי לחזק את בני משפחתו. בלילות העגומים כשהבטנים מקרקרות והלב דואג הוא שר לנכדיו המרזים והמפוחדים שעיניהם בולטות מחוריהן, ניגוני תפילה, מסלסל בקולו ומחדיר בהם את אהבת התורה שמפעמת בתוכו.
לא הרחק מדירת השוסטמנים, למרתף טחוב, הגיעו בני הזוג גולד אבריימי ושרה, עם בתם הקטנה והיחידה רבקהל'ה בת ה- 10. שרה גולד היא אחותו הקטנה של החזן שוסטמן. המשפחות שמרו על קשר טוב, למרות המחנק בגטו ועודדו אלו את אלו.
הצורר הנאצי נכנס לגטו והודיע על כוונתו לשלוח את חלק מן התושבים למחנה עבודה. "העבודה משחררת". בשעה 11 בבוקר נערך המסדר. נשים במחנה השמאלי, גברים מימין. שורות שורות.
הקצין הנאצי וצמד עוזריו צעדו זקופים וגאים, מי שקיבל מכה ידע שהוא עולה לרכבת. בזווית עינו הבחין פרויקה שהנאצי מכה על גבו של גיסו אבריימי גולד, מבט מצודד לכוון מחנה הנשים חשף את גודל המכה. גם שרה גולד נבחרה לצאת למחנה העבודה. זה לא נגמר, הנאצים המשיכו במסעם בין השורות, והנה גם בניו ובנותיו של שוסטמן סומנו לעלות לרכבת המסע. המשפחה מתפרקת, השם ישמור.
דמעות, חיבוקים, קללות ונאצות. הנאצים צורחים וחובטים עם האלות. החזן פרויקה שוסטמן מבין שלנגד עיניו מתחולל עכשיו אסון אישי נורא. הוא מאבד אל הבלתי נודע את בניו ובנותיו, את אחותו ואת גיסו, והוא נותר כאן לבדו. רעייתו החולנית נלקחה יומיים לפני כן ל"מרפאה" של הגטו, ושום אות חיים לא נתקבל משם. עוד אסון... חלילה.
שרה גולד אחזה נואשת בידיה של רבקהל'ה הקטנה ומסרה אותה בידיו של אחיה. "שמור עליה מכל משמר. היא היהלום היחיד שיש לי בעולם. אחי היקר אינני יודעת לאן הולכים מכאן, אינני יודעת אם אי פעם נחזור. אבל בשבילי ובשביל בעלי, אני מפקידה בידיך את האוצר האהוב שלי, ילדה תמימה זו, מלאך זה, היא בידיך למשמרת. עשה ככל שתוכל כדי שתינצל מן התופת הזו, ואולי אם ירצה השם, יישאר לי שם ושארית בארץ". עיני שרה דמעו.
הקריעה, היתה קריעת בשרים ממש. שוסטמן לא היה נאיבי, הוא הבין שזו פרידת נצח משארי בשרו, ורק רחמי שמים מרובים יותירום בחיים. אחד מעיר שניים ממשפחה. הוא חיבק את נכדיו הקטנים ונבלע בכניסת הבנין. הרכבת העמוסה והחנוקה, יצאה לדרכה. זעקות השבר של הילדים צבטו את ליבו. הוא אחז בידיה של רבקהל'ה הדומעת ואמר לה: "בתי אל תדאגי, אני מאמין שאבא ואמא יחזרו". לאמיתו של דבר היו אלה מילות ניחומין, שהוא בעצמו לא האמין בהם.
הנורא מכל התרחש למחרת בבוקר. מוקדם בבוקר.
משלוח הילדים.
שוסטמן לא האמין למשמע אוזניו, הכלבים הנאצים פשטו בין הבתים והוציאו משם בכוח, תולשים ילדים מזרועות אמותיהם ללא רחמים. מסננים קללות וחובטים באלות. הוא החביא את ששת נכדיו מתחת למיטות, רבקהל'ה מצאה מסתור מתחת לכיור.
הם בועטים בדלת. הם שוברים אותה. הם בפנים. שוטסמן מביט בהם מבוהל.
"איפה הילדים?" הם שואלים. הוא לא עונה.
הם בועטים בשולחנות בכסאות במיטות. זעקות שבר. שוסטמן מנסה להרגיע אותם, אך האלה מוטחת על מצחו ודם זב ממנו. הוא נופל שרוע על הארץ, עוד בעיטה בפניו והוא מתעלף. הוא שרוע על הריצפה זב דם, דמה שעות? לא ברור.
רבקהל'ה הקטנה ניגבה את מצחו והושיטה לו כוס מים.
"דוד פרויקה, עכשיו לילה. הנאצים לקחו את מושיק וחוול'ה, ואת כולם... רק אני נשארתי. עד עכשיו הייתי מתחת לכיור והם לא הבחינו בי. מה נעשה דוד? איפה אמא? איפה אבא?" רבקהל'ה בכתה ובכתה, ופרויקה הביט בה כאוב, שבור כשכולו יסורי גוף ונפש.
אשתו נעלמה ב"מרפאה". בניו בנותיו ונכדיו הוגלו, גם אחותו וגיסו נלקחו עמם. האם רבקהל'ה היא שאר-בשרו היחיד? הוא לא הירשה לעצמו לבכות. פרויקה הזדקף. הוא חש חובה אלוקית להציל את רבקהל'ה.
צולע וזב דם הוא יצא עם רבקהל'ה דרומה. לדרומו של הגטו, שם נמתחה חומת בלוקים גבוהה, מרוחקת כמאתיים מטר מהבניינים האחרונים, וסמוך לה עשביה קוצנית בגובה רב.
"רבקהל'ה יקרה אל תפחדי, אני משאיר אותך כאן ליד הגדר, ליד החומה. תתחממי בין השיחים, ואני מקווה בע"ה לחזור ולקחת אותך. אחפש דרך עדי שנימלט מן הגטו... את תמתיני כאן, ואל תזוזי". הוא הוציא מכיסו חצי פרוסת לחם עבשה ונתן לה. פרויקה פחד שהנאצים יאתרו את רבקהל'ה ויקחו גם אותה במשלוח הילדים אל... המוות.
רבקהל'ה האמינה לדבריו. היא ידעה שדוד פרויקה הוא איש טוב. אבל מסובב כל הסיבות שלח חייל נאצי לפתח דירתו, והלה גרר אותו לבנין המשטרה הגרמנית. פרויקה הואשם בהחבאת ילדים. האשמה חמורה ביותר על פי "החזון הנאצי" לפיתרון הסופי, ימח שמם.
שעת צהריים. צמאה מורעבת ומפוחדת ישבה רבקהל'ה בין הקוצים והשיחים סמוך לחומת הגטו. מחכה לפרויקה שבושש לבוא. זה היום השני שהיא שם.
"אני עלולה למות מרעב" הרהרה. "אני לבד בעולם. שכחו אותי כאן". רבקהל'ה חיבקה את ראשה בשתי ידיה ובכתה לריבונו של עולם "אבא שבשמים תציל אותי". לפתע שמעה איוושת צעדים מעבר לחומה.
יצר החיים עשה את שלו. "ממילא אני בסכנת חיים" חשבה "אם מעבר לגדר נמצא חייל גרמני אז הוא עלול לירות בי. אבל אולי יש שם סתם איש פשוט והוא יעזור לי". הרצון לחיות גבר על כל שיקול דעת.
"אם יש לך אוכל זרוק אותו אלי מעבר לגדר!" צעקה בשארית כוחותיה.
איוושת הצעדים נדמה. אחרי חצי דקה הבחינה רבקהל'ה בתפוח עץ אדמדם מרחף באוויר בתנועה קשתית ונחת שלושה צעדים ממנה. היא הרימה אותו, ברכה ונגסה בכל פה. התפוח החייה אותה והוסיף לה תקוות חיים.
גם למחרת. אותה איוושה. היא צועקת "אם יש לך אוכל זרוק לי". ושוב תפוח, והפעם גדול מהקודם.
במשך חמישה ימים מישהו זרק לה אלמוני תפוחים מעבר לגדר. התפוחים העסיסיים הללו נתנו לה תעצומות ותקווה לחיות. באחד הלילות היא ראתה גבר חולף מעל החומה. הלה ניגש אליה, הרים אותה, והצליח להעבירה לצד השני. שם חיכו עוד ארבעה גברים ושתי נשים. הם החזיקו רובים בידיהם.
היו אלה פרטיזנים יהודים. רבקהל'ה ברחה איתם ליער.
האם הם זרקו לה את התפוחים שמעבר לגדר? לא ברור.