אור ברסלב
העיתונאי 3 36 מסמרים בארון המתים

העיתונאי 3

36 מסמרים בארון המתים

חמישה דפי פוליו

(מבוסס על מעשה שהיה)

והימים ימי שנות ה- 50 של המדינה הקטנה, העסוקה בחיתולי בנייתה, וביניקת ערכי הציונות המשכילים למוסדותיה.

"להיות עַם חופשי בארצנו" הם שרו בהימנון הלאומי, שאמור היה לייצג איזושהי תחייה, עוצמה, לידה מחודשת. נניח. אלא שאחרי חמישים שישים שנה, בעודנו מביטים על ה"חופשי" הזה, נדמה לנו שמדובר באיזה מפלצת קטלנית שכל עוד היא היתה תחת מסגר ובריח, יכולנו לה, אך מאחר והיא יצאה חופשיה לרחובות העיר, רב הקטל על התועלת שניתן להפיק ממנה.

האגו הציוני המציא את הצבר הישראלי, זה שחבש לראשו כובע טמבל והרבה גאווה צבאית בבחינת "נקח גורלנו בידינו".

כאן בארץ חמדת אבות פעלו להם מעצבי הציונות המעשית, כדי לערטל ולנטרל כל סממן יהודי, ולא כאן המקום והזמן להאריך בסצינות הזוועה של גזיזת פיאות ילדי תימן, חטיפתם והברחתם, והכנסת ילדים תמימים מבתים טובים לקיבוצי השומר הצעיר. יבואו "ילדי טהרן" ויעידו.

מנהיגי אותה תקופה היו משמיעים לכל מי שרצה לשמוע: "עוד מעט והיהדות החרדית תהיה מוצג מוזיאוני עתיק. לא ירחק היום ושכונת "מאה שערים" תהיה שמורת טבע קטנה שממנה נוכל ללמוד איך נראה אי אז השטייטל והעיירה היהודית הגליציינית".

האמת ניתנת להיאמר שהמליצה הזו היה לה על מה לסמוך לאור הסחף של איבוד סממני היהדות שאפף את עולי צפון אפריקה התמימים וחבריהם משאר התפוצות. החברה הציונית הקולטת דאגה לפטם אותם במסר רעיוני: "כאן בארץ חמדת אבות ניתן לוותר על המצוות, כי הגענו כאן לשלמות. נכון, בחו"ל היתה חובת לשמירת המצוות כדי לשמר את הזהות היהודי, אבל כאן בין גבולות המורשת חשוב לעסוק בעבודה חקלאית ותו לא. כאן כולנו יהודים". כך הם טיפטפו לאוזני התמימים, והארס הזה פעל את פעולתו.

תזה זו תפשה מאות אלפי תמימים כאש בשדה קוצים, עד כדי כך, שבעיר צפונית מסויימת הוקמה שכונה גדולה בשנות ה- 50, אשר מייסדיה קבעו לעצמם תקנון. לא נפרט מה בתקנון, רק נציין את הסעיף הרלוונטי לסיפורנו.

ציטוט: "כאן בשכונתנו החדשה "חזון הרצל" לא ניתן להקים בתי כנסת, ולא מקווה ולא בית ספר דתי. כל תושבי השכונה מתחייבים לא לסטות מן הסעיף הזה שנועד לעצב אותנו כיהודים חדשים וציוניים גאים". לא יאומן.

וזה תפש. במשך 10 שנים לא הסתובב בשכונת "חזון הרצל" המפא"יניקית אף יהודי עם כיפה, שלא לדבר שאפילו בלוק קטן לא התיימר להפוך לכותל של בית כנסת או בית מדרש. השיממון הרוחני בשכונה היה טוטלי, ואף ענן של תקווה דתית לא נראה באופק. מניינים? תפילות? הס מלהזכיר.

אלא שעם כל הכבוד למפא"יניקים, נצח ישראל יותר חזק מהסוציאליזם ושאר האִיזְמִים, ולשכונה השוממה הגיעו כמה שומרי מסורת דווקא מעדות אשכנז, ואלה יצרו קשר עם רב העיר. הללו התחננו בפני רב העיר, שידאג להקים להם בית כנסת.

שומו שמים!!! השכונה היתה כמרקחה עם היוודע השמועה הנוראה, שעלולה לקרום עור וגידים ועצמות, ולקעקע את הסעיף ההוא בתקנון.

מספר לי בנו של רב אותה עיר: "העקשנות היהודית לבסוף משתלמת. על אפם וחמתם של המיליטנטים באותה שכונה, הוכנס באישון לילה לשכונה ארגז עץ ענק ששימש כמכולה של ימים עברו. ארגז העץ היה בגודל 9 מטר מרובע בלבד, בגובה 2 מטר ולתוכו הכניסו בזריזות ספר תורה וכמה סידורים. והימים ימי טרום ראש השנה.

"שומרי המסורת בשכונה ספגו קיתונות של עלבונות ואיומים מצד שרופי מפא"י. הם איימו שהעניין לא יעבור בשלום והזלזול בתקנון יגבה מחיר כבד. תקנות, תקנות, התורה ומצוותיה הם תקנון של חיים, ורק לקראת ערב יום כיפור אזרו - שומרי המסורת - אומץ, והדביקו בבוקר ערב יום כיפור מספר מודעות צנועות ברחבי השכונה, על סדרי התפילות של יום הכיפורים.

"20 איש מתושבי השכונה "חזון הרצל" הגיעו ל"כל נדרי" והשתתפו בתפילה ליל יום הכיפורים כשכולם ערגה וכיסופים לאביהם שבשמים, שימחל, שיסלח. סלסולי קולו של החזן בנימין גולדשטיין הדהדו בין כתלי העץ ונסקו מן החלון הקטן עד למרומי המרפסות של השכונה.

זה לא עשה טוב למר שמעלק'ה מילצקי, צעיר יהודי, רווק כבן 30 שצמח על ברכי הקומוניזם והדגל האדום, חף מכל סממן יהודי. מילצקי היה שטוף זיעה ושופע זעם מן הנעשה בבית הכנסת הקטן שצמח לו מול האף, מבעט כמו גדי עקשן בכל האידיאה הציונית ששמה לה למטרה לייצר יהודי חדש, צבר עוקצני ללא סממני השטייטל. מילצקי הנ"ל היה טיפוס אגרסיבי ותקיף, והוא החליט לנקוט בצעד חסר תקדים.

"בשעה 7:00 לפנות בוקר ביום כיפורים הגיעו ראשוני המתפללים לתפילת שחרית. הם ניסו לפתוח את הדלת אך לשווא. אלמוני הגיע לארגז העץ - בית הכנסת, ודפק לא פחות מ- 36 מסמרים בגודל 12 ס"מ על הדלת ובכך אטם לחלוטין את האפשרות להכנס להתפלל. עטויי טליתות הביטו המתפללים זה בזה, לפרוץ את הדלת כמעט בלתי אפשרי, זה כרוך גם בחילול החג, ובנוסף זה יגרום לפרובוקציה מיותרת. לבסוף החליטו לנדוד עד לצפון העיר ולחפש שם בית כנסת. עוגמת הנפש על פניהם ניכרה ושרטה את נפשם. קשה היה להם להאמין שיש יהודי המסוגל להגיע עד הדיוטא התחתונה וינעץ מסמרי פלדה כדי למנוע תפילה.

"אבא שלי, רב העיר, שהיה מתלמידי ה"חפץ חיים" אמר לי אז: "בני זה מעשה נורא ואיום זו התרסה גלוייה כלפי שמיא. אינני יודע מי עשה זאת, אך אין לי ספק שזה לא ייגמר בטוב".

"אבא עזב את העיר לאחר כשלוש שנים של נסיונות די מוצלחים לחזק את המסגרות התורניות, ועבר להתגורר בעיר גדולה יותר. האירוע ההוא, המביש, נדחק אל שולי התודעה של המשפחה, ואפילו לא הוזכר כקוריוז. אבא נכנס לעשייה ציבורית בעיר מגוריו החדשה, ומטבע הדברים נותק הקשר עם מרבית תושבי עירו הקודמת. מפעם לפעם היו באים משם לבקרו וממתיקים איתו סוד. הוא אהב את כולם, דתיים, חילוניים ללא הבדל, אבל תמיד היה קשה לו עם אותה שכונה מיליטנטית שחרטה על דגלה: יהדות החוצה!!!

"כ- 20 שנים לאחר מכן, בחול המועד סוכות הגיע לביקור ידיד של אבא איצ'לה מרמורשטיין גבאי ותיק בבית הכנסת המרכזי בעיר מגורנו הקודמת. לאחר כמה חידושי תורה, הוא לחש על אוזנו של אבא כמה משפטים לחץ ידו בחום רב נפנה והלך לו. הסקרנות פעפעה בנו, אבל לא העזנו לשאול את אבא מה נלחש לאוזנו.

"אחרי שנים נוספות בשכבו על ערש דווי, כמה ימים לפני מותו, פנה אלינו אבא ואמר: "בני היקרים אני נוצר סוד קטן שברצוני לספרו לכם. אתם זוכרים לפני כ- 40 שנה כשהתגוררנו בעיר פלונית, הניחו ארגז עץ ענק והפכוהו לבית כנסת. הזעם בשכונת "חזון הרצל" המפא"יניקית הרקיע שחקים. בבוקרו של יום הכיפורים גילו המתפללים כי אלמוני תקע מסמרים ואטם את הכניסה לבית התפילה. ובכן, אותו חוטא שמו שמעלק'ה מילצקי, הוא האיש אשר ביצע את המעשה הנפשע. כן, הוא בהחלט תינוק שנשבה, אבל גם תינוק שנשבה המתגורר בין יהודים צריך לדעת איפה הקו האדום. ובכן, לפני מספר שנים מצאו את גופתו של האיש הערירי, ולפי כל הסימנים הוא נטל את נפשו בכפו, ועבר על עוד איסור נורא של תורה. ליד גופתו מצאו פטיש ומתחתיו מכתב בכתב ידו ובו מספר מילים: "אני שמואל מילצקי, איש עצוב ומדוכא, לא נשאתי אשה, לא הקמתי בית ולא גדלתי ילדים, ומלבד עבודה פיסית קשה בבניין לא עשיתי שום דבר משמעותי בחיי. לפני הרבה שנים בבוקר יום כיפור - מתוך קינאה ושינאה לא מוסברת - אטמתי את דלת בית הכנסת הקטן שבשכונה. דפקתי 36 מסמרים על הדלת, אך כרגע אין לי ספק שבעצם היו אלה 36 מסמרים בארון המתים שלי. אינני יודע למה, אך מאז נפגמה שמחת חיי ואיבדתי רצון לחיות. הפטיש המונח סמוך לגופתי סייע לי לעשות את המעשה הנפשע. אינני מאמין גדול, אבל אם יש אלוקים בשמים, שיסלח לי".

"ראו בניי, אמר אבא, גם על כתפיכם מוטל עול חשוב של קרוב לבבות בני ישראל לאבינו שבשמים. אתם בוודאי תתקלו באנשים קשי-עורף הפוערים פיהם כלפי שמיא, ספרו להם סיפור נורא זה. אולי הם יתעשתו".

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה