אור ברסלב
העיתונאי 2 נהרות תשובה › "בתנאי שיש הערינג"

העיתונאי 2

נהרות תשובה · "בתנאי שיש הערינג"

נהרות תשובה

הגבאי המסור ויקטור לוי כמעט בלע את לשונו. הישיש הדור-הפנים שישב מולו צמוד לסטנדר וגמרא "יבמות" בידיו, הדהים אותו כפי שלא הדהים אותו אף מתפלל צעיר כזקן מזה 40 שנה.

וזאת למודעי, שהגבאי לוי הוא הגבאי היחיד שלא התחלף מאז הוקם בית הכנסת "נתיבי ישורון" לפני ארבעה עשורים, והוא בעצם מאבני היסוד ומעמודי הבנין-מניין החזק של הקהילה הקדושה. לפחות שני מנייני גבאים באו והלכו, ולוי כסלע איתן. הוא כבר ראה ושמע הכל, ונסיונו המשופע בסיפורים עצובים ומשעשעים בין כותלי בית הכנסת יכול היה למלא כמה כרכים דשנים באנציקלופדיה התוססת של הקהילה הזו שהתחילה בקושי רב עם מניין מינוס, וכיום פוקדים אותה מדי שבת מאות מתפללים, מי סופר.

קהילת בית הכנסת "נתיבי ישורון" הלכה וצמחה לה במרחב המדברי של העיר הדרומית, כך שמידי יום התקיימו שם מספר שיעורי תורה מגוונים לבעלי בתים חשובים, וכן כולל ערב גדול של אברכים המה בעזרת הנשים שבקומה השניה.

על מלאכת הקודש הזו ניצחו בכישרון רב בית הכנסת הצעיר (יחסית) מרדכי פרץ וכמובן הגבאי המיומן והוותיק מיודענו ויקטור לוי. בעוד הרב פרץ מרביץ תורה בקצב מעורר השתאות, ובמקביל בונה אברכים צעירים כמגידי שיעורים, שקד ויקטור לוי גבאינו על מלאכת ההתרמה ביד חזקה ובזרוע נטוייה.

מה זה שקד? מסר את נפשו. ממש כך. לפחות שלוש ארבע פעמים בשנה היתה הקהילה המתוקה הזו חוגגת סיומי מסכתות של קבוצות הלומדים השונות. הו, הו, ועוד איך חוגגת. השולחנות שהיה פותח ויקטור לוי היו מעוררי השתאות ותיאבון גם בקרב כאלה שרק לפני רבע שעה סיימו ארוחת-ערב.

מה היה על השולחן? מה לא היה על השולחן.

מכל טוב. החל משלושה סוגי מנות ראשונות. חריימי טריפוליטאי חריף, קציצה מרוקאית מתובלת ברסק עגבניות, או מפרום עסיסי עם המון חצילים ותבליני טעם וריח. מיד אחרי המנה הראשונה הוגשו לשולחן המנות השניות, בגיוון שלא היה מבייש אף אולם חתונות אריסטוקרטי ברמת-אביב או בהר חוצבים, החל מעופות ממולאים באורז, עבור ללשונות בחרדל וסיים בפרגיות אפויות טוב טוב ביין מוסקט מדיפות ניחוח משכר, שהיה מעיר - במעופו - את התינוקות משנתם. שלא לדבר על התוספות והסלטים הפיקנטיים והחריפים... אבל ביננו לבין עצמנו, ההבנה שלי כסופר עממי בבישול מקצועי איננה מגביה שחקים, אז בואו נפרד מהתפריט. נפרדנו, אבל בל נשכח שבסופו של ענין מה שחשוב הוא סיום המסכת, ותחילתה של המסכת הבאה. ואם תשאלו איפה הגבאי ויקטור לוי בתוך העסק התלמודי? התשובה היא: נייט. לוי שולט מקסימום ב"חוק לישראל" ותהילים. אבל הלב שלו מלא כבוד והערכה ללומדי התורה, ולכן הוא עף קל כנשר כדי לגייס תרומות עסיסיות למימון הסעודות הללו, ואין מאושר ממנו כשהוא מגיש להם כמלצר מיומן את המגדנות שתארנו לעיל.

והנה מולו יושב ר' אלחנן צבי הרשקוביץ, איש צדיק כבן 80, זקנו יורד על פי מידותיו, כולו אומר הוד והדר ועיניו מאירות כספירים. ר' הרשקוביץ ואשתו הגיעו לעיר הדרומית - בעקבות שתי בנותיהם - רק לפני חצי שנה, ולמרות אשכנזיותו, הוא מצא עצמו - באמצע השבוע - משתלב בקהילה הספרדית כדג באקווריום צבעוני. הוא פשוט אהב ללמוד שם, באווירת האש-התלמודית. בשבתות הוא התפלל כמנהג אבותיו עם קהילת יוצאי אשכנז.

"אתה מוזמן לסיום מסכת "מנחות" מחר בערב... תהיה פה סעודה עשירה... אשמח שתגיע" ביקש בנימוס הגבאי לוי.

עיניו של ר' הרשקוביץ האירו באור טוב ומלטף: אשמח להגיע זו מצווה גדולה, אבל בתנאי שיש הערינג, דג הערינג!".

ויקטור לוי נכנס למבוכה ולתדהמה. מעולם לא הכשילו אותו בהיבט הגסטרונומי. הוא שמע על הדבר הזה שנאכל עם קרקר מלוח ואפילו טעם פעם חתיכה או שתיים. אך אם נשים על המאזניים את ההערינג המלוח והדהוי מול מעדני המלכים של המטבח המרוקאי... נו, נו... מה יש להשוות.

"אני בא" חייך ר' הרשקוביץ תוך ניגון ישיבתי מול המסכת שלו "רק בתנאי שיש הערינג! וזה תנאי חד-משמעי" ושוב צלל אל מכמני הגמרא.

"יהיה הערינג" מלמל ויקטור תמה עד תנוכי אוזניו.

איך לא, ויקטור לוי גבאנו, נשמה טובה, רץ וקנה צנצנת דגי הערינג ועוד קופסת קרטון של קרקרים מלוחים והניח אותם באסטטיות על צלוחיות חרס מול ר' הרשקוביץ החביב, שהיה גם בר-אוריין לא קטן, ובעל חוש הומור כובש. כשהיו שואלים אותו: הרב הרשקוביץ מה שלומך, היה משיב במתיקות: "בסדר, אבל בכל "סדר" יש קצת מרור".

לאחר סיום מסכת "מנחות" הדרשה של הרב פרץ והסעודה הגדולה, ברכו ברכת מזון ברוב עם. ויקטור לוי שם לב, שהרשקוביץ קשישא לא נוגע באף מאכל, חוץ משלוש חתיכות הערינג קטנות על גבי שלושה קרקרים וחצי מלפפון חמוץ.

הסקרנות הלמה בו, והוא מיהר ליידע את רב הקהילה, כי הדייר החדש בשכונה, היתנה תנאי - מפורש וחד משמעי - לבואו לסיום המסכת "בתנאי שיש הערינג".

לאחר שהתפזרו כולם, התיישבו הגבאי ורב הקהילה מול הישיש החביב וביקשו הסבר שיניח את דעתם. ממתי ולמה מעמידים תנאי להשתתפות בארוע תורני כה חשוב, בחתיכת הערינג?

ר' הרשקוביץ סגר את הגמרא, נשען על הסטנדר ועצם את עיניו "הו, חברי הטובים הרב פרץ היקר והגבאי הטוב ר' לוי, זה סיפור ארוך, אבל אנסה לקצרו. נולדתי לפני 82 שנה בארצות הברית, בעיירה נידחת באוהיו. לדאבון הלב הורי היו אנשים חופשיים שהתנכרו לעברם. מהר מאד נשאבתי כילד לואקום של התרבות האמריקנית הריקנית, מבלי לדעת דבר על שורשי. העתיד שלי כמו כל נער אמריקאי היה צריך להיות קולג', יוניברסיטי, עריכת דין, פתיחת משרד עסקי בניו-יורק ורדיפה אחרי הדולר עד זיבולא בתרייתא. שואת ההתבוללות באמריקה, נוראה לא פחות מהזוועות בגרמניה. עשרות מליוני יהודים התבוללו שם מאז מלחמת העולם השניה ועד היום, גם אני הייתי אמור להיות עוד קורבן של שואת ההתבוללות.

"יום שבת אחד, אחרי הצהריים, בעודי אוחז כדורסל צועד לכוון מגרשי הספורט עבר מולי הרב ג'ייקוב רובינסון, יהודי מבוגר כבן 60, עם חיוך תמידי על פניו. הוא פנה לעברי וברך אותי: "שבת שלום יאנג בוי". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי "שבת שלום", ידעתי שאני יהודי, אבל לא ידעתי מה זה יהודי. ה"שבת שלום" שלו שרט לי את הנשמה היהודית השקועה בבוץ.

"אתה מוזמן לסעודה שלישית" אמר לי הרב ג'ייקוב. "תטעם משהו, ואחר כך תלך לעיסוקיך". לא היה לי נעים לסרב לבקשתו. הוא היה אדיב כל כך. נכנסתי לצריף הקטן ששימש כבית כנסת שכונתי בפאתי העיירה. ישבו שם שני מנייני יהודים מבוגרים - רובם חבושי כובעי מצחיה וכובעי ברטים מיושנים - ואכלו... הערינג ורדרד ועסיסי עם קרקרים מלוחים. טעמתי, וזה מצא חן בעיני. אחר כך הרב ג'ייקוב אמר קצת דברי תורה, לא הבנתי מילה, וסימנתי לו שאני יוצא, הוא ליטף את בלוריתי ויצאתי לרחוב.

"וכך במשך חמש שנים - על פי בקשת הרב - עד גיל 19, הקפדתי להגיע לסעודה שלישית, לא בשביל השבת, לא בשביל התורה, בשביל ההערינג. הטעם הזה כבש אותי והייתי ממש מתגעגע אליו. מידי שבת הקשבתי 15 - 20 דקות לדברי התורה של הרב ג'ייקוב ואחר כך... כדורסל.

אחרי חמש שנים, ממש לפני הכניסה ליוניברסיטי והצלילה בעולם החולין דרש בשבת "ויצא" הרב ג'ייקוב ואמר: "ליהודי אסור להיות עיוור, יש בורא לעולם, יש תורה שהוא נתן, והתורה מחייבת כל אחד גם את הרחוק ביותר. יהודי לא יכול להרשות לעצמו לחיות כמו חתיכת דג הערינג, לשכב בנינוחות על הקרקר עם קיסם תקוע בגבו ולהרגיש כמו מלך על זרי הדפנה. יבוא הרגע ויבלעו אותו חי, והוא יתן דין וחשבון על תרדמתו, עצלנותו, עיוורונו. תתעוררו יהודים, כל עוד הנר דולק, כל עוד לא נבלע ההערינג, עוד אפשר לתקן, כולם צחקו, חוץ ממני.

"אינני יודע למה ואיך, אבל המשל והנמשל צרבו את ליבי כגחלים לוחשות. חשבתי לעצמי שאני בעצם לא יותר מחתיכת הערינג על קרקר, רדום ונהנתן, ניגשתי לרב ג'ייקוב וביקשתי ממנו: כבוד הרב, אני רוצה ללמוד תורה, מה עושים? מכאן היתה קצרה הדרך לישיבתו המעטירה של הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

"וזהו ידידי המכובדים כמעט כל הסיפור שלי. כל הקשר שלי לתורה, למצוות וליהדות מתחיל בהערינג ואני חייב לו חוב של כבוד, ואני לא מסוגל שלא להודות לו, ולהכיר לו טובה לדגיגון הזה, על שטעמו המלוח-חמצמץ על משטח הקרקר הציל את חיי מהתהום של אמריקה. תסלחו לי, המעדנים שלכם לא מרגשים אותי כמו ההערינג שלי שאני חייב לו את חיי. שאו ברכה".

ושלושתם יצאו אל הלילה המדברי, חבוקים ומלאי אמונה.

תוכן העניינים

העיתונאי 2

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה