נהרות תשובה
"בתנאי שיש הערינג"
הגבאי המסור ויקטור לוי כמעט בלע את לשונו. הישיש הדור-הפנים שישב מולו צמוד לסטנדר וגמרא "יבמות" בידיו, הדהים אותו כפי שלא הדהים אותו אף מתפלל צעיר כזקן מזה 40 שנה.
וזאת למודעי, שהגבאי לוי הוא הגבאי היחיד שלא התחלף מאז הוקם בית הכנסת "נתיבי ישורון" לפני ארבעה עשורים, והוא בעצם מאבני היסוד ומעמודי הבנין-מניין החזק של הקהילה הקדושה. לפחות שני מנייני גבאים באו והלכו, ולוי כסלע איתן. הוא כבר ראה ושמע הכל, ונסיונו המשופע בסיפורים עצובים ומשעשעים בין כותלי בית הכנסת יכול היה למלא כמה כרכים דשנים באנציקלופדיה התוססת של הקהילה הזו שהתחילה בקושי רב עם מניין מינוס, וכיום פוקדים אותה מדי שבת מאות מתפללים, מי סופר.
קהילת בית הכנסת "נתיבי ישורון" הלכה וצמחה לה במרחב המדברי של העיר הדרומית, כך שמידי יום התקיימו שם מספר שיעורי תורה מגוונים לבעלי בתים חשובים, וכן כולל ערב גדול של אברכים המה בעזרת הנשים שבקומה השניה.
על מלאכת הקודש הזו ניצחו בכישרון רב בית הכנסת הצעיר (יחסית) מרדכי פרץ וכמובן הגבאי המיומן והוותיק מיודענו ויקטור לוי. בעוד הרב פרץ מרביץ תורה בקצב מעורר השתאות, ובמקביל בונה אברכים צעירים כמגידי שיעורים, שקד ויקטור לוי גבאינו על מלאכת ההתרמה ביד חזקה ובזרוע נטוייה.
מה זה שקד? מסר את נפשו. ממש כך. לפחות שלוש ארבע פעמים בשנה היתה הקהילה המתוקה הזו חוגגת סיומי מסכתות של קבוצות הלומדים השונות. הו, הו, ועוד איך חוגגת. השולחנות שהיה פותח ויקטור לוי היו מעוררי השתאות ותיאבון גם בקרב כאלה שרק לפני רבע שעה סיימו ארוחת-ערב.
מה היה על השולחן? מה לא היה על השולחן.
מכל טוב. החל משלושה סוגי מנות ראשונות. חריימי טריפוליטאי חריף, קציצה מרוקאית מתובלת ברסק עגבניות, או מפרום עסיסי עם המון חצילים ותבליני טעם וריח. מיד אחרי המנה הראשונה הוגשו לשולחן המנות השניות, בגיוון שלא היה מבייש אף אולם חתונות אריסטוקרטי ברמת-אביב או בהר חוצבים, החל מעופות ממולאים באורז, עבור ללשונות בחרדל וסיים בפרגיות אפויות טוב טוב ביין מוסקט מדיפות ניחוח משכר, שהיה מעיר - במעופו - את התינוקות משנתם. שלא לדבר על התוספות והסלטים הפיקנטיים והחריפים... אבל ביננו לבין עצמנו, ההבנה שלי כסופר עממי בבישול מקצועי איננה מגביה שחקים, אז בואו נפרד מהתפריט. נפרדנו, אבל בל נשכח שבסופו של ענין מה שחשוב הוא סיום המסכת, ותחילתה של המסכת הבאה. ואם תשאלו איפה הגבאי ויקטור לוי בתוך העסק התלמודי? התשובה היא: נייט. לוי שולט מקסימום ב"חוק לישראל" ותהילים. אבל הלב שלו מלא כבוד והערכה ללומדי התורה, ולכן הוא עף קל כנשר כדי לגייס תרומות עסיסיות למימון הסעודות הללו, ואין מאושר ממנו כשהוא מגיש להם כמלצר מיומן את המגדנות שתארנו לעיל.
והנה מולו יושב ר' אלחנן צבי הרשקוביץ, איש צדיק כבן 80, זקנו יורד על פי מידותיו, כולו אומר הוד והדר ועיניו מאירות כספירים. ר' הרשקוביץ ואשתו הגיעו לעיר הדרומית - בעקבות שתי בנותיהם - רק לפני חצי שנה, ולמרות אשכנזיותו, הוא מצא עצמו - באמצע השבוע - משתלב בקהילה הספרדית כדג באקווריום צבעוני. הוא פשוט אהב ללמוד שם, באווירת האש-התלמודית. בשבתות הוא התפלל כמנהג אבותיו עם קהילת יוצאי אשכנז.
"אתה מוזמן לסיום מסכת "מנחות" מחר בערב... תהיה פה סעודה עשירה... אשמח שתגיע" ביקש בנימוס הגבאי לוי.
עיניו של ר' הרשקוביץ האירו באור טוב ומלטף: אשמח להגיע זו מצווה גדולה, אבל בתנאי שיש הערינג, דג הערינג!".
ויקטור לוי נכנס למבוכה ולתדהמה. מעולם לא הכשילו אותו בהיבט הגסטרונומי. הוא שמע על הדבר הזה שנאכל עם קרקר מלוח ואפילו טעם פעם חתיכה או שתיים. אך אם נשים על המאזניים את ההערינג המלוח והדהוי מול מעדני המלכים של המטבח המרוקאי... נו, נו... מה יש להשוות.
"אני בא" חייך ר' הרשקוביץ תוך ניגון ישיבתי מול המסכת שלו "רק בתנאי שיש הערינג! וזה תנאי חד-משמעי" ושוב צלל אל מכמני הגמרא.
"יהיה הערינג" מלמל ויקטור תמה עד תנוכי אוזניו.
איך לא, ויקטור לוי גבאנו, נשמה טובה, רץ וקנה צנצנת דגי הערינג ועוד קופסת קרטון של קרקרים מלוחים והניח אותם באסטטיות על צלוחיות חרס מול ר' הרשקוביץ החביב, שהיה גם בר-אוריין לא קטן, ובעל חוש הומור כובש. כשהיו שואלים אותו: הרב הרשקוביץ מה שלומך, היה משיב במתיקות: "בסדר, אבל בכל "סדר" יש קצת מרור".
לאחר סיום מסכת "מנחות" הדרשה של הרב פרץ והסעודה הגדולה, ברכו ברכת מזון ברוב עם. ויקטור לוי שם לב, שהרשקוביץ קשישא לא נוגע באף מאכל, חוץ משלוש חתיכות הערינג קטנות על גבי שלושה קרקרים וחצי מלפפון חמוץ.
הסקרנות הלמה בו, והוא מיהר ליידע את רב הקהילה, כי הדייר החדש בשכונה, היתנה תנאי - מפורש וחד משמעי - לבואו לסיום המסכת "בתנאי שיש הערינג".
לאחר שהתפזרו כולם, התיישבו הגבאי ורב הקהילה מול הישיש החביב וביקשו הסבר שיניח את דעתם. ממתי ולמה מעמידים תנאי להשתתפות בארוע תורני כה חשוב, בחתיכת הערינג?
ר' הרשקוביץ סגר את הגמרא, נשען על הסטנדר ועצם את עיניו "הו, חברי הטובים הרב פרץ היקר והגבאי הטוב ר' לוי, זה סיפור ארוך, אבל אנסה לקצרו. נולדתי לפני 82 שנה בארצות הברית, בעיירה נידחת באוהיו. לדאבון הלב הורי היו אנשים חופשיים שהתנכרו לעברם. מהר מאד נשאבתי כילד לואקום של התרבות האמריקנית הריקנית, מבלי לדעת דבר על שורשי. העתיד שלי כמו כל נער אמריקאי היה צריך להיות קולג', יוניברסיטי, עריכת דין, פתיחת משרד עסקי בניו-יורק ורדיפה אחרי הדולר עד זיבולא בתרייתא. שואת ההתבוללות באמריקה, נוראה לא פחות מהזוועות בגרמניה. עשרות מליוני יהודים התבוללו שם מאז מלחמת העולם השניה ועד היום, גם אני הייתי אמור להיות עוד קורבן של שואת ההתבוללות.
"יום שבת אחד, אחרי הצהריים, בעודי אוחז כדורסל צועד לכוון מגרשי הספורט עבר מולי הרב ג'ייקוב רובינסון, יהודי מבוגר כבן 60, עם חיוך תמידי על פניו. הוא פנה לעברי וברך אותי: "שבת שלום יאנג בוי". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי "שבת שלום", ידעתי שאני יהודי, אבל לא ידעתי מה זה יהודי. ה"שבת שלום" שלו שרט לי את הנשמה היהודית השקועה בבוץ.
"אתה מוזמן לסעודה שלישית" אמר לי הרב ג'ייקוב. "תטעם משהו, ואחר כך תלך לעיסוקיך". לא היה לי נעים לסרב לבקשתו. הוא היה אדיב כל כך. נכנסתי לצריף הקטן ששימש כבית כנסת שכונתי בפאתי העיירה. ישבו שם שני מנייני יהודים מבוגרים - רובם חבושי כובעי מצחיה וכובעי ברטים מיושנים - ואכלו... הערינג ורדרד ועסיסי עם קרקרים מלוחים. טעמתי, וזה מצא חן בעיני. אחר כך הרב ג'ייקוב אמר קצת דברי תורה, לא הבנתי מילה, וסימנתי לו שאני יוצא, הוא ליטף את בלוריתי ויצאתי לרחוב.
"וכך במשך חמש שנים - על פי בקשת הרב - עד גיל 19, הקפדתי להגיע לסעודה שלישית, לא בשביל השבת, לא בשביל התורה, בשביל ההערינג. הטעם הזה כבש אותי והייתי ממש מתגעגע אליו. מידי שבת הקשבתי 15 - 20 דקות לדברי התורה של הרב ג'ייקוב ואחר כך... כדורסל.
אחרי חמש שנים, ממש לפני הכניסה ליוניברסיטי והצלילה בעולם החולין דרש בשבת "ויצא" הרב ג'ייקוב ואמר: "ליהודי אסור להיות עיוור, יש בורא לעולם, יש תורה שהוא נתן, והתורה מחייבת כל אחד גם את הרחוק ביותר. יהודי לא יכול להרשות לעצמו לחיות כמו חתיכת דג הערינג, לשכב בנינוחות על הקרקר עם קיסם תקוע בגבו ולהרגיש כמו מלך על זרי הדפנה. יבוא הרגע ויבלעו אותו חי, והוא יתן דין וחשבון על תרדמתו, עצלנותו, עיוורונו. תתעוררו יהודים, כל עוד הנר דולק, כל עוד לא נבלע ההערינג, עוד אפשר לתקן, כולם צחקו, חוץ ממני.
"אינני יודע למה ואיך, אבל המשל והנמשל צרבו את ליבי כגחלים לוחשות. חשבתי לעצמי שאני בעצם לא יותר מחתיכת הערינג על קרקר, רדום ונהנתן, ניגשתי לרב ג'ייקוב וביקשתי ממנו: כבוד הרב, אני רוצה ללמוד תורה, מה עושים? מכאן היתה קצרה הדרך לישיבתו המעטירה של הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ"ל.
"וזהו ידידי המכובדים כמעט כל הסיפור שלי. כל הקשר שלי לתורה, למצוות וליהדות מתחיל בהערינג ואני חייב לו חוב של כבוד, ואני לא מסוגל שלא להודות לו, ולהכיר לו טובה לדגיגון הזה, על שטעמו המלוח-חמצמץ על משטח הקרקר הציל את חיי מהתהום של אמריקה. תסלחו לי, המעדנים שלכם לא מרגשים אותי כמו ההערינג שלי שאני חייב לו את חיי. שאו ברכה".
ושלושתם יצאו אל הלילה המדברי, חבוקים ומלאי אמונה.
לפעמים שיא הבריאות זו מחלה ממארת
פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה.
זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים.
אבל היא לא ירדה לו מהראש. "ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בליבה.
לניצנית מאור מתל אביב יש דעה עצמאית. היא אשה בת 30 משכילה, עובדת בענף היי-טק מצליח, ויש לה השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו, ברוח המשפט הישראלי הכי שחוק במזרח-התיכון: אני מכבדת דתיים, אבל מרחוק.
אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא.
והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.
שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.
"תשמע" אומרת לו ניצנית "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות... זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה...
והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת - זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.
"נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. אני מספיק רגישה כדי לא לכנות את מה שעושים לך כמיסיונריות, אבל זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך...".
הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי-בטן.
אולם, בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. "לא נורא". היא רמזה לו.
אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך".
והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.
הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.
ניצנית הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת.
אחר כך טהרת המשפחה.
אחר כך למדה לברך.
באמת הישגים ראויים לציון.
רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות... אינני יכולה להיפרד מן השיער... הוא כל כך יפה".
וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זרע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.
ואז האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם.
"אני נורא מצטער גב' מאור" אמר פרופ' אחיקם שנהב "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים".
ניצנית מאור נכנסה לטיפול הראשון.
כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.
"רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא - בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: ניצנית שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי ניצנית, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער... כך אומר לי האב שבשמים.
דמעות ניקוו בעיניו של רענן.
"רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב"ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים... ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספרים והחלה לגזור את שערותיה "ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי".
אנחנו 10 שנים מאחרי הסיפור הזה. ניצנית הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים.
רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.
חידון. וממה מתפרנסת ניצנית?
יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.
לפעמים, אין דבר יותר מבריא ממחלה ממארת.
"נו נו נו אלברט"
לאלברט אוחיון יש חוש ריח מפותח, איך לעשות כסף מכל מה שזז. מכיריו טוענים בתוקף שהעיניים שלו בוחנות כל עצם וכל חפץ בעולם, מן הזווית שיכולה להניב כסף, כסף טוב וקל. חשוב שיהיה קל. מאמץ, עבודה קשה ומפרכת לא רשומים בלקסיקון של אדון אוחיון, שמודד את עצמו על פי נתוני המפתח של מיליארדים כמו יצחק תשובה, גאידמק, ואפילו בלי בושה כמו ביל גייטס המולטי-מיליארדרים בעליה של חברת המחשבים "מייקרוסופט".
נו, לא צריך להגזים, המרחק הפיננסי בין הכיס שלו לחלומות שלו הוא דמיוני בהחלט, אבל בסופו של דבר כמה מאות אלפי דולרים, שוכנים אחר כבוד בחשבון הבנק שלו עקב עיסקאות שונות ומשונות.
ובכן, מיודענו אוחיון המכובד, הוא גבר בן 36 נשוי ואב לשלושה בנים חביבים שגדל במושב עני בדרום הארץ. בימים ההם, אם היית שואל את ילדי המושב, אף אחד לא יכול היה להצביע על כישורים מיוחדים שיש לנער הצנום הזה, שיותר שתק מאשר דיבר. בצבא הוא לא התבלט, ועיסוקו כמוכר בקנטינה הפיקודית לא הוסיף לו נקודות ברקורד הממילא הבינוני שלו.
דתי? ובכן אלברט כמו רבים מבני עדות המזרח נולד בבית מסורתי-דתי, אבל כמו מאות אלפים כמותו הוא נישאב אל הוואקום החילוני. נשאב? כן, כן, אלא שלעולם לא יכולת לתפוש אותו בלי כיפה מקומטת בכיסו והעובדה הזו לכשעצמה הניחה את דעתו שהוא עדיין יהודי טוב ואפילו שומר מצוות. נו, נו.
ובכן, מיד עם שחרורו מהצבא הכריז אוחיון הצעיר, שלהיות שכיר באיזו חברה אפורה, ולהיעלם על איזה פס ייצור במפעל אנונימי באזור תעשיה מעושן ומאובק, זה לא ברזומה שלו. ייאמר מיד, כי רבים מחבריו למושב נשארו במושב, ואלה שעזבו, רובם ככולם הפכו לשכירי יום.
אבל כמו שסיפרנו, אצל אוחיון לבלבה השאיפה להתעשר. מעניין, גם אם תעשה תחקיר מקיף בקרב ידידיו הותיקים וגם החדשים, אף אחד מהם לא יודע בוודאות במה הוא בדיוק עוסק. כן, הוא קונה ומוכר, נוסע מדי פעם לחו"ל, חוזר ושוב טס. שלא תטעו, אף אחד לא חושד בו שעסקיו לא כשרים. ההיפך. בסביבתו תמיד תמצאו אנשים מכובדים ונעימי סבר, והוא כיאה לילד מרוקאי שגדל אצל אבא חם ומסורתי, מכיר ישר והפוך את מצוות הצדקה.
רבים וטובים מודעים לאצבע הנוחה שלו, השולפת מדי פעם פנקס צ'קים צעיר ורענן, ומיד אחר כך נכתב לו טרי ומריח טוב, צ'ק עליז שמעלה חיוך של נחת בקרב חתנים, כלות, חולים, וסתם נודניקים.
באחרי צהרים אלולי אחד החנה מר אוחיון מיודענו את רכבו המפואר מול בית אביו במושב. כשהוא יצא החוצה, הבחינו בו כמה מרכלני המושב, ולא האמינו למראה עיניהם, על ראשו של איש העסקים המסתורי אוחיון, היתה מונחת כיפת קטיפה שחורה, וציציות לבנבנות רקדו סביב מותניו. מרחוק הם לא הבחינו בשתי פיאות קטנות שהסתתרו מאחורי אוזניו.
"הופה" לחש ויקטור דהן מגדל התותים האגדי "אם אוחיון שלנו הפך לחרדי, זה בטח סיפור שמלקקים ממנו את האצבעות".
"צ'מע" הציע אליקו צרור הלולן גבה הקומה, "מה כ'פת לך, ניגש אליו נשמע את הסיפור, שיהיה מה לספר לאשה בבית".
בקיצור, ויקטור את אליהו החלו לנוע לכוון בית אוחיון, אמרו "ערב טוב" והתיישבו להם על המרפסת והמתינו. אצל האוחיונים לא שואלים "מה תשתו". תוך פחות משלוש דקות היו מונחות על השולחן הנמוך שלוש כוסות קפה שחור, שלוש כוסות מים ועוגיות מלוחות תוצרת הגברת.
"יפה, אז באתם לשמוע איך חזרתי בתשובה... נחמד" חייך אוחיון לעבר ידידיו הותיקים. "אוי קיי, אין ברירה, הפעם אחרוג ממנהגי ותזכו לסיפור דליקטס.
"ובכן, לפני מספר שנים גיליתי סוד מקצועי שאף אחד לא ידע, לא שמע, ולא חלם עליו. עליתי על כך שבפילם של המצלמות טמון כסף. לא שקלים, לא דולרים, כסף. החומר - כסף. היצרנים משתמשים בו, ואנל'א יודע איך, כדי שהצילומים יהיו מוצלחים. מפה לשם הצלחתי לגלות, שיש טכניקה מסויימת, אשר באמצעותה מגרדים את הכסף מעל גבי הפילם, אוספים אותו, ולא תאמינו כאשר אוספים אלפי פילמים, צוברים כמות כסף שיש לה ערך כלכלי רציני.
"מה עשיתי, עברתי מחנות צילום לחנות צילום, והפכתי לפועל הנקיון שלהם. הם זרקו פילם, ואני תמורת פרוטות רכשתי אותם. בשלב מסויים נודע לי שיש מפעל באיטליה אשר פיתח טכניקות משוכללות להפקת כסף מפילם בעלויות מינימליות, מה שהיה מכניס לכיסי עוד סכומי עתק. אלא מה, באותה עת התגלה הסוד לחברת צילום גדולה, שהבינה שהיא מוכרת לי בפרוטות סחורה ששוויה אלפי דולרים. נו, מה עושים? ניהלתי עמם משא ומתן והגענו להסכמות, שאני אהיה נציגם מול החברה האיטלקית, והרווח יחולק שווה בשווה.
"ועכשיו שימו לב. אני מקבל פאקס מאיטליה, ובו מודיעים לי על הפגישה העיסקית המתוכננת. עסקה שממנה אני אמור להרוויח ערימה של כסף. אלא מה, התאריך הלועזי נראה נחמד, אבל לא תאמינו, הוא נפל בדיוק ביום... כיפור י' בתשרי. ובאותיות קטנות כותב לי המנכ"ל האיטלקי. "אם לא תגיע בתאריך הנ"ל תדחה פגישתנו לעוד שלושה חודשים" עקב איזו סיבה מקצועית, או עיסקית.
"מה לא עשיתי" מספר אוחיון לעיניהם המשתאות והסקרניות של חבריו "כדי לדחות את הפגישה. התחננתי, ביקשתי רחמים. שומכלום. הגוי האיטלקי היה עקשן, ומנגד לחצה עלי חברת הצילום הגדולה לנסוע. ובסופו של דבר הוכרחתי לטוס לאיטליה לפגישה, השם ישמור, ביום כיפור.
"היצר הרע שלי ניצח את היצר הטוב. תאוות הממון התגברה על המסורת מבית אבא. את חטאי אני מזכיר היום... התעוררתי ביום כיפור בבוקר, השעה 9:00. בעוד שעה פגישה עם המנכ"ל. אני עולה על מונית. שעה נסיעה. בחיים שלי לא נסעתי ביום כיפור. הלב שלי פועם כמו גנרטור. אני מרגיש לחץ בחזה, אני לא דתי גדול, אבל הרגשתי שאני אולי קצת מגזים. אבל יצר הרע הרגיע אותי: אלברט תרגע, אתה עושה עסקים. אתה צם, לא אוכל, רק עושה ביזנס. הקב"ה יסלח לך על הנסיעה ביום כיפור... זה הגוי האיטלקי שנוהג, לא אתה... אין לך ברירה אלברט, הכריחו אותך.
"נו, אז אני נכנס לפגישה, ואחרי שעה של דיבורי עסקים נחתם חוזה שמן. אני יוצא החוצה עם מנכ"ל המפעל לסיור על פס הייצור של הפקת הכסף מהפילמים. מליוני פילמים על הפס מכל רחבי העולם. הטכניקה מדהימה, הפקת הכסף פנטסטית. אני מביט לשמים הכחולים מבעד לחלום ושואל את עצמי: אבא, ריבונו של עולם, אל תכעס עלי...
"סמוך לרגלי הימנית הבחנתי בגליל פילם ואני מרים ופותח אותו אל מול השמש. 32 תמונות מצולמות בתוכו. מסתכל ולא מאמין למראה עיני, אלו תמונות שצילם יהודי. בית כנסת, ספר תורה, יהודים מתפללים, נרות שבת דולקים. אבל הצילום האחרון, מתוקים שלי, הצילום האחרון שבר אותי. אני רואה על הפילם, צילום של סידור תפילה, תפילת יום כיפור, פתוח בדיוק בעמוד של "ונתנה תוקף קדושת היום" בסמוך הסיפור הנורא של אמנון ממגנצא. ולנגד עיני בולטת שורת המחץ שבסידור: "בראש השנה יכתבון וביום כיפור יחתמון... מי יחיה ומי ימות מי בקיצו מי לא בקיצו. מי במים, ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא...". אני מרגיש איך הלב שלי מחסיר פעימה. ריבונו של עולם מליוני פילמים במפעל, מכל קצווי העולם, והיחיד שאני מרים בידי, אוחז ומסתכל בו, זה פילם של יהודי ובו מילים ברורות... מי ימות ומי יחיה. ואני מרגיש שהתמונה הזו ממש חונקת אותי. כאילו היא עושה לי כמו גננת לילד קטן: נו, נו, נו, אלברט, לא יפה ככה לעשות לאבא בשמים.
"אז זהו מתוקים שלי, בורא עולם נתן לי רמז ענק. חבוב, אדון אלברט אוחיון יום כיפור לא עושים בו עסקים ואתה בטח לא רוצה למות לפני הזמן. נשארתי במפעל האיטלקי עד הלילה, חצי שעה אחרי צאת הכוכבים הזמנתי מונית. הנחתי את הכיפה על הראש, והנה המוצר הסופי אלברט אוחיון הולך להיות תלמיד חכם. היידה תשתו, הקפה מתקרר...".
ורוח נעימה של ערב קריר נסקה לה בעדינות מן השדות למרפסת הירוקה על שלל עציציה של משפחת אוחיון.
סבתא כבר לא שותקת
הרב הלל זוסמן היה מומחה גדול בקרוב רחוקים, בעיקר קרוב רחוקות. לסמינר שלו "נווה עולם" היו מגיעות נערות ונשים כמעט מכל סקטור ישראלי. כולן היו צמאות לדעת יהדות, לשאוב מים טהורים מבארה של מרים הנביאה, ולהזות על עצמן מי-אפר פרה אדומה כדי להיכנס בדלת הקדמית - מוכנות - אל הבית היהודי.
נסיונו העצום של הרב זוסמן, היה מַפתֵח מיומן להכשיר את הלבבות, לסלול נתיבים ולהורות דרכים לאותן צעירות תוהות-טועות, שחיפשו את הדרך בחזרה לאוהל שרה רבקה רחל ולאה.
אבל רונית ברק היא אחד הסיפורים היותר מרגשים שנקלעו לפיתחו של הרב זוסמן. אולי המרגש מכולם. סיפור ששורשיו נוגעים בשואה האיומה, עת עלה הכורת הנאצי ושיסף שליש מן העם היהודי, בשנאתו הלא-כבושה.
"שלום. שמי רונית ברק, שמעתי שכאן בסמינר מחזירים בתשובה, אולי תוכלי לעזור לי... אני רוצה לחזור בתשובה".
לאה רוט, מזכירתו של הרב זוסמן, הפנתה אליה את מבטה וחייכה. היא הבחינה בנערה כבת 18 לבושה בפשטות, ועיניה סקרניות להפליא.
כן, השיבה גב' רוט, כאן מקרבים בנות ליהדות. מי שרוצה חוזרת בתשובה. אנחנו לא כופים כאן על אף אחת מצוות. יש לך אפשרות לשמוע וללמוד הכל על תורתנו הקדושה, ההסטוריה שלנו כיהודים ועל אבותינו...
"כן כן, אבל אני רוצה מעכשיו, הרגע, מה עושים?".
הדחיפות והתכיפות של הנערה, רונית ברק, נראתה משונה ומוזרה בעיניה של הגב' רוט. היא לחצה על הזמזם, והרימה את האפרכסת. "הרב זוסמן, הגיעה למשרדי הגב' רונית ברק, דומני שכדאי מאד שתשוחח עמה... אפילו עכשיו".
"ברוכה הבאה, כיצד הגעת אלינו, ומדוע כל כך דחוף לך, כבר מהרגע להרגע ללמוד יהדות. קחי לך קצת זמן למחשבה"... במילים חמות אלו ניסה הרב זוסמן לעדן את התלהבותה של רונית ברק.
"הגעתי לכאן כי סבתא שלי שלחה אותי לכאן...".
סבתא שלך? מאין אתם?
"אני ילידת קיבוץ "רמות החלוצים" בצפון. וסבתא שלי מותיקות הקיבוץ נפטרה לפני שש שנים... כשהייתי בת 12, עכשיו אני מבקשת לקיים את הצוואה שלה...".
ומכאן ואילך פרשה רונית ברק הקיבוצניקית את סיפור השתלשלות הדברים, עד הבוקר בו הגיעה לסמינר לבנות "נווה עולם".
"סבתא שלי, פנינה גרוס, אמה של אמי, היתה ניצולת שואה והיא נפטרה יומיים לפני יום השואה. אמא שלי - נעמי - לא הרשתה לי ללוותה לבית העלמין של הקיבוץ הנמצא הרחק מאחורי שדות הכותנה. את קטנה מדי, היא אמרה לי. האמת היא שהיה לי קשר די רופף עם סבתא פנינה. בקיבוץ קראו לה "פנינה המשוגעת", ואני די התביישתי בסבתא הזו, שהיתה פשוט אילמת, שתקנית כרונית... חוץ מלנענע את ראשה כאומרת "הן, הן" היא לא הוציאה מילה מן הפה. לא טוב, לא רע. אמי נעמי, היא בת יחידה לסבתא, והיא נולדה לה בגיל מאוחר מנישואין שניים של סבתא לסבא דב-יעקב ז"ל ממייסדי הקיבוץ. סבא דב-יעקב איבד את אשתו ושלושת בניו בשואה, ונישא לסבתא פנינה שאיבדה שם אף היא, את בעלה ושתי בנותיה התאומות. את סבא לא הכרתי מעולם, אבל אמא סיפרה לי שהוא היה שתקן כרוני כמו סבתא, והיא גדלה בבית שבו הקירות דיברו יותר מאשר בני אדם.
"השתיקה של סבתא היתה מסתורית בעבורי, ומהר מאד הבנתי שהקיבוצניקים מכנים אותה "המשוגעת" כי היא פשוט היתה מנותקת מכל קשר חברתי. שמלותיה היו תמיד ארוכות ואפורות, ועל ראשה היה מונח כובע מצחיה, דהוי ומרוט שהסתיר את שערותיה. היא עבדה במכבסה של הקיבוץ, כפופה, וזריזה, מגהצת בקפדנות וממיינת בקצב שיא את הבגדים. פעם שאלתי אותה, סבתא, למה כולם קוראים לך בקיבוץ "פנינה המשוגעת", והבחנתי בחיוך מריר שהשתרבב משפתותיה. לא ראו אותה מעולם בחדר-אוכל, לא פגשו אותה במועדון החברים, לאף טיול היא לא יצאה. המסלול שלה עד יום מותה היה מחדרה הקטן, למכבסה ובחזרה. אמא סיפרה לי שפעם בשנה בימים הנוראים סבתא נסעה לכותל בירושלים, ואולי ביקרה גם קרוב משפחה שלא הכרנו... מדי יום שישי אחה"צ, היא הדליקה שני נרות על פמוטים גבוהים וניצבה מולם שעה ארוכה.
"כחודשיים לפני מותה היא שכבה על מיטתה בקיבוץ מחוברת למכשירים ובקושי נשמה. אמא שלי טיפלה בה במסירות. גם אני עזרתי ככל יכולתי. סבתא לא רצתה למות בבית חולים... האחות של הקיבוץ פקדה את חדרה כמה פעמים ביום.
"בערב חג הפסח, נכנסתי לבקרה, ולתדהמתי היא חייכה. מעולם לא ראיתי את סבתא מחייכת. היא סימנה לי באצבעה לגשת אליה ושמתי לב ששפתיה דובבות. התרגשתי וקרבתי אוזני לפיה.
"רונית מתוקה שלי, סבתא השתקנית שלך, תלך עוד מעט לעולם הבא. אין לי הרבה כוח לדבר, אבל כשתהיי בת 18 נדבר...".
"סבתא איבדה אחרי כמה שעות הכרתה, ושבועיים אח"כ נפטרה. ומאז החדר של "פנינה המשוגעת" נותר יתום, סגור ועגמומי. אף קיבוצניק לא רוצה עד היום להיכנס לבית של "המשוגעת".
"חלפו שש שנים מאז, והשבוע סבתא פנינה באה אלי בחלום. זקופה ויפה ולראשה כתר זהב, עם שמלה ארוכה רקומה בחוטי כסף נוצצים. בידה היא החזיקה מספר דפים ואמרה לי, אני רוצה שתקראי רונית מתוקה, מה כתבתי לך... כשתקומי לכי לארון שלי... ודעי לך שבזכות השתיקה שלי, איפשרו לי לדבר איתך".
"עוד לפנות בוקר, רצתי לחדר של סבתא. היה לי מפתח. ניגשתי לארון הבגדים שלה והתחלתי לחטט. גיליתי צרור דפים בכתב יד צפוף. סבתא סיפרה לי שם את כל סיפור חייה הנורא. בפרטי פרטים. סביה והוריה היו ממשפחה חסידית, שלא נותר מהם שריד ושארית. את "חוויותיה" במחנה הריכוז היא לא חששה לתאר. נורא ואיום. ובסיום מכתבה היא כותבת לי: "רונית מתוקה שלי, גזרתי על עצמי שתיקה במשך כל שנות חיי כי חששתי שמא אטמא את פי אי פעם בלשון הרע... או שמא תקרוס נפשי משיחזור הזוועות. גידלתי את אמא שלך בכוחות-נפש עצומים, שלא היו לי, מתוך תהומות של שכול וסיוטים. בשארית כוחותי, כאן בקיבוץ, שמרתי על מצוות היהדות, שאשה מחוייבת בהם. מעולם לא חיללתי כאן שבת!!! מעולם לא טעמתי מזון לא כשר! שמרתי על טהרת הבית היהודי, ועל לבוש צנוע כמו בעיירה שלנו בפולין. רונית יקרה האהובה שלי אני מקווה ומתפללת שמכתב זה יגיע לידיך ואם כן, אנא קבלי על עצמך להיות יהודיה כשרה, והנני תפילה, שיהיו בך את כוחות הנפש לקום ולצאת מן הקיבוץ, ולפתוח לך שער חדש לעולם התורה והמצוות. עשי זאת מהר בתי. אפילו עכשיו, שמא תפול עליך קרירות ושכחה... סעי לך לירושלים וחפשי סמינר יהדות לבנות ישראל. אוהבת - סבתא".
הרב הלל זוסמן מחה דמעה ופתח אחת ממגירות שולחנו, והוציא משם מעטפה חומה גדולה, חתומה וסגורה היטב מכל צדדיה.
זה בשבילך, אמר.
הוא הגיש את המעטפה לרונית וביקש שתפתח. רונית שלפה משם דף שורות אחד עליו התנוסס התאריך כ"ח סיוון תשנ"ט, ובו המילים הבאות: "רונית שלי, אני מאד מאושרת שהגעת לכאן, לסמינר הנפלא של הרב הלל זוסמן. הרב זוסמן הוא בן אחיו של בעלי הראשון הי"ד שנרצח בשואה. הרב הלל עושה חיל גדול בעולם התורה והתשובה בירושלים. מעכשיו יש לך גם סמינר ליהדות להכיר את שורשיך, וגם בית יהודי חם שישמח לארח אותך. ממני סבתא פנינה-השותקת".
"סבתא פנינה", אמר הרב זוסמן נרעש ונרגש, "הפכה את השתיקה שלה לדברי אלוקים חיים. האמיני לי. פעם בשנה היא הגיעה לביקור בביתנו בירושלים והמשיכה בשתיקה שלה. לפני שמונה שנים היא הפקידה מכתב זה בידי, וביקשה שרק את, רונית נכדתה לכשתגיעי לכאן תפתחי אותו ותקראי...".
ברוכה הבאה לסמינר רונית ברק, קראה לה הגברת רוט.
החבטה
פרדי חממה היה אולטרא שוטר. שוטר פלוס פלוס, במשקל כבד, שהיה עושה עבודה של 30-40 שוטרים עממיים בקריצת עין, או בהרמת גבה. בקיצור, כשפרדי חממה היה יוצא לסיור שיגרתי על גבי הניידת שלו במרחבי העיר לבוש בחולצתו הקצרה וההדוקה שחשפה שרירי גוף חטובים ועבים כמו צינורות המוביל הארצי, באופן מיידי היו הפושעים והעבריינים מסתתרים בחוריהם ומאורותיהם, עד יעבור חממה. מפלס הפשע היה צונח מיד מטה מטה.
מפרגנים רבים לא היו ברקורד המקצועי שלו, והסיבה ברורה. קציני המשטרה הבכירים לא יכלו לסבול פעם אחר פעם שהוא גוזל מהם את הקרדיט בחיסול מוקדי פשע, בלכידת ראשי הצפע ובפיזור קטטות וחשיפת גניבות וכדומה.
גם ידידיו השוטרים שהיו רועדים ממנו מפחד, לא פיזרו עליו מחמאות יתר, מאחר והם תמיד נראו לידו כמו קובץ נמלים משוטטות ליד פיל אפריקני דוהר. הם היו כל כך חיוורים לידו, שלא תמיד היית בטוח אם הם שוטרים, או - במקרה הטוב - נושאי כליו של פרדי חממה.
מה שכן, העבריינים הזוטרים כמו הבכירים רחשו לו כבוד. ולא כאן המקום והזמן להאריך ביחסי הגומלין בין האולטרא-שוטר חממה, לבין אלה שעולמם היה רקום מעבירות של אלימות וגניבות. הם ידעו שמילה שלו זה ברזל, וסיכום איתו הוא סיכום של פלדה, ועדיף לסגור איתו עיסקה ולא עם שר המשטרה, המפכ"ל, או כל אחת מן הפיגורות בדרגות הביניים.
למה להאריך, פרדי חממה הפך לאגדה עוד בחייו וברוך השם יש לו עוד עשרות שנים לתפקד במשטרה ולקבוע שם מסמרות של מסירות, רצינות והצלחות.
לפני מספר שנים במסגרת מרדף אחרי פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" (למה "הצדיק"? הסבר יבוא) שהיה בעל עבר והווה של גניבות, נכנס חממה מיודענו לבנין ישיבה מיושן, שכתליו נוטים ליפול וחלונותיו, ברובם, פרוצים ושבורים. על פי המידע המודיעיני הגנב המיומן מצא לו מקום מסתור בבית הארחה שלא היה אלא מרתף של ישיבה זו, שקלטה בין כתליה אנשים קשיי יום ומחפשי דרך מסוגים שונים.
גבאי הישיבה ואיש האחזקה שלה, ר' חיימק'ה צוקרמן פתח את דלת הישיבה הרעועה והביט בעיני התכלת החודרות שלו באולטרא שוטר שלנו, שגופו להט ממוטיבציה ללכוד את הגנב.
"כן, המבוקש פומרנץ נמצא כרגע במרתף, ישן שנת ישרים. אבל אני מבקש מכבודו, לא לעצרו, ולא להכותו. אין לי ספק שהוא רוצה לחזור בתשובה. האמן לי כבוד השוטר, הוא כאן שבועיים, טובל במקווה, מתפלל עם דמעות, והיו לי עמו כמה שיחות נפש... הוא השתנה" אמר צוקרמן, והושיט יד לחממה בידידות כובשת.
נועם דיבורו של צוקרמן והתמימות המלטפת שזרמה מעיני התכלת שלו, שיכנעו את חממה הקשוח, שאכן "הצדיק" הגנב חזר למוטב.
צוקרמן הגיש כוס נס-קפה רותח לחממה וביקש לעשות איתו עסקת טיעון. "אני אדאג שפומרנץ "הצדיק" יחזור למוטב ואתה תבטיח לי לעזוב אותו למשך חצי שנה. תבוא בעוד חצי שנה ואני מוכיח לך שהוא צדיק ממשי - בלי מרכאות - ובמקום גניבות הוא יהיה עסוק עד למעלה מראשו במצוות ובמעשים טובים".
חממה הנהן בראשו והביט בביישנות בפניו הרזות של צוקרמן, ששתי פיאות בהירות ומסולסלות השתלשלו להן עד למטה מזקנו. "אני מסכים לעיסקה הרב צוקרמן. אני רואה על פניך שאתה צדיק, ומילה שלך זו מילה".
"שב, שב" ביקש צוקרמן.
פרדי חממה, זאת למודעי, שקל למעלה מ- 113 ק"ג שהתחלקו יפה יפה על פני גובה ממוצע של 175 ס"מ, והכסא עליו הצביע צוקרמן היה לפחות בן 60 שנה, עשוי מעץ דהוי, עם המון סדקים.
האולטרא שוטר התיישב וזה לקח בדיוק שלוש שניות עד להתרסקות. חממה שהחזיק בידו את כוס הנס הרותחת השתרע על הארץ כמו פיל של שבע טון שצנח לתוך בור במעבה היער. המשקה הרותח נשפך על חזהו ועצמותיו התפוקקו להן בקול הרעש של התנפצות הכסא.
גניחותיו של השוטר - עקב החבטה - פילחו את חלל הישיבה, וצוקרמן חש שעולמו חרב עליו. הנה הוא בא להכניס אורחים, לכבד אותם, לעשות גם טובה לפלטיאל פומרנץ "הצדיק" שרוצה לחזור בתשובה, והתוצאה: פרדי חממה טוב הלב על הרצפה, בטח שבר כמה צלעות.
תוך שמונה דקות הגיע האמבולנס, והצוות המקצועי אסף בזהירות רבה את השוטר הפופולרי חממה מעל הרצפה, והריץ אותו תוך אזעקת סירנה מחרישת אוזניים לבית החולים.
צוקרמן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה. הוא עלה על הווספה שלו ושעט לכוון חדר המיון.
"אני לא עוזב את חממה, עד שהוא מבריא", גמלה החלטה בליבו. "הוא בן אדם זהב, הוא לא מחפש גנבים בשביל להעניש אותם. עובדה הוא היה מוכן לעיסקת הטיעון שלי על "הצדיק" פומרנץ. הוא נשמה טובה החממה הזה".
ד"ר גדליה בר נתן בדק את חממה מכל הצדדים, שלח אותו לצילומים מכל הזוויות והעביר אותו למחלקה להשגחה במשך 24 שעות.
"אני חושש מאד, שמא יש לו שבר באגן הירכיים" אמר הדוקטור, "זה לא שבר פשוט", אבל השוטר הזה חממה הוא בריא גוף בלי עין הרע, נראה לי שהוא יעבור את הטראומה מהר וטוב".
ומן הנקודה הזו ואילך התפתחה ידידות-נפש מופלאה בין הגבאי צוקרמן המארח, לבין חממה האורח ששבר את עצם אגן הירכיים.
לפחות שלושה חודשים נדרשו לחממה לחזור להליכה תקינה יחסית. ולאורך אותם חודשים מדי יום ביומו סמוך למיטת חוליו של השוטר המושבת ישב לו ר' חיימק'ה צוקרמן עם הספר "אורחות צדיקים" והקריא לידידו החדש, דף אחר דף, פרקים נבחרים של מוסר יהודי ודרך ארץ.
עיניו של חממה אורו. הוא אומנם גדל בבית מסורתי אבל מה רחוקה המסורת הרדודה, מעולמה של תורה חיננית המשופעת בחסד ומעשים טובים, כפי שהוקרנו מאישיותו אצילת הנפש של ידידו החדש חיימק'ה צוקרמן.
בוקר אחד הגיע צוקרמן עם שקית בד קטיפה כחול ושלף משם זוג תפילין וטלית חדשה.
"אתה לא תאמין חממה, כשסיפרתי ל"צדיק" פלטיאל פומרנץ שאני מקריא לך מהספר "אורחות צדיקים" הוא התרגש עד דמעות ואמר לי 'חיימק'ה יש לי רצון עז לתת מתנה לפרדי חממה, שבזכותו אני בישיבה ולא מאחורי סורג ובריח.... תשמע פרדי, פומרנץ עובד גם כמנקה של הישיבה ומשתכר 700 ₪ לחודש, בקומץ הפרוטות שהוא הרוויח בחודשיים האחרונים הוא רכש לך תפילין מהודרות... והוא הקפיד לומר לי 'חיימק'ה תגיד לחממה שזה לא מכספי גניבות, זה כסף כשר לחלוטין'".
דמעה קטנה הבליחה מעינו של השוטר הכאוב חממה.
כאן אולי המקום והזמן לספר לכם, מדוע מכונה הגנב פלטיאל פומרנץ "הצדיק". ובכן, באישון לילה, באחת הפריצות האינסופיות שלו, חלה תקלה בלתי צפוייה. בעוד פומרנץ אוסף לתוך תיק הניילון שלו תכשיטים מלוא חופניים, נכנסה בעלת-הבית האלמנה פאני קראוס לביתה, ותפשה אותו "על חם".
היא לא צרחה. היא נעמדה קפואה, הביטה בעיניו ואמרה: "דע לך שאתה גוזל ממני את הנדוניה של שתי בנותי היתומות שהגיעו לפירקן. אין לי חסכונות, אין לי רכוש, רק התכשיטים הללו".
אין אף קרן לייזר בעולם שתוכל לחשוף את אשר התרחש בחביונות מצפונו ולבו של פומרנץ הגנב, אבל בשורה התחתונה, פלטיאל השאיר את התכשיטים על המיטה, שלף מארנקו 3,000 ₪ במזומן ואמר לגב' קראוס: "סליחה, אני מצטער, הכסף הזה יעזור לך להכניסן לחופה".
כשפרדי חממה הגיע לחקור את הארוע, התאור וטכניקת הפריצה הלמו את דמותו של פלטיאל פומרנץ. בסוף התחקיר אמרה האלמנה קראוס "אין ספק שמדובר בגנב צדיק".
ומכאן נגזר הכינוי "הצדיק" לגנב הכי פעיל ואטרקטיבי במחוז.
אחרי שלושה חודשים פחות יומיים, עמד פרדי חממה האולטרא שוטר על רגליו די יציב, ודי יצוק. אבל היה זה אדם אחר, עם המון יראת שמים וראייה הרבה יותר מפוכחת ואוהדת כלפי כל בן אנוש. פעם כל מי שזז היה נחשד בעיניו שהוא גנב. עכשיו? זה השתנה. מי אחראי לזאת? חיימק'ה צוקרמן כמובן, הגבאי הבלתי נלאה שהעניק לו שפע של תורה וחמימות יהודית בכל ימי השיקום בבית-החולים ומחוצה לו.
חממה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, להקפיד על לפחות שתי תפילות ביום, עדיף מנחה ומעריב, וכמובן לתת ממעשרותיו בעין יפה לפעילויות החסד הנהדרות של צוקרמן.
"אני מרגיש חיימק'ה" אמר חממה בצאתם מבית החולים השיקומי "שהחבטה שחטפתי מן הכסא הרעוע שלך, עשתה ממני איש חדש. אומנם נשברו לי כמה עצמות וצלעות, אבל ניבנו בתוכי הרבה רגישויות שלא היו בי, או שנחבאו מתחת לתדמית השוטר הקשוח".
צוקרמן הנהן בראשו בסיפוק, וחממה המשיך "האמן לי צוקרמן יש לי חשק לעזוב את המשטרה ולפתוח דף חדש בחיים. להשקיע עצמי גם באיזה עסק מכניס, אבל בעיקר לעסוק בלימוד תורה, 'האורחות צדיקים' שלך הגביה אותי עד לשלב האחרון בסולם יעקב".
אמר ועשה. שבועיים אחר כך הגיש חממה מכתב התפטרות למפקד המחוז, והשמועה עשתה הדים הן באגפי המשטרה, וכמובן גם בקרב העבריינים וגרורותיהם. העזיבה של השוטר - הענק הזה - תרתי משמע היוותה פגיעה אנושה בשני הצדדים. במשטרה, למרות חוסר הפירגון קלטו שהם מפסידים כלי מנצח. העבריינים התעצבו אל לבם, על כך שספק רב אם יהיה מי שיחליף את השוטר האמין, שידע להרביץ, אך ידע גם ללטף ולהתחשב, ויבוא גדול גנבי האזור פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" ויעיד על כך.
המפכ"ל ושר המשטרה היו כמה פעמים על הקו, וניסו לפתות אותו בקידום, בכבוד, בשיפור תנאי שכר, אבל חממה היה החלטי. "אני מחוץ למשטרה. אני את שלי עשיתי, שיהיה לכם בהצלחה".
חודש אחר כך הצפין חממה והתנחל בחיפה. תוך זמן קצר אחר כך הוא פתח שם את חברת השמירה שלו "אתם בחממה טובה", חברה בע"מ שמהר מאד הפכה לאטרקטיבית בקרב בעלי עסקים ומפעלים. שמו הטוב של השוטר חבוש הכיפה הלבנה-הסרוגה, היה הרבה יותר טוב משמן אקדחים, ואפילו משמן זית זך. עובדיו שנקלטו במערכות שרותי השמירה שלו למדו מהר שאמינות, דייקנות, ורצינות, הם סוד הקסם ונוסחת ההצלחה, ומי שפיקשש, פיקשש רק פעם אחת. בפעם השניה הוא היה בחוץ.
ברוך השם, מצבו הכלכלי של פרדי חממה השתפר לאין ערוך, וגם ידו החלה לפזר צדקות לכל עובר ושב. כן, היתה לו הוראת קבע דשנה לישיבה של צוקרמן שבעיר הולדתו, אבל אחרי חמש שנות פרוד, צוקרמן ופומרנץ היו כבר עבורו כמו חלום רחוק אבל מתוק. הוא שקע בעבודתו העסקית-בטחונית מחד, והקפיד לקבוע עיתים לתורה, בוקר ולילה, מאידך.
בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מאישיות חשובה! "הלו רבי פרדי, מדבר אליהו. בעוד שבועיים, באיצטדיון הכדורגל בעיר פלונית, תערך עצרת התעוררות גדולה. אנו מצפים ל- 10,000 משתתפים, גם גדול הדור יגיע, ואני רוצה שחברת "אתם בחממה טובה" תתן את שרותי האבטחה. שמך הולך לפניך לטובה ולברכה. אגב, ישתתפו בכנס לפחות עוד 50 רבנים על בימת הכבוד".
היו אלה שבועיים של הכנות קדחתניות. חממה הכשיר את מיטב עובדיו למבצע ההגנה על גדול הדור. הוא נסע איתם לאיצטדיון שבעיר הולדתו, בדק את מנהרות הכניסה והיציאה, חלף עמם בין היציעים וביצע הגנות היקפיות למקרה של התקהלות המונית. חממה היה מאושר עד הגג מן העובדה שמן השמים זיכו אותו לאבטח ארוע רוחני חשוב זה.
"הא, ישתבח שמו, אוהבים אותי מן השמים" הרהר בלבו.
הלחץ על השערים היה מבהיל. רבבה? שטויות, היו שם לפחות 30,000 משתתפים, משולהבים בשלהבת קודש, פיוטים ובקשות משובבי נפש שוררו מפיהם של הרבבות, ששתו בצימאון גדול את דברי התורה של הרבנים, והמתינו כמהים להגעתו של גדול הדור.
בשעה 23:00 בלילה נשמעה ההודעה: "היכונו לכניסת מרן הגאון הגדול... ושירת "ימים על ימי מלך תוסיף" החרישה אוזניים ונסקה עד כסא הכבוד. ההתרגשות היתה עצומה גם בקרב עשרות המאבטחים של חממה, כשהוא הנרגש והנסער מכולם. הוא נישק את ידו של הרב, חטף ממנו זפטה של חביבות על הפנים, סימן לאנשיו ליצר מעגל טבעתי צפוף, והחל לנוע עמו לכיוון הבימה.
במשך חצי שעה דרש גדול הדור, חימם לבבות וחיזק את הנשמות הכמהות לאביהן שבשמים. מילותיו הפשוטות אך המרטיטות האירו את חשכת הפנימיות של הרבבות שדממו, וכולם אמרו כבוד.
הדרשה נסתיימה.
פרדי חממה ידע שמכאן ואילך העסק מתחמם וסכנה לא פשוטה מרחפת באוויר. האלפים הרבים שצבאו על הגדרות ומנהרות הגישה, עלולים היו להיות נחשול אנושי מאיים, שמסכן את גדול הדור.
חממה עלה לבימה, החזיק את המיקרופון ושאג: "קהל קדוש, אני מבקש מכם, בכל לשון של בקשה, אנא הישארו במקומותיכם ותנו לרב לצאת בצורה בטוחה ומכובדת, כאן לא המקום והזמן לבקש ממנו ברכות" ואז נשם עמוקות ואמר בקול שופע קשיחות "צר לי, אך אני מזהיר: כל מי שיתקרב לרב, מסכן את עצמו. אנא אל תזוזו ממקומכם עד להנחייה לעזוב את המקום. ושוב, אני מזהיר כל מי שינסה להתקרב לרב...". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, התזה היתה ברורה.
טבעת המאבטחים נעה לכוון שער היציאה והרב במרכז כשחממה אוחז בידו הימנית. האלפים צבאו מסביב ופיהם אומר שירה. הכבודה נכנסה למנהרה, שהובילה לשער, ולפתע הפסקת חשמל. חשכה.