אור ברסלב
העיתונאי 2 נהרות השגחה

העיתונאי 2

נהרות השגחה

מדבר שקר תרחק

יוחנן בן זכאי היה תנא בזמן חורבן הבית השני שזכה להציל מדי הצוררים הרומאים, את יבנה. "תן לי יבנה וחכמיה", בקש ממלך רומא. היו שחלקו עליו, כי עת רצון היתה זאת, ויכול היה לבקש את הצלת ירושלים כולה. תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. אין אנו מסוגלים לרדת לעומק דעתו של ענק מופלג זה שהצליח בעוצם תבונתו, לשמור על גחלת התורה באחת התקופות הנוראות של עם ישראל.

יוחנן בן זכאי הוא גם שמו של ראש כולל "היכל הקודש" בעיר די מנוערת מתורה במרכז הארץ. הרב בן זכאי אב לשמונה ילדים, החליט לתקוע יתד רוחנית דווקא בעיר זו שרבים מתושביה לא זכו לטעום או לדעת ממתיקותה של תורה.

קצת הסטוריה.

אביו של הרב בן זכאי, ידע ששמו של בנו העולל יוחנן, יגרום פה ושם להרמת גבה, לתהייה ולשאלות. אך מה לעשות ששמו של הסבא מצד רעייתו היה יוחנן. הצרוף הזה הביא לעולם ילד כשרוני, נוח לבריות ואהוב על כל רואיו. איך אומרים המקובלים: השם הוא מהות, והוא יונק את מהותו ותוכנו משורש הנשמות, כך שיש בילד יוחנן בן זכאי, ניצוצות מנשמתו של התנא הקדוש שידע שיחת מלאכי השרת, שיחת עופות שדים ודקלים, מעשה מרכבה הוויות אביי ורבא ומה לא.

ולכן לא פלא, שכבר בגיל 27 בהיותו אברך מבריק בכולל בעיר הולדתו, פנה אליו המרא ד'אתרא של העיר השכנה וביקשו לפתוח שם כולל אברכים. הרב בן זכאי הצעיר לא היסס לרגע, "תן לי יבנה חכמיה" היה משפט שהדהד בתודעתו עוד בהיותו ילד קטן. וכל מקום שאין שם תורה, צריך להקים בו כולל אברכים כדי שקול התורה ינסוק משם אל עבר בנייני השכונות, אזורי הוילות, ויפעים לבבות צוננים, עדיין צוננים.

כאן המקום והזמן לציין כי בהיותו בחור בישיבה, התבלט יוחנן בן זכאי לא רק בחוכמת העיון כצורב שסברותיו הדהדו בין כתלי הישיבה הדרומית המפורסמת, אלא שהוא השקיע זמן לא מועט בלימוד מוסר, קרי, תיקון המידות.

"תורה ללא תיקון המידות" היה אומר בנועם אימרותיו לחבריו בישיבה "היא תורה חסרה".

אהבתו לספרי המוסר לא ידעה גבול. טרם לכתו לישון היה משנן "בשפתיים דולקות" כמאמר אבי תנועת המוסר הגר"י סלנטר את "מסילת ישרים", "אורחות צדיקים" וכמובן גם "עלי שור".

ראשי הישיבה שהכירו את רגישותו המיוחדת ועבודתו המוסרית, היו ממליצים בפניו, מעת לעת, לקרוא פרקי מוסר נרחבים מספר עלום כזה או אחר, כדי להרחיב אופקיו.

עם הגיעו לגיל 21 הוא יצא לשידוכים, ובשעה טובה ומוצלחת הקים בית נאמן בישראל, עם נוות ביתו, בתו של המשגיח שלו בישיבה הקטנה. ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

יום שמחת לבם שלו ושל רעייתו חל סמוך ונראה לחג הפסח, ומיד לאחר השבע ברכות פתחה הרעיה הנמרצת במסע ניקיון, האופייני לנשות ישראל הצדקניות. "את הספריה" החליטה בלבה "אשאיר לסוף". אכן כן, יומיים לפני פרוש חג הפסח היא הורידה את הספרים מעל המדפים איבקה אותם, דיפדפה בהם, וחיפשה חמץ.

תוך כדי מבצע החזרת הספרים למדפים, תפש את עינה ספר קטן מידות, ישן ובלוי. נוכחותו די הפתיעה אותה, שכן רוב הספרים של הזוג הצעיר בן זכאי, היו חדשים ומבריקים, ומה לספר קשיש ובלוי זה בספרייתם?

היא הציצה בכריכת הספר, ואכן חשדותיה נשאו פרי. על הספר התנוססה חותמת לא מוכרת. "מאוצר הספרים של גרשון מנדל בלכהיים - בני ברק".

"בלכהיים?" תמהה הגב' בן זכאי "מעולם לא שמעתי שם משפחה משונה שכזה.... מעניין איך הגיע הספר הזעיר הזה לספרייתנו. כשיוחנן יחזור מן הכולל אשאל אותו. צריך לאתר את בעליו של הספר ולהחזירו לו...".

כשיוחנן חזר מן הכולל, פנתה אליו העזר שכנגדו והציגה בפניו את הספר הבלוי.

"בעלי, היום בבוקר גיליתי ספר זה, שבוודאי אינו שייך לנו... אתה זוכר אברך יהודי בשם גרשון מנדל בלכהיים?

לא, אינני זוכר.

יוחנן הביט בכריכת הספר, דפדף בו קלות ואז אמר: "הא, עכשיו נזכרתי כיצד הגיע ספר מוסר זה אלי. את כבר מכירה את ההשתוקקות שלי לבלוע ספרי מוסר, ובכן לפני כחצי שנה, עוד בטרם הכרנו, ביקשתי מן המשגיח להשאיל ספר זה. המשגיח התיר לי מיד, הוא סמך עלי שאחזירו מיד עם תום הקריאה. הוא כנראה לא ידע שזה ספר פרטי.

"בערב שבת של אותו שבוע, הכנסתי את הספר לתיקי כדי לעיין בו בשבת בבית הורי. חזרתי לישיבה בלעדי הספר. הוא נשכח בבית הורי. חודשיים אחר כך יצאתי לשידוכים, הכרתי אותך, נו, וברוך השם. אמי הכינה לי את כל ספרי בטרם אצא מבית הורי, לביתנו המשותף... והספר היקר הזה נמצא עכשיו כאן, למרות שמקומו בעצם בישיבה הדרומית. דומני שהיהודי הזה גרשון מנדל בלכהיים שכחו באוצר הספרים של הישיבה... אם כן מה שמוטל עלי לעשות הוא לאתר את האיש המתגורר בבני ברק ולהחזיר לו את הספר...

"יפה מאד בעלי, אני מבקשת ממך עוד בטרם התקדש ליל הפסח לאתר את ר' בלכהיים ולהשיב לו את ספרו...".

כוונות טובות לחוד, ומעשים לחוד.

כאמור, האברך יוחנן בן זכאי, כבר עלה בסולם המעלות הרוחניות, והפך לראש כולל חשוב בעיר די גדולה. שמו הלך שם לפניו כמרביץ תורה גדול, כדרשן בחסד עליון המאיר פניו לכל פונה.

משפחת בן זכאי, כמו שסיפרנו, התרחבה והפכה למנין מכובד כשמחוץ להורים ישבו סביב לשולחן השבת ארבעה בנים וארבע בנות, כן ירבו.

קרוב ל- 20 שנה עברו להן במעופה.

והספר? מה עם הספר? האם הוא הוחזר לבעליו.

בינתיים לא.

מפסח לפסח חוזרת הרבנית בן זכאי על הבקשה המפורסמת: אנא בעלי, זה לא מכובד הספר הישן הזה לא שייך לנו. אנו לא גזלנים. אני כבר חוזרת על בקשתי שנה אחרי שנה... אנא!!!

שלא תטעו, הרב בן זכאי איננו גזלן חלילה וחס. ידיו נקיות מגזל, וכוונותיו לעולם טהורות וטובות. גם אם תחקרו אותו הדק היטב, היטב הדק, הוא לא יוכל להסביר לכם, מאין צצה היד הנעלמה המונעת ממנו לבצע מעשה כל כך פשוט, של השבת אבידה עם סימנים ברורים לבעליה.

כמה משפחות בלכהיים יש בעולם, ועוד בבני ברק?

אוי, אוי, אוי, עיכובים. יש מי שאומר שכל עכבה לטובה, אבל בפסח האחרון החליטה הגב' בן זכאי לשים קץ לשיכחה של בעלה החשוב.

"עד כאן!" אמרה בתקיפות "אתה לא לומד עכשיו, אל תעזור לי לנקות, אתה במחילה ממך מתפנה לאתר את אדון גרשון מנדל בלכהיים ושולח לו את הספר... הפעם אני מתעקשת".

גם הרב יוחנן בן זכאי חש באותן דקות, כי הוא הגדיש את הסאה. 20 שנה הספר הזעיר והבלוי ממתין לחזור לבית ממנו הוא בא, והוא, מרביץ התורה הגדול מתעלם מלבצע הלכה ברורה ונדרשת. כך נוהג אדם מתוקן במידותיו???

המשימה היתה קלה בתכלית.

תוך פחות משתי דקות ענו לו מ"בזק", נקבו במספר הטלפון של משפחת בלכהיים, וציינו בפניו את הכתובת: רחוב בוסתן הגליל 27.

סוף טוב הכל טוב. הרב בן זכאי הכניס את הספר למעטפה לבנה, וכתב באותיות קידוש לבנה: "עבור ר' גרשון מנדל בלכהיים, רחוב בוסתן הגליל 27, בני ברק".

חמש דקות אחר כך הוא ניצב בתור בסניף הדואר השכונתי, שילם כמה שקלים כדי לממן משלוח של חבילה ב"דואר רשום". וברוך השם, הספר הקטן והבלוי עומד לחזור לביתו.

ומן הנקודה הזו רבותי הנכבדים, אנו נודדים כמה שנים לאחור ומרימים מסך קטן אל תקופה של טרור מרושע. אירגון אל-קעאידה, עדיין לא נמחה מן הפוקוס העולמי וטורד המון שעות שינה מנשיאים וראשי ממשלות בעולם המערבי. התרסקותם המדהימה של בנייני התאומים בתאום מזוויע ושטני, עדיין מהדהד בתודעה העולמית, כשראשי הטרור, ראשי הצפע, עדיין ממשיכים לשגר לחלל איומים של קטל ופיגועים עצומים רח"ל.

אנתרקס.

האנתרקס הוא חומר רעיל ומסוכן, לכל מי שבא עמו במגע. צבעו לבן, והוא לא נראה יותר מאשר אבקת אפיה תמימה, או קמח סולת לבן. פותחים את המעטפה, נוגעים בחומר, נושמים אותו, ומכאן מתחילה ההרעלה הקטלנית. באל-קעאידה חושבים כל הזמן כיצד לפתח פאניקה במדינות המערב, מעטפות האנתרקס גרמו ללחצים ופחדים כמעט בכל בית בארה"ב, וכמובן גם... בישראל.

"יש עבורכם חבילה קטנה בדואר רשום" הודיע צביקה גורניק הדוור הותיק לבני משפחת בלכהיים מרחוב בוסתן הגליל 27, "נדמה לי שמדובר בספר, או משהו כזה, גשו לדואר לקחת את החבילה, הנה לפניכם האישור אותו תציגו בפני הפקיד".

גיורא בלכהיים אברך בן 28 נשוי ואב לשלושה קטנטנים עסוק עד מעל לצווארו בללמוד וללמד, הבטיח לאמו כי מיד עם סיום לימודיו בכולל הוא יעבור דרך סניף הדואר השכונתי ויביא את החבילה.

השעה חמש ושלושים אחה"צ. גיורא מציג את האישור לקבלת החבילה. הפקיד מבקש שיחתום על קבלתה... אלא שגיורא בלכהיים לא ממהר לקחתה. החבילונת משום מה נראית חשודה בעיניו, חשודה מאד.

"תסלח לי כבוד הפקיד" אמר בלכהיים הצעיר "החבילה הזו ממוענת לאבא שלי שנפטר לפני 10 שנים. גרשון מנדל בלכהיים ז"ל. וחוץ מזה שמו של השולח עוד יותר מוזר וחשוד בעיני. יוחנן בן זכאי... מתמיה מאד. יוחנן בן זכאי היה תנא חשוב בתקופת חורבן בית המקדש השני ומעולם לא שמעתי על קשר של דיוור ישיר בין אבא שלי שנפטר ממחלה קשה, לבין התנא בן זכאי, למעט העובדה שאבא היה בר-אוריין ובקי בש"ס ישר והפוך, ומסתמא היה בקי במכמני אימרותיו וחוכמתו של התנא יוחנן בן זכאי".

הפקיד הוריד את משקפיו וגרד בחוטמו במבוכה. "ובכן, מה מחליט כבודו... לוקח החבילה, או לא?".

"תראה ידידי הפקיד" השיב גיורא בלכהיים בשיקול דעת "דומני שהמעטפה הזו מכילה - אולי - חומר מסוכן ...ה...ה...ה אולי אנתרקס. לך תדע. מי ירצה לשלוח לאבא חבילה 10 שנים אחרי פטירתו ועוד מכנה עצמו בשם יוחנן בן זכאי... עשה לי טובה בקש מן הממונים שלך בדואר לבצע בדיקה יסודית של החבילונת ואז נחזור אי"ה ונפגש".

האלמנה מרים בלכהיים זקפה גבותיה. "חבילונת בדואר רשומה על שם בעלי עליו השלום, והשולח - לא פחות ולא יותר - יוחנן בן זכאי... אני המומה. טוב עשית גיורא, שהשארת את החבילה בדואר. שיבדקו, השם ישמור בהלת האנתרקס הגיעה גם לבני ברק?".

חלפו 10 ימים. היום י"א באלול. בערב י"ב באלול, היורצייט של גרשון מנדל בלכהיים, חמשת בניו מתפזרים בין בתי הכנסת בשכונה ועולים לדוכן.

ובאותה נשימה, תרצה בלכהיים בת ה- 18 היתה אמורה להיפגש באותו ערב פגישה שלישית גורלית ומכרעת עם המשודך שלה. היא בת הזקונים המוכשרת של המשפחה, עדינת-נפש מחד ושופעת שמחת-חיים מאידך. חמשת אחיה הבוגרים כבר נשואים ומטופלים בילדים, ועושים נחת גדול לאמם האלמנה.

כאמור הפגישה המכרעת.

אמה של תרצה סיפרה לה לפני כחודש, כי כאשר היתה תרצה תינוקת כבת שנה, היא חלתה במחלה נדירה וקשה. בחסדי שמים ולאחר הרבה תפילות ותחינות היא הבריאה מן המחלה, וברוך השם אין בה מום ולא פגע. היא בריאה ב- 100%, אלא שיש אליה וקוץ בה.

"בתי יקירתי, יש סרח עודף אחד למחלה הנדירה שבה חלית, וגם הוא לא משמעותי במיוחד. הפרופ' שטיפל בך אמר, שלפני שאת מתחתנת עליך לוודא שבן זוגך - חלילה - לא חלה במחלה הזו. אם חלילה נישאים בני זוג שחלו במחלה הנדירה הזו, עלול הדבר לפגוע פגיעה אנושה בילדיהם... אשר על כן, עם כל הקושי שבדבר בשלב מסויים בפגישות שלך עם המשודך תצטרכי להודיע לו על כך..." כך ביקשה הרבנית בלכהיים מבתה.

ישבו חמשת האחים בלכהיים לדיון סוער אחרי הצהריים. עוד שלוש שעות הפגישה. האם לומר למשודך, או לא לומר.

המתנגדים מבין האחים אמרו: הסיכויים שהמשודך חלה באותה מחלה נדירה הם אולי 1:1,000,000. סיכוי אפסי ממש, ובשביל מה להכניס ללחץ את כל המערכת? לדידם זה רחוק ממקח טעות.

המצדדים להודיע טענו כי עצם הסתרת המידע החשוב הזה יש בו משום שקר, משום סילוף. וזו אינה דרך נאותה וחינוכית לפתוח בה את החיים.

השוללים טענו בתוקף, כי יש חשש גדול שהמשודך עלול לקבל פיק-ברכיים ולבטל את השידוך רק בגלל המידע השולי הזה, שעלול לערער את הבנין היקר והסימפטיה שרוחשים המשודכים זה לזו וזו לזה.

הויכוח והמחלוקת ההלכתית הרקיעו שחקים. הבלכהיימים, יש לדעת, הם ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים מובהקים וכל אחד הביא לשיטתו פסיקות של גדולי תורה מכאן ומשם, ראשונים ואחרונים שימשו בערבוביה, והשמש החלה לנטות לכוון הים.

עוד מעט שקיעה והענין לא מוכרע: האם תרצה הצעירה תספר למשודך על מחלת הילדות הנדירה שלה, או לא?

נקישות בדלת.

ובפתח, איך לא, צביקה גורניק הדוור הסימפטי עם חיוך ענק מרוח על פניו: "משפחת בלכהיים, יקירי ואהובי, לא אנתרקס ולא שמרטרקס, אף אחד לא שלח לכם מעטפת טרור. הנה החבילונת שלכם, ושיהיה לכם ערב טוב ובשורות טובות".

גיורא בלכהיים נטל החבילונת ופתח אותה לעיני אחיו ואמו. אט אט השתרבב מן המעטפה ספר קטן ובלוי מ"סדרת תיקון המידות" של הרב אברהם טובולסקי... וכותרתו: "מדבר שקר תרחק".

נשימתם נעצרה. על כריכת הספר הופיעה החותמת המוכרת של אביהם גרשון מנדל בלכהיים...

"בני חביבי" סיכמה האלמנה בלכהיים "הויכוח בזה הרגע הסתיים ממש בדקה זו שקעה החמה. זה יום האזכרה העשירי של אבא שלכם... בעלי, האיש הצדיק והיקר, אביכם ז"ל מדבר איתנו כרגע מגנזי מרומים ופסק את פסיקתו: "מדבר שקר תרחק. תרצה שלנו תספר למשודך שלה על מחלתה הנדירה... כך פסק אבא שלכם ועל כך אין עוררין, זו יד ההשגחה עליונה".

שעה אח"כ, 10 דקות לאחר שנפתחה הפגישה השלישית, אזרה תרצה בלכהיים אומץ וסיפרה למשודך על מחלתה הנדירה... בה חלתה כשהיתה תינוקת.

הבחור החביב בן הישיבה המוצלח, הצמיד ידיו לרקותיו ואמר: אני לא מאמין!!! אני לא מאמין!!! גם אני חליתי בילדותי במחלה הנדירה הזו, אבל הורי אמרו לי שאין צורך לספר על כך כי זו מחלה נדירה ביותר ובלתי אפשרי הדבר שהמשודכת שלי חלתה בה... אם כך לא נוכל להשתדך... אבל זה רצון השם ונקבל זאת באהבה".

מבט עצוב נשקף מעיני השניים, והם ברכו זו את זה וזה את זו, שהקב"ה יזכה אותם בשידוך מתאים והגון, לאלתר.

וכששמע הרב יוחנן בן זכאי שהספר "מדבר שקר תרחק" הגיע ביום היארצייט של גרשון מנדל בלכהיים עם המסר הברור שלו, הוא ניגב את מצחו ואמר: את מבינה רעייתי מדוע במשך 20 שנה הספר היקר המתין בספרייתנו, כי עדיין לא הגיע הזמן הנכון והמדוייק לשליחותו, ואם תשוחחי עם הרבנית בלכהיים שתחייה, היא תסביר לך היטב על סוג קיסמו ותכליתו של התיזמון.

זוג מן הפתקים

עולם הפוך ראיתי.

בעולם החופשי-המודרני אוהבים חידושים והמצאות. לא נחים לרגע. העתיק הישן והטוב, מפנה את מקומו לעדכני, לחדשני, למפתיע. הבורות ריקים, ואין בהם מים, אז צריך להמציא ריגושים, יוזמות מפתיעות. כך למשל מאד מקורי להגיש את הקינוח לפני הסעודה... ובאיבחה אחת אתה מקפיץ את הסעודה הבשרית לרמה של קינוח. מהפכים יוצרות בתקווה שזה יצליח, יסחוף. יביא להתמוגגות.

ועכשיו לחתונה בקיבוץ.

ובכן חברים יקרים, החתונות בקיבוץ תפשו לעצמן פוזה חדשה לגמרי. מעתה, רישמו לפניכם, החופה נדחקת לסוף. החופה היא שחותמת את הארוע. ולפניה? לפניה רבותי הנכבדים, ריקודים ומחולות, מטעמים ומגדנות, מוסיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה. וממש סמוך לטכס הקידושין, נותנים מירווח של 10 דקות, רבע שעה, לברכות ואיחולים.

מי ומי המברכים?

מזכיר המשק למשל, יו"ר ועדת תרבות, לפעמים סבתא מרוגשת, לעיתים הדוור של הקיבוץ. תלוי מי ומי הנישאים ובמה הם עוסקים, חושבים, עושים ויוצרים, ותלוי גם, לאן נושבת הרוח התרבותית שלהם.

הנה למדנו שיעור קצר כיצד מתרחשת לה חתונה בקיבוץ ממוצע, וברשותכם אני מקפיץ אתכם לחתונה בקיבוץ "טללי שחר" לדקות המרטיטות שבהן מברכים את החתן והכלה, טרם יכנסו לחופה. השעה אחת אחרי חצות.

אז אחרי שמזכיר המשק גרשון הקריא איחול מן הכתוב, וסוניה מן המכבסה סיפרה כמה הכלה חרוצה, ושרגא מן הרפת עידכן עד כמה החתן מסור ונאמן לפרות, נתקבל איתות מהדוד של החתן, הלוא הוא מיודענו שמיל החשמלאי של הקיבוץ. הו, הו, נשמעה נהמת פליאה מן הקהל. שמיל החשמלטור לא מוכר כדברן גדול, ההיפך להוציא ממנו "בוקר טוב" זה כמו להוציא שאור מן העיסה, או סבון מן הכביסה היבשה.

במכנס קצר כשסנדלים לרגליו וכובע טמבל על ראשו, ניגש שמיל למיקרופון וביקש לשאת נאום. השקט חילחל עמוק עד לממטרות המדשאה. שמיל מדבר, סצינה מחודשת בנוף הקיבוצי לעילא ולעילא.

וישא משלו ר' שמיל ויאמר: "קהל יקר. אני נואם קטן מאד, וגם דתי קטן מאד. 30 שנה חשמלאי כאן ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם כמה שירי לכת. אבל הפעם, אני חש צורך עמוק לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי רוחמק'ה סירבה. נופש לא עושים באושוויץ היא טענה כלפי. אבל מסע השיכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.

"לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו רוחמק'ה ואני, לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85 לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.

אתם יהודים מישראל? הוא שאל.

כן. ענינו לו.

היום זה היארצייט - יום האזכרה - של האדמו"ר שלי זצ"ל. הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם, כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות. האמינו לי מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח על אחד הסדקים, קיבל מבוקשו... כך אמר לנו החסיד הישיש.

"נו, אני דתי מאד קטן, ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל רוחמק'ה פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמיל, שמיל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל רוחמק'ה לחצה, שמיל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים עניתי לה. תכתבי את. אז רוחמק'ה הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה, אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ ,ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, רוחמק'ה חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר גוי פולני משופם ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי. אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

"הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.

"הייתי המום" סיפר שמיל "אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו"ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

"חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו".

שמיל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא.

"לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום איתן מקיבוץ "טללי שחר". עד כאן.

"איתן ומיכל מזל טוב לכם!" קרא בקול ניחר הדוד שמיל החשמלאי. "הפתק הזה שבידי נכתב ע"י איתן חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5 טרם גיוסו לצה"ל. והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול... אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר... נכון שמיל הוא לא דתי גדול, גם קטן הוא לא, אבל שמיל אומר לכם, איתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים".

החתן איתן רץ לעבר שמיל והביט בפתק: "אני בהלם, אני לא מאמין רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה... איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?".

כן מוזמנים יקרים, איתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את תלתליו ושלחה לו תזכורת.

שבועיים אחר כך איתן ומיכל נסעו לפולין.

איתן נישק את המצבה ואמר "כבוד האדמו"ר מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ".

ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות "תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה". היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו. לעולם.

השכנה, השכינה, החתונה

הו, הו, היה זה סכסוך שראוי - במרכאות - להתכבד בו. דשן, עסיסי, ססגוני, המפכֶה בכל פעם מחדש חידושים והמצאות נאצות גידופים וחרמוֹת, על שלל הגוונים והצבעים.

שלא לדבר שהשכונה כולה רעשה וגעשה מן הגילויים החדשים והנקמות הקטנות והגדולות, שיצאו וצצו חדשות לבקרים אל ספקי החדשות השכונתיים. אלה, המדווחים הבלתי נלאים, שנעו על ציר המקווה, השטיבל, ומשם אל עבר נשותיהם המכבסות התולות, המייבשות והמחתלות. נהרות של לשון הרע.

בקיצור, סיכסוך שכנות כזה, שיכול היה למלא 800 דף בספר עלילתי של סופרת מן השורה, אלא שלי כשלעצמי, כסופר של 2,000 מילים אין את הלוקסוס והסבלנות לתאר בפרוטרוט כל מריבה קטטה ועלבון.

אז בואו נתחיל.

הכל התחיל מכך שלרבקה ניצני אם לחמש בנות ואשה לבעל אברך, היה נדמה בוקר אחד, ששכנתה שרהל'ה שפיץ אם לשבעה - מן הקומה הראשונה - מלגלגת על אופן לבושה. ניצני שמעה בחצי אוזן בצאתה מחדר המדרגות את המשפט הבא היוצא מפיה של גב' שפיץ: "אוף, היא פשוט נראית נורא, אין לה שום מושג כיצד להתלבש...". דלת ביתם של השפיצים היתה פתוחה, והיא אף שמעה את קול צחוקן המתגלגל של הגב' שפיץ ובנותיה.

ניצני היתה בטוחה שלגלוג הביקורת הזה מופנה אליה. הבעירה הפנימית שהתחילה מניצוץ של כעס קטן, הפכה מהר מאד לאש יוקדת, ללבה רותחת ולממטרים של אש וגופרית. סדום נראתה כמו גזיה של פיקניק, ביחס לנעשה בקירבה.

רבקה ניצני מצאה לעצמה הזדמנות לעקוץ את שרהל'ה שפיץ, בפורום לא מבוטל של שכנות, כשהפעם היא מתמקדת בעובדה הפרוזאית שגב' שפיץ היא פשוט חסרת אחריות, בכל הקשור לעובדה שבניה הקטנים רוכבים כטייסי קרב על אופניהם ברחוב. השובבים הללו - יש לדעת - כבר גרמו לתאונה אחת או שתיים שלא הסתיימו - בנס - באסון. "אין לה מושג בחינוך לשפיצית הזו" סיכמה ניצני.

נו, כשגב' שפיץ שמעה את הביקורת הנוקבת על יכולותיה העלובות בחינוך, היא אגרה מידע מודיעיני לא מבוטל על הנעשה בחדרי חדרים אצל הניצנים, והפיצה ברחוב: "מה לעשות, ניצני לא מקפידה מספיק על צניעותן של בנותיה, וזה כבר לא משחק, כי סוף סוף מגיע תאריך השידוכין ועם כל הכאב שבדבר...".

ניצני השיבה מלחמה שערה. וכהרגלן של מלחמות, לעיתים יורים לכל כוון, ללא מעצורים.

הפינג-פונג הזה נמשך שבע שנים רצופות. זו מעליבה, וזו מחזירה. זו מנאצת וזו מחרפת. הנסיונות של בעליהן של שתי הניצות להרגיע את הרוחות, ולהשיב את כלי הנשק למחסנים עלו בתוהו. רוח הקרב נשבה אימתנית ויוקדת.

כטוב ליבן ביין - המחלוקת, נכנסו גם ילדיהן של האויבות הותיקות לכבשן האש, ומכאן ואילך נולדו לאוויר העולם כמה קטטות מביכות, שלא הוסיפו כבוד לעיר לשכונה ולמשפחות.

רשמו לפניכם, מטחים של עלבונות גם בסקטור הילדים. איזו בושה.

גיצי השינאה יקדו מעיניהן, בכל פעם שהן נזכרו זו בזו.

הרבניות משכנות השלום, אמרו נואש, ואפילו הרבנים שפיץ וניצני כבר הרימו דגל לבן. במידה מסויימת לאחר שכולם התייאשו, הפך סכסוך השכנות הזה למין הווי שכונתי עממי ומצחיק, שלולא הגיהנום שיורשים מדברי לשון הרע לסוגיו, זה יכול היה להיות פסטיבל שובבני שופע הומור חייכני, כמו בדיחותיו הנבובות של בעל המכולת איציק פיטוסי, שמדלת אמותיו - של מכולתו - פרץ המידע העדכני לסימטאות השכונה.

כעבור שבע שנים ושלושה חודשים הגיע שירה-שושנה ניצני, הבת הבכורה של רבקה, לפירקה. נו, ובמזל טוב התחילו שידוכין, עוד קצת מזל טוב, עשו וורט, אחר כך הרבה מזל טוב, אירוסין, ובעוד חודש וחצי ים של מזל טוב - חתונה.

בדיוק כשניצה פיטוסי אשתו של המכולתניק איציק, קיבלה את ההזמנה של משפ' ניצני מידי הדוור, היא חשה כי מן השמים מצפים ממנה לעשות צעד מתבקש. להשכין שלום בין שתי השכנות. זה נראה בלתי אפשרי, אבל גברת פיטוסי האמינה שהפעם המפתח בידיה.

והנה, בשעה 1:15 בצהריים נכנסה גב' ניצני למכולת למסע קניות קצר של מוצרי חלב. ליד המקרר הפתוח ניצבה גב' פיטוסי ופתחה בנאום חוצב מחלבות. סליחה, להבות.

"רבקהל'ה יקירה שלי, אני כל כך שמחה שאת מחתנת את בתך בכורתך. מזל טוב. אבל אינני מצליחה להבין אותך. שירה-שושנה שלך ספגה במשך שבע שנים את כל העלבונות והרוע של הריב עם שפיץ, את הלשון הרע, הנקמות, הריכולים. ממש נורא. אני ממש חרדה לילדה שלך. היא עלולה לחשוב שכך מתנהלים חיי שכנות, ואת מה שאת ושפיץ עושות אחת לשניה, היא עלולה לעשות לשכנותיה, ואוי אוי, איזה חיים יהיו לה. עשי לי טובה רבקהל'ה תתפייסי איתה ותזמיני את שרהל'ה שפיץ לחתונה, ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל המכולת של בעלי, ועל כל השכונה ואמרו אמן".

התמימות, השנינות והחביבות של ניצה פיטוסי עשו את שלהן. גם החשש שמא בתה שירה-שושנה תהפוך אף היא לשכנה נרגנת פעל את פעולתו, כי דברים היוצאים מן הלב, לאן נכנסים? ללב. "ואולי באמת נכשלתי בחינוך" הרהרה בלבה.

רבקה ניצני אזרה אומץ ובשעה עשר בלילה דפקה על דלת משפחת שפיץ עם הזמנה ביד.

שפיץ פתחה את הדלת והביטה בשכנתה בעיניים קפואות מבע.

שפיץ: כן ניצני.

ניצני: שרהל'ה די. אני מבקשת את סליחתך. באתי לשים קץ לסכסוך המכוער בינינו. אני מבקשת שתבואי לחתונת בתי שירה-שושנה בבקשה.

שפיץ פתחה את המעטפה, קצת נרגשת, קצת מופתעת, אבל בהחלט רוצה שלום.

שפיץ: מצטערת, הייתי מאד רוצה לבוא, אבל בדיוק באותו יום, בלילה, עלי לעבור בדיקה רפואית C.T..

ניצני: אז תדחי אותה, אנא, עשינו המון חילול השם במשך שבע שנים, יהיה זה קידוש השם אם תגיעי, ונפתח דף חדש של יחסי שכנות ואחווה לעיני חברותינו. נתקן את אשר קלקלנו. זו הזדמנות פז, התחננה ניצני.

גב' שפיץ בעיניים רכות ומבינות הביטה בשכנתה המתרצה ואמרה: זה בלתי אפשרי, האמיני לי. זו בדיקה מקיפה שאיננה סובלת דיחוי... אולי תשנו את תאריך החתונה, או תקדימו, או תאחרו... אז אוכל להגיע בקלות...

"אינני מוכנה לשנות תאריך החתונה" התעקשה הכלה הצעירה "ועוד בשביל השפיצית הזו... מה היא חושבת לעצמה, היא שכנה איומה ונוראה. שבע שנים של גיהנום סבלנו ממנה... איך היא מעזה בכלל לבקש להזיז את תאריך החתונה, חוצפנית, פשוט שכנה חוצפנית. בשום פנים ואופן".

"שירהל'ה, אני מתחננת בפניך, אם לא בשביל השכנה אז בשביל השכינה. יש לנו הזדמנות מופלאה, ביום חתונתך לסיים את המריבה האיומה עם גב' שפיץ, תעשי כבוד לאמא...

"בסדר... בסדר אמא".

הפלא ופלא גם החתן החביב אבריימל'ה בלוך, נעתר לבקשה המיוחדת.

משפחת ניצני דחתה את יום חתונתה של שירה-שושנה בשלושה ימים, ושלחה הזמנות חדשות, תוך התנצלות בפני בעל האולם. מה לא עושים בשביל שלום.

חשוב ונכון לציין, שתאריך הנישואין המקורי של שירה-שושנה באולם "גני ורסאי" בירושלים, היה בדיוק ביום הטרגי בו התמוטטה הריצפה תחת רגלי הרוקדים. 25 אורחים נהרגו, ועוד כ- 100 נפצעו. הדחייה הצילה ממוות.

"אמרתי לך בתי, אם לא למען השכנה, למען השכינה".

ויודעי דבר מספרים שהגברות ניצני ושפיץ רקדו שמחות וחבוקות בערב החתונה ללא הפסק, שימחו את הכלה, ובעיקר שימחו את עצמן, כי גדול השלום.

אחרי שהתפזרו האורחים ישבו שתי השכנות המפוייסות, וניצני החליטה לספר על ראשית עלבונה הגדול משכנתה.

"דלת ביתך היתה פתוחה, ובדיוק יצאתי החוצה לחדר-המדרגות. והנה אני שומעת אותך אומרת למישהי: "אוף היא פשוט נראיית נורא, אין לה מושג כיצד להתלבש". מכאן התחילה המריבה האיומה בינינו. כל כך נעלבתי ממך... מה פתאום את עסוקה באופן לבושי?

גב' שפיץ פרצה בצחוק: "אוי, אני לא מאמינה למשמע אוזני. אני זוכרת היטב את אותו בוקר. בתי הקטנה שולמית אחזה בידיה את בובתה הישנה והמרוטה, ושאלה, אמא נכון הבובה לבושה יפה? ומה השבתי לה: "אוף! היא פשוט נראיית נורא, אין לה שום מושג כיצד להתלבש".

בסוף אותו שבוע נתלו עשרות מודעות קטנות בחדרי המדרגות בבנייני השכונה: נפתח שיעור לנשים בבית משפחת שפיץ על הנושא: "מילים תמימות שלפעמים פוגעות".

לפחות 50 נשים הגיעו, ושמעו ממקור ראשון את הניצוץ הניבזי של סיכסוך השכנות המפורסם, שהסתיים בנס.

הוויתור

יש ילדים הסובלים קלות מקשיי תפישה, קשיי למידה ומעוד כל מיני הגדרות מקצועיות פחות, מקצועיות יותר, המסבירות את מצוקתם הלימודית להבין, לקלוט ולהשיג. בקיצור מדובר בילדים עם הישגים בינוניים הגורמים בדרך כלל ללחץ מצד ההורים המצפים והחולמים על גאון סידרתי, בעוד שהחמוד שלהם איננו אלא ילד חלש בהישגיו הלימודיים, ואף פחות מכך.

ילד כזה היה זליג נורדמן תושב שכונת "מאורות דוד" בירושלים. הוא מאד רצה להצליח בלימודים, ושינן את הסוגיות הנלמדות והמשניות, פעם אחר פעם. אבל הדברים היו פורחים מזכרונו, שלא לדבר שהשקלא והטריא במהלך הסוגיות לא היה מצליח לחדור אל מעבר למעלה הקרום העליון של מוחו. נכון, המלמדים לא היו רושמים לו ציונים שליליים, כי סוף סוף התנהגותו היתה מופתית וגם השתדלותו ורצינותו היו ראויים לשבח. וכידוע ציון איננו רק מדד להישג יבש, אלא גם חופן בחובו את כל מכלול הרצון, ההתמדה והשאיפות. גם הקריאה לא היתה שזורה על לשונו של זליג ינוקא, ומפעם לפעם תוך כדי קריאה, הוא היה מרחף מעל המילים והאותיות ושתיקה מביכה היתה קונה שביתה סביבו. הוא בהה במילים והן לא שידרו לו דבר.

"נשמה טובה זליגל שלנו" היתה אומרת סבתו סוניה פרידמן "נשמה שיותר שואבת רוחניות מן העליונים מאשר כאן בעולם הגשמי". היא היתה חובקת אותו בשתי ידיים אוהבות, נושקת על מצחו ולוחשת על אוזנו "זליג מתוק שלי, לסבתא יש תפילה שתהיה צדיק אמיתי, ירא שמים מרבים. מלאך של טוב לב... ומי אמר שלכל המלאכים יש ציונים טובים..." ושניהם היו פורצים בצחוק מתגלגל.

בצלאל נורדמן, אביו של זליג, היה מודאג למדי. בעוד חצי שנה זליג יעלה לתורה, וכפי מנהג בית הכנסת השכונתי "שערי חוכמה" על החתן הצעיר לקרוא את כל הפרשה, ואין ויתורים בנושא זה. חתן בר-מצווה שלא מסוגל לעמוד בעומס, מוצא את עצמו עולה לתורה בבית הכנסת "דעת תבונות" שמעבר לרחוב המקביל. שם הסתפקו בעלייה אחת בלבד, או שתיים, ולא לחצו על החתנים לשלוט על פרשה שלמה.

בצלאל נורדמן היה נבוך. מצד אחד הוא מתפלל ותיק בבית הכנסת "שערי חכמה" ואם הוא ייקח את בנו לבית הכנסת השכן הדבר יכה הדים בקרב המתפללים, ומצד שני בנו זליגל היקר, הוא נשמה מופלאה, אבל בעל קורא לא בדיוק מוכשר, בלשון המעטה.

לאחר התייעצות עם הסבתא הדומיננטית סוניה פרידמן, ובעצה אחת עם הגבאי המסור ר' אבישי שפירא הוחלט שזליג יתחיל ללמוד את קריאת פרשת "בשלח", אז יחול בר-המצווה שלו, כבר מעתה. חצי שנה של לימוד אינטנסיבי יומיומי, עשוי להועיל ולהכין את זליג שלנו לעמוד כחתן גאה ובעל בטחון מול ספר התורה, לקרוא ולשלוט בטעמי המקרא כאחד הבקיאים בארץ.

"זליג אני משוכנע שתצליח לקרוא נהדר. אתה ילד מוכשר" עודד אותו במילים חמות הגבאי החסדן ר' שפירא, שרשם בפינקסו: "שבת בשלח, חתן בר-מצווה זליג נורדמן".

הו, הו, כאשר ישנו כוח רצון ושאיפה לגדלות, אז איך אומרים בבדיחותא: "אפילו מטאטא יורה". זליגל שלנו מסר את נפשו על פרשת "בשלח", בעודו צועד לתלמוד-תורה הוא מלמל את פסוקי "שירת-הים", שינן את טעמי המקרא בכל הפסקה, ובלילות היה חולם את עצמו עומד מול ספר התורה, קורא בלשון נהירה ובקול פעמונים, כשמסביבו ים-סוף הקרוע לגזרים ומרכבות פרעה אצות במשק-אופנים אחרי בני ישראל, והמים להם חומה, והסוסים שועטים ומבוססים בבוץ, ולפתע רואה זליג את הים חוזר לאיתנו הראשון ומטביע את כל חיל פרעה... והנה בחלומו מרים הנביאה אוחזת בתוף וכל הנשים אחריה משוררות וכל עם ישראל עם מלאכי מעלה מזמרים את שירת הים, וקולו של זליג נוסק מעלה מעלה עד לכסא הכבוד.

"יישר כוח, זליגל יישר כוח, קראת נפלא" הוא שומע חיזוקים מכל המתפללים, טפיחות על השכם, חיבוקים והמון סוכריות מסביב וילדים מכתתים רגליים ללקוט סוכריות בין הכיסאות השולחן והתיבה. ובחלומו, אמו המודאגת וסבתו המעריצה מוחות דמעה, ואביו קורן מאושר "זליג פשוט בעל-קורא עצום... תודה לך הקב"ה שנתת לי בן כזה".

חלומות לחוד, אבל המציאות עולה על כל דמיון. זליג נורדמן הצליח במסירות נפשו לשלוט על פרשת "בשלח" בצורה יותר ממעוררת כבוד. הגבאי שפירא שהאזין לו מעת לעת, התקשר לבצלאל ואמר לו: "ידידי, הבן שלך הוא כשרון עצום, ובאמת אינני מגזים. בשבוע הבא בר-המצווה שלו, והחששות שלך אין להן על מה לסמוך. אני לא אחטא לאמת אם אגיד לך, שהוא אחד החתנים המוכשרים שהיו לנו פה. שתרווה ממנו עוד הרבה נחת".

והמילים הטובות הללו היו כמים צוננים על נפשו המודאגת של בצלאל.

שבת "בשלח".

זליג, הוריו, אחיו והסבים והסבתות השכימו קום לאווירה שבתית ירושלמית קסומה וצוננת משהו. זליג נבלע בים הטליתות ונכנס מאושר ונרגש לבית הכנסת, היישר לחיבוקו החם של ר' אבישי שפירא הגבאי טוב הלב. הוא התיישב במקומו הקבוע, אחז בסידור החדש והחל לברך ברכות השחר. בזווית עינו הוא הבחין בחברו הטוב זלמל'ה בק נכנס עם אביו לבית הכנסת כשמאחוריהם משתרכת כל הכבודה המשפחתית שלהם. זלמל'ה וזליג היו ידידים שכונתיים טובים למרות שלמדו בתלמודי תורה שונים והם נופפו זה לזה בידידות. לפתע הבחין זליג שהגבאי אבישי צונח על מושבו, ושתי כפות ידיו חובטות על מצחו. קלמן בק, אביו של זלמל'ה מחליף עמו כמה משפטים, הגבאי מסיט ראשו לעבר זליג כמשווע לעזרה כשמבט מבוכה אפור ומיואש אופף את פניו.

לא יאומן כי יסופר. השבת הזו היא גם שבת בר-המצווה של זלמל'ה בק, וקרתה פה תקלה מביכה. ר' קלמן בק דאג אף הוא לעדכן מבעוד מועד את אבישי הגבאי על בר-המצווה של בנו, אלא שהגבאי הטרוד, רשם מידע זה על חתיכת נייר ולא עדכן זאת בפנקסו, כך שהוא לא עלה על הנתון הפשוט, שאין שני מלכים שולטים בכיפה אחת. במקרים דומים נוהגים להעביר חתן בר-מצווה אחד לבית-הכנסת הסמוך, כדי שיזכה בכבוד המלכים ללא חתן נוסף לצידו. עכשיו זה מאוחר מדי.

מי יקרא בתורה את פרשת "בשלח"? זלמל'ה או זליגל? או אולי נחלק את הפרשה בין שניהם? אבל אם נחלק אז יהיו פה שני מלכים בארמון אחד וזה לא מכובד... ולא נהגנו כך.

ר' אבישי שפירא היה מבולבל. מימינו ניצב ר' בצלאל נורדמן, משמאלו ר' קלמן בק, ושניהם רושפים וכועסים... ושניהם צודקים. הדרמה בעיצומה.

זליג קרב אל השלושה והיטה אוזנו כאפרכסת, כשהבין את גודל המחדל, נצבט ליבו בקירבו. "זלמל'ה ידידי בטח עמל על הפרשה כל כך קשה, הוא בטח יתאכזב אם תחולק הפרשה בין שנינו..." הרהר בלבו.

זליג סימן לאביו בעדינות לגשת אליו, ולחש על אוזנו: "אבא יקר שלי, אני יודע שאתה נרגש ומלא ציפיה שאעלה לתורה ואשמח אותך בקריאתי. גם אמא מייחלת לכך וסבתא עוד יותר. אבל לבי אומר לי, שזה הזמן לוותר. אתה יודע אבא שאני קורא היטב את פרשת "בשלח", מסרתי נפשי על כל אות ותג וטעם. עומד לפני נסיון עצום, ואני רוצה לעמוד בו. ל-וו-ת-ר. אנא, אבא נהדר שלי, אשמח אם תסכים לבקשת קלמן בק שזלמל'ה שלו יעלה ויקרא את הפרשה כולה... ואנחנו כולנו נשמח בשמחתם של הבּקֵים".

ר' בצלאל הרגיש איך שתי דמעות ענק טסות מתוך הלב שלו חונקות את שתי עיניו, וגרונו משתנק מתדהמה.

אבל למה זליג? למה?

"ככה אבא".

הוא חיבק את ראשו הקטן של זליג, ניגש לקמן בק ואמר "קלמן ידידי, זליג שלי מבקש שזלמל'ה שלך יקרא את כל הפרשה כולה...".

תוכן העניינים

העיתונאי 2

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה