נהרות מוסר
ליל הסדר בתוך הקבר
יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואילמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה.
בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האשה מאושרת, הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה, בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנות.
לזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו היתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב.
ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62, שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה. תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה, ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות.
למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים.
היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו.
"הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק.
"הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...".
זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!!
"תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו.
גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים.
"אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב.
תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים, שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו.
בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה, בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה, עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל.
תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. העלמותו של בלקינד סמוך לפסח היתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה.
אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת הקמחא ד'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו.
יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין?
שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף.
השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי. פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך".
לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח.
"עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר".
הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין יאוש בעולם כלל. תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור.
בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך".
כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי".
בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור.
ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז.
"הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...".
בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת.
חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה היתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף.
למחרת הגיע לעיירה סמרגוניה קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר. כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז.
"זה החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 40 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו עשית ליל סדר כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים". דיווח בולקצ'וב.
בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה ענין ז'ונדל אצל קצין המחוז? שאל את עצמו.
"כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר קטן במחוז קרישניבוג, וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקה. באחד הימים בהיותי בן 11 נפלתי מצמרת עץ ושברתי את עצמות רגלי וצלעותי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי שהיה קטן ממני בשנתיים קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם, ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את חיי...".
ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה.
"פשוט מאד. הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות, ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי הצלתי את חייך וזכית למעמד מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא, והוא גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא היתה במעל. הוא אזרח נאמן. אני מתחנן בפניך יבגני, ובשם ידידותנו, אנא אַפשֶר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג. אל תפגעו בו לרעה".
"הוא שיכנע אותי בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם שקנינו מיהודי העיר הסמוכה. חבשנו את פצעיו וגיבסנו את רגלו וביום ראשון של חול המועד של חגכם החזרנו אותו לביתו".
ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי, שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם".
דמעה קטנה של בושה ביצבצה מעינו הימנית של בלקינד. לפתע הוא חש שנובעים מתוכו מליבו, מפלים ונהרות של אהבה לקבצן האומלל הזה, שמאותו רגע נדמה בעיניו כאיש הכי יפה וטהור בעולם, איש שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה.
הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים ז'ונדל, איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה, כל הזמן".
כרטיס אדום
אתם יודעים, יש טיפוסים כאלה שהם בלתי נסבלים בעליל. מדובר באנשים מסויימים שדורשים ממך עוצמות-נפש, המון סבלנות, אורך רוח וטונות של כף-זכות, כדי לפרגן להם ולספוג את אופיים הקלוקל. הם, אגב, לא חשים שהם כאלה, ההיפך, אם תבחן אותם לגופם של עצמם, הם כבר יפרשו לפניך את הדרת נפשם האצילית, את מכמני החסד הרוך והרחמים שהם שופעים, את ליבם הנדיב ואוזנם הכרוייה לכל עובר ושב. בואו נאמר שאדם פשוט מן הישוב אם היה שומע אותם מנתחים את אישיותם הנאדרה, היה טועה לחשוב שמדובר בגאוני המוסר, משל היו רב סעדיה גאון או הסבא מקעלם. לא פחות.
רגע, רגע, שלא תטעו לרגע, יהודי באשר הוא, חייב ומוכרח לחנך את עצמו לסבול ולאהוב אותם בכנות, באהבת ישראל שאין לה סייגים ואין לה גבולות. אף אחד בעולם לא פוטר אתכם מלגלות כלפיהם את אותה חינניות וחביבות כאילו הם. אהוביכם ואבירי לבבכם וכמובן ללא צביעות וחנופה. באורחות יושר ממש. זה לא פשוט, אבל זו חובתנו כמתוקני מידות.
בואו נקצר.
נחמיה זליבנסקי היה טיפוס בלתי נסבל. אלה שסבלו אותו היו באמת אנשים אצילי נפש ספוגים ביראה ואהבת ישראל טהורה החצובה מכסא הכבוד.
בואו נמנה כאן, עד כמה שידינו משגת, כמה וכמה מתכונותיו הדורשות תיקון דחוף בכל מוסך ופנצ'ריה מזדמנים.
אז ככה , אדון זליבנסקי היה איש עשיר ברוך השם, חנויותיו פרחו ליבלבו ושיגשגו, וכסף רב זרם לחשבונות הבנק שלו. עשיר עשיר, אבל קמצן. גדולי השנוררים, לסוגיהם ולמיניהם היו יוצאים מביתו במפח נפש. לא חלילה, הוא לא גרש אף אחד, אבל הוא נתן להם להבין שמצודת תרומותיו פרושה על חצי עולם, רק לא היה ברור על איזה חצי. שטויות, גם אם הייתם בודקים ממנהטן עבור לגייטסהד, וכלה בקרית שמונה או יהוד, לא הייתם מגלים אף כולל זנוח שמקבל תרומה ממנו.
והאף שלו? בעננים. מתהלך לו מר זליבנסקי בחצרות האדמו"רים והרבנים כבן בית, מתערבב ודוחף אפו לכל שיח ושיג של עסקנים חשובים, מביע דעתו בנחרצות כלפי כל נושא שעל הפרק משל היה אחד מנושאי העול הציבורי על כתפיו.
האמת ניתנת להיאמר שגם בניו ובנותיו הבוגרים לא בדיוק חיבבו אותו. שיהיה לכם ברור, אף אחד מהם לא קיבל דירה ולא חצי דירה. הכל בכסף קטן. הוורט, הארוסין, החתונה באולם בינוני ונידח, וסכום כסף לא משמעותי שחלבו ממנו בקושי כדי לסחוב שנת נישואין בלי להיקלע למפגש לא נעים עם הוצאה לפועל.
אשתו? הגב' תמרה זליבנסקי היתה אשה רגישה וטובת לב שחינכה וגידלה את ילדיה במסירות, אך אופיה החלוש ומחלותיה, מנעו ממנה לפעול על לבו העיקש והקמצני של נחמיה שלה.
רגע, טוענים כלפי אותם קוראים עדיני-נפש, רק רע תוכל לספר על נחמיה שלנו? אין כלפיו איזה קורטובצ'יק של זכות?
כמובן, נחמיה היה משכים ומעריב, גורס משניות לא רע, אבל טיסות לחו"ל? מאן דכר שְמֵהּ. הוא נולד כאן, גדל כאן, וקרוב לוודאי שהוא ייקבר כאן. לא היו לו, וגם לא יהיו לו טיסות לחו"ל. עסקיו אך ורק בארץ, בלי פזילה אמריקאית דקה מן הדקה. נחמיה הוא נאמן של ארץ ישראל.
הכל טוב ויפה, אלא שבוקר אחד מקבל נחמיה מיודענו טלפון מידיד נעורים שלו נחמן קופל, שפתח בארה"ב עסק זהה לעסק של זליבנסקי והציע לו הצעה כלכלית מפתה ששניים שלושה מליון דולר בצידה. דובר על שיתוף פעולה עסקי שיקטין את עלויות המוצרים בעשרות אחוזים.
קופל סיים את השיחה במילים: "בקיצור בשבוע הבא אתה בניו-יורק, ולא תתחרט על זה".
נו, עם כל הכבוד לאידיאולוגיה של ארץ ישראל, שלושה מליון דולר הם מספיק פיקוח-נפש כדי לדחות את ישיבת ארץ ישראל, והרי הוא טס ומיד חוזר, ושתסלחו לו.
נו, נו, אחרי בדיקה מסיבית אצל סוכני הנסיעות מגלה נחמיה אצל סוכן הותיק גרשון כרמלי כרטיס טיסה הלוך ושוב, בצ'רטר כמובן, במטוס גרוטאה למדי של חברת תעופה שבקושי מכירה את עצמה.
הוא עולה למטוס עם תיק ג'יימס בונד ומתיישב במחלקה הרגילה עם עוד כמה אנשים די משונים, חלקם צעירים הזויים בבגדים צבעוניים סרי טעם. מיד לאחר הטיסה מגלה זליבנסקי יקירנו, לאיזה בור הוא נפל. החבורה שסביבו היתה צעקנית, רעשנית, מעשנים. פה ושם הורמו ידיים, הועפו בדלי סיגריות באוויר, כמה קללות מגוונות ריחפו באוויר והדיילים האומללים ניסו לשווא להפריד בין הניצים. נחמיה קלט מהר שהוא בעצם מקדים את הגיהנום בכמה שנים טובות, וקרוב לוודאי שיתחשבו ביסורי הטיסה שלו בבית-דין של מעלה.
תכל'ס אחרי שעה, החליט נחמיה שהוא פולש למחלקת עסקים. הוא שמע מכמה מידידיו, שזו מחלקה רגועה, שלווה, מפנקת. אמר ועשה. הוא התרווח על הכורסא הרחבה, עצם עיניו וניסה להירדם.
"יסלח לי אדוני, מה שמך?" שאל אותו צ'רלי מונטגו קצין הדיילים.
"זליבנסקי..." השיב מיודענו.
"סליחה, אבל אדוני לא מופיע ברשימה של מחלקת עסקים, אני מבקש שתפנה מקומך, ותחזור למחלקה הרגילה".
זליבנסקי נדהם. "מה פרוש? בושה וחרפה, שילמתי כרטיס ואתה מסלק אותי? אני אתלונן...
"כמה שילמת על כרטיסך?" שאל צ'רלי.
"600 דולר" השיב מיודענו.
"אתה טועה ידידי, כרטיס במחלקת עסקים עולה 3,500 דולר. אדוני כאן לא מקומך. אני מבקש בנימוס שכבודו יקום וינוע למקום ממנו הוא בא...". צ'רלי מונטגו הדייל הוותיק היה סבלן בדרך כלל, אבל הוא הרגיש שהטיפוס החצוף הזה עולה על העצבים.
ומכאן ואילך התפתח ויכוח מכוער ועקשני, כשזליבנסקי עומד על רגליו האחוריות ואפילו מבקש רחמים על חייו, העיקר לא לחזור לגיהנום שבמחלקה הרגילה.
אך מונטגו, האמון על חוקי התעופה וכללי הסדר הטוב במטוסים, עקשן לא פחות, עד שלפתע כלו עצביו, והוא סימן למאבטח לגשת אל הנוסע המרדן ובעדינות להוציאו ממחלקת העסקים ולהדביקו אל זנב המטוס.
כשנחמיה זליבנסקי ראה כי כלתה אליו הרעה, הוא החליט להשתמש בקלף המנצח. נכון, הוא לא מהטיפוסים שנפרדים בקלות מכסף, אבל הפעם זה פיקוח נפש ממש.
בטרם אחזו איש הבטחון בצווארו, פתח נחמיה את מזוודתו ושלף משם 4,000 דולר מרשרשים ונעימים להרחה. הוא זרק אותם על השולחן ואמר לצ'רלי מונטגו הדייל: הנה יש פה 4,000 דולר, אני משלם עכשיו על כרטיס במחלקת עסקים, ותניח אותי לנפשי.
צ'רלי סימן למאבטח להמתין רגע, התכופף לעברו של נחמיה זליבנסקי ולחש לו באוזנו: "אדוני ונכבדי היקר, כרטיס טיסה במחלקה טובה רוכשים רק למטה על הארץ, בנמל התעופה. אבל בשמים, כשהטיסה כבר יצאה לעבר היעד, כאן כבר אין אפשרות בעד שום הון שבעולם, לקנות כרטיס למחלקה הטובה והנוחה. התקמצת בטרמינל, הסתבכת במטוס. אמרת שקוראים לך זליבנסקי, ואני רואה שאתה איש דתי עם זקן וכיפה, אתה צריך לדעת יותר טוב ממני מר זליבנסקי, שאת מה שמבשלים למטה, אוכלים למעלה...".
צריך לומר, שהמילים הללו פעלו כמטה של קסם על ליבו ושכלו של מיודענו, הרבה יותר משיחות המוסר והשכנוע של רבנים משגיחים ושנוררים טובים, שעברו על פתחו של נחמיה.
הוא הרים את שטרות הכסף, הכניסם לתיק, ועזב שפל ומדוכא את מחלקת העסקים.
ויש מספרים שלאחר שיבתו ארצה, היה זה נחמיה אחר ושונה לחלוטין. נחמיה שהתחיל להשקיע בכרטיס איכותי ויקר כדי להגיע למחלקה הראשונה בדרך לשמים, וגם אם לא השתנה נחמיה זליבנסקי שלנו, לפחות תודו שצ'רלי מונטגו לקח בסיפור הזה את כל הקופה.
העקיצה הגדולה
עזרא אזוגי היה רס"ר בכל רמ"ח אבריו שס"ה גידיו ובכל שערה שהזדקרה משפמו האדיר, שהפיל חיתתו על אלפי הטירונים שבקושי נשמו לידו. שמו הלך לפניו (גם מצדדיו וגם מאחוריו) כמי שיודע להשליט סדר משמעת גם בקרב קצינים ותיקים שהיו מתנשאים מעליו ומגחכים מתחת לכומתותיהם, על משובתו וצעקותיו הרמות. אזוגי לא היה עושה שום חשבון, ולא אחת היה משלח מפקדי פלוגות ולוחמים אמיצים למשפט צבאי על התרשלות בלבוש או שיער ארוך מדי.
כמי שחונך על פי אסכולת מייסדי צה"ל, הוא ראה במשמעת הצבאית אבן יסוד להצלחה המבצעית של הצבא. "חייל לא מסופר ושלומפר, עלול לגרום נזק בטחוני לגדוד שלו" היה צווח אזוגי לאוזני הטירונים באותם מסדרים משמימים תחת להט השמש הקופחת.
דורות של חיילים מגדודי החי"ר הצנחנים וגולני עברו תחת ידיו המיומנות של רס"ר אזוגי נמוך הקומה, ודמותו המבריקה, המגוהצת למשעי והמסופרת כדבעי, היתה ניצבת לנגד עיניהם במשך שנים רבות. הם תמיד זכרו לטובה את רצינותו מחד, אבל את אהבתו לכל חייל וחייל שהיתה באה לידי ביטוי בעיקר בתאי המעצר הגדודיים. שם הוא נתן להם הפסקות בשפע, דאג שהשקמיסט יעביר להם ממתקים ושתיה קלה פעמיים שלוש ביום, ובעיקר הירבה להתבדח עמם כדי לפוגג מהם את הלם המעצר. כולם ידעו שעמוק עמוק בפנים, מתחת לתחפושת הרס"ר מסתתר לו לב ענק וטוב.
הזמן כידוע אץ רץ לו, צה"ל השתנה, החיילים גם הם, וגם רס"ר אזוגי התעייף לו. אחרי 35 שנות שרות הוא פרש מן הצבא בטקס צבאי מלא בו הוענקו לו אותות ותארים, תזמורת צה"ל ניגנה, הרמטכ"ל הגיש לו אות כבוד וקצינים בכירים ביותר הצדיעו לו אחד אחרי השני, כהוקרה על פועלו ומסירותו.
באיבחה קצרה אחת, הפך בוקר אחד, רס"ר אזוגי המיתולוגי לאזרח פשוט מן השורה, ללא הילה וללא אלפי טירונים הסרים למרותו. נכון, העתונות הצבאית פירגנה לו עם המון תמונות, אבל גם עתונים נשכחים ונעלמים כידוע.
"אני פנסיונר דשן" חשב לעצמו, הפקדתי בבנק כמיליון וחצי ₪ פיצויים ושאר קרנות וזכויות, ויש לי זמן מספיק כדי להשקיע קצת בעצמי. נו, אז מה אני עושה עם עצמי?
ובכן, מכאן היתה קצרה הדרך לכמה עיסקאות והשקעות עם הממון שצבר, אבל יש עדיין המון זמן פנוי...
בית כנסת.
האזרח אזוגי התחיל לפקוד את בית הכנסת השכונתי ומהר מאד למד את התפילות, הרגיל את עצמו לקרוא תהילים, ובין מנחה לערבית האזין בקשב רב להלכות שלימד רב בית הכנסת הרב משה חיים קופשיץ. סקרנותו לא ידעה גבול, ושאלותיו החוזרות ונשנות היו מכעיסות את הלומדים, שהיו רוטנים כלפיו.
"ששש... הוא שואל טוב מאד" היה מהסה אותם הרב קופשיץ "מי שלא שואל לא לומד".
היה זה ערב חורפי וצונן עם משבי רוחות. אזוגי ישב מול הרב קופשיץ ובלע כל מילה, עד שלפתע תוך כדי דיבור החל הרב לקרוא מתוך "הפלא יועץ" ענייני איסור ריבית "נכסיו של מלווה בריבית מתמוטטין, ויורד ואינו עולה, ואין לו חלק באלוקי ישראל" הרים הרב קולו "זאת ועוד איננו קם בתחיית המתים, ודעו, כי שבאותם עצמות שהחייה יחזקאל הנביא נשאר אחד שלא החיה ומדוע? משום שהיה מלווה בריבית...".
"הו, הו" זעק הרב קופשיץ בגרון ניחר "רבים הם מעמי הארץ שמלווים בריבית ולא יודעים חומרת העוון הנורא... חבל שיאבדו ממונם, ממון של היתר בצד ממון של איסור... שהרי כל ממונם יאבד להם עוד בחיי חיותם".
אזוגי הרס"ר העוצמתי התחיל לחוש רעד ברגליו, גם כמה אגלי זיעה ביצבצו במצחו. "אתה בטוח כבוד הרב שנכסיו מתמוטטין, הלוא אם הוא מלווה 100 ומקבל ריבית עוד 50, יש לו 150. אז מה יתמוטט פה?".
הרב קופשיץ חש כי מתחת לשאלה טמונה בעיה. הרעד שבקולו של אזוגי הסתיר איזה סוד כמוס.
"ריבית היא כמו נחש שנושך. היא גורמת נזק נורא ללווה, אבל באותה מידה היא גם מפוררת את הונו של המלווה. האיסור הזה הוא כמו רעל בגוף עסקיו של היהודי. ואם חז"ל מתריעים, שעסקיו של אדם מתמוטטין. אין לנו לערער על כך".
אחרי תפילת ערבית התלווה האזרח אזוגי לרב קופשיץ ואמר: "תראה כבוד הרב, בהתחלה הפחדת אותי, מה זה שאני לא אקום בתחיית המתים? אבל עכשיו אני יותר רגוע. עם כל הכבוד, אני לא מאמין שעסקים מתמוטטים בגלל ריבית".
"ביננו ידידי, אתה מלווה בריבית?" שאל הרב.
"כן, בהחלט. כמעט כל הפנסיה שלי מושקעת בשלוש הלוואות בריבית. וההכנסות? בלי עין הרע" לחש אזוגי.
הרב קופשיץ פער עיניו בתדהמה: "עשה לי טובה, עשה לעצמך טובה, בוא ניגש עכשיו לאחד מפוסקי הדור שיכין לך במקום חוזי הריבית, חוזים של היתר עיסקא. העסקה הזו יכולה להיות כשרה, היא מעוגנת בכך שאתה הופך לשותף לעסקים שהלווית להם, מבלי להרעיל את ממונך בריבית שהיא ארס נורא... אתה פשוט שותף לרווחים, ולא מלווה בריבית קצוצה...".
לאחר כמה וכמה הפצרות, הרס"ר במיל' עזרא אזוגי נכנע, והשניים נכנסו לביתו של הרב שמואל צביאלי מגדולי הפוסקים, ובעל שם עולמי בהלכות ריבית.
אזוגי שלף את חוזי ההלוואות שלו.
"אוי א-ברוך" אמר הרב צביאלי "זה ממש נשך ותרבית. נורא ואיום, אני יושב עכשיו לכתוב לך שלושה חוזי היתר עיסקא. בוא אלי מחר בבוקר, קח ממני את החוזים תחתים עליהם את הלווים שמחר הם הופכים לשותפיך, וממחר ההלוואות האסורות הופכות לכסף מושקע בעסקים שלהם. זה דורש ממך קצת עזות ד'קדושה, כי סוף סוף מדובר בלווים חילוניים שלא יבינו אותך. אבל דע לך ידידי כי בכך אתה שומר על הונך... חבל להחזיק את השרץ הזה בידיים... זו סכנה גדולה...".
למחרת ב- 10 בבוקר התייצב עזרא אזוגי וקיבל מדי הרב צביאלי את חוזי היתרי העיסקא, מודפסים ומוסברים כקילורין לעיניים.
"שא ברכה ידידי ר' אזוגי" אמר הרב צביאלי "אני שמח שאתה עולה על דרך המלך. אשריך שאתה שומע בקול חכמים ומקיים את התורה הקדושה על כל פרטיה ודקדוקיה".
חמש שנים חלפו מאז אותו היום בו אחז אגוזי הרס"ר במיל' את היתרי העיסקה ופנה לדרכו. הרב קופשיץ שאל עליו מעת לעת, והמתפללים הודיעו לו בצער: "אין לנו מושג לאן נעלם אזוגי, פשוט בלעה אותו האדמה. הוא לא הגיע לשיעורים, גם לתפילות שבת לא".
ערב קייצי אחד מיהר הרב שמואל צביאלי להגיע לבר-מצווה בעיר השכנה. הוא סיים את שיעור הדף היומי שלו בשעה 8:40 והזמין מונית. אחרי 3 דקות עצרה סמוך לידו מונית. הוא נכנס פנימה, התיישב ליד הנהג וביקש: רח' הכלנית 36, בפתח-תקווה. אולמי כינור השלום".
הרב צביאלי חגר חגורה, שלף את פנס הכיס שלו, הוציא מכיס חליפתו ספר משניות מסכת "כלאיים" והחל ללמוד.
15 דקות מאוחר יותר, שלף הרב שטר של 50 ₪, וביקש לשלם.
"הרב לא זוכר אותי?" שאל הנהג.
הרב צביאלי הביט באיש, אך פניו לא אמרו לו דבר. "נסה להזכיר לי" ביקש בנימוס מן הנהג "אנא קח שכרך, אני ממהר".
"שמי עזרא אזוגי כבוד הרב, מלווה בריבית...".
"הו, הו, אני זוכר, מה שלומך ידידי, איך העסקים?".
אזוגי השעין את ראשו על ההגה ופרץ בבכי קורע לב שנמשך דקה ארוכה.
הרב צביאלי סגר את הדלת וחיכה שיירגע. "צר לי, אך האם אוכל לעזור לך? קרה חלילה... משהו...?".
אזוגי הרים ראשו וחשף שתי עיניים אדומות ופנים עצובות.
"כבוד הרב, אתה באמת התכוונת לעזור, וכתבת לי שלושה היתרי עיסקא. במשך שלושה חודשים סחבתי אותם בכיסי והתביישתי להחתים את הלווים. היצר הרע אטם את ליבי ואף הרחיק אותי מבית הכנסת... לא רציתי לשמוע יותר את הרב קופשיץ שמפחיד אותי שעסקי יתמוטטו... אחרי שלושה חודשים קרעתי את היתרי העיסקא והתחלתי לפתח את עסקי הריבית. ראיתי אז כביכול "ברכה בעמלי". הכרתי עורך דין סימפטי אחד, שהיה לוקח ממני סכומי עתק ואחרי חודש מחזיר לי ריבית של 20%. זו היתה מלכודת דבש. במשך שלוש שנים עשיתי איתו עסקים. מכרתי דירה שהיתה בבעלותי, ואחר כך גם את דירת מגורי כדי להגדיל את מחזורי הרווח שלי. על הנייר היו לי כבר 5 מיליוני ₪. שכרתי דירה מפוארת והייתי זחוח ומאושר. עורך הדין הממולח ריפד מדי חודש את חשבון הבנק שלי בכסף גדול, ואחרי יומיים הייתי משיב לו אותו כדי לזכות ברווח נוסף. לפני שנתיים התעוררתי בבוקר ולעיני כותרת עתון: "עורך הדין פלוני ברח מן הארץ והותיר עשרות אומללים ששיתפו עמו פעולה". העתונות קראה לזה: "העקיצה הגדולה" אתם דיברתם על נשיכה וזה מאד דומה. תוך שעתיים גיליתי שאין לי פרוטה לפורטה. הוא גנב את כל הוני, את שתי דירותיי, והותיר אותי חסר כל, שבור ורצוץ ומדוכא, עם בעיה של שלום בית, השם ישמור...".
רס"ר אזוגי ניגב דמעותיו, והפטיר "עכשיו אני נהג מונית שכיר. יש לי אומנם פנסיה למחייתי, אבל כל ההון שצברתי נמוג לו... ככה זה שלא שומעים בקולם של חכמים... אני דוגמא ומופת, כבוד הרב, ליהודי שמנסים להציל אותו מן הבור שהוא שקוע בו, שולחים לו חבל הצלה, אבל הוא שולף מכיסו מספריים וחותך אותו. במחשבה שניה אני יודע שעדיף לי לשמוח שהכסף הלך, אבל החיים עדיין איתי. יש לי עוד אפשרות לתקן. כבוד הרב ילך לשמחת בר-המצווה, אני ממתין לרב כאן מול הכניסה".
אחרי 20 דקות נכנסו הרבנים צביאלי וקופשיץ למוניתו של אזוגי, שחנתה מול האולם ולחצו ידיו בחום רב.
"הרב קופשיץ, ממחר אני מגיע לשיעור שלך בבית-הכנסת, תקבל אותי? אני מבטיח להיות ילד טוב ולשמוע בקולכם...".
השלושה פרצו בצחוק שופע טוב לב, שהעלה מעלה מעלה את מפלס האמונה התקווה והשמחה של רס"ר, שלמד אמונה על הבשר.