נהרות אמונה
שכר שיחה נאה
אודה להשם בכל לבב, מאז הופץ ספרי הראשון "השאלה. התשובה. העתונאי", מגיעות אלי הרבה שיחות טלפון מרגשות, מאנשים יראי שמים מארבע כנפות הארץ ובפיהם הרבה סיפורי השגחה מופלאים, הראויים ללא ספק לפירסום. עד כמה שידי משגת אני מתעד סיפורים אלה בראשי פרקים בתוך פנקסי הקטן, כדי, שבבוא היום, אתפנה לצקת לאותן מילים ספורות, תוכן רחב וצבעוני שיכניס לסיפור את אותו אדרנלין יחודי שיש לסיפור טוב, המאיר כזרקור בלילה חשוך את ידיו הטובות של הקב"ה.
"הרב קובי לוי שלום רב, שמי משה ואני שדרן באחד מערוצי הקודש רבות בשנים. בסוף השבוע שעבר באחת מתוכניות הלילה שלי, עלה מאזין מחיפה לשידור וביקש לשוחח על "המוות הקליני".
וכך אמר לי המאזין: "שמי אברהם, אני פנסיונר מזה שלוש שנים. חוץ משיעורי הקבועים בדף היומי, נטלתי על עצמי מחקר בנושא "המוות הקליני". החיים אחר המוות הם אחד מן הדברים המחזקים באמונה, ותמיד יש להם השפעה עוצמתית על רחוקים, ועל כאלה שמתעניינים רק בצד המיסטי של הנושא. ובכן, הספקתי במהלך שלוש השנים לעיין בעשרות ספרי מחקר, לקבל עבודות מחקר מאוניברסיטאות בחו"ל, לשוחח ולתחקר אנשים רבים שחוו מוות קליני, וחזרו לחיים. אין ספק כי מדובר במידע מדהים בכל קנה מידה, אך בכך אין כל חידוש.
וכאן שאלתי אותו: אם אין חידוש אז מה החידוש?
"הו" השיב המאזין החוקר מחיפה "הגעתי למסקנה מעניינת, שלא כתובה במפורש באף מחקר והיא - כאשר אדם מגיע לבית דין של מעלה, וחלילה וחס הוא אינו שומר שבת, נשמע אז קולו של המלאך המקטרג הצועק בפני הדיינים "פלוני זה מחלל שבת!!!". וזה הכל. פשוט זה הכל. מעבר לזאת הוא לא מוסיף דבר, כי כנראה בשלב הזה של הדיון אין מה להוסיף. המלאך המקטרג אינו מתאמץ להביא עוד עבירות ולפרטן. חילול שבת הוא כל כך נורא, עד שפמלייה של מעלה מזדעזעת מכך, ואינה זקוקה לשום עבירה נוספת כדי להכיר את מי שלפניה..." עד כאן המאזין.
"ובכן הרב לוי" המשיך השדרן משה "ירד מן השידור המאזין אברהם מחיפה, ועולה לשידור גברת המעוניינת להגיב על דבריו של המאזין הקודם.
הנה הציטוט: "שלום, שמי רחל, אני מתגוררת במרכז הארץ. רציתי לאמת את דבריו של המאזין הקודם. אכן כן, בבית דין של מעלה, המלאך המקטרג לא אומר יותר מאשר 'פלוני מחלל שבת'...".
"רגע" שאלתי אותה "מנין הידע והקביעה הפסקנית הזו? שמא את עוסקת בחקר המוות הקליני?".
"אינני מעוניינת לספר...
"חבל" אמרתי לה "אולי סיפורך יחזק כמה מן המאזינים. לפעמים חבל לאחסן עובדה מן הסוג הזה, שיכולה לפעול על לבבות רחוקים. לשמחתי הגב' שוכנעה, והחלה לספר.
"נולדתי במשפחה חילונית לחלוטין. עיסוקי המרכזי ותחום התמחותי היה הספורט לסוגיו. היתה לי הצלחה גדולה בתחום זה והרבה אהדה. גם לאחר שנשאתי עסקתי בתחום הספורט עד שזכיתי להריון. חלמתי שגם בני יהיה ספורטאי, כמו אמא שלו. אך מסובב כל הסיבות חשב אחרת. כשהגיע יום הלידה, השמש זרחה, האביב הפריחה והאור שלטו בנוף, והעתיד נשקף ורוד לגמרי. הלידה התנהלה כרגיל, ולאחר שעה נולד תינוק יפהפה בריא ושלם במשקל של ארבעה ק"ג. "המזל טוב" שוגר לעברי מכל עבר. הרופאים, האחיות, בעלי ובני משפחתי. השמחה הזו נמשכה בדיוק רבע שעה. לפתע איבדתי את הכרתי, הצוות הרפואי ביצע בדיקות מדוקדקות שנמשכו זמן רב. בשלב מסויים הלב פסק מלפעום, וחשתי כיצד נשמתי פורחת מגופי, ומלמעלה אני מביטה על נסיונות ההחייאה בחדר הלידה, ועל עיניהם המבוהלות של בני משפחתי, הממתינים במסדרון.
"וכמו בכל סיפורי המוות הקליני נכנסתי למנהרה שבסופה אור מלטף ושופע רחמנות. לא תאמין, הקב"ה מדבר עם כל אחת בשפתו. בקצה המנהרה ניצב אולם ספורט גדול ומפואר, במרכזו ישבו שבעה אנשים מכובדים שלא הכרתי. אחד מהם פנה אלי ואמר גברתי את עומדת כאן לדין.
"לדין? נדהמתי. מה לי ולדין? על מה דין?
"לפתע נשמע קול רעש מחריד ומחריש אוזניים, כמו רעמים אדירים הבאים אחד אחרי השני. תופי האוזניים שלי נקרעו, אבל שמעתי היטב את קולו של המקטרג: "האשה הזו מחללת שבת!!!!!".
"נכנסתי להלם... ובסופו מלמלתי לכוון הדיינים, מה לי ולשבת. אני לא מכירה שומרי שבת, כל משפחתי מחללת שבת מה בדיוק אתם רוצים ממני? הבחנתי שיש בטענה שלי ממש, והיא כן עושה רושם על הדיינים.
"בשלב זה נכנס לאולם הסניגור שלי, שביקש מבית הדין להקרין את הסרט של חיי. לפתע הבחנתי במסך ענק, שגודלו לפחות כמו בנין עירית ת"א. ראו עליו תינוקת קטנה... זו אני, הנה במסך אני בת שנה, בת שנתיים... בת חמש. הסניגור מוודא שלבית הדין אין שום טענה עלי באותו גיל שרואים אותי על המסך... אני שמה לב שהדיינים דווקא מגלים סימפטיה כלפי, הם לא מחפשים להענישני... והסניגור מפריח בי הרבה תקוות טובות... לפתע על המסך מופיעה תמונתי כשאני בת 20...
"ואז פונה אלי הסניגור בתוכחה: מה זה??? את לא צנועה!!! אוי, אוי, אוי, הרגשתי בושה נוראה. בושה שאין להגדירה במילים, כי היא נוראה מכל בושה שתעלה על הדעת, דווקא הסניגור מוכיח אותי... איזו בושה, ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס. פשוט לא להיות קיימת מעוצמת הבושה... במוחי חלפו המון שאלות עלי, על מהות החיים, על הדין הנורא... ואז חשתי תעצומת נפש לומר את המילים הפשוטות הבאות: יש לי תינוק, תינוק קטן, אני לא רוצה לעצור את החיים הנפלאים האלה...
"ראיתי נהרה של אור על פני הדיינים, חשתי שהם שמחים מהביטוי "החיים הנפלאים", שהם משדרים אלי אהבת ישראל טהורה וזה נרשם לי ככף זכות.
"ואז ביקש הסניגור להראות להם עוד סצינה מתוך חיי שהתרחשה יום לפני הלידה. אני יושבת מול המרקע, וצופה בתוכנית מרשת שידור אמריקנית. ומה בתוכנית? שני סוחרי יהלומים חרדים יושבים משוחחים, מקיימים ביניהם משא ומתן על עיסקה בת כמה עשרות מליוני דולרים. והנה הם לוחצים ידיים, מרימים כוסית "לחיים" והעסקה סגורה. ללא עורכי דין, ללא חוזים, ללא חברת בטוח. וכששואלים אותם מנחי התוכנית כיצד זה מבצעים עיסקה על סמך מילה ולחיצת יד הם משיבים: "אנחנו יהודים יראי שמים המאמינים בתורה הקדושה, אנו נותנים אמון זה בזה כי התורה היא נר לרגלינו... והקב"ה בינינו.
"לפתע רואים את פני על המסך כשהן מתפעמות ושומעים אותי אומרת: "לא יאומן, איזה יופי שאנשים בכוח התורה הנפלאה הזו חיים עם אמון וידידות שכזו... באמת תורה נפלאה...
"עיניהם של שבעת הדיינים פונות אלי, ואני מרגישה רוגע. אני מבינה שהם מאד מאד מרוצים ממני. אחרי מספר שניות פנה אלי אב בית הדין ואומר לי: "גברתי, דיברת יפה על התורה, שיבחת את התורה. אנחנו מתירים לך לחיות חיי תורה. את יכולה לרדת לעולם ממנו באת, ולגדל את תינוקך עם התורה.
"45 דקות הייתי חסרת-חיים, במוות קליני. ברוך השם עברו מאז 25 שנים...
"אתה שומע" הרב לוי מסיים השדרן משה מערוץ הקודש "הגברת הנכבדה הזו הספיקה להשיא את בנה הבכור, ויש לה עוד ארבעה בנים בני ישיבות חכמים וצדיקים. נו? מה תגיד, שכר שיחה נאה של אשה שעולמה זה רק הספורט, הביא אותה להיכנס בגאון בדלת הקידמית לעולם הנצח".
תסלח לי הרב לוי, אני חייב לחזור לשידור".
נחת כשר
"מי שברך אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את השם הטוב ראובן בן שמעון שיזכה לבריאות טובה, שלום בית, פרנסה ברווח ונחת כשר מכל יוצאי חלציו...".
"נחת-כשר" איזו מן ביטוי זה? נחת זה נחת! איזו תעודת כשרות צריך להמציא גם לנחת מצאצאינו שיהיו בריאים. כך שאל את עצמו יגאל בן נתן חוזר בתשובה צעיר שהאזין בקשב רב לנוסח ברכותיו של רב בית הכנסת הרב דוד.
הרב דוד תלמיד חכם מובהק, שמאור פניו כובש את כל רואיו, וחיוך של טוב לב והבנה נסוך על שפתותיו, בוגר ישיבות קדושות, הקים משפחה לתפארת, ומדי ערב היה מרביץ תורה בעיר ובשכונותיה. שיעוריו המאלפים ריתקו רבים. גם יגאל בן נתן, סוכן הבטוח, מצא עצמו מרותק ובולע כל מילה בשקיקה, בשיעוריו של הרב דוד. מעת לעת היה מסיע אותו מדרום העיר לצפונה וחוזר חלילה. הזמן הנקי והאיכותי עם הרב, היה שווה הון רוחני רב שעיצב את עולמו הפנימי של יגאל שהיה בצעדיו הראשונים בעולמה של תורה.
רק לאחר שנה אזר יגאל אומץ והחליט לשאול את השאלה שהעסיקה אותו זמן רב.
"כבוד הרב, מדי שבת אני שומע אותך מברך את העולים לתורה ובסיום הברכה אתה מאחל להם שיזכו לנחת-כשר מכל יוצאי חלציהם. אני לא מבין, נחת זה נחת, מדוע להצמיד לו תעודת כשרות?".
הרב דוד נשען על כסא המכונית, עצם את עיניו, ואמר "ר' יגאל, יש לנו 10 דקות עד לשיעור הבא, תחנה בצד, אני הולך לספר לך סיפור אמיתי. בסופו של הסיפור בעזרת השם, תזכה לתשובה לשאלתך המסקרנת".
הנה הסיפור לפניכם.
"הדרך הארוכה, המתלולים המסוכנים, הקור הצורב, השלג, גבו מחיר דמים כבד. משפחת שמסי איבדה במסע המפרך את בנם שמעון בן ה- 11 שקפא למוות באחת הגאיות. משפחת אולשין איבדה את בתם מרגלית בת ה- 8 שחלתה בשחפת וגוועה לנגד עיני הוריה ואחיה.
"המסע לארץ ישראל נמשך כשלושה חודשים תחת להט החרב המתהפכת של פגעי הדרך ואימת השלטונות. זה התחיל בלילה חורפי אחד בעיירה קטנה גלונציה שבאפגניסטן, לאחר שסוכן ממדינת ישראל העביר מידע, שעכשיו הזמן המתאים לחצות את הגבול, לנוע לכוון אירן, ומשם להמריא במטוס, ובשעה טובה לנחות בארץ ישראל. מה שתוכנן לשבוע או שבועיים, נמשך שלושה חודשים איומים, הרבה מעבר לכל התחזיות השחורות.
"משפחות שמסי את אולשין, גרו בשכנות באותה עיירה אפגנית קטנה וענייה וליבם המה מגעגועים - ירושלים. השמועות על המדינה החדשה, על הפרחת השממה, על קברי הצדיקים, על שיבת ציון עשו את שלהם.
"השלטון האפגני בשנות ה- 50 המוקדמות היה אנטישמי מובהק, וסגר את גבולותיו בפני היהודים, כדי למנוע מהם להגיע לבית החדש.
"הלילה חוצים את הגבול" החליטו ששון שמסי ואברהם אולשין. "אורזים מזוודות בעיקר מזון ובגדים חמים ובחסדי השם נגיע לארץ ישראל".
"הם דאגו לשחד בכמה מטבעות זהב ותכשיטי כסף מורה דרך אפגני ויצאו אל הלילה הצונן והמאיים.
"ידידות הדוקה שררה בין הגברות שמסי ואולשין, הן שיתפו פעולה באהבה גדולה בגידול הילדים, בבישול ואירגון השמחות. הכל. עכשיו הן צעדו כתף ליד כתף כל אחת אוחזת בתינוק הקטן שלה, העטוף בפרווה עד קודקודו.
"תלאות הדרך והאסונות רק העמיקו את הידידות האמיצה. שתיהן סוככו על התינוקות מול סופות השלג, שתיהן הניקו אותם בהפוגות, שתיהן כיסו גם את קברי הילדים שלא שרדו...
"רצוצים ושבורים אחרי שלושה חודשים הגיעו שתי המשפחות לנמל התעופה בטהרן, וטסו אל הארץ המובטחת. שכולות, אך מלאות תקוות.
"בארץ ישראל התחננו שתי הנשים להישלח לאותה מעברה, אך לשווא. משפחת שמסי נשלחה דרומה, משפחת אולשין צפונה. כל אחת לגורלה בארץ חדשה, שפה לא מוכרת והרבה מפגעים רוחניים.
"הפרידה היתה קשה. גב' שמסי וגב' אולשין התחבקו ארוכות ושפכו דמעות כמים. זו נישקה את תינוקה של זו, וזו את של זו. הן הרעיפו ברכות אחת על השניה, אחר כך כל משפחה הלכה לדרכה. בעשר השנים הראשונות הן עוד הצליחו לשמור על קשר. התינוקות שגדלו נפגשו מספר פעמים, והכירו את סיפור המסע שהצליחו לשרוד אותו כתינוקות.
"אחר כך 25 שנות נתק. הילדים כבר גדלו והתבגרו. גברת שמסי צפתה את הנזקים הרוחניים העלולים להגיע לילדיה ושמרה עליהם מכל משמר, והקפידה לרשמם רק לישיבות קדושות. באומץ היא ויתרה על הפנקס האדום, ועל פיתויי הציונות ולמרות שעקשנות זו עלתה להם בימי רעב ואבטלה, החינוך היהודי היה משאת-נפשה. לימים היא נקלעה בסערת גשמים לתחנה המרכזית בתל-אביב. שם על הספסל היתה ישובה גב' אולשין. על שתיהן קפצה זיקנה, אך הן זיהו זו את זו, וההתרגשות עלתה על גדותיה. ואז שוב, צפו ועלו הזכרונות, וכל אחת במרץ רב, סיפרה על בני משפחתה וכו'.
ואז שאלה גב' שמסי את חברתה, ומה שלום התינוק שלך זבולון?
"הו" השיבה גב' אולשין "הוא כבר גבר לתפארת. הוא למד כלכלה באוניברסיטה ויש לו מספר תארים, ועכשיו הוא איש עסקים מצליח וברוך השם יש לי נחת ממנו... הוא אומנם כבר לא כל כך דתי, אבל יש לי נחת...".
ומה שלום דוד התינוק שלך? שאלה הגב' אולשין...
"ברוך השם, דוד'ל שלי למד בישיבות קדושות, הוא כבר רב בישראל, ויש לי נחת, נחת כשר ממנו... המון נחת כשר".
הרב דוד נשם עמוקות. "ר' יגאל יקירי, אני הוא אותו תינוק של גב' שמסי. אמי התאלמנה זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה וחסכה מפת לחמה כדי לחנך אותי ואת אחי בישיבות. כשהיא סיפרה לי - אי אז - על המפגש עם חברתה גב' אולשין, והשמיעה לי את הביטוי "נחת כשר", זה פלח כמו חץ את לבי. ניסיתי לאתר את זבולון אולשין, ובין לבין נודע לי שהוא עוסק בעניינים לא כשרים, כמו הלוואות בריבית למשל... השקעתי בו זמן לקרבו, להחזירו לדרך אבותינו, אך לא עלתה בידי, עדיין... אז יש נחת ויש נחת. אמא שלי הלכה לעולמה לפני כעשור שנים, וכשאני פוקד את קברה אני מקפיד לומר לה "אמא, אני מקווה שאני ממשיך לעשות לך נחת-כשר... ולא פלא שכאשר אני מברך את המתפללים, הביטוי הזה שגור על לשוני... ועכשיו ר' יגאל בוא נקפוץ לשיעור הבא, ושתזכה גם אתה לנחת-כשר מכל יוצאי חלציך".
הגיהנום של דוד ריצ'רד
לכתריאל מנצור יש רצון בלתי נדלה להפיץ תורה. הקב"ה חנן אותו בלשון לימודים, ציורית ורבת אנפין. הוא זכה בכישרון שמיימי להפיק ממדרשי חז"ל מערכות שלמות של מוסר יראת-שמים והפקת לקחים, כשהוא שוזר ביניהם סיפורים שנונים ומפתיעים. מאזיניו מביטים בו קרועי עיניים, עוקבים אחר תנועות שפתיו כדי לא לאבד אף מילה.
בגיל מאוחר יחסית זכה כתריאל ידידנו לגלות את אביו שבשמים, ומאז ניצל את זמנו לשנן משניות ומדרשים וללגום מסכתות שלימות, כשבין לבין הוא בולע ספרי מוסר. בנוסף לכך, הוא חמוש בזיכרון צילומי מפליא המסייע לו בדרשותיו לנוע מן החומש, למשנה, לגמרא ולזוהר בקצב מפליא ומעורר השתאות.
נו טוב, האמת ניתנת להיאמר שהרבצת תורה בישיבות או בתלמודי תורה הם לא הצד החזק שלו. מה כן הצד החזק?
דרשות בבתי אבלים.
ר' כתריאל מעולם לא ניהל רישום של הופעותיו בבתי אבלים בעשור האחרון, אך אם ננסה לאמוד אזי אין שבוע שהוא לא פוקד חמישה ששה בתים, ובימי השיא הוא פוקד אפילו ארבעה בתים ביום, השם ישמור בר-מינן.
הוא לא בוחל באף בית, ומעולם הוא לא משיב בשלילה להזמנות לדרוש. ההיפך, הוא פונה לידידים ומכרים ומבקש שאם הם שומעים או יודעים על משפחה היושבת שבעה, שיעדכנו אותו. ר' כתריאל גם לא מצפה שמישהו יאותת לו לדבר, הוא מאותת לעצמו ומיד כובש את לבם של הנוכחים.
שלא לציטוט, מר כתריאל אומר, שיש לו סיפוק לדרוש דווקא בבתיהם של יהודים חסרי מושג ביהדות, ואשר לראשונה בחייהם שומעים על הישארות הנפש, העולם הבא דין גיהנום וגן עדן, ושאר מושגים יסודיים שכל תינוק בתלמוד תורה יודע.
יפה, עד כאן למדנו להכיר את כתריאל מנצור, ותתפלאו הוא לא גיבור סיפורנו, אלא הסיפור בא ממנו. וגם זה לא מדוייק.
ובכן, לפני כחצי שנה נקלע כתריאל לבית אבלים בשכונת יוקרה תל-אביבית, שם ישבו ופיטפטו אבלים ומנחמים, באופן כזה שקשה היה להבחין מי אבל ומי מנחם, שלא לדבר על כך שהאווירה הכללית דמתה למועדון חברים בקיבוץ, רק חסר היה שיפעילו את מערכת הסטריאו עם מוסיקת רקע מתאימה. זה לא אבל זה קונצרט...
מיודענו החביב והמיומן, דפק על השולחן וביקש את רשות הדיבור, וכהרגלו בקודש כאשר עמד מול ציבור חילוני הוא פתח את הדרשה במשפט המחץ שלו: "עזריאל מורגנשטרן זכרונו, לברכה לא מת!!! הוא חי".
וזה הספיק, כי מיד לטשו עליו כל עשרות "הצפוניים" שבמקום עיניים בורקות מסקרנות. "מה פרוש לא מת, קברנו אותו שלשום" שאל סקרן ממושקף שעל אפו הזדקרו להם ששה שיבעה עגילי כסף.
"לא מת! ואני מוכן להוכיח לכם זאת" התריס הדרשן שלנו.
לא נלאה אתכם קוראים יקרים במקבץ הראיות וההוכחות על הישארות הנפש, רק נגלוש לסיפור הקלאסי, המופיע במדרש על רבי עקיבא, שראה באחד ממסעותיו אדם שחור ומפוייח אחד נושא על גבו עצים. חזותו של האיש השחור נראתה שונה ומוזרה ורבי עקיבא שאלו האם הוא מבני העולם הזה, או שמא מן העולם הבא. האיש המפוייח ענה שהוא מן העולם הבא וסובל עונש חמור יותר מן הגיהנום, זאת עקב עברותיו החמורות והרבות. הוא נענש לאסוף עצים, לעשות מדורה, לשרוף את עצמו, ואת האפר מפזרים מלאכים ברחבי העולם. אחר כך מחזירים אותו מחדש לחיים וחוזר חלילה כבר עשרות שנים.
"הצפוניים", עם כל הציניות שלהם, היו המומים. סוף הסיפור, שרבי עקיבא הביא על תיקונו את האיש השחור שסבל דיני דינים של גיהנום, העלה חיוך של מבוכה ושמחה על שפתותיהם.
"רבי עקיבא החזיר את בנו של הנענש בתשובה, הבן עלה לתפילת ערבית כשליח ציבור וכשאמר קדיש הסתיים דינו של אביו בגיהנום. האיש התגלה לרבי עקיבא בחלום וברך אותו והודה לו... אז אתם מבינים? מר עזריאל מורגנשטרן שאנו מתאבלים עליו, לא מת. אנחנו רק צריכים לדאוג שיהיה לו טוב בעולם הבא".
הבחור הממושקף עם העגילים על האף ניגש אחרי הדרשה לכתריאל מיודענו וביקש לשוחח עמו.
"שמי שוקי מידן, והסיפור על האיש השחור ששרף את עצמו והגיהנום שלו נגע לליבי, ולי אין ספק שהוא מתרחש כעת, כיום... ואני אפילו מכיר מישהו שיש לו את הגיהנום של האיש השחור בסיפור עם רבי עקיבא. הוא נשרף, ושוב מתפזר ונאסף ושוב נשרף. חוזר חלילה...
הפעם היה זה ר' כתריאל מנצור שפער שתי עיניים שחורות ובורקות. "מה פרוש אתה מכיר מישהו כזה?".
"כן" השיב שוקי מידן. "זה הדוד שלי. "ובכן נולדתי בבית חילוני, אבל אף פעם לא התרסנו נגד היהדות, ולא התחנכנו לשנוא חרדים. אבל הדוד שלי ריצ'רד, אח של אבא, עשה מעשה שלא יעשה. הוא עבר עבירה נוראה (ומפאת צניעות ודברים שהשתיקה יפה להם לא נבאר במה מדובר ק.ל.), שאפילו חילוניים מזדעזעים ממנה. וזו עבירה נמשכת, שכל כולה בזיון נורא לדרך ארץ שבני אדם מן הישוב מחוייבים לה... בני המשפחה ניסו לשכנעו לעזוב את החטא, אך הוא סירב. שלוש שנים ניסו לשכנע ולא עזר. במהלך התקופה נפטרו אביו של הדוד, שהוא סבי, וגם נפטרה אחת מאחיותיו ממחלה קשה. האבל במשפחה היה כבד, שכן הקשר בין האחים והגיסים והסבא הוא הדוק וחם. עד כאן הכל תקין. גם דוד ריצ'רד ישב שבעה על אביו ואחותו.
"חלפו מספר חודשים ואז ארע דבר מעניין. דוד ריצ'רד בא לבקר את אמו, שהיא סבתי, ושאל אותה לפתע איפה אבא? סבתא היתה המומה וענתה: אתה יודע שאבא שלך נפטר לפני כמעט חצי שנה...
"ואתה לא תאמין הרב כתריאל, דוד ריצ'רד שמע זאת וזעק זעקה גדולה ומרה אבא נפטר!!! אבא!!! למה לא סיפרתם לי?! למה העלמתם את זה ממני?! הוא בכה בכי נורא, טרק את הראש בקיר, פצע את עצמו. קרע את חולצתו וישב שעות ארוכות אבל וחפוי ראש ממרר בבכי. אחרי אותן שעות הוא התעשת וחזר לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה כלום. אותה סצינה חזרה על עצמה כשהלך לבקר את גיסו, ושאל איפה אחותו? הגיס השיב היא נפטרה, שכחת? ושוב הזעקות, וקריעת החולצה והבכי חזרו על עצמם. ואחרי כמה שעות התאוששות. שוב, חזרה הסצינה על עצמה. האיש חלה באלצהיימר.
"אתה מבין הרב כתריאל, כששמעתי את סיפורך על הגיהנום של האיש השחור חשבתי לעצמי, בורא עולם מביא דין דומה גם על אדם חי, בחיי חיותו. שתבין מאז שדוד ריצ'רד איבד את זכרונו חלפו 10 שנים והסצינות הללו חזרו על עצמן עשרות רבות של פעמים במשך השנים, וחייו פשוט אינם חיים. הוא מתאבל וקם מאבל וזועק ומשתולל, ונרגע וחוזר חלילה. רחמנות".
חיזקת אותי באמונה, אמר וחיבק ר' כתריאל מנצור את שוקי מידן הצעיר. במשך שנים אני מחזק אנשים באמונה, יש דין ויש דיין, צריך רק לפקוח את העיניים, להתבונן. ותאמין לי שוקי חביבי, הקב"ה אוהב את דוד ריצ'רד ושולח לו גיהנום בעולם הזה, כדי לחסוך לו דינים חמורים פי מיליון בעולם הבא...
שוקי מידן ליווה את ר' כתריאל עד הכניסה לרכב, ובטרם נפרדו ביקש "הרב כתריאל, תשמע הערב הזה הרגשתי טיק בלב. יש לי סחרחורת בראש עם האיש השחור, דוד ריצ'רד והגיהנום. תגיד לי איך יוצאים מן הגיהנום הזה?".
כתריאל פתח את דלת המכונית וסימן לשוקי מידן לעלות: עלה חביבי עלה, יש לנו עוד הרבה על מה לדבר. דומני שאתה חייב הרבה הכרת הטוב לדוד ריצ'רד שהיה השליח שלך לגילוי ההשגחה העליונה והמדוקדקת. ושוקי מידן נכנס .
כאחד הגדיים הזריזים
זו היתה ציפיה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן(!). רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקידמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.
אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב"ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות.
גרציה אדמון אשה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.
אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי, עליה היה שוקד בערבו של יום.
אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?
מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא ד'ישמיא.
בשליש השני של ההריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכל מתנהל בצורה בריאה ותקינה.
רצו לשמוע...
"צר לי" אמר להם ד"ר בליבשטיין בעיניים כבויות "אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...".
גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה נסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אולי אנחנו רק חולמים?
"האמינו לי משפחת אדמון, המימצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...".
בכי כזה קורע לב, לא שמע ד"ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. "הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד"ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...".
ד"ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.
כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?
הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספירה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.
"הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים. הסכיתו ושמעו ר' אליעזר וגברת גרציה", ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג "רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת"ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים.
"כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכל בזכות אמא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה".
חלפו להן שמונה שנים.
הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי?
הרב ז. נוהג להשיב לילדים "כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן".
"אתה היית הסנדק שלי" השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות "אני משכונת "ארזי הלבנון", מירושלים, ואמא שלי מורה".
"אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש"י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב"א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר" סיכם הרב.
אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. "כיצד מרקדין לפני הכלה".
גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודייה למי שאמר והיה העולם.
כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יוולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותוושעו.
כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.
חילול השם בקוברניצה
השמועה שעשתה לה כנפיים כמעט בכל הארץ, יצרה הרבה חילול השם ופגעה קשות בשמה הטוב של העיירה המתוקה והפסטורלית, קוברניצה.
בהחלט לא נעים, שעיירה קדושה ורבת חן זו, הדביקה לעצמה כתם בוץ כמעט בל יימחה, של זלזול בכבודם של נפטרים... כן, כן, תכף נעסוק בתוכן השמועה המזוויעה, אך טרם זאת בואו ונכנס עם מצלמת ההסטוריה לאותה קוברניצה החיננית.
ובכן מעתיקי השמועה בדורות האחרונים, גם אם ינגבו אבק מעל תאי זכרונם, לא יוכלו להיזכר בשמה של עיירה שכוחה זו, שהיתה תקועה לה הרחק בערבות רוסיה הצארית בין מוסקבה לסיביר, אי שם בין שומקום לאף מקום. מה שכן ידוע, שכמה וכמה תלמידי חכמים תקעו בה יתד עמוקה, והשקיעו עצמם בלימוד תורה במסירות-נפש ממש.
כ- 2,000 יהודים התגוררו בקוברניצה בימי הזוהר שלה, רובם ככולם עגלונים, סוחרים פשוטים, חייטים וסנדלרים. מיעוטם היו - כאמור - אברכים ברי-אוריין שתורתם אומנותם. שמה של קוברניצה לא נפוץ בארץ, בעיקר בשל צניעותם המופלגת של תושביה.
השלווה, החן והחסד שררו באותה עיירה חלומית שהחורף הארוך שלה, והשלג שנערם על פתחי בתי העץ, מנע מהם לנוע למרחקים ארוכים. מעטים מתושביה ביקרו אי פעם במוסקבה, ספורים ממש הרחיקו עד וילנא, ואפילו היה סוחר יין יהודי אחד, תושב העיירה, שנשבע שכף רגלו דרכה ברומא.
נו, נו, על כל פנים, תינוק שנולד בקוברניצה, יכול היה לגדול ולצמוח כ- 80-70 שנה עם המון תורה ויראת שמים באווירה קסומה ונינוחה, מבלי לצאת יותר משלושה ארבעה קילומטר צפונה או דרומה. הכל היה ברדיוס הזה. באר מים, שדות חיטה וכותנה, בתי כנסת, בית מדרש, ומכולת קטנה עם חביות גדושות של דגים מלוחים.
לפנות ערב היו נכנסים כל בעלי המקצועות לבית המדרש הגדול שניצב במרכז העיירה, ועוסקים בריתחא ד'אורייתא ממש בסוגיות אביי ורבא. שלא כבמקומות וערים אחרות, שם היה בית מדרש יחודי לנגרים, וכמוהו לסנדלרים, וכמוהו לסוחרים וכו', בקוברניצה למדו כולם כאיש אחד בלב אחד באותו בית מדרש, מבלי שיכולת להבחין מי עגלון, מי חייט, ומי אברך מן השורה.
רב העיירה הישיש אליעזר לייב שטרנשוס היה תלמיד חכם עצום, שהרביץ תורה יומם ולילה, והנהגותיו המוסריות היו לשם ולתהילה. נכדיו טענו שגילו מתקרב ל- 100 שנים, כאשר גם בגיל מופלג זה לא נס ליחו, ותנועותיו היו זריזות ויציבות כשל עלם צעיר.
עד כאן תעודת הזהות של קוברניצה.
"עובדי החברא-קדישא של קוברניצה, מתנהגים בצורה שפלה המבזה את כבודם של הנפטרים" טען בזעם - לאוזני רב העיירה - האורג צבי קלונימוס דרייפילץ, שקבר את אביו הקשיש לפני 10 ימים.
הרב שטרנשוס פער פיו בתדהמה: "מבזים את כבוד המתים? צר לי אך לא הבחנתי בדבר. עפ"י ראות-עיני הקברנים עושים מלאכתם נאמנה. עקבתי אחריהם לא פעם אחרי מלאכת הטהרה, הלבשת התכריכים, והם עושים זא לעילא ולעילא במסירות רבה" טען הרב.
האמת ניתנת להיאמר ששמועה מבישה זו ריחפה לה בשנה האחרונה - כמו ענני נוצה של הקיץ - מעל גגותיהם הדולפים של צריפי העיירה, אלא שאף אחד לא אזר אומץ לשים את הדברים כהוויתם על שולחנו של המרא ד'אתרא.
האורג זך המידות צבי קלונימוס דרייפילץ היה הנחשון, ודבריו היו נחרצים ובוטים.
"כבוד הרב" אמר "עיני ראו ולא זר, אנשי החברא-קדישא סיימו את מלאכת הקבורה של אבי - הריני כפרת משכבו - ומיד אחר כך נפנו בזריזות לעבר חדר הטהרה, נעלו את הדלת פתחו שני בקבוקי וודקה וישבו ושתו לשוכרה זחוחים ואולי אפילו עולצים. בושה שאין כמותה... התנהגותם פשוט גובלת בחילול השם, ואם הרב לא ישים קץ לדבר, אדאג...".
"שש.........ש...." היסה אותו הרב שטרנשוס: "טענה זו כשלך הגיעה לאוזני כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה, אך אף אחד לא טוען כמוך, שהוא ראה זאת בעיניו...".
"חד וחלק, כבוד הרב" התעקש אורג העיירה "הם השיקו כוסיות ושתו כוס אחר כוס, לנגד עיני שבלשו בהם מבין חרכי הדלת...".
היתה זו שעת חצות לילה מקפיאה כשגבאי העיירה מוטק'ה גולדמנט הזעיק את ארבעת אנשי החברא-קדישא לביתו של רב העיר. ראש החברא-קדישא ר' נתן אברהם קולמן, היה בטוח שיש להם קריאה דחופה לטהר גופה... אך לא.
הם ישבו מול הרב, כתלמידים נזופים: "אינני מאמין למשמע אוזני, ואני מקווה שאתבדה. ידידי הרב קולמן, האם זה נכון, שאחרי מסע ההלוויה אתם נכנסים לחדר הטהרה ושותים וודקה בצוותא... האם אבלם ויגונם של המשפחות איננו נוגע ללבכם? היעלה על הדעת שבמקום לקרוא תהילים, או משניות, לעילוי נשמת הנפטרים תעסקו בשתיה עולצת של משקה חריף?...
הקברנים ישבו דמומים והמומים. הם הביטו לעברו של ראש החברא-קדישא ר' נתן אברהם קולמן וציפו למוצא פיו.
ר' קולמן ניגב את מצחו היטה גופו לעבר המרא ד'אתרא ואמר בקול מונוטוני אך מעומק ליבו: "כבוד הרב יאמין לי, חלילה וחס אין במעשה שעשינו חילול השם, אין במעשה השתיה ביזוי הנפטרים. לא זו דרכנו, וכבודו מכיר אותנו כבעלי בתים נאמנים העוסקים בתורה ומלאכה במסירות. אכן כבוד הרב, אנו מסתגרים בחדר הטהרה ושותים וודקה, אך ברשות הרב, אסבר את אוזניו, מדוע ולמה.
"צר לי הרב, אך לאחרונה רוח לא בריאה של אמונה סדוקה וצוננת מרחפת בקרב תושבינו. אנו הולכים אחרי גופת הנפטר ושומעים את בני המשפחה והמלווים משוחחים ביניהם ושואלים, מה גרם למותו של הבר-מינן, ממה סבל זכרונו לברכה... והתשובות כבוד הרב... אפיקורסות ממש. זה אומר שאבא שלו נפטר מדלקת ריאות, יש מי שאומר שאימו נפטרה משחפת או קדחת, או התקף לב. ממש דברי כפירה, רחמנא ליצלן. המחלות והתאונות אשמות... והרי זה לא יעלה על הדעת כבוד הרב, שאנשים מאמינים ושומרי מצוות תולים את המוות בגורמים גשמיים ושוליים, ושוכחים את הקב"ה, מלך מלכי המלכים הקוצב חיים לכל בריה. מי בחנק, מי בחרב, מי בעיתו, מי לא בעיתו, הלוא לא מזמן היה ראש השנה ובאותו יום קדוש מלכנו חתך חיים לכל יהודי, ואבוי לאוזניים שכך שומעות. יש כאלה ששוכחים זאת ומאשימים במוות את החיידק, הוירוס, או הלב החלש".
"נו" הנהן הרב "מדוע אם כן אתם עוסקים בשתיית וודקה אחרי מסע ההלוויה...?".
"יבין כבוד הרב" הדגיש הרב קולמן "אנחנו נכנסים לחדר הטהרה, מוזגים וודקה לכוסיות, מברכים בקול רם, מילה אחרי מילה "ברוך, אתה, השם, אלוקינו, מלך, העולם שהכל נהיה בדברו" כדי לסלק את הקרירות באמונה שהדביקו לנו אותם אבלים חסרי דעת. כן כבוד הרב, אנחנו מברכים "שהכל נהיה בדברו" כדי לחזק את אמונתנו. ומה רע בכך, הכל נהיה בדברו, המחלה, המוות, החיים. ה-כ-ל, לא כן כבוד הרב...?".
חיוך גדול נמרח על פניו של הרב שטרנשוס, כמעט כמו הירח שעשה מאמצים מוצלחים להאיר מבעד לענני הסתיו.