אור ברסלב
העיתונאי 2 נהרות דמעה

העיתונאי 2

נהרות דמעה

נהרות תשובה

אפקט האבן והשלולית

כל אחד מכיר את אפקט האבן והשלולית.

אתה מיידה אבן למים, לכאורה פעולה רזה וחסרת משמעות, בפועל, מייד עם העלמותה של האבן במצולות השלולית, הולך ונוצר מעגל קטן על פני המים, שהולך ויוצר עוד מעגל אחד ועוד אחד, כך שלאחר שנעלמה האבן לחלוטין, עדיין האפקט שלה יוצר ריגושים הרחק מעבר למקום צניחתה ועד לגדות השלולית.

עזריה צרפתי הפך לשם דבר בעירו הדרומית הקטנה. הוא הגיע לכאן לפני לפחות מ- 15 שנים, אך דומה היה לתושבי העיירה - אפילו לוותיקים מביניהם - שהבחורצ'יק הזה הוא אחד מוותיקי מייסדיה.

מה הוא לא עשה בעשור האחרון?

מה לא?

מיד עם בואו לעיירה קלט החתן הצעיר שיש מחסור בגן ילדים לציבור בעלי התשובה ההולך ונרקם. תוך פחות מחצי שנה, לאחר שרץ כאיילה שלוחה לכל משרד ירושלמי וגישש ומישש נהלים ותקנות אצל כל פקיד אפור ורדום נוסד גן הילדים "אפיקי הנגב", שהפך תוך שנים ספורות לרשת גנים ברחבי השכונות.

נו, ואחרי שהורי בוגרי המכינה בגן הילדים אותתו על כוונתם להמשיך בחינוך הטהור בתלמוד תורה, נזעק שוב עזריה צרפתי אל הדגל, והתחיל במרץ רב לייסד תלמוד תורה. הוא לא בחל בשום אמצעים וכמו עסקן ותיק ומשופשף הוא קלט מהר מאד את עוצמת ערלות לבם של ראשי העיר ופקידיה, והתחיל לעקוף אותם בצפצוף מהיר וחורק.

באישון לילה הוא הנחית קראוון דו-כיתתי, ריהט אותו טיפ-טופ, חיברו לרשת החשמל וערך סבב טלפוני בין ההורים: "תרגעו, יש תלמוד תורה".

כשהגיעו פקחי העיריה עם הדו"חות וצווי ההריסה שעט צרפתי הנמרץ ללשכתו של ראש העיר להבהיר לו חד משמעית: "אם לא תזרז את הליך רישיונות הקמת הקראוון, ואם לא תקצה מיידית קרקע לבניית ת"ת, תוך שנתיים תועף כמו טיל בליסטי מלשכתך, והשרביט יוענק לרעך הטוב ממך".

הנחרצות והברק בעיניים של צרפתי עשו את שלהם. ראש העיר הבין שהצעיר הזה קרוץ מחומרים של מנהיג, ואם הוא לא מיישר איתו קו ומייד, הרי שתוך שנתיים הוא יצטרך לעמוד בתור ללשכת העבודה כאחרון הפועלים הזוטרים. לא נעים.

עזריה צרפתי לא עצר באדום. מיד אחרי שנוסד הת"ת, הוא כבר בנה תשתית לישיבה קטנה. אחר כך יצר קשר עם משרד הרווחה והקים מוסד ייחודי לילדים פגועי מוח. זה לא הספיק לו. הקצב הבלתי נלאה שלו הריץ אותו לפגישה פורייה עם אחד מראשי אירגוני החסד הגדולים ועזריה חנך בעירו סניף גדול ומרשים, שהעניק מאות חבילות מזון למשפחות נצרכות בעיר. הוא גם למד היטב את מלאכת השנורר בחינניות שובת לב.

למה להלאות אתכם, העשור פלוס של עזריה צרפתי בעיירה הדרומית היה מדהים בהיקף העשייה שלו. פשוט להתקנא, וקנאים - ברוך השם - לא חסרים.

בינתיים נולדו שישה זאטוטים, והעזר כנגדו מעולם לא רטנה על עומס עבודה. היא נתנה לגיבור שלה להמשיך ולכבוש שיאים ופסגות של תורה וחסד, כי הלוא הזמן קצר והמלאכה מרובה, בעל הבית דוחק, אבל עזריה צרפתי הוא פועל חרוץ, אותו לא צריך לדחוק, הוא דוחק רבים וטובים.

יום אחד הוא חזר הביתה עם חולשה אדירה מאד לא אופיינית. הוא סחב אותה יומיים שלושה, עד שהתמוטט. האמבולנס הבהיל אותו לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. אחרי בדיקות מקיפות יצא ד"ר אנדריי פוקסמן בפנים נפולות מן המחלקה, הושיב את עזריה ורעייתו אורית מולו ואמר את המשפט הנורא: "צר לי עזריה, אתה סובל מניוון שרירים...".

לא היה צריך להגיד יותר. עזריה קלט שתוך שנים ספורות הוא עוזב לעולם שכולו טוב. בחושיו הבריאים הוא הבין עוד, שהקצב המופלא שלו היה קצב שמיימי של עשייה, כ- 2,000 ילדים למדו במוסדותיו ועוד היד נטוייה.

"אורית, אינני מתרגש מן המחלה. יש בעל בית על העולם, הוא יודע מתי התחנה האחרונה שלי אבל העבודה עדיין רבה. איזרי כוחות רעייתי, צריך להקים בית ספר לבנות על יסודי, וישיבה גדולה לבנים, ואי"ה נייסד כאן בית תמחוי מכובד".

אמר ועשה. למרות המחלה שהחלישה אותו מדי יום, עזריה צרפתי יישם את חלומותיו אחד אחרי השני, כאחד הבריאים ממש.

שלושה ימים לפני פטירתו ישב לצידו רב העיר נחשון ארגמן ליטף את ידו באהבה גלויה ושאלו: "עזריה ידיד נפשי - איש אשכולות הפועל נצורות - מעולם לא סיפרת לי מה הניע אותך לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים".

חיוך עדין בקע משפתיו היבשות של עזריה.

"ישבנו במסעדה חיפאית, כל ה"חברה הטובים". היתה שעת צהריים. שתינו בירות, אכלנו חמוצים, שרנו, שמחנו, בשיא הריקנות וקלות הראש. מול המסעדה ניצב חלון ראווה של חנות תועבה ובה תמונות מבחילות השֵם ירחם. לפתע הגיע מעבר לרחוב, אברך צעיר חבוש חליפה וכובע, הוא צעד נחוש לעבר צידו השני של הרחוב, אך כשהבחין בחלון הראווה המתועב, הוא הסיט ראשו ימינה, עצם עיניו בחוזקה והפשיל את כובעו אל מתחת למצחו, ושעט אל מעבר לצומת. כולם צחקו, כולם לגלגו, אבל אני הרגשתי שחץ נתקע לי בלב. חשבתי לעצמי, איך יתכן שבחור צעיר איננו מתפתה להציץ. אם הוא לא נכנע לתאווה הזו של ראייה אסורה, אז כנראה שיש לו דברים חשובים וטובים שהוא מתאווה להם. הם הדברים שנותנים לו עוצמות בנפש להימנע מלחטוא בעיניו. שלושה ימים התהפכתי על משכבי, משחזר את הסצינה של האברך המסיט ראשו מפשיל כובעו, עוצם עיניו ונמלט מן התועבה. אחר כך הרמתי טלפון לישיבת "נתיבות תשובה", שם למדתי תורה, וקיבלתי את כל התשובות. ואז התחלתי במרוץ שאתה מכיר - כבוד הרב - את תוצאותיו...".

מול אלפי תושבי העיירה, לאוזני האלמנה וששת היתומים נשא הרב ארגמן דברי הספד מרטיטי לבבות, על מסירות נפשו של עזריה ז"ל למען הכלל והפרט.

"עיננו רואות וידינו ממששות את פעליו ויצירותיו של עזריה היקר והצדיק שלנו... לפני שלושה ימים סיפר לי עזריה מה הניע אותו לחזור בתשובה, אל חיק אבותיו... אתם מבינים? אתם קולטים יקירי ואהובי תושבי העיר, אברך צעיר עצם עיניו, הסיט ראשו והפיל כובעו על עיניו כדי לא לראות תמונות תועבה בחיפה לפני 15 שנים, גרם לעזריה לעשות תשובה שלמה. בואו ניקח אל לבנו, כיצד פעולה קטנה של קידוש השם, של צניעות, של שמירת העיניים שעושה יהודי כשר בינו לבין קונו, בונה עד אין סוף קניינים של תורה וחסד.

"... והאברך ההוא מחיפה אפילו לא יודע מה נבט וצמח מאותו רגע מופלא. והחי יתן אל לבו, בואו נעשה פעולות של קידוש ה' למען עילוי נשמתו של הארי שבחבורה, עמוד התורה והחסד, עזריה ונשמור את עיננו מראות ברע".

"כתבנו בספר זכיות" אנו מבקשים מבורא עולם. מדובר באותן פעולות קטנות, שמשתלשל מהן, בלי כוונה, שפע עד אין קץ בזיכוי רבים וקרוב רחוקים.

כבר דיברנו, על אפקט האבן והשלולית.

"יששכר נשמתי"

יש אנשים שמצליחים להגיע לפסגות של הטבה ולשיאים של נתינה. יש להם למלאכים הללו מעיינות מפכים של מסירות למען הזולת וחרוף נפש מבהיל להיטיב ולעטוף באהבה, גם כשכיסם הפרטי אזל לחלוטין מחופני מעות ועושר.

הסכם יששכר וזבולון - כידוע - הוא השילוב הפנטסטי שבין עמוד התורה לעמוד החסד. וכששני עמודים אלו נשזרים זה בזה, אזי הם מגביהים עוף עד לכסא הכבוד והעולם כולו נשען עליהם סמוך ובטוח, בבחינת השלך על השם יהבך... והוא... העמוד העצום הזה - יכלכלך.

הזבולונים הם אנשים חכמים. הם פרקטיים שצופים למרחוק. תומך תורה שיש בו יראת שמים טהורה, יודע שרק בעולם הזה קונים תורה בכסף. בעולם הבא כל הזהב והיהלומים לא ישוו לה ולא ישיגוה. ומי שיש בו דעת תורה צרופה, עושה כאן ועכשיו את העסקה הכי מוצלחת המניבה פירות של נצח. זה הזמן, ואין בלתו.

לבצלאל אגוזי אצה הדרך. הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות המרפדות - בלי עין הרע - את חשבון הבנק שלו בעשרות אלפי ₪ מדי חודש. יש לו שני פלאפונים (תרגעו, כשרים כשרים) מחשב כף יד, ועוד מחשב לפ-טופ, שלוש מזכירות פעלתניות במשרדו, וכמובן ששה סוכני מכירות שבקושי ישנים שש שעות בלילה. אם הוא לא מצליח לנשום, למה שהם ינשמו?

בקיצור, במונחים בני-ברקים, אגוזי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי.

קביעת עיתים לתורה? סליחה. כאן יש פנצ'ר. כאן בנקודה הזו, החריקות צורמניות ואפילו די מביכות.

ברשותכם, בואו ונציץ קלות לעבר ההסטוריה של מר אגוזי הסוחר הממולח, כדי שתבינו עד כמה מצבו עגום.

אגוזי בנעוריו היה צורב מבריק שקדן ותוסס. החבורות שלו היו לשם דבר בישיבה הקטנה, כך ששמו הטוב הדהד עד למיטב הישיבות הגבוהות שהתחרו לרכוש אותו כתכשיט מרהיב לבית מדרשן. גם בישיבה הגבוהה המעטירה, הוא המשיך להבריק ואפילו הוציא לאור קונטרס מדהים של פלפולים מבריקים בסוגיות שהרבה גדולי עולם התחבטו בהם. זקן ראשי הישיבות של הדור שעיין בקונטרס כתב לו: "עדייך לגדולות, והיית כאחד הגדולים בארץ".

עקב בצד אגודל עם בצלאל אגוזי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין אגוזי לשעיבי היה בלתי נתפש. די אם נאמר, שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות לאגוזי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, התחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה. אגוזי היה משיב בקוצר רוח לשאלותיו של שעיבי, והיה רומז לו בעדינות שלא יפריע לו יותר מדי. אבל פנחס יוחנן שעיבי שלא היה מבריק גדול, ידע שרק אצל אגוזי הוא ישמע דברים כהווייתם, ולא נואש. הוא ניגש אליו פעם אחר פעם, מדי יום ביומו. תורה הוא ביקש.

גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל אגוזי לדרורה בתו האצילית של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך אגוזי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו אגוזי שקוע עד צוואר בעסקים, אץ רץ ללקט עסקאות שונות ומשונות כלקוט ביצים עזובות.

בגיל 45 וחודשיים לקה - אגוזי מיודענו - בליבו, ואושפז במחלקה הקרדיאולוגית. הצינטור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר אגוזי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה וערבית במנין, שחרית זריזה, וקביעת עיתים לתורה? אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה אוי ואבוי לי, אפילו על נתינת מעשר געלט אני לא מקפיד... ועכשיו אני שוכב כאן כמו פגר מת כמו שור מובס המובל לטבח...".

ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות.

"שעיבי!?" חירחר אגוזי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פנחס יוחנן ידידי בוא הכנס לחדר 17...".

הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל אגוזי, מה שלום כבודו - האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים, תוך לחיצות ידיים חמימות.

שעיבי רכן לעבר ידידו חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. אני עדיין לא תיקנתי את מידותי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך, ועכשיו אני רוצה לפרוע אותו. אם יש בי תורה - היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ - זה בזכותך. היו לי ימים קשים בישיבה, ולא אחת החלטתי לצאת לרחוב וללכת למכור פרחים או בגדים. הייתי משוכנע שאפסו סיכויי לצאת תלמיד חכם. אתה בוודאי זוכר אותי בוהה בשיעורים, נכשל במבחנים, אבל אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. כל פעם שפניתי אליך תמיד קיבלתי יחס חביב, על כל שאלה היתה לך תשובה. אתה היית היחיד שהייתי מבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות. איך אמר רבי עקיבא לתלמידיו "שלכם ושלי, שלה הוא". גם עליך אני אומר, שלי שלך הוא. כיום ידידי - זיכוני מן השמים - לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מדי יום, הספקתי להוציא לאור שישה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא. ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו...".

בצלאל אגוזי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פנחס אלחנן שעיבי ראש כולל!!! ??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני בצלאל אגוזי, העילוי הדגול מצונטר ועוסק במסחר ומקבל ממנו - מן הגאון הזה - כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!

שבועיים אחרי. חצות לילה.

נקישה בדלת.

הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל אגוזי.

ברוך הבא ידידי, מאיר שעיבי פניו.

"פנחס אלחנן באתי אליך בענין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדברי. אמרת לי לפני שבועיים שאתה בעל חוב שלי. שהתורה שלך היא בזכותי. נניח. אני בסה"כ איש קטן ועלוב, ומכל העילוי הגדול יצא סוחר הזוי ומתווך דירות. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי. בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיני רואות שאתה מתגורר בדירה בת 2.5 חדרים. אתה בטח תגיד לי "כן אבל אני מאושר". אני מאמין לך. אכן כן, יש לעוני שלך הוד ותפארת, זה נכון, אבל זה לא פוטר אותי מלהיות הזבולון שלך ולהכניס רווחה לחייך".

הסוחר אגוזי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000 ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000 ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור לך דירה בת 5 חדרים שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך".

הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל ליבו העדין של ראש הכולל הרב פנחס אלחנן שעיבי, אשר בביישנות רבה הסכים לעיסקה. "אני מקווה ידידי ר' בצלאל שאתה נותן ממה שיש לך...".

הו, אל תדאג יקירי - השיב בצלאל - יש לי די והותר. חתום כאן על ההסכם...

הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הותיקים ויצא לדרך.

הו, הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע שכזה ופער בתימהון את דלתו, כשהם התמקמו שם. הכסף הנזיל של הסוחר אגוזי, העלה סומק בריא בלחייה של הרבנית שעיבי, ולא רק בלחייה, כל צאצאי המשפחה - בלי עין הרע - השמינו היטב.

לא זו אף זו, משפחת שעיבי, שלא העיזה מעולם להעלות על דל שפתיה את המושג נופש מחוץ לבני-ברק, סוף סוף העלתה את הביטוי: "נופש" על דל שפתה, ואף נקטה בצעד ביצועי, עם הזמנתם של שני צימרים איכותיים בעיירה צפונית, לצורך החלפת כוחות והתרעננות.

"שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון" היה הסוחר אגוזי לוחש מפעם לפעם לאוזנו של ידידו ראש הכולל שעיבי "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי... אין לי שום ספק שהברכה בעמלי נובעת מטהרת הלימוד שלך, ומזיכוי הרבים שאתה עוסק בו מדי יום ביומו. אתה בעצם הסיכוי היחידי שלי שלא אפטר מן העולם כשאני עם-הארץ גמור. תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האישפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים. אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי".

נו, אז אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע? לא רע.

במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר אגוזי כמו שעון שוויצרי נוחת כל א' בחודש אצל שעיבי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.

אחרי חמש שנים סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא.

הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שאגוזי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה.

מדוע?

"הוא עשה כמה השקעות כושלות בנדל"ן... כנראה היו לו עיניים גדולות".

יומיים אחר כך כשהגיע אגוזי עם השטרות המרשרשים הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין עפעפיו של הזבולון שלו.

"אגוזי תהיה הוגן כלפי, ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים...".

נסיונות הטיוח של אגוזי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות, התרצה אגוזי: "מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מזה לשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא עומדת מאחורי. למרות הכל, אני לא רעב ללחם.

"בשום אופן לא" היה נחרץ הרב שעיבי "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט".

אגוזי לא נכנע: "אני אעמוד בהסכם, אני עדיין מרוויח, אני עדיין מגלגל. יש סיכוי שאחלץ מהקריסה הכלכלית שלי. אל תדחה אותי פנחס יוחנן, אל תחליש אותי...

הרב שעיבי חש שידידו, הזבולון שלו זועק מעומק ליבו "תשאיר אותי עם ההסכם", אבל ליבו והגיונו לא נתנו לו להסכים".

אגוזי: "הרב שעיבי, תעשה לי טובה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל... אבל ישמור אותך מאושר".

הרב שעיבי הפך לחומה בצורה: "לא ולא. אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. זה יצער אותי. אני מעדיף פת במלח ומרק דלוח משלי, ולא תופינים ממך. תבין אותי! זה יהרוס לי את עונג השבת... תתחשב גם בי".

אגוזי לא נכנע: הרב שעיבי, והשבת שלי מה יהא עליה? האמן לי, עם כל הכבוד, כשאני אשב בשבת בביתי על עופות, דגים ומעדנים, כי ברוך השם אינני דלפון... ואני יודע להסתדר, יפגם העונג שבת שלי מן הידיעה שאתה ועשרת ילדיך תסתפקו בלחם צר ומים לחץ, וידוע כי ממון של הוצאות שבת חוזר. זו צדקה שתחזור אלי, וגם אני טוען - כמוך - ידידי אתה תהרוס לי את עונג השבת!!".

הפולמוס נמשך שעה ארוכה. זה פוגם את עונג השבת של רעהו, וחוזר חלילה.

לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מגדולי הדור. הלה האזין בקשב רב לטענותיהם. "עונג השבת" של שני הידידים, יששכר וזבולון ישב על המדוכה, ונותח מכל צד אפשרי.

כן עונג שבת.

לא עונג שבת.

זה רוצה לתת.

חברו טוען שלא רוצה לקבל.

עיניו של גדול הדור הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כמעט כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא היששכר מביניכם, צודק, אין דוחין נפש מפני נפש, וכמו כן, אם הדבר יפגע בעונג השבת שלו, אזי אי אפשר לכפות עליו לקבל ממך - מר אגוזי - צרכי שבת...". עיניו של אגוזי כבו.

הסוחר אגוזי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... כל כך אוהבים איש את רעהו, מתחשבים איש ברעהו, חושבים רק על טובת הזולת... בריות כה יפות וטובות לב שבראת בעולמך ממש כקילורין לעיניים ושירת מלאכים לאוזניים...

לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: "אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר אגוזי, נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת... וצדקה זו לעולם חוזרת שנאמר מתשר"י עד תשר"י חוץ מתשר"י. כלומר, הוצאות לימוד תורה, שבת, ראשי חודשים וימים טובים, הן הוצאות שהקב"ה מחזירם למוציאיהם, וכל שכן לאלו הנותנים צדקה לזולתם לצורך רכישת מוצרי שבת. וחוץ מזה אם לא תקח ממנו, זה יפגע לו בתיאבון ביום השבת, וזו פגיעה אנושה במצוות עונג שבת...".

הרב שעיבי והסוחר אגוזי יצאו באותו לילה בני-ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה"חזון איש" זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפפה על ראשיהם.

הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר.

"אנא ריבונו של עולם" הם התחננו "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עיננו שנמצא פיתרון שיניח את דעת שנינו".

לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה אגוזי לידידו ואמר: ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקי יחזרו למסלולם נמשיך בעיסקת השבת, אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעיסקת יששכר וזבולון שלנו. ואם חלילה...

הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו-ידידו הנהן בראשו ולחש על אוזנו: בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם. יש לך שאיפה, להיטיב, כפי שמעולם לא ידעתי ולא שמעתי. אתה אומנם עוסק מעט בתורה, אבל מידותיך נעלות ותרומיות עד שראוי לקנא בך, וזו קינאת סופרים. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר ליבך וכוונותיך. אתה זבולון הכי ענק בעולם.

"ואתה יששכר נשמתי" חתם הסוחר אגוזי את השיחה.

השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמתה של רוח מצוייה.

דמעות של שבת

את המילה "חֶבֶל" אין מזכירים בביתו של התלוי.

כאשר קוראים בשבת בפרשה שמאזכרים בהם בעלי מומים, כמו עוור, פיסח, חיגר וכו' מקפידים הגבאים שלא להעלות בעלי מומים אלה לתורה באותה עליה. למנוע מבוכות. למנוע את הצביטה בלב, כדי שחלילה תחושה של עצב לא תזרום באוצרות הווייתם, וטענה או טרוניה לא יתעוררו כלפי מעלה. ופעמים זה ניסיון שקשה לעמוד בו.

זו היתה אמורה להיות שבת נפלאה. בכלל, כאשר נפגשות מספר משפחות הקשורות זו לזו, האוהבות זו את זו, באווירה שבתית-מלאכית, הרי שהאור הקורן מפניהם של האורחים נשגב הוא ועליון. הזמירות, חידושי התורה, צחוקם של הזאטוטים, ההילה הבוקעת מן הנרות, והקסם השבתי העוטף את כולם באדרת קורנת של אחוות אחים.

ברוך ששם חלקנו עם שומרי שבת.

הזוג אבריימי וציפורה מגדלי הם מארחים למופת. הם יודעים לפרוט על הנימים הכי דקים של אורחיהם, ולהעניק להם תשומת-לב מירבית אף פעם לא על חשבון של האחר. אבריימי כמו טייס-לוליין, מנווט את שולחן השבת של אורחיו במיומנות מירבית. הוא מעביר את שרביט דברי התורה, החידושים, הפיוטים מאורח למשנהו, מזאטוט לבן-ישיבה, תוך שליטה מרתקת ביושבים כך שכל אחד הרגיש הכי חשוב, הכי אהוב, הכי מוצלח, בבחינת כל מה שטרח בעל הבית, בשבילי טרח.

רעייתו של אבריימי ציפורה מגדלי יועצת-מס במקצועה, ואם לששת ילדיהם, היא אשה רגישה לזולת, המעניקה מעומקי טוהר לבה חופנים של אהבה ועצות טובות לחברותיה, כך שהאורחות במחיצתה שאבו לתוכן מלוא חופנים של אמונה, עידוד ובטחון בשם.

בקיצור, שולחן השבת של משפחת מגדלי עיצב ומעצב משפחות רבות ברוחניות זכה, באהבת התורה, ובהמון שלום-בית. בית מבורך. ירבו כמותו בישראל.

אבל השבת המדוברת שלנו, חרקה. הו, הו, עוד איך חרקה, כמעט עד שפך דם. שבת שפערה פצע עמוק בלבה של אורחת חשובה. לא חלילה, שלא תטעו, הדברים נעשו מבלי שים לב, ממש בלי כוונה. ללמדנו שפגיעה אנושה ביציר נברא היא לא פחות עגומה ואיומה, כשהיא נעשית מבלי לתת דעת על כל מילה ומשפט שמוציאים מן הפה. אוי המילים המילים. אוי סכינים סכינים.

שיח ארבע הנשים סביב שולחן השבת נסוב סביב גידול הילדים. פה ושם השמיעה גב' מגדלי עצות חינוכיות מנסיונה. בין לבין שוחחו על החרדה מן הלידות, על הטיפול בעוללים בני יומם. למה להרחיב, בשיחה כזו באווירת שבת קסומה, יש לכל אחת, בפרט זו שבקרוב עומדת להביא צאצא נוסף לעולם, סל של חוויות, רעיונות ונסיונות לשתף בהם את חברותיה.

מה אמרנו? שיח של ארבע נשים. טעות. רק שלוש נשים שוחחו. הרביעית, מיכל בן סימון שתקה. היא רק הקשיבה, והביטה בעין רוויית קינאה נשית בחברותיה הטובות, שעוללים וילדים נטפלו אליהן מעת לעת. רעיונות ההזנה, החנוך, הענשה, לא חילחלו אליה. מדוע? כי מיכל בן סימון ע-ק-ר-ה. מזה 12 שנים שבעלה הרב רחמים בן סימון והיא מעתירים לקב"ה ומבקשים ברכות מגדולי הדור, אך עדיין הבשורה מתעכבת.

הסעודה הראשונה של ליל שבת היתה קשה עליה מנשוא.

גם בסעודה השניה נסובה השיחה שוב אודות עולמם של התינוקות, הילדים והמעקב הרפואי אחר התקדמות הריון וכו' וכו'.

כאן היא כבר קרסה. מיכל רצתה שהאדמה תפער את פיה, וכבלועי קורח גם היא תיעלם. אך אף אחת לא הבחינה במבוכה ובשברון לבה. הנשמה שלה התרסקה כמו חלון זכוכית דקיק שיידו עליו אבן, אבל את רעש הרסיסים חברותיה לא שמעו, הן היו עסוקות בשלהן.

לסעודה השלישית היא לא הגיעה. היא פשוט חשה, שאם תשב ותשמע את אותה שיחה, יצטרכו לאסוף אותה רסיס אחרי רסיס כלקוט ביצים עזובות.

חסרונה של מיכל - בסעודה השלישית - בלט. בעלה הרב רחמים היה נבוך. גם הוא לא ידע מדוע אשתו נעדרת מן הסעודה. המארחת גב' מגדלי החלה לחשוד. החיישנים שלה התעוררו... קצת מאוחר מדי, שמא נפגעה האורחת???

מיד אחרי ההבדלה היא התקשרה לידידתה מיכל. אך זו התחמקה מלענות. היא לא פסקה מלחייג, ורק אחרי חצות מיכל ענתה. הנה לפניכם המונולוג המצמרר.

"תביני אותי ציפורה, אני יושבת ביניכן ומה שאני שומעת זה ילדים, הריון, חינוך, תינוקות, מוצצים. אני לא מלאך, אני מקנאה. גם אני רוצה לחבוק בן. השיחות שלכן פצעו את בשרי וכתשו את נשמתי, זו היתה שבת שחורה בשבילי, איומה ונוראה. את אשה חכמה, בהרצאות שלך בפני נשים דיברת לא פעם שאין מזכירים את המילה חבֵל בבית התלוי... שכחת? שתדעי לך, מיד אחרי הסעודה השניה יצאתי החוצה, בעלי נשאר איתכם. הלכתי את הדרך הארוכה לביתי בוכה. בוכה ובוכה. דיברתי כל הדרך עם הקב"ה. אמרתי לו: אבא שבשמים, אני מקנאה בהן. גם אני רוצה להרגיש כבר אמא. האמן לי ריבונו של עולם, אני בוכה ומקנאה, אבל אני מתחננת לפניך שלא יאונה להן, ולא לילדיהן כל רע. חס ושלום, זו לא קינאה של עין הרע. זו קינאת סופרים. אל תשתמש - אבא - בדמעות שלי - להעניש אותן. הן אמנם היו חסרות רגישות, אבל לא מרוע, הן נשים טובות, אני מכירה אותן.

"אחר כך הלכתי לידידה טובה שלי גב' מרגלית פריפז. את מכירה אותה. היא בת קרוב ל-50, והיא מעידה על עצמה שאפסו סיכוייה ללדת. גם היא עקרה. השיחה עם מרגלית היתה עבורי כמים צוננים לנפש עייפה. אילמלא מילות הניחומין שלה, לא הייתי מסוגלת לשוחח איתך.

"תשמעי מיכל, אמרה לי מרגלית, אנחנו עקרות, אבל אנחנו בחרנו בעקרות הזו, ולכל הנלווה אליה. דעי לך, בטרם ירדה נשמתינו לעולם הזה, ניצבנו בפני בית דין של מעלה, והסבירו לנו בצורה נהירה וברורה, שהתיקון שלנו בעולם העשייה, הוא לסבול שנים רבות של עקרות. לסבול עלבונות, עקיצות, להרטיב כריות בלילה מבכי אין סופי. לשבת בשיחות סלון עם חברות, ולהקשיב לעולמן המורכב של אמהות, אבל עלינו נגזר לא להיות אמהות, ואנחנו בחרנו בכך מרצוננו הטוב. וזה הדבר הכי טוב ומושלם עבורנו, ואבינו שבשמים יודע ואף הראה לנו שם בגנזי מרומים, כי רק כך נרוויח את השכר המגיע לנו ונתקן את הטעון תיקון. יתרה על זאת, יש נשים שבאות לעולם בשביל תכלית אחרת. הן מקדישות עצמן לקרוב רחוקות, להכנסת אורחים, להשפיע חסדים והארת-פנים. הנה את מיכל גננת רגישה וטובת-לב, יש לך 30 ילדים צדיקים שאת מעטירה עליהם חן ואהבת אלוקים והלכות כיבוד הורים. הנתינה הזו בחיינו, היא הפירות, היא הילדים שאנו מביאות לעולם. ואנו כמובן מאמינות בכך בכל נימי נפשנו. אל תבכי מיכל, אין כאן מקומו של בכי. תתחזקי, תאמיני שיש בכוחך לסבול ולספוג את הנסיון הקשה והמר הזה. ויתירה על זאת, בהחלט יתכן שאם תעמדי בו באהבה, ואפילו בשמחה, ותוכיחי לקב"ה שקיבלת את הגזירה בהשלמה, תזכי למתנת פרי הבטן. במילים חמות אלה, החייתה אותי גב' פריפז, הנשימה אותי ועוררה בי תעצומות נפש לשוחח איתך. סליחה ושבוע טוב. סליחה, לא התכוונתי...".

הגב' ציפורה מגדלי נפרדה בחמימות מידידתה מיכל, ופנתה להדליק נר של מוצאי שבת. ומול הנר הדולק לחשה: "ריבונו של עולם, קיבלתי כרגע את המוסר הכי נוקב בחיי. הייתי שותפה לשפיכות דמים, מבלי משים. אנא קבל את שברון לבי, את אנחתי, את תשובתי, לטובת פקידתה של מיכל בת רחל".

ושלהבת הנר ריצדה מרוגשת כאומרת: "אמן".

"אמא לא הגיעה למסיבת חומש"

יש בחייו של תלמוד-תורה מצוי, הרבה ימים מרגשים. ישנו היום המרגש של "שלום כיתה א'". היום הראשון, העיניים הבורקות של הזאטוטים, ההקשבה הילדותית והתמימה, והכל מתוך משובת בוסר לקראת הזרימה לתוך בנהר הגועש של עולם התורה והמצוות.

יש למשל את חגיגת סיום פרק "אלו מציאות" של תלמידי כיתה ד'. יש את מסיבת חנוכה הססגונית עם הדרשה הכובשת של ראש הישיבה האורח, ואת קרנבל פורים רווי הפרסים והתחפושות. יש גם את מסיבת סיום השנה, עם ילדי המקהלה המתוקים הכובשים בקולם הצייצני את ליבם של ההורים והאורחים.

אולם קהל קדוש, הכל משמח והכל פורח, אלא שישנה שמחה חגיגית אחת, שעולה על כל הנ"ל. מסיבת חומש. הטכס בו מעניקים המנהל ומחנך הכיתה את החומש לילדי כיתה א', עולה עשרת מונים על היום הראשון בתלמוד תורה, ועל שאר סיומי המסכתות ומסיבות הסידור.

מדוע? הו, הו, לכל ילד יש הסבר אחר מדוע מסיבת החומש הותירה בו חותם בל יימחה למשך כל שנות חייו. הלוא בינינו לבין עצמנו, אין חולק שהחומש יהיה זה "בראשית" או "שמות", חופן בחובו את האור האלוקי המפכה באותן נשמות זכות, ודרך היכרותם - עם האבות והאמהות, השבטים משה רבנו ומתן תורה - סוללת להם חופנים של אצילות רוחנית עליונה. הקשר הנפשי לחומש האישי, לחן הקורן של המילים המנוקדות המודפסות, טעמו של רש"י ראשון, בונים לזאטוטים את בניינם הרוחני עדי עד.

מנהל תלמוד התורה "שירת התורה" הרב חיים נדב שריקי והמלמד המסור של כיתה א' הרב אבריימי גולדבלום הגיעו בשעת אחה"צ למרכז הקניות השכונתי ותפשו שתי עגלות. ומכאן ואילן התחיל המסע הגדול של איסוף הממתקים בכל מכל כל. שהרי סוד גלוי וידוע לכל תינוק של בית רבן, שממתק נותן חשק ומוטיבציה נוספת להשקיע מאמץ ללמוד בשקידה, להבין, ולהצליח.

כולו מחמדים, וחיכו ממתקים.

סוכריות צבעוניות, על מקל, ולא על מקל.

ופלים מצופים, גליליות, במבות וביסלי.

שוקולדים ממולאים בכל מיני מגדים ותופינים.

ארגזים ובהם פחיות שתיה, טרופיות, ושאר מיני משקאות ערבים לחיכו של כל דרדק מצוי.

שתבינו חברים, מסיבת חומש בתלמוד תורה "שירת התורה", זה ארוע שלא שוכחים עד זיבולא בתרייתא. לא ההורים שוכחים, ובטח ובטח שלא הצורבים הקטנים.

וכמובן מעל כל ערימות הממתקים ניצבים להם הפרסים היוקרתיים. שעונים, כדורים, קרטוני משחקים, צפצפות, מכוניות אלקטרוניות. מה לא?

ב"שירת התורה" ישנן - בלי עין הרע - שלוש כיתות בכל שיכבת גיל, ובסה"כ כ-100 ילדי כיתה א' פוקדים מדי בוקר את התלמוד תורה וצוללים לעולם התורה, ופיהם אומר שירה ותפילה.

התור ארוך כמו הגלות, רוטן המנהל הרב שריקי, לאוזנו של המחנך הדגול הרב גולדבלום.

"לא נורא" מנחם אותו גולדבלום. "היו גם תורים ארוכים מאלה ויכולנו להם, ובכלל ידידי הרב שריקי, מאז ומעולם ראיתי בתורים הארוכים בדואר, בבנק או במרכז הקניות, נסיון מוסרי מן המעלה הראשונה. תור ארוך הוא ממש בית ספר לסבלנות, לויתור, ואפילו לעשיית חסד לכאלה שאינם עומדים בקצב הכנסת המוצרים לשקיות...

לפניהם בתור - מול עגלה צנומה למדי שהיו בה בעיקר חפיסות סיגריות וכמה בקבוקי שתיה קלה - עמד איש נמוך קומה שמנמן ומקריח, בן 50 לפחות, שעל אפו הנשרי מונח זוג משקפיים לא הכי מהוקצע. הרבנים החרוצים הבחינו שהאיש הזה מטה אוזנו לשיחתם, ומפעם לפעם מציץ - כמו בלש סקרן - בעגלות גדושות הממתקים שהם מסיעים אט אט לעבר הקופאית.

"השיחה בינינו מעניינת אותו מאד. אני לא מצליח לתפוש, למעלה מ-10 דקות, שהוא מגלה ענין בתופינים של מסיבת החומש שלנו שתערך מחר. הפלאפון שלו צלצל בלי סוף והוא השתיק אותו פעם אחר פעם, ולא ענה לאף שיחה".

אולי הוא חושב שאנחנו יצורים מעולם אחר, גיחך הרב גולדבלום. אתה יודע שהחילונים השמאלנים, בעיקר אלה שיש להם אף נשרי וקרחת, לא מסמפטים אותנו במיוחד, בגלל הזקן, הציציות והכיפה הענקית השחורה. אנחנו כמו חץ בעיניים שלהם.

"כן, אתה צודק" לחש שוב הרב שריקי "אני מצליח לקלוט בעיניים הנוצצות שלו, ברק של בוז וזלזול כלפינו. הוא מעיף מבט חודר בעגלות הממתקים, כאילו גנבנו אותם. חסר לנו שיזעיק משטרה. מאיפה צץ לנו הטיפוס המשונה הזה??? שיתעסק עם עצמו, מה הוא תוחב את אפו לשיחה בינינו... מה יש לו מהממתקים?

השניים היו סקרנים ותמהים עד תנוכי אוזניהם.

כעבור 10 דקות נוספות ניצב השמנמן המקריח מול הקופה, והתחיל להעמיס את בקבוקיו וחפיסות סיגריותיו על הדוכן מול הקופה.

"תסלחו לי רבותי" הוא פנה לפתע לעברם של שני הרבנים "תסבירו לי בבקשה בשביל מה הכמות האדירה הזו של הממתקים. אני טעון בסקרנות...

גולדבלום את שריקי כמעט בלעו לשונם. הקול של השמאלן הזה היה דווקא נעים לאוזנם, ולהפתעתם לא ניכר בו אפילו נימה דקה מן הדקה של ציניות מרושעת. עיניו חייכו בטוב לב ובקעה מהן סקרנות ילדותית כמו של ילד בן 5.

"הא, כן" אמר הרב שריקי "אתה לא תבין, אבל מחר בבוקר אצלנו בתלמוד תורה "שירת התורה" חוגגים את מסיבת החומש... מעניקים לילדי כיתה א' את חומש בראשית... אתה מבין, הם לומדים תורה, וגם מחלקים להם ממתקים ופרסים שיהיו שמחים...

"הו, כן, אני מבין מאד", השיב השמנמן. "לא נולדתי אתמול, אני יודע בדיוק מה זה מסיבת חומש, אתם אולי מוכנים להכניס אותי שותף למסיבה?".

"כן למה לא?" השיב הרב גולדבלום.

"אוקי" אמר האיש, תעמיסו על הדוכן את כל ארגזי הטרופיות, שקיות הבמבה וגם את הפרסים. אני משלם...

גולדבלום את שריקי, בלעו לשונם. הוא משלם? מה זה עלה במוחו? מנין נוצצת בו רוח הקודש? מה לאיש המשונה הזה ולמסיבת החומש שלנו?

הקופאית העבירה את כרטיס האשראי של האיש, והוא הניח את הממתקים מעבר לקופה.

"כבוד הרבנים, שמי מושיק גרנות. אם תצטרכו עוד כמה דברים בשביל מסיבת החומש שלכם, אני לשרותכם. הנה כרטיס הביקור שלי... אתם תסלחו לי, אני אולי קצת חוצפן, אבל זה יהיה הגיוני ובסדר שגם אני אבוא למסיבת החומש, אני מבטיח לא להפריע...

"כן, כן.. למה לא" גמגמו השניים.

"תודה, רק אימרו לי מה הכתובת".

"רחוב יהודה הנשיא 36 שכונת שבטי ישראל" המשיכו השניים.

באיזו שעה להגיע?

"בעשר וחצי" זמזמו הרבנים נבוכים עד למעלה מגבותיהם.

"תודה, באמת תודה שזיכיתם אותי ליטול חלק במסיבת החומש, הו, הו, כמה שאני מתגעגע לרגע הזה..." אמר אדון גרנות, נפנף להם לשלום ודחף את עגלתו לעבר מגרש החניה.

גולדבלום את שריקי גרדו פדחתותיהם במבוכה. מאיפה נפל עלינו הגרנות הזה? איך בלי ניד עפעף הוא שילם 1,150 ₪ על הממתקים והפרסים? איך לא דנו אותו לכף זכות? מה מניע אותו ליטול חלק במסיבת החומש, מה הוא ילדון בכיתה א'?

"רבותי הרבנים" ביקשה הקופאית "תתעוררו".

למחרת בשעה 10:15 בבוקר, נכנסה למגרש החניה שממול תלמוד תורה "שירת התורה" מכונית מרצדס מהודרת, חלונותיה אפורים ווילונות משתלשלים מסתירים את הנעשה בתוכה. הנהג הנמרץ פתח את הדלת האחורית ממנה יצא מכובדנו אדון מושיק גרנות לבוש מכנסיים קצרות, חולצת משבצות קיצרת שרוולים ולרגליו כפכפים. אין ספק, האיש הוא אנטי-תזה לפורמט של מנהל עסק רציני. לא חליפה, לא עניבה, לא חפתים. משונה? בהחלט! אבל זה מה שיש.

מי כבודו? שאל השומר החביב שרוליק שנידמן.

"אני לא כבודו" ענה לו מושיק גרנות. "אני מוזמן למסיבת חומש של כיתה א'" השיב האורח המוזר, ומה שנותר לשומר זה רק להביט בו משתאה ונבוך.

גרנות שלף מכיסו את הכיפה הלבנה והמקומטת שלו, הידק אותה חזק על קרחתו וביקש מהשומר לפתוח את השער.

רגע כבודו, נבהל שנידמן השומר, אני מרים טלפון להנהלה לבדוק אם מכירים אותך.

דמותו התמירה של המנהל הרב חיים נדב שריקי נעה בזריזות לעבר שער ביה"ס. השומר פתח את השער רק לאחר שהרב שריקי הנהן בראשו, ואז בצעדים זריזים נכנס גרנות פנימה. לחיצות היד החמימות, והטפיחות ההדדיות על השכם, שיכנעו את שנידמן השומר, שאכן מדובר באורח מכובד ותעיד המרצדס על כך, אבל גם מוזר למדי, יעידו הכפכפים והמכנסיים הקצרות. "נו מילא" הפטיר שנידמן.

הרב שריקי הושיב את מושיק גרנות בשורה הראשונה לימינו. המחנך המסור הרב אבריימי גולדבלום אף רץ להגיש לאורח כוס אורנג'דה תוססת... ונדמה היה לו שאיזו ברכה שברירית "שהכל נהיה בדברו" הובלחה מפיו. מענין.

הו, הו, היתה זו מסיבת חומש לעילא מן כל ברכתא. מחנך א' 2 הרב שמעון דוד אורטל ניצח בידיים אמונות על מקהלת הזאטוטים שהפליאו לרגש בקולם הדקיק גם אבות קשוחים. "טובה תורה מכל סחורה..." הם שרו בעיניים עצומות. "אשריכם אשריכם אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם... אביכם שבשמים".

היי היי, עיניו של מנכ"ל חברת היבוא "גלובוס-טופ" היו מרותקות לעבר הקטנטנים, ידיו היו שלובות זו בזו, והרב שריקי הבחין שהוא במתח עצום.

"ואומר ואומר מקווה ישראל השם" זימרו ילדי החמד כשהם מרימים את הכתרים שעל ראשיהם, ומניפים ידיהם אל-על. "אביכם שבשמים מטהר אתכם".

אחר כך עלה המנהל הרב חיים נדב שריקי לבמה. הוא ליטף את ילדי המקהלה בלחייהם. נשק לכמה מהם וניגש למיקרופון: "הורים יקרים, אבות טובים ואמהות נפלאות, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. מסיבת חומש הוא כמו יום מתן תורה... יום קדוש המשמח את אבינו שבשמים ומהווה סנגוריה על כלל ישראל. כאן המקום והזמן להודות לכם הורים נכבדים על ההשקעה העצומה שלכם בחינוך ילדיכם. על החמימות, האיכפתיות, האהבה, ובעיקר על שיתוף הפעולה עם המחנכים וההנהלה. כדי להצליח בחינוך - נטיעות קדושות אלה - יקירי, צריך לחבק ולנשק אותם בבחינת "ישקני מנשיקות פיהו", צריך לעקוב אחריהם בבחינת "עיני השם צופיות". אני חש חובה מוסרית נעלה לשמח אתכן אמהות יקרות, על המסירות היומיומית להאכיל ולהלביש את צעירי הצאן, ולהביאם לכאן שבעים, שמחים ונטולי דאגות, לקראת עוד יום של עמל תורה...".

הרב שריקי הבחין לפתע שמושיק גרנות הרכין את ראשו. "ועכשיו יעלו לכאן תלמידי א' 1 לקבל את החומש...".

תוכן העניינים

העיתונאי 2

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה