אור ברסלב
העיתונאי 2 נהרות חסד

העיתונאי 2

נהרות חסד

נהרות מוסר

מתחת לעץ החרוב

ימי המנדט הבריטי זכורים לרע. תושבי ירושלים של ימי המנדט סבלו את הניכור של הבריטים כלפי היהודים, ואת עצימת עיניהם מפרעות, גניבות ושאר מרעין-בישין של בני זרע ישמעאל. סבל נורא.

היו אלה ימים של טרור רב כיווני. המחתרות פגעו בערבים, הערבים פגעו ביהודים, כאשר פה ושם גם חיילים בריטים שילמו בחייהם, וזה נראה היה כמו מעגל דמים מטורף שאין לו סוף, עד להכרזה הרשמית של האומות המאוחדות, כי יש ליהודים לגיטימציה בינלאומית להקים בית יהודי בארץ ישראל.

אולם, כמו תמיד ועל אף הפרעות ושפך הדם, השכינה לא זזה מן הכותל המערבי, והוד הקדומים של העיר היפה בעולם, הקדושה בתבל, מרחף מעל ובין החומות והסימטאות. נוסק בין הגאיות ופסגות ההרים, ומדביק כל נשמה אל שורשי האבות, הר המוריה, העקידה, אל תשלח ידך... ובית המקדש השלישי הניצב לו בשמי מרומים וממתין להוראה לרדת מטה, משוכלל ומרהיב. והשערים? כבר נשלפים ממעבה האדמה. ירושלים של ימי המנדט.

זעקות נוראיות פילחו את ערפילי הבוקר של יום סתווי בכניסה לירושלים, ליד ליפתא. אלה היו צעקות משוגעות, שלא מעלמא-הדיין. אכן כן, הרעש המטריד הזה פילח את כותלי בית חולי הנפש שניצב לו באירוניה חצופה משהו, דווקא בואכה עיר הקודש, ללמדך אולי, שמכאן ואילך חשוב שתהא הנפש בריאה.

מי צועק? למה צועק?

תשובה בהמשך.

הם צעדו שלושה. האבא הגדול הרב אריה, שזקנו יורד על פי מידותיו, ולידו שני בניו הקטנים, עדיין לא בני מצוות, רפאל בן 8 ושמעון בן ה-6.

"המתינו כאן" ביקש האב הצדיק וניגש לחנות מכולת ליד תחנות האוטובוס. הוא שלף שילינג מכיסו, תחבו ביד הקמעונאי והחל לבחור ולמלא את שקית הנייר בממתקים, עוגות וסוכריות צבעוניות. הא כן, כמובן הוא לא שכח לטמון גם חתיכת חלבה שראוי להתכבד בה.

לאן הולכים אבא? שאלו הקטנים.

"לתת מתנה קטנה ומתוקה לקרוב משפחה" השיב.

אחרי 20 דקות של הליכה מזורזת, הם ניצבו מול בית החולים לחולי-נפש סמוך ונראה לכפר ליפתא.

האב ר' אריה ביקש משני בניו לנוח תחת עץ החרוב, בשיפולי המורד בואכה בית-החולים. "אני חוזר תוך עשר דקות, ובינתיים שננו את משניות מסכת שבת ואבחן אתכם כשאחזור".

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. כל ראש חודש צעדו האב ובניו מן הבית למכולת, שם התמלאה שקית הנייר בממתקים, אחר כך צעדו בזריזות לעבר בית החולים, השניים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר אחרי 10 דקות, או רבע שעה ובחן אותם.

הם ידעו ששם בתוך הבית הגדול הזה, גרים אנשים לא יציבים בנפשם. "משוגעים" הם ידעו שיש שם אדם שאבא שלהם אוהב ודואג לו, הם הבינו שמדובר בקרוב משפחה... ותו לא.

אחרי ארבע שנים הכריזו על הקמת מדינת ישראל. הבריטים נטשו, מלחמת השחרור גבתה מחיר דמים כבד. בית החולים לחולי נפש פונה, החולים פוזרו, חלק מהם נפטרו בצוק העתים. אבא ר' אריה כבר לא עשה את הציר הקבוע של כל ראש חודש, ורפאל ושמעון לא שאלו הרבה שאלות. הם תארו לעצמם שקרוב משפחתם כנראה נפטר... וגם הסיפור הזה אט אט שקע אל מעמקי התודעה, מבלי לתת לו תשומת לב מיוחדת. הם שכחו אותו.

לימים כשאבא ר' אריה נפטר, הם ישבו שבעה כאשר כל איש מזרם המנחמים מספר על זווית חסד חדשה שנבעה ממעיינותיו של אביהם הנערץ.

ואז הגיע אביגדור. איש קשיש חבוש כובע מצחיה ובידו סל פלסטיק ובו ירקות.

"שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד, ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי אני שומע מכאן זעקות נוראות, מחרישות אוזניים... מי צועק?!

"ר' אריה אביכם הבחין מיד עם כניסתו למחלקה, באותו חולה גבה-קומה אך כפוף שצעק כמו מטורף, מילים בלי פשר בלי קשר, כשהוא מקפץ ובועט ונוגח בראשו על קיר הבטון.

"ניגשתי אליו, ואז הוא שאל, למה הוא צועק? ולמה חוץ ממנו כולם שקטים?

"הסברתי לו כיצד מתנהל כאן בית החולים על פי הנחיות הממשל הבריטי. ובכן, לא כל חולה זכאי לתרופות הרגעה. על פי הנחיית הבריטים, רק חולה שיש לו קרובי משפחה שמגלים בו ענין, והם קצת לוחצים במקומות הנכונים זוכה לקבל תרופות הרגעה. תבין אדוני, אמרתי לאביכם, לחולה הזה נחמיה בודלבסקי, אין שום מכר או קרוב. הוא ניצול שואה בן בלי בית...".

המשיך אביגדור בסיפורו "נחמיה בודלבסקי? צעק אביכם ר' אריה בהתרגשות. אני קרוב משפחה שלו. אני לא מאמין, ריבונו של עולם, נחמיה ניצל מהשואה והרי הוא לפני...

"ואז ניגש אביכם אל נחמיה המטורף, חיבק ונישק אותו בחום ובאהבה, הוציא מכיסו מספר סוכריות, והורה לי להודיע לממשל הבריטי שהוא דורש במפגיע לדאוג לו לתרופות, והוא גם שלף שני שילינג כדי לעזור במימון התרופות.

"וכך מדי ראש חודש היה מגיע אביכם אל נחמיה החולה - שרוב הזמן בהה באוויר, פה ושם השמיע משפט מבולבל - עם שקית נייר מלאה ממתקים. יושב עמו רבע שעה, משוחח עמו בחמימות רבה. אביכם דיבר, ונחמיה שתק ולעס, רגוע ונינוח. לפני שנפרד ממנו נישק ר' אריה את נחמיה במצחו וברך אותו שיזכה לרפואה שלמה. נחמיה היה מחייך באושר, אבל נחמיה מעולם לא הבריא. יומיים לפני הכרזת המדינה כשהיינו בעיצומו של פינוי בית החולים, הוא לקה בליבו ופירפר בין חיים למוות. הצלחנו לייצב את מצבו, וכשהוא חזר להכרה, הוא סימן לעברי וביקש להשמיע כמה מילים: "אביגדור אני רוצה שתדע, הרב עם הזקן הארוך שהביא לי כל ראש-חודש ממתקים, הוא צדיק. הוא בכלל לא קרוב משפחה שלי, מעולם לא נפגשתי איתו עד ליום שהוא בא לבית החולים עם הסוכריות. אני יודע אביגדור שרק בזכותו נתנו לי תרופות הרגעה, לפני שהוא הגיע שאגתי כמו אריה רעב בכלוב, ואם היו לי כמה דקות של אושר בחיים האיומים שעברתי אחרי השואה הנוראה, אלו היו הדקות עם ר' אריה, עם הסוכריות, וחתיכת החלבה, עם הנשיקה במצח והברכה מכל הלב. אני מבקש ממך אביגדור שתגיד לו שאני אוהב אותו, ואני מבקש ממנו סליחה על כך שמעולם לא אמרתי לו תודה. תגיד לו אביגדור את האמת, שחוץ מהדקות האלה, דקות הגסיסה שלי, לא יכולתי להוציא משפט אחד שלם. תגיד לו תודה בשמי אביגדור. זו הצוואה שלי".

רפאל ושמעון מחו דמעה סוררת. "ואנחנו, כשאבא עשה חסד של אמת עם יהודי אומלל ניצול שואה, שיננו משניות מתחת לעץ החרוב".

הנהג החטוף

ידיד נפשי המוהל המפורסם במקומותינו רבי אברהם סילם, היה נירגש כשקיבל לידו את ספר הביכורים שלי "השאלה התשובה העתונאי" עם הקדשה לבבית בכתב ידי על הכריכה. מעבר להיותו ידיד יקר, הרי שאחד מן הסיפורים המרגשים בספר הקודם שייכים לו "אברהם כפול שלוש" שם הסיפור, אך לא בו עסקינן.

"הרב לוי, אני ממש מרוגש מן הספר, אבל האמן לי, לקראת הוצאת ספרך הבא, אתה חייב לשבת איתי שעה-שעתיים ואני מעמיס עליך סיפורים מדהימים שאוזן לא שמעתן מהר סיני ועד היום. יד ההשגחה המפליאה, הסובבת סביב עיסוקי כמוהל היא מעל ומעבר לכל דמיון. אך כרגע ערב שבת, הזמן קצר והמלאכה מרובה...".

רגע, רגע, רבי אברהם - הרגעתי את סערת רוחו - פטור בלא סיפור, אני לא זז.

מחוץ לרכב הממוזג שרר שרב מהביל ומבהיל, חום ישראלי כבד, המצריך מזגן 24 שעות ביממה. הרב סילם הפעיל עד למקסימום את המזגן ברכבו ואמר: "בבקשה קבל סיפור נדיר ביופיו, מופלא בהשגחתו, המעלה בי בכל פעם שאני נזכר בו תזזית של שמחה, התרגשות ומתח...".

"ובכן, באחד מימי הקיץ לפני כשש שנים הייתי אמור למול מספר לא מבוטל של תינוקות כן ירבו, בשפע בריתות בק"ק נתניה ובסביבתה. מדובר בקצב לא פשוט הדורש ממני זריזות ומיומנות. "פרו ורבו" ברוך הוא וברוך שמו, שעם ישראל הולך ופורץ ימה וקדמה צפונה ונגבה... ואני לא המוהל היחיד שהייתי עמוס באותו יום בעבודה... פגישה אחרי פגישה עם אליהו הנביא, תמיד נעימה ונושאת בחובה תחושה עילאית של חן וחסד. בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא גואל, ומי מבשר על ביאת משיח צדקנו? אליהו הנביא זכור לטוב.

"היה זה באחד מימי השרב, של חודש אלול, את הברית הלפני האחרונה עשינו באולם באזור התעשיה הצפוני בשעה 19:00, כלומר שבע בערב, כאשר שקיעת החמה 19:15. עוד 15 דקות לשקיעה. הברית האחרונה היתה אמורה להתקיים בשכונה הדרומית של העיר, קרית נורדאו בבית הכנסת "אליהו הנביא" ונותרה לנו פחות מרבע שעה להגיע לשם. עלינו בזריזות על מכוניתי, עוזרי המיומן והצדיק רבי יעקב ואני, ושעטנו לכוון כביש החוף. טרם עלותינו לגשר הצפוני המוביל לכביש החוף, חשתי שההגה כבד ואינו מגיב. חששתי מפנצ'ר... עצרתי בשולי הכביש, ירדתי מן הרכב, הצצה מהירה אימתה את חששותי, ואכן - השם ישמור - הגלגל הימני-קדמי העלה עשן מן החיכוך עקב התקר. הבטתי בשעון, ופעימות לבי החלו לנסוק. הרגשתי שהרקות שלי מכות בי בהתרגשות... נותרו לי בקושי 10 דקות להגיע לקרית נורדאו, הרכב מפונצ'ר, עד שאזמין מונית, עד שהיא תגיע, מדובר בזמן יקר... אחרי השקיעה אסור למול. אין מלים בלילה, ונכנסנו כבר ליום התשיעי. מבטי האכזבה של ההורים והאורחים החלו לצלוף בי בדמיוני, ובשניות הלחוצות הללו חיפשתי נואש אחרי פיתרון ניסי... אך מאחר והיה ברור לי שלא ינחיתו לי את המלאך גבריאל מן השמים כדי להטיסני במשק כנפיים עד לבית הכנסת "אליהו הנביא" הייתי חייב לייצר לעצמי את המלאך הזה...

"כן רבי קובי, יש מלאכים בשמים, אבל יש מלאכים גם בכבישים. נעמדתי במרכז הכביש, והנהג המבוהל שהגיע למולי החל לצפצף ארוכות. הוא חשש שכנראה מדובר באדם לא יציב בנפשו. סימנתי לו לעצור. הוא עצר. נכנסנו רבי יעקב עוזרי הנאמן ואנוכי למכוניתו, וביקשתי ממנו: סע צדיק שלי, סע... אתה לא עוזב אותנו... אתה חייב לעזור לנו...

"הנהג היה המום. מי אתם?! מה אתם רוצים ממני?! מה פתאום נכנסתם בלי רשות למכוניתי?! אולי אתם שודדים... תעשו לי טובה רדו מן הרכב...!!!

"סע!!! שאגתי... תן גאז, אני כבר מסביר לך מה ולמה. רד מן הגשר ימינה, היכנס לכביש החוף סע דרומה 7 ק"מ, ומשם בזריזות לשכונת קרית נורדאו, אני מוהל, יש לי ברית מילה שם, עוד 9 דקות שקיעה, תבין אותי מכוניתי התפנצ'רה, הקב"ה שלח אותך אלי, כי אתה המלאך שלי...

"זיק של חיוך ניצת בעיניו של הנהג שהיה חילוני למהדרין אבל עם לב חם: "אתה מוהל? הו, הו, זה כבוד בשבילי להסיע מוהל בשביל מצוות ברית מילה".

"והוא לחץ על הגאז. עוד איך לחץ על הגאז. מכוניתו החדישה כמו ננערה מן ההלם וטסה במהירות לכוון היעד המבוקש. באותן דקות שנידמו לנו כמו נצח, עסקנו רבי יעקב ואנוכי באמירת פרקי תהלים ובתחינה לפני הקב"ה, שהמשימה תצלח בידינו ונצליח להגיע לפני השקיעה לתינוק הזערורי הממתין בקוצר רוח להיכנס לבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני... השמש נטתה מערבה וצבעה הפך כתום, קרני אור אדומים החלו להבליח מן הים. פחדתי להביט בשעון. עצמתי עיני, ואמרתי: ריבונו של עולם, לא ביקשתי את המלאך גבריאל, אבל אין לי ספק שהיהודי החביב הזה שמחזיק בהגה רוצה לזכות במצווה, והתינוק המתוק גם הוא שואף לבריתו ביום השמיני, והוריו בוודאי מצויים במתח נורא, שלא יגרם להם שברון-לב. עשה למענם אם לא למעני. לפתע חריקת בלמים. אני פוקח עיניים ולמולי בית הכנסת "אליהו הנביא". אני מביט בשעון: נותרו עוד ארבע וחצי דקות לשקיעה. אני ורבי יעקב שועטים מן הרכב. והרצים יצאו דחופים לבית הכנסת. השקטתי תוך שניות את הרוחות הנרגנות, ותוך דקה וחצי התינוק היקר נכנס בדלת הקדמית לעם היהודי, נימול כדת וכדין, כשאנו מזמרים בכל פה, הילד יהא רענן בצל השם יתלונן... בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא הגואל... ואכן הרגשתי כמי שזוכה לגאולה השלמה...

סיפור נחמד רבי אברהם, הפטרתי לעבר ידידי הוותיק, אבל דומני שהעיקר חסר מן הספר...

"רגע הרב לוי, הסיפור עוד לא התחיל, זה רק היה הפתיח.

מעניין לאן אנו שועטים עכשיו? שאלתי.

יצאנו מבית הכנסת והותרנו את בני המשפחה לאכול ולשמוח. רצינו להזמין מונית... אך הנה אני מבחין בחוץ ב"נהג שלנו", זה שחטפנו אותו בעל-כורחו באמצע נסיעתו. "בואו עלו, אחזיר אתכם לרכב, או לכל מקום שתרצו" הוא קרא לי. עלינו לרכב, ואז נישקתי אותו במצחו בחום. "ידידי, אין לך מושג לאיזו מצווה אתה שותף. בזכותך נכנס ילד נוסף לבית היהודי של אברהם אבינו. אשריך!!! ואשרי חלקך...".

הנהג החטוף והאדיב שתק כמה שניות, שמתי לב שהוא מהורהר ואז התחיל לדבר נרגש כולו: "שמי שמעון. אם לפי דבריך עשיתי מצווה גדולה, ואתה רב ומוהל חשוב, אז אני מבקש ממך ברכה מיוחדת, כי אולי זו עת רצון. אני בן 45 שנים, ועדיין לא נישאתי, אני רווק בעל כורחי, לא מצאתי את בת זיווגי מן השמים. העיכוב הזה מעיק עלי וגורם לי עצב. וכידוע, אם אין לי אשת חיל, אזי ודאי גם לזרע של קיימא לא זכיתי... אז ברכני רבי שאזכה להינשא בקרוב.. אני מרגיש חצי בנאדם".

"הוא עמד לפרוץ בבכי... ואז נשמתי עמוק, הנחתי את יד ימיני על ראשו וברכתיו מכל הלב עד טיפת דמי האחרונה... "מי יתן ותנשא בקרוב לאשת חיל חסודה משורש נשמתך ותקים בית נאמן בישראל על אדני התורה, ואזכה למול את בנך ביום השמיני וכו' וכו'. רק אל תשכח אותי"!!!

"אתה לא תאמין הרב לוי, חלפה לה שנה בדיוק, ואני מקבל צלצול טלפון: "שלום מדבר שמעון, אתה זוכר אותי... אני הנהג שלך, אני המלאך גבריאל שלך שהובלתי אותך לברית מילה ארבע דקות לפני השקיעה.. רבי אברהם, חודשיים אחרי הברכה שלך נישאתי לנוות-ביתי, והיום בשעה מוצלחת נולד לי בני בכורי... הבטחת לי שתזכה להיות המוהל והקב"ה שמע וקיבל ברכתך.

"הסיפור עוד לא ניגמר הרב לוי. הספקתי מאז למול את שני בניו של שמעון הנהג החטוף שיהיו בריאים בלי עין הרע, כאשר לפני הברית אני מספר בין פיוט לפיוט את הסיפור הנהדר ששמעת עכשיו".

למותר לציין ש"הנהג החטוף" שלנו רבי שמעון, שומר תורה ומצוות וגם הוא מחזק אנשים בסיפור ההשגחה הפרטי שלו.

שלח לחמך

ארשת פניו של ד"ר יונתן מרגלית, לא בישרה טובות.

שבועיים צפופים של מריטת עצבים עברו על חגי מרציאנו, אברך כשרוני מבאר שבע עד לרגעים הללו, כדי לשמוע מה בדיוק מימצאי הבדיקות. החיוך המאולץ שנמרח על פני הדוקטור, היה מזוייף ושחרורי כמו דולר שצולם בפאקס. חגי ציפה - אם כן - לנורא מכל... וזה אכן הגיע.

"חגי יקירי" אמר ד"ר מרגלית "אתה כבר מבין... על פי בדיקות המעבדה החוזרות ונישנות מדובר בשורה של התקפות ממאירות בשני איברים פנימיים... ישנן גם גרורות... אני חייב לעדכן אותך בכל הפרטים, אבל גם לחזק אותך, שהיו דברים מעולם, ויש כאלה שיצאו מזה".

חגי חש שעולמו מתרסק עליו, הסחרחורת איימה לגרור אותו לעלפון, הוא נשען על כסאו, וביקש כוס מים.

"ראה חגי" החל ד"ר מרגלית ללטפו במילים חמות "אהיה הגון איתך. מכיוון שמדובר בצורך לבצע ניתוח מקצועי ורגיש ברמה בלתי רגילה, לא כדאי לעשות זאת בישראל, אין למנתחים שלנו נסיון מספיק של כריתת האיברים הללו, ושתילת איברים מלאכותיים חדשים במקומם. לא הייתי ממליץ לסכן אותך...".

חגי ברך "שהכל נהיה בדברו", בהה בתקרה ושאל, אז מה אתה ממליץ דוקטור? מי המנתח הטוב בעולם למקרה הרפואי שלי?

ד"ר מרגלית חשב לרגע והשיב: "את הסטאז' שלי עברתי במרכז הרפואי באוהיו ארצות הברית, הכרתי שם פרופ' גוי, אציל נפש, והוא מנתח מספר אחד בעולם לתופעה הזו. רצוי שתתעניין גם אצל אירגוני הרפואה כאן בארץ, אין לי ספק שתקבל סימוכין להמלצה שלי... שמו פרופ' יוהן ואן דינץ, הוא הולנדי במקור, אך 30 שנה הוא עושה חייל כמנתח בארה"ב".

ד"ר יונתן מרגלית חיבק ארוכות את האברך הצעיר ואיחל לו בריאות שלמה מעומק הלב, בחודש האחרון נירקם קשר אמיץ וחמים בין שניהם.

תודה דוקטור, אני יהודי מאמין ברמ"ח איברי ושס"ה גידי, ומי שנתן לי את החיים, הוא גם מי ששלח לי את המחלה הארורה, והוא גם מי שיבריא אותי, ואתה ד"ר מרגלית שליח טוב לרפואתי, ומי יודע אולי גם פרופ' ואן דינץ הוא השליח הנוסף. תתפלל עלי...

כל עסקני הרפואה בישראל המליצו פה אחד וללא מחלוקת, המומחה העולמי למחלה הנוראה שמקננת אצל חגי מרציאנו, הוא פרופ' יוהן ואן דינץ, הנמצא במרכז הרפואי הגדול באוהיו.

לחגי כבר לא היה ספק, הוא יפקיד את עצמו בידי המנתח ההולנדי, ויהיה המחיר אשר יהיה. התיק הרפואי נשלח באימייל, והתגובה לא איחרה לבוא, באנגלית רהוטה, אך לקונית.

"לכבוד מר חגי מרציאנו.

ד"ר ואן דינץ עיין במימצאים ארוכות, הוא בחן את הצילומים, ולאחר התייעצות עם מומחים נוספים קבע כי יש לבצע כריתה של האיברים הנגועים והשתלה של שני איברים מלאכותיים. סיכויי ההצלחה 50%-50%.

עלות הניתוח: מנתח 50,000 דולר.

שרות בית החולים כולל חדר ניתוח, תרופות ושיקום 30,000 דולר, סה"כ 80,000 דולר. אנו מאחלים לך רפואה שלימה וממתינים למידע נוסף".

משפחת מרציאנו יצאה למסע גיוס הכספים במלוא המרץ. התורם הראשון היה ד"ר מרגלית. חגי עצמו לא התבייש ועבר במשך שבועיים עם תיקו הרפואי והמלצת רבנים מבית כנסת אחד למשנהו. הוא התגבר על החולשה והבושה, החיים שווים להתבייש בשבילם. בסופו של יום נאספו 30,000 דולר בלבד. חסרים עוד 50,000 והזמן דוחק. ד"ר מרגלית בתושייתו עדכן את בית החולים באוהיו שהסכום כבר נאסף, וביקש שיקבעו עבורו תאריך מיידי לניתוח. תוך 24 שעות קיבלו תשובה באימייל: יש לנחות ביום ג' בשבוע הבא בארה"ב ולהגיע לאישפוז מיידי בביה"ח.

וכסף מנלן??? שאל חגי.

"נעביר להם 30,000 דולר בשלב ראשון "השיב דוקטור מרגלית, והוסיף "ידידי חגי, דווקא אתה הצדיק מבין שנינו, נכון? ובכן, מי שדאג ל- 30,000 דולר, הוא ידאג לשאר. עכשיו טוס לרפואה שלמה".

חגי מרציאנו נחת באוהיו עם אחותו הבכורה - כרמית - ואושפז מיידית בבית-החולים . פרופ' יוהן ואן דינץ קידם את פניו במחלקה, בחיוך שופע אופטימיות.

"הו אתה מישראל, כמה נחמד. אל תדאג אתה בידיים טובות, ואני מאד מקווה שתוך יומיים אתה כבר תהיה בריא... אני גם מודה לך על הזכות שבחרת בי כמנתח שלך". דברי ואן דינץ.

חגי היה המום. הלבביות של הפרופ' הגוי, נסכה בו כוחות עצומים, והמון אופטימיות. עננה אפורה ודי קודרת העיבה על מצב רוחו - הכסף.

אחותו כרמית ליטפה את ידו ולחשה לו "חגי אל תדאג לכסף, הגעתי לכאן עם כרטיס האשראי שלי, ועל דעת בעלי, אנחנו בתהליכי מכירת הדירה שלנו, העיקר שתהיה בריא".

ליבו של חגי נרעד. כרמית ובעלה הם קשיי יום, שרכשו דירה קטנה באחת השכונות בבאר שבע עם המון הלוואות, וגידלו בה את ששת ילדיהם.

לא הייתם צריכים למשכן את חייכם בשבילי, לחש חגי לאחותו... יש לכם ששה ילדים לגדל.

"אתה בן תורה" ענתה כרמית "אנחנו רוצים אותך חי ובריא. בעלי אמר שאתה אברך מוסר נפש על תלמודך ושהוא מוכן לרעוב העיקר שתהיה בריא, בעלי אמר לי שבזכות המצווה הזו, כל ילדינו יהיו צדיקים ותלמידי חכמים...".

ואז הגיע אחות חדר הניתוח והכניסה לשם את חגי לניתוח הגורלי.

אחרי שש שעות נפתחה הדלת. כרמית היתה תשושה מקריאת תהילים ותחינות. פרופ' ואן דינץ יצא לקראתה ודיווח בקולו המלטף "או-קי. הכל בסדר. הוא הועבר להתאוששות. עפ"י נסיוני השיקום יהיה מהיר, מחר בצהריים הוא יחזור להכרה, שעתיים אחר כך נפגש לשיחת סיכום. חשוב שתדעי, הממצאים היו אומנם חמורים, אך בפועל המצב היה טוב יותר... הוא יחיה ויאריך ימים".

... ודמעות של אושר שטפו את כרמית.

למחרת בצהריים.

חגי היה כבר פקוח-עיניים מזה שעתיים. הוא ואחותו המתינו בקוצר-רוח לבואו של הפרופסור. בשעה שלוש בדיוק פתח פרופ' ואן דינץ את הדלת והתיישב. הוא פתח את תיק הג'יימס-בונד שלו ושלף משם... אלבום תמונות ישן ומרוט.

"תראו מיסטר חגי והגברת כרמית, אני הולך להראות לכם עכשיו כמה תמונות". בתמונה הראשונה הם הבחינו היטב בפניו של הפרופ' צעיר לפחות ב- 35 שנה, כשמאחוריו קרונות רכבת.

"נכון זה אני בן 22 אוחז בידי תיק אישי, ובתוכו תעודות על השכלתי הפורמלית בהולנד, ועל שנתיים ראשונות של לימוד רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. מאחורי תחנת הרכבת בניו-יורק. חצי שעה לפני הצילום, נכנסתי לבנק המרכזי ופדיתי צ'ק שנתן לי אבא שלי ע"ס 65,000 דולר. אלו היו כל חסכונותיו של אבא. כסף זה צריך היה לשמש אותי למימון הלימודים בארה"ב וכן למימון מגורי וכלכלתי במשך השנים הבאות, עד לקבלת תואר הדוקטור. את חלקו הייתי אמור להפקיד בבנק באוהיו והשאר לשלשל לקופת האוניברסיטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל שעה אחרי הצילום ירדתי מן הרכבת, כמו הלום קרב. התיק כבר לא היה בידי, וחלומותי נטרפו. עכשיו אני בארה"ב בלי כסף, בלי עתיד, ואין לי למי לפנות".

וכאן שלף פרופ' ואן דינץ תמונה נוספת, והפעם הוא מחובק עם יהודי נמוך קומה ועטור זקן קצוץ, על רקע תחנת משטרה.

"סבא אלברט!!!" צעקו חגי וכרמית "מה עושה איתך סבא אלברט זכרונו לברכה...".

"אכן כן, סבא שלכם אלברט מרציאנו הבחין בתיק הנטוש שברכבת, ולפני ששודדי רובע הארלם השתלטו עליו, תוך שהוא חוטף כמה חבטות הוא הצמיד אותו לגופו והעביר אותו לתחנת המשטרה הדרומית בניו-יורק והמתין שם חמש שעות, עד שהגעתי לשם מיואש וחסר תקווה".

"התחננתי לפניו שיקח כמה אלפי דולרים כאות הוקרה, כמתנה, כצדקה, אבל אלברט סירב - אנחנו יהודים שעושים מצוות לא בשביל לקבל שכר - הוא אמר לי - אני, שמח שטוב לך, ותוכל להיות רופא. ואז לפני שנפרדנו הוא אמר לי - יוהן אם פעם תהיה דוקטור חשוב וגדול, ויגיע אליך יהודי חסר כל שיזדקק לחסדיך, תזכר בי, ותגמול איתו חסד, והיה זה שכרי... המקרה הזה מתועד אצלי ורשום כאן. אני מתעד כל חוויה בחיי. תאמינו או לו חגי וכרמית, ניתחתי כבר מאות יהודים בקריירה שלי ועשיתי הנחות גדולות, גם כשלא ביקשו ממני. ולפני כחודש כשראיתי באימייל את השם חגי מרציאנו, דלקה אצלי נורה מהבהבת... אולי מדובר בקרוב משפחה של אלברט... ערכתי בדיקה טלפונית עם ישראל ולשמחתי לא טעיתי".

הפרופסור שלף מכיסו את כרטיס הויזה של כרמית ולחש באוזנו של חגי "יקירי, סבא שלך אלברט מרציאנו זכרונו לברכה, כבר שילם על הניתוח. תודה ושתהיה לי בריא".

מי מאותת ליחזקאל?

יחזקאל יומטוב היה סוחר מצליח של בגדי ילדים ונוער. בבעלותו היו שתי חנויות מרווחות וגדושות קליינטים, האחת במרכז הארץ והשניה בירושלים. קרוב ל- 20 שנה שהקופות מצלצלות והוא רואה ברכה בעמלו. שלא תטעו לרגע, מדובר ביהודי ירא שמים בתכלית, אשר מעבר לעשירותו הרבה, הוא עסוק עד למעלה מראשו בעיקר במצוות הכנסת כלה. אין מי שלא יודע, אין מי שלא מכיר, ליחזקאל פנית בסכום יפה זכית. רק תביאו הזמנה והמלצה מרב שמכיר את החתן או הכלה.

"אני לא מעשר " היה אומר מיודענו "אני נותן חומש. שתי עשיריות מרווחי לטובת הכלל. זה לא שלי, ואני לא מתעסק עם גזל. הכסף הזה שייך לחתנים, לכלות, ליתומים ולשאר עמך בית ישראל ואני לא עושה טובה לאף אחד. הם עושים לי טובה שהם לוקחים".

החיים זרמו עליו בחן ובחסד, היה לו נחת מילדיו וכמה נכדיו, והכל שט אצלו על מי מנוחות.

עד... עד שבוקר אחד קם אדון יחזקאל יומטוב קצת מסוייט ומבוהל. עיניו הקרינו דוק של רעדה ופחד ופיו היה קפוא משהו, מבלי יכולת לייצר את החיוך הנצחי הקבוע שהיה נטוע על פניו.

"יחזקאל, אתה נראה לא טוב... קרה משהו?" שאלה העזר כנגדו שידעה והכירה כל תו בפניו. "יש לך לחץ בחזה? אולי כדאי שנלך לרופא לבדוק לחץ דם? אלף פעם אני מזהירה אותך להפסיק לשתות משקאות מתוקים, השם ישמור עליך רק שלא תקבל לי סכרת....".

אשה טובה ובעלת חסד היתה הגב' ישראלה יומטוב, אשר מעבר לאחזקת הבית ביד רמה, היא שימשה כיד ימינו של בעלה בעסקיו השונים. היא היתה יועצת אירגונית, ומומחית פיננסית, ולא היה יוצא או נכנס מבלי שהיא עודכנה ואישרה. יחזקאל היה מגחך מפעם לפעם בשיחות עם חברים "אני, ברוך השם, לא מפריע לישראלה לנהל לי את העסקים ולחנך לי את הילדים...".

צחוק צחוק אבל הפעם פניו של יחזקאל באמת שידרו מצוקה, ואשתו מבלי לחשוב פעמיים הורתה לנהג שלו להוביל אותם לקופת-חולים. ללא שהיות היא נכנסה לחדרה של רופאת המשפחה ד"ר נחמה קצין והתחננה לפניה שתדאג ליחזקאל שלה למקסימום בדיקות, כי היא חוששת... חלילה וחס, פן, ואולי, והשם ישמור, העיקר שיחזור לו החיוך לפנים.

שעתיים אחר כך יצאו הזוג יומטוב מקופת-חולים, ופנו לעיסוקיהם. למחרת בבוקר צלצלה ד"ר קצין ואמרה: הכל תקין. לחץ דם תקין, סוכר תקין, דם תקין, טרומבוציטים תקין (מה זה?).

בקיצור יחזקאל מאיזה כוון שלא תסתכלו עליו הוא בריא בלי עין הרע, זריז ומתפקד כמו בחור צעיר בפריחת חייו, נניח בן 20.

יום יומיים אחר כך כבר שב החיוך לפניו של הסוחר הצדיק יחזקאל, אבל בערב שבת שוב הבחינה ישראלה, שהחיוך נעלם, וגוון אפור משהו תפש את מקומו במצחו. ושוב היא שעטה עמו אבל הפעם לחדר-המיון, והורתה לרופא המחלקה לבצע אקו-לב, ובקיצור ה-כ-ל. היא מכירה את בעלה והחששות שלה יש להם על מה לסמוך.

ושוב שלושה ימים אחר כך הגיעו התוצאות, לא יאומן כי יסופר. יחזקאל בריא למופת. הכליות, הריאות, הלב, הקיבה, הכל, באמת בלי עין הרע, יוצא מגדר הרגיל לגבר בן 60 פעיל ויצרני.

חלפו עוד כמה ימים ושוב חזרו פניו של יחזקאל להיות מחוייכים כבעבר, וגם הצבע האדמדם חזר ללחייו ולמצחו. ישראלה יומטוב האמינה שהנה הרכבת של בעלה חזרה לפסים עד מאה ועשרים באושר בריאות ועושר.

זה לא לקח יותר משבוע, ושוב בבוקר יום שלישי מבחינה ישראלה, שהפעם בעלה מקרין מבט מדוכא ומפוחד, גרוע מבעבר. הוא מנסה לשרך עצמו לעסק, סוחב את עצמו ללימוד דף היומי, אבל זה לא זה. הוא נראה כמו חצי בן-אדם. היא ידעה בסתר ליבה שאין כאן שום בעיה בריאותית, שהלוא כל הבדיקות העידו אחת לאחת שיחזקאל בריא.

"יתכן שמשהו מייסר אותו מבפנים, בתוככי ליבו" הרהרה "אני חייבת לתחקר אותו כי ליבי לא שקט".

בליל שישי התיישב יחזקאל על כיסאו בסלון ובהה באוויר. ישראלה רעייתו סגרה את דלת הסלון, והניחה כוס קפה שחור ומהביל לפני בעלה עם כמה עוגיות קינמון שהוא אוהב.

"יחזקאל, אני מבקשת ממך שתספר לי מה מטריד אותך. פניך אינם כתמול שלשום..." פנתה אליו ברוך.

"הכל בסדר" ניסה יחזקאל להתחמק בעדינות.

"בעלי היקר, אנו נשואים כמעט 40 שנה, ואני מכירה היטב כל קריצת עין, נדנוד שפתיים וכאב ראש שלך. מעולם, אבל מעולם לא נראו פניך כה קודרות, שוממות מן החיוך טוב הלב ששופע מפניך, חיוך שמחייה נפשות. נו, תחייך יחזקאל תחייך.

יחזקאל ניסה לחייך, אבל גם הוא הרגיש שהחיוך שמבליח מפניו איננו אלא פרח נבול באמצע הקיץ. הוא השעין ראשו על כפות ידיו, עצם את עיניו ושתק.

"אני שומעת... אני מבקשת שתספר לי מה מעיק עליך" ביקשה אשתו "אל תגרום לי צער, שהלוא אם אצטער ואאבד משמחת החיים שלי, אזי מה יהא על התא המשפחתי הנפלא שלנו....

יחזקאל יומטוב ברך, לגם מכוס הקפה, היטה מבטו לפינה גבוהה בירכתי הסלון והתחיל לדבר.

"מישהו רודף אחרי. מישהו כנראה מאיים עלי, ואני מפחד. אין לי שקט. אני חושש שזה איתות מבשר רעות...

"כיצד הוא מאיים עליך?.

"זו הפעם השלישית שהוא בא אלי, מביט לי עמוק בעיניים ואומר לי: 'יחזקאל, אני מחכה לך, בוא לבקר אותי, זה דחוף'. בפעם הראשונה הוא היה יחסית סימפטי, אבל היה בקולו צליל תקיף. בפעם השנייה הוא היה תקיף ממש. בפעם השלישית הוא אמר לי: 'יחזקאל אם לא תבוא, אתה תגרום לי צער נורא, ואינני יודע לאן הצער הזה עלול להתגלגל, זה עלול להשפיע גם עליך לרעה, וחבל יחזקאל שתסבול בגללי... אני עשיתי לך טובה, אז תעשה לי טובה בחזרה, חבל שנסבול, חבל שתסבול...'.

"מי זה? שאלה בהשתאות רעייתו, ואיפה הוא פוגש אותך האיש הזה, ולאן בדיוק הוא רוצה שתבוא לבקרו, איפה הוא נמצא? ואיזה טובה הוא עשה לך?

יחזקאל לגם עוד מן הקפה, השקיע את מבטו באחד מספרי הספרייה ואמר: "ישראלה, הוא בא לי בחלום... שלוש פעמים אני רואה בחלומי איש זקן, אולי כבן 80, אין לו זקן, אין לו כיפה, הוא חילוני, אבל פניו מטושטשות. אני מרגיש בנימת קולו שהוא במצוקה, שהוא מאותת לי לבוא להצילו. אבל אינני מזהה את קולו, וגם תווי פניו לא מוכרים לי. הוא רוצה שאבוא לבקרו, אבל אין לי מושג מה שמו, היכן הוא גר, מה טובה הוא עשה לי, וכיצד אגיע אליו. הוא לא נתן לי רמז קלוש היכן אוכל למצוא אותו. תביני ישראלה, אני מרגיש שמן השמים משדרים לי איתות שעלי להציל מישהו. אבל לא מעבר לזה. אני רוצה לעזור לו, להוציאו מן המצוקה, אבל כיצד? מי יראני דרך? מי יגיד לי הנתיבה? אני לא בורח מחסדים, אני אפילו רודף אחריהם. שלושה חלומות כאלה פעם אחר פעם מוטטו אותי. והנורא מכל אינני יודע מה לעשות. למי לפנות. מי יוכל לאתר עבורי את האיש הזקן הזה?".

"אתה מרגיש מאויים על ידי איש שבא אליך בחלום... עכשיו אני מבינה. מוזר מאד אתה לא מיסטיקן ולא נוהה אחר פותרי חלומות... אבל חוששני שהפעם עלינו לעשות צעד חריג. אני לא אתן לחלום ולישיש להרוס את חייך, את חיינו. דומני יחזקאל שיש לי רעיון..." סיכמה הגב' יומטוב את הדיון.

חצי שעה אחר כך התיישבו בני הזוג יחזקאל וישראלה יומטוב מול אחד מגדולי הדור וסיפורו לו על החלום המוזר של יחזקאל, שגורם לו עוגמת-נפש עצומה.

"אין כל ספק שמדברים איתך מן השמים, זה איתות הנושא משימה כבדת משקל בחובו" אמר הרב "חלום שחוזר על עצמו שלוש פעמים... יש בו ממש. ובכן יחזקאל עצום עיניך ונסה להיזכר מי עשה לך טובה בעלת משקל, טובה שהקפיצה אותך קדימה, שפתחה לך שערים... מדובר ללא ספק באדם מרכזי בחייך... וגם אם שכחת אותו אתה מוכרח לדלות את שמו ממצולות הזכרון, כי הוא מבקש טובה תחת טובה".

הסוחר יחזקאל עצם עיניו והתחיל לשחזר את חייו. ילדותו באירן, בני המשפחה, אחים, שכנים, ידידים, העליה ארצה מאירן לפני 22 שנה... עם ששה ילדים קטנים...

"נזכרתי!!!" קפץ יחזקאל ממקומו "דומני שהחידה נפתרה, ואני מייחל שאכן מדובר באותו האיש, ושאזכה לאתר אותו... עברו כ- 20 שנה מאז...".

זלמן קוחנובסקי ד"ר לכלכלה, היה סגן מנהל סניף בנק מרכזי לפני כ- 20 שנה בתל אביב, כשנכנס למשרדו איש דתי כבן 40 עם מבט כבוי בעיניים.

"אני יכול לשבת? שאל הקליינט.

"כן" השיב קוחנובסקי, שהיה אדם סבלן מאין כמותו.

"תראה כבוד המנהל...".

"קבל תיקון" העיר קוחנובסקי "אני רק הסגן".

"אז ככה, אני עולה חדש מאירן, הגעתי לכאן לפני שנתיים מטופל בששה ילדים קטנים. את מעט הכסף והתכשיטים שהצלחתי להבריח ארצה מאירן ביזבזתי למחיית המשפחה, שנתיים שאני מחפש עבודה אבל ללא הצלחה. אם כבר מקבלים אותי, מפטרים אחרי שבוע, שבועיים, או מקסימום אחרי חודש. תראה כבוד סגן המנהל, אני מתבייש להגיד לך, אבל הגעתי לפת לחם... והאמן לי אני איש חרוץ, אני רוצה לעבוד, להביא לחם בכבוד, אבל הכל תקוע. לא הולך לי ירחם השם".

זלמן קוחנובסקי מעבר לתפקידו המקצועי כבנקאי היה גם מרצה מבוקש באוניברסיטאות, ושמו הלך לפניו כגאון פיננסי שהכל שיחרו לפיתחו. תוך חודשים ספורים הוא עתיד היה להתמנות למנהל מחוז לתפוש תפקיד הרבה יותר משמעותי מתפקידו הנוכחי. יו"ר הדירקטוריון חגי מירון המליץ בחום רב, שקוחנובסקי יכול בהחלט לוותר על תפקיד מנהל סניף, ולשלוט בגאון על המחוז כולו, על 24 סניפיו.

והנה יושב לפניו עולה חדש, חבוש כיפה רקומה גדולה, מדוכא, דחוק עד אימה ומבקש רחמים.

"כן, מה אני יכול לעזור לך?" שאל קוחנובסקי.

"תראה כבודו, אני מבין טוב במסחר. יש לי חוש מצויין לעסקים, ואני חייב השקעה ראשונית של 50,000 דולר לפחות לצורך שכירת חנות, קניית ביגוד וקיום מבצע פרסום מסיבי... יש לי תחושה בקצה האצבעות, שעסקי בגדים הם בשבילי... אבל הבנק כבודו, הבנק לא מוכן להלוות לי אפילו פרוטה שחוקה".

קוחנובסקי הסבלן בחן את מצב החשבון של הקליינט, המינוס חגג. היו לו כמה הלוואות קטנות שהוא לא עמד בהחזרתן ובאופק המתינה לו תביעה משפטית על חוסר יכולת לעמוד בנטל התחייבויותיו.

"יש לך ערב?" שאל הסגן.

"יש לי ערֵב אחד כבודו, קוראים לו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". קוחנובסקי חייך. הוא בעוונותיו, רחוק מן הערֵב הזה.

הפנים הזכות, מבט העיניים הטהור והנקי של הקליינט הדתי, כבשו את ליבו של קוחנובסקי. בסתר ליבו הוא האמין לכל מילה של האיש שממולו, אבל מה לעשות על פי נתוני הבנק לא היה סיכוי ירוק שהוא יקבל שקל או שניים.

"בסדר, אני מודה לך על סבלנותך כבודו. אני יוצא מכאן בלי הלוואה, ומבלי סיכוי להשתקם מן הבנק שלכם, לא נורא, כתוב כבר במגילת אסתר, שלפעמים רווח והצלה באים ממקום אחר. סליחה ויום טוב".

הקליינט התרומם ופנה לעבר דלת היציאה כשהוא נד בראשו לשלום לעבר סגן המנהל. קוחנובסקי ליווה אותו במבט עיניו יוצא לכוון המדרכה, חוצה את הכביש ונעמד ליד תחנת האוטובוס. הוא הבחין שהאיש מוציא ספר קטן מכיס חולצתו וקורא בו תוך מלמול שפתיים.

החינניות, הפנים התמימות, והאמת הפנימית שבקעה מלבו של הקליינט לא נתנו לו מנוח. לפתע הוא הרגיש שרגליו נושאות אותו לכוון תחנת האוטובוס... לעבר האיש הדחוק, אבל האוטובוס כבר הגיע והקליינט עלה.

"הלו, יהודי!" קרא קוחנובסקי "רד רד. אני רוצה לדבר איתך"!!!

הקליינט ירד מן האוטובוס, והשניים שוב ישבו זה מול זה.

"תראה יהודי, אדון יחזקאל יומטוב, אני לא מכיר אותך אישית, אבל אתה עושה עלי רושם טוב" אמר סגן המנהל "אני עושה עכשיו עיסקה, ביני ובינך, אבל אתה שומר אותה בסוד עד שתקבל ממני איתות לגלות אותה. וכשתקבל איתות רק אז תוכל לגלות אותה. אני רושם לך צ'ק בשקלים בשווי 50,000 דולר, זה הכסף הנזיל שיש לי במניות, ואני נותן כרגע הוראת מכירה. זו הלוואה מכל הלב. לך תעשה איתה עסקים, כשתצליח תבוא ותחזיר לי אותה".

והשניים נפרדו בלחיצת יד אמיצה.

"אל תגיד לי תודה", קרץ קוחנובסקי "פעם סיפרו לי שיש בזה אבק ריבית אם אומרים "תודה" ואני לא רוצה ריבית חס ושלום".

"אחרי שנתיים החזרתי לקוחנובסקי את השקל האחרון" סיפר יחזקאל לרב "אבל מאז עברו 18 שנים, עברתי לבנק אחר והטרדות בעסקים השונים השכיחו ממני את האיש. לדעתי הוא כבר מזמן פנסיונר".

"אדון יחזקאל חביבי" חייך אליו הרב "הזמן קצר והמלאכה מרובה. לך ואתר את קוחנובסקי. הוא שרוי במצוקה גדולה ורק על כתפיך מוטלת המשימה להושיעו. הוא בעצמו אמר לך במפורש: "אני עושה איתך עיסקה, ביני ובינך, אבל אתה שומר אותה בסוד, עד שתקבל איתות. וכשתקבל איתות רק אז תוכל לגלות אותה..." כך הוא אמר לך הלוא כן?".

עיניו של יחזקאל יומטוב ברקו מסקרנות. "תודה כבוד הרב, אני רץ לחפש אותו. אשמח לעדכן אותך בהמשך".

יום שישי בצהרים. יחזקאל וישראלה יומטוב יצאו במרוצה מבית הרב לכוון משרדם. לאחר כמה טלפונים זריזים הם איתרו את משפחת קוחנובסקי. איש צעיר ענה לקונית מעבר לקו "אני נכדו של זלמן קוחנובסקי, הוא חולה במחלה אנושה כבר שלוש שנים. אם אתם רוצים לבקר אותו הוא מאושפז במחלקה פנימית באיכילוב. חדר 214 קומה שניה".

"ישראלה, אני יודע שעדיין יש לעשות הכנות של שבת, אבל הרב אמר במפורש, שהענין הזה אינו סובל דיחוי. האיש במצוקה וכל דקה של דחייה עלולה להיות דקה של פיקוח נפש". אמר מר יומטוב לרעייתו.

"צא לדרכך בעלי. אני אצה לסיים את ההכנות לשבת. ויהי רצון שתצליח במשימה החשובה שלך והלוואי שקוחנובסקי הוא באמת האדם שאותת לך מן השמים בחלום, כי אני רוצה אותך בחזרה מחוייך ושופע שמחת חיים".

יחזקאל הרים ידו לכוון מונית חולפת, וזו עצרה לו. "סע ידידי, סע לבית החולים איכילוב. השבת עוד כמה שעות נכנסת".

המונית פתחה בשעטה ויחזקאל יומטוב שלף את ספר התהילים מכיסו והחל לומר בהטעמה "לרפואת זלמן בן שרה אמנו, למשפחת קוחנובסקי".

יחזקל יומטוב שעט כמעט חסר נשימה מן המונית ועד למעלית שהובילה אותו בזריזות שיא לקומה השניה בבית החולים איכילוב. השבת באופק ולבו ניבא לו רעות. "אם אכן זלמן קוחנובסקי הוא האיש שבא לי בחלום" הרהר "אזי שעותיו כנראה ספורות".

הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה בצעדים מדודים. המראה היה קשה. זלמן הישיש היה מחובר למכשירי החייאה שדוף עד להחריד, ורידי ידיו בולטים, עיניו עצומות ושקועות בחוריהן...

"לפני 20 שנה הוא נראה הרבה יותר נמרץ וחיוני" הבזיקה מחשבה הסטורית במוחו של יחזקאל.

"זלמן, זלמן" לחש יחזקאל לאוזנו של הישיש. "זלמן היקר שלי, זה אני יחזקאל" הוא חזר על המשפט הזה כמה וכמה פעמים, ולאחר דקות ארוכות שנמשכו כנצח, פקח זלמן קוחנובסקי את עיניו וחיוך סדוק נמתח על פניו הכחושות.

"אדוני" ביקשה האחות האחראית על המחלקה, שנכנסה פנימה במרוצה "אני מאד מבקשת לפנות את המקום, זה לא זמן לביקורים וזלמן לא מרגיש טוב...".

"זה בסדר, תשאירי אותו כאן, זה אח שלי" לחש בקול צרוד זלמן בכוחות דלים ואוזלים.

"אני נורא שמח שבאת יחזקאל, כל כך חיכיתי שתגיע".

אני יודע זלמן, אני יודע... הופעת לי בחלום שלוש פעמים".

זלמן: "ריחמו עלי מן השמים כנראה, ולכן הגעתי לחלומות שלך. כן, במשך החודש האחרון אני מתפלל לאלוקים שתגיע אלי לביקור, הלב שלי עסוק רק בך... הלב החלש שלי מאותת לי בחודש האחרון שיש לי רק חבר אחד בחיים, וזה אתה יחזקאל. קשה לי לדבר ויש לי רק בקשה קטנה ידידי היקר. ישנן שתי מעטפות במגירה העליונה. אחת עבורך, ואחת עבור שני בני. כשיוודע לך שנפטרתי מן העולם פתח את המעטפה המיועדת לך וקרא אותה, ואת השניה תפתח ותקריא לבני לאחר כיסוי הקבר. טוב יחזקאל?

"בוודאי זלמן בוודאי. אני חייב לך חוב ענק לא רק חוב של כבוד... ואתה תהיה בריא בעזרת השם".

"תודה ידידי... עוד מעט שבת, סע הביתה. שבת שלום".

"שבת שלום זלמן".

תוכן העניינים

העיתונאי 2

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה