שערי תשובה
דקה לפני השקיעה
ד"ר סימון גבריאלי הוא מסוג הרופאים המהססים, החושבים. מאלה שלא ממהרים להחליט, כי הלוא כל החלטה או אבחנה פזיזה עלולה לעלות בחיי אדם אם בחדר הניתוח, או עקב מתן טיפול תרופתי לא מדוייק. עוד בימי בחרותו לחש לו רבו המובהק: "ר' סימון, למדנו שצריך לרפא את החולה וממילא נעלמת המחלה. אתה עוד תהיה דוקטור גדול, ואל תשכח שיש קודם כל בן אדם לפניך, שיש לו רגשות, ולב, ומשפחה, ואמונה, ויש קדוש ברוך הוא בשמים, שבוחן כל החלטה שלך, אם יש לה בסיס יהודי, או חלילה נטיות להתנשאות, או טכנוקרטיה. אל תהיה רובוט סימון, אל תגרר לרובוטיקה של הרפואה, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך, כאילו הם בניך כאילו הם בשר מבשרך...".
30 שנה חלפו מאז שד"ר סימון גבריאלי היה סטודנט צעיר לרפואה בבוסטון, אשר את עיצוב אישיותו ורוחניותו כיהודי וכרופא הוא מסר לידי רבו הישיש. לימים כשנפטר הרב בשיבה טובה עמד ד"ר סימון הצעיר על קיברו מייחל לעצמו לא לשכוח את הנחיותיו. "לרפא את החולה ואח"כ את המחלה, ואל תשכח, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך כאילו הם בניך, הם בשר מבשרך".
מעת לעת כשהוא נוסע לכנסים רפואיים בארה"ב הוא פוקד את ציון רבו ומתרפק בזכרונות על ימים של לימוד תורה במחיצתו, בעיקר על הלכות מילה. הוא מתגעגע לעצותיו הנבונות, לליטוף על המצח, ולחמימות הטבעית האוהבת שהעתיר עליו רבו. ד"ר גבריאלי לא יכול לשכוח את אותו לילה גשום בבית החולים בבוסטון כשהגיע בדחיפות לחדר הניתוח יהודי כבן 60 עם חשש לגידול באחד מן האיברים הפנימיים... הוא היה בתורנות והיה עליו להכריע כמה הכרעות גורליות. השעה היתה ארבע אחה"צ, עוד שעתיים שקיעה, הוא קרא בעיון את המסמכים בתיק החולה, ולדימיר בנימינוב זה שמו. תוך כדי בדיקה הוא הבחין שהאיש המתאנק בכאביו, איננו נימול. היה ברור לו שהוא עוד אחד מאותם יהודים מרוסיה, שנשאבו אל הריק הקומוניסטי ואל חוסר התודעה היהודית, בעל כורחו.
ד"ר גבריאלי שלח אותו לצילומים, והכריע כי יש לבצע הרדמה כללית, אם כי בדיקות המעבדה העכשויות דווקא היו מעודדות, הסימנים נוטים לכך שהגידול שפיר.
חמש וחצי אחה"צ. ולדימיר בנימינוב נכנס לחדר הניתוח. ד"ר גבריאלי נשען על מרפקיו ובהה בחלל. הסטאז'ר האיץ בו להכנס לחדר-ניתוח, סימון לא השיב לו, הוא נעמד וצעד לעבר הטלפון. חייג, ואחרי שלושה צלצולים הוא שמע את קולו המוכר של רבו.
"זה בסדר ד"ר גבריאלי, אני שמח שהתקשרת למרות שאני שוקד על תלמודי..." הרגיע אותו הרב.
"תשמע כבוד הרב, ממש בדקות אלה אני עומד לנתח יהודי בן 60 בשם ולדימיר בנימינוב, יהודי מרוסיה, עם חשש לגידול פנימי. לצורך הניתוח, יש לבצע הרדמה כללית. האיש ערל... מה כבוד הרב אומר, האם כדאי לנצל את ההזדמנות ולמול אותו... או שמא יש בזה משום פגיעה בו... יש גם חשש שירצה לתבוע אותי ואז אסתבך בתביעה משפטית... אני מסתפק, אני די מבולבל... הרב פעם אמר לי להתייחס לחולים כאילו הם בנים שלי... בשר ובשרי, היהודי הזה יכול להיות אבא שלי, לאבא שלי לא הייתי נותן להשאר ערל, ועוד 25 דקות שקיעה... לא מלים בלילה.
השתיקה מן העבר השני של הקו היתה ארוכה למדי.
"כן, אתה יכול למול אותו... זו מצווה וזו הזדמנות שיש לנצל אותה. שליחי מצווה אינם ניזוקים" פסק הרב.
האמת היא שד"ר סימון גבריאלי היה די מופתע מן הפסק. הוא חשב שהרב לא יתן לו להסתכן יתר על המידה עם שלטונות החוק הרפואיים בארה"ב...
משמרת הערב היתה אמורה להסתיים ב- 22:00 בלילה. בחצות הלילה, שעתיים אח"כ, אמור היה ד"ר גבריאלי לטוס לישראל לחופשה של שבועיים ימים בקרב בני משפחתו בירושלים, כך שעם התאוששותו של בנימינוב הוא כבר לא יהיה באזור. מה יהיה? יהיה מה שיהיה. הנוטל עצה מן הזקנים... אינו ניזוק.
אחרי שעתיים של ניתוח, כשלפניו ברית מילה זריזה עם ברכה ופריעה ובנוכחות אליהו הנביא כשלצידו כמה אחיות תמהות, הוכנס במזל טוב ולדימיר בנימינוב בבריתו של אברהם אבינו. רשמו לפניכם, ברית המילה בוצעה, דקה לפני השקיעה.
כמה שעות אח"כ במטוס הג'מבו ישב ד"ר סימון גבריאלי, מנומנם, אבל די מבוהל, הוא חשש מהטלפון שיקרא אותו לסדר...
החופשה בת השבועיים בישראל חלפה בזריזות. הוא קיבל עדכון מהסטז'ר שלו שבנימינוב עדיין במחלקה הכירורגית שיקום וכדאי שיבוא לבצע בו בדיקה נוספת...
ד"ר גבריאלי נכנס למחלקה הפנימית שהוא ממונה עליה, ובחצי עין הבחין במר ולדימיר בנימינוב ישוב על כורסא סמוך לחדר האוכל, כשהוא... מעוטר בטלית ותפילין ובידו סידור תפילה. סימון חשב שהוא בולע את לשונו מתדהמה. הוא ניגש בחיוך לבנימינוב ושאל לשלומו.
"הו, ברוך השם, מרגישים נפלא" ענה לו בנימינוב באנגלית עילגת "אני כבר יהודי מושלם, אתה דאגת לי לברית מילה, והשכן שלי לחדר דאג לי לתפילין, ואפילו לימד איך להתפלל...".
ד"ר גבריאלי ניגש לחולה בחדרו של בנימינוב ושמע ממנו את השתלשלות העניינים.
"אתה לא תאמין דוקטור, כשבנימינוב התאושש מהניתוח השכיבו אותו בחדר שלי. הוא פקח את עיניו וראה אותי מתפלל. כשכולו כואב ודואב, הוא ביקש שאניח לו תפילין, שאלמד אותו להגיד קריאת שמע... הוא ביקש ספר תהילים. חשבתי שחדר הניתוח במחיצתך היה עבורו כמו סמינר "ערכים"... הוא ביקש מאשתו ללכת לבית הכנסת ולתרום צדקה, ולגשת לרב המקומי ללמוד הלכות כשרות... לא יאומן".
ד"ר גבריאלי נכנס למשרדו וחייג בהתרגשות "כבוד הרב, אתה לא תאמין...".
"אני מאמין להכל... אל תשכח סימון, את הפסוק הנפלא האלוקי של דוד המלך "סור מרע ועשה טוב". ברגע שנכרתה ממנו העורלה, סר ממנו הרע, ומה נותר לו לעשות? רק טוב. אשריך בני, שזכית להכניס עוד יהודי תחת כנפי השכינה. אשריך שזכית להתייחס לכל חולה, כאילו הוא בן או אבא שלך...".
חלפו מהסיפור הזה למעלה מ- 20 שנה. כל שנה ביום היארצייט של הרב נפגשים השניים. ד"ר גבריאלי והפציינט שלו אברהם (ולדימיר לשעבר) בנימינוב, וקוראים משניות לעילוי נשמת הצדיק.
"תראה דוקטור" אמר לו פעם בנימינוב "אתה אומנם מלת אותי, אבל לא היית עושה את זה, בלי הפסק של הרב שלך... ואת היהדות שלי אני חייב בעיקר לו. אתה לא נעלב?
"נעלב? חלילה" ענה לו ד"ר גבריאלי "אני מאושר שזכיתי להסתופף בחצרו של גדול כזה וגם אתה הרווחת דרכו, את עולמך היהודי".
ואחר כך השמש שקעה.
ראיית ההווה
הנביא רואה את העתיד, והרבי רואה את ההווה. לפעמים קשה לראות את ההווה מאשר את העתיד.
(רבי נפתלי מרופשיץ)
נגיחה בג'ונגל
אבי גולן היה מושבניק חילוני טיפוסי. הוא גדל כילד טוב, כפרי וירוק במרחבי המושב האמיד, ששדות תבואה ופרדסי הדרים השתרעו סביבו, והפינוק והשפע היו לחם חוקו הדק היטב, היטב הדק. כפית השמנת העשויה זהב האכילה אותו רק מתוק וטעים. אבי ומושיקו היו שני בני תפנוקים שנולדו שנה אחר שנה להורים משכילים, שעשו עסקים גם מעבר למשק המשגשג, שבמרכזו ניצבה בריכת דגי נוי יחודית ששווקו, לכל דורש, במחיר לא שווה לכל נפש.
"דגי גולן" היתה פירמה עולמית שנהנתה מביקושים עצומים בעיקר בחגאות של תושבי ארה"ב ואירופה. הללו משום מה, נהנו לקנות דגים צבעוניים כמתנת חגא. "דגי גולן" היו משייטים להם במליוני אקווריומים ברחבי העולם, מה שגרם לשייט בלתי מוגבל של דולרים ויורו ומארקים בחשבון הבנק הבלתי מוגבל של המשפחה.
אבי, הבכור, היה כבר בן 23, שנתיים אחרי שרות צבאי, משועמם עד שורשי שערותיו. לא היה אתר בארץ שהוא לא פקד. הוא היה חולה טיולים אובססיבי, צמוד למפות ולמצפנים ומנווט את עצמו בין ואדיות וערוצים עמוקים, לבין מסלולי הרים בצפון ולמכתשים בדרום. לא היתה פינה שהוא לא הכיר, והרבה חברות תיירות ביקשו ממנו את שרותיו. אבי גולן דחה באדיבות בקשות אלה, למרות שציוני המעבר שלו בקורס מדריכי הטיולים היו מעולים ביותר, ואת הקורס הוא סיים תוך שלושה חודשים בלבד.
בער בו החיידק הכל כך מוכר אצל צעירים ישראליים - חו"ל. טיול מקצועי, יסודי באתרים שעין לא שזפתם באסיה, או אפריקה, או אולי דרום אמריקה. ההורים קצת הביעו דאגה מן הרעיון, אבל אבי גולן ידע לסכל את הדאגות בחביבות ונעימות אופייניים.
לבסוף החליטו האחים גולן על מסע לתוככי הג'ונגל האפריקני. ההחלטה נבעה לאחר הרבה שיחות עם מטיילים מקצועיים ויועצי טיולים מכל העולם. הם היו בטוחים שזה המסע של חייהם.
אל תשאלו איך ולמה, אבל יומיים לפני הטיסה לאפריקה, נפגש אבי לערב חביב עם כמה חבריו מתקופת הצבא כדי להעביר חוויות. גם יוסי פלח מדרום ת"א הטבח של האוגדה נכח בפגישה. אבל זה כבר לא היה אותו יוסי, זקן קצוץ עיטר את לחייו, וכיפה סרוגה לבנה וענקית והמלים "נ, נח, נחמ, נחמן", רקומות בכחול בשני צדדיה.
בשלב מסויים גלשה השיחה לעסוק בפרושה המאגי המיסטי של הכתובת על כיפתו של יוסי, ומיד אחר כך כמנהג בעלי בתים לא חשובים, התחילו לדבר על "שטיפת המוח שעושים החרדים והרבנים לתמימים הללו, שחוזרים בתשובה".
יוסי פלח היה לבד במערכה הזו, מול ששה חברים חילוניים. ביניהם יגאל מכפר שמריהו, ברוך מרמת-גן, איציק הקיבוצניק, ומשה הדייג מעכו. האמת היא שהרבה תחמושת להשיב להם לא היתה לו. בסך הכל הוא חוזר בתשובה חצי שנה, כן הוא אומנם הספיק לחגוג את ראש השנה באוּמן סביב ציון הצדיק, ולקרוא את "תיקון הכללי" אותם 10 קפיטל תהילים שמחוללים נפלאות, אבל ידיעותיו בתורה ובמצוות היו קלושות למדי.
בשלב מסויים של השיחה שמעו את אבי גולן אומר מילים קשות, בוטות, כלפי שמיא וכלפי הצדיקים והרבנים, מילים שהנייר לא סובלן. יוסי פלח הרגיש שהוא מאבד עשתונותיו ועלול להגיב בצורה לא הולמת, הוא הרים את מכשיר הפלאפון שלו מעל השולחן, ונפרד מחבריו.
"שהקב"ה יסלח לך, אדון גולן", אמר יוסי פלח "והלוואי, הלוואי שתזכה לחזור בתשובה".
"אני נוסע לאפריקה יוסי, מחרתיים" הגיב אבי גולן "ושם באפריקה רק... יכולה להחזיר אותי בתשובה..." וכולם פרצו בצחוק רועם. יוסי פלח לא הספיק לשמוע מה או מי בדיוק יכולים להחזיר את גולן המושבניק בתשובה אי שם באפריקה, אבל היה לו ברור שתגובת חברו הטוב, מצחיקה נורא, עד דמעות. אבל הוא כבר לא היה שם. הוא לא יכול לסבול את האקלים הזה...
אבי ומושיקו גולן נחתו באפריקה עם הרבה מפות, מצפנים, כסף וכרטיס אשראי, ומצויידים במוטיבציה מגביהת שחקים לכבוש את הג'ונגל, ובעיקר אתרים שכוחים שהציוויליזציה עדיין לא השיקה אותה.
שלושה חודשים מסיביים ורוויי הרפתקאות מסמרות שיער חלפו עליהם ביערות-העד והם תעדו הכל במצלמותיהם. החל מעדרי פילים דוהרים, קרבות קיום בין אריות לצבאים, וכלה בציפורים נדירות בעמקים מרהיבי עין. הם התחככו יפה מאד עם שבטים פראיים שלפעמים חשדו בהם, אבל מהר מאד הם נשאו חן בעיני ראשיהם שבמקום לבשל אותם בסיר ענק, העניקו להם קשת וחיצים במתנה ושלחום לחופשי.
עד היום המר והנמהר ההוא. האחים גולן החליטו לחזור לארץ, אך בטרם זאת, הם תיכננו טיול ממונע על אופנועים לאתר פראי באחד הג'ונגלים היותר מוכרים. האופנועים צויידו היטב בדלק, במזון ומיד בהנץ החמה הם הניעו את האופנועים ופתחו בדהרה לכיוון היער. הסקרנות גברה עליהם והם החליטו לסטות לשביל כורכר צדדי, אבי לחץ על הדוושה, לכיוון עיקול הדרך, ואי מפה אי משם, יצאה מן המעבה ג'ירפה ענקית ודהרה למולו, הוא נכנס להלם וחרדה. הוא פנה ימינה, היא סטתה שמאלה. הוא משך שמאלה, היא חתכה ימינה, שועטת למולו בדווקא כמו מתעקשת להתנגש בו. הוא לחץ בעוצמה על הבלמים, אך מאוחר מדי. האופנוע נכנס בגוף הג'ירפה וראשו נטרק בראשה. איזה בום!
מושיקו שדהר לפניו היפנה ראשו לאחור וראה את האסון, אחיו היה שרוע על הארץ מפרכס בתוך שלולית דם והג'ירפה אף היא שכובה מיוסרת ונאנקת. איך מזעיקים לכאן עזרה? חרד מושיקו. הוא ניסה להנשים את אחיו, שמצחו כמעט הגיע לעורפו, אך טבע בדמו. הוא הצליח בעזרת תחבושות לחסום פצעים מדממים, עלה לאופנוע וחזר לכביש המרכזי, שם הבחין באוטובוס תיירים מקרטע. הוא עצר אותו, וביקש מן הנהג הכושי לאסוף את אחיו לביה"ח.
הכושי היה אדיש. "האוטובוס מלא תיירים" ענה באנגלית עילגת "אני לא יכול להפסיק את הטיול". מושיקו זעק "אבל אחי עלול למות, כמה כסף לשלם לך בשביל זה?"
הנהג הכושי דווקא גילה עניין ו- 1,500 דולר מרשרשים שיכנעו אותו לבקש את סליחת התיירים, תוך הבטחה שיפצה אותם. הוא נכנס עם האוטובוס לשביל הצדדי, ויחד עם מושיקו העלו את אבי לאוטובוס.
בבית החולים הקטן בעיירה האפריקנית הצליחו לייצב את מצבו של אבי, אך הוא היה בחוסר הכרה מוחלט. ראשו היה מעוך וכתות בצורה מחרידה.
הקונסול הישראלי הצליח להעביר בעזרת אמבולנס את אבי גולן לעיר הבירה ומשם בטיסה עם ליווי רפואי למרכז רפואי גדול בארץ.
במשך שלושה חודשים היה אבי גולן בחוסר הכרה. גולגלתו היתה מרוסקת מצידה הימני ואובחנה פגיעה חריפה באזור חשוב במוח. "רק נס יחזיר אותו להכרה" אמר פרופ' גולדשטיין להוריו הבוכיים.
רופאים וניסים לא הולכים יד ביד. אחרי שלושה חודשים אבי פקח עיניים מבינות, אבל פיו היה חתום. הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. רק אחרי חצי שנה נפלטו ההברות הראשונות "אבא, אמא". כמו תינוק בן יומו.
באותן שעות ארוכות של שתיקה בעל כורחו, הוא חשב על עצמו, על חייו, על תכלית חייו, על מי ברא את העולם, ואיך ברא, ולמה ברא, ומדוע התאונה הזו נכפתה עליו, ולמה הוא שותק ולא יכול לפלוט מילה מפיו. מי משתיק אותי??? הדממה הפנימית חוללה בו זעזוע וטלטלה.
והשאלות ביקשו והתחננו לתשובות. במחלקת השיקום הוא הבחין בספר תנ"ך והתחיל לדפדף. דף אחרי דף. בוהה, מנסה להבין, מנסה למלא בורות נשברים.
"בראשית ברא..." מענין חשב לעצמו, יש מי שברא את הארץ, השמים, הצמחים, החיות והאדם, ויש סדר ותיכנון לכל מהלך הבריאה, וכנראה הוא גם ברא אותי... אז מה הוא רוצה ממני? מה פתאום הוא שלח אותי להתנגש עם ג'ירפה?".
כשנה אחרי התאונה חל שיפור מסויים ביכולת הדיבור של אבי גולן, וגם מצבו הפיסי השתפר לאין ערוך, אך הוא עדיין נשאר צמוד למחלקה השיקומית. בצהרי אחד הימים הגיעו לביקור שניים מחבריו, ללא כל תאום מראש.
יגאל מכפר שמריהו, ויוסי פלח החוזר בתשובה עם הכיפה הלבנה. הם ישבו על הספסל והקשיבו לסיפורי הג'ונגל של ידידם. עד התאונה, את התאונה עצמה כבר לא ידע אבי גולן לספר, הארוע הזה נעלם מזכרונו. רק מאחיו מושיקו, הוא שמע על פרטי התאונה המוזרה עם ה...
יגאל מכפר שמריהו שלף מכיסו מכשיר הקלטה קטן ואמר, "לא תאמינו, את כל המפגש שעשינו לפני הטיסה שלך לאפריקה, הקלטתי. בואו נאזין. ההקלטה היתה חדשה וברורה, החל מחוויות הצבא, עבור לסיסמת הכיפה "נ. נח. נחמ." של יוסי, וכלה במונולוג המתריס והמכוער של אבי גולן כלפי שמיא...
השלושה היו קשובים ומרותקים להקלטה, עד שלפתע שמעו את גולן אומר בבדיחות דעת לעברו של יוסי "אני נוסע לאפריקה, יוסי, מחרתיים, ושם באפריקה רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותי בתשובה". אחר נשמעו פרצי צחוק.
השלושה היו בהלם. הם האזינו שוב ושוב למשפט הזה, "רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותו בתשובה...". רק ג'ירפה... לא יאומן.
"ברית כרותה לשפתיים" הסביר יוסי לאבי. "לפעמים אתה מנבא את עתידך. אתה בת-קול של עצמך. אתה לא זקוק לסמינר ליהדות, אצלך את כל העבודה עשתה ג'ירפה מטופשת אחת במעבה הג'ונגל".
אבי יצא מבית החולים עם כיפה על ראשו, ציצית על גופו ועם המון תודה לג'ירפה, שהכניעה אותו בנגיחה אחת ופתחה בשבילו את פרשת בראשית של יהדותו המעשית.
בראש השנה האחרון הוא נסע לאוּמן להגיד תודה לרב נחמן. הוא ויוסי פלח קראו מחובקים ודומעים את ה"תיקון הכללי". אבי גולן הבחין על המצבה בתאריך פטירת רבי נחמן: חי' בתשרי. לא תאמינו, אבל היה זה יום הולדתו של אבי גולן... היה זה גם תאריך הנגיחה. לפעמים חברים, לפעמים נגיחה של ג'ירפה היא נשיקת חמלה של הקדוש ברוך הוא.
חוכמה
"זריזות היא מידה טובה ויקרה היא, בכל איבריו של האדם, זולת הפה והלשון".
(המגיד ממזריץ')
"אני רק יהודי פשוט"
גברת קורנפלד היא לא אשה דתייה. ליתר דיוק באזור שלה לא תוכלו למצוא גברת יותר אנטי-דתית ממנה. היא פשוט לא יכולה לסבול דתיים על גווניהם השונים, עם שטריימל, בלי שטריימל, עם קיטל או בלי, עם עניבה, בלי עניבה, ואפילו כיפות סרוגות עם חולצה צבעונית עוררו בה טינה עזה.
היא כבר לא אשה צעירה הגב' חווה קורנפלד, ועיסוקה כמאבחנת ליקויי למידה למעלה מ- 30 שנה, העמיד אותה בשורה הראשונה בסקטור המקצועי שלה. שמה הלך לפניה מדן ועד אילת, היא היתה אוזן קשבת, לב מבין, ופה מפיק עצות-מרגליות, בכל הקשור לאיבחונים ורעיונות התמודדות עם כל ליקוי באשר הוא. הספר שכתבה "ילדים עם כשרון אחר" הפך ללהיט גם במגזר הדתי, שם ידעו לסנן ולנפות את הקש והתבן, ולהוציא משם את הסולת הנקייה, בבחינת "תוכו אכל קליפתו זרק". לא נחטא לאמת אם נאמר שאלפי ילדים חייבים לה את חייהם ותפקודם השכלי והרגשי כאחד, גם במגזר שלנו.
היה זה בוקר יום שבת קייצי, פרשת "משפטים", ב' אלול, החום הכבד עדיין לא לפת את הנבראים, והיא השכימה קום כהרגלה, לצעדת הבוקר הקבועה שלה. בראשה חולפות מחשבות של אושר, שתי בנותיה נישאו בשנה שעברה, ובקרוב, ממש בקרוב, היא ובעלה יוכלו לסמן ברקורד שלהם את התואר: סבא וסבתא.
גב' קורנפלד ירדה במדרגות הפונות לגן הציבורי ופתחה בהליכה. הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא" היה נר לרגליה למרות שבריאות הנפש לדידה, זו השכלה אוניברסיטאית-אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.
השעה 8:00 בבוקר. אנשים עטופי טליתות נכנסו ויצאו מבתי הכנסת, אבל אותה זה לא עניין. היא אף פעם לא הישירה מבטה לטיפוסים הללו שסימלו בשבילה גלות, חשכה, פרימיטיביות, נחשלות ומה לא?
היא פנתה ימינה לכוון המרכז המסחרי והנה מולה... לא פחות ולא יותר... דוקטור אביגדור נחושתן.
"בוקר טוב דוקטור".
"שבת שלום גב' קורנפלד".
דר' נחושתן היה אף הוא זריז בהליכתו... אך בטרם פנה להיכנס לחצר בית הכנסת השכונתי היא הבחינה בכיפה לבנה על פדחתו...
"לא ידעתי שאתה דתי" אמרה בתמהון.
"אני לא דתי" השיב.
"אז לאן אתה הולך עם הכיפהל'ה הקטנה שעל ראשך?"
"לבית הכנסת" השיב הדוקטור. "זה לא סוד, יהודי שהולך לבית כנסת צריך לחבוש כיפה... לא אני המצאתי את זה".
"אז אתה כן דתי" התעקשה הגברת.
"לא גברתי... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט. שבת שלום".
מכאן ואילך כבדו פסיעותיה. 20 שנה היא מכירה את רופא המשפחה המסור אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלתה בדעתה שהוא פוקד את בית הכנסת, שמץ של אידישקייט היא לא מצאה בו. הוא לא הקרין שום לחלוחית כזו.
"אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט", המשפט הזה הדהד כיבבת שופרות של אלול בין אוזניה, כמו מינים ועוגב. כמו צלצלי שמע. לא פסק לרגע. "אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט".
"ריבונו של עולם" הרהרה בעודה נחה על ספסל בגן הציבורי "מאיפה אני מכירה את המשפט הזה, למה הוא לא נותן לי מנוחה...?". רק יהודי פשוט.
חווה נולדה להורים ניצולי שואה. בבית לא דיברו על הטראומות האלה. תמיד היה שקט מתוח באוויר. מעיק. אביה היה איש מופנם וסגור. בקושי הפליט כמה מילים ומשפטים יבשים מדי יום. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשייתי, ומביא לחמו בכבוד. היא בת יחידה. אמה, אשה טובת-לב נפטרה עליה בחטף בהיותה תלמידת תיכון, ומיד אחר כך חלה אביה במחלה הנוראה - אלצהיימר.
נערה יתומה בת 16, בלי אמא להישען עליה ולהתרפק על כתפה, עם אבא צעיר יחסית, ההולך ומאבד את שאריות זכרונו. יושב שעות ובוהה. שותק. פה ושם מנגב דמעה. שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם ארוע עליו חזר כמה פעמים בשבוע.
"רציתי למות. לא יכולתי יותר. מוכה וחבול בכל הגוף. רעב. בקושי שוקל 30 קילו. אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי לאן לחזור, הוי אלוקים רחם עלי ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה ושלף אקדח. "יהודון מסריח" הוא שאג, ומיד שלף אקדח והדביק לרקתי".
"מי אתה בכלל?" צעק עלי הנאצי...
"אני רק יהודי פשוט" עניתי לו "יהודי פשוט".
"ואז הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו".
כן, אבא של חווה קורנפלד חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות, עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים "אני רק יהודי פשוט". היא היתה נערה שהקשיבה, אך לא הפנימה.
כ- 30 שנים המתין בקרקעית התודעה שלה הביטוי הנדוש כל כך "אני רק יהודי פשוט" עם הבעת הפנים המיוסרת של אביה. עם הדמעה בזווית העין, וזה פעל בה לבסוף כארס של עכנאי.
"ואני יהודיה?" שאלה את עצמה בעודה ישובה על הספסל "אני יהודיה פשוטה? או שמא אני סתם מסתובבת בעולם ללא זהות ותוכן?" והשאלות היו נוקבות עד תהומות הלב.
חווה קורנפלד ובעלה הלכו זמן קצר אחר כך למצוא את התשובות לשאלות בסמינר ליהדות.
חצי שנה אחר כך, סמוך לגן הציבורי, היא שוב נפגשה בשבת בבוקר עם דוקטור נחושתן. הוא בדרכו לבית הכנסת עם כיפתו הלבנה והיא בדרכה לבקר את נכדה הטרי. הוא כמעט בלע את לשונו ובקושי הכיר אותה. הגב' קורנפלד היתה לבושה בצניעות רבה, ולראשה כיסוי ראש.
"שבת שלום דוקטור" אמרה לו "גם אני רק יהודיה פשוטה".
התעוררות
"כאשר באה לאדם התעוררות על עסקי נפשו ועבודת בוראו, יחזיק בה תכף ומיד, כי היצר מקרר חומו ומבקש להפרידו."
(החיד"א)
ילד של אלבום תמונות
יש הורים שמקבלים קשה, בשברון-רוח, בהשפלה, ואפילו בעצב כבד ומעיק, את העובדה שילדיהם נוטשים את היהדות לטובת חיי הפנטסיה שמעבר לגדר. יש אפילו שמקצינים עד ישיבת "שבעה" וקריעת הבגד על אובדן בן או בת לטובת עולם ההבל שמעבר לארבע האמות של ההלכה. מעטים הם אלה, שמקבלים זאת בהבנה, עד כמה שכוח סיבלם עומד להם ונפשם בריאה, ובמידה מסויימת הם יודעים כי הבחירה החופשית של היהודי, היא הדבר היחיד שמוטל עליו, לכאן או לשם. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים.
ספורים הם ההורים המבינים כי תפקידם הוא להעניק לילדיהם את מלוא החינוך הטהור, את החמימות והנעימות של הבית, את אורם הרוחני של החגים והמועדים, את עונג השבת, וכמובן את חוכמת ים התורה המפלחת עולמות עד אין קץ ואין תכלית. ומן הנקודה ההיא של הענקה ואהבה וחמימות, הבן צריך לבחור היכן מקומו בעולם. זכה, הוא איתנו כחוליה איתנה בשרשרת הדורות. לא זכה, הוא עוד יהיה איתנו בחסדי שמים, למרות הניתוק הזמני... מתפללים.
דרור ציפורי נולד לאב כזה שידע להעניק, ללמד, לחבק, לטייל ובקיצור אבא שכל ילד חולם עליו. אבא קשוב, נינוח, מאיר פנים, שמסביר כל דבר לעומקו של ענין, לאורך ולרוחב להגיון ולשכל, וגם כמובן ללב. אבא שלו גם צילם ותיעד כל ארוע בחייו. ואת הכל הניח באלבומים, אלבומי גן הילדים, אלבומי ימי ההולדת, אלבומי הטיולים. כל שן וכל חיוך של דרור הונצחו באלפי תמונות מרהיבות, וסודרו אחת אחרי השניה עם ציון התאריך.
דרור היה בן יחיד לאביו ולאמו, והפינוק, תתפלאו, היה במינון מדוייק, נכון. מינון כזה שבנה את אישיותו בצורה בריאה, ולכן לא פלא שהוא הצטיין כמעט בכל תחום שהוא נגע בו. כבר בגן הילדים הוא היה הילד הראשון ששלט ראשון באותיות ובניקוד. בכיתה א' בתלמוד תורה הוא קרא בצורה שוטפת והיה כבר מספיק טעון כדי לקפוץ לכיתה ב', אבל בגלל מימדיו הצנומים קפיצת הכיתה נעשתה רק מכיתה ה' לכיתה ו'. גם בישיבה הקטנה הוא היה המוצלח והמבריק ביותר, וכל רבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. הזכרון שלו היה פנומנלי, כושר הביטוי זך ומדוייק, סיגנון כתיבתו נהיר וחד, ובקיצור גרשון ורבקה ציפורי היו גאים בבנם לאורך כל הדרך.. כמעט.
כשהגיע דרור לשיעור שלישי בישיבה גבוהה הוא התחיל לגלות ענין בעולם המחשבים, בעמק הסיליקון בתגליות הדיגיטליות ובתעלולי הבורסה ומניותיה. בקיצור, בסמוך לגמרא ולפוסקים, תפשה אצלו פינה קטנה של ענייני העולם. זה פועל כמו תולעת קטנה, כרסום פה, כרסום שם, כמעט בלתי מורגש, ולבסוף מגלים שהתפוח הצבעוני והעסיסי רקוב כמעט עד היסוד.
אין צורך להאריך. עם הגיעו לגיל 19 הודיע לו ראש הישיבה חד וחלק, "מקומך לא איתנו ואתה יודע בדיוק למה... צר לי, אביך הוא ידיד טוב שלי, אבל כל יום שאתה בישיבה, אתה עלול לקלקל עוד בחור. תבין אותי דרור...".
דרור ציפורי הבין היטב את ראש הישיבה, אבל את עצמו הוא הבין עוד יותר טוב. פניו של גרשון ציפורי נפלו. דרור הודיע להוריו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמכאן ואילך הוא יוצא לעולם הגדול, מחשבים, עסקים, הכל. הוא הבטיח להם שיעשה כל מאמץ לשמור מצוות, אבל שיבינו, יש בחירה חופשית...
אחרי שלושה חודשים הוא עלה לפנות בוקר על הבואינג הענק שהוביל אותו לארה"ב, עם המון תקוות גדולות קדימה ושני הורים שבורים ורצוצים מאחור. נכון, בנמל התעופה הם התנשקו והתחבקו, הם ניסו ליצור אוירה בריאה, אבל גרשון באותן דקות היה כאוב עד תמצית דם לבבו. הוא שלף את המצלמה ותיעד את הפרידה מבנו, החיבוקים והדמעות, את הכיפה הקטנה על הפדחת ואת הנפנוף האחרון לשלום בכניסה למטוס.
"במה טעיתי?" שאל גרשון את עצמו. חינכתי אותו עפ"י כל הכללים. הוא קיבל אהבה, חום, טיולים, מתנות, פה ושם אף הכיתי אותו כשהיה צריך. הוא בחור עם דרך ארץ, בעל חסד, מאיר פנים, מה קרה לו שהוא בורח מעולם התורה ל... לא יודע לאן?!".
היה זה לילה קשה. גרשון ורבקה ציפורי ישבו כל אותו הלילה ודיפדפו באלבומים מדפדפים ובוכים. דרור היה כל עולמם, ומכאן ואילך נגזרה עליהם בדידות בעל כורחם. נכון, פעם בשבוע הוא טלפן. השבועות הפכו לחודשים פעם בכמה חודשים שלח גלויה. החודשים הפכו לשנים, כך שמעבר לחילופי מכתבים ושיחות טרנס-אטלנטיות די קצרות, נותק הקשר. דרור נשא אשה יהודיה מעבר לים וניהל אורח חיים חופשי לחלוטין.
... המזל שיחק לו. הגאונות שלו במחשבים, הביאה אותו לעמק הסיליקון, שם הוא פיתח כמה המצאות גאוניות שהפכו אותו לאחד מכוכבי-העל של חברות הענק. כבר בגיל 26 הוא רשם לעצמו את המליון הראשון, והשמים-בעסקים הללו הם הגבול.
"בואו לביקור אני שולח לכם כרטיס" ביקש מהוריו. הם סרבו בעדינות. "תבוא אתה" רמזו ברוך, אך הוא עסוק. אחר כך נולדו התאומים. לבכור הוא קרא אופק, לשני שובל. גרשון ברך את בנו במזל טוב, ונישק את התמונות שהנציחו את נכדיו הקטנטנים.
כך חלפו 10 שנים. ערב חג החנוכה, לפנות בוקר גרשון חש בליבו. הוא העיר את רבקה וביקש שתזמין אמבולנס. כשהוא מתאנק מכאבים הוא ביקש מאשתו לחייג לדרור. דרור ענה.
"כן אבא".
"דרור יקר שלי" אמר גרשון בקול חנוק "אני לא מרגיש טוב, תכף מפנה אותי אמבולנס לבית-החולים. תקרא כמה פרקי תהילים לרפואתי... זו הבקשה הראשונה שאני מבקש ממך מאז נסעת לחו"ל. אתה בני יחידי...".
לאחר יומיים נפטר גרשון ואחרי 10 שנים ארז דרור ציפורי מזוודה וטס לישראל, להלווייתו של אביו.
אמו עמדה סמוך למיטה ורב השכונה קרא "מכתם לדוד".
"אבא מאד רצה לראות אותך דרורי" אמרה אמו, "הפעם האחרונה שהוא ואני ראינו אותך בשר ודם, היתה כאשר עלית על המטוס לפני 10 שנים, מאז הפך אלבום הנסיעה שלך לחו"ל, לכל עולמו של אבא... אתה אולי לא זוכר, אבל הוא צילם אותך מכל זווית, אורז מזוודה, יוצא מן הבית, עולה למכונית, בתוך המכונית ובשדה התעופה צולמנו נפרדים, חבוקים ובוכים. עשרות רבות של תמונות. בשלב מסויים של חייו, אתה בננו היחיד דרור, היית אלבום תמונות... ילד של אלבום תמונות".
דרור ציפורי עשה קריעה. "ברוך דיין האמת".
כשהגיעו הביתה לשבת "שבעה", הוא נפנה לארון של אבא, ושלף משם את כל האלבומים. הוא עבר עליהם אחד אחד במשך שעות ארוכות, מנגב דמעה פה דמעה שם. מן העריסה, לגן הילדים, לתלמוד תורה, לטיולים, למשחק שחמט בחוף הים, ילדותו ונעוריו שזורים בכל דף באלבום.
בידיים רועדות הוא הרים את האלבום האחרון. אלבום יציאתו מן הארץ.
לפתע הבחינו עיניו בין דפיו במעטפה חומה עליה נכתב בצבע כחול "לבני אהובי דרור".
הוא פתח את המעטפה והוציא משם דף שורות מקופל. כתב ידו העדין והברור של אבא מיד הזדקר לנגד עיניו.
"דרור בני מחמדי. רציתי שתדע שאבא לא כועס עליך. אבא מעולם גם לא כעס. אני יהודי מאמין, ולמרות שברון לבי על שנעלמת מעולמה של תורה, יודע אנוכי שהבחירה החופשית היא הדבר הנתון בלעדית לכל יהודי בוגר באשר הוא. לימדתי ונתתי ככל שיכולתי כדי לעצב אותך כבן תורה רם ונישא, יתכן שנכשלתי, יתכן שאני אשם. אולי לא הענקתי מספיק אהבה, אולי לפעמים הייתי קשוח מדי, או שמא פינקתי אותך יתר על המידה. באמת אינני יודע היכן א-נ-י נכשלתי... ומכך אני חרד בבואי לתת דין וחשבון בפני בית דין של מעלה. אוי לנו מיום הדין.
"בני יקירי, איני יכול להכריח אותך לשנות את דפוס חייך. ומעולם מאז שנסעת לארה"ב לא ניסיתי לשדל אותך לחזור בתשובה, למרות שבנימת קולי הרגשת את כאבי. אתה כבר איש גדול, איש חשוב, ויש לך משפחה שלא זכיתי להכיר. אינני אבא של צוואות ולא אטיל עליך משימות כבדות, אני איש פשוט וקטן שניסה להצליח בחינוך בנו יחידו, אבל נכשל. אני רק מקווה שההשתדלות שלי ושל אמך, לחנך אותך כיהודי, תתברר כטהורה וזכה, שכן מיום שהיית עובר בבטן אמך התפללנו עליך ועד רגע זה אנו מתפללים שתזכה לשוב הביתה כיהודי צדיק לכל דבר.
"אך פטור בלא כלום, בני אהובי, אינני יכול. בקשתי הצנועה, היא, ואתה אפילו לא מחוייב לה, שתדאג ששני בניך התאומים יכירו לפחות מה זו יהדות. שיכירו את סידור התפילה, את קריאת שמע. תסביר להם שבת ומועדים מה הם. תן להם מעט מושגים יהודיים, תן גם להם את האפשרות לבחור בחירה חופשית בין טוב לרע, בין הבלי העולם לבין קדושה... אתה הרי זכית לדעת יהדות בטרם בחרת בדרך האחרת. תן גם לבניך אפשרות לבחור. אוהב אותך אבא".
דרור ציפורי תחב את המכתב לכיסו, אימץ את שני בניו הקטנים אל חזהו ודמעותיו זלגו על תלתליהם הזהובים.
בדרך לעליה לקבר, אחרי "זאת חנוכה", הוא חייג לשותפו הישראלי בעמק הסיליקון ואמר לו "רובי ידידי אני נשאר בישראל, עשה לי טובה תחפש קונה לחלק שלי בחברה".
דרור ציפורי שלף את המכתב של אבא מן הכיס ומול הגולל לחש "אבא, אל תדאג, קיבלתי על עצמי שבני התאומים גם הם ידעו יהדות מה היא...".
יתגדל ויתקדש.
כמו בצל
אדם הוא כמו בצל: כשמקלפים את כל קליפותיו נשארת רק דמעה.
(רבי נחמן מברסלב)
כוס פלסטיק עלובה
אביגדור קינסטליך מסר את גופו ונפשו על כל יהודי. חבריו הקרובים היו מתלוצצים ואומרים "אביגדור הוא לא בן אדם, הוא לב". זו אולי בדיחה, אבל כל מי שהתחכך עם אביגדור הרגיש מקרוב, שהטיפוס הזה נותן לך את כל הלב, כפשוטו, ואפילו לא מבקש עודף, או איזה קמצוץ של הכרת הטוב. הלב שלו היה פלסטלינה ריחנית בידיו של כל מי ששיווע לעזרה, לחיוך, לדחיפה.
בשביל לשמח יתום חתן בר-מצוה בקצה העולם, הוא לא בחל לקום באישון לילה, לארוז מזוודה, לעלות על מטוס, לנחות באיזו מדינה נידחת ולשמח את הילד. תפילין, ספרים, ממתקים, הכל ביד רחבה. חצי יום אחר-כך הוא כבר חזר הביתה עמוס בחוויות.
בשביל להעלות חיוך קטן של אושר על שפתותיה של אלמנה אומללה המטופלת בתינוקות, הוא שעט כאיילה שלוחה אחרי שערגה על אפיקי מים, ומילא לה את המזווה והמקרר מכל טוב, כאשר מפיו משוגרות נעימות חסידיות משובבות נפש.
"הנשמה שלך אדון קינסטליך היא נשמה כללית" היה לוחש על אוזנו האדמו"ר מעת לעת, לפני הטיש, אחרי הטיש. "נשמה כללית זה טוב, אבל תמיד תשמור על איזון נכון בין הרצון לעזור לכל העולם, לבין הצורך להיות איש של בית, אבא טוב לילדיך, ובעל מידות טובות לרעייתך".
אביגדור היה קשוב לכל עצה של האדמו"ר, והיה ערני לא לחצות את הקו-האדום, בין שלום הבית לבין החסד האינסופי שפיעם בתוך ליבו... ליתר דיוק, ליבו כגופו.
היה זה בבוקרו של ראש חודש שבט כשאביגדור קינסטליך עלה על מטוס חברת התעופה ההודית בבומביי, בדרכו מהודו לישראל. האשה והילדים חיכו לו בכליון עיניים. בשבועיים האחרונים הוא פקד את החורים הכי נידחים בהודו, כדי לפגוש בני נוער ישראלי ולזעוק מעומק ליבו הענק "יש אבא בשמים!!!".
עשרות תלתלים הוא ליטף, מאות חיבוקים הוא חיבק ואלפי ריקודים הוא רקד כדי להחזיר אותם הביתה, להאיר להם את האפילה, ודווקא שם באופל הטמא הם כרו אוזן, הם היטו לב, הם הניחו תפילין והתפללו בדבקות.
בחברת התעופה הכירו אותו היטב, ובכל פעם שהיה מקום פנוי במחלקה הראשונה, הם נתנו לו להתיישב שם, לנוח מעמל החסד. והנה עם סגירת הכבש, גילה אדון קינסטליך התשוש, שחוץ ממנו, יושב במחלקה עוד אדם בכורסא לצידו. היה זה איש עסקים טרוד, כבן 60, לבוש חליפה משונה למראה, שתופף בעצבנות על קלידי המחשב האישי שלו כשהוא לא מסיר עיניו מן המסך.
"הו ברוך השם" חשב אביגדור לעצמו "אני הולך לישון עמוק עמוק עד הנחיתה בישראל".
רצונות לחוד, חלומות לחוד, והמציאות עולה על כל דמיון.
רבע שעה אחרי ההמראה, נכנס הדייל למחלקה הראשונה ושאל באנגלית את שני יושבי המחלקה אם הם רוצים לשתות משהו.
"כן" ענה אביגדור בלע"ז "אשתה קפה שחור, שניים סוכר, אבל עשה לי טובה" הדגיש באוזני הדייל "רק בכוס פלסטיק. לא זכוכית. פ-ל-ס-ט-י-ק".
הנוסע ממול הגביה עיניו ומבט של תימהון נסק מהן.
"או-קי" חייך הדייל "הבנתי, אביא לך קפה עם כוס פלסטיק... רק שתהיה מאושר".
חצי שעה אחר-כך הסצינה הזו חזרה על עצמה. "אני כבר יודע" אמר הדייל "אתה רוצה קפה בכוס פלסטיק, אני גם זוכר אותך מטיסות קודמות".
אדון קינסטליך מתח את הכורסא לאחור, לגם לגימה אחרונה מן הקפה ועצם את עיניו.
"תסלח לי אדוני" פנה אליו הנוסע הצבעוני עם מחשב ה"לפ-טופ", "אולי תסביר לי מה העקשנות הזו לשתות רק בכוס פלסטיק... זה נשמע לי כל כך משונה".
אביגדור התיישר על הכורסא ובשיא העייפות שלו שאב כמה חופנים של סבלנות "אני יהודי" הסביר לשכנו לטיסה "אנחנו היהודים לא שותים מכוס זכוכית או מתכת אם היא לא עברה טבילה במקווה. זו הלכה מן התורה שלנו... זה ציווי של הקב"ה, ואנחנו לא שואלים הרבה שאלות. כוס פלסטיק חד פעמית, לעומת זאת, אינה זקוקה לטבילה, זו ההלכה. אתה מבין?".
הנוסע ממול סגר את המחשב האישי שלו והניחו על השולחן. "תתפלא גם אני יהודי, נעים מאד שמי צ'רלי אנגלנדר".
אתה יהודי?
"כן. אבל חוץ מזה שאני יהודי אין לי שום מושג בתורה. ההורים שלי היגרו בילדותי לאוסטרליה מרוסיה, ושם חוץ מקנגורו, ביזנס וכסף לא ידעתי דבר. אפילו בר-מצוה לא עשו לי. עכשיו אני שומע ממך איזו מן מצווה על כוס פלסטיק, שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי...".
חושיו של אביגדור קינסטליך התחדדו.
"תראה צ'רלי, יהודים הם עם נבחר, אתה שייך לעם הזה. אתה לא אשם שגידלו אותך באוסטרליה כמו קנגורו...
שניהם פרצו בצחוק מתגלגל.
"אבל תבין צ'רלי, מן היהדות אי אפשר לברוח..., אתה כיום כבן 60 וכנראה שזו השיחה הראשונה שלך עם יהודי כמוני.
"נכון" אישר צ'רלי "ואתה דווקא מוצא חן בעיני".