שערי מועד
הסוכה השדכנית
ההצלחה ומושיקו שטיינברג מעולם לא נישאו זה לזה. נסיונותיו הבלתי נלאים להשתדך עמה ע"י מיטב השדכנים כדי לשכנעה להיכנס עמו אל מתחת לחופה, עלו מפעם לפעם על שרטון. גם כשנראה היה כאילו ההצלחה משתכנעת ומסכימה להנשא לו סוף סוף, אזי דקות ספורות לפני אמירת "הרי את מקודשת לי", היא היתה מתחמקת לה באין רואים ונעלמת מבעד למסך אפלוליתו של החורף הכבד.
גם עקבות היא לא השאירה.
מושיקו שטיינברג, יהודי עבדקן יודע ספר, נשוי ואב לחמישה קטנטנים כן ירבו, משך ידו כמעט בכל מלאכה אפשרית. נגרות, בנין, שאיבת מים, חקלאות. ה-כ-ל. העיקר להביא פרנסה. אבל כמו תמיד הוא העלה חרס ידו, ואף לא פרוטה אחת לכיסו, כך שמחזות רעב ודחקות שכנו אצלו אחר כבוד בין ארבעת כתלי ביתו המט ליפול בלבה של העיירה סלוצק. רק נס וקומץ רחמי שמים הותירו את הבית על תילו, שקורות גגו רקדו לצלילי רוח החורף ואיימו לעוף כמו הציפורים הנודדות.
עד שיום אחד עלה רעיון במוחו. הוא רץ לביתו של הפריץ הקטן (קטן? תכף תבינו למה) אוגוסטוס שטאנץ וביקש ממנו עם דמעות בעיניים, שישכיר לו את הממזגה בשערי העיירה, שבדיוק התפנתה אותה עת, עם פטירתו של מוטל בלום הישיש, שניהל אותה במשך 40 שנה. עשרת בניו של מוטל היו תלמידי חכמים עצומים, ועסקיהם היו רוחניים לחלוטין. האחד ראש ישיבה, השני אב"ד השלישי, מוהל, ועוד כהנה וכהנה.
הפריץ הקטן (סבלנות) אוגוסטוס שטאנץ הסכים מיד, והדמעות של מושיקו היו מיותרות לחלוטין. דמי השכירות השנתיים עמדו על 800 רובל, ומושיקו שטיינברג עשה חשבונן פשוט, שאם מוטל ז"ל, פירנס משפחה של תריסר נפשות מן הממזגה הזו, אין שום סיבה בעולם, שהוא, מושיקו, לא יצליח לגרוף פת לחם מכובדת לכוון חמשת עולליו ורעייתו שתחי'.
אלא שתוכניות לחוד, ותוצאות לחוד, ובל נשכח שההצלחה ואדון שטיינברג היו זרים זה לזה לחלוטין. מעולם לא נפגשו...
וכאן התחילו הצרות. שנתיים ימים ועוד קצת, הסכים הפריץ הקטן (עוד רגע להסברים) שטאנץ לסבול את האיחורים בתשלומי השכירות, עד שהדם עלה לו לעיניים והוא שלח את עוזריו הקשוחים וערלי הלב היינץ וגליץ להעיף את מושיקו מן הממזגה, לחבוט בו יפה יפה מכל הצדדים ולהחרים את בקתתו, ששוויה לא עלה על שנתיים שכירות. ובקיצור, בשורה התחתונה נותר מושיקו ללא פרנסה וגם ללא בית, עם עוד שש נפשות ברחובה של עיר. השם ירחם.
... ובכן אוגוסטוס שטאנץ המכונה הפריץ הקטן, היה באמת קטן לעומת פריץ המחוז סטפן מולדובסקי. זה האחרון היה טיפוס אכזרי ושתלטן שדרש מהפריצים שתחתיו, 24 במספר, לשלם לו בזמן, ולהגיש לו דו"חות חודשיים מסודרים. כאמור, חוץ מהפריץ שטאנץ היו עוד 23 פריצים קטנים מתחת ליו"ר הפריצים המרושע מולדובסקי, והם רעדו ממנו מאד, לא פחות מן הרעידות שרעד מושיקו האומלל מן המכות שקיבל מהיינץ וגליץ צמד הלא-חמד של הפריץ אוגוסטוס.
אז הנה לפניכם ההסברים מדוע מכונה אדון שטאנץ הפריץ הקטן. קטן יחסית.
וכך משרך לו מושיקו רגליו בין סימטאות העיירה סלוצק וברוך השם שעדיין קיץ, והשמש עדיין זורחת. בלי הרבה שאלות מיותרות, מחליט מושיקו שטיינברג לגלות יוזמה, ואם אין בית, למה לא להקים סוכה סמוך לשביל האבנים המעוקל היוצא מתוך העיר לכוון היער.
משום מה, ההצלחה לפתע האירה לו פנים, וסוכה חביבה ניצבה לה אחרי מספר שעות גדולה מאד ויציבה למדי, עשויה מענפי עצי צאלון ואורן ומסוככת בקני במבוק. פניהם של בני המשפחה אורו. הנה יש מקום להניח את הראש. החורף אומנם הציץ מבעד לכתף, אבל שטיינברג לא הרשה לעצמו להיות מודאג. דיה לדאגה בשעתה, וחוץ מזה, איזה יהודי לא יושב בסוכה בחורף??? כולם.
כך חלפו להם חודשיים וסוכתם של בני משפחת שטיינברג הפכה להסדר של קבע. חודש אחר כך, הם לא עשו שום שינוי או מעבר מדירת קבע לדירת ארעי. הם הלוא התגוררו זמן רב בדירת ארעי, וכל שנותר למושיקו לעשות, זה לנענע את הסכך מעלה מטה, ולהכריז "לשם מצוות סוכה".
בלילה השלישי של סוכות נשמעו רחשים סמוך לסוכה. מושיקו התעטף במעיל ויצא החוצה. לתדהמתו הוא הבחין בצלליתו של ... הפריץ אוגוסטוס שטאנץ. אלא שמשום מה הפריץ היה כפוף משהו, והליכתו מהוססת.
לא יאומן כי יסופר. בירור קצר העלה, כי הפריץ הקטן שטאנץ פשוט התנדף לו, ומכל הדמות ההרואית הזו לא נותר אלא זוג מגפי פרווה, גב חבול, ופרצוף משדר דיכאון ועלבון. התברר, כי הפריץ הגדול והאכזר מולדובסקי ערך בדיקה חשבונאית יסודית אצל הפריצון שטאנץ והתברר לו כי הלה הונה אותו במשך 10 שנים תמימות וגנב ממנו לא פחות מ- 150,000 רובל. חמתו בערה לו עד להשחית, והוא מדד לו מידה כנגד מידה, גם אם לא התכוון לכך. הוא שלח את כנופיית עוזריו והללו חבטו באוגוסטוס שטאנץ ללא רחמים ואם נשארו לו כמה עצמות שלמות זה אולי בגלל הזכויות של מושיקו. רכושו, וארמונו הוחרמו לטובת פריץ המחוז, ובני משפחתו הועברו למעצר באחוזתו של הנ"ל. שטאנץ המבוהל הצליח להמלט בשארית כוחותיו ושרך רגליו עד לסוכתו של מושיקו. ליתר דיוק ההשגחה העליונה הוליכה אותו לשם.
יהודים הם רחמנים בני רחמנים, נקימה ונטירה הם לא הצד החזק שלהם. מושיקו שטיינברג הושיב בסוכתו את הפריץ הפצוע, חבש את פצעיו, השקה אותו תה מהביל והבטיח להסתירו בד' אמותיו עד יעבור זעם, אם יעבור. אוגוסטוס הנבל ניגב דמעותיו והודה בחום ליבו הנכלולי למושיקו, על טיפולו המסור. הוא הבטיח לו באלף לשונות של הבטחה שאם גלגל מזלו ישפיע עליו שוב טובה וברכה, הוא לא יקפח את אדון שטיינברג.
האמת היא שמושיקו לא בנה מעולם על הבטחותיו של איש רע מעללים זה, אבל מי שאחראי על פרנסה ודיור הוא כמובן הקב"ה, שמפרנס כל באי עולם, ומזווג זיווגים.
ותתפלאו אחרי 10 ימים של טיפול ואירוח בסוכת שטיינברג ואחרי שהפריץ הקטן לשעבר חש בטוב וחזר לאיתנו, ובעודו נוגס בעוגיה רזה שאפתה אשת שטיינברג בתנור הלבנים שבחוץ, התגלגל גלגל המזל שוב לטובת שטאנץ. שליחיו של הפריץ הגדול סטפן מולדובסקי הפיצו בסלוצק כי מעבידם מוכן למחול לשטאנץ על מעלליו וגנבותיו, בתנאי שיתחייב להחזיר את הגזילה בתוך חמש שנים.
"זו סוכת המזל שלי אדון שטיינברג" אמר בהתרגשות הפריץ - העולה שנית - שטאנץ, בעודו משרך רגל אחר רגל לכיוון העגלה שתוביל אותו לפריץ המחוז, לקראת הסכם השלום בין הצדדים.
"טעות" ענה לו מושיקו שטיינברג, "זו סוכת המזל שלי".
תתפלאו או לא תתפלאו, אבל שטאנץ הנבל עמד במילה שלו. הוא החזיר את מושיקו לבקתתו ולממזגה, הוא אף שילשל לכיסו מענק נאה כדי שיוכל להזיז את העסק ופטר אותו משכירות למשך שלוש שנים, אבל ביקש הבטחה שפעם בשנה, אם לא קשה למושיקו, ואם זה מותר עפ"י ההלכה, שיתן לו לשבת בסוכה תחת הסכך, ולשתות תה. הוא מוותר על העוגיה.
שטיינברג הסכים, אבל היה בטוח שעד סוכות הבא הפריץ הקטן כבר ישכח מהסיפור. אגב, כאן המקום לאזכר שההצלחה החמקמקה החליטה משום מה, להסכים להנשא למושיקו שטיינברג והפרנסה התחילה לזרום בשפע בריא. מקורביו יודעים לספר שהסוכה ההיא, שהוקמה בעל כורחו סמוך לשביל האבנים, היא היא היתה השדכנית.
הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן
עמוס גוזלן גוייס לסיירת כמעט בעל-כורחו. אם הייתם שואלים אותו, הוא היה מעדיף להשאר בגדוד הרגיל של גולני, עם סיורי הבט"ש (בטחון שוטף), האימונים וכל הפשטות הכרוכה בחייו של לוחם מן המניין. אבל גוזלן דתי מבית, היה טיפוס כזה שנעתר לכל בקשה. אף פעם לא אומר "לא".
ביקשו שלוחם ילווה נהג, הוא ראשון.
ביקשו שמישהו יתנדב לאבטח מוצב דליל, הוא כבר בקבינה.
צריך שומר על הציוד, לא צריך לחשוב פעמיים, כולם במקלחות וגוזלן הלוחם הבלתי נלאה מפטרל סביב, שלא ייגנב ולא ייעלם אפילו לא פאוצ'.
היה לו מינוס אחד לעמוס גוזלן. כשהוא עמד בתפילת שמונה עשרה, או ברך ברכת מזון, הוא היה מנותק לחלוטין מכל העולם. העיניים שלו נעצמו, וכולו היה מרוכז וממוקד באביו שבשמים. יש אומרים שזה דווקא הפלוס שלו. יכולת הריכוז שלו היתה מדהימה. וכמו שהוא היה מרוכז בתפילות ובברכות, כך גם יכולותיו להתמקד במטרה היו מדהימות. עמוס גוזלן היה צלף ממדרגה ראשונה. הדיוקים שלו חוללו מהפך גדול בתפישת העולם של קבוצת הצלפים של הגדוד, אבל אלה עניינים צבאיים.
השמועה על יכולת הצליפה שלו, גם במהלך הסתערות, כמו במארב, עשתה לה שם בכל החטיבה, וכשמפקד הסיירת שמע שיש לו "דובדבן" בגדוד, הוא ביקש מהמח"ט להעבירו מיידית לסיירת. קודם כל הוא צריך צלף, וחוץ מזה שהגוזלן הנ"ל הוא חייל דייקן וממושמע שיוסיף המון לאיכות היחידה.
המח"ט זימן את הלוחם המצטיין רב"ט גוזלן והודיע לו על המעבר לסיירת, והימים ימי תשרי, ראש השנה מאחורינו. עוד מעט יום הכיפורים ואחר כך חג הסוכות.
המח"ט החמיא לרב"ט גוזלן ואיחל לו הצלחה בתפקידו החדש כצלף בסיירת וכלוחם ביחידה המובחרת ביותר. הרב"ט הדתי לא הראה שום סימנים של התלהבות, מבחינתו כל מקום הוא מבורך אם זה המקום שייעדה לו ההשגחה העליונה. גם אם היו מקבעים אותו בתור נהג בשק"ם, הוא לא היה מסרב. כזה הוא עמוס גוזלן.
הוא ישב מול מפקד הסיירת וקיבל את ההנחיות הדרושות. כהרגלו היה מרוכז בכל מילה של המפקד, והכין את עצמו נפשית למשימות קשות ממה שהכיר עד כה.
"יש לי פלוס אחד בולט" אמר למפקד הסיירת "אני דתי, ואני מבקש לתת לי זמן להתפלל... עוד מעט חג סוכות, אני מבקש ממך שתאפשר לי לבנות סוכה קטנה לאכול ולישון שם... בכל מקום שננחת" המפקד בלע את לשונו והנהנן בהסכמה... "אבל קח בחשבון רב"ט גוזלן... שיש מצבים קשים שכנראה לא יהיה זמן לברך, או לאכול... גם בסוכה".
הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה.
עוד באותו לילה הוקפצו במסוקים חיילי הסיירת לכפר לבנוני נידח, והתחפרו להם בשוחה עמוקה, לקראת התקפה על יעד מחבלים. גוזלן שזה היה לו המבצע הראשון בסיירת ניקה היטב את הטלסקופ ומילמל פרקי תהילים, שרק הוא שמע ומלך מלכי המלכים.
המשימה הראשונה הוכתרה בהצלחה. הצלף גוזלן - בעזרת השם כמובן - הצליח להוריד כמה זקיפים של האוייב, והסיירת הצליחה לחטוף אישיות בכירה של טרור ולהעבירה לידי המודיעין של צה"ל.
והנה הגיע בשעה טובה ערב חג הסוכות. רב"ט גוזלן, הצלף המהולל של הסיירת איתר כמה קרטונים ודיקטים, חיבר אותם אחד אל השני, עד שיצר מהם ריבוע של 2 מטר על 2 מטר בגובה 2 מטר. אחר כך הוא נע שפוף אל שיפולי הואדי לקצוץ קני סוף.
המפקד נזעק: גוזלן מה אתה עושה. אתה נחשף לאוייב!!!
"סוכה, המפקד. תוך חמש דקות אני חוזר עם סכך, וברשותך אמקם את הסוכה בתוך השוחה המערבית מאחורי שורת המחסנים... זה נראה לי מקום בטוח".
"שטויות" זעם המפקד. "הסוכה שלך לא מוצאת חן בעיני... המיקום שלה מסוכן, ואם צלפי האוייב יראו תנועה חשודה זה עלול לסכן את כולנו...".
"המפקד" לחש גוזלן ומיקד בו שתי עיני תכלת בצבע ים רגוע "אתה ידעת היטב שהפלוס שלי, שאני דתי שומר מצוות. אני לא אוכל מחוץ לסוכה, גם במחיר שאצטרך לרעוב... ובאמת, במלוא הכנות, אם קשה לך איתי, אני מוכן עכשיו לחזור לגדוד, המח"ט גם יבין אותי...".
מפקד הסיירת בלע את לשונו, והביט בחייל המסור המקצץ קני סוף ומייצב את סוכתו בקצה השוחה המערבית.
דקות ספורות בטרם התקדש החג לקח רב"ט גוזלן שתי חלות, בקבוק יין וקופסת טונה ונכנס לסוכה. הוא הדליק את הפנס כאשר אלומת האור מכוונת כלפי מטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל תוך דקות ספורות הגיעו לסוכה מניין של לוחמי סיירת. גוזלן שלף את הסידור שלו, מזג יין לכוס הקידוש, והחל לקדש.
"אלה מועדי... מקראי חדש אשר תקראו אותם... במועדם. סברי מרנן... ברוך מקדש ישראל והזמנים".
ענני הכבוד סביב לסוכה הקרבית של הצלף גוזלן, בתוך שדה קרב שורץ אוייבים, הקרינו השראה רוחנית נשגבה בקרב לוחמי הסיירת, שלגמו איש אחר רעהו מכוס הקידוש... הם טפחו על שכמו בהערצה חברית. "אשריך גוזלן, אשריך".
לפתע נשמע פיצוץ עז, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, ואחר כך זעקות.
השוחה המזרחית חטפה שלושה פגזי מרגמה מדוייקים שגרמו לפציעתם של שלושה לוחמים, אחד מהם קשה. מסוקי הפינוי אחרו לבוא, גוזלן וחבריו יצאו מן הסוכה השיבו אש למקורות הירי, ובמקביל צוות החובשים טיפל בנפגעים.
למותר לציין, שכל עשרת הלוחמים שלא נפגעו מההפגזה היו אמורים לשהות באתר הנפילה עם התקדש חג הסוכות. למזלם הם שהו בסוכתו של עמוס הצלף.
שלושה ימים אחר כך, כשהסיירת כבר חזרה לשטח ישראל, התפנה רב"ט גוזלן לבקר את מפקדו, זה שנפצע קשה מרסיסי פגז המרגמה.
עמוס גוזלן הגיע עם הלולב שלו למחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח רמב"ם חיפה. המפקד חייך אליו בעיניים בורקות מבעד למסכת התחבושות, אחז את הלולב ביד ימינו והאתרוג בשמאלו ולחש כמעט בלי קול "תגיד לי עמוס, למה לא הזמנת גם אותי לקידוש בסוכה שלך, אתה לא אוהב אותי?".
"אני אוהב אותך המפקד. אוהב מאד. אבל את הקדוש ברוך הוא אני הכי אוהב בעולם...".
בשמים נצצו כוכבים, וגם כמה דמעות בעיניו של רב"ט גוזלן.
חוכמה
לעולם יכין אדם שני פתחים: פתח אחד לצאת מן העולם הזה ופתח שני להיכנס לעולם הבא.
(רבי שמחה בונם מפשיסחה)
הקשר שבין נעליו של וולוולה לרבנו יונה
חלום מן הסוג הזה, כל יהודי עבד השם, היה מאחל לעצמו.
ובכלל טוענים מעתיקי השמועה כי ככל שאדם עוסק בחידושי תורה ובחוכמת המוסר של רב פלוני פלמוני, אזי נוצר קשר הדוק בין הנשמות, קרי בין הלומד לבין המלמד, גם אם החיבור ביניהם נוצר ע"י ספר. וככל שעוסק הלומד בתורת המלמד, אזי ישנו סיכוי סביר בהחלט, כי בעת פטירת הלומד, יבוא המלמד ויקביל את פני התלמיד. כך למשל רבים הם הסיפורים על אומרי תהילים צדיקים שזכו בשעת פטירתם לקבלת פנים ע"י... דוד המלך.
הסבא מקעלם, כך מספרים, חלם באחד מלילות עשרת ימי תשובה חלום מצמרר. והנה בחלומו רבנו יונה מגירונדי, מי שחיבר את ספר המוסר הקדמון "שערי תשובה", מגיע עוד מעט לבית הכנסת המרכזי בקעלם, ועומד לשאת דרשת מוסר לקראת יום הכיפורים.
התרגשות ותכונה בעיירה. רבנו יונה, מי לא קרא, מי לא שינן את אימרות המוסר הקולעות שלו, החדות, החודרות אל הקרביים כחיצי אש. מי לא מדפדף בין הדפים המצהיבים של "שערי תשובה" ומחפש שם את עצמו, מנסה לזהות את העקמומיות הפנימית שלו, את עיוותי ההשקפה והדעה, מי לא חושף שם, בין המילים החכמות היוצאות מלבו של ראשון, את נבכי יישותו הרוחנית, ומגלה להוותו, כי הוא שייך לאחת מארבע הכתות. אולי חנפן, אולי שקרן, או מספר לשון הרע, או אולי ליצן... השם ירחם.
וכשרבנו יונה עוזב את כל ספריו, כתביו וחידושיו ועומד לשאת דרשה בקעלם, מי לא יוצא? החנוונים סוגרים חנויות, הירקנים אוספים ומאחסנים ירקות, הסנדלרים לוקטים מסמריהם ופטישם, עוטים על עצמם חליפות ושטריימלים ואצים לכוון בית הכנסת, שהרי להפסיד מילה מדיברות קודשו של רבנו יונה מגירונדי, זה הפסד רוחני שאין לו מחיר, ואין לו רֵע.
גם הסבא, יישר את דש חליפתו, הדביק כובעו לראשו, והרים רגליו לכוון בית הכנסת. הוא לא האמין למשמע אוזניו, הנה עוד מעט הוא יוכל להביט בהדרת פניו של אחד מגדולי הדורות, ולהתבשם מחוכמה עילאית שבוודאי תעורר אותו לתשובה שלמה ותזקק את יראתו כצרוף הכסף, או כצרוף הזהב.
וכבר מרחוק רואה הסבא מקעלם, את תושבי עיירתו האהובים נכנסים לבית הכנסת ומתיישבים והנה גם הוא ניצב סמוך לכניסה, ובפתח עומד לו שומר גברתן זעוף פנים, אשר מודיע לו חד וחלק: "אתה אדוני לא נכנס!!!"
הסבא מקעלם משתומם, "אני לא נכנס?" הוא שאל בשפה רפה "אני הסבא מקעלם...".
"הסבא מקעלם והסבא מטוקיו, אתה לא נכנס" חזר השומר על הצהרתו המפתיעה והמחוצפת והמשיך לחסום את הפתח, ומאידך נתן לכל מי שרק רצה להיכנס ולתפוש מקום טוב.
"יסלח לי כבודו" אמר הסבא בענווה "אבל אני הרב של העיר הזו...".
שטויות...
"אני ראש הישיבה".
נו, אז מה.
"אני... מרביץ כאן תורה לכל האנשים שאתה רואה כאן, אני מורה ופוסק הלכות...".
נו, אז מה.
הסבא היה המום והוסיף "תשמע נכבדי, אתה אולי לא מבין - עם כל הענווה - אבל כל התורה והחוכמה והמוסר של קעלם בעשרות השנים האחרונות, זה ממני".
השומר היה עקשן, וכאילו המילים הרכות והמתחננות של הסבא, עברו הרחק הרחק מעל ראשו.
הסבא עצם עיניו, ולא האמין. איזה בזיון. כל התושבים בפנים, והוא בחוץ. רק לו אין זכות לשמוע את הדרשה המופלאה של רבנו יונה, אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. הסבא חש סערה יוקדת מפעפעת בחזהו וחיפש מוצא מן הסבך, עד שצץ רעיון במוחו...
"תשמע יקירי, אתה אולי לא יודע, אבל אני האבא של נחום זאב, המכונה וולוול. הוא הבן שלי...".
"מה? באמת?" אורו עיניו של השומר הקשוח. "חבל שלא אמרת זאת קודם. אם נחום זאב הוא בנך, אזי אין שום בעיה, הכנס פנימה בכבוד, בכבוד רב".
"תודה" אמר הסבא וצעד קדימה.
אבל כאן, ממש בנקודה הזו, הוא התעורר מן ... החלום. אין דרשה, אין בית כנסת, אין רבנו יונה. חבל.
הסבא הזעיק מיד את בנו ושאל "הסבר לי בני יקירי, מה פשר הדברים? הלוא בוודאי יש לחלום הזה אחיזה, יש בו מסר. מה עשית? במה זכית שבזכותך נתנו לי להכנס - אמנם בחלום - לבית הכנסת המרכזי לשמוע את דרשתו של רבנו יונה?".
וולוול, היה מופתע, האיתות השמיימי הזה הדהים גם אותו.
"אולי אבא" אמר "אולי בזכות מעשה חסד קטן שעשיתי עם יהודי לפני מספר חודשים. בעצומו של חורף גיליתי שסוליות נעלי קרועות לחלוטין, השלג הקפיא אותי, הלכתי לסנדלר ושם ראיתי זוג נעליים גבוהות עם פרווה של דֹב. ממש מיוחדות וקורנות חמימות. במשך חודשיים שלושה אספתי פרוטה לפרוטה, ואפילו לווייתי מכאן ומשם, כדי לאסוף את הסכום הגבוה שעלו נעלי הפרווה. נכנס בי יצר רע, מן דחף לא לקנות נעליים רגילות, רק את נעלי הפרווה. ואכן לפני כשבועיים רכשתי אותן והנחתים בארון עד לערב שבת כדי לחדשם. והנה בליל שישי דפיקה בדלת. אני פותח, ובפתח ניצב לו שם קבצן יהודי, שפוף רזה, וביקש צדקה. הכנסתי אותו בזריזות פנימה, הושבתי אותו ליד התנור. הגשתי לו כוס תה חם, עוגות, פירות, ודאגתי שישבע וירגיש טוב. שלשלתי לידו כמה רובלים כדי שיוכל להתקיים בימים הבאים. הוא הודה לי בחום רב וביקש לצאת. ובעודו פותח את הדלת, מנשק את המזוזה, ובחוץ השלג נערם לגובה של מטר וחצי וכבדרך אגב אני מביט לכוון רגליו, ולא מאמין!!! היהודי יחף, פשוט כך, ועל רגליו צלקות ופצעים וחריצים, והן נפוחות. נקרע לבי בקרבי. ביקשתי שימתין, ניגשתי לארון אבל עם הרבה היסוסים, שלפתי משם את זוג נעלי הפרווה. ביקשתי שינעל אותם, והם תאמו לרגליו כמו כפפה ליד, ממש יכולתי להבחין בו, כאילו הוא נולד מחדש, זיק של אושר ושמחה פרץ מעיניו... הוא הודה וברך אותי ויצא לקעלם המושלגת... זה הכל".
הסבא מקעלם נשק את בנו ואמר "בני אהובי, אין לי ספק שחסד אדיר זה, ההטבה שנבעה מלב טהור כלפי בן של הקב"ה, היא שפתחה לי את הדלת של בית הכנסת לשמוע את דרשת רבנו יונה...".
תלמידי הסבא מקעלם יודעים לספר, כי אין להם ספק שהחלום הסתיים ברגע שהשומר השתכנע והתיר לסבא להכנס, כי אם החלום היה ממשיך ורבנו יונה היה דורש... הסבא היה מוציא לאור את הפרק האחרון שב"שערי תשובה".
"סעודת יום הכיפורים"
הרופא היה סימפטי ובערל היה חולה מסוכן. הוא בלע תרופות וקיבל זריקות במינונים מבהילים. גופו כחש, עיניו שקעו בחוריהן, ויום הכיפורים החל לפתע להציץ מעבר לכתפו של ראש השנה שפנה והלך לו. אוטוטו, יכנס עם צללי ערב, יום התענית שמכפר, שמנקה, שמטהר את היהודי, ומאיץ אותו אל חג הסוכות ומשם לעוד שנה של התעלות.
בערל, כבר לא היה צעיר, סמוך ונראה לגבורות. תמיד הוא היה איש בריא, חזק, נמרץ, עד לפני שנתיים. אז הגיע הסוכר, לחץ דם, הצינטור, וכל שאר המרעין בישין, שנשלחים לאדם מגנזי מרומים, כדי לאותת לו: "הלו, יהודי, דע מאין באת, ולאן אתה הולך... ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
בערל, מאז שהוא זוכר את עצמו צם את כל התעניות החל מילדותו, וכלה בזקנותו. הוא היה הגבאי של בית-הכנסת, מסור ונמרץ, יעיל וסבלן. כ-40 שנה נהנה הציבור מדמותו הזכה, התמימה, הפשוטה, שהקרינה אווירה של ידידות ורוגע בבית הכנסת. הוא ידע לפנק את המתפללים באבטיח צונן אחרי צום תשעה באב, בשאר התעניות בעוגות ושתיה קלה, ובכוסות מיץ ענבים במוצאי יום הכיפורים.
הרב היה ידיד נפשו, היו השניים ממתיקים סודות כמוסים, כדי להרחיב את מעגלי הצדקה והחסד, לכל דיכפין, בהסתר, במין חינניות שממיסה כל לב.
בערל שכב על מיטתו בבית החולים, במחלקה הפנימית והאזין בקשב רב לדברי הרופא. "מצטער קינדער, אתה ביום הכיפורים הקרוב, אוכל. אוכל ושותה ממש. לא טיפין טיפין, לא במנות של מלוא לוגמיו, ולא בשיעורים קטנים מכביצה קלופה. אתה חולה מסוכן מאד, הגוף שלך זקוק, למזון. זילזול בהוראה הזו, עלולה לגרור אותך בערל קשישא, למצב מסוכן...".
הרופא היה נבוך למראה עיניו השואלות של בערל "אתה רציני דוקטור? אתה רוצה שבאחרית ימי אקפד את ההלכה שכה דקדקתי בה...".
הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים".
"דע לך בערל" אמר הרב "עכשיו אכילה ביום הכיפורים היא אותה מצווה מן התורה בדיוק כמו הצום. הצום לאנשים בריאים, הוא רצון השם, אכילה לאנשים חולים ביום כיפור, הוא רצון השם, וזה אותו רצון בדיוק".
השמש שקעה.
"כל נדרי ואסרי".
בערל ניסה לסחוב חצי שעה, שעה, אבל האחות נזפה בו "שתה, אל תזלזל...".
בערל עצם את עיניו, הצמיד את כוס המים לשפתיו היבשות, הסדוקות, "ברך שהכל נהיה בדברו... ושתה".
"ריבונו של עולם" זלגו עיניו דמעות "עכשיו יום כיפורים. 70 שנה צמתי, מאז עומדי על דעתי, ועכשיו אני מוכרח לאכול, ולשתות. אז מחל וסלח לי, כי אני אוכל ושותה לכבודך, כי זה רצונך, קשה לי, אני מרגיש מבולבל ומסוייט מחולשתי הנוראה, ואינני מבין מדוע הוכרחתי להגיע למצב הזה...".
הוא שתה את המים, נגס מפרוסת הלחם, לעס לאיטו, ולפתע הרגיש שהאכילה מענה אותו הרבה יותר מן הצום. אוי, איזה עינוי האכילה!!!
"תודה לך מלכי, אבי שבשמים. שגרמת לי שהאכילה תהיה עינוי יותר מן הצום. חתמני בספר חיים למענך אלוקים חיים".
אל תשליכנו
ריבונו של עולם, אמר ה"חת"ם סופר": "אל תשליכנו - לעת זקנה. ובמה דברים אמורים? ובכן, גם בגיל זקנה ושיבה, כשהאדם תשוש וחלוש, חסר אונים, שבר כלי, ואין בו כוחות לעשות חטאים ועוונות, וזו תשובה פחותה מאד בערכה, גם לגבי התשובה הזו, אנו מתפללים ומבקשים, אל נא תהא תשובה זו מושלכת מלפניך, אלא מקובלת ורצוייה, כמו תשובת הבחורים.
רגע התשובה
אף בחיי הרשע הגדול ביותר, יש רגעים שהוא קרוב אל הקדוש-ברוך-הוא, אף יותר מצדיק גמור - ואלו רגעי התשובה.
(רבי מנחם מנדל מויטבסק)
סנגורית ושמה שבת מוקדמת
אולי זה סוג של מחלה. אולי זה רק חוסר רצינות. אולי זה פגם ביראת-שמים. אולי. מה שברור שברבבות בתים בישראל, נכנסים אל השבת באמוק של חוסר נשימה, מתוך לחץ אדיר של חוסר הספק, אי עמידה בזמנים.
תמיד שוכחים משהו, חסר משהו.
ברגע האחרון מצחצחים נעלים.
בשניה האחרונה מושכים את האוזניים, כי אין מים חמים בתרמוס, לא לתינוק ולא לאורחים.
אוי, שכחנו לחתוך נייר...
אוי, לא כיוונו שעון שבת של המקרר...
גוועלד! לא גיהצתי את החולצה הלבנה השבתית שלי.
זה קורה כמעט בכל בית, בגוונים שונים, באוקטבות שונות, ברמות לחץ כאלה ואחרות, אבל זה קורה, וזה לא מכובד, ויש בזה נופך לא מבוטל של זלזול בשבת קודש. עליה נאמר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".
והמתנה הזו היא בבת-עינו של הקב"ה, היא הכתר, היא היהלום, היא צינור השפע המחבר אותנו מן העולם העכור והגשמי אל העולמות העליונים הזכים, המשפיעים עלינו מן הטוב מן החסד ומן הרחמים.
וכשאנו מקבלים את פני השבת, בתו של מלך, בנשימה קצרה, בלחץ והתשת כוחות, בערפול חושים, ולעיתים בכעס נורא על בני המשפחה, זה אינו מכובד, בלשון המעטה. זו אפילו בושה וחרפה. ככה לא מקבלים אורח.
... ואל תביאנו לידי בזיון ... ויש בכך הרבה מן הבזיון. כך לא היינו מקבלים פניו אפילו של מלך בשר ודם.
אין ספק, יש לנו חור שחור בתודעת העומק הרוחב בעניין חשיבותה של השבת, ואיננו מחפשים כאן אשמים, ואין מזרזין אלא למזורזין.
מסופר על הרידב"ז כי בעת שכיהן כרבה של סלוצק, הגיע כבר לגיל זקנה ושיבה, וחלה לפתע במחלה קשה.
ובעודו על מטתו סובל מחוליו, עלתה נשמתו לבית דין של מעלה, שם המתינו לו הדיינים.
"והדין היה ברור לחלוטין" סיפר הרידב"ז "נגזר עלי למות ולהחזיר נשמתי לעליונים. אלא שאיפשרו לי לסנגר על עצמי, ואמרתי לדיינים, בימים אלה אני שוקד על כתיבת פרוש לש"ס הירושלמי. וכידוע לכבוד מעלתכם לש"ס הירושלמי אין הרבה פרושים. וזו תרומה חשובה מאין כמותה לעולם התורה...".
היסו אותו הדיינים "נו, נו, יש מספיק תלמידי חכמים שיוכלו לסיים את מלאכתך המונומנטלית על הירושלמי, עם כל נחיצותה. לא זו סיבה מספיק טובה להאריך את חייך...
"ואז נסיתי" מספר הרידב"ז "סנגוריה מכיוון אחר. אני מוסר נפשי לעזור לאלמנות ויתומים. והחסד מעלתו עצומה...".
והדיינים בשמי מרומים, גילו קוצר רוח. "גם זו לא סיבה מספקת לתת לך אריכות ימים, תמיד נוכל למצוא גבאי צדקה מסורים ויקרים לפחות כמוך, שיעשו גדולות ונצורות למען יתומים ואלמנות. גבאים טובים לא חסרים...".
הרידב"ז חש באותן שניות שנידמו לנצח, חוסר אונים. הוא רצה לחיות, הוא ידע שיש לו עוד מה לתרום בעולם העשייה, אך לא מצא לעצמו כף זכות שתטה את המאזניים. לפתע הוא נזכר...
"רבותי הדיינים לפני חיתום גזר דיני למיתה, אני רוצה לספר לכם שרעייתי ואנוכי מקבלים את פני שבת המלכה כבר בליל שישי. אצלנו הבית מבריק ומצוחצח בליל שישי, המפה פרושה על השולחן, הפמוטים מוכספים ניצבים להם על גבי מגש הכסף מלאים בשמן זית זך, התבשילים עשויים היטב, ניחוח השבת מתנוסס באוויר הבית. בערב שבת, ביום שישי, אני נושא ונותן בדעתי, מה אוכל להוסיף עוד לכבודה של שבת... ודומני שאין בעולם עוד יהודי שמרחיב את תוספת השבת כמוני...".
הדיינים נאלמו דום. זו היתה טענה ניצחת, וסנגוריה חותכת דין. בית הדין שבעליונים פסק לרידב"ז עוד 20 שנות חיים, במהלכן הוא הספיק לסיים את פרושו על הירושלמי, לעלות לארץ ישראל, להתגורר בצפת, ולהקים ישיבה מפוארת ובה 150 תלמידים.
דברי חכמים - שבת
כל מצווה מתקנת איבר אחד של האדם - השבת מתקנת את כל הגוף.
(רבי אריה לייב מגור)