שערי מוסר
התנינים בכו על ג'ק סטון
ג'ק סטון בן ה- 80 היה מליונר כבד. כבר מגיל 16 האף שלו הריח כסף, ולא סתם כסף, אלא כסף גדול. הוריו היו חנוונים אפורים וחרוצים בעיירה אמריקנית זנוחה בקונטיקט, שאפילו את השם שלה הוא לא זכר, או לא רצה לזכור. ג'ק זוכר את עצמו כילד קטן מביט על אביו בסוף יום עבודה מתיש סופר 57 דולר במטבעות, תוחבן לארנק, ופונה לסדר קופסאות שימורים במדפים, ובקבוקי חלב במקרר.
"אני בחיים שלי לא אהיה חנווני" גמלה החלטה בליבו של סטון הצעיר. "אלה חיים עלומים, שיעמום נורא ובקיצור בלי עתיד כלכלי רציני. איך שאני ארגיש עצמאי אני לוקח את הרגלים נוסע לניו-יורק ומתחיל להתערבב בעסקים".
אמר ועשה. בגיל 16 נפרד ג'ק סטון מהוריו התשושים ונסע לניו-יורק. "אני חוזר אליכם מיליונר" הבטיח להוריו המודאגים שתחבו לכיסו 22 דולר ועוד כמה כריכים וכמובן פחית קוקה-קולה.
קשה לו לזכור מאין נבע חוש הריח העסקי שלו. קשה לו, למר סטון הישיש להגדיר האם זה האומץ, הנחישות, או יצר ההתאבדות שהקפיצו אותו גבוה גבוה בסולם הטריפ האמריקני של העשירות שנהנים לקנא בה, ולדווח עליה בעתוני הכלכלה הגדושים בסיפורי הצלחה.
תתפלאו, קשה פשוט להאמין, אבל העיסקה הראשונה של סטון ג'וניור היתה רכישתם של 500 תנינים פורטו-ריקניים שהובאו לארה"ב לתעשיית הארנקים. איך זה קרה? פשוט מאד.
בדרך הארוכה שבין העיירה העלובה שלו לניו-יורק, הוא הבחין בעתון דרום אמריקני מקומט וזנוח המונח על כסא. הוא פתח אותו וראה משבצת פירסום ובה כתוב "לאנשי עסקים עם יוזמה, לרכישה: להקת 500 תנינים לצורך תעשיית הארנקים. מחיר מציאה".
ג'ק ירד בתחנה האחרונה, קנה שני אסימונים וחייג. למזכירה שענתה לו הוא אמר בקול נחרץ "מה מחיר הלהקה?". המזכירה המתינה רגע מהורהרת, הקול מעבר לקו היה צפצפני משהו, ילדותי, זה לא קולו של איש עסקים, עם כל הכבוד. אבל עסקים זה עסקים, וג'ק קיבל תשובה "מחיר כל תנין 800 דולר...".
"קניתי" אמר ג'ק, ולא ידע מהיכן הוא מגרד 400,000 דולר. מהר מאד הוא התעשת, הוא איתר ב"דפי זהב" המקומי שלושה מפעלי עורות והציע לבעליהם עור תנין במחיר מציאה, 20% פחות ממחירי השוק. למותר לציין, שהוא כבר בדק את מחירי השוק.
המבט האמין שבעיניו עשה את שלו. ג'ק חיבר בין הדבקים, בין בעלי המפעלים לבין יבואן התנינים שהיה גם מגדלם, לא לפני שניהל עמו משא ומתן מתיש, במהלכו הוריד את מחיר התנינים ל- 550 דולר כל אחד.
"אני מייצג שלושה מפעלי ענק לעורות" אמר ליבואן הפורטוריקני, "תרד במחיר, ואני הופך אותך למיליונר" לחץ עליו תוך נפנוף כמות של בטחון עצמי צפוף שיכול היה להפעיל כמה טחנות-רוח. הקסם האישי, הכריזמה וכושר השכנוע עשו את שלהם.
כבר בעיסקה הראשונה שלו הרוויח הנער מקונטיקט סכום נכבד, והפך במהרה לידידם הקרוב של תעשייני הארנקים והעורות. מכאן קצרה היתה הדרך להשקעה ביהלומים, רהיטים, מסחר בנשק, נפט, וכמובן נדל"ן.
אנחנו גולשים לסוף. 64 שנות עסקים מוצלחים ביותר עברו על ג'ק סטון במהלכן צבר רכוש עתק וריפד בכמה מאות מיליוני דולרים את חשבונותיו. לדאבון הלב, לא היה לו זמן לישא אשה ולהביא ילדים לעולם. הוריו נפטרו 40 שנה לפני בשיבה טובה, שני אחיו הבוגרים שוכנו אחר כבוד במצב סיעודי בבית אבות ולא היה לו קשר אפילו קלוש עמם. סטון היה - בשורה התחתונה - רווק זקן שלא ידע מה לעשות עם הכסף שלו...
לפני כשנתיים צץ רעיון מטורף למדי במוחו. הוא גייס כמה קבלנים זריזים וביקש מהם לבנות לו ארמון, עם 180 חדרים, "וכל חדר" ביקש סטון "צריך עיצוב יחודי. אני רוצה גם גינת ענק של פרחי נוי ועצי פרי וגם בריכה גדולה ל...".
תוך שנתיים הוקם ארמונו של סטון על פני 50 דונמים שמסביבו גנים לתפארת, מפלים ומזרקות.
הוא ביקש מעורך דינו היהודי צ'רלי ניבן, להזמין לארמונו לא פחות ולא יותר 100 חנוונים מקונטיקט לסיור בארמונו, שלאחריו סעודה גדולה ותוכנית אומנותית. אותם 100 חנוונים מרחבי קונטיקט הכירו את ג'ק סטון, הוא לא היה אלמוני כלל ועיקר, אבל הם לא הבינו מה פתאום נפל בגורלם להיות אורחיו החשובים, וכי חסרים מיליונרים ברמה שלו שישמחו על ההזמנה. סטון לא נתן להם להסס וצרף לכרטיס ההזמנה העשוי עור תנין גם כרטיסי טיסה הלוך ושוב.
והם הגיעו כולם עד האחרון שבהם.
שלוש שעות ארוכות נמשך הסיור בארמונו של סטון. החנוונים היו כבר תשושים למרות שהם לא פסקו מלהתלהב משכיות החמדה, העשירות המהממת ומיגוון הרהיטים והשטיחים המרהיב לעין שבכל חדר וחדר. ואחרי החדרים הם חלפו על פני גני הפרי והפרחים, נשמתם כמעט נעתקה מן האדריכלות המדהימה והמירקם הססגוני שבין הצמחים לנחלים והמפלים.
עד שהגיעו לבריכה גדולה תכולה שהבהיקה בשמש במרכז גן הפרי. ג'ק סטון עצר את קבוצת החנוונים ופתח במונולוג אישי.
"רבותי החנוונים. אני ג'ק סטון המיליונר נולדתי לזוג הורים חנוונים. הם עמלו לפרנסתם יומם ולילה. אתם מכירים את העבודה, את מתח הרווחים הנמוך, הלקוחות המעצבנים, הסחורה שמתקלקלת, החובות לספקים. בקיצור פרנסה קשה. הורי היו עבורי - בין השאר - בית הספר הכי טוב כיצד לא לעשות עסקים. החלטתי כבר בנעורי, חנווני אני לא אהיה". ועכשיו שימו לב....
ג'ק סטון לחץ על כפתור סמוי במעקה הסמוך לבריכה. בקרקעית הבריכה נפער לפתע פתח עגול שקוטרו לא יותר ממטר. והנה מתוך הפתח גלשו פנימה 1, 2, 3, 4, לא פחות מ- 13 תנינים ירוקים בגודל בינוני עם מלתעות מאיימות למדי.
"שימו לב ידידי החנוונים. העיסקה הראשונה שלי בחיי היתה רכישתם של 500 תנינים, הייתי אז בגיל 16, העיסקה הצליחה ומשם המשכתי לרוץ. כיום אני איש זקן וערירי. אין לי בנים, ואין לי למי להוריש את הוני. החלטתי מתוך מחווה להורי שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפיים, להעניק לאמיץ שבכם לפחות מחצית מהוני, אבל זאת בתנאי אחד... כל שעליו לעשות הוא לקפוץ מכאן למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השניה, 30 מטר בסה"כ ואחר-כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת ואני אמלא אותה עד חצי הוני...".
"הנה עורך דיני צ'רלי ניבן שיחתימני מיידית על חוזה למילוי המשאלה, כאמור עד מחצית הוני. שימו לב אין לבקש אלא רק בקשה אחת ששווה הון עצום".
החנוונים היו המומים. סטון דמה בעיניהם למטורף, לחולה נפש. התנינים ציקצקו במים, מחייכים בתניניות אכזרית. איש לא ההין לעשות צעד נוסף, והם ביקשו להמשיך בסיור. "חבל" אמר סטון והמשיך בסיור כשפניו לעבר מנחת המסוקים... לפתע נשמעה צעקה וטפיפות-מים והבריכה הפכה גלית ורועשת. אחד החנוונים נראה שוחה ונאבק בתנינים באומץ רב, תוך שהוא מתקדם לעבר הגדה השניה. הנשיכות והשריטות שעשו בו התנינים, האדימו את המים, אך הוא לא נואש. דקות ארוכות נמשכה הסצינה המזעזעת עד שהחנווני ג'ון פריפקט נחלץ פצוע, נשוך וזב דם כשהוא מתאנק על שפת הבריכה.
סטון היה מרוצה עד הגג. "ג'ון ידידי, הרופא כבר בדרך אליך. עכשיו מה שנותר לך הוא רק לבקש בקשה אחת ואני אמלא אותה".
ג'ון פריפקט הפצוע זקף את ראשו המדמם ופלט בחירחור "אני רק רוצה לדעת מי הכלב שדחף אותי למים...".
סטון היה מאוכזב "ג'ון יקירי אנחנו נברר נחקור מי דחף אותך למים להתמודד עם התנינים, אך צר לי חבר, ביקשת בקשה אחת ותו לא. יותר כבר לא תוכל לבקש".
"אתה מבין מר לוי" ליחשש באוזני עורך דינו היהודי של ג'ק סטון, צ'רלי ניבן, "העולם הזה הוא בריכה של תנינים. בן אדם מסכן מפילים אותו לבריכה, והוא נלחם על חייו ומצליח לצאת ממנה שרוט וכאוב, אבל חי. בורא עולם אומר לו "בני יקירי אני מעריך את המאבק שלך, כל הכבוד על הנחישות והמאמץ, אני רוצה להעניק לך עולם ומלואו מן השפע האינסופי שלי...". נו, ומה עונה לו הבנאדם, "אני רוצה לדעת מי דחף אותי למים". אתה מבין מר לוי, אדם חכם מנצל את היסורין שלו כדי לזכות בנצח, החכם עונה לבורא "אתה הוא שדחפת אותי למים, ואתה גם הצלת אותי, עמדתי בנסיון החיים בגבורה, תן לי אבא שבשמים מקום טוב לידך. זה הכל". וזה כל ההבדל בין החכם לטיפש. זה מה שחשבתי אחרי הסצינה המזוויעה בגינת ארמונו של סטון המטורף".
"רגע" שאלתי את ניבן , "עשית אנלוגיה מדהימה לכל יהודי בר דעת מן הסיפור המשונה הזה. אבל מה תוכל לומר על ג'ק סטון עצמו שככה מסיים את הקריירה שלו... ערירי אבל מליונר".
"הייתי אומר" השיב ניבן "שהניטרף האמיתי בסיפור הזה הוא דווקא סטון קשישא שנפטר לא מזמן והותיר כמעט חצי מיליארד דולר לטובת אירגוני "צער בעלי חיים" ברחבי אמריקה. ואינני יודע אם חלמתי או לא, אבל התנינים שלו הזילו דמעות באותו מעמד, בעיקר על ג'ק סטון, כן, בעיקר עליו".
מאמר החכם
אילו היו הנרדפים יודעים את הטובה שעושים עמהם הרודפים הם היו רודפים אחריהם ונושקים שולי גלימותיהם.
(רבי אברהם מסוכצ'וב)
למה תלו את שר האוצר?
עני חשוב כמת.
האמת היא שמי שמרגיש עני, ייתכן מאד שכבר שולטת בו הרימה הרוחנית, ואכן חוט השערה מפריד בינו לבין החיים. חז"ל הספיקו לחנכנו, איזהו עשיר? השמח בחלקו. כך שהפרוטה אם נמצאת בכיס או לא, נוכחותה איננה בדיוק המתכון לאושר או לשמחה. לא חלילה שאנחנו בזים להמצאותו של חופן שקלים בכיס אבל כבר היו בעולם אנשים שעברו אותו בעניות גמורה, אבל עם חיוך מאושר בעיניים.
די אם נאזכר את רבי חנינא בן דוסא, שהסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, בעוד שכל האנושות כולה, סעדה את ליבה במגדנות ומעדנים על חשבון בנק הזכויות של התנא הקדוש, ואפילו לא אמרה תודה.
אלא שעניות היא לא תמיד דבר רע ובלתי נסבל. לעיתים היא ורק היא הזכות וכרטיס הכניסה לחיים. אבל לא עלינו עניות.
את הסיפור המתוק הזה, משל אם תרצו, שמעתי בליל ל"ג בעומר, סביב שולחנות עמוסים כל טוב, מפיו של ג'מיל, יליד חאלב. יהודי חכם, מלא שמחת-חיים שפיו מפיק מרגליות של חוכמה משלים וסיפורים פנטסטיים המעשירים את הלב והמוח. סגנונו הספרותי של ג'מיל הוא פשוט, אבל הניגון של הדברים, עם הנעימה הערבית חלאבית בעממיות קולחת, שווים הון עתק. הלוואי ויכולתי להכניס את נעימת קולו הססגונית והמסוגננת, לתוך הדפים.
"היה יהודי אחד, עני דלפון. נמאס לו מהחיים. כמה אפשר? אין לחם, אין יין, אין עוף, הילדים בוכים, האשה מקטרת. נמאס לו לבנאדם. אמר אין ברירה, אני נוטל נפשי בכפי. לא יפה להגיד, אבל רצה הבנאדם לשים קץ לחייו, זה מעשה לא ייעשה, אבל ככה חשב.
"חשב לעצמו, איך יקח את הנשמה שלו. והחליט שזה לא כ"כ חכם ויפה, שהוא חס וחלילה, השם ירחם, יקשור לעצמו חבל לצוואר, או אקדח לראש וכל מיני דברים לא מכובדים. סוף סוף היה עני, אבל עם טיפה כבוד.
"חשב חשב, ואז החליט. יש לי רעיון יופי יופי. ביום שישי בצהרים המלך עובר מול הבית שלי עם הפמליה שלו. השרים, הרוזנים, החיילים. הכרכרה שלו עם פנסים וסרטים צבעוניים, תענוג לעיניים, וכולם אומרים "יחי המלך" ויעני עושים לו כבוד. בקיצור מה אני עושה, פשוט מאד, אני מתקרב לכרכרה של המלך, ובלי פחד, מקלל את המלך בלי להפסיק, עד שהחיילים שלו יבינו שאני פגעתי בכבוד המלכות, יקחו חרב ויערפו את ראשי, וחלאס, שלום על ישראל. נגמרה העניות, נגמרו החיים, יתנו לי כמה כותרות בעתון, ונגמר.
"לא שאני חס ושלום לא אוהב את המלך, אוהב אותו דווקא, אבל זה רעיון טוב איך למות בלי לעשות נזק לעצמי בידיים, כך חשב העני.
"נו, חשב וגם עשה. התקרב למלך וקילל אותו "רשע, גנב, אכזר" ועוד כמה מילים שלא מתאים להילולא הקדושה של רבי שמעון בר-יוחאי.
"החיילים שמעו ככה, שלפו את החרב ועמדו לערוף לו את הראש... אבל פתאום שמעו את המלך צועק: "תעזבו אותו יא חוואג'ה, תעלו אותו פה אצלי על הכרכרה".
אבל המלך, כעסו החיילים, זה הכלב הזה... הוא חייב מיתה, הוא מורד במלך...
"שקט. מי שמדבר", אמר המלך, "אני מוריד לו את הראש".
"בסוף הכניסו את העני לכרכרה של המלך, והתיישב ליד המלך. תראו, זה היה מלך חכם. אמר לו "תשמע יא איבני, אני מסתכל עליך, והלב שלי אומר שאני צריך להעלות אותך לגדולה..." העני פקח העיניים שלו כמו רמזורים...
"כן" אמר המלך, "אני כבר החלטתי, אתה תהיה שר האוצר אצלי במלכות. ואני נותן לך לחתום, לעשות, לקנות, גישה חופשית לבנקים, לכספות, גם כן תקבל וילה וסוסים, והרבה כבוד...
"צ'יק צ'ק אצל המלך. הכניס אותו לארמון, הלביש אותו חליפה הכי מודרנית, שם עליו עניבה, והתחיל להסביר לו ענייני מלכות וממון. לא תאמינו, זה העני הזה, הפך לשר אוצר בינלאומי. קנה מכר, פיתח יזם, ובקיצור תוך חמש שנים, הגדיל את ההון של המלך פי כמה וכמה. שמו הלך לפניו, הוא הלך לפני השם שלו, וכולם עשו לו כבוד גדול. אמרו עליו, שמאז שנוסדה הממלכה, לא קם שר אוצר כמוהו. והמלך שיבח אותו בכל מקום, ונתן לו מתנות הרבה.
"והנה אחרי חמש שנים ויומיים, נתן המלך הוראה לתליינים שלו, לקחת את שר האוצר שלו, לקשור אותו, ולהכינו לתלייה פומבית בכיכר מול ארמון המלך.
"השר היה מזועזע. קשרו אותו ידיים ורגליים ותחבו אותו לשק. פתאום, ברגע אחד, מכל הכבוד שלו, נשאר ריח של תפוח-אדמה שרוף, ולך תדע עוד מעט גם יבוא הסוף שלו.
"החצוצרות תקעו והנה קושרים לשר האוצר את החבל על הצוואר. התחנן שר האוצר, לפני שתולים אותי, תנו לי להחליף כמה מילים עם המלך.
"כן" שאל המלך "מה רצונך?".
"סליחה אדוני המלך, אני שר האוצר הנאמן שלך, עשיתי רבות וטובות למענך, לא מעלתי, לא גנבתי, ההיפך, המלך אפילו התעשר ממני, למה אתה תולה אותי?".
"הא" כחכח המלך בגרונו "תשמע חבוב, אתה שכחת שקיללת אותי, וביזית אותי לפני חמש שנים מול אלפי אנשים...?".
"כן" בכה השר "אבל למה לא הרגת אותי אז? למה אז באותן דקות לא ערפת את ראשי? מה קרה? מה השתנה? הייתי בטוח שכבר שכחת מהסיפור הזה!".
"תשמע יא איבני" אמר המלך "אז, לפני חמש שנים, מה היית? כלום, סמרטוט, עני עלוב שאף אחד לא הכיר, ולא שמע. היום אתה שר אוצר מפורסם, מוכשר, מוצלח, עם הצלחות. עכשיו אני תולה שר אוצר עם מעמד ולא איזה עלוב נפש. מבין...?
"ואז התליין משך את החבל...
"אתם מבינים חברים" הסביר ג'מיל למאזיניו המרותקים "לפעמים העניות, העוני, זה החיים של הבנאדם. זה הבריאות שלו, זה הכי טוב בשבילו. זה צריך להכניס טוב טוב לשכל שלנו. נו מתי יגיע לפה הקבאב? ג'מיל רעב".
דברי חכמים
"כמה יש לרחם על אדם, החי בעוני, כדי למות בעושר".
(רבי יחזקאל משינובה)
למות מדאגה
למלך המצרי נמאס מהקיטרוגים של הקאדי המוסלמי על רופאו האישי, הרמב"ם. הקאדי התפאר בידיעותיו, ואמר שהוא רופא גדול מן הרמב"ם.
המלך החליט לבסוף לבצע תחרות בין השניים, ובכך לבחון מי רופא גדול יותר. "עליכם לרקוח רעל, וכל אחד מכם ישקה את רעהו. אח"כ רוצו לבתיכם וריקחו תרופה. מי שינצל הינו רופא גדול יותר, מי שימות... ימות."
הקאדי רץ לרקוח רעל.
הרמב"ם אמר בליבו: "אני רופא ומתפקידי להוסיף חיים לבני אדם, ולא לחפש נוסחאות להמיתם...".
ביום המיועד ניצבו הרמב"ם והקאדי לפני המלך. הגיש הקאדי את הרעל בפני הרמב"ם, ואילו הרמב"ם שפך מיץ תפוזים טבעי לתוך כוסו של הקאדי.
"שתו" פקד המלך. השניים שתו. הרמב"ם אץ רץ לביתו, ורקח לעצמו תרופה שתמנע את השפעת הרעל. ואכן השפעתו חלפה, חיש מהר.
הקאדי, אף הוא, רץ לביתו, נבוך מאד מטעמו של "הרעל". רקח לעצמו הקאדי תרופות לאין קץ. ושתה ושתה. החרדה מילאה את ליבו. "הרעל" המשונה הזה הדיר את מנוחתו. אחרי חודש ימים פגש בו הרמב"ם והנה הקאדי גדול המימדים, לא שקל יותר מ- 50 ק"ג.
"תאכל לחם ושתה חלב" יעץ לו הרמב"ם. הקאדי שסבור היה כי הרמב"ם רוקם מזימה להמיתו גזר על עצמו תענית מלחם וחלב. אחרי שבוע פגשו הרמב"ם ומשקלו של הקאדי לא יותר מ- 38 ק"ג. "תאכל בשר כבש" ייעץ הרמב"ם. והקאדי גזר על עצמו לא לאכול בשר כבש, פן הרעל יגרום לו למות במהרה.
יומיים אח"כ שכב הקאדי חולני ושדוף במיטתו. הרמב"ם בא לבקרו ונשאל: "איזה רעל רקחת לי?".
"זה לא היה רעל" השיב הרמב"ם, "זה היה מיץ תפוזים..."
הקאדי שמע את התשובה ומת מהתקף לב.
המלך הזעיק את הרמב"ם והתעניין: "אמור לי רופאי האישי, איזה רעל מתוחכם רקחת, שהצליח להמית את הקאדי אט אט...?".
השיב הרמב"ם: "אני רופא של חיים. נתתי לו מיץ תפוזים טבעי".
"אם כן" שאל המלך "כיצד מת הקאדי?"
"הוא מת מדאגה" השיב הרמב"ם "פשוט מת מדאגה".
חבל לדאוג
הרבה מיץ תפוזים טבעי וטוב משקה אותנו אבינו שבשמים, ואנחנו טועים לחשוב, שחלילה זה רעל. וכשם שלא עלתה לרגזן רגזנותו, לא עלתה לדאגן אלא דאגנותו.
והכל לטובה. חבל לדאוג.
סיפור בלי סוף
יש סיפורים שאין להם סוף. הסוף שלהם נשאר לו תלוי באוויר לצורך חשבון-נפש, לצורך בדיקה מעמיקה בחביונות המצפון האנושי. יש סיפורים שהם לא בדיוק סיפורים, וגם אם נספר אותם הכי יפה ומסוגנן שביכולתנו, יוצא שהסיפור לא העיקר, אלא האינ-סיפור שבסיפור. זה אולי נשמע קצת פילוסופי, בלתי נתפס, אז ברשותכם בואו נצלול לאותו אנטי-סיפור, שהסוף שלו ישאר תלוי על הגרדום, כדי שנוכל להתבונן, ואולי להסיק גם כמה מסקנות אישיות.
אברהם רחמים הוא בן למעלה מ- 90, והגיל תתפלאו באמת לא מהווה גורם בעייתי, לכל מה שקשור לצלילות מוחו, לאיכויות התנסחותו, ולכושרו הפיסי. אברהם, יהודי דתי הוא טיפוס די שקט, צנוע, נחבא אל הכלים, העוסק בזמנו הפנוי בציור, בפיסול, בשמיעת מוסיקה קלאסית, וכמובן בקריאת תהילים. ממרומי גילו הנושק ל- 100 (סבלנות) הוא מביט אל בני הדור הזה, במבט כאוב ובתחושת פיספוס.
הצעקנות, הציניות, הלבוש המוחצן, חוסר הסבלנות, הם לא מאפיינים שאהובים עליו. להגיד שהוא הצליח בחינוך בניו ובנותיו? נניח. אבל נכדיו כבר נראים כמו נוער ישראלי לכל דבר, וזה לא דבר שגורם נחת רבה לאברהם שיחיה.
מה שכן, ישנו דבר אחד המלווה את אברהם רחמים, ונותן לו דלק ועוצמות למשוך את חייו עד 120 כאלמן בודד, שצאצאיו לא בדיוק ממלאים את חייו באור ובשמחה. קורה.
הוא בנה את בית הכנסת "אורות התנאים" בשכונתו לפני כ- 50 שנה, והוא קשור אליו בעבותות של אהבה. הוא היה המסגר שבנה והלחים את שער הכניסה החלוד והחורק. הוא הקים את הגדר הארוכה, הוא זה שניסר את הקורות כדי לבנות מהם תיבה משובחת במרכז בית הכנסת. הוא האיש שמדי שנה (עד שנחלש) עלה לגג השטוח ופיזר זפת בחורף שלא יסבלו מנזילות, ובקיץ פיזר סיד שלא יסבלו מחום. הוא שדאג להביא את הלחם והסלטים לסעודה שלישית, הוא שהחליף ברזים שדלפו, וזגוגיות שנשברו.
לזכותו של אברהם רחמים ייאמר, שהוא עשה את מלאכתו בחרישיות כזו, לא מורגשת. אף פעם לא שמעו אותו מתייהר בעובדות הללו, או ממרפק לעצמו איזה מעמד בקהילה. שומכלום. לגבאים הוא נתן את כבודם, לרב בית הכנסת הוא הותיר מרחב פעולה רחב להתגדר בו, ותמיד האיר פנים למתפללים הצעירים שפקדו את המקום מעת לעת. חיפוש כבוד, לא היתה המחלה שלו. ואתם יודעים מה, הוא אפילו לא נדנד לאף אחד כדי לקבל קמצוץ של הכרת הטוב, על 50 שנות פעילותו. למותר לציין, שבני גילו, מייסדי המקום, ברובם עברו לעולם שכולו טוב, ואברהם היה מ"אחרוני דור הנפילים", כמו שנוהגים לומר.
בית הכנסת היה והינו מוקד חייו. הוא חש בין הכתלים, התיבה, ארון הקודש, כמו מלך נערץ, כמו יהלום שבכתר. כמו דג צבעוני באקווריום זוהר.
עד שיום אחד הלב בגד בו. גם זה קורה. הוא נאנק במיטתו ובשארית כוחותיו חייג והזמין אמבולנס. במשך ארבעה שבועות ריחף אברהם בין החיים והמוות, מחובר למכשירי החייאה ומקבל הזנה מזונדה. מעת לעת כשהיה חוזר להכרה, היה מניע ראשו ימינה שמאלה, ומחפש בעיניים בורקות מבקר, ידיד, בן משפחה. איך אומרים ברוסית - נייט. הכורסא סמוך למיטתו היתה בדרך כלל ריקה ושוממה.
אחרי חודש וחצי, לאחר שיקום לא קל, חזר אברהם רחמים לביתו מלווה במטפל תאילנדי. אכן כן, הוא נחלש, אבל עם כל זאת, כוחותיו עמדו לו לצעוד לאיטו לבית הכנסת, מרחק של כ- 100 מטר מדירתו.
בשבת, בין תפילת שחרית לתפילת מוסף, ולפני קריאת התורה, נוהג רב בית הכנסת לשאת דרשה בת 20 דקות. הפעם נעתר הרב לבקשתו של ר' אברהם רחמים, שביקש לשאת כמה מילים. רשמו לפניכם: הדרשן של השבת הוא זקן המתפללים. מעמד נדיר.
הוא עלה בצעדים איטיים על הבימה, נאחז במעקה, ובקול חרישי נשא דבריו. הוא פתח בדברי תורה פשוטים ומובנים לכל אוזן, חידושיו היו מוכרים לציבור המתפללים, שדי היה מופתע שהקשיש החביב נטל לפתע את תפקיד הרב.
... ואז הגענו לקטע הדרמטי.
"את אחי אני מבקש" אמר אברהם רחמים לציבור, "יוסף הצדיק, ביקש את אחיו, לשאול בשלומם, לבדוק מה חסר להם למרות הסכנה בדבר, למרות הטינה של אחיו, הוא היה נחוש לקיים את ציוויו של אביו. לבקש את אחיו, לדרוש בשלומם... רבותי וידידי, מתפללי בית הכנסת, גם אני אומר לכם "את אחי אני מבקש". מבקש, אבל בקשתי כעפרא ד'ארעא. אין שם על לב. רציתי לומר לכם כמה מילים שעל ליבי. כמעט כולכם יודעים, שאת בית הכנסת הזה בניתי ב- 10 אצבעות, יש לי חלק בכל קיר, בכל פינה, גם התיבה שאני ניצב עליה היא פרי מעשה ידי. היו ממייסדי בית הכנסת שסברו שהתיבה לא תחזיק מעמד, עקב חוסר המקצועיות שלי בנגרות, אבל הנה היא ניצבת חסונה ויציבה והם כבר עזבו את העולם... אתם אולי לא יודעים, אבל שכבתי למעלה מחודש בבית חולים, בין חיים למוות, חצי גוסס ומתאנק מכאבים, ואף אחד מכם לא שאל עלי... אף אחד מכם לא בא לבקר... לא התעניין. היו לי שם שעות קשות של בדידות, חשבתי לעצמי, אברהם, לפחות המתפללים, יזכרו אותך לטובה, יבקרו אותך... יחייכו אליך. סוף סוף הם האנשים הכי קרובים אליך, חשבתי שאני כמו סבא טוב שלכם, או לפחות ידיד קרוב, אפילו רחוק. כל כך רציתי שמישהו מכם יזכור אותי, יתעניין בי, ישאל עלי... עורבא-פרח. לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד מכם. את אחי אני מבקש, אבל אחי אינם מבקשים אותי. תודה רבה לכם, גם לך כבוד הרב, ושבת שלום".
את האוויר המחשמל בחלל בית הכנסת ניתן היה לחתוך בסכין. ההלם היה קשה ומסעיר. אברהם רחמים ניגש לפינתו, פתח את הסידור והשאיר את עשרות המתפללים והרב פעורי פה וחסרי נשימה.
וזה רבותי סיפור שאין לו סוף. הסוף, כמו שאמרנו, תלוי באוויר לנגד עיננו חיוור ורועד וזועק את זעקתו. נמצאים סמוך אלינו אנשים רבים וטובים זקנים וצעירים שזקוקים לתשומת-לב, לחמימות, לביקור חולים, לחיוך לבבי. מאמץ כל כך מועט נדרש מעמנו, וכל כך הרבה חסד טמון בו. ואנחנו פוקדים את בית הכנסת, את בית המדרש, לומדים ודורשים מתפללים וקוראים תהילים, משחקים את משחק הצדיקים, ואוי אוי אוי, עד כמה טועים (ורעים) אנחנו. אדם ............ אצל עצמו...
"את אחי אנוכי מבקש, אך אחי אינם מבקשים אותי". לשמוע ולהזדעזע מעורלת-הלב. רגע של מחשבה...
אהבת חברים
אהבת חברים אמיתית היא להרגיש מה שחסר לחברו.
(רבי משה לייב מסאסוב)
דירה למכירה
"שלום לך הרב קובי לוי, שמי חיים בן דרור, קראתי בשבוע שעבר את הסיפור הנוגע ללב שלך על אותו יהודי זקן שבנה בית כנסת בעשר אצבעות, וכשחלה ואושפז בבית החולים במשך חודש וחצי איש מן המתפללים לא טרח לבקרו. נורא, ממש נורא. רציתי לדבר איתך, ולספר לך על הבדידות. גם אני איש אלמן ובודד, שני בני עזבו לחו"ל ומלבד שיחות טלפון פה ושם אין לי עמם שום קשר. פעם בשנה או שנתיים הם מגיעים לארץ למספר ימים וחוזרים, כך שיוצא לי במשך ימים ושבועות וחודשים להישאר עם עצמי, מול התמונה של אשתי ז"ל התלויה בסלון, ועם המון זכרונות עשירים על ימים טובים יותר. תראה, אני לא טיפוס נוסטלגי, ולא מתבכיין, ואין לי טענות כלפי אף אחד, אני מאמין בהשגחה הפרטית המעמידה כל אדם על מקומו בצורה מדוקדקת. מה שמוטל על כתפי, כאיש מבוגר, קצת חולה, זה לנצח את "הלבד". לא טוב היות האדם לבדו. אז כמו כל יהודי טוב, אני פותח את הבוקר בתפילה, קצת תהילים "חק לישראל", אבל באיזשהו שלב בשעות הערב, יורד עלי ענן של גלמודיות, אבל בחסדי שמים, גם אותו אני מצליח לנצח. והנה לפניך סיפור מענין, סיפור שאני מכיר ממקור ראשון.
"ובכן, באחת בערים המרכזיות בארץ, התגוררה אשה קשישה אחת בשם גברת שוורץ בבנין דירות גדול. גם היא, כמוני, נותרה לבדה מכל עמלה. בנותיה גרו רחוק, בעלה עזב לעולם שכולו טוב, ומה שנותר לה לעשות זה לסרוג ולהתגעגע. ואתה יודע הרב לוי, נשים הם רגישות יותר מגברים ותחושת העיזבון היתה קשה עליה. והנה גמלה החלטה בליבה: אמכור את דירתי, ואעבור לגור סמוך לאחת מבנותי, אולי ארגיש פחות עזובה, פחות גלמודה.
"ובכן, חשבה ועשתה. כבר למחרת הזמינה גב' שוורץ שלט מאיר עיניים בגודל 2 מטר על מטר, שהוצב הדוק באזיקונים על מרפסת ביתה הפונה לחזית, "דירה למכירה". שלט סטנדרטי, עם מספר טלפון בתחתיתו.
"נו, והשלט כמובן עשה את שלו. סוף סוף דירתה של הקשישה היתה בשכונה איכותית בעיר מבוקשת בקומה שניה, כך שנוח ליהודי ירא שמים בשבת, לטפס בקלילות 20 מדרגות ולהגיע הביתה לקידוש, לא מותש ולא סחוט וגם בלי טובות של מעלית שבת, שיש מי שחולק על השימוש בה. הדירה היתה בת ארבעה חדרים גדולים מרוהטים היטב, צבועה לעילא ולעילא, מטבח גדול עם שני כיורים בשרי, חלבי, שני שרותים, שתי מקלחות, ומן הצד האחורי השתרע לו גן ציבורי גדול, ובו כר דשא ענק עם עצי נוי מרהיבים. במרכז הגן נדנדות ומיגלשות, וצחוקם של ילדים מאושרים מתגלגל לו בכל הסביבה.
"וכך חלפו להם חודשיים שלושה, והשלט עדיין ניצב על כנו. הדירה של גב' שוורץ לא נמכרת. חצי שנה כבר מאחורינו, בעלי ענין רבים וטובים עולים ויורדים, אך משום מה העסק תקוע. דירתה של הגברת מבחינת איכותה, ומבחינת מיקומה צריכה היתה להיחטף תוך שבועיים שלושה. נייט. העסק עמד במקום קפוא לחלוטין. אחרי שנה ושנתיים, השלט כבר איבד מזוהרו, פה ושם התקלפה אות אחת או שתיים, אבל לעוברים ושבים היה ברור שהוא עדיין ניצב וצועק: יש פה דירה למכירה!!! בואו לקנות!!!
"כך חלפו להן ארבע שנים, אחת משכנותיה של גב' שוורץ התפוצצה מסקרנות. היא שמעה שהקשישה מעוניינת למכור ולעבור לעיר אחרת, אבל החידה מדוע הדירה לא נמכרה עדיין ניקרה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם המחיר גבוה או שמא יש פגם בדירה שמרחיק קליינטים? מעניין.
"הו ערב טוב שכנתי היקרה", גב' שוורץ כהרגלה האירה פניה לשכנתה הצעירה "מה אוכל לכבדך?".
"תראי גב' שוורץ" אמרה השכנה "אני שמה לב, שהשלט שלך ניצב ארבע שנים על עומדו, ודירתך עדיין לא נמכרה. חשבתי אולי אוכל לעזור לך במכירה... מה בדיוק קורה?".
"את באמת רוצה לשמוע? אז שבי".
"לאחר שהגישה לה כוס לימונדה ועוגיות תוצרת בית החלה הגב' שוורץ לספר מדוע הדירה עדיין לא נמכרה.
"ובכן שכנה יקרה, אני אשה כבת 80 ויותר, ומזה 10 שנים אלמנה. שתי בנותי מטופלות בילדים רבים וגרות בערים רחוקות. כשהרגשתי בריאה וחזקה, העדפתי שלא להטרידן כי תפקדתי היטב, אך כשחליתי הבדידות כמעט ונצחה אותי, ולכן החלטתי למכור את דירתי, ולקנות דירה בסמוך לאחת מהן. לאחר שקבעתי את השלט התחילו להגיע קונים פוטנציאלים, ואני חייבת לומר לך בלי עין הרע, אנשים נפלאים, אחד אחד. אחרי סיור בדירה הם התיישבו בסלון, הגשתי להם פירות ועוגות, בשלתי קפה. הם סיפרו לי על עצמם ואני סיפרתי על עצמי וגיליתי עולמות נהדרים של בני אדם. בדרך כלל הגיעו לכאן זוגות צעירים, שכיסם לא איפשר להם לרכוש את דירתי, אבל דאגתי שהם יצאו מכאן מרוצים ושמחים... לפעמים כשראיתי שמדובר באברך הכנסתי לו במעטפה 100 ₪ או יותר ותחבתי לו ליד. זה המעשר שלי, הייתי משכנעת אותו... בקיצור, את לא תאמיני, הקונים הללו מילאו את חיי באור ובשמחה, עם חלקם אני בקשר טלפוני עד היום. לפני כשלוש שנים הגיע אלי יהודי נכבד, אמיד מאד עם מזוודה מלאה דולרים. גברת שוורץ שמעתי שאת מבקשת מחיר גבוה, אמר לי, אני מוסיף לך על המחיר שלך עוד 10,000 דולר, בואי נספור את הכסף, ומחר נפקיד אותו בבנק. את הדירה הזו אני קונה לבתי הבכורה שתנשא בחודש הבא בשעה טובה. בואי נסגור עיסקה.
"לפתע הרגשתי שעולמי חרב עלי סיפרה הגברת שוורץ לשכנתה, הסחרחורת עמדה למוטט אותי. התיישבתי, ולאחר שנרגעתי אמרתי לאיש המכובד: תודה על נדיבותך... אבל דבר איתי בחודש הבא, אני מעדיפה בינתיים להישאר כאן.
"ואני עדיין כאן. וכנראה שאשאר כאן עד יום מותי, עם השלט הדהוי ועם הקליינטים הנחמדים שיבואו ויסיירו, וישתו קפה, וינעימו לי את זמני. ואגב אני מבקשת את סליחתם לפני שהם הולכים, על כך שבעצם אינני בשלה עדיין למכור את הדירה. והם לא יוצאים מכאן בלי להגיד לי שהם סולחים, ומבלי להודות לי שבעצם הנעמתי להם את זמנם... והם הנעימו את זמני". כך סיפרה הגב' שוורץ לשכנתה.
"ובכן מר לוי, לפני כשנתיים הגב' שוורץ נפטרה, ובצוואתה היא הורתה שביתה בן ארבעת החדרים יעבור לרשות עמותה שתפעל להנעים את זמנם של קשישים ובודדים. הדירה הפכה בשעות היום למרכז תורני שוקק לבני הגיל המבוגר, ובשעות הערב פועל בו מוקד של מתנדבים צעירים וטובי לב, אשר עורכים ביקורי בית בבתי בודדים ומקדישים תשומת לב למי שמבקש.
"ואני, הרב לוי, אחד מן האנשים שנהנה מאד מן החסד של הדירה שלא נמכרה. ולא תאמין, השלט עדיין ניצב על תילו באותה מרפסת, "דירה למכירה", ואני בכל פעם בדרכי הביתה מרים את ראשי אל-על, מביט בו וחושב, שתהיה בריאה הגב' שוורץ זכרונה לברכה, איך שהיא הצליחה להפוך שלט דהוי למפעל ענק של חסד".
תורת חסד
עשה חסד עם מי שראוי לו, ועם מי שאין ראוי לו.
(רבי שלמה אבן גבירול)
תוכחה אקדמית תוצרת סורבון
הנער הנעים שלמה משה נ"י עלה ממרוקו לישראל, עם שאיפה יוקדת להפוך לתלמיד חכם וגדול בתורה. והימים, ימי מדינת הבוסר, שנות ה- 50 למניינם, הצנע הסגפנות, מצב בטחוני מעורער, העליות הגדולות בצפון-אפריקה. שלמה משה הקטן ידע כי הסכנה מבית חמורה מן הסכנות מבחוץ. מסע העברה על דת שניהלה התנועה הציונית אכל כל חלקה טובה ואיים גם עליו. רבבות ואלפים נשאבו אל תוך הואקום הציוני, למושבים, לקיבוצים, לתנועות הנוער, ומשם קצרה היתה הדרך לאבד את הצלם היהודי, ולצעוד בעינים עיוורות אחרי ההבל.
בחסדי השם, ועם הרבה שאר-רוח ואמביציית נעורים חסרת פשרות, הצליח שלמה משה להיכנס לד' אמותיה של הישיבה המעולה והקדושה "תפארת ציון", שהוקמה בהנחיית "החזון איש" כדי לקלוט ולרומם גם בני נוער עולים, כדי להצילם מיד הכורת הציוני שהרחיב את מעגלי הצחיחות והשממה בקרב בני עדות המזרח התמימים, שרובם צעדו לעברו כצאן המובל לטבח הרוחני.
חינו של הנער כבש לבבות, ובמיוחד קרב אותו הגאון הגדול הרב שמריהו גרינימן זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים שבדור. פקחותו, שנינותו ותמימותו של הנער שבו את ליבו, והוא נהג לאמצו בחום אל ליבו, ולהשתעשע עמו בפלפולי הגמרא. הנער העולה ממרוקו, היה חריף ובקיא, וזכרונו חבק מכמנים עצומים בכל הש"ס, אשר על כן ניהלו השניים פולמוסים סוערים ובוערים על אמיתותן של סברות במצולות האינסופיים של הוויות אביי ורבא.
הרב שמריהו אמר לכל מי שהאזין לו "זה הקטן גדול יהיה".
באחד הימים הובהל הרב שמריהו גרינימן לבית החולים. לאחר איבחון ובדיקות מקיפות, הוחלט לאחר התייעצות עם ה"חזון איש", כי יש להטיסו לצרפת, לרופא בעל שם עולמי, המתמחה בבעיה הרפואית ממנה סבל.
הפרידה בין הנער למיטיבו היתה נרגשת. פיו של שלמה משה לא פסק מתפילה ומתהילים לרפואת רבו מיטיבו.
אחרי מספר שבועות חזר הרב גרינימן מצרפת, חזק ובריא יותר. לאחר מספר ימי מנוחה ביקש שלמה משה לבקר את הרב, ולשמחו עד כמה שניתן. עיניו ברקו מהתרגשות כשנפתחה הדלת, הוא צעד פנימה אל הקודש והתיישב סמוך למיטתו.
"אמור לי ידידי הצעיר" פנה אליו הרב גרינימן "האם למדת לאחרונה מסכת גיטין?".
כן. השיב.
"האם אתה מונח היטב על פרק פלוני?".
כן.
"האם אתה שולט כמו שצריך בדף פלוני אלמוני?".
דומני שחזרתי עליו כמה פעמים.
"האם זכורים לך דברי התוספות בדיבור המתחיל...?".
זכורים, כבוד הרב.
"אם כן, חזור על דברי התוספות במקום".
הנער שלמה משה חזר על דברי התוספות כמעט מילה במילה...
ואז הקשה הרב גרינימן קושיה על דברי התוספות וביקש מידידו הצעיר להשיב על הקושיה.
ובכן, השיב שלמה משה, קושייתך כבוד הרב, היא קושייתו של המהרש"ל על דברי התוספות והוא אף מתרץ את קושייתו וזה לשון התרוץ...
אורו עיניו של הרב, ופיו לא הפסיק מלחייך חיוך מאושר של חדוות התורה.
שלמה משה שאל בביישנות על מה גדולה השמחה, הלוא סוף סוף סוגיה זו ידועה ומפורסמת ואין כל חידוש בדבר, הקושיה והתרוץ מוכרים.
"ובכן ידידי" סיפר הרב "במהלך הטיפול הרפואי שלי בצרפת נפגשתי עם גוי משכיל, פרופסור הנושא 13 תארים באוניברסיטת סורבון. לאחר שווידא שאני יהודי, שאל אם אני לומד תורה. סיפרתי לו שכל אחי ובני עוסקים בתורה ואז שאל אותי את הקושיה העצומה על דברי התוספות . אלא שמזכרוני נשמטה קושיית המהרש"ל. אבל לאחר הרהור קל, תרצתי לפרופסור הגוי בדיוק את תרוצו של המהרש"ל".
עיניו של שלמה משה נפערו בתמהון. אינני מבין, כבוד הרב מספר לי שגוי צרפתי היקשה עליך קושיה מדברי התוספות במסכת גיטין, הלוא היה עליו לדעת את דברי רש"י בסוגיה על בוריים, ולהיות מונח ישר והפוך בפשט הסוגיה על כל אופני השקלא והטריא... קשה להאמין, פשוט קשה להאמין.
"כן ידידי, אכן כך. הפרופסור הגוי היה בקיא בסוגיה כמו אחד מן הצורבים... אף אני תמהתי מן העובדה הזו ולשאלתי השיב הגוי: אני מדען מאד מפורסם בצרפת ובעולם כולו. לפני מספר שנים נפגשתי עם קבוצת מדענים יהודיים שעסקו בלימוד ובהתנצחות סביב ספר... שאלתי אותם על מה הויכוח, והם השיבו לי יש כאן ספר תלמוד, ובספר הזה טמונות כל החוכמות עלי אדמות. כל החוכמות? כן השיבו המדענים היהודים, הכל טמון כאן, ב"מדע התלמודי", שהוא בעצם נקודת החיבור עם השכל האלוקי, של מי שאמר והיה העולם. הסקרנות אכלה בי בכל פה, והחלטתי ללמוד את "המדע היהודי" שבספר המשונה שלהם. התחלתי ללמוד א' ב', ואחר כך כתב רש"י, ומשם התחלתי ללמוד חומש, פסוק אחר פסוק, ותנ"ך ומשניות, עד שהגעתי לגמרא. ואני כבוד הרב גיליתי שאכן כנים דבריהם, וכל החוכמות בתבל גנוזות כאן בתלמוד. אסטרונומיה, פיסיקה, כימיה, רפואה, גאולוגיה, גאוגרפיה, חיזוי העתיד, תעלומות העבר. ה-כ-ל. ומאז כבוד הרב, אני שוקד על התלמוד יומם ולילה. מתרוצץ כאחוז אמוק ממסכת למסכת גומע את דברי הראשונים ואת דברי האחרונים מתעכב על כל קוצו של יוד. ומאחר וגיליתי שכל החוכמות כאן בתלמוד, אינני פותח אף ספר מדע אחר. רק גמרא וגמרא, אין שום צורך בספר אחר...".
"ואז" מספר הרב גרינימן לתלמידו "שאג לפתע הגוי, שאגה גדולה ומבהילה. שמריהו!!! למה אתם אוכלים ושותים? מאיפה יש לכם את החוצפה להתבטל מלימוד הגמרא? אם הייתם יודעים איזה עומק יש בגמרא, איזה חוכמות מופלאות עד אין חקר, לא הייתם ישנים, הייתם שקועים בה מבוקר עד בוקר... אני שואל אותך קושיה קטנה בתוספות ואתה צריך לחשוב? ככה לומדים שמריהו? ככה לומדים?!".
בתוכחה דוקרת זו תקף הפרופסור הגוי את הגאון האדיר ר' שמריהו גרינימן... והדברים נוקבים ומבהילים.
הסיפור המדהים הזה סופר לא מכבר על ידי הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, בעצרת אלפים לסיום הש"ס בישיבת "תפארת למשה" בעיר נתניה.
הראשל"צ הוא הנער בסיפורנו, ולמותר לציין שאוזניו שמעו מפי קודשו של הרב גרינימן זצ"ל את התוכחה של הפרופסור מסורבון. יהודים! על מה ולמה ביטול תורה?". הגוי אומנם נשאר גוי, אך מה יהא עלינו.
וכל מילה מיותרת.
דברים של טעם
פלוני לומד תורה, אך מה לימדה תורה את פלוני?
(רבי מנחם מנדל מקוצ'ק)
מוציא להם ת'נשמה
אוי הלב, אוי הלב.
אך לפני שנעסוק ברמת אטימותו של הלב, מן הראוי שנאזכר פה סיפור מליצי-עממי שאינו מוכר לרבים.
וכך מספרים.
כאשר כילה הקב"ה לברוא את העולם, על יבשותיו, הימים, וכל שלל הנבראים, החיות, העופות, הצמחים והעצים, דגי הים והרמשים, הוא ביקש מן המלאכים להתייצב בפניו כדי לקבל תפקיד פרטני, בתוך המרקם הנשגב של הוד העולם ויופיו.