שערי מועד · הקשר שבין נעליו של וולוולה לרבנו יונה
חלום מן הסוג הזה, כל יהודי עבד השם, היה מאחל לעצמו.
ובכלל טוענים מעתיקי השמועה כי ככל שאדם עוסק בחידושי תורה ובחוכמת המוסר של רב פלוני פלמוני, אזי נוצר קשר הדוק בין הנשמות, קרי בין הלומד לבין המלמד, גם אם החיבור ביניהם נוצר ע"י ספר. וככל שעוסק הלומד בתורת המלמד, אזי ישנו סיכוי סביר בהחלט, כי בעת פטירת הלומד, יבוא המלמד ויקביל את פני התלמיד. כך למשל רבים הם הסיפורים על אומרי תהילים צדיקים שזכו בשעת פטירתם לקבלת פנים ע"י... דוד המלך.
הסבא מקעלם, כך מספרים, חלם באחד מלילות עשרת ימי תשובה חלום מצמרר. והנה בחלומו רבנו יונה מגירונדי, מי שחיבר את ספר המוסר הקדמון "שערי תשובה", מגיע עוד מעט לבית הכנסת המרכזי בקעלם, ועומד לשאת דרשת מוסר לקראת יום הכיפורים.
התרגשות ותכונה בעיירה. רבנו יונה, מי לא קרא, מי לא שינן את אימרות המוסר הקולעות שלו, החדות, החודרות אל הקרביים כחיצי אש. מי לא מדפדף בין הדפים המצהיבים של "שערי תשובה" ומחפש שם את עצמו, מנסה לזהות את העקמומיות הפנימית שלו, את עיוותי ההשקפה והדעה, מי לא חושף שם, בין המילים החכמות היוצאות מלבו של ראשון, את נבכי יישותו הרוחנית, ומגלה להוותו, כי הוא שייך לאחת מארבע הכתות. אולי חנפן, אולי שקרן, או מספר לשון הרע, או אולי ליצן... השם ירחם.
וכשרבנו יונה עוזב את כל ספריו, כתביו וחידושיו ועומד לשאת דרשה בקעלם, מי לא יוצא? החנוונים סוגרים חנויות, הירקנים אוספים ומאחסנים ירקות, הסנדלרים לוקטים מסמריהם ופטישם, עוטים על עצמם חליפות ושטריימלים ואצים לכוון בית הכנסת, שהרי להפסיד מילה מדיברות קודשו של רבנו יונה מגירונדי, זה הפסד רוחני שאין לו מחיר, ואין לו רֵע.
גם הסבא, יישר את דש חליפתו, הדביק כובעו לראשו, והרים רגליו לכוון בית הכנסת. הוא לא האמין למשמע אוזניו, הנה עוד מעט הוא יוכל להביט בהדרת פניו של אחד מגדולי הדורות, ולהתבשם מחוכמה עילאית שבוודאי תעורר אותו לתשובה שלמה ותזקק את יראתו כצרוף הכסף, או כצרוף הזהב.
וכבר מרחוק רואה הסבא מקעלם, את תושבי עיירתו האהובים נכנסים לבית הכנסת ומתיישבים והנה גם הוא ניצב סמוך לכניסה, ובפתח עומד לו שומר גברתן זעוף פנים, אשר מודיע לו חד וחלק: "אתה אדוני לא נכנס!!!"
הסבא מקעלם משתומם, "אני לא נכנס?" הוא שאל בשפה רפה "אני הסבא מקעלם...".
"הסבא מקעלם והסבא מטוקיו, אתה לא נכנס" חזר השומר על הצהרתו המפתיעה והמחוצפת והמשיך לחסום את הפתח, ומאידך נתן לכל מי שרק רצה להיכנס ולתפוש מקום טוב.
"יסלח לי כבודו" אמר הסבא בענווה "אבל אני הרב של העיר הזו...".
שטויות...
"אני ראש הישיבה".
נו, אז מה.
"אני... מרביץ כאן תורה לכל האנשים שאתה רואה כאן, אני מורה ופוסק הלכות...".
נו, אז מה.
הסבא היה המום והוסיף "תשמע נכבדי, אתה אולי לא מבין - עם כל הענווה - אבל כל התורה והחוכמה והמוסר של קעלם בעשרות השנים האחרונות, זה ממני".
השומר היה עקשן, וכאילו המילים הרכות והמתחננות של הסבא, עברו הרחק הרחק מעל ראשו.
הסבא עצם עיניו, ולא האמין. איזה בזיון. כל התושבים בפנים, והוא בחוץ. רק לו אין זכות לשמוע את הדרשה המופלאה של רבנו יונה, אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. הסבא חש סערה יוקדת מפעפעת בחזהו וחיפש מוצא מן הסבך, עד שצץ רעיון במוחו...
"תשמע יקירי, אתה אולי לא יודע, אבל אני האבא של נחום זאב, המכונה וולוול. הוא הבן שלי...".
"מה? באמת?" אורו עיניו של השומר הקשוח. "חבל שלא אמרת זאת קודם. אם נחום זאב הוא בנך, אזי אין שום בעיה, הכנס פנימה בכבוד, בכבוד רב".
"תודה" אמר הסבא וצעד קדימה.
אבל כאן, ממש בנקודה הזו, הוא התעורר מן ... החלום. אין דרשה, אין בית כנסת, אין רבנו יונה. חבל.
הסבא הזעיק מיד את בנו ושאל "הסבר לי בני יקירי, מה פשר הדברים? הלוא בוודאי יש לחלום הזה אחיזה, יש בו מסר. מה עשית? במה זכית שבזכותך נתנו לי להכנס - אמנם בחלום - לבית הכנסת המרכזי לשמוע את דרשתו של רבנו יונה?".
וולוול, היה מופתע, האיתות השמיימי הזה הדהים גם אותו.
"אולי אבא" אמר "אולי בזכות מעשה חסד קטן שעשיתי עם יהודי לפני מספר חודשים. בעצומו של חורף גיליתי שסוליות נעלי קרועות לחלוטין, השלג הקפיא אותי, הלכתי לסנדלר ושם ראיתי זוג נעליים גבוהות עם פרווה של דֹב. ממש מיוחדות וקורנות חמימות. במשך חודשיים שלושה אספתי פרוטה לפרוטה, ואפילו לווייתי מכאן ומשם, כדי לאסוף את הסכום הגבוה שעלו נעלי הפרווה. נכנס בי יצר רע, מן דחף לא לקנות נעליים רגילות, רק את נעלי הפרווה. ואכן לפני כשבועיים רכשתי אותן והנחתים בארון עד לערב שבת כדי לחדשם. והנה בליל שישי דפיקה בדלת. אני פותח, ובפתח ניצב לו שם קבצן יהודי, שפוף רזה, וביקש צדקה. הכנסתי אותו בזריזות פנימה, הושבתי אותו ליד התנור. הגשתי לו כוס תה חם, עוגות, פירות, ודאגתי שישבע וירגיש טוב. שלשלתי לידו כמה רובלים כדי שיוכל להתקיים בימים הבאים. הוא הודה לי בחום רב וביקש לצאת. ובעודו פותח את הדלת, מנשק את המזוזה, ובחוץ השלג נערם לגובה של מטר וחצי וכבדרך אגב אני מביט לכוון רגליו, ולא מאמין!!! היהודי יחף, פשוט כך, ועל רגליו צלקות ופצעים וחריצים, והן נפוחות. נקרע לבי בקרבי. ביקשתי שימתין, ניגשתי לארון אבל עם הרבה היסוסים, שלפתי משם את זוג נעלי הפרווה. ביקשתי שינעל אותם, והם תאמו לרגליו כמו כפפה ליד, ממש יכולתי להבחין בו, כאילו הוא נולד מחדש, זיק של אושר ושמחה פרץ מעיניו... הוא הודה וברך אותי ויצא לקעלם המושלגת... זה הכל".
הסבא מקעלם נשק את בנו ואמר "בני אהובי, אין לי ספק שחסד אדיר זה, ההטבה שנבעה מלב טהור כלפי בן של הקב"ה, היא שפתחה לי את הדלת של בית הכנסת לשמוע את דרשת רבנו יונה...".
תלמידי הסבא מקעלם יודעים לספר, כי אין להם ספק שהחלום הסתיים ברגע שהשומר השתכנע והתיר לסבא להכנס, כי אם החלום היה ממשיך ורבנו יונה היה דורש... הסבא היה מוציא לאור את הפרק האחרון שב"שערי תשובה".