שערי מועד · הסוכה השדכנית
ההצלחה ומושיקו שטיינברג מעולם לא נישאו זה לזה. נסיונותיו הבלתי נלאים להשתדך עמה ע"י מיטב השדכנים כדי לשכנעה להיכנס עמו אל מתחת לחופה, עלו מפעם לפעם על שרטון. גם כשנראה היה כאילו ההצלחה משתכנעת ומסכימה להנשא לו סוף סוף, אזי דקות ספורות לפני אמירת "הרי את מקודשת לי", היא היתה מתחמקת לה באין רואים ונעלמת מבעד למסך אפלוליתו של החורף הכבד.
גם עקבות היא לא השאירה.
מושיקו שטיינברג, יהודי עבדקן יודע ספר, נשוי ואב לחמישה קטנטנים כן ירבו, משך ידו כמעט בכל מלאכה אפשרית. נגרות, בנין, שאיבת מים, חקלאות. ה-כ-ל. העיקר להביא פרנסה. אבל כמו תמיד הוא העלה חרס ידו, ואף לא פרוטה אחת לכיסו, כך שמחזות רעב ודחקות שכנו אצלו אחר כבוד בין ארבעת כתלי ביתו המט ליפול בלבה של העיירה סלוצק. רק נס וקומץ רחמי שמים הותירו את הבית על תילו, שקורות גגו רקדו לצלילי רוח החורף ואיימו לעוף כמו הציפורים הנודדות.
עד שיום אחד עלה רעיון במוחו. הוא רץ לביתו של הפריץ הקטן (קטן? תכף תבינו למה) אוגוסטוס שטאנץ וביקש ממנו עם דמעות בעיניים, שישכיר לו את הממזגה בשערי העיירה, שבדיוק התפנתה אותה עת, עם פטירתו של מוטל בלום הישיש, שניהל אותה במשך 40 שנה. עשרת בניו של מוטל היו תלמידי חכמים עצומים, ועסקיהם היו רוחניים לחלוטין. האחד ראש ישיבה, השני אב"ד השלישי, מוהל, ועוד כהנה וכהנה.
הפריץ הקטן (סבלנות) אוגוסטוס שטאנץ הסכים מיד, והדמעות של מושיקו היו מיותרות לחלוטין. דמי השכירות השנתיים עמדו על 800 רובל, ומושיקו שטיינברג עשה חשבונן פשוט, שאם מוטל ז"ל, פירנס משפחה של תריסר נפשות מן הממזגה הזו, אין שום סיבה בעולם, שהוא, מושיקו, לא יצליח לגרוף פת לחם מכובדת לכוון חמשת עולליו ורעייתו שתחי'.
אלא שתוכניות לחוד, ותוצאות לחוד, ובל נשכח שההצלחה ואדון שטיינברג היו זרים זה לזה לחלוטין. מעולם לא נפגשו...
וכאן התחילו הצרות. שנתיים ימים ועוד קצת, הסכים הפריץ הקטן (עוד רגע להסברים) שטאנץ לסבול את האיחורים בתשלומי השכירות, עד שהדם עלה לו לעיניים והוא שלח את עוזריו הקשוחים וערלי הלב היינץ וגליץ להעיף את מושיקו מן הממזגה, לחבוט בו יפה יפה מכל הצדדים ולהחרים את בקתתו, ששוויה לא עלה על שנתיים שכירות. ובקיצור, בשורה התחתונה נותר מושיקו ללא פרנסה וגם ללא בית, עם עוד שש נפשות ברחובה של עיר. השם ירחם.
... ובכן אוגוסטוס שטאנץ המכונה הפריץ הקטן, היה באמת קטן לעומת פריץ המחוז סטפן מולדובסקי. זה האחרון היה טיפוס אכזרי ושתלטן שדרש מהפריצים שתחתיו, 24 במספר, לשלם לו בזמן, ולהגיש לו דו"חות חודשיים מסודרים. כאמור, חוץ מהפריץ שטאנץ היו עוד 23 פריצים קטנים מתחת ליו"ר הפריצים המרושע מולדובסקי, והם רעדו ממנו מאד, לא פחות מן הרעידות שרעד מושיקו האומלל מן המכות שקיבל מהיינץ וגליץ צמד הלא-חמד של הפריץ אוגוסטוס.
אז הנה לפניכם ההסברים מדוע מכונה אדון שטאנץ הפריץ הקטן. קטן יחסית.
וכך משרך לו מושיקו רגליו בין סימטאות העיירה סלוצק וברוך השם שעדיין קיץ, והשמש עדיין זורחת. בלי הרבה שאלות מיותרות, מחליט מושיקו שטיינברג לגלות יוזמה, ואם אין בית, למה לא להקים סוכה סמוך לשביל האבנים המעוקל היוצא מתוך העיר לכוון היער.
משום מה, ההצלחה לפתע האירה לו פנים, וסוכה חביבה ניצבה לה אחרי מספר שעות גדולה מאד ויציבה למדי, עשויה מענפי עצי צאלון ואורן ומסוככת בקני במבוק. פניהם של בני המשפחה אורו. הנה יש מקום להניח את הראש. החורף אומנם הציץ מבעד לכתף, אבל שטיינברג לא הרשה לעצמו להיות מודאג. דיה לדאגה בשעתה, וחוץ מזה, איזה יהודי לא יושב בסוכה בחורף??? כולם.
כך חלפו להם חודשיים וסוכתם של בני משפחת שטיינברג הפכה להסדר של קבע. חודש אחר כך, הם לא עשו שום שינוי או מעבר מדירת קבע לדירת ארעי. הם הלוא התגוררו זמן רב בדירת ארעי, וכל שנותר למושיקו לעשות, זה לנענע את הסכך מעלה מטה, ולהכריז "לשם מצוות סוכה".
בלילה השלישי של סוכות נשמעו רחשים סמוך לסוכה. מושיקו התעטף במעיל ויצא החוצה. לתדהמתו הוא הבחין בצלליתו של ... הפריץ אוגוסטוס שטאנץ. אלא שמשום מה הפריץ היה כפוף משהו, והליכתו מהוססת.
לא יאומן כי יסופר. בירור קצר העלה, כי הפריץ הקטן שטאנץ פשוט התנדף לו, ומכל הדמות ההרואית הזו לא נותר אלא זוג מגפי פרווה, גב חבול, ופרצוף משדר דיכאון ועלבון. התברר, כי הפריץ הגדול והאכזר מולדובסקי ערך בדיקה חשבונאית יסודית אצל הפריצון שטאנץ והתברר לו כי הלה הונה אותו במשך 10 שנים תמימות וגנב ממנו לא פחות מ- 150,000 רובל. חמתו בערה לו עד להשחית, והוא מדד לו מידה כנגד מידה, גם אם לא התכוון לכך. הוא שלח את כנופיית עוזריו והללו חבטו באוגוסטוס שטאנץ ללא רחמים ואם נשארו לו כמה עצמות שלמות זה אולי בגלל הזכויות של מושיקו. רכושו, וארמונו הוחרמו לטובת פריץ המחוז, ובני משפחתו הועברו למעצר באחוזתו של הנ"ל. שטאנץ המבוהל הצליח להמלט בשארית כוחותיו ושרך רגליו עד לסוכתו של מושיקו. ליתר דיוק ההשגחה העליונה הוליכה אותו לשם.
יהודים הם רחמנים בני רחמנים, נקימה ונטירה הם לא הצד החזק שלהם. מושיקו שטיינברג הושיב בסוכתו את הפריץ הפצוע, חבש את פצעיו, השקה אותו תה מהביל והבטיח להסתירו בד' אמותיו עד יעבור זעם, אם יעבור. אוגוסטוס הנבל ניגב דמעותיו והודה בחום ליבו הנכלולי למושיקו, על טיפולו המסור. הוא הבטיח לו באלף לשונות של הבטחה שאם גלגל מזלו ישפיע עליו שוב טובה וברכה, הוא לא יקפח את אדון שטיינברג.
האמת היא שמושיקו לא בנה מעולם על הבטחותיו של איש רע מעללים זה, אבל מי שאחראי על פרנסה ודיור הוא כמובן הקב"ה, שמפרנס כל באי עולם, ומזווג זיווגים.
ותתפלאו אחרי 10 ימים של טיפול ואירוח בסוכת שטיינברג ואחרי שהפריץ הקטן לשעבר חש בטוב וחזר לאיתנו, ובעודו נוגס בעוגיה רזה שאפתה אשת שטיינברג בתנור הלבנים שבחוץ, התגלגל גלגל המזל שוב לטובת שטאנץ. שליחיו של הפריץ הגדול סטפן מולדובסקי הפיצו בסלוצק כי מעבידם מוכן למחול לשטאנץ על מעלליו וגנבותיו, בתנאי שיתחייב להחזיר את הגזילה בתוך חמש שנים.
"זו סוכת המזל שלי אדון שטיינברג" אמר בהתרגשות הפריץ - העולה שנית - שטאנץ, בעודו משרך רגל אחר רגל לכיוון העגלה שתוביל אותו לפריץ המחוז, לקראת הסכם השלום בין הצדדים.
"טעות" ענה לו מושיקו שטיינברג, "זו סוכת המזל שלי".
תתפלאו או לא תתפלאו, אבל שטאנץ הנבל עמד במילה שלו. הוא החזיר את מושיקו לבקתתו ולממזגה, הוא אף שילשל לכיסו מענק נאה כדי שיוכל להזיז את העסק ופטר אותו משכירות למשך שלוש שנים, אבל ביקש הבטחה שפעם בשנה, אם לא קשה למושיקו, ואם זה מותר עפ"י ההלכה, שיתן לו לשבת בסוכה תחת הסכך, ולשתות תה. הוא מוותר על העוגיה.
שטיינברג הסכים, אבל היה בטוח שעד סוכות הבא הפריץ הקטן כבר ישכח מהסיפור. אגב, כאן המקום לאזכר שההצלחה החמקמקה החליטה משום מה, להסכים להנשא למושיקו שטיינברג והפרנסה התחילה לזרום בשפע בריא. מקורביו יודעים לספר שהסוכה ההיא, שהוקמה בעל כורחו סמוך לשביל האבנים, היא היא היתה השדכנית.