שערי מוסר · למה תלו את שר האוצר?
עני חשוב כמת.
האמת היא שמי שמרגיש עני, ייתכן מאד שכבר שולטת בו הרימה הרוחנית, ואכן חוט השערה מפריד בינו לבין החיים. חז"ל הספיקו לחנכנו, איזהו עשיר? השמח בחלקו. כך שהפרוטה אם נמצאת בכיס או לא, נוכחותה איננה בדיוק המתכון לאושר או לשמחה. לא חלילה שאנחנו בזים להמצאותו של חופן שקלים בכיס אבל כבר היו בעולם אנשים שעברו אותו בעניות גמורה, אבל עם חיוך מאושר בעיניים.
די אם נאזכר את רבי חנינא בן דוסא, שהסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, בעוד שכל האנושות כולה, סעדה את ליבה במגדנות ומעדנים על חשבון בנק הזכויות של התנא הקדוש, ואפילו לא אמרה תודה.
אלא שעניות היא לא תמיד דבר רע ובלתי נסבל. לעיתים היא ורק היא הזכות וכרטיס הכניסה לחיים. אבל לא עלינו עניות.
את הסיפור המתוק הזה, משל אם תרצו, שמעתי בליל ל"ג בעומר, סביב שולחנות עמוסים כל טוב, מפיו של ג'מיל, יליד חאלב. יהודי חכם, מלא שמחת-חיים שפיו מפיק מרגליות של חוכמה משלים וסיפורים פנטסטיים המעשירים את הלב והמוח. סגנונו הספרותי של ג'מיל הוא פשוט, אבל הניגון של הדברים, עם הנעימה הערבית חלאבית בעממיות קולחת, שווים הון עתק. הלוואי ויכולתי להכניס את נעימת קולו הססגונית והמסוגננת, לתוך הדפים.
"היה יהודי אחד, עני דלפון. נמאס לו מהחיים. כמה אפשר? אין לחם, אין יין, אין עוף, הילדים בוכים, האשה מקטרת. נמאס לו לבנאדם. אמר אין ברירה, אני נוטל נפשי בכפי. לא יפה להגיד, אבל רצה הבנאדם לשים קץ לחייו, זה מעשה לא ייעשה, אבל ככה חשב.
"חשב לעצמו, איך יקח את הנשמה שלו. והחליט שזה לא כ"כ חכם ויפה, שהוא חס וחלילה, השם ירחם, יקשור לעצמו חבל לצוואר, או אקדח לראש וכל מיני דברים לא מכובדים. סוף סוף היה עני, אבל עם טיפה כבוד.
"חשב חשב, ואז החליט. יש לי רעיון יופי יופי. ביום שישי בצהרים המלך עובר מול הבית שלי עם הפמליה שלו. השרים, הרוזנים, החיילים. הכרכרה שלו עם פנסים וסרטים צבעוניים, תענוג לעיניים, וכולם אומרים "יחי המלך" ויעני עושים לו כבוד. בקיצור מה אני עושה, פשוט מאד, אני מתקרב לכרכרה של המלך, ובלי פחד, מקלל את המלך בלי להפסיק, עד שהחיילים שלו יבינו שאני פגעתי בכבוד המלכות, יקחו חרב ויערפו את ראשי, וחלאס, שלום על ישראל. נגמרה העניות, נגמרו החיים, יתנו לי כמה כותרות בעתון, ונגמר.
"לא שאני חס ושלום לא אוהב את המלך, אוהב אותו דווקא, אבל זה רעיון טוב איך למות בלי לעשות נזק לעצמי בידיים, כך חשב העני.
"נו, חשב וגם עשה. התקרב למלך וקילל אותו "רשע, גנב, אכזר" ועוד כמה מילים שלא מתאים להילולא הקדושה של רבי שמעון בר-יוחאי.
"החיילים שמעו ככה, שלפו את החרב ועמדו לערוף לו את הראש... אבל פתאום שמעו את המלך צועק: "תעזבו אותו יא חוואג'ה, תעלו אותו פה אצלי על הכרכרה".
אבל המלך, כעסו החיילים, זה הכלב הזה... הוא חייב מיתה, הוא מורד במלך...
"שקט. מי שמדבר", אמר המלך, "אני מוריד לו את הראש".
"בסוף הכניסו את העני לכרכרה של המלך, והתיישב ליד המלך. תראו, זה היה מלך חכם. אמר לו "תשמע יא איבני, אני מסתכל עליך, והלב שלי אומר שאני צריך להעלות אותך לגדולה..." העני פקח העיניים שלו כמו רמזורים...
"כן" אמר המלך, "אני כבר החלטתי, אתה תהיה שר האוצר אצלי במלכות. ואני נותן לך לחתום, לעשות, לקנות, גישה חופשית לבנקים, לכספות, גם כן תקבל וילה וסוסים, והרבה כבוד...
"צ'יק צ'ק אצל המלך. הכניס אותו לארמון, הלביש אותו חליפה הכי מודרנית, שם עליו עניבה, והתחיל להסביר לו ענייני מלכות וממון. לא תאמינו, זה העני הזה, הפך לשר אוצר בינלאומי. קנה מכר, פיתח יזם, ובקיצור תוך חמש שנים, הגדיל את ההון של המלך פי כמה וכמה. שמו הלך לפניו, הוא הלך לפני השם שלו, וכולם עשו לו כבוד גדול. אמרו עליו, שמאז שנוסדה הממלכה, לא קם שר אוצר כמוהו. והמלך שיבח אותו בכל מקום, ונתן לו מתנות הרבה.
"והנה אחרי חמש שנים ויומיים, נתן המלך הוראה לתליינים שלו, לקחת את שר האוצר שלו, לקשור אותו, ולהכינו לתלייה פומבית בכיכר מול ארמון המלך.
"השר היה מזועזע. קשרו אותו ידיים ורגליים ותחבו אותו לשק. פתאום, ברגע אחד, מכל הכבוד שלו, נשאר ריח של תפוח-אדמה שרוף, ולך תדע עוד מעט גם יבוא הסוף שלו.
"החצוצרות תקעו והנה קושרים לשר האוצר את החבל על הצוואר. התחנן שר האוצר, לפני שתולים אותי, תנו לי להחליף כמה מילים עם המלך.
"כן" שאל המלך "מה רצונך?".
"סליחה אדוני המלך, אני שר האוצר הנאמן שלך, עשיתי רבות וטובות למענך, לא מעלתי, לא גנבתי, ההיפך, המלך אפילו התעשר ממני, למה אתה תולה אותי?".
"הא" כחכח המלך בגרונו "תשמע חבוב, אתה שכחת שקיללת אותי, וביזית אותי לפני חמש שנים מול אלפי אנשים...?".
"כן" בכה השר "אבל למה לא הרגת אותי אז? למה אז באותן דקות לא ערפת את ראשי? מה קרה? מה השתנה? הייתי בטוח שכבר שכחת מהסיפור הזה!".
"תשמע יא איבני" אמר המלך "אז, לפני חמש שנים, מה היית? כלום, סמרטוט, עני עלוב שאף אחד לא הכיר, ולא שמע. היום אתה שר אוצר מפורסם, מוכשר, מוצלח, עם הצלחות. עכשיו אני תולה שר אוצר עם מעמד ולא איזה עלוב נפש. מבין...?
"ואז התליין משך את החבל...
"אתם מבינים חברים" הסביר ג'מיל למאזיניו המרותקים "לפעמים העניות, העוני, זה החיים של הבנאדם. זה הבריאות שלו, זה הכי טוב בשבילו. זה צריך להכניס טוב טוב לשכל שלנו. נו מתי יגיע לפה הקבאב? ג'מיל רעב".
דברי חכמים
"כמה יש לרחם על אדם, החי בעוני, כדי למות בעושר".
(רבי יחזקאל משינובה)