שערי מוסר · דירה למכירה
"שלום לך הרב קובי לוי, שמי חיים בן דרור, קראתי בשבוע שעבר את הסיפור הנוגע ללב שלך על אותו יהודי זקן שבנה בית כנסת בעשר אצבעות, וכשחלה ואושפז בבית החולים במשך חודש וחצי איש מן המתפללים לא טרח לבקרו. נורא, ממש נורא. רציתי לדבר איתך, ולספר לך על הבדידות. גם אני איש אלמן ובודד, שני בני עזבו לחו"ל ומלבד שיחות טלפון פה ושם אין לי עמם שום קשר. פעם בשנה או שנתיים הם מגיעים לארץ למספר ימים וחוזרים, כך שיוצא לי במשך ימים ושבועות וחודשים להישאר עם עצמי, מול התמונה של אשתי ז"ל התלויה בסלון, ועם המון זכרונות עשירים על ימים טובים יותר. תראה, אני לא טיפוס נוסטלגי, ולא מתבכיין, ואין לי טענות כלפי אף אחד, אני מאמין בהשגחה הפרטית המעמידה כל אדם על מקומו בצורה מדוקדקת. מה שמוטל על כתפי, כאיש מבוגר, קצת חולה, זה לנצח את "הלבד". לא טוב היות האדם לבדו. אז כמו כל יהודי טוב, אני פותח את הבוקר בתפילה, קצת תהילים "חק לישראל", אבל באיזשהו שלב בשעות הערב, יורד עלי ענן של גלמודיות, אבל בחסדי שמים, גם אותו אני מצליח לנצח. והנה לפניך סיפור מענין, סיפור שאני מכיר ממקור ראשון.
"ובכן, באחת בערים המרכזיות בארץ, התגוררה אשה קשישה אחת בשם גברת שוורץ בבנין דירות גדול. גם היא, כמוני, נותרה לבדה מכל עמלה. בנותיה גרו רחוק, בעלה עזב לעולם שכולו טוב, ומה שנותר לה לעשות זה לסרוג ולהתגעגע. ואתה יודע הרב לוי, נשים הם רגישות יותר מגברים ותחושת העיזבון היתה קשה עליה. והנה גמלה החלטה בליבה: אמכור את דירתי, ואעבור לגור סמוך לאחת מבנותי, אולי ארגיש פחות עזובה, פחות גלמודה.
"ובכן, חשבה ועשתה. כבר למחרת הזמינה גב' שוורץ שלט מאיר עיניים בגודל 2 מטר על מטר, שהוצב הדוק באזיקונים על מרפסת ביתה הפונה לחזית, "דירה למכירה". שלט סטנדרטי, עם מספר טלפון בתחתיתו.
"נו, והשלט כמובן עשה את שלו. סוף סוף דירתה של הקשישה היתה בשכונה איכותית בעיר מבוקשת בקומה שניה, כך שנוח ליהודי ירא שמים בשבת, לטפס בקלילות 20 מדרגות ולהגיע הביתה לקידוש, לא מותש ולא סחוט וגם בלי טובות של מעלית שבת, שיש מי שחולק על השימוש בה. הדירה היתה בת ארבעה חדרים גדולים מרוהטים היטב, צבועה לעילא ולעילא, מטבח גדול עם שני כיורים בשרי, חלבי, שני שרותים, שתי מקלחות, ומן הצד האחורי השתרע לו גן ציבורי גדול, ובו כר דשא ענק עם עצי נוי מרהיבים. במרכז הגן נדנדות ומיגלשות, וצחוקם של ילדים מאושרים מתגלגל לו בכל הסביבה.
"וכך חלפו להם חודשיים שלושה, והשלט עדיין ניצב על כנו. הדירה של גב' שוורץ לא נמכרת. חצי שנה כבר מאחורינו, בעלי ענין רבים וטובים עולים ויורדים, אך משום מה העסק תקוע. דירתה של הגברת מבחינת איכותה, ומבחינת מיקומה צריכה היתה להיחטף תוך שבועיים שלושה. נייט. העסק עמד במקום קפוא לחלוטין. אחרי שנה ושנתיים, השלט כבר איבד מזוהרו, פה ושם התקלפה אות אחת או שתיים, אבל לעוברים ושבים היה ברור שהוא עדיין ניצב וצועק: יש פה דירה למכירה!!! בואו לקנות!!!
"כך חלפו להן ארבע שנים, אחת משכנותיה של גב' שוורץ התפוצצה מסקרנות. היא שמעה שהקשישה מעוניינת למכור ולעבור לעיר אחרת, אבל החידה מדוע הדירה לא נמכרה עדיין ניקרה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם המחיר גבוה או שמא יש פגם בדירה שמרחיק קליינטים? מעניין.
"הו ערב טוב שכנתי היקרה", גב' שוורץ כהרגלה האירה פניה לשכנתה הצעירה "מה אוכל לכבדך?".
"תראי גב' שוורץ" אמרה השכנה "אני שמה לב, שהשלט שלך ניצב ארבע שנים על עומדו, ודירתך עדיין לא נמכרה. חשבתי אולי אוכל לעזור לך במכירה... מה בדיוק קורה?".
"את באמת רוצה לשמוע? אז שבי".
"לאחר שהגישה לה כוס לימונדה ועוגיות תוצרת בית החלה הגב' שוורץ לספר מדוע הדירה עדיין לא נמכרה.
"ובכן שכנה יקרה, אני אשה כבת 80 ויותר, ומזה 10 שנים אלמנה. שתי בנותי מטופלות בילדים רבים וגרות בערים רחוקות. כשהרגשתי בריאה וחזקה, העדפתי שלא להטרידן כי תפקדתי היטב, אך כשחליתי הבדידות כמעט ונצחה אותי, ולכן החלטתי למכור את דירתי, ולקנות דירה בסמוך לאחת מהן. לאחר שקבעתי את השלט התחילו להגיע קונים פוטנציאלים, ואני חייבת לומר לך בלי עין הרע, אנשים נפלאים, אחד אחד. אחרי סיור בדירה הם התיישבו בסלון, הגשתי להם פירות ועוגות, בשלתי קפה. הם סיפרו לי על עצמם ואני סיפרתי על עצמי וגיליתי עולמות נהדרים של בני אדם. בדרך כלל הגיעו לכאן זוגות צעירים, שכיסם לא איפשר להם לרכוש את דירתי, אבל דאגתי שהם יצאו מכאן מרוצים ושמחים... לפעמים כשראיתי שמדובר באברך הכנסתי לו במעטפה 100 ₪ או יותר ותחבתי לו ליד. זה המעשר שלי, הייתי משכנעת אותו... בקיצור, את לא תאמיני, הקונים הללו מילאו את חיי באור ובשמחה, עם חלקם אני בקשר טלפוני עד היום. לפני כשלוש שנים הגיע אלי יהודי נכבד, אמיד מאד עם מזוודה מלאה דולרים. גברת שוורץ שמעתי שאת מבקשת מחיר גבוה, אמר לי, אני מוסיף לך על המחיר שלך עוד 10,000 דולר, בואי נספור את הכסף, ומחר נפקיד אותו בבנק. את הדירה הזו אני קונה לבתי הבכורה שתנשא בחודש הבא בשעה טובה. בואי נסגור עיסקה.
"לפתע הרגשתי שעולמי חרב עלי סיפרה הגברת שוורץ לשכנתה, הסחרחורת עמדה למוטט אותי. התיישבתי, ולאחר שנרגעתי אמרתי לאיש המכובד: תודה על נדיבותך... אבל דבר איתי בחודש הבא, אני מעדיפה בינתיים להישאר כאן.
"ואני עדיין כאן. וכנראה שאשאר כאן עד יום מותי, עם השלט הדהוי ועם הקליינטים הנחמדים שיבואו ויסיירו, וישתו קפה, וינעימו לי את זמני. ואגב אני מבקשת את סליחתם לפני שהם הולכים, על כך שבעצם אינני בשלה עדיין למכור את הדירה. והם לא יוצאים מכאן בלי להגיד לי שהם סולחים, ומבלי להודות לי שבעצם הנעמתי להם את זמנם... והם הנעימו את זמני". כך סיפרה הגב' שוורץ לשכנתה.
"ובכן מר לוי, לפני כשנתיים הגב' שוורץ נפטרה, ובצוואתה היא הורתה שביתה בן ארבעת החדרים יעבור לרשות עמותה שתפעל להנעים את זמנם של קשישים ובודדים. הדירה הפכה בשעות היום למרכז תורני שוקק לבני הגיל המבוגר, ובשעות הערב פועל בו מוקד של מתנדבים צעירים וטובי לב, אשר עורכים ביקורי בית בבתי בודדים ומקדישים תשומת לב למי שמבקש.
"ואני, הרב לוי, אחד מן האנשים שנהנה מאד מן החסד של הדירה שלא נמכרה. ולא תאמין, השלט עדיין ניצב על תילו באותה מרפסת, "דירה למכירה", ואני בכל פעם בדרכי הביתה מרים את ראשי אל-על, מביט בו וחושב, שתהיה בריאה הגב' שוורץ זכרונה לברכה, איך שהיא הצליחה להפוך שלט דהוי למפעל ענק של חסד".
תורת חסד
עשה חסד עם מי שראוי לו, ועם מי שאין ראוי לו.
(רבי שלמה אבן גבירול)