שערי מוסר · אפסים בצמרת
פרק א'
ההצלחה, צריך לומר, די מסחררת את איתן קלופט, שהחל את חייו כבנו של בנאי פשוט ב"סולל בונה" וכיום הוא מנהל ובעלים של שלושה מפעלי ענק. שניים מהם בישראל, אחד מהם באיטליה ועוד כמה בתהליך של היווצרות. קשה להאמין אבל כ- 2,000 עובדים חוסים תחת כנפיו הכלכליות.
והוא בסה"כ בן 38.
האמת היא שהחלומות של קלופט הצעיר לא היו מעוגנים ברדיפה אחרי כסף גדול, שליטה או שררה. זה בא לו די במקרה. הוא דווקא ניתב את עצמו לכוון עולם החינוך וההוראה, ואף עשה כמה צעדים - עם שחרורו מצה"ל - כדי לרכוש כמה תארים ועבר מספר קורסים שיסללו לו את נתיב בעולם החינוך. במשך חמש שנים הוא עבד בפנימיות וטיפל בבני נוער שהיו זקוקים לחום והכוונה, ואף זכה להצלחות לא מעטות בקרב חניכיו, שהעריצו את יושרו וקיסמו האישי.
בגיל 27, לקראת השגת תואר אקדמי נוסף, עלה במוחו של איתן קלופט רעיון שיווקי ייחודי, שזכה לתשומת ליבם של כמה מנהלי חברות גדולות במשק. הרעיון קרם עור וגידים, ומהר מאד התחיל קלופט לזכות במכרזים מדושנים שהחלו להכניס לחשבון הבנק שלו סכומים שהוא לא חלם עליהם. ומה שהתחיל כטפטוף סולידי, הפך לגשמי ברכה. יושרו האישי והמקצועי סללו לו מרחבים עסקיים חדשים ושמו הטוב הלך לפניו, בבחינת "טוב שם משמן טוב".
איתן קלופט אוהב להיכנס למשרדו רק לאחר שהוא חולף בין המסדרונות הארוכים של מפעליו, מציץ למשרדים, שואל שאלות את עובדיו, בודק כמה בדיקות, מוריד הנחיות ולאחר שעה קלה הוא מתרווח במשרדו ליום עבודה חדש.
להצלחות כלכליות יש טעם מתקתק. הן משדרות תחושה של עוצמה, הן מנביטות יומרה של השפעה, של חשיבות. המחשבה שאתה מלך של 2,000 נתינים, משכרת היא.
עכשיו נעשה הכרות קצרה עם כפילו של איתן קלופט, מאיר פילץ, מנכ"ל חברת ההייטק המצליחה "סטאר מוביק". לפילץ בן ה- 40 זרחה השמש הכלכלית בעקבות המצאה ייחודית שהגה במוחו, וזו הביאה לשיפור נדיר בקצב התפעול של המחשבים, וביכולת הקיבולת שלהם. פילץ לא מכר את הרעיון, הוא פשוט יישם אותו במעבדתו ושיווק את מוצריו המתוחכמים עד שחברת הייטק אמריקנית פופולרית ממש רדפה אחריו כדי שיכנס עמה לשותפות. פילץ חתם על החוזה, ובאותו רגע הפך למנהלם של 1,000 עובדים בארץ ובעולם. הוא הפך למיליונר תוך יום, לא יאומן.
ומכאן הכל שייך להסטוריה. פילץ, בנו של נגר דרום תל אביבי, הפך לאחד ממובילי ההייטק בעולם ותחושת הסיחרור היתה בת בית אצלו.
הפגישה האקראית והראשונה בין איתן קלופט למאיר פילץ, התחרשה בקומה ה- 36 בכניסה למעלית באחד ממגדלי עזריאלי. אף אחד מהם לא חשד בשני שהוא איזה ענק עסקי בעל השפעה עולמית.
הם המתינו למעלית שהיתה אמורה לצנוח ללובי הבנין ועקבו בעינים בורקות על המסך הדיגיטלי הירקרק עליו התנוצצו מנורות אדמדמות שהאירו מספרים 34, 35, 36. דלת המעלית נפתחה, מאיר ואיתן נכנסו למעלית ולחצו על כפתור הכניסה.
הדלת נסגרה ברחש, והמעלית החלה לרדת בזריזות. שני אנשי העסקים המהוקצעים היו עסוקים כל אחד בענייניו, מוחם טרוד בהשקעות, בחוזים ביזמות חדשה. העולם העסקי נראה להם מפתה ואינסופי, שהרי הגיל עדיין צעיר יחסית, והכסף הזורם גדול הוא, והזמן כידוע דוחק להם, להספיק עוד ועוד, והשמים הם הגבול.
אך הגבול במקרה שלהם נמתח ונעצר לו בקומה ה- 16. למה? פשוט מאד, תקלה במעלית. וכך מצאו עצמם, קלופט ופילץ, תקועים 27 דקות בתוך מעלית חנוקה, ממתינים ומתפללים שיחלצו אותם משם.
"נעים מאד" שמי איתן קלופט" פתח מיודענו במשפט הכרות חמים.
אני מאיר פילץ.
וכך במשך 27 דקות שנדמו כנצח בתוך מעלית אפלולית עמדו ושוחחו ביניהם פילץ את קלופט בידידות וחמימות, שכל המביט מן הצד היה סובר לתומו כי השניים הם לא פחות ולא יותר אחים מבטן ומלידה, שיש ביניהם קשר דם בלתי ניתן לניתוק.
אז אתה הוא איתן קלופט? לא הייתי מאמין. העתונות הכלכלית מלאה בסיפורי ההצלחה שלך.
ואתה מאיר פילץ? שתהיה בריא, ספר לי כיצד עלה במוחך הרעיון הגאוני שהכניס לטלטלה את הייטק העולמי?
בדקה ה- 21 לשיחתם, בעוד הכבאים מנסים לנתב את המעלית לנקודה ממנה יוכלו להוציא את שני הלכודים, פילץ את קלופט נגעו בנקודה המשמעותית של חייהם.
"תראה מאיר ידידי" פתח קלופט, "אני בהחלט מאושר מן ההצלחה שלי, סוף סוף התחושה שדרך הידיים שלך מתגלגלים סכומי עתק שמפרנסים 2,000 משפחות היא נפלאה ומרוממת".
איתן קלופט הכניס ידו לכיסו ושלף משם כיפה סרוגה קטנה והושיט אותה לעברו של מאיר. "יש לי אפילו חברותא, פעם בשבוע עמו אני לומד שיעור מוסר, וכמה הלכות", ציין קלופט.
"אבל אני יהודי מאמין, אין לי ספק שהקב"ה ברחמיו המרובים נתן לי את העושר כדי לפעול בו לטובה... אני מקפיד כל בוקר לטול ידיים, לברך ברכות השחר, להניח תפילין ורק אחר כך אני נוסע למפעל, לעסקים. אגב אשתי תומכת בי לאורך כל הדרך...".
מאיר פילץ גרד בפדחתו בהיסוס ואמר, אתה לא תאמין איתן, אני נשוי לאשה חרדית לגמרי. אשתי חזרה בתשובה לפני שלוש שנים, אבל בלי פשרות. אין פשרות בצניעות, אין פשרות בכשרות, אין פשרות בשבת.
"רגע אתה שומר שבת?" שאל איתן.
פחות או יותר, השיב מאיר. אשתי מקפידה להעיר אותי כל שבת בבוקר, ושולחת אותי עם טלית ועם שני הבנים לבית הכנסת הגדול. תראה איתן גם אני יודע שהעושר הזה שנפל עלי הוא משמים... סיכויי ההצלחה שלי להתעשר היו אפסיים... הייתי תלמיד אפס, כזה מין לא יוצלח, אשתי תמיד אומרת לי שהקב"ה הוא שנתן לי את העצה כיצד לקנות נכסים. נו טוב. היא יודעת על מה היא מדברת. היא שומעת קלטות ורצה לכל הרצאה של רב.
המעלית נפתחה. פילץ את קלופט יצאו ממנה נשמו לרווחה ומיד נכנסו למעלית הסמוכה, הימנית וירדו לקומת הכניסה. בדרך הם הספיקו להחליף מספרי פלאפון וקבעו להיפגש לסעודה חברית, וגם עיסקית. למה לא.
וכך התפתחה לה חברות אמיצה של שני גאונים עסקיים, שראשם בצמרת, אבל פה ושם הם קשורים בחוטים של אמונה למי שאמר והיה העולם, הפרנסה, הכבוד וההצלחה.
גם נשותיהם, גילה קלופט ומירב פילץ, הכירו זו את זו, והקשר הודק עוד יותר.
שבת רוחנית בעיר צפונית. משפחות קלופט ופילץ נדברו להפגש בבית המלון הקטן "נוף צפון" הסמוך למרכז העיר.
שעתיים לפני כניסת השבת הם הגיעו. תפילת ערבית של ליל שבת בבית הכנסת של העדה המרוקאית בפאתי שוק הדגים, היתה נפלאה. מלאכי השלום ריצדו להם, מקטע חזנות אחד למשנהו.
בבוקר אנחנו חוזרים לכאן. החליטו השניים. אך מה לעשות בבוקר הם קמו קצת מאוחר. איתן ומאיר ירדו עטופים בטליתות מתוך כוונה לחפש בית כנסת אחר, שמתפללים בו קצת יותר מאוחר. הם שעטו במדרגות וכשהגיעו נושפים ללובי הבחינו לשמחתם במניין ההולך ומתגבש. המתפללים קשישים וצעירים עטו עליהם שטריימלים וקפוטות, וגם כמה ילדים עטורי פיאות וציציות קראו פסוקי ד'זימרא בקול נעים.
נפלה, החלטו קלופט את פילץ, נצטרף למנין החביב הזה. הם התיישבו בסמוך למתפללים, לקחו סידור והתחילו לברך ברכות השחר.
לפתע ניגש אליהם זקן המתפללים, יהודי כבן 80 ופנה אליהם "סליחה. ממש סליחה. אבל המנין הזה הוא פרטי. סגור. אני מאד מבקש מכם לחפש לכם מקום אחר להתפלל בו...".
מאיר פילץ ואיתן קלופט חשו איך הדם מסמיק על פניהם, ובאותה שניה נוחת מטה מטה לרגליהם, עד לחיוורון המוחלט. קוראים לזה "שפיכות דמים".
במילים פשוטות, היהודי הזה מבקש מהם להסתלק מן המנין.
המומים ונסערים התרוממו השניים מן הכסאות ופנו לרחוב המוביל לשוק. איזו בושה!!!
פרק ב'
"אתה מבין איתן, פונה אלינו יהודי כבן 80, נראה סבא טוב וחביב ומבקש שנסתלק מן המנין. אני המום, אני נסער, אני לא מאמין שכך מתנהגים יהודים חרדים. עושים להם מנין פרטי, סגור, כאילו התפילות והקב"ה זה עסק פרטי שלהם.
תשמע מאיר, זה באמת אקט מחריד. אני ממש מרגיש לחצים בלב מהסיטואציה המביכה הזו. ואף אחד לא ניסה לעזור לנו. פשוט שנתנדף... נכון אנחנו לא לבושים כחרדים, אבל סוף סוף יהודים אנחנו... אני כל כך בהלם, וכל כך פגוע, שבא לי לנתק כל מגע איתם...
"למה אתה מתכוון איתן?
תראה, אני תורם לא מעט כסף למוסדות שלהם... אבל אם זו התוצאה!?, אז מה לי ולהם. זו התורה? זו היהדות? לאן הגענו? בא לי להתעלף.
פילץ וקלופט דהרו ברחוב השוק בעיר הצפונית וחיפשו בית כנסת. שלט קטן צנוע וחלוד בכניסה צרה בין שני בנינים האיר להם פנים "בית כנסת - אבות ובנים". הגבאי המקומי האיר פניו אליהם. "הו ברוכים הבאים, הנה שבו כאן, יש לכם מקום פנוי, הנה סידורים. עכשיו מוכרים עליות לתורה, צר לי שאחרתם...".
"תראה איתן, יהודי פשוט, איזה יחס נותן, הגוף שלי ממש רותח מזעם, לחשוב מאיפה באנו, מהלובי שבו מתפללים אנשים חסרי לב...
בוא נרגע מאיר ידידי, שלא נאחר לומר קריאת שמע לפחות עפ"י דעת הגר"א .
ועכשיו, נשאיר את איתן קלופט ומאיר פילץ בבית הכנסת הקטן, ונפנה זרקור לסיפור אחר לגמרי שלא קשור לשני הגבירים ההמומים והפגועים. לא קשור אמרנו? אך בסופו של דבר חוט דקיק ושמיימי עוטף את שני הסיפורים הללו לריקמה מופלאה של מוסר יהודי שתענוג לחוות אותו.
שאול צבי קופלמן גדל כנער חסידי ירושלמי לכל דבר. הוא אהב ללמוד תורה, הוא אהב את הטיש של האדמו"ר, וקולו היה ערב ומלטף שהכל נהנו להאזין לו. האדמו"ר נהג לסמן לו לפני חצות בלילות שבת לפתוח במזמור החסידי הכל כך אהוב ומוכר, וכששאול צבי שאף אוויר לריאותיו לפני שפצח בשירה, היה ענן של שקט מהביל אופף את האולם הגדול, וכל חבריו שניצבו ביציעים הגבוהים היו מביטים בו בקינאה בלתי מוסתרת. שאול צבי פשוט היה זמר, פייטן, ענק. קולו היה פורט על הנימים הכי דקים של הנשמה והיה מפעים לבבות עשויים אבן. היה מי שאמר שרק מלאכים שרים כמו שאול צבי.
החיבה של האדמו"ר, הקירבה היתירה שהמשב"קים הקרינו כלפיו טיפחו וניפחו לו קצת את האגו. סופסוף להיות בן בית אצל האדמו"ר, ולהיות מוזמן לכל שמחה משפחתית סגורה שלו, היוותה אות של כבוד לנער החביב, שתהה בינו לבין עצמו, האם להקדיש חייו לחזנות ולשירה, או שמא לדבוק בעמל התורה. הוא היה מוצלח בכה ובכה, והבחירה? אוי הבחירה כל כך קשה.
לילות ארוכים היה מעביר בשמיעת קלטות של גדולי החזנים והפייטנים. וגם שיריהם של זמרי-העל כוכבי ההווה היו שגורים היטב על לשונו. קצת לפני גיל 20 החליט שאול צבי שהמוסיקה והשירה הם משאת חייו. לא, חלילה, שלא תטעו הוא לא התכוון לנטוש את עולם התורה, אבל הדגש יהיה מוסיקלי... רבות מחשבות בלב איש.
בגיל 21 הוציא שאול צבי קופלמן את הדיסק הראשון שלו. התגובות היו נלהבות. מביני דבר טענו שיש חידוש מרענן במוסיקה שלו, שהיתה שילוב פנטסטי בין חזנות לשירה מודרנית. הדיסק נמכר גם בחו"ל בעשרות אלפי עותקים. אחר כך הגיעו הזמנות להופעות...
לאביו של שאול צבי, ר' גדליה קופלמן, צרמה ההצלחה של בן הזקונים שלו. לר' גדליה היה איטליז מצליח בפאתי אחת השכונות, וחמשת בניו הגדולים, היו תלמידי חכמים מובהקים שהרביצו תורה בישיבות חסידיות, ושמם הטוב הלך לפניהם.
"אוי כואב לי הלב" התאנח ר' גדליה בפני רעייתו "מה יש לשאול צבי לחפש באירופה ובארצות הברית? אוי כמה שאני חרד מן העתיד שלו...".
חושיו החדים של ר' גדליה קופלמן לא הטעו אותו. ההצלחה הגדולה של שאול צבי התבררה ככשלון חינוכי צורב. כמה אנשי עסקים ממולחים בארה"ב שזיהו את פוטנציאל קולו המדהים של שאול צבי, הציעו לו להקליט מוסיקה ושירים שלא בדיוק - בלשון המעטה - הולמים את מחננו. גם כאן ההצלחה המדומה החלה להתגלגל, ולסחרר את הבחור החסידי... שכבר לא כל כך נראה חסידי. באיזהו שלב הכיפה הצטמצמה, הפיאות נגזרו, אחר כך הכיפה נעלמה ועל גופו הוא עטה בגדי צבעונין. הפיתויים הססגוניים של העולם הגדול התחילו לשאוב את העלם החסידי לעתיד מסוכן.
כשנודע לר' גדליה קופלמן שבנו הפך לזמר פופולרי ומבוקש, לאו דווקא בקהילות הקודש, המכה היתה קשה מאד עבורו, והוא אחז בפלך השתיקה. יותר מאוחר כשנודע לו ששאול צבי, שינה את שמו לשם לועזי ג'וני סטיוארט... הוא פשוט קרס. אך טבעי הדבר, שר' גדליה שלח שליחים ומסרים לבנו הקטן, שהוא מבקש שינתק מגע עם אחיו הגדולים ועם המשפחה המורחבת.
"אינני רוצה שתקלקל את הנוער בחסידות שלנו, זה לא כבוד בשבילי שהנכדים שלי ינסו לחקות את השיגעונות שלך. כל עוד אתה שם, חי כזמר מופקר, שר שירים לא צנועים, אני מוותר על התענוג להיות אבא שלך". אלה המסרים שהועברו לשאול צבי קופלמן, בעודו חסוי וחבוי תחת השם ג'וני סטיוארט, כוכב מוסיקלי אמריקאי.
בעקבות האובדן, ר' גדליה קופלמן קיבל על עצמו תענית דיבור. את האיטליז הוא העביר לידי שניים מנכדיו הגדולים, ונכנס ללמוד תורה בישיבה החסידית בשכונתו. מעת לעת היה פוקד את בית אביו הקשיש ר' שמריה נתן, ומבכה את מר גורלו.
"אבא, האמן לי, אני מרגיש כמו אב שכול. לא הייתי מאמין ששאול צבי ייסחף עם הזרם העכור של העולם, ינטוש את התורה והמצוות, וינתק עצמו מעולם החסידות".
ר' שמריה נתן קופלמן אחז בידי בנו ר' גדליה, ואמר בלחש "גדליה שלי, יש צער חינוך בנים וזה צער שלא נגמר עד זיבולא בתרייתא. שאול צבי ילד טוב, ויהודים לא אומרים נואש. אנחנו עם שמעל לייאוש, מעל לזמן, אנחנו מחוברים לכסא הכבוד, ומשם תבוא הישועה. שאול צבי הלך קצת לאיבוד, אבל בסוף נמצא אותו. אתה גדליה שלי תמשיך לעשות תענית דיבור וללמוד תורה, ותן לקב"ה לנהל את העולם לטובה ולברכה".
12 שנים קשות חלפו מאז נשאב שאול צבי, המכונה ג'ון סטיוארט, לקליפה החיצונית. שמעו שהוא עושה כסף גדול, שלהופעות שלו באיצטדיונים מגיעים 50,000 צופים, שהוא מוכר מיליוני תקליטורים. השמועות היו בהחלט לא מחמיאות, ולא הוסיפו כבוד לחסידות, ולא כבוד למשפחת קופלמן.
שבועיים לפני שנכנס ירחמיאל (בן משה שרגא, בנו השלישי של גדליה) קופלמן למצוות, נכדו של ר' גדליה ונינו של ר' שמריה-נתן, הוחלט במשפחה המורחבת לעשות "שבת-חתן" באווירה שונה, לצאת מירושלים ולחפש פינה יהודית חמה לנפוש בה. בלי עין הרע, משפחת קופלמן על בניה, נכדיה וניניה, מנתה למעלה מ- 150 נפשות, כן ירבו.
לאחר ברורים ארוכים, החליט משה שרגא קופלמן למקם את המשפחה במלון "נוף צפון" בעיירה צפונית המשקיפה לנוף מדהים.
פרק ג'
הנסיעה מירושלים צפונה - עם שני אוטובוסים גדושים ושלושה טנדרים - היתה מרגשת ומרהיבה עבור הקופלמנים הגדולים והקטנים כאחד. ר' שמריה נתן הסבא-רבה נתן הוראה שיוצאים מיד אחרי תפילת שחרית, כדי להגיע מוקדם, ללא דפיקות לב מיותרות. הלכה זו הלכה.
במלון "נוף צפון" חיכו לקופלמנים ולחתן בר-המצווה ירחמיאל תוך חיכוך ידיים בהנאה, סוף סוף מדובר בהכנסה נאה ביותר, עם אורחים נוחים וחביבים להפליא.
תפילת ערבית של שבת-קודש היתה עטויה במחלצות האור של שבת-קודש, הפיוטים החסידיים בקעו מגרונותיהם בעדנה כובשת, ושטו אט אט כמו עלים ברוח אל רחובות העיירה הצפונית, וחדרו דרך החלונות הפתוחים למאות בתים שהזימרה השבתית לא היתה לחם חוקם.
לבושי מחלצות מן המיטב של האופנה החסידית, התיישבו הקופלמנים על משפחותיהם הכבודות, סביב שולחנות חגיגיים ועמוסים כל טוב. כשהסבא-רבה ר' שמריה נתן נשא את קולו המחוספס בקידוש "ויכולו השמים... וכל צבאם" הדממה היתה מופתית.
"אמן" ענו כולם, ואצו רצו לנטול ידיים.
באותו מלון, אך לא באותו חדר אוכל, הרחק מן ההמון החסידי הסואן, היו ישובות משפחות קלופט את פילץ וילדיהם בחדר אוכל פרטי בקומה השניה של המלון. בעל בית המלון הכיר את שני האישים החשובים והצמיד להם שני מלצרים וערך עבורם ארוחת-ערב גורמה ארבע מנות עם קינוחי צמרת, אותה בישל והפיק בידיים אמונות השף המהולל והותיק של המלון גרשון גבעולי. למותר לציין, שהפילצים והקלופטים אכלו מזון משובח משאכלו הקופלמנים. נו טוב, הם גם שילמו יותר.
כשחתן בר-המצווה ירחמיאל קופלמן החביב והשנון עלה - בליל שבת - לשאת את דרשתו הראשונה בפני אורחיו, עיניו של הסבא ר' גדליה לא משו מלהביט בו. "אוי ריבונו של עולם" הרהר בליבו, "כמה שירחמיאל הנכד המתוק שלי, דומה לבני הצעיר שאול צבי. אותם עינים ירוקות וחכמות, אותו חיוך שובב ואפילו סיגנון הדרשה המפולפלת ותנועות הידיים כל כך זהות".
ר' גדליה מחה כמה דמעות עקשניות וצורבות מעיניו, וליבו נשרף מגעגועים לבנו שאול צבי, שנישאב אל הוואקום האמריקני, ומי יודע מה עולה בגורלו עכשיו?!.
בניו של ר' גדליה הבחינו שעננה של געגוע מעיבה על אביהם, והם ידעו למה. אבא אומנם היה שתקן גדול, התמיד בתענית דיבור, אבל עיניו היו מדברות וצועקות: געגועים, כאב ותפילה לשובו של בן אהוב...
הסבא-רבה ר' שמריה נתן, אף הוא קלט את ענות העצב שעטפה את בנו ולחש על אוזנו "ר' גדליה בני יקירי, עכשיו לא זמן לעצב, עכשיו שבת, עכשיו ירחמיאל נכדך, בן משה שרגא, עולה בסולם התורה עד גנזי מרומים... ומי יודע בני, אולי עוד נתבשר בקרוב בשורות טובות".
ועוד כמה דמעות סרבניות גלשו להן מטה מטה, אל תוך זקנו האדיר של ר' גדליה ששמח מצד אחד, ובכה מן העבר השני, כמו מטוטלת של שעון קיר.
שבת בבוקר, השעה 10:30, בלובי, לאחר תפילת שחרית וקריאת התורה, עלה ירחמיאל חתן בר המצווה לשאת את דרשתו השניה. אגב, כאן המקום לציין, שהמנהג העממי להפריע לחתנים בדרשתם, נמחק לחלוטין מן הפולקלור של הקופלמנים בהוראת הסבא הגדול ר' שמריה נתן, שטען "אין עוול יותר משווע מלעצור יהודי צעיר לשאת דברי תורה, ששקולים כנגד המצוות כולן".
ירחמיאל פתח את חומש שמות בפרשת "כי תשא" ובמשך 10 דקות ריתק את בני משפחתו בחידושים נפלאים, ובסוף דרשתו אמר: "עכשיו עולה בראשי פרוש חסידי מופלא על הפסוק השני בפרשה כי - תשא - את - ראש - בני - ישראל... ונתנו - איש - כופר - נפשו - לה'... ולא - יהיה - בהם - נגף - בפקוד - אותם". רוצה לומר, שראש של יהודי, כלומר כל יהודי, לעולם לא נעלם. הקב"ה מרים את ראש היהודי ומסייע לו לעבור שטפונות ואסונות, נסיונות קשים ומרים, והכל בזכות הצדקה, כופר הנפש. יהודי הכי מרוחק, שנפל לעמקי הקליפות והתיעוב מסוגל להינצל מן הנגף והחורבן שנקלע לתוכו, על ידי מטבע קטן של צדקה... "מחצית השקל... בשקל הקודש", רוצה לומר, גם כשיהודי נשבר והוא רק חצי יהודי, רסיס של יהודי, הוא שקל הקודש, הוא שקול כקדוש מושלם". הבריק ירחמיאל.
ר' גדליה הביט בנכדו נדהם ומופתע. המילים החדות והפולחות והחידוש המפליא, פעמו וחילחלו בקירבו "יש תקווה לכל יהודי... אפילו ירחמיאל - שכל כך דומה לשאול צבי - אומר".
ר' גדליה קם וחיבק את נכדו בחום רב.
ואז ביקש סבא-רבה, ר' שמריה נתן, לשאת דברי ברכה. הוא ניגש לדוכן באיטיות, ובעודו פוסע, נכנס ללובי המלון גבר מגולח גבה-קומה חבוש משקפי שמש שחורות ולראשו כיפה עור קטנה. הזר התיישב לא רחוק מהמתפללים על כורסא עמוקה והביט לעברם בסקרנות.
"יישר כוח לניני חתן בר-המצווה ירחמיאל" פתח ר' שמריה נתן. "אצלנו במשפחה, ברוך השם הדור הולך ומתעלה, והחידוש האחרון שלך ירחמיאל ממש נגע ללב, עד כמה הקב"ה אוהב כל יהודי ונושא את ראשו מן הבוץ ומצילו מרדת שחת בזכות הצדקה... שאול צבי!!!" הרים קולו ר' שמריה נתן. "שאול צבי קום ועמוד לידי...!!!".
כל הקופלמנים גם בעזרת נשים עצרו נשימתם, הם חשבו שנטרפה דעתו של הסבא הישיש. 12 שנים מאז נעלם שאול צבי בארה"ב ולא יצר קשר אפילו לא עם אחד מהם. ר' גדליה הביט באביו משתאה. אביו היה חסיד רציני, עבד ה', שלא פלט מעולם הבלים... "שאול צבי" רעם קולו של הסבא "גש אלי יקירי!!".
הגבר גבה הקומה התרומם מעל הכורסא הצדדית בלובי וצעד בצעדים נמרצים לעבר ר' שמריה נתן, כשהוא לא מביט לצדדים. השניים התחבקו ארוכות, ור' גדליה ישב מסומר למקומו. הוא לא זיהה את בנו... משקפי השמש, השיער הקצוץ, ומרחק השנים עשו את שלהם.
"אבא, סליחה!!! סבא סליחה!!! אחים שלי סליחה!!! סליחה כל בני המשפחה!!!
הו, זה הקול הכל כך מוכר של שאול צבי...
ר' גדליה חשב שהוא עומד להתעלף, הוא ישב מסומר למקומו. שאול-צבי עדיין לא ניגש אליו. ניתן היה לחתוך את האוויר ואת הדממה בסכין.
"שאול-צבי הוריד את משקפי השמש מעיניו - סקר בעיניים גדושות געגוע את בני המשפחה, וביקש לשאת את דבריו.
"עוד לא חיבקתי ונישקתי את כולכם, אבל זה יקרה עוד מעט. רק רציתי להגיד לכם - משפחה אהובה שלי - שאני חוזר הביתה. שאני רוצה לחזור ולהיות ענף מלבלב במשפחה, ענף נושא פירות בחסידות המעטירה שלנו. אני מבקש סליחה על הבושות ועוגמת הנפש שגרמתי לכם, אבא, אמא, מי יודע כמה דמעות שפכתם עלי, מי יודע כמה לילות לא ישנתם בגללי. אבא, מי יודע כמה מטענים של צער ויגון נשאת על גופך מן המחשבה האיומה איפה שאול-צבי נמצא עכשיו...
"אינני יודע מה שמעתם עלי ובטח זה לא הזמן והמקום לספר בפרוטרוט לכם איזה גיהנום עברתי בשתים עשרה השנים האחרונות. הייתי רחוק מאד, עשיר בממון אבל עני משמחה. הייתי עטוף בכבוד, אבל כבוד מדומה. בשיא ההצלחה הדמיונית שלי, כשהייתי נרדם עייף וסחוט, הייתי רואה בחלומי את האדמו"ר מנצח בידיו על הטיש, הייתי רואה אותך אבא מלטף את תלתלי ואומר לי שאול-צבי כשתהיה מוכן תגיד דבר תורה.
"אך למרות הגעגועים והזכרונות לא יכולתי עדיין לצאת משם... באחד הלילות לפני מספר חודשים מאסתי בחיי, עם כל המשתמע מכך. חזרתי מהופעה לדירה שלי בקומה ה- 127. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה תכננתי לעשות לעצמי מן הגובה הזה... נעמדתי על מעקה המרפסת, ואז אני שומע דפיקה בדלת. נעצרתי. סקרנות עצומה הצילה אותי מצעד שאין ממנו חזרה. פתחתי דלת והנה בפתח, יהודי מזוקן, עם פיאות לבוש כחסיד. מאד דומה לך אבא.
"אתה איש מפורסם" אמר לי החסיד "שמעתי עליך שאתה יהודי ויהודים הם בעלי חסד. יש לי נכד בן 10 חולה במחלה קשה וזקוק לניתוח יקר. הטיפולים, התרופות, עלות הניתוח, עולים כסף גדול שאין לנו אותו. התואיל בטובך לעזור לנו", כך ביקש.
"אינני יודע למה, אבל היהודי הזה שבה את ליבי, וביקשתי לנסוע איתו לנכדו המאושפז בבית החולים בבוסטון. נכנסנו למחלקה 13, ועל המיטה מחובר למכשירים, שכב הילד אפרים פישל גולדן. ילד יפהפה עם חיוך של מלאך. "אתה הזמר המפורסם ג'וני סטיואט?" הוא פקח זוג עיניים תמהות. "סבא שלי אמר לי שאתה יהודי... אבל יהודי לא צריך להיראות ככה... סליחה" אמר הילד בבישנות. "אני מקווה שלא פגעתי בך, אבל באמת, ככה לא נראה יהודי... נכון סבא? איפה התפללת הבוקר?" הוא שאל אותי בחיוך... "שוב סליחה... סבא שלי איש יקר, הוא אוסף תרומות כדי לממן את הניתוח שלי והתרופות. אני מאמין שאבריא, אני רוצה להיות תלמיד-חכם, סבא הבטיח לי שאם אצליח בלימודים הוא ישלח אותי ללמוד בירושלים בישיבה החסידית הכי חשובה... "יקירי קרתא" הלוואי..." כך אמר לי אפרים פישל. וזו, כולכם יודעים הישיבה שגם אני למדתי בה בילדותי.
"במשך חודשיים סעדתי את אפרים פישל. הוא הכניס לחיים שלי אור מיוחד. הוא הזכיר לי את עצמי. שרתי לו את כל הפיוטים החסידיים שהכרתי וזכרתי. בשארית כוחותיו הוא שר איתי ועיניו זהרו. הוא היה כמו חבל הצלה שלי, הוא היה היד המושטת שרצתה להחזיר אותי הביתה. בטלתי הופעות, בטלתי פגישות, ישבתי לידו והתפללתי עם הוריו וסביו. רציתי שיחיה, רציתי לשלוח אותו ללמוד בירושלים בישיבה שאני למדתי. רציתי כנראה לפצות את הקב"ה ולהחזיר לו נשמה בסכנת-חיים, תמורת הנשמה שלי שכנראה הלכה לאיבוד. ומה אומר לי הילדון הקדוש הזה בטרם נכנס לניתוח להסרת הגידול בראשו "ג'וני, זה בטח לא השם שלך", נכון שמי המקורי הוא שאול צבי עניתי לו. "הו, זה שם יפה. שם יהודי. חבל שאתה לא משתמש בו. אני עכשיו נשבע לקב"ה, אם אני יוצא חי מהניתוח, יותר לא אקרא לך ג'וני. אקרא לך שאול צבי, רק שאול צבי, בסדר?" אפרים פישל נכנס לניתוח ומעולם הוא לא כינה אותי שאול צבי. מעולם!!! אחרי שלושה ימים הוא השיב את נשמתו הטהורה לאביו שבשמים.
"אתם לא תאמינו אבל הילד המופלא הזה החזיר אותי בתשובה. פתאום הרגשתי צימאון אדיר שיקראו לי בשמי המקורי. שאול צבי. כמו שאבא ואמא ואחי קראו לי. מיד אחרי ההלוויה שלו, יצרתי קשר עם סבא ר' שמריה נתן וסיפרתי לו הכל... כן, הוא עשה את התיאום שאגיע לכאן למלון "נוף צפון" בין שחרית למוסף. ואני שוב מבקש סליחה, עברתי נסיון קשה, הייתי אפס, ממש אפס, אבל הקב"ה עשה שהאפס יגיע לצמרת ובמרומי ההצלחה המדומה שלח אלי הקב"ה ילד יהודי קטן שיוכיח אותי, שהכי חשוב בעולם זה להיות יהודי... סליחה".
שעה ארוכה נמשכו החיבוקים והדמעות.
... אחרי הכל עטה על עצמו ר' שאול צבי קופלמן טלית גדולה ונתבקש לעלות חזן לתפילת מוסף.
קול הפעמונים שלו הידהד עד פסגות ההרים המורמות שבאופק הכחלחל "כתר יתנו לך... מלאכים המוני מעלה... קדוש, קדוש, קדוש".
אגב, איתן קלופט ומאיר פילץ לא זכו להתפלל שם...
פרק רביעי
ענן קודר וכבד של טינה ואי-שקט רבץ על הידידים קלופט את פילץ. הם לא יכלו לשאת את העובדה שסילקו אותם מן המנין בבוקר יום השבת, וכבר במוצאי שבת, תוך שהם אורזים מזוודות וגולשים במעלית לכוון לובי המלון, גמלה ביניהם החלטה ללכת ולשאול רב חשוב, שמבין ענין, שיתן להם תרוץ מניח את הדעת, על מה ולמה הם נאלצו לנטוש בבושת פנים את מנין החסידים הסגור שבמלון "נוף צפון". איזו חוצפה?! איזו עזות פנים?! הזו דרכה של תורה?!
"תראה מאיר" אמר איתן קלופט לידידו, "יש לי חברותא, ידיד טוב. סיפרתי לך עליו, אחת לשבוע אנו לומדים בצוותא שיעור מוסר, וכמה הלכות. הוא מבין ענין ולדעתי כדאי שננהל עמו פולמוס בנדון. אני ממש מצוי בטלטלה רצינית, ואני אפילו שוקל - כמו שאמרתי לך - לבטל את התרומות שלי. אם אלו אנשי תורה, אז זו בוודאי לא התורה שלנו...".
הרב חגי בן שאול בן ה- 33 היה ראש מתיבתא בישיבת המצויינים "נחלי תורה". שיעוריו נישאו לשם ולתהילה, בעיקר על רקע פילפוליו העצומים בהם היה מצליח להכניס פיל לקוף של מחט, ולהוכיח בסופם של מהלכים משובבי-דעת שבעצם המחט היא הפיל, והפיל הוא המחט. במשך שנה שלמה, אחת לשבוע, נפגשו איתן קלופט איש העסקים והרב חגי בן שאול לשיעור שבועי. חיבה עמוקה שררה בין השניים והחקירות באמונה ובהשגחה וחידוד דרכי המוסר, שבו את ליבו של קלופט פעם אחר פעם. קלופט זכה להכיר את הרב בן שאול בזכות קלטת שנקלעה לידו, הוא האזין לה בקשב רב, והיא הרטיטה נימים דקים בליבו. "האיש הזה שדורש בקלטת יהיה הרב שלי. המילים שלו יוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב".
לאחר חקירה ודרישה איתר קלופט את הרב בן שאול, ומכאן ואילך זרמה לה ידידות רוחנית נפלאה. קלופט גם נהג מעת לעת להעביר תרומות נכבדות לקופת הישיבה. הוא עשה זאת מרצונו הטוב. החברותא שלו מעולם לא רמז לו לתרום.
הרב חגי בן שאול האזין בקשב רב לידידו הנרגש, מעבר לקו הפלאפון, שסיפר לו כיצד ניגש אליו יהודי קשיש כבן 80 וביקש ממנו ומחברו לעזוב את המקום, כי המניין סגור. "אנחנו פשוט התעלפנו. נכון, אנחנו לא נראים דוסים, נכון אנחנו מגולחים ועדיין לא מקפידים על קלה כבחמורה, אבל הסבא הזה פשוט העיף אותנו משם... אתה קולט... אני ומאיר פילץ מרגישים שחרב עלינו עולמינו הרוחני. תסלח לי הרב חגי, אבל אני כל כך סוער ומצומרר שהעסק הזה פשוט מקרר אותי באמונה. ותבין!!! היו שם עוד כמה חסידים, שפשוט שתקו ולא הגיבו. איך אוכלים את זה?".
הרב בן שאול היה קשוב, ושתק שתיקה ארוכה. "באיזו מלון התארחתם השבת?".
במלון "נוף הרים", השיב קלופט.
"בסדר איתן. עשה לי טובה, תגיעו מחר אתה ומאיר פילץ למשרדי הישיבה, נשוחח על הנושא. אני בהחלט מבין את סערת הנפש שלכם".
קלופט את פילץ הגיעו בדיוק בשעה 21:00 ונקשו על דלת משרדו של הרב חגי בן שאול. הוא פתח את הדלת במאור פנים, לחץ ידיהם והושיבם על כסאות הפלסטיק הלבנים, והגיש להם שתי כוסות מיץ תפוזים דיאט.
"ברוכים הבאים..." שני האורחים הבחינו לפתע ביהודי מבוגר, שזקנו לבן ויורד על פי מידותיו, ניצב ליד הספריה במשרד הרב ומעלעל בספר. משום מה הוא נראה להם מוכר, או שכנראה כל החרדים דומים זה לזה...
"תכירו זה סבא שלי... ליתר דיוק סבא של אשתי".
נעים מאד.
"סבא, אלה הם ידידים שלי מוקירי התורה ולומדיה. כן איתן, כן מאיר, אני מבין שמשהו מעיק עליהם". שני הגבירים הצעירים תארו שוב בפרוטרוט את תחושתם הנוראה, ואת השבת הקשה שעברה עליהם, עד כדי ערעור באמונה ובמוסר היהודי.
"תסלחו לי שאני מתערב" סבו של הרב חגי נכנס לשיחה. השניים הנהנו בראשם לאות הסכמה.
"תבינו אנשים צעירים, ויקרים, גדלותו של האדם היהודי נמדדת ביכולתו הרוחנית והנפשית לדון לכף זכות את חבריו. יש מי מגדולי ישראל שמסביר שהסברה העקומה, כלומר ניתוחי מציאות של השכל המעוות, נועדו כדי להשתמש בהם לדון לכף זכות. מי שמרגיל עצמו לחשוב חשיבה חיובית, מבלי לחפש מומים בזולתו, לעולם איננו כועס, לעולם איננו מקפיד, ומפתח אהבת חינם לכל יציר נברא. הוא לא נוקם ולא נוטר, הוא אוהב אהבת חינם. אדם שבוחן ומייחס למציאות מימדים של הטבה ונאמנות, הוא אדם מאושר, הוא מורם מעם, הוא היהודי המתוקן. זו עבודת השם נוראה ועצומה, והיא דורשת תעצומות נפש, ועבודה יומיומית. לצאת מתוך האגו הנפוח, לנפץ את בועת הגאווה האישית, ומתוך ריסוק האישיות הנפוחה לפתוח חיים חדשים שהם מצד אחד התבטלות, אך לאמיתו של דבר אלה חיים של גדלות. משה רבנו למשל, למרות שחשדו בו בעבירות נוראות, דיברו עליו לשון הרע, התקוממו כנגדו בחוצפה מזוויעה, שמר על קור-רוח ומסר נפשו על כלל ישראל, "מחני - נא - מספרך" הוא ביקש מהקב"ה, רוצה לומר אני - משה רבנו - למרות חטאיהם ובגידתם בקב"ה מוכן לאבד את עולמי, העיקר שעם ישראל בכלל, וכל יהודי בפרט לא תפול שערה משערות ראשו. איזו אהבת ישראל, איזו ענווה, איזו ראייה שכולה כף זכות. מבהיל הרעיון.
"ואתם יקירי, איתן ומאיר, קיבלתם נסיון קטן. ממש זערורי. ניגש אליהם יהודי זקן וביקש בשיא הנימוס והרגישות שתחפשו מנין אחר. כי זה מנין סגור. אתם חשתם זעם איום, ואפילו רצון לנקום ולנטור בעולם התורה... טלטלה שגרמה לכם קרור באמונה. נו, נו.
"ושוב נעים מאד, שמי גדליה קופלמן ואני כמו סבא של חגי בן שאול, שהוא במקרה נשוי לנכדתי. יש לי אבא (שמריה נתן קופלמן) השם יאריך ימיו ושנותיו בנעימים. הוא, הוא האיש שפנה אליכם ביום שבת וביקש שתחפשו מנין אחר...".
ומכאן ואילך חשף ר' גדליה בפני הידידים קלופט את פילץ את מסכת חייו של בנו שאול צבי קופלמן, שיצא לתרבות רעה בגיל 20 והפך לזמר הפופולרי ג'וני סטיוארט.
"סטיוארט?" קראו השניים בתמיהה. "זה הנכד שלך...?! הוא זמר נערץ בעולם".
"היה נערץ!" חייך ר' גדליה, והמשיך לתאר בפני השניים, כיצד לאחר 12 שנות נדודים, וקריירה מדומה כמעט מצא שאול צבי - ג'וני סטיוארט את מותו בנסיבות טראגיות. נפילה מטה מגובה של 127 קומות. כיצד? שניות ספורות לפני שצנח אל המוות, הוא שמע נקישה על הדלת, פתח אותה וזכה להכיר את סבו החסיד של הילד אפרים פישל גולדן ז"ל. הילד החולה ששבה את ליבו של שאול צבי, ושבטרם כניסתו לניתוח, נשבע שאם הוא יוצא משם חי, לעולם הוא לא יקרא לג'וני, ג'וני, רק שאול צבי... אפרים פישל גולדן נפטר שלושה ימים אחרי הניתוח, אבל במותו הוא הגיש חיים רוחניים במתנה לבני, שברוך השם חזר אלינו, וכרגע הוא לומד בכולל האברכים שליד ישיבת "יקירי קרתא", כאחד האברכים. הייתי אפס שהגיע לצמרת, אמר לנו שאול צבי, אבל זו צמרת מדומה, ריחם עלי הקב"ה ושלח ילד יהודי שיחזירני בתשובה".
קלופט את פילץ פערו פיהם בתדהמה, בולעים כל מילה בשקיקה.
"תבינו ידידי" הדגיש ר' גדליה "אבא שלי שיחיה, ידע ששאול צבי נכדו אמור להגיע למלון "נוף צפון" לתפילת השבת. זו היתה ההפתעה של בר-המצווה. הוא שמר את הענין בסוד, כי כך ביקש גם בני שאול צבי, שרצה לעמוד בפני כל בני המשפחה ולבקש סליחה פומבית ונוגעת ללב מהוריו, מסביו, מאחיו. תסכימו איתי שרגעים מרטיטים אלו, שייכים אך ורק לבני המשפחה, ואדם זר לו נקלע לשם, לא היה מוצא את מקומו. זו חוויה משפחתית שכל חדירה אליה, היא ממש פגיעה, ואם הייתם במקום אבא שלי, שידע את מכאובי ודמעותי במשך 12 שנה על בני האבוד, לא הייתם מבקשים בקשה דומה מאנשים שאינם קשורים למשפחה...!?".
ר' גדליה לחץ בחמימות את ידיהם, נפרד מהרב חגי ופנה לדרכו.
פילץ את קלופט ישבו דוממים דקה ארוכה. את השתיקה הפר קלופט במילים הבאות "הרב חגי, סליחה. היום קיבלנו מאיר ואני פרק מעשי בהלכות כף זכות, ותיקון המידות. זה לא כתוב באף ספר, רק בספר נסיונות חייו של כל אדם. ואני לא מתבייש להודות, ומאיר יסכים איתי, ג'וני סטיוארט - שאול צבי, היה אפס שהגיע לצמרת, אבל מאיר ואני, אנחנו זוג אפסים שהגיעו לצמרת, לצמרת המדומה. ואני מאמין שסבא גדליה, החזיר אותנו אל קרקע המציאות, כדי להיבנות מחדש".
כוכבי הלילה קרצו לשני הידידים הטובים, כמו אומרים להם: אתם תהיו תלמידים טובים.