הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
תרומה
פסקה א
וידבר וגו' ויקחו לי תרומה וגו': ר' חייא פתח כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כמה אהובים הם בני ישראל לפני הקב"ה, שרצה בהם ורצה להתדבק בהם ולהתקשר עמהם, ועשה אותם עם יחיד בעלם, שכתוב, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, והם רצו בו ונתקשרו בו. ז"ש כי יעקב בחר לו יה, וכתוב, כי חלק ה' עמו. ונתן לשאר העמים שרים מושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל.
פסקה ב
ר"ש פתח מי וגו': ר' שמעון פתח. מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה וגו'. מי זאת, הוא סוד שני עולמות המתחברים יחד, וזהו עולם ועולם. כלומר שזהו שכתוב, מן העולם ועד העולם, שהם בינה ומלכות. מ"י, הרי העמדנו, שהיא מדרגה עליונה למעלה, ההתחלה העומדת לשאלה, ונקראת מ"י, שהיא בינה, כמש"א, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. (כמ"ש) לעיל בהקסה"ז דף ח' ד"ה לעילא) זאת, היא מדרגה תחתונה למטה, היא עולם התחתון, דהיינו מלכות. ושתיהן, הן שתי עולמות בחבור אחד בקשר אחד ביחד. והוא ע"י עלית המלכות לבינה, שמשום זה השיגה המוחין דבינה. כמ"ש שם.
פסקה ג
הנשקפה, כד מתחברן וכו': הנשקפה, היינו כאשר שתיהן מתחברות כאחת, המלכת, נשקפה כמו שחר, היינו כשהשחר רוצה להאיר, ואח"כ יפה כלבנה, המלכות מאירה כלבנה, שאור השמש שהוא ז"א מאיר בה. ואח"כ, ברה כחמה, כאור השמש, כשהלבנה עומדת במלואה, דהיינו בעת שהמלכות הוא פנים בפנים עם ז"א המכונה שמש. איומה כנדגלות, שהיא חזקה להגן על הכל, כי אז יש לה שלמות וגבורה לעשות חיל.
פסקה ד
ונטלא חילא מעלמא וכו': ומקבלת המלכות כח, דהיינו מוחין, מעולם העליון, שהיא בינה, על ידי יעקב איש תם, שחבר אותם יחד, שע"י העלאת מ"ן העלה המלכות לבינה, ונתחברו זו בזו, חיבר אותן יחד למעלה, שהבינה קבלה צורת המלכות, וה"ס לאה. וחיבר אותן יחד למטה, שהמלכות קנתה צורת הבינה, וה"ס רחל. ומשם יצאו י"ב שבטים קדושים כעין של מעלה. דהיינו כמו י"ב הבחינות שיש במלכות של מעלה. יעקב שהיה שלם הביא אהבה בשני העולמות כמו שהעמדנו שנשא שתי אחיות לאה ורחל שה"ס ב' עולמות בינה ומלכות, שאר בני אדם שעושים כזאת, הם מגלים עריות למעלה ולמטה, וגורמים שנאה בשני העולמות, וגורמים פרוד בין ז"א ולאה ובין ז"א ורחל, כי מחזה ולמעלה הוא מזדווג עם לאה ומחזה ולמטה עם רחל. ז"ש ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, שנעשו צרות ומלאות שנאה זו לזו.
פסקה ה
ואי תימא ותקנא וגו': ואם תאמר, מהו הפירוש ותקנא רחל באחותה, אם הכתוב מדבר בשני העולמות, לאה ורחל, שהן בחינת בינה ומלכות שנכללו יחד, איזה קנאה יש כאן. ומשיב, כך הוא ודאי, כי עולם התחתון, רחל, כל חשקה אינה יותר אלא להיות כעין עולם העליון, לאה, שהיא בינה, ולרשת מקומה. במקום אחר, יש קנאת סופרים תרבה חכמה, (ב"ב כא.) וכאן יש גם כן קנאת סופרים, משום שיש ספר וספר, שהם אבא ואמא, שמהם נמשך החכמה, וע"כ ע"י קנאה באלו הסופרים, מרבים המשכת החכמה אצלם.
פסקה ו
ועכ"ד אפילו יעקב וכו': ועם כל זה אפילו יעקב לא השלים להם כראוי, שאר בני העולם, גורמים שנאה וגורמים פרוד ומגלים עריות שלמעלה ושלמטה. כי בסוד זה יש סוד העריות, דהיינו עריות דאמא וברתא, שהן בינה ומלכות, והכל, הן ב' אחיות והן אשה ובתה הוא סוד אחד, כי מי זאת נקראות אחיות, משום שהן באחוה ובאהבה ובחבור של הרצון. ונקראות גם כן אם ובת, משום שבינה נקראת אם והמלכות בתה, מי שמגלה ערותן, דהיינו הדינים שבהן, אין לו חלק לעולם הבא, שהוא בינה, ואין לו חלק באמונה, שהיא המלכות.
פסקה ז
ת"ח כי יעקב וגו': בוא וראה, כי יעקב בחר לו יה, הוא סוד עליון למעלה, שנתדבק למעלה באו"א באור החסדים שבהם, הנקראים יה. כיון שהשלים הכל ונקרא ישראל, אז לסגולתו, שהיא המלכות הנקראת סגולה, שאז לוקח הכל בכל הצדדים, בימין ושמאל, לוקח למעלה, באו"א, המאירים חסדים, ולוקח למטה בישסו"ת, שהם מאירים חכמה. ונשלם בכל, הן בחכמה והן בחסדים.
פסקה ח
אמר רבי שמעון וכו': אר"ש, הרי למדנו, כשברא הקב"ה, שהיא בינה, עלמא, שהיא מלכות, חקק בחקיקותיו של סוד האמונה, שהיא המלכות, תוך האורות שהם סוד העליונים, כלומר, שהקב"ה, שהוא בינה, העלה אליו האמונה, שהיא המלכות, וחקק עם חקיקות האמונה בתוך האורות של עצמו העליונים, שמתוך זה יצאה בינה ותו"מ של הבינה וירדה למדרגה שמתחתיה, ולא נשאר בבינה כי אם כתר וחכמה דכלים באורות דרוח נפש, שזה נבחן כמו חקיקה באורות שלו. וחקק למעלה, בבינה, וחקק למטה, במלכות, דהיינו שאח"כ קבלה גם המלכות אותה החקיקה האמורה שנעשתה בבינה. והכל בסוד אחד, שחקיקת המלכות היתה בצורה אחת עם חקיקת הבינה, בסוד החקיקות של שם הקדוש הויה, השולט באותיותיו למעלה ולמטה, דהיינו בבינה ומלכות, שהם ה' ראשונה וה' אחרונה של הוי"ה, ששתיהן בצורה אחת שהיא ה'. ובסוד הזה נשתכללו העולמות, עולם העליון, שהוא בינה, ועולם התחתון, שהוא מלכות.
פסקה ט
עלמא עלאה אשתכלל וכו': עולם העליון נשתכלל בסוד אות י' דהוי"ה, שהוא כוללת א"א ואו"א, והיינו נקודה העליונה הראשונה, שהוא א"א, (כנ"ל בראשית א' דף ה' ד"ה עד דמגו ע"ש) היוצא מתוך הסתום וגנוז שאינו ידוע, ואינו עומד לדעת, ולא נודע כלל, העליה שלו היא בסוד אין סוף, שהוא פרצוף עתיק, ומתוך סתימה זו, מא"א, מאיר אור אחד דק וסתום, שהוא או"א עלאין, שיש בהם ב' בחינות יסודות, א) שביל דק, ב) ארח סתום, (כנ"ל בראשית א' אות ש"ח) כולל בתוכו הכלל של כל האורות. ובתוך ארח סתום זה שבאו"א, שה"ס המפתחא (כמ"ש שם) בטש בו מי שלא בטש, בתחילה בהיותו באו"א עלאין, ועתה בטש בו ופתח הסתימה שבו, דהיינו שהוריד ה י' מאויר דארח סתום וחזר ונעשה אור, והאיר בו מי שלא האיר, כלומר אע"פ שהאיר בו, מ"מ לא האיר, מחמת חסרון החסדים, (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף י"ז ד"ה קיימא) ואז הוציא אור אחד, שהוא עדון לעדון, דהיינו חכמה לחכמה, כי עדן ה"ס חכמה דא"א שנסתמה, וחכמה זו, שה"ס בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה לחכמה, נקראת ג"כ עדן, כי מקבלת מעדן שבראש דא"א, וע"כ נקראת עדון לעדון. והיא להשתעשע, ולגנוז אור הדק, דהיינו אור החסדים דאו"א, שהוא נסתם בתוך אור ההוא. (כמ"ש שם בהקסה"ז י"ז ד"ה קיימא) דהיינו שאור החסדים דאו"א, נסתם בעת יציאת החכמה הזו. וה"ס ישסו"ת.
פסקה י
וההוא נהירו דאיהו וכו': ואור הזה שהוא עדון לעדון, הסתום מחמת חסרון החסדים, נתקיימו ונשתכללו בו, ע"י קו האמצעי, שש רשימות, שהם ו"ק דחכמה, שאינם ידועים, כלומר שאינם מתגלים להאיר, חוץ בעת שאור הדק ההוא דאו"א נכנס להגנז, שאז, העדון לעדון מאיר בהארתו.
פירוש, כי אין הארת החכמה מאירה אלא על נקודת השורק בעת נסיעת ג' הנקודות, חולם שורק וחירק, בזה אחר זה, (כנ"ל בשלח ל"ט ד"ה וג') ובשעה שמאירה נקודת השורק, נסתם אור החסדים דאו"א, (כמ"ש לעיל בראשית א' י"ג ד"ה ותדע, ועי' בהקדמת ספר הזהר דף י"ז ד"ה קיימא) נמצא, שאין העידון לעידון מאיר, אלא בעת גניזת אור הדק, שהוא אור החסדים דאו"א.
פסקה יא
והאי נהירו דנפק וכו': ואור הזה היוצא לתחתונים, מתוך אור הדק, הוא נורא ואיום ותקיף ביותר, והוא מטעם שבאור הדק הזה שממנו נתקנו או"א עלאין, נתקנה שם מלכות דמדת הדין הנקראת מנעולא, (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף ע"ב ד"ה ומקדשי והוא מטעם המבואר בהקסה"ז דף מ"ד ע"ב ד"ה וטעם ע"ש) ונתפשט אור הדק הזה ונעשה עולם אחד שהוא או"א עלאין, המאיר לכל העולמות. והוא עולם סתום שאינו ידוע כלל, כי ה י' אינה יוצאת מאויר שלהם, ובתוכו דרים ששה רבוא אלף, שהם דירים וצבאות ומחנות עליונות. פירוש. כי הם התפשטות מאורות חג"ת נה"י דעתיק המלובש בתוכם, שספירותיו בסוד רבוא, ומחכמה סתימאה דא"א, שספירותיו בסוד אלפים בסוד ואאלפך חכמה. וע"כ הם ששה רבוא אלף.
פסקה יב
וכיון דאפיק לון וכו': וכיון שה י' הוציא אותם, דהיינו לב' פרצופין הנ"ל שהם או"א מאור הדק, וישסו"ת מאור העידון לעידון, כנ"ל, ונשתכללו יחד, אז הם חבור אחד י"ה שאו"א עלאין הם בסוד ה י' הכוללת א"א ואו"א, וישסו"ת הם בסוד ה', והם סוד אות ו' שנתחברה בעולם ההוא הסתום, דהיינו בעידון לעידון הסתום, שהוא ישסו"ת, שה"ס ה' שבתוך ה ה' יש אות ו', ו ו' זו רומזת על יעקב, ואז כתוב, כי יעקב בחר לו יה שנתדבק בשם י"ה, הנ"ל. וז"ס הזווג יעקב ולאה, שאז מקבל האור שם ממטה למעלה, ונבחן בבחינת ו"ק. כשיוצא ה ו' ונשתכלל מתוך י"ה, דהיינו שנעשה אות ו' בפני עצמו עם אותם המוחין ד י"ה, ויש לו ג"ר, אז ישראל לסגולתו, שנקרא ישראל, ולא יעקב, ומתחבר למטה עם רחל שהיא המלכות שאז נקרא המלכות סגולה, וזה שכתוב ישראל לסגולתו. וז"ס הזווג של יעקב ורחל.
פסקה יג
שאר בני עלמא וכו': שאר בני העולם, חוץ מיעקב, לא ניתנה להם רשות לעלות כך אל הבינה להתדבק בי"ה כמו יעקב, אלא לסגולתו, בלבדה, שהיא המקום שמקבלת ואוספת הכל, וזו היא מדרגה שלמטה, דהיינו המלכות, ומתוך המלכות מקבלים הארת החסדים שלמעלה בבינה, שהיא בחינת לאה, בסתימת הרצון. אבל לא בגלוי כמו שלוקח יעקב, ז"ש ויקחו לי תרומה. פירוש, כי יעקב עלה ונתחבר ב י"ה עצמו ומקבל משם הארת החסדים שבבינה, שה"ס זווג יעקב ולאה. וע"כ שאר בני העולם אסורים בשתי אחיות, שיש בהם משום גילוי ערוה, להיותם ממשיכים הארת הבינה, שהיא לאה, במקום מלכות שהיא רחל. אבל יעקב שעלה למעלה במקום בינה עצמה, הותר לו זאת, אפילו בחיי אחותה רחל. וז"ש ויקחו לי תרומה. דהיינו ששאר כל בני העולם, יקחו וירימו את המלכות, ולא ישאו שתי אחיות, כי אז יחללו אותה, בגילוי ערוה, דהיינו הדינין, והוא מטעם היותם בעצמם ממקום המלכות, שהיא מקום הדינים.
פסקה יד
ויקחו לי תרומה: ר' יהודה פתח, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים וגו'. מקרא זה העמידוהו ולמדנו, אבל סוד זה העמיד המאור הקדוש בתוך סודות העליונים.
פסקה טו
דרגא עלאה דאיהו וכו': מדרגה העליונה, שהיא סוד עולם העליון, דהיינו בינה, נקראת מ"י. מדרגה תחתונה, שהיא סוד עולם התחתון שהוא מלכות, נקראת מ"ה. ולמדנו, כתוב, מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מ"ה, אלא מא"ה, משום וכל מדרגות עליונות בשלמותם, שהם חמשים, הם כאן במלכות. וע"כ נקראת מאה. פירוש, כי חמשים שלה, שהם כח"ב תו"מ שכל אחת כוללת עשר, וחמשים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י שהם חמשים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמשים דבינה.
פסקה טז
תו אמאי אקרי מ"ה וכו': עוד טעם למה נקראת המלכות מה. אלא אע"פ שההמשכה העליונה, של חכמה, נמשכת דרך מדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלית עד שנשלמת כאן במלכות, (כנ"ל בראשית א' דף ע"ו ד"ה ועוד) שהיא מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכל, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שנתגלתה יותר מכולם, היא קימת לשאלה, מה, מה ראית, מה ידעת. כש"א כי לא ראיתם כל תמונה.
פסקה יז
ובגין כך מה וכו': ומשום זה כתוב, מה רב טובך. אשר מ"ה היא המלכות, רב טובך, הוא יסוד העולם, דהיינו יסוד דז"א, והוא נקרא רב טוב, כמש"א, ורב טוב לבית ישראל. כי אור הראשון הכלול ביסוד, נקרא טוב סתם. וכאן כלולים זכר ונקבה, שגם הנקבה הנקראת מה, על שם שבה נגלה החכמה, גם היא כלולה כאן, שנאמר, מ"ה רב טובך וע"כ כתוב רב, כי רב, יורה על הארת החכמה. אשר צפנת, כי אור הזה נגנז, כמו שאור הראשון נגנז ונשמר לצדיקים, פעלת, היינו, כי כאן, במלכות, הנקראת מ"ה על שם התכללות הבינה בה, הוא אומנות הכל, אומנות של כל העולם, אומנות של נשמות ורוחות. כי אם לא היתה אומנות הזה של התכללות הבינה במלכות, לא היו יוצאים שום מוחין בזו"ן וג' עולמות בי"ע (כנ"ל בראשית א' דף ז' ד"ה וכבר).
פסקה יח
ברזא דא עביד וכו': בסוד הזה של התכללות הבינה במלכות, עשה הקב"ה אומנות של כל העולם כנ"ל, וז"ס בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בסוד זה נעשה המשכן ונבנה, שהוא בצורת עולם שלמעלה שהוא בינה ובצורת עולם התהתון, שהוא מלכות, ז"ש ויקחו לי תרומה. לי תרומה, הן ב' מדרגות בינה ומלכות, שהן אחת, שמתחברים יחד.
פסקה יט
ויקחו לי תרומה וגו': ר' שמעון ור' אלעזר ור' אבא ור' יוסי היו יושבים יום אחד תחת אילנות, בבקעה, אצל הים גינוסר, שהיא כנרת. אמר ר"ש, כמה נאה צל הזה, החופה עלינו מתוך האילנות, ואנו צריכים לעטר מקום הזה בדברי תורה.
פסקה כ
פתח ר' שמעון וכו': פר"ש ואמר, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. מקרא זה העמדנו ולמדנו. אבל אפריון, הוא היכל התחתון, מלכות, שהיא כעין היכל העליון שהוא בינה. והקב"ה קרא אותו גן עדן, שנטע אותו להנאתו, והשתוקקותו היא להשתעשע בו עם נשמות הצדיקים, ששם עומדות כולן ורשומות בתוכו. אלו הנשמות שאין להן גוף בעולם הזה, עולות כולן ומתעטרות שם, ויש להן מקומות לראות, להתענג בעונג העליון הנקרא נועם ה', ושם מתמלאות מכל התענוגים של נהרי אפרסמון הטהור.
פסקה כא
אפרסמון דא היכלא וכו': אפרסמון, הוא היכל העליון המכוסה וגנוז, שהוא בינה. אפריון, הוא היכל התחתון, מלכות, שאין בו סמך עד שנסמך מן היכל העליון. ומשום זה אות סמך סתומה מכל צדדיה כזה: ס היא אות סתומה.
פסקה כב
במה מין האי וכו': מה בין זו לזו, בין אפרסמון לאפריון. אלא בשעה שנסתם ונגנז בתוכו, בתוך הבינה, אור העליון למעלה, דהיינו הג"ר דבינה שנתקנו לאו"א עלאין, שה י' עלתה באור ונסתם האור ונעשה לאויר אז היא עומדת בצורת אות ס שהאור סתום בתוכה, ונגנז בה לעלות למעלה. ובשעה שחזרה וישבה רובצת על הבנים למטה לינק אותם, שהיא ו"ס תחתונות דבינה, שנתקנו לישסו"ת, אז היא עומדת בצורת אות ם', הרבוצה והסתומה לארבע רוחות העולם, שהם חג"ת ומלכות. שחו"ג הם דרום צפון ותו"מ הם מזרח מערב.
פירוש, הבינה מתחלקת לג"ר וו"ק אשר הג"ר שהן חב"ד, וכן הג"ר דגוף שהן חג"ת עד החזה, נתקנו לאו"א עלאין, ולהיותן ששה ספירות חב"ד חג"ת שכל אחת כלולה מעשר, נקראות באות ס', שש פעמים עשר. וגם משום שנסתם מהן אור החכמה. ומחזה ולמטה דבינה שהן ד' ספירות נהי"מ נתקנו לישסו"ת, ולהיותם ארבע ספירות שכל אחת כלולה מעשר, נקראות באות ם' ד"פ עשר. וגם משום שהיא סתומה לד' רוחות העולם שהם חגת"ם, כלומר, מה שהיא נעשתה סתומה, היא משום שצריכה לתת מוחין לז"א, שהוא חגת"ם. ובשביל ד' רוחות אלו נסתמה. (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר).
פסקה כג
ועל דא דא וכו': וע"כ זה הוא אפרסמון, וזה הוא אפריון, כי האפריון שהיא המלכות נתתקן כעין האפרסמון שהיא הבינה, והם בצורה אחת. ובמקום ב' האותיות ס' מ' שיש באפרסמון, עומדת י' באפריון, בסוד הברית, שהיא עתידה לקבל הכל, מן ה ס' וה ם', שהוא סוד מאה ברכות. ס' ם', הן ששים וארבעים, ששים כנגד שש קצוות שיוצאות מן ה ס', דהיינו חב"ד חג"ת עד החזה דבינה וקורא אותם ו"ק משום שה י' אינה יוצאת מאויר שלהם, והן כחג"ת נה"י. ארבעים, כנגד ארבע רוחות העולם, שהם חו"ג תו"מ, דישסו"ת, שהם נהי"מ דבינה שמחזה שלה ולמטה. וכולם משלימים למאה. ואות י' דאפריון היא ג"כ משלמת לסוד מאה, דהיינו י' ספירות שכל אחת כלולה מ י', כעין ס' ם' של מעלה שבאפר סמ ון, שהיא הבינה. וע"כ זהו אפרסמון וזהו אפריון, שצורתם שוה.
פסקה כד
אינון נהרין נפקין וכו': הם הנהרות יוצאים מאפרסמון זה, ונשמות עליונות שאין להן גוף בעולם הזה יונקות מאור הזה היוצא מאפרסמון הטהור, ומתענגות בעונג הזה העליון. והנשמות שיש להן גוף בעולם הזה, עולות ויונקות מן אפריון הזה ויורדות. ואלו נותנות ולוקחות, נותנות ריח מאלו מעשים טובים שהשתדלו בהם בעולם הזה, ולוקחות מריח ההוא שנשאר בגן, כש"א, כריח שדה אשר ברכו ה', דהיינו ריח שנשאר בשדה ההוא. וכולן עומדות בגן ההוא, אלו שאין להן גוף בעולם הזה מתענגות למעלה באפרסמון, שהיא בינה שבגן, ואלו שיש להן גוף בעולם הזה, מתענגות למטה, באפריון, שהוא המלכות שבגן.
פירוש. המלכות מחמת הדינים שבה היא מכונית אפר, ואפרון, שפירושו אפר שלנו. ומעת שעלתה המלכות לבינה, מכונית גם הבינה אפרון. ואז הבינה נחלקה לשנים, לג"ר שהם או"א עלאין, והם סוד ס' כנגד שש ספירות חב"ד חג"ת שכל אחת כלולה מעשר ומחזה ולמטה נתקנה לפרצוף ישסו"ת שכולל ד' ספירות נהי"מ, והוא סוד ם, וכשב' פרצופים הללו ס' ם', מאירים בבינה, ונכנסו באפרון שלה, נעשתה לסוד אפרסמון, ואורותיה מכונים נהרי אפרסמון הטהור. והמלכות בעת שמקבלת מב' פרצופין הללו ס' ם' שבבינה, משגת במקומם י' שנכנסה באפרון שלה ונעשה אפריון. וגן העדן כולל הארות שתיהן שהנשמות שלא התלבשו בגוף בעוה"ז מקבלות מאפרסמון שבגן, ושיש להם גוף בעולם הזה מקבלות מאפריון שבגן.
פסקה כה
עשה לו המלך שלמה: עשה לו, היינו לעצמו. ושואל, אם תאמר הרי הנשמות הצדיקים משתעשעים בו, ואתה אומר עשה לו. ומשיב, כך הוא ודאי, משום שאפריון הזה וכל אלו נשמות הצדיקים כולן עומדות כדי שהקב"ה ישתעשע עמהם ונמצא שעשה אותו לעצמו. המלך שלמה, הוא מלך שהשלום שלו, וזה הוא מלך העליון, דהיינו ז"א, המלך סתם, זה הוא מלך המשיח, שהוא המלכות. זה עולם הזכר וזה עולם הנקבה. מעצי הלבנון, הם האילנות והנטיעות שעקר אותם הקב"ה ושתל אותם במקום אחר, דהיינו ז"ס דזו"ן שהיו במקום המלכות דמדת הדין, ועקרם משם, ושתלם במקום בינה, בסוד המלכות דמדת הרחמים. ואלו שש ספירות חג"ת נה"י של זו"ן, נקראים ארזי הלבנון, כמש"א, ארזי לבנון אשר נטע. ולא נבנה אפריון הזה ולא נשתכלל אלא בהם.
פסקה כו
תו, מעצי הלבנון: אלו הם ששה ימי בראשית, שכל יום ויום מסדר באפריון הזה סדר הראוי לו. כלומר שכל מדה ומדה מחג"ת נה"י דז"א, שנשלמו ע"י בינה מאציל חלק אחד בבנין המלכות שנקראת אפריון. סדר הראשון: נמשך מצד ימין, של הבינה, אור הראשון הגנוז ונלקח מצד ימין, של ז"א, ונכנס באפריון הזה על ידי יסוד אחד, ועושה בה שמוש, לאחר כך מוציא האפריון צורה אחת הראויה לאור הזה, שהוא מדת החסד של האפריון. וזהו סוד שכתוב, יהי אור ויהי אור, כיון שאמר יהי אור, למה כתוב, ויהי אור, שלא היה צריך לכתוב אלא, ויהי כן, מהו ויהי אור. אלא, שאור הזה הוציא אור אחר הראוי לו. וזה הוא יום הראשון מאלו עצי הלבנון.
פסקה כז
סדר השני: נמשך מצד שמאל דבינה הבדלת המים בהמשכת אש חזק, (כמ"ש לעיל בראשית א' דף נ"ו ד"ה כד) ונלקח מצד שמאל דז"א, ונכנס באפריון הזה ועושה בו שמוש, ומבדיל בין המים שמצד ימין, ובין אלו המים שמצד שמאל. לאחר כך הוציא האפריון צורה אחת כעין זו, ונבנה מדת הגבורה של האפריון. וזהו סוד, שכתוב, בין המים שמתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע ויהי כן. וזהו יום השני מאלו עצי הלבנון.
פסקה כח
סדר השלישי: נמשך מצד האמצעי ומצד ימין, יום אחד שלישי, דהיינו מדת התפארת דז"א, שהוא קו האמצעי העושה שלום בעולם בין ב' הקוין ימין ושמאל, שמשם נמשכים פירות לכל, וזה עושה שמוש באפריון הזה, ומוציא מין למינו, מין העושה מעשים רבים, כמין הראוי לו, דהיינו כל הדשאים והעשבים והאילנות בכמה כחות, ונשאר צורתו שמה, באפריון, ואפריון ההוא מוציא מין כעין זה ממש, שיצא מן קו האמצעי, ונבנה מדת התפארת של האפריון. וזה הוא יום השלישי הנכלל מב' הצדדים, ימין ושמאל, מאלו עצי הלבנון.
פסקה כט
סדורא רביעאה: סדר הרביעי. נמשך והאיר אור השמש לאפריון הזה תוך החשך שלו ונכנס בו להאיר ואינו עושה בו שמוש, כלומר שבונה רק האחורים של האפריון, את החשך שלו, עד יום החמשי, שאז נתתקן בחינת הפנים שלה ושורשה שמחזה ולמטה, ואז הוציא האפריון את השמוש של ההארה שנכנס בה ביום הרביעי, והאפריון מוציא כעין אור ההוא ממש. ובזה נבנה מדת הנצח של האפריון. וזה הוא יום רביעי שהוא אחד מאלו עצי הלבנון.
פסקה ל
סדורא חמישאה: נמשך המשכה אחת של השרצת המים, ועשה שמוש להוציא אור ההוא מסדר של יום רביעי, ועשה באפריון ההוא שמוש של יום חמישי, והוציא מינים למינו כמוהו ממש, ויום הזה, דעצי הלבנון שמש שמוש ההוא, יותר מבכל שאר הימים, כי הוא תקן את מדת ההוד שבאפריון בדינים הממותקים של הבינה, והכל תלוי עד יום הששי, שאז הוציא האפריון כל מה שהיה גנוז בו, שכתוב, תוצא הארץ נפש חיה למינה. וזה הוא יום חמישי, יום אחד מאלו עצי הלבנון.
פסקה לא
סדורא שתיתאה: סדר הששי זה הוא יום, שהתקין את כל האפריון הזה, ואין לו תקון ואין לו תוקף לאפריון, חוץ ע"י יום ההוא, שהוא יסוד דז"א. כי אין האפריון מקבל דבר מעליונים אלא ע"י יסוד דז"א. כשבא יום ההוא, התתקן האפריון, בכמה רוחות, בכמה נשמות, בכמה עלמות יפות מראה, שהם ז' היכלות המשמשות את המלכות. אלו הראויות לשבת בהיכל המלך. אף הוא, היסוד, נתתקן ביופי של כל הימים שהיו לפניו, כי היסוד כולל כל ה' הימים חג"ת נ"ה, והתקין אותם בהשתוקקות אחת, ברצון, בשמחה, בתקון שלמעלה ולמטה.
פסקה לב
כדין אתקדש האי וכו': אז נתקדש אפריון הזה בקדושות עליונות, ונתעטר בעטרותיו, עד שעלה בעלית עטרת המנוחה, ונקרא שם עליון, שם קדוש, שהוא שבת. מנוחת הכל תאות הכל, דבקות הכל, שלמעלה ושלמטה יחד, ואז כתוב, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון.
פסקה לג
אמר רבי שמעון וכו': אר"ש, מי שזכה באפריון ההוא זכה הכל, זכה לשבת במנוחה בצל הקב"ה, כמש"א, בצלו חמדתי וישבתי. ועתה שאני יושב בצל מנוחה הזו, יש לנו להסתכל שאין אנו יושבים אלא בצל הקב"ה תוך אפריון ההוא. ויש לנו לעטר מקום הזה בעטרות עליונות, עד שיתעוררו האילנות של אפריון ההוא לבא אלינו בצל אחר.
פירוש. כי עתה מתוקן האפריון במלכות הממותקת בבינה, ונמצא הצל אינו של המלכות עצמה אלא של הבינה, וז"ש אית לן לאסתכלא דלא יתבינן אלא בצלא דקב"ה, דהיינו של עצי הלבנון כנ"ל, אבל בגמר התקון תתתקן המלכות עצמה לא תהיה צריכה למתוק הבינה, ואז נשב בצל המלכות עצמה. וז"ש עד דיתערון אילני דההוא אפריון למיתי עלן בצלא אחרא. דהיינו בגמר התקון, שנשב בצל אפריון עצמו.
פסקה לד
פתח ר"ש ברישא וכו': פתח ר"ש בתחילה, ויקחו לי תרומה וגו': ויקחו לי. יורה, שמי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בהקב"ה, צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחנם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי לפי כחו. והעמדנו דבר זה בכמה מקומות, וכך יפה לאדם לקבל השתדלות ההוא של הקב"ה. כמש"א, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך.
פסקה לה
ואי תימא הא וכו': ואם תאמר הרי כתוב, לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. הרי שהוא בחנם, והוא השתדלות של הקב"ה. כי יין וחלב פירושם התורה שמכונית כן. ומשיב אלא השתדלות התורה, כל מי שרוצה זכה בה. השתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זכה בו בלא שכר כלל. אבל השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, אסור לקחת אותו בחנם וריקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל להמשיך עליו רוח של הקדושה אלא בשכר שלם.
פסקה לו
בספרא דחרשי לאוליף וכו': בספרי כשפים, שלמד אשמדאי, מלך השדים, לשלמה המלך, כתוב, כל מי שרוצה להשתדל להעביר ממנו רוח הטומאה ולהכניע רוח האחר דס"א, מעשה ההוא שרוצה להשתדל בו, צריך לקנותו בשכר מלא, שיתן כל מה שמבקשים ממנו, בין מעט ובין רב. משום שרוח הטומאה הוא מזומן תמיד בחנם ובריק, ונמכר בלא תשלום, כי מכריח בני אדם שישרה עליהם ומסית אותם בכמה הסתות לדור עמהם. בכמה דרכים מטה אותם שיעשו משכנם עמו.
פסקה לז
ורוח קודשא לאו וכו': ורוח של הקדושה אינו כן אלא בשכר מלא ובהשתדלות גדולה ורבה, ובטהרת עצמו, ובטהרת משכנו, ובחפץ לבו ונפשו, וגם אז, לו שיוכל להרויח אותו שישים משכנו עמו. ועם כל זה, הוא צריך ללכת בדרך הישר, שלא לנטות לימין ולשמאל, ואם לא, הוא מסתלק ממנו מיד, ומתרחק ממנו, ולא יוכל עוד להרויח אותו כבתחילה.
פסקה לח
ועל דא כתיב וכו': ועל זה כתוב ויקחו לי תרומה מאת כל איש, היינו ממי שנקרא איש, שנתגבר על יצרו, שכל מי שמתגבר על יצרו נקרא איש. אשר ידבנו לבו, שואל, אשר ידבנו לבו, מהו אשר ידבנו לבו. ומשיב, אלא שירצה בו הקב"ה. כמש"א לך אמר לבי. צור לבבי. וטוב לב. וייטב לבו. כולם נאמרו בהקב"ה, דהיינו הלב של הקב"ה, כלומר הרצון שלו. אף כאן אשר ידבנו לבו, הוא הלב של הקב"ה. ממנו, תקחו את תרומתי, כי שם נמצא הקב"ה, ששורה בו, ולא במקום אחר.
פסקה לט
ומנא ידעינן דהא וכו': ומאין אנו יודעים, כי הקב"ה רוצה בו ושם משכנו בתוכו, הוא, כשאנו רואים שרצון האדם הוא לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בלבו ונפשו וברצונו, ודאי אנו יודעים ששם שורה השכינה. אז צריכים לקנות את אדם ההוא בכסף מלא, להתחבר עמו וללמוד ממנו. ועל זה אמרו הראשונים, וקנה לך חבר, בשכר מלא צריכים לקנותו, כדי לזכות בשכינה השורה בו. עד כה צריכים לרדוף אחר איש צדיק ולקנות אותו.
פסקה מ
אוף הכי האי זכאה וכו': אף כך, צדיק ההוא צריך לרדוף אחר הרשע ולקנותו בשכר מלא, כדי שיעביר ממנו זוהמא ההוא ולהכניע הסטרא אחרא, ויעשה אותו, כי נחשב לו כאלו הוא ברא אותו. וזה הוא שבח, שיתעלה בו כבוד הקב"ה, יותר משבח אחר, והתעלות הזו היא יתירה מכל. מהו הטעם. משום שהוא גרם להכניע הסטרא אחרא, ולהעלות כבוד הקב"ה. ועל זה כתוב באהרן, ורבים השיב מעון. וכתוב בריתי היתה אתו.
פסקה מא
תא חזי כל וכו': בוא וראה, כל מי שאוחז ביד הרשע, והשתדל בו שיעזוב דרך הרע, הוא עולה בג' עליות, מה שלא עלה כך אדם אחר: גורם להכניע את הסטרא אחרא, וגורם שיתעלה הקב"ה בכבודו, וגורם לקיים כל העולם בקיומו למעלה ולמטה. ועל אדם זה כתוב, בריתי היתה אתו החיים והשלום. וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעולם הזה, וזוכה לעולם הבא. כל בעלי הדין לא יכלו לדון אותו בעולם הזה ובעולם הבא. נכנס בי"ב שערים שברקיע, ואין מי שימחה בידו. ועל זה כתוב, גבור בארץ וגו'.
פסקה מב
באדרא עלאה קיימין וכו': בחדר העליון, שהיא המלכות, נמצאים ג' צבעים, שהם נה"י, והם לוהטים תוך שלהבת אחת, שהיא הדינין הנמצאים במקום החזה, מכח עלית המלכות שמה, כי הת"ת הוא בינה דגוף, (כנ"ל ויגש י"א ד"ה ומכאן) ושלהבת ההיא יוצאת מצד דרום שהיא ימין, כלומר שיוצאת ממלכות הנמתקת בבינה הנמצאת בסוד נקודת החולם שבקו ימין, ואין שם שום דין ממלכות הבלתי נמתקת. ואינון גוונין מתפרשן וכו': ואלו הצבעים נפרשים לג' צדדים, אחד עולה למעלה. שמאיר ממטה למעלה והוא נצח. אחד יורד למטה. שמאיר ממעלה למטה, והוא הוד. (כנ"ל בראשית ב' דף ח' ד"ה ואמרו.) ואחד שנראה, ונגנז בעת שהשמש מאיר. והיינו הארת החכמה שבתוך החסדים המושפע מהיסוד, שאינה מאירה אלא בלילה שהיא שליטת הנוקבא, ולא ביום שהוא שליטת ז"א.
פסקה מג
גוונא חדא ההוא וכו': צבע אחד אותו העולה למעלה, שהוא נצח, יוצא, וצבע ההוא הוא צבע לבן, יותר מלבנונית אחרת, ונכנס בשלהבת ההיא ונצטבע מעט, שנכלל מדינים דשלהבת, אבל לא נצטבע, כלומר שאינו ניכר בו שום צבע, שהוא דין. וצבע ההוא עומד למעלה על ראש החדר ההוא. דהיינו על ראש המלכות. ובשעה שישראל באים לביהכנ"ס ומתפללים תפלתם, כשמגיעים לגאל ישראל, ומקרבים גאולה לתפלה, ואינם מפסיקים באמצע. שבזה גורמים שיסוד שנקרא גאולה יתקרב אל המלכות שנקראת תפלה. אז צבע ההוא הלבן, שהוא נצח, עולה על ראש החדר, שהוא מלכות, ונעשה לו כתר.
פסקה מד
וכרוזא נפיק ואמר וכו': וכרוז יוצא, ואומר, אשריכם עם קדוש שעושים טוב, דהיינו שגורמים יחוד היסוד שנקרא טוב, לפני הקב"ה. וזה סוד, והטוב בעיניך עשיתי, שפירושו, שסמך גאולה לתפלה. משום שבשעה ההוא שמגיעים לתהלות לאל עליון, שאז עולה צבע ההוא, נצח, על ראש החדר, נתעורר צדיק הזה, שהוא יסוד דז"א, להתחבר במקום שצריך, באהבה בחביבות בשמחה וברצון, וכל האיברים כולם, דהיינו כל הספירות, מתחברים בחשק אחד אלו באלו, עליונים בתחתונים, וכל הנרות, דהיינו כל המדרגות, מאירים ומתלהטים, וכולם נמצאים בחבור אחד בצדיק הזה שנקרא טוב, כמש"א, אמרו צדיק כי טוב וזה מחבר את כולם בחבור אחד. אז הכל בלחש למעלה ולמטה, בנשיקין דרצון, והדבר נמצא בחבור של החדר. דהיינו בסוד החבוק.
פירוש. יש' ב' מיני הארות של חו"ב תו"מ, שהם ג' קוין ומלכות המקבלתם: אחת, מבחינת ממטה למעלה והיא בחינת ספירת הנצח. ואחת, ממעלה למטה והיא בחינת ספירת ההוד. (כמ"ש בבראשית ב' דף ה' ד"ה דאמרו) וכן בזווג זו"ן, יש ג"כ שתי בחינות, א) נשיקין, הנוהגים בג"ר, וחיבוק הנוהג בו"ק. וב' מיני זוגים אלה מאירים רק ממטה למעלה והוא משום שמקבלים מהארת הנצח. ב) הוא זווג דיסודות, הנוהג בסיום נה"י, והוא מאיר ממעלה למטה, משום שמקבלים מן הארת ההוד. וז"ס ג' חלקים שבתפלת שמונה עשרה: ג' ברכות ראשונית, וי"ב ברכות אמצעיות, חב"ד חג"ת, ובהן סוד החיבוק והנשיקין. ושתי זווגים אלו מקבלים מהארות הנצח, וע"כ אינם מאירים אלא ממטה למעלה, וג' ברכות אחרונות, שבהן זווג היסודות, מקבלות מהארות הוד, וע"כ מאיר ממעלה למטה, כמ"ש לפנינו.
פסקה מה
כיון דמטו לשים שלום וכו': כיון שמגיעים לשים שלום, שהוא ברכה אחרונה משמונה עשרה, ובחי' יסוד, אז עושה שימוש נהר ההוא היוצא מעדן, שוא יסוד, בחדר הזה, שהוא המלכות, ואז צריכים הכל לצאת מפני המלך, ואין אדם צריך, ולא אחר להמצא שם, ולא לשאול שאלות, אלא צריכים ליפול על הפנים, דהיינו לומר נפילת אפים. מה הטעם, משום ששעה ההוא היא שעת השמוש, וצריך כל אדם להתבייש לפני אדונו, ולכסות פניו בבושה רבה ולהכליל עצמו בשמוש ההוא של הנפשות, שנכלל חדר הזה ממעלה וממטה בנפשות ורוחות. אז צבע אחר, היורד למטה, דהיינו הוד קם ואוחז בסוף חדר הזה.
ביאור הדברים. צריך שתדע, שכל המדובר כאן בענין נצח והוד, הוא בעיקר על גילוי החכמה שבהם, שבנצח מאירה ממטה למעלה ובהוד ממעלה למטה. ויש להבין איך אפשר שתמשך החכמה ממעלה למטה, והלא זה עון חמור, והוא חטא של עצה"ד כנודע. אמנם הענין הוא כי בהוד נמצא קיבוץ כל הדינים הקשים שנגרמו מחמת המשכת החכמה ממעלה למטה וכשהוד מגלה הדינים הללו מתגלה עמהם גם הגורם להם, דהיינו עצם המשכת החכמה ממעלה למטה שגרם לדינים הללו. ונמצא שעיקר הגילוי הוא לדינים, והחכמה נמשכת מאליה. שבאופן הזה הוא קדושה ואין בו איסור. ולפיכך בעת הזווג, שצריכים לגילוי חכמה ממעלה למטה, מתגלה גוון הב' הנזכר, שהוא הוד, והוא מגלה החכמה שמה ע"י גילוי הדינים כמבואר.
ונמצא שיש כאן ב' בחינות, א) היא עצם החכמה המתגלה ממעלה למטה. ב) היא גילוי הדינים, שגרמו מחמת המשכת החכמה ממעלה למטה. והמתדבק בבחינה א', שרוצה להמשיך או להתפלל על קבלת הארת הזווג שבבחינה הא' נבחן כנמצא לפני המלך בעת הזווג, דהיינו שרוצה להמשיך משם הארת החכמה ממעלה למטה, שזהו איסור חמור כנ"ל, וז"ש, וכדין בעיין כלא לנפקא מקמי מלכא וכו' ולא למשאל שאלתין. מפני שאסור להמשיך החכמה ממעלה למטה, כמבואר. אלא שצריכים להתדבק בבחינה ב' הנ"ל, דהיינו בגילוי הדינים שנגרמו מחמת המשכת החכמה ממעלה למטה, שהתדבקות הזו נבחן כנופל על פניו, כי הפנים ה"ס חכמה, כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו, והדינים הללו המזהירים אותו שלא להמשיך חכמה, הם כמו מפילים את פניו. וז"ש, אלא אצטריך למנפל על אנפין, דהיינו להתדבק בדינים המפילים את פניו, שה"ס נפילת אפים. וז"ש, מ"ט, בגין דההיא שעתא שעתא דשמושא הוי, שמתגלה אז ב' בחינת הנ"ל, ובעי כל בר נש למכסף מקמי מאריה, ולחפיא אנפוי, שהאדם צריך להתביש מלהתדבק בבחינה הא' מהארת הזווג, כי אז יפגום בזווג המלך, כי אסור להמשיך החכמה ממעלה למטה, אלא יתדבק בבחינה הב', דהיינו בדינים המכסים את החכמה, וז"ש, ולחפיא אנפוי בכסופא סגי. ומבחינה זו יכלול את עצמו בזווג המלך, וז"ש, ולאכללא נפשיה בההיא שמושא וכו'.
פסקה מו
וכרוזא נפיק וקארי וכו': וכרוז יוצא וקורא, ואומר, עליונים ותחתונים העידו עדות, מי הוא שעושה נפשות ומזכה את הרשעים, דהיינו שמחזירם למוטב, ההוא שראוי לעטור אותו בעטרת המלכות על ראשו, ההוא, שראוי לבא עתה לפני המלך והמלכה, כי המלך והמלכה שואלים עליו.
ביאור הדברים. נודע, שז"א ומלכות הם בחינת קו ימין וקו שמאל, וכמו שקו שמאל דבינה אינו מתחבר עם קו הימין דבינה, זולת ע"י מסך דחירק, שמעלה קו האמצעי, שהוא ז"א, כן אין המלכות מתחברת עם ז"א זולת ע"י מסך דחירק שמעלה התחתון, הנעשה אליהם בבחינת קו אמצעי המיחד אותם זה בזה. כמו שהארכנו בזה לעיל (בראשית ב' דף קנ"ב ד"ה ביאור עש"ה).
ומטרם שהתחתון מעלה מ"ן והמלכות היא בבחינת שמאל בלי ימין, אסור לינק ממנה, אבל הרשעים יונקים ממנה וממשיכים ממנה החכמה ממעלה למטה. ואחר שהתחתון העלה מ"ן וחיבר המלכות עם ז"א, אז אין לרשעים עוד מה לינק מן המלכות, ורבים מהם חוזרים מחמת זה בתשובה ומתדבקים בזו"ן. ונמצא שהצדיק הזה שהעלה מ"ן הוא שהחזירם בתשובה ע"י מעשיו, והמשיך להם נפשות דקדושה מזווג זו"ן.
וזה אמרו, עלאין ותתאין אסהידו סהדותא, מאן איהו דעביד נפשאן וזכי לחייביא, דהיינו מי הוא שהעלה מ"ן בסוד מסך דחירק והחזיר את המלכות וחיברה עם ז"א, שעי"ז השיב הרשעים מעון והמשיך להם נפשות דקדושה. ההוא דאתחזי לאעטרא ליה בעטרא דמלכותא על רישיה, כי התחתון הגורם אורות לעליון וזכה בעצמו באותו שיעור שגרם לעליון, (כנ"ל בראשית א' אות שס"ג ע"ש) וכיון שע"י מ"ן שלו נתחברה המלכות עם ז"א וקבלה ג"ר, ע"כ זוכה גם הוא בג"ר, שה"ס עטרא דמלכותא על רישיה. וז"ש, ההוא דאתחזי לאעלא השתא קמי מלכא ומטרוניתא, כי כיון שהוא גרם הזווג דמלכא ומטרוניתא ע"כ ראוי להמצא שם. דהא מלכא ומטרתיתא שאלי עליה. שרוצים להשפיע לו כל מה שגרם להם.
פסקה מז
כדין אזדמן תרין וכו': אז מזדמנים ב' עדות, מאלו עיני ה' המשוטטות בכל העולם, דהיינו המלאכים המשגיחים על העולם, העומדים אחר הפרכת, ומעידים עדות זו, ואומרים, הרי אנחנו עדים על פלוני בן פלוני, זה הוא שעשה נפשות למטה, נפשות הרשעים שהיו בצד האחר. אז נתיקר הקב"ה בשמחה שלמה. אשרי חלקו שגם אביו נזכר בשבילו לטובה. כי העידו פלוני בן פלוני.
פסקה מח
ביה שעתא אזדמן וכו': בה בשעה נזדמן ממונה אחד, שהוא גזבר על צורות הצדיקים, בסוד שמוש אותיות, דהיינו זווג האותיות של השם, נקרא יהודיעם שיש בו יה"ו מאותיות השם, והוא בסוד הכתר של זווג האותיות י"ה של השם הקדוש, שהוא דעת. ורומז הקב"ה לממונה ההוא, ומביא צורת אדם ההוא שעשה נפשות הרשעים ומעמידו לפני המלך והמלכה. פירוש. המלאך ההוא נמשך מקו האמצעי, שהוא ו' דהויה המזווג ב' האותיות י"ה דהויה, וז"ש, ברזא דשמושא דאתוון דאתקרי ברזא יהודיעם שיש בו ג' אותיות יה"ו, שיורה על ה ו' המזווג י"ה, ויש בו דיעם, מלשון דעת, שהדעת היא ספירה העולה מזווג י"ה של השם הקדוש. וז"ש, בכתרא דשמושא דשמא קדישא, כתרא, פירושו ספירה, והיינו ספירת הדעת העולה משמושא די"ה, וע"כ נקרא יהודיעם.
פסקה מט
ואנא אסהדנא עלי: ואמר ר"ש, אני מעיד עלי שמים וארץ שבשעה ההיא מוסרים לו צורת צדיק ההיא כי אין לך צדיק בעולם הזה, שאין צורתו חקוקה למעלה תחת ידו של ממונה הזה. ומוסרים בידו של הצדיק, ע' מפתחות שכל אוצרות אדונו בהם, שה"ס ז"ס תחתונות דחכמה, אז המלך מברך לצורת צדיק ההוא, בכל הברכות שברך את אברהם, כשעשה נפשות הרשעים. בסו"ה את הנפש אשר עשו בחרן.
פסקה נ
וקב"ה רמיז לד' וכו': והקב"ה רמז לד' מחנות מלאכים עליונים, ולוקחים צורה ההיא והולכים עמה, והוא נכנס לע' עולמות גנוזים, שלא זכה בהם אדם אחר זולתו כי אלו הגנוזים הם לאותם שעושים נפשות הרשעים. ואם בני אדם היו יודעים כמה תועלת וזכות זוכים בשבילם כשמזכים אותם בתשובה, היו הולכים אחריהם ורודפים אותם, כמי שרודף אחר החיים.
פסקה נא
מסכנא זכי לבני וכו': עני מזכה בני אדם בכמה טובה בכמה אוצרות עליונים, והוא אינו כמי שזיכה את הרשעים. מה בין זה לזה. אלא מי שמשתדל ועושה צדקה עם העני, הוא משלים חיים לנפשו, וגורם לו להתקיים וזוכה בשבילו כמה טובה בעולם ההוא. ומי שמשתדל אחר הרשעים להחזירם בתשובה, הוא משלים יותר, כי עושה לצד האחר דאלהים אחרים שיכנע ולא ישלוט, ומעביר אותו מממשלתו, עושה שהקב"ה מתעלה על כסא כבודו, עושה לאותו רשע נפש אחר, אשרי חלקו.
פסקה נב
גוונא אחרא דאתחזי וגו': גוון האחר, דהיינו גוון הג' שנראה ואינו נראה בשעה שהשמש מאיר, (כנ"ל אות מ"ב) בשעה שישראל מגיעים לקדושה דסדרא, היינו לקדושה שבובא לציון גואל, אז גוון ההוא הג' דגניז, יוצא, משום שקדושה זו, היא קדושה שמקדשים ישראל יותר ממלאכים העליונים שהם חברים עמהם. וגוון ההוא מאיר ונראה, בשעה שישראל מקדשים קדושה זו עד שמסיימים אותה, כדי שלא ישגחו מלאכים העליונים ויענישו אותם למעלה, ולא יקטרגו עליהם.
פירוש. ג' קדושות יש, א' קדושת יוצר. ב' קדושה דשמונה עשרה בחזרת הש"ץ, ג' קדושה של ובא לציון. וב' קדושות הראשונות, אנו מקבלים על ידי שאנו משבחים למלאכים, ואנו נעשים חברים עמהם, ומקבלים הקדושה במקום המלאכים למעלה. ואנו מקבלים הארת החכמה שבהן, ממטה למעלה, כראוי להיות. אבל קדושה הג' של ובא לציון, שהוא לאחר התפלה, אנו ממשיכים הקדושה למקומנו אנו למטה. דהיינו ממעלה למטה, שהוא לא על ידי התדבקות במלאכים, והיא יתירה עליהם, כי עתה אנו ממשיכים ממעלה למטה. וכיון שיש הארת החכמה בהארת הקדושה, שאסור להמשיכה ממעלה למטה, כי אז יענישו אותנו המלאכים ויקטרגו עלינו, ע"כ מאיר עלינו גוון הג' שהוא הארת היסוד, המאיר בחסדים שבתוכם גנוזה הארת החכמה ואינה נראית, שאין בזה איסור להמשיך למטה. וז"ש, כדין האי גוונא דגניז נפיק וכו' דלא ישגחון מלאכים עלאין יוענשו לון לעילא ולא יקטרגון עלייהו, כי כיון שאנו משמשים רק בגוון הג' שהוא הארת החסדים שביסוד, אין פחד מעונש ומקטרוג המלאכים, שאינם מקפידים רק על הארת החכמה הגלויה.
פסקה נג
כדין כרוזא נפיק וכו': אז יוצא הכרוז ואומר, עליונים ותחתונים הקשיבו, מי הוא גס רוח בדברי תורה, מי הוא שכל דבריו אינם רק להתגאות בדברי תורה. משום שלמדנו, שהאדם צריך להיות שפל בעולם הזה בדברי תורה, כי אין גאות בתורה אלא לעולם הבא.
פירוש. כי גניזת החכמה בתוך החסדים הנעשה בהארת היסוד כנ"ל, נבחן לעניוות ולשפלות, כי אור החכמה גבוה וחשוב הרבה מאור החסדים. וגילוי החכמה נבחן לגאות ולגדלות. וכיון שאנו מחויבים להמשיך הארת הקדושה רק בגוון הג' שהיא גניזת החכמה בתוך החסדים, ע"כ יוצא הכרוז הנ"ל שאסור להתגאות בדברי תורה. אבל לעולם הבא, ששם מקובל החכמה ממטה למעלה, מותר להתגאות, דהיינו להמשיך גילוי החכמה. וז"ש, דבא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי. ששם מקובלת החכמה ממטה למעלה.
פסקה נד
בקדושתא דא בעינן וכו': בקדושה זו צריכים להשמר ולגנוז אותה בינינו כדי שנתקדש בקדושה בראש ובסוף, יותר מאלו הקדושות שאומרים עמנו מלאכים העליונים. הקדושה שאנו מקדשים בשמונה עשרה, הוא. בשבח שאנו משבחים למלאכים העליונים שבשביל שבח הזה, עוזבים אותנו לבא בתוך שערים העליונים, ועל כן אנו אומרים קדושה זו בלשון הקדש, שהוא הלשון שמשתמשים בו מלאכי השרת, ועוזבים אותנו לבא באהבה בשערים שלמעלה משום שאנו משבחים אותם בסדר שלהם, דהיינו שאנו אומרים וקרא זה אל זה. ומשום זה אנו מקבלים קדושה גדולה ונכנסים בשערים העליונים.
פסקה נה
ואי תימא רמאותא וכו': ואם תאמר שהוא רמאות, מה שאנו משבחים אותם, שאינו בלב שלם אלא כדי לקבל קדושה. אינו כן, אלא מלאכים העליונים הם קדושים יותר ממנו, והם מקבלים יותר קדושה, ואם לא שאנו לוקחים ומושכים עלינו קדושות אלו ע"י השבח שאנו משבחים אותם, לא יכולנו להיות עמהם חברים, וכבוד הקב"ה לא היה נשלם למעלה ולמטה בזמן אחד, כי לא יכולנו לקבל קדושה העליונה, וע"כ ע"י השבח שאנו משבחים אותם, אנו משתדלים להיות עמהם חברים, ויתעלה כבוד הקב"ה למעלה ולמטה בזמן אחד.
פסקה נו
קדושה די בסופא וגו': הקדושה שהיא בסוף, בובא לציון, היא תרגום, כמו שהעמדנו, וזה אפילו יחיד יכול לומר אותה מפני שהם דברי תרגום. אבל קדושה בדברי לשון הקודש, אינה אלא בעשרה, משום שלשון הקדש השכינה מתחברת עמו, ובכל קדושה שהשכינה באה אינה אלא בעשרה. שכתוב, ונקדשתי בתוך בני ישראל, וגו', בני ישראל הם בלשון הקודש ודאי, ולא שאר העמים שיש להם לשון אחר.
פסקה נז
ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי קדושת הקדיש, שהוא תרגום, למה אינו ביחיד. ומשיב, בוא וראה, קדושה זו, דהיינו קדיש, אינה כשאר קדושות שהם משולשים, אבל קדושה זו היא עולה בכל הצדדים, למעלה ולמטה ובכל צדדי האמונה, ומשברת מנעולים וטבעות ברזל, וקליפות רעות, להתעלות כבוד דקב"ה על כל, ואנו צריכים לומר אותה בלשון של הסטרא אחרא, ולענות בכח גדול, אמן יהא שמיה רבא מברך, כדי שישבר כח הסטרא אחרא, והקב"ה יתעלה בכבודו על כל. וכשנשבר בקדושה זו הכח של הסטרא אחרא, הקב"ה מתעלה בכבודו, וזוכר את בניו, וזוכר את שמו. ומשום שהקב"ה מתעלה בכבודי בקדושה זו, אינה אלא בעשרה.
פסקה נח
ובלישנא דא על וכו': ובלשון הזה של תרגום, נכנעת הסטרא אחרא בהכרח, ונשבר כחה, ומתעלה כבוד הקב"ה, ומשבר מנעולים וטבעות ושרשרות חזקות, וקליפות רעות, והקב"ה זוכר את שמו ובניו. אשרי הם עם הקדוש, שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה לזכות בה לעולם הבא.
פסקה נט
אמר ר' שמעון לחבריא וכו': אר"ש לחברים, אשריכם לעולם הבא. וכיון שהתחלתי בדברי כתר מלכות העליונה, אני אומר עוד ורק בשבילכם, והקב"ה נותן לכם שכר בעולם ההוא, והבל ההוא של פיכם יעלה למעלה כאלו אתם אמרתם בעצמכם דברים אלו.
פסקה ס
וזאת התרומה וגו' זהב וכסף ונחשת: מקרא זה הוא לצד העליון והוא לצד התחתון, ומפרש, הוא לצד העליון היינו בצד הקדושה, כלומר בצד ימין, והוא לצד התחתון, היינו לצד האחר, דהיינו לצד שמאל. כי המשכן נבנה תחילה מצד שמאל, ואח"כ נתחבר בימין. בוא וראה, כשברא הקב"ה את העולם התחיל לברוא מצד הכסף שהוא ימין, משום שכסף הוא למעלה מזהב, שכסף הוא חסד וימין, וזהב הוא גבורה, ובחינת שמאל. ובמעשה המשכן, שהוא כעין המלכות, התחיל מצד שמאל, שהוא זהב, ואחר כך מצד ימין, שהוא כסף, משום שהמשכן מצד שמאל הוא, וע"כ מתחיל כאן מצד השמאל, מזהב, ושם בבריאת עולם מצד ימין. שנאמר וזאת התרומה וגו'.
פסקה סא
וכתיב ערב ובקר וצהרים וגו': מקרא זה העמדנו, ולמדנו. אבל כאן הוא זמן זמני התפלה, שבכל יום. והחברים העירו באלו ג' זמנים, אשר ערב, זהו המראה שאינה מאירה, דהיינו המלכות. ובקר, זהו מראה המאירה, שהוא ז"א. וצהרים, הוא מקום שנקרא חשך, דהיינו גבורה, שהוא אחוז בערב, שהוא מלכות, ועומדים זה עם זה. כי השמאל נאחז במלכות.
פסקה סב
ומה דאתמר צהרים וכו': ומה שלמדנו, שצהרים הם תוקף השמש, לשון נאה לקח, כי כך הדרך שלאדם שחור קוראים לבן שלוקחים לשון נאה. ולפעמים ללבן קוראים שחור, שכתוב, כי אשה כושית לקח. הלא כבני כושיים אתם לי וגו'.
פסקה סג
ערב דא צלותא וכו': ערב, זה תפלת ערבית, ומשום שבערב זה נתערב הסטרא אחרא, שנחשך אורו ושולט בלילה, ע"כ עשו אותה רשות, ואין לה, לתפלת ערבית זמן קבוע, שהיא כנגד אמורין ופדרים, שנשתיירו מן הקרבנות, שמתאכלים בזמן ההוא בכל הלילה, על המזבח, ומכאן נזונים כמה גדודי רוחות היוצאים ושולטים בלילה. כי ממותר הקרבנות נזונים החצונים.
פסקה סד
ואי תימא אי וכו': ואם תאמר, א"כ הרי למדנו, שכל אלו בעלי הסטרא אחרא של רוח הטומאה אינם שולטים בארץ הקדושה וישראל מתעוררים להם בזה, להבריחם, ואסור לעורר אותם לשרות על ארץ הקדושה.
פסקה סה
אלא בליליא ההוא וכו': ומשיב, אלא בלילה עולה עשן ההוא של אמורים ופדרים, ואינו עולה כמו עשן קרבן אחר, שהעשן היה עולה בדרך ישר, כי כאן היה עולה עשן ההוא, לנקב אחד שברוח צפון, ששם המדורים של רוחות רעות, וכיון שהעשן עולה ומעקם דרכו לצד ההוא, כולם היו נזונים ועומדים ונכנסים במקומם, ואינם יוצאים משם לשלוט בעולם.
פסקה סו
חד ממנא קיימא וכו': ממונה אחד נמצא לצד ההוא על נקב ההוא שבצפון על כל אלו גדודי הרוחות, ששמו סנגיריא, ובשעה שעשן ההוא מעקם דרכו ועולה, ממונה הזה וששים רבוא אלף מחנות אחרים, כולם נועדים לקבלו ולהיות ניזון ממנו, ועומדים בנקב ההוא שבצפון, ונכנסים בפתח אחד שנקרא קרי, וזהו סוד שכתוב, ואם תלכו עמי קרי וגו', וכתוב והלכתי עמכם בחמת קרי. דהיינו ברוגז ההוא היוצא מפתח שנקרא קרי.
פסקה סז
ואלין אינון דמשטטי וכו': ואלו הם המשוטטים בלילה, אם אינם ניזונים מעשן הנ"ל, ובשעה שהנשמות יוצאות מפתח להראות למעלה, הם יוצאים ומקטרגים אותם ואינן יכולות לעלות ולהראות למעלה. חוץ מאלו חסידים הקדושים העליונים שהם בוקעים רקיעים ואוירים ועולים. ואלו מחנות הרוחות יוצאים ומודיעים דברי שקר לבני אדם, ונראים להם בצורות אחרות של נקבות, ומצחקים בהם עד שמוציאים זרע, ונקראים בעלי הקרי, שמשום שהם יוצאים מפתח הנקרא קרי גרם להם שנקראים בעלי הקרי.
פסקה סח
ובשעתא דמתאכלי אמורין וכו': ובשעה שנאכלים האמורים והפדריב על המזבח, עשן ההוא היה מרוה אותם ומזין אותם, כפי מעלתם כך המזון שלהם, לפי מה שראוי להם. ובזה, אינם יוצאים ואינם משוטטים בארץ הקדושה.
פסקה סט
ערב כד"א וגם וכו': ערב, הוא נקרא כך, כש"א וגם ערב רב עלה אתם, שפירושו תערובת, כי כל אלו גדודי הרוחות מתערבים בממשלת הלילה. וע"כ לא עשו חובה לתפלת ערבית, כי אין מי שיוכל לתקן אותה כמו יעקב, שהוא היה בעל המשכן שהוא המלכות, והיה מתקן אותה כראוי.
פסקה ע
ואע"ג דאיהו רשו וכו': ואע"פ שהיא רשות, תפלה זו היא להגן עלינו מן פחד בלילות מן פחד של כמה מיני גיהנם, כי בשעה ההיא מענישים הרשעים כפלים מביום. ומשום זה, מקדימים ישראל לומר והוא רחום, שהוא מפחד הגיהנם. ובשבת שאינו נמצא הפחד של דין הגיהנם ולא דין אחר, אסור להעיר אותו, דהיינו לומר והוא רחום, כי נראה שאין רשות לשבת להעביר הדין מן העולם. עד שצריכים לומר והוא רחום.
פסקה עא
ופחד דקטרוגא דנשמתין וכו': ויש פחד של קטרוג על הנשמות כשרוצים לעלות למעלה להראות לפני אדונם, ומשום זה אנו מקדימים לומר שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהיינו מפחד כמה מזיקים וקטרוגים הנמצאים בלילה, ויש להם רשות להזיק למי שיוצא מפתח ביתו לחוץ, ומשום זה אנחנו מקדימים לומר, ושמור צאתנו ובואנו.
פסקה עב
ועל כל דא וכו': ועל כל זה, מפחד מכל זה הנ"ל, אנו מפקידים הגופים והרוחות והנשמות למלכות העליונה שכל הממשלה בידיה. וע"כ תפלת ערבית היא בכל לילה ולילה. עתה שקרבנות ומזבחות אינם נמצאים, אנו עושים כל התקונים שאנו עושים, על סוד הזה. של עשן הקרבנות.
פסקה עג
בפלגו ליליא כד וכו': בחצות לילה כשנתעורר רוח צפון, שהוא קו השמאל, שבא אז על שלמותו, הוא מכה בכל אלו המדורים של רוחות רעות, ומשבר הסטרא אחרא, ונכנס ומשוטט למעלה ולמטה, וכל אלו גדודי הרוחות נכנסים למקומם, ונשבר כחם ואינם שולטים. ואז הקב"ה נכנס להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. וכבר למדנו.