אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

משפטים

יתרו

פסקה א

פתח ר' שמעון וכו': פתח ר"ש ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, התרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון. אלו הם סדרים של גלגול, כי משפטים פירושו דינים, דהיינו דינים של נשמות החוזרות ומתגלגלות לעוה"ז הנדונות כל אחת ואחת לפי עונשה.

פסקה ב

כי תקנה עבד עברי שש שנים וגו': אמר להם ר"ש, חברים, כאן הזמן לגלות כמה סודות נסתרים של גלגול, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, היינו, כשהנשמה מתחייבת בגלגול, או מחמת עונות, או שלא השלימה בחייה התורה ומצות. מחייבים אותה לחזור לעולם הזה ולהתלבש בגוף, דהיינו לחזור ולהולד ולהשלים המוטל עליה בשבעים שנות חיים בעולם הזה. אם היא מצד המלאך מטטרון שבעולם הבריאה, הכלול שש מדרגות חג"ת נה"י, כתוב בו שש שנים יעבד, אינה מתחייבת בגלגולים אלא עד שמשלמת לתקן שש מדרגות, חג"ת נה"י, מאותו המקום שנלקחה משם, דהיינו מטטרון.

פסקה ג

אבל אם נשמתא וכו': אבל אם הנשמה היא מצד השכינה, שהיא שביעית, דהיינו מלכות דאצילות, השביעית לחג"ת נה"י דאצילות, ודאי מה כתוב בה, ובשביעית יצא לחפשי חנם, כי צדיק שזכה לנשמה ממלכות דאצילות, אין בו מלאכה, שהוא בחינת שבת, שאין מלאכה, דהיינו בירורי מוחין, נוהג בו, וכיון שאין בו מלאכה אין בו שעבוד. והנשמה שהיא משם, נאמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם, אין בה שעבוד.

פסקה ד

אדהכי הא סבא וכו': בתוך כך, הנה זקן ירד אליו, אמר לו, אם כן, רבי, מהו התוספת אל הנשמה שהיא ממנה, שנאמר בה, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו'. פירוש, כי אתה ובנך ובתך, פירושו נשמה רוח נפש דאצילות, ועבדך ואמתך ובהמתך, פירושו נשמה רוח נפש דבריאה יצירה עשיה. הרי שאפילו בנשמה דבריאה, ששם מטטרון נאמר בה לא תעשה כל מלאכה, ויש בה ג"כ תוספת הזה שאין בה שעבוד, כמו נשמה דאצילות.

פסקה ה

א"ל סבא סבא וכו': אמר לו ר"ש, סבא סבא ואתה שואל זה, כי ודאי על נשמה של צדיק נאמר, שהיא מאצילות, שאע"פ שנתחייב לרדת בגלגול בכל אלו, דהיינו אפילו בעבד ואמה, ובבהמות שהם אופנים, דהיינו בעולם עשיה, או בכל חיות שמהן הנשמות של בני אדם, כתוב בה לא תעשה כל מלאכה. כלומר שעצם הנשמה היא מאצילות, אלא שנתחייבה להתגלגל בעבד ואמה ובהמה, אז דינה שאין בה מלאכה ושעבוד. אבל אם עצם הנשמה נמשכת מבי"ע אז יש בה מלאכה ושעבוד. וזה שכתוב לא תעבוד בו עבודת עבד, דהיינו בצדיק שהוא יום השבת לא תעבוד בו עבודת עבד, שהוא מטטרון, שהוא יום החול.

פסקה ו

אבל סבא סבא וכו': אבל, זקן זקן, שבת, שהיא בת יחידה, דהיינו מלכות, והיא בת זוגו של הצדיק, שהוא ג"כ שבת, דהיינו כמו שביאר בכתוב, ובשביעית יצא לחפשי חנם. א"כ מהו שכתוב בו, אם אחרת יקח לו. אמר לו זהו ודאי ההבדל, שהיא חולו של שבת, ועליו נאמר אם אחרת יקח לו. כי יש חול אחר שאינו נקרא חולו של שבת, אלא של טמאה שפחה. א"ל, וחולו של שבת מה הוא. אמר לו, זה הוא אמה שבבריאה, שהיא גוף של בת יחידה, שהבת יחידה, שהיא מלכות דאצילות, מתלבשת בה כמו נשמה בגוף. שעליה נאמר, אם אחרת יקח לו.

פסקה ז

תא חזי נשמתא וכו': בוא וראה, יש נשמה שנקראת אמה, ויש נשמה שנקראת שפחה ויש נשמה שנקראת בת מלך, כי כל אחת נקראת על שם המקום שנמשכה משם, או שנתגלגלה שמה. וכאן יש איש, דהיינו ואיש אשר ימכור את בתו לאמה, שנאמר בו, ה' איש מלחמה, דהיינו ז"א דאצילות ויש איש, שנאמר בו, והאיש גבריאל, שהוא בעולם הבריאה. והיינו שכתוב, וכי ימכור איש, שהוא הקב"ה, את בתו, היינו נשמה דאצילות הנקראת בת יחידה לאמה, שתתגלגל בעולם הבריאה, ששם בחינת גוף השכינה שנקרא אמה.

פסקה ח

ובגין דא נשמתא וכו': ומשום זה, נשמה שנתחייבה בגלגול, אם היא בת הקב"ה, דהיינו שנמשכה ממלכות דאצילות, אל תאמר שנמכר בגוף נכרי של קליפה, ששם שליטת היצר הרע שהוא מצד סמאל, חס ושלום לומר כן, כי כתוב, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, שהוא יצר הרע. כי אם הנשמה היא מאצילות אע"פ שנתגלגלה לעולם הבריאה אין בה מלאכה ואין בה שעבוד לקליפות כנ"ל.

פסקה ט

וההוא גופא דשריא וכו': וגוף ההוא, שבו שורה בת מלך, שנקרא אמה, אם תאמר שנמכר בכתרים התחתונים של הטומאה, חס וחלילה. עליה נאמר, והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. מי הוא גוף של בת מלך, זה הוא מטטרון, וגוף ההוא הוא אמה של השכינה, שהשכינה מתלבשת בו ואע"פ שהיא נשמה של בת מלך השבויה שם, היא באה שמה בגלגול. מה כתוב בה, וכי ימכור איש וגו'.

פסקה י

ועוד, וכי ימכור איש: זה הקב"ה. את בתו, אלו ישראל, שהם מצד הבת יחידה, דהיינו ממה שנמשכו מן המלכות נקראים בתו. ואם תאמר שיצאו לעתיד כמו אלו שיצאו ממצרים שהיו מצד העבד, שהוא מטטרון, שהם יצאו במנוסה ממצרים, על זה נאמר, לא תצא כצאת ה עבדים, וז"ש, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון. כמו שהיה ביציאה מצד העבד מטטרון.

פסקה יא

תא חזי ב"נ וכו': בוא וראה אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש. דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש. דהיינו מעולם היצירה. זכה יותר נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. ושלשה אלו, הם אמה עבד ושפחה של הבת מלך. דהיינו נשמה רוח ונפש מהתפשטות המלכות בבי"ע. אמה, היא נשמה שבבריאה. עבד, הוא רוח שביצירה. שפחה, היא נפש שבעשיה.

פסקה יב

זכה יתיר יהבין וכו': זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך אצילות, מצד הבת יחידה שנקראת בת מלך, דהיינו המלכות דאצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד עמוד האמצעי שהוא ז"א, ונקרא בן אל הקב"ה, ז"ש, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר נותנים לו נשמה מצד או"א, שהם בינה. ז"ש ויפח באפיו נשמת חיים. מהו חיים, אלא הם י"ה שהוא או"א, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה, ונשלם בהם השם הויה. כי רוח ונפש דאצילות הם ו"ה ונשמה דאצילות הוא י"ה שביחד הם, הוי"ה.

פסקה יג

זכה יתיר יהבין וכו': זכה יותר נותנים לו הוי"ה במילוי האותיות, כזה, יוד הא ואו הא. שהוא סוד אדם, שבגמטריא מ"ה, בדרך אצילות של מעלה, דהיינו ז"א בשעה שמלביש או"א עלאין שה"ס חכמה, שהיא אותיות כ"ח מ"ה. ונקרא בצורת אדונו. ועליו נאמר ורדו בדגת הים וגו'. וזה הוא ששליטתו בכל הרקיעים ובכל האופנים והשרפים וחיות ובכל צבאות וכחות של מעלה ומטה. ומשום זה כשהאדם זכה בנפש מצד הבת יחידה. נאמר בו לא תצא כצאת העבדים.

פסקה יד

ר"ח ור' יוסי וכו': רבי חייא ור"י נפגשו בלילה אחד במגדל של צור. התארחו שם, ושמחו זה בזה. א"ר יוסי, כמה אני שמח שראיתי פני השכינה, כי עתה בכל הדרך הזה, נצטערתי בזקן אחד סוחר, שהיה שואל אותי בכל הדרך.

פסקה טו

מאן הוא נחשא וכו': שהיה שואל אותי מי הוא נחש הפורח באויר והולך בפירוד, ובין כך ובין כך יש מנוחה לנמלה אחת השוכבת בין שניו. מתחיל בחבור, ומסיים בפירוד. ומי הוא, נשר המקנן באילן שלא היה. בניו שנגזלו אינם מן הבריות, כי נבראו במקום שלא נבראו. כשעולים יורדים, וכשיורדים עולים. שנים שהם אחד ואחד שהם שלשה. מהו עלמה יפה שאין לה עינים, והגוף נסתר ונגלה, היא יוצאת בבקר ומתכסית ביום. מתקשטת בקישוטין שלא היו.

פנימיות הדברים. המוחין דשמאל המתגלים ע"י יציאת י' מאויר בסוד נקודת השורק (כנ"ל בראשית א' דף ט"ו ד"ה ההוא ע"ש) מכונים שפורחים באויר (עי' בראשית א' דף מ"ה ד"ה כד) ואז המלכות בלי זווג עם ז"א. ואז יש יניקה לס"א, כל עוד היותם בלי ימין, והנחש יונק מהקדושה, וז"ש, נחשא דפרח באוירא. וכשבא קו האמצעי וע"י המסך דנקודת החירק, ממעט את השמאל שלא יאיר ממעלה למטה אלא ממטה למעלה לבד, שעי"ז מחברו עם הימין, (כנ"ל בראשית א' דף ס' ד"ה מחלוקת) אז נפרד הנחש מן הקדושה, כי אין לו עוד מה לינק. וז"ש ואזיל בפרודא.

והדינים האלו דמסך דחירק, הדוחים את הנחש מלינק מקו שמאל, הם מדינים דצמצום ב', שבאו מכח עלית המסך לבינה. ונאחז הנחש בדינים אלו. והארם שבין שיני הנחש שבו ממית בני אדם הוא מדינים דצמצום א', שהם ממלכות לבד. והארס הזה מכונה נמלה. וז"ש, ובין כך ובין כך, אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי. כי בעת שיש כח לנחש להתאחז בדינים דצמצום ב', העולים עד הבינה, הוא עוזב את הדינים דצמצום א' שאינם אלא במלכות. וע"כ יש מנוחה לאותה הנמלה ששוכבת בין שיניו, שהיא מדינים דצמצום א'.

וכשהמלכות היא בזווג עם ז"א ומאיר בה קו השמאל. אם הנחש מתקרב אז לינק מהשמאל, תכף נפרד הזווג ואין לו מה לינק. וז"ש שרי בחבורא, שמתחל לינק מחבור ז"א עם הנוקבא, וסיים בפרודא, שתיכף נפרד הזווג.

ונודע שהבינה הנקראת נשר, אין בה שום דין כלל, אלא שהוא רחמני על בניו, שהם זו"ן, ומקבלת אליה את הדינים של המלכות, שמתמעטת עי"ז לו"ק, כדי להשפיע מוחין לזו"ן. כי לעת גדלות חוזרים ויורדים הדינים מן הבינה למקומם למלכות והבינה חוזרת לג"ר ומשפעת מוחין לזו"ן. (כנ"ל בראשית א' ד"ה וכבר ע"ש).

וז"ס, נשרא דקא מקננא באילן דלא הוה, המוחין דו"ק מכונים אילן, שהנשר שהוא בינה מקנן שם מחמת שקיבלה הדינים של המלכות, אבל אילן הזה הוא כמו שלא היה. כי אח"כ לעת גדלות יורדים הדינים מבינה, ונגלה הדבר למפרע שלא היה שום דין בבינה.

והנה כשישראל בגלות, נגזלו הבנים, שהם זו"ן מן האם, שהיא בינה, כלומר שהס"א יונקת מדינים שבזו"ן. אמנם הדינים ההם באים מן הבינה מעת שהיא בקטנות מחמת עלית המלכות אליה, וכיון שהדינים דבינה הם באילן דלא הוו, מכ"ש הדינים שבזו"ן המקובלים ממנה. שהם כלא היו. ואלו הדינים הנמשכים מן הבינה מכונים ברא, או בריאה (כנ"ל בראשית א' דף י' ד"ה בהאי).

וז"ש, בנוי דאתגזלו, שהס"א יונקת מן הדינים שבהם, שבכח זה גוזלים את השפע, בעת הגלות, ולאו מן בריין ואינם מן הבריות, כלומר, שאין בהם הדינים דבריאה, משום, דאתבריאו באתר דלא אתבריאו כי מה שנבראו בדינים דבינה, בסוד בראשית ברא, (כמ"ש שם) הוא במקום שלא נבראו, כלומר שהמקום עצמו שהיא בינה אינה בחינת בריאה, כי הדינים שבה הם באילן דלא הוה, מכ"ש זו"ן המקבלים ממנה. ונמצא כל אחיזת הס"א בזו"ן בזמן הגלות הוא שלא בצדק.

ונודע, כשקו אמצעי מכריע בין ימין ושמאל, מתקן את השמאל שיאיר רק ממטה למעלה, והימין ממעלה למטה, (כנ"ל ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת) וז"ש כד סלקין נחתין, שהארות הימין שמקודם לכן היו מאירים בעליה ממטה למעלה, שהיו בבחינת ו"ק, מאירים עתה בירידה ממעלה למטה. וכד נחתין סלקין, והארות השמאל שהיו מאירים מקודם לכן ממעלה למטה בירידה, מאירים עתה בדרך עליה ממטה למעלה. תרין דאינון חד, שעי"ז נעשו ב' הקוים ימין ושמאל לאחד. וחד דאינון תלתא, שקו האמצעי שהוא אחד, יורש כל ג' הקוין ונעשה שלשה. ומ"ש הסבא להלן (באות קט"ז) ודא הוא חד דאינון תרין, אמר זה בדרך אגב, כמו שאומר כאן (באות י"ז) השתא תרין אינון תלת ותלת אינון כחד. שהוא בדרך אגב.

והנה המלכות אחר שנתמעטה וירדה לבחינת מחזה ולמטה דז"א, אין לה עוד חכמה מעצמה, וז"ש עולימתא שפירתא ולית לה עיינין. כי החכמה נקראת עינים. והחכמה שיש לה היא מקבלת מז"א וגופא טמירתא ואתגליא, שפעם היא מכוסה מהארת חכמה, ופעם מגולה בה החכמה. ומפרש איהי נפקת בצפרא, שיוצאת להאיר בחכמה בזווג דקדרותא דצפרא, ואתכסיאת ביממא, ביום היא בשליטת ז"א, והחכמה מתכסה בה, כמו בז"א. אתקשטת בקשוטין דלא הוה, שהקישוטין נמשכים לה מדינים וקטנות דבינה, (כנ"ל בהקסה"ז דף כ' ד"ה וזה אמרו) וכיון שהדינים דבינה הם באילן דלא הוה, כנ"ל, הרי גם הקישוטים ההם בבחינת דלא הוו.

פסקה טז

כל דא שאיל וכו': כל זה שאל בדרך, ונצטערתי, ועתה יש לי נחת. ואלו היינו יחד היינו עוסקים בדברי תורה, מה שהייתי בדברים אחרים של תהו. אמר ר' חייא, וסוחר הזקן ההוא, כלום אתה יודע אותו. אמר לו יודע אני שאין תכן בדבריו, שאלו היה יודע היה פותח בתורה והדרך לא היה בריק. אמר ר' חייא, והסוחר ההוא יש כאן, כי לפעמים באלו הריקים, ימצא אדם זגים של זהב, כלומר ענבל של זהב. אמר לו הוא כאן, ומתקן את חמורו באכילה.

פסקה יז

קרו ליה ואתא וכו': קראו אותו, ובא לפניהם. אמר להם עתה, שנים הם שלשה, כי אחד שנתחבר עמהם נעשו שלשה. ושלשה הם כאחד. דהיינו שנתחברו יחד. אמר ר' יוסי לא אמרתי לך שכל דבריו ריקים והם לריק. ישב לפניהם.

פסקה יח

אמר לון רבנן וכו': אמר להם, רבנן. אני, הנה נעשיתי סוחר, ומימים מועטים, כי בתחילה לא הייתי סוחר, אבל בן אחד קטן היה לי, ונתתי אותו בבית הספר, ורציתי שיעסוק בתורה, לכן נעשיתי סוחר, כדי שאוכל לסעדו. וכשאני מוצא אחד מן הרבנים ההולך בדרך אני מחמר אחריו. וביום הזה חשבתי שאשמע דברים חדשים בתורה, ולא שמעתי כלום.

פסקה יט

אמר ר' יוסי וכו': אר"י, בכל הדברים ששמעתי, שאמרת, לא נפלאתי אלא מאחד, או אתה בסכלות אמרת, או דברים ריקים הם. אמר זקן ההוא ומה הוא. אמר ר"י עלמה יפה ואין לה עינים וכו'.

פסקה כ

פתח ההוא סבא וכו': פתח זקן ההוא ואמר, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. ה' לי בעזרי וגו'. טוב לחסות בה' וגו'. כמה טובים ונעימים ויקרים ועליונים דברי תורה, ואני איך אומר לפני רבנן שלא שמעתי מפיהם עד עתה אפילו מלה אחת. אבל יש לי לומר, כי אין בושה כלל לומר דברי תורה לפני הכל.

פסקה כא

אתעטף ההוא סבא וכו': נתעטף אותו הזקן, פתח ואמר, ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. מקרא זה נסמך על מקרא אחר, ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וגו'. מקראות אלה הם כפשוטם. אבל דברי תורה דברים סתומים המה, שיש סודות לכל דבר ודבר.

פסקה כב

וכמה אלין מלין וכו': וכמה הם דברי החכמה הסתומים בכל מלה ומלה שבתורה והם נודעים לחכמים היודעים דרכי התורה. כי התורה אינם דברי חלומות, שנמסרו למי שפותר אותם, והולכים אחר הפה של הפותר אותם, ועם כל זה צריכים לפתור אותם לפי דרכיהם. ומה אם דברי חלומות צריכים לפתור אותם לפי דרכיהם, דברי תורה, שהם שעשועים של המלך הקדוש, על אחת כמה וכמה שצריכים ללכת בהם בדרך אמת, שכתוב, כי ישרים דרכי ה' וגו'.

פסקה כג

השתא אית למימר וכו': עתה יש לומר, ובת כהן, זו היא נשמה עליונה, בתו של אברהם אבינו, הראשון לגרים. שהוא חסד, והוא מושך לנשמה הזו ממקום עליון שהוא בינה. שואל, ומה בין המקרא שאמר ובת איש כהן, ובין המקרא שאמר ובת כהן, ולא כתוב איש. ומשיב, אלא יש כהן שנקרא איש כהן ולא כהן ממש. ועל דרך זה, יש כהן, ויש סגן, ויש כהן גדול, ויש כהן שאינו גדול. כהן סתם גדול ועליון יותר מאיש כהן. וע"כ יש מדרגות בנשמה, שיש נשמה ויש רוח ויש נפש. שמכהן גדול היא נשמה. ומכהן סתם הוא רוח. ומאיש כהן היא נפש.

פסקה כד

ובת כהן כי תהיה לאיש זר: זו היא נשמה הקדושה שנמשכה ממקום עליון, שהוא בינה, ונכנסת לתוך הסתום של עץ החיים, שהוא ז"א, וכשהרוח של כהן העליון, שהוא חסד דז"א, נושב ונותן נשמות, דהיינו שמלביש את הנשמות בחסד ונותן אותם באילן הזה, שהוא ז"א פורחות משם הנשמות ונכנסות באוצר אחד, שהוא מלכות.

פסקה כה

ווי לעלמא דלא וכו': אוי לעולם, שבני אדם אינם יודעים להשמר, שהם מושכים המשכת, הנשמה לתוך גוף בעת זווגם, עם היצר הרע, שהוא איש זר, ובת כהן ההיא שהיא הנשמה פרחת למטה ומוצאת בנין, דהיינו גוף, באיש זר. ומשום שזה רצון אדונה, נכנסת שמה ונכנעת, ואינה יכולה לשלוט, ואינה נשלמת בעולם הזה כשיוצאת ממנו, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, כשאר כל הנשמות שנשלמו בעולם הזה.

פסקה כו

תו אית בהאי וכו': עוד יש במקרא הזה, ובת כהן כי תהיה לאיש זר. נכלמת היא הנשמה הקדושה, כי תהיה לאיש זר, דהיינו שנמשכת על גר שנתגייר, ופורחת עליו מג"ע בדרך סתום, על בנין, דהיינו גוף, שנבנה מערלה הטמאה, כי אבותיו לא נמולו. זה הוא לאיש זר.

פסקה כז

ודא איהו רזא וכו': וזה הוא סוד עליון יותר מכל. בעמוד העומד לשקול עליו, תוך האויר הנושב, יש מאזנים בצד זה בימין, ויש מאזנים אחרים בצד זה משמאל. בצד זה, בימין, מאזני צדק. ובצד זה בשמאל, מאזני מרמה. ומאזנים אלו, אינם שקטים לעולם, והנשמות עולות ויורדות באות וחוזרות. דרך מאזנים האלו, ויש נשמות עשוקות, כששולט אדם דס"א באדם דקדושה, שכתוב, עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. לרע לו ודאי.

ביאור הדברים. כבר ידעת אשר קו האמצעי המכריע ומקיים ב' הקוין ימין ושמאל, מבדיל ביניהם, אשר קו ימין מאיר ממעלה למטה, והקו שמאל יאיר ממטה למעלה, ולא ממעלה למטה. (כמ"ש לעיל בראשית א' דף ס' ד"ה מחלוקת ע"ש) וז"ס עמודא דקיימא לטקלין, שהוא עמוד האמצעי המקיים ב' האורות ימין ושמאל. ושוקל אותם כמו במאזנים שהארת קו הימין הוא מושך למטה לתחתונים, והארת קו השמאל מעלה למעלה, ועל ידי זה עומד לשון המאזנים באמצע, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, אלא לשניהם יחד, כל אחד לפי דרכו. ומ"ש גו אוירא דנשבת, הוא כי הארת השמאל מתגלה על ידי יציאת ה י' מאויר. בסוד נקודת השורק. (כמ"ש באורך לעיל בראשית א' דף מ"ה ד"ה כד).

וכשהעמוד האמצעי הזה מאיר במלכות, נעשה שמה ב' בחינות מאזנים, א) מאזני צדק, דהיינו כמשקל עמוד האמצעי, למשוך הארת הימין מלמעלה למטה, והארת השמאל רק ממטה למעלה. ב) מאזני מרמה, שהוא אחיזת ס"א, המושכים הארת השמאל ממעלה למטה. ומטעם ב' מאזנים האלו, נקראת המלכות עץ הדעת טוב ורע כמ"ש להלן. ואם הנשמה מקבלת ממאזני מרמה, אז נעשקת בידי הס"א, ונופלת לידיה, והן הנקראות, נשמות העשוקות. ואז נאמר עת אשר שלט אדם באדם לרע לו, דהיינו שאדם דס"א שולט באדם דקדושה. אבל הוא לרע לו. כמ"ש לפנינו.

פסקה כח

אבל האי נשמתא וכו': אבל נשמה זו שהיתה לסטרא אחרא הנקרא איש זר, ונעשקה על ידו, זה הוא לרע לו, לו, לאיש זר ההוא, והיא בתרומת הקדשים לא תאכל, כשאר הנשמות, עד שעושה בה הקב"ה מה שעושה, דהיינו עד שיתקן אותה. כמ"ש להלן. לזה בא הכתוב ואמר, ובת כהן כי תהיה לאיש זר, יהיה כך, שבתרומת הקדשים לא תאכל.

פסקה כט

הכא אית רזא וכו': כאן יש סוד איך מתעשקות הנשמות. כי עולם הזה מתנהג בו הכל על ידי עץ הדעת טוב ורע, שהוא המלכות. וכשבני העולם מתנהגים בצד הטוב בהכרעת קו האמצעי, כנ"ל, המאזנים עומדים ומכריעים לצד הטוב. וכשמתנהגים כצד הרע, דהיינו שממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה, מכריעים המאזנים לצד ההוא, לס"א. וכל הנשמות שהיו בשעה ההיא במאזנים עושק אותן הס"א ולוקח אותן.

פסקה ל

אבל לרע לו וכו': אבל לרע לו, לס"א, כי אלו הנשמות מכניעים כל מה שמוצאות מצד הרע, ומכלות אותו. והסימן לזה, הוא ארון הקדוש שנעשק על ידי הפלשתים ושלטו בו, לרע להם. כי נגפו על ידו הם ואלהיהם, (שמואל א' ה') אף כאן אלו הנשמות שנעשקו ע"י הס"א, הוא לרע להם.

פסקה לא

מה אתעבידו מאינון וכו': מה נעשה מאלו הנשמות העשוקות. ראינו בספרים הראשונים, שמהם היו אלו חסידי אומות העולם, ואלו ממזרים תלמידי חכמים, והם הממזרים תלמידי חכמים הקודמים לכהן גדול עם הארץ, והם חשובים יותר בעולם, אע"פ שהכה"ג נכנס לפני ולפנים בקודש הקדשים. בכה זקן ההוא רגע אחד. תמהו החברים, ולא אמרו כלום.

פסקה לב

פתח ההוא סבא וכו': פתח זקן ההוא ואמר, אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי וגו'. פרשה זו נאמרה על סוד זה, של נשמות העשוקות, וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה בעיני וגו'. רבונו של עולם, מי לא יירא ממך, שאתה מושל על כל מלכי העולם, כש"א, מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'.

פסקה לג

כמה אינון בני וכו': כמה הם בני אדם בעולם שמשתבשים וטועים במקרא הזה. וכולם אומרים אותו אבל המקרא אינו מתישר בפיהם. וכי הקב"ה מלך הגוים נקרא, והלא מלך ישראל הוא, ובו הוא נקרא, שכתוב, בהנחל עליון גוים וגו'. וכתוב, כי חלק ה' עמו. וע"כ נקרא מלך ישראל. ואם תאמר, שהוא מלך הגוים נקרא, הרי זה שבח להם שהקב"ה מולך עליהם, ולא כמו שאומרים, שנמסרו למשמשים ולממונים שלו.

פסקה לד

ותו סיפא דקרא וכו': ועוד, סוף המקרא, שכתוב, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. כל זה שבח הוא לשאר העמים, ופלא הוא, איך אינם מתעלים במקרא הזה לרום הרקיע, שהמקרא נותן לחכמיהם ומלכותם איזה יחס אל הקב"ה, שצריך משום זה לומר, שהקב"ה גדול מהם. אלא הקב"ה מעוור עיניהם, ואינם יודעים בו כלל, שזהו מה שאנו אומרים שכולם אין, ואפס, ותוהו. שכתוב, כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. והרי עיקר עליון גדול ויקר משים אותם המקרא הזה, שאומר, שבכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך.

פסקה לה

אמר ליה ר' חייא וכו': א"ל ר"ח, והרי כתוב, מלך אלקים על גוים וגו'. אמר לו, אני רואה שאחר הכותל שלהם היית, ויצאת במקרא הזה לעזור אותם. היה לי להשיב מתחילה על מה שאמרתי. אבל כיון שמצאתי אותך בדרך, אעביר אותך משם, ומשם אלך להעביר הכל.

פסקה לו

ת"ח כל שמהן וכו': בוא וראה, כל השמות וכל כינוי של השמות שיש להקב"ה. כולם מתפשטים לדרכם, וכולם מתלבשים אלו באלו, וכולם מתחלקים לדרכים ושבילים ידועים חוץ מן שם אחד, הברור מכל שאר השמות, שהוריש לעם היחידי, הברור מכל שאר העמים, והוא יוד הא ואו הא. שכתוב, כי חלק ה' עמו. וכתוב ואתם הדבקים בהוי"ה, שדבוקים בשם הזה ממש, יותר מבכל שאר השמות.

פסקה לז

ושמא חד מכל וכו': ושם אחד מכל השמות שלו, ההוא, שנתפשט לכמה דרכים ושבילים, שנקרא אלקים, והוריש שם הזה, ונחלק לתחתונים שבעולם הזה, ונחלק שם הזה למשמשים ולממונים המנהיגים שאר העמים. כמש"א, ויבא אלקים אל בלעם לילה. ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה. וכן כל ממונה וממונה, שהוריש אותם הקב"ה לשאר העמים, כלולים בשם הזה. ואפילו עבודה זרה נקרא בשם הזה. ושם הזה מלך על גוים, ולא שם ההוא של ההוא שמלך על ישראל, שהוא שם הויה, שהוא יחידי לעם היחידי, לעם ישראל, לעם הקדוש.

פסקה לח

ואי תימא על וכו': ואם תאמר, על דרך זה נעמיד הכתוב, שכתוב, מי לא יראך מלך הגוים, שזה השם שמלך על גוים, הוא אלקים. כי בו שורה יראה, ודין שורה בו. אינו כן, ולא על זה נאמר, כי אם כן אפילו עבודה זרה הוא בכלל הזה, של מי לא יראך, שגם עבודה זרה נקראת אלהים.

פסקה לט

אבל כיון דכתלא וכו': אבל כיון שהכותל, שהיית נסמך אחריו, נתעקר, עומד הכתוב על קיומו, במעט הסתכלות. מי לא יראך מלך הגוים, אם תאמר שאומר על הקב"ה, מלך הגוים, אינו כן, אלא הפירוש הוא, מי הוא מלך הגוים שלא יראך, ולא יפחד ממך, ולא יזדעזע ממך, ודומה כמו שהיה כתוב, מי מלך הגוים שלא יראך. כעין זה הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. מי ששומע אותו אינו יודע מה אמר, כיון שאמר הללויה, אומר גם כן הללו עבדי ה', שהיה לו לכתוב, עבדי ה' הללו את שם ה'. ועם זה הכרח שאע"פ שאמר מקודם הללויה סובב הוא על עבדי ה', אף כאן אע"פ שאמר מקודם מי לא יראך, סובב הוא על מלך הגוים, ודומה, כמו שהיה כתוב מי ממלך הגוים שלא יראך, והכל נאמר כמו שהיה צריך.

פסקה מ

כי בכל חכמי וגו': כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, פירושו, מהו המלה שנתפשט ביניהם בחכמה שלהם. הוא, מאין כמוך, וכולם מודים על זה. כאשר רואים בחכמה שלהם מעשיך וגבורותיך, מתפשט מלה זו ביניהם, ואומרים, מאין כמוך. ושיעור הכתוב, הוא בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם, מאין כמוך אומרים, ומתפשט ביניהם. שמחו החברים, ובכו, ולא אמרו כלום. אף הוא בכה כמקודם.

פסקה מא

פתח ואמר ותאמר וגו': פתח ואמר, ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה וגו'. החברים העירו, שרצתה שרה לפנות עבודה זרה מבית. וע"כ כתוב, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. הרי שאמה, היא בחינת ע"ז. כאן כתוב כי ימכור איש את בתו, דהיינו הנשמה הבאה בגלגולים על מעשים רעים שבעולם. לאמה, היינו צד האחר ההוא, שבגלגול הרע של המאזנים שחזרו למאזני מרמה כנ"ל, והיא נעשקה ע"י הס"א. להוציא אותה משם, לא תצא כצאת העבדים,שהם כל אלו נשמות הנעשקות. אלא מתעטרת בעטרה על ראשה, כמ"ש לפנינו.

פסקה מב

מאן אינון הכא וכו': שואל, מי הן הנשמות שבכאן. ומשיב, הוא סוד. אלו הן נשמות של ילדים קטנים, היונקים מתוקפן של אמותיהם, והקב"ה רואה, שאם יתקיימו בעולם, יבאישו ריחם ויחמצו כחומץ הזה, ע"כ לוקטם כשהם קטנים בעוד שנותנים ריח טוב.

פסקה מג

מה עביד לון וכו': מה עושה להם הקב"ה, עוזב אותם להתעשק ביד אמה ההיא, וזו היא לילית, וכיון שניתנו ברשותה, שמחה בילד ההוא, ועושקת אותו, ומוציאה אותו מן העולם בעוד שהוא יונק מתוקפה של אמו.

פסקה מד

ואי תימא אינון וכו': ואם תאמר, שאלו הנשמות יעשו טוב בעולם, אינו כן, שכתוב, אם רעה בעיני אדניה, כי איש הזה יוחמץ בה לאחר זמן, אם יתקיים בה. נשמה זו נעשקת, ואחרת אינה נעשקת, ועל אלו כתוב, ואראה את כל העשוקים וגו'. והיינו אם רעה בעיני אדניה.

פסקה מה

אשר לא יעדה: לא כתוב עם א'. אם תאמר שבצד האחר ההוא נתן אותה הקב"ה מיום שהיתה. לא. כי עתה בגלגולי המאזנים לו יעדה, לו עם ו', מה שלא היה מקודם לכן.

פסקה מו

והפדה, מאי והפדה וכו': כתוב והפדה, מהו והפדה. ומשיב, פודה אותה הקב"ה עתה, בעוד שמעלית ריח טוב, מטרם שתחמץ, ומעלה אותה לגבהי מרומים אל הישיבה שלו. ואם תאמר, כיון שנעשקה בידי צד האחר ההוא, נותן אותה, כמו שאמרו, (לעיל אות ל"א) לחסידי שאר העמים ולממזרים תלמידי חכמים בא הכתוב, ומוכיח, לעם נכרי לא ימשול למכרה ודאי, בבגדו בה, שעשק אותה בעושק גלגול המאזנים, אלא יתן אותה ודאי לישראל ולא לאחר. וכשיוצאת מן המאזנים, לא תצא כצאת העבדים אלא מתעטרית בעטרה ברמה על ראשה.

פסקה מז

ואי תימא דהאי וכו': ואם תאמר, שצד ההוא באה בילד ההוא, כלומר שיש לה שליטה בנשמתו. אינו כן, אלא לוקחת אותה ושמחה עמה, והיא פורחת מן ידיה ונכנסת במקום ההוא של הס"א והיא פוקדת את הילד ההוא, ושמחה עמו וצוחקת בו, ומתאוית לבשר ההוא, עד שלאחר כך לוקח הקב"ה נשמתו, והיא לוקחת גופו. ולאחר כך הכל הוא ברשות הקב"ה.

פסקה מח

ת"ח לא תצא כצאת העבדים: שואל מהו כצאת העבדים. ומשיב, אלא בשעה שיוצאת מן המאזנים וצד ההוא, בשמחה, רושם אותה הקב"ה וחותם אותה בטבעת אחת, ופורש עליה לבוש יקר שלו, ומי הוא. הוא השם הקדוש הנקרא אלוה. וזה הוא בבגדו בה, דהיינו לבוש יקר של המלך פורש עליה, ואז היא שמורה שלא תהיה נמסרת לעם נכרי, דהיינו לחסידי אומות העולם ולממזרים תלמידי חכמים כנ"ל, אלא לישראל בלבד.

פסקה מט

ודא איהו דכתיב וכו': וזהו שכתוב, כימי אלוה ישמרני. דהיינו הלבוש יקר שנקרא אלוה כנ"ל. ועל סוד הזה כתוב כאן, לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, דהיינו בעוד שלבוש יקר של המלך בה. כיון דבגדו בה, ע"כ כתוב, לעם נכרי לא ימשול למכרה.

פסקה נ

מה רשו אית וכו': שואל, מהו הרשות שיש לצד ההוא באותה הנשמה. כי אמר לעיל אות מ"ג שהקב"ה נותן רשות לס"א לעשוק הנשמה. ומשיב, בוא וראה, כל בני העולם כולם הם ברשות המלך הקדוש, שכולם יש להם זמן לחיות בעולם הזה, עד שהוא רוצה להעלותם מן העולם ואין רשות לס"א לפגוע בהם לפני הזמן. וזו, אין לה זמן קצוב לחיות בו, וע"כ היא צוחקת בה ושמחה בה ומוציאה אותה מן העולם. נמצא שבזה שלא ניתן לה זמן, ניתנה רשות לס"א לעשוק אותה.

פסקה נא

תו, אזהרותא לבר וכו': עוד, יש הזהרות לבני אדם במקראות אלו, וכמה עצות טובות עליונות הם בכל דברי התורה, וכולם אמת בדרך אמת, ונודעות לחכמים היודעים והולכים בדרך אמת. בזמן, שרצה הקב"ה לברוא העולם, עלה ברצון לפניו, וצייר כל הנשמות העתידות להנתן בבני אדם אחר כך, וכולן נצטיירו לפניו בצורה ההיא ממש שעתידות להיות אחר כך בבני אדם, וראה כל אחת ואחת.

פסקה נב

ואית מנהון דזמינין וכו': ויש מהן שעתידות להרע דרכיהם בעולם, ובשעה שהגיע זמנם לרדת לעולם קורא הקב"ה לנשמה ההיא, אמר לה, לכי בואי במקום פלוני בגוף פלוני. השיבה לפניו, רבון העולם, די לי עולם הזה שאני יושבת בו, ולא אלך לעולם אחר, שיעבדו בי ואהיה מלוכלכת ביניהם. אמר לה הקב"ה, מיום שנבראת על זה נבראת להיות בעולם ההוא, בגוף. כיון שהנשמה רואה כך, יורדת בעל כרחה ונכנסת שם בגוף.

פסקה נג

אורייתא דיהבת עיטא וכו': התורה שנותנת עצה לכל העולם שרואית כן, היא מזהירה לבני העולם ואמרת, ראו כמה מרחם הקב"ה עליכם. מרגלית טובה שהיה לו, דהיינו הנשמה מכר אותה בחנם שתעבדו בה בעולם הזה.

פסקה נד

וכי ימכר איש: זה הקב"ה. את בתו, זו היא נשמה הקדושה. לאמה, להיות אמה משועבדת ביניכם בעולם הזה. בבקשה מכם, שבשעה שיגיע זמנה לצאת מעולם הזה, לא תצא כצאת העבדים, לא תצא מטונפת בעונות, תצא בת חורין ברורה ונקיה, כדי שישמח בה אדונה, וישתבח בה, ויתן לה שכר טוב בצחצחות שבגן עדן. כש"א והשביע בצחצחות נפשך. זה ודאי כשתצא הנשמה ברורה ונקיה כראוי.

פסקה נה

אבל אם רעה וכו': אבל אם רעה בעיני אדניה, כשיוצאת מלוכלכת בטנוף של עבירות, ואינה נראית לפניו כראוי, אוי לגוף ההוא שנאבד מנשמה ההיא לעולם. משום כשהנשמות עולות ברורות ויוצאות נקיות מעולם הזה, כל נשמה ונשמה נכנסת בספר שבחמת המלך. אחמתא פירושו חמת, היינו כיס עור שמניחים בו ספרים ושטרות וניירות. וכולן נקובות בשמות, ואמר זו היא הנשמה של פלוני תהיה נועדת לגוף ההוא שעזבה. ואז כתוב, אשר לו יעדה. עם ו'.

פסקה נו

וכד נפקת רעה וכו': וכשיוצאת רעה בעיני אדניה, כי נטמאה בעונות ובטנוף של חטאים, אז לא יעדה, עם א', כתוב, ונאבד גוף ההוא ממנה, והיא לא נועדת לו. חוץ מנשמה ההיא שאדונה רוצה בה, שהגוף חזר בו בתשובה אז כתוב, והפדה, כמש"א, פדה נפשו מעבור בשחת. והפדה, זה סובב על האדם, שהעצה שלו הוא, שיפדה אותה וישוב בתשובה. ולב' צדדים אומר הכתוב והפדה, א' על הקב"ה, והפדה מגיהנם. ב' על האדם, והפדה בתשובה, לאחר שחזר בתשובה, פודה אותם הקב"ה מדרך הגיהנם.

פסקה נז

לעם נכרי לא ימשול למכרה: שואל, מי הוא עם נכרי. ומשיב, נכלמת היא הנשמה, כשיוצאת מן העולם, והאדם נטה מן הדרך, עמה. היא מבקשת לעלות למעלה לתוך המחנות הקדושות. כי מחנות קדושים עומדים בדרך ההוא של גן העדן, ומחנות נכרים, דהיינו מלאכי חבלה, עומדים בדרך ההוא של הגיהנם.

פסקה נח

זכתה נשמתא וההוא וכו': זכתה הנשמה ושמירה ההיא של פרישת לבוש יקר עליה, דהיינו השם אלוה, (כנ"ל אות מ"ח) כמה מחנות קדושות נועדים לה להתחבר עמה ולהביא אותה לגן העדן. לא זכתה, כמה מחנות נכרים נועדים להביאה אל הגיהנם, ואלו המחנות של מלאכי חבלה עתידים לעשות בה נקמות. לזה בא הכתוב, והורה, לעם נכרי לא ימשול למכרה, אלו הם מלאכי החבלה. בבגדו בה, הוא לבוש השמירה, שהקב"ה עושה לה שמירה שלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פרישת השמירה עליה, שהוא השם אלוה.

פסקה נט

ואם לבנו ייעדנה: בוא וראה, כמה יש לאדם להזהר שלא יטה דרכיו בעולם הזה, שאם זכה האדם בעולם הזה, ושומר את הנשמה כראוי, זה הוא אדם שהקב"ה רוצה בו, ומשתבח בו בכל יום בפמליא שלו, ואומר, ראו בן הקדוש שיש לי בעולם ההוא, כך וכך עשה, כך כך מעשיו מתוקנים.

פסקה ס

וכד האי נשמתא וכו': וכשהנשמה הזאת יוצאת מעולם הזה, זכה נקיה וברורה, הקב"ה מאיר לה בכמה אורות, בכל יום קורא עליה זו היא הנשמה של פלוני בני, שמירה תהיה לגוף ההוא שעזבה.

פסקה סא

ודא הוא דכתיב וכו': וזהו שכתוב, ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. מהו כמשפט הבנות. כאן יש סוד לחכמים. בתוך סלע החזק, שהוא עולם הבריאה, ברקיע הנסתר, העליון מכל הרקיעים אשר שם, יש היכל אחד, הנקרא היכל אהבה. שהוא עומד תחת קדש קדשים דבריאה ושם אוצרות נסתרות, וכל נשיקין של אהבת המלך הן שמה, ואלו הנשמות שהן אהובות המלך נכנסות שם.

פסקה סב

כיון דמלכא עאל וכו': כיון שהמלך נכנס בהיכל המלך ההוא, שם כתוב, וישק יעקב לרחל, שזווג דנשיקין שם הוא, והקב"ה מוצא שמה את נשמה הקדושה ההיא, מיד מקדים ונושק אותה ומחבק אותה ומעלה אותה עמו ומשתעשע בה.

פסקה סג

ודא הוא כמשפט וכו': וזה הוא כמשפט הבנות יעשה לה, כדין שהאב עושה לבתו שהיא חביבה לו, שנושק אותה ומחבק אותה ונותן לה מתנות. כך עושה הקב"ה אל הנשמה הזכאה בכל יום. כמ"ש כמשפט הבנות יעשה לה.

פסקה סד

היינו דכתיב וכו': היינו שכתוב, יעשה למחכה לו. כמו שהבת הזאת דהיינו הנשמה, השלימה העשיה בעולם הזה. כך הקב"ה משלים לה עשיה אחרת בעולם הבא. שכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכאן כתוב יעשה לה. לומד גזירה שוה יעשה יעשה. שאף יעשה שבכאן הוא בחי' עין לא ראתה וגו'. ע"כ. זקן ההוא שטח את עצמו על הקרקע והתפלל תפלה. בכה כמקודם.

פסקה סה

ואמר, אם אחרת יקח וכו': שואל, מה אם אחרת, וכי נשמה אחרת הכין הקב"ה להשיב לצדיקים בעולם הזה, ואין זו אותה הנשמה שהשלימה בעולם הזה רצון אדונה, א"כ אין הבטחה כלל לצדיקים. מהו אם אחרת יקח לו.

פסקה סו

פתח ההוא סבא וכו': פתח זקן ההוא ואמר, וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. מקרא זה העמידו החברים בחורבן בית המקדש, וישוב העפר על הארץ כשהיה, כאן הוא מ"ש, והכנעני אז בארץ. כשהיה ודאי. שאחר החורבן חזרה הארץ לרשות קליפת כנען כמו שהיה מתחילה. והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, מהו והרוח תשוב, זו היא השכינה, שהיא רוח הקדוש, בעת שראתה השכינה, באלו עשרה מסעות שנסעה, שישראל אינם רוצים לשוב בתשובה לפני הקב"ה והסטרא אחרא שלטת על ארץ הקדושה, נסתלקה השכינה ושבה אל האלקים. והעמידוה החברים.

פסקה סז

תא חזי רוחא וכו': בוא וראה, רוח של אדם צדיק, מתעטר בצורה בגן העדן התחתון. ובכל שבתות ומועדים וראשי חדשים, מתעטרים הרוחות ופושטים צורתם מג"ע התחתון, ועולים למעלה לג"ע העליון. וכמו שעשה הקב"ה בנשמה הקדושה למעלה (כנ"ל באות ס"ב) כן עושה עם הרוח הזה, שלמטה בגן העדן התחתון, שעלה לפניו. ואמר זה הוא הרוח של גוף פלוני. מיד מעטר הקב"ה לרוח הזה בכמה עטרות ומשתעשע בה.

פסקה סח

ואי תימא דהא וכו': ואם תאמר שבשביל רוח הזה עוזב הקב"ה את מה שעושה לנשמה, אינו כן, אלא שארה כסותה וענתה לא יגרע. אלו הם ג' שמות עליונים שעין לא ראתה אלקים זולתך. שה"ס בינה.

פסקה סט

וכלהו בעלמא דאתי וכו': וכולם הם בעולם הבא, שהוא בינה, ונמשכו משם. אחד מהם הוא שארה, הוא המשכה של התנוצצות ואור, שהם או"ח ואו"י, המאיר בדרך סתום. הוא מזון הזן את הכל, ונקרא, הויה בניקוד אלקים, שהוא שם הבינה. שארה בהפוך האותיות הוא אשר ה', אשר, היא בינה, (כנ"ל בראשית א' אות ו') שהיא ה' ראשונה של הויה. וזהו מאשר שמנה לחמו, כי ממנה נמשך המזון. וזה הוא שארה.

פסקה ע

כסותה, פרישו דמלכא וכו': כסותה, היא הפרישה שפורש עליה המלך, דהיינו לבוש יקר של השם אלוה, (כנ"ל אות מ"ח) זה הוא המשכה אחרת המאירה ושומר אותה, את הנשמה, תמיד. הוא פרישה של לבוש המלך שפורש עליה אלוה. וזהו, בבגדו בה, תמיד,שלא נעדר ממנה, וזה הוא כסותה.

פסקה עא

וענתה, מאן איהו וכו': ומה הוא ענתה. זו היא המשכה מעולם הבא, שהיא בינה שבה הכל, הויה צבאות הוא, שהוא השם שבנה"י דבינה, וזה הוא המאיר בכל האורות הסתומים העליונים של עץ החיים, שבו העונה הנסתרת, שמשם היא יוצאת. וכל זה בעדון והשתוקקות של עולם הבא. שהוא בינה.

פסקה עב

תלתא הני לא וכו': שלשה אלו לא יגרע ממנה כשהיא זכאת כראוי. ואם אינה כראוי, גורעים ממנה אלו שלשה, שלא נעשה לה עטרה אפילו מאחד מהם. בוא וראה, מה כתוב, ואם שלש אלה לא יעשה לה, דהיינו שלא זכתה בהם, ויצאה חנם אין כסף, תצא ממנו, ודוחים אותה לחוץ. אין כסף, אין לה כיסוף דהיינו השתוקקות, ואין לה עדון כלל.

פסקה עג

עד כאן אוכיחת וכו': עד כאן הוכיחה התורה, שכל העצות תלויות בה, ונותנת עצה טובה לבני אדם. מכאן ולהלאה, נחזור לדברים הראשונים, בשמירה העליונה ההיא שפורש עליה, על הנשמה, הקב"ה, כדי שלא תהיה לעם נכרי, כי בגדו בה, ושמירה הוא לה תמיד.

פסקה עד

ואם לבנו ייעדנה וגו': אמר זקן ההוא, חברים, כשתלכו אל סלע ההוא שהעולם סמוך עליו, שהוא ר' שמעון, תאמרו לו, שיזכר יום השלג שנזרעו פולים לנ"ב אפנים. ואחר כך תקראו מקרא הזה, והוא יאמר לכם, פירושו.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה