אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

יתרו

בשלח

פסקה א

וישמע יתרו כהן מדין וגו': ר' חזקיה פתח ואמר, וישא אהרן את ידו. כתוב ידו חסר יוד, שהמשמעות יד אחד. והוא משום שצריך להרים הימין על השמאל. וכבר ביארנו הסוד.

פסקה ב

אשכחנא בספרא דשלמה וכו': מצאתי בספר של שלמה המלך שכל מי שמרים ידיו למעלה, ואין הן בתפלות ובקשות, זה הוא אדם שנתקלל מעשרה שליטים. והם עשרה שליטים אשר היו בעיר. אלו הם עשרה שממונים על הפורשים ידיהם למעלה, לקבל התפלה ההיא או הברכה ההיא ונותנים בו כח לכבד את השם הקדוש, ומתברך למטה. כיון שמתברך למטה מפרישת ידיו למעלה, אז מתברך למעלה והתיקר מכל הצדדים.

פסקה ג

ואלין עשרה ממנן וכו': ואלו עשרה ממונים מזומנים לקבל הברכות שלמעלה ולהוריקם למטה, ולברך לההוא שמברך לו. שכתוב, ואני אברכם.

פסקה ד

בגין כך יסתמר וכו': בשביל זה, ישמר עצמו בן אדם, בשעה שמרים ידיו למעלה, שיהיו בתפלה או בברכה או בבקשה, ולא ירים ידיו בחנם, משום שאלו עשרה ממונים הם מזומנים, ומתעוררים אל פרישת ידים ההוא, ואם הוא בחנם, עשרה האלו מקללים אותו ברמ"ח קללות. וזהו שכתוב, ויאהב קללה ותבואהו.

פסקה ה

וכדין רוח מסאבא וכו': ואז רוח הטומאה שורה על אלו הידים, שהוא דרכו לשרות על מקום ריקן. והברכה אינו שורה במקום ריקן, וע"כ כתוב הרימותי ידי אל ה' אל עליון, שמתרגם בצלו, דהיינו בתפלה.

פסקה ו

ובהאי פרישו דידין וכו': ובפרישת ידים ההוא יש סודות עליונים. בשעה שנפרשו ונזדקפו למעלה, מוקיר האדם את הקב"ה בכמה סודות עליונים, והוא ראוי ליחדהסוד של עשרה מאמרות, כדי ליחד הכל ולברך את השם הקדוש כראוי. וראוי ליחד הסוד של מרכבות פנימיות דאצילות, ומרכבות חיצוניות לחוץ מאצילות, כדי שיתברך השם הקדוש מכל הצדדים ויתיחד הכל כאחד, למעלה ולמטה.

פסקה ז

פתח ואמר וכו': פתח ואמר, ולא יראו פני ריקם, זה הוא סוד של זקיפת האצבעות, שכאשר האדם זוקף אותם למעלה, צריך שלא יזקוף ריקם, אלא בתפלה ובבקשות ובברכות, ועל זה, ולא יראו פני ריקם, ולא יראו לפני, לא כתוב, אלא, פני, שהוא סוד זקיפת האצבעות, שלא צריך לזקפם בחנם. כמו שאמרנו.

פסקה ח

עשרה שליטין דקאמרן וכו': עשרה שליטים שאמרנו הם למטה עשרה מאמרות, בסוד אותיות הרשומות כעין שלמעלה.ואלו עומדים בתחילה על זקיפת האצבעות ההוא. ובזה כל צד הקדושה מתאחד למעלה. אזי כל הס"א נכנעים כולם, ומודים למלך הקדוש.

פסקה ט

ת"ח ברזא דקדושה וכו': בוא וראה, בסוד הקדושה יש מלך, וכהן המשמש תחתיו, בין למעלה ובין למטה. יש מלך למעלה שהוא סוד קדש הקדשים, דהיינו בינה, והוא מלך עליון, ותחתיו יש כהן, סוד אור הראשון, המשמש לפניו, דהיינו ספירת החסד. וזהו כהן שנקרא גדול, צד הימין.

פסקה י

אית מלך לתתא וכו': יש מלך למטה, דהיינו מלכות, שהוא כעין מלך ההוא העליון, והוא מלך על כל שלמטה, דהיינו בי"ע, ותחתיו יש כהן המשמש אותו, שה"ס מיכאל (דפו"י דף ס"ז ע"ב) כהן גדול שהוא לימין. דהיינו חסד. וזה הוא סוד אמונה השלמה, צד הקדושה.

פסקה יא

בסטרא אחרא וכו': בס"א, שאינה צד הקדושה, יש סוד שהוא מלך. וכך העמדנו, שנקרא מלך זקן וכסיל. שהוא יצר הרע, ותחתיו יש, כהן און. וז"ס שכתוב, ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי. דהיינו הכהן דס"א, משום שכח הזה און, שולט על מעשה ההוא שעשה ירבעם. ואם לא היה נמצא כח הזה, לא היה יכול להצליח במעשה ההוא.

פסקה יב

רזא דמלה בשעתא וכו': סוד הדבר, בשעה שמלך הזה וכהן הזה, דס"א, נכנעים ונשברים, אז כל צדדים האחרים נכנעים ומודים לו להקב"ה, אז הקב"ה מושל לבדו למעלה ולמטה. כש"א, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

פסקה יג

כגוונא דא ורזא וכו': כעין זה וסוד הזה ממש, עשה הקב"ה בארץ, ששבר מלך זקן וכסיל, וזהו פרעה. בשעה שבא משה לפרעה, ואמר, אלקי העברים נקרא עלינו, פתח ואמר, לא ידעתי את ה'. ורצה הקב"ה שיתיקר שמו בארץ כמו שהוא יקר למעלה, והכה אותו עשר מכות, כיון שהכה אותו ואת עמו, בא והודה להקב"ה.

פסקה יד

ולבתר אתבר ואתכפיא וכו': ואח"כ נשבר ונכנע כהן האון ההוא, יתרו, שמשמש תחתיו עד שבא והודה להקב"ה, ואמר, ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'. וזה הוא כהן און, צד אחר, שהוא צד שמאל. וזהו סוד שאמרה רחל, כשראתה שהיא מתה, כמ"ש, בן אוני. ומשום זה מיהר יעקב ואמר, בן ימין ולא בן אוני צד ימין ולא שמאל.

פסקה טו

וכיון דההוא מלך וכו': כיון שהמלך והכהן ההוא, מודים להקב"ה ונשברים לפניו, אז עולה הקב"ה ביקרו על כולם למעלה ולמטה. ומטרם שעלה הקב"ה ביקרו כשאלו הודו לפניו, לא ניתנה התורה. עד לאחר שבא יתרו, והודה ואמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים. ברוך ה' אשר הציל אתכם. אז עלה הקב"ה ביקרו למעלה ולמטה, ואח"כ נתן התורה בשלימות ממשלתו על הכל.

פסקה טז

ר"א פתח וכו': ר"א פתח ואמר. יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם. בוא וראה, דוד המלך, קם ושיבח והודה למלך הקדוש. והוא עסק בתורה, בשעה ההיא כשנתעורר רוח צפון, והיה מכה בנימין של הכנור, והכנור היה מנגן ואמר שירה. שואל, ואיזה שירה היה אומר.

פסקה יז

תא חזי בשעתא וכו': ומשיב, בוא וראה, בשעה שהקב"ה מתעורר אל כל אלו המרכבות לתת להם טרף. כמו שהעמדנו, שכתוב, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, אז כולם, פתחו ואמרו בשמחה, אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. כשרוח צפון נתעורר וירד לעולם, נושב ואומר, לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך. הכנור, בשעה שהוא מנגן על ידי רוח ההוא, פתח ואמר, יודוך עמים כולם. דוד כשהיה קם ונתעורר עליו רוח הקודש. פתח ואמר ארץ נתנה יבולה יברכנו אלקים אלקינו יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ. כדי להמשיך את הטוב של הקב"ה מלמעלה למטה. אח"כ בא דוד ברוח הקודש וסדר אותם יחד, ככתוב, יברכנו אלקים וגו', הסתכל בכל המקרא הזה, של הכשר, דהיינו יודוך עמים כלם. כי שלימות יקר הקב"ה הוא למעלה ולמטה, דהיינו וייראו אותו כל אפסי ארץ.

פסקה יח

בשעתא דשאר עמין וכו': בשעה ששאר עמים נכנעים ובאים ומודים להקב"ה, כיון שהם נכנעים ומודים לו נשלם אז כבוד הקב"ה למעלה ולמטה. בשעה שבא משה לפרעה, ואמר לו, ה' אלקי העברים נקרא עלינו וגו', פתח הוא ואמר לא ידעתי את ה'.

פסקה יט

ובעא קב"ה דיתייקר וכו': ורצה הקב"ה שיתיקר שמו בארץ כמו שהוא יקר למעלה, כיון שהכה אותו ועמו, בא והודה להקב"ה, שכתוב, ה' הצדיק. הוא שהיה מלך חשוב בכל העולם, כיון שהוא הודה, הודו כל שאר המלכים, שכתוב, אז נבהלו אלפי אדום.

פסקה כ

אתא יתרו כומרא וכו': בא יתרו, כומר עליון וגדול, שר ממונה של כל אלילים האחרים והודה להקב"ה, ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, אז נתעלה ונתיקר הקב"ה ביקרו למעלה ולמטה, ואח"כ נתן התורה בשלמות שליטתו על הכל.

פסקה כא

אר"ש לר' אלעזר וכו': אמר ר' שמעון לר"א בנו, על זה כתוב, יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם. בא ר' אלעזר ונשק ידיו של אביו. בכה ר' אבא ואמר, כרחם אב על בנים. מי ירחם על ר' אלעזר וישלים את דבריו חוץ מאהבתו של אדוני. אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דברים אלו לפניו, שלא נתבייש בהם לעולם הבא.

פסקה כב

אמר ר' אבא וכו': אר"א, הרי כהן און לא כתוב ביתרו, כהן מדין כתוב. אמר לו, הכל הוא אחד, מתחילה היה נקרא כהן און חותנו של יוסף, ואח"כ נקרא חותנו של משה כהן מדין. והכל הוא סוד אחד. שכהן מדין הוא כמו כהן און. כי אלו השנים משה ויוסף במדרגה של סוד אחד הם נמצאים, בסוד של אות ו' שבמילוי היא ו"ו שתי ווין ביחד. אשר ו' ראשונה הוא משה, שהוא ת"ת, ו' שניה הוא יוסף, שהוא יסוד. ומה שנאמר כהן מדין, ה"ס אשת מדינים.

פסקה כג

ארים ידוי על וכו': הרים ר' אבא ידיו על ראשו ובכה, אמר, אור התורה עולה עתה עד רום הרקיע של הכסא העליון. אחר שיסתלק אדוני מן העולם, מי יאיר אור התורה. אוי לעולם שישאר יתום ממך. אבל הדברים של אדוני יאירו בעולם עד שיבוא מלך המשיח, ואז כתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

פסקה כד

וישמע יתרו כהן וגו': ר' חייא אמר מקרא זה, יש להסתכל בו. בתחילה כתוב, את כל אשר עשה אלקים למשה. ואח"כ כתוב, כי הוציא הוי"ה. ומשיב, אלא סוד זה, אשר עשה אלקים שהוא המלכות, זהו השם שהגין על משה ועל ישראל ולא סר מהם בגלות. ואח"כ שם העליון הוציאם ממצרים, כי השם שהוציאם ממצרים היה בסוד היובל, שהיא בינה.

פסקה כה

ד"א, את כל אשר וכו': פי' אחר. כל אשר עשה אלקים למשה, היינו כשנשלך לנהר, וכשהצילו מחרב פרעה. ולישראל עמו, שכתוב, וישמע אלקים את נאקתם. וכתוב, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

פסקה כו

וישמע יתרו כהן מדין: ר' יוסי פתח. פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. שואל, מה השינוי שבכל שאר הפסוקים יש בכולם רק ב' תיבות מאלפא ביתא, כגון בפסוק שלפני זה כתוב ב' אותיות ס' ע', ובפסוק הזה ובפסוק שלאחריו יש ג' ג'. כי בפסוק הזה יש ג' אותיות פ' צ' ק', ובשלאחריו, יש ג' אותיות ר' ש' ת'. ומשיב, אלא כדי להשלים שש בחינות באלפא ביתא הזה, שהם ג' גאולות, ותורה נביאים וכתובים. מקרא הזה הוא כנגד ג' גאולות של ישראל, שהם בבל יון אדום. חוץ מגאולה הראשונה של מצרים שכבר היתה. ומקרא האחר, הוא כנגד תורה נביאים וכתובים. והכל תלוי בחכמה הזו. שתורה נביאים וכתובים תלוים ויוצאים מחכמה וע"כ מתחיל המקרא האחר, ראשית חכמה.

פסקה כז

פדות שלח לעמו: פירוש אחר, פדות שלח לעמו, היינו כשהוציא את ישראל ממצרים ועשה להם נסים וגבורות צוה לעולם בריתו, היינו כשבא יתרו וקבלו הקב"ה, וקרבו לעבודתו. ומשם התקרבו כל אלו הגרים תחת כנפי השכינה. משם ולהלאה, קדוש ונורא שמו. כי אז נתקדש שמו של הקב"ה, כי השם הקדוש מתקדש, כשנשבר ונכנע הס"א, כמו שהיה ביתרו.

פסקה כח

וישמע יתרו וגו': שואל, וכי יתרו שמע, וכל העולם לא שמעו, והרי כתוב, שמעו עמים ירגזון. ומשיב, אלא כל העולם שמעו, ולא נשברו, וע"כ אין שמיעתם שמיעה. והוא שמע ונשבר ונכנע לפני הקב"ה ונתקרב ליראתו. ע"כ שמיעתו שמיעה.

פסקה כט

ר' אבא אמר וכו': רא"א, בכמה מקומות למדנו, שהקב"ה כל מה שעושה למעלה ולמטה הכל הוא אמת ופעולתו אמת. ואין לך דבר בעולם, שהאדם צריך לדחותו ולנהוג בו בזיון, כי כולם פעולות אמת הם, והכל נצרך בעולם.

פסקה ל

דהא זמנא חדא וכו': כי פעם אחת, היה ר' אלעזר הולך בדרך, והיה הולך עמו ר' חזקיה. ראו נחש אחד. קם ר' חזקיה להרגו. אמר לו ר' אלעזר, עזוב אותו, אל תהרגו. אמר לה והרי דבר רע הוא, שהורג בני אדם. אמר לו לר' חזקיה, והרי כתוב אם ישוך הנחש בלא לחש. אין הנחש נושך בני אדם עד שלוחשים לו מלמעלה, ואומרים לו לך הרוג את פלוני.

פסקה לא

ולזמנין כמה דעביד וכו': ולפעמים כמו שעושה זה, כן מציל את האדם מדברים אחרים. ועל ידו עושה הקב"ה נס לבני אדם. והכל בידי הקב"ה תלוי, והכל הוא מעשה ידיו, והעולם צריך להם, ואם לא היה העולם צריך להם לא עשה אותם הקב"ה. וע"כ אין האדם צריך לנהוג בהם בזיון בדברי העולם, בדבריו ובמעשה הקב"ה על אחת כמה וכמה.

פסקה לב

פתח ואמר וכו': פתח ואמר, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. וירא אלקים, זה אלקים חיים, שהוא בינה. וירא, פירושו שהסתכל להאיר להם ולהשגיח עליהם. את כל אשר עשה, הכל בכלל אחד,למעלה ולמטה. והנה טוב, זהו צד ימין. מאד זהו צד שמאל. וכבר העמידוהו, טוב, זה מלאך חיים, מאד, זה מלאך המות. והכל סוד אחד. סוד הוא לאלו שמסתכלים בסוד החכמה.

פסקה לג

וירא אלקים את כל אשר עשה: שואל, בכל מעשה בראשית, כתוב, וירא אלקים כי טוב. וכאן, וירא אלקים את כל אשר עשה. ומשיב. אלקים למטה, שהיא המלכות, שולט על תחתונים. אלקים למעלה, שהיא בינה, שולט על העליונים. אלקים למעלה השולט על עליונים זהו סוד אלקים חיים, שהיא בינה. שזהו וירא אלקים את כל אשר עשה, כי האיר והדליק כל אלו הנרות העליונים והתחתונים ומשם יוצאים כל אלו האורות להאיר.

פסקה לד

בטמירו דטמירין אתרשים וכו': במכוסה מכל המכוסים, שהוא פרצוף עתיק, נרשם רושם אחד שהוא הרושם דמסך דמלכות דמדת הדין המשתמשת בעתיק, שלא נראה ואינו מתגלה. רושם ההוא, רושם פרצוף שני, שהוא אריך אנפין, ואינו רושם, כי לא נרשם ממנו. בעלי התבונה, ועינים פקוחות, שהם בעלי החכמה, אינם יכולים לעמוד עליו. הוא קיום הכל. רושם ההוא, שבא"א, הוא קטן עד שאינו נראה, ואינו מתגלה, עומד שם ברצון לקיים הכל. כלומר, שמציאותו נרגש, רק ברצון שיהיה, כי בגללה מתקיים הכל, לקבל מה שמקבל ממה שאין בו רשימו ולא רצון, ואינו נראה, שהוא א"ס ב"ה. ולולא הרושם ההוא לא יכלו לקבל מא"ס ב"ה.

פירוש. התוספתא מבאר לפנינו, סדר אצילות של פרצופי אצילות, עתיק וא"א ואו"א וז"א. ואיך מקור הכל הוא המסך דמלכות דמדת הדין המשתמשת בפרציף עתיק, ופועלת בא"א, להסתים שם החכמה. ואיך חלק ממנה נמתק בבינה, הנק' היכל, והיא עצמה נגנזה בג"ר של היכל, שהם או"א עלאין. ואח"כ מבאר ו"ק דז"א בסוד ששה יריעות, ויריעה המרוקמת שה"ס הג"ר דז"א וכו' כמו שמבואר לפנינו.

פסקה לה

ההוא רשימו בעא וכו': הרושם ההוא רצה לכסות עצמו, ועשה לו לעצמו כדי להתכסות בו, היכל אחד. דהיינו שהעלה חלק ממנו להתמתק בבינה, ואז נעשה הבינה להיכל. הוציא אותו מעצמו, דהיינה שהעלה חלק ממנו לבינה, ומשך אותו בהתפשטות רבה וגדולה, דהיינו הארת חכמה, המאירה לכל הצדדים, והוקיר אותו בלבוש, יקר, דהיינו אור החסדים להלביש החכמה, ופתח בו חמשים שערים.

פסקה לו

לגו בגו אתטמר וכו': לפני ולפנים, שבאותו היכל, דהיינו בג"ר שבו, הנקראים או"א עלאין, נתכסה ונגנז רושם ההוא, כיון שנגנז בו ונכנס בתוכו נתמלאו או"א עלאין באור. מאור ההוא נובעים אורות, וניצוצים שהוא או"ח ויוצאים מאלו השערים שבהיכל, ומאירים כולם.

פסקה לז

ההוא היכלא אתחפייא וכו': היכל ההוא מתכסה, כלומר שנתלבש, בשש יריעות, שהם ז"א, שיש בו שש ספירות חג"ת נה"י. אלו שש יריעות הם חמשה, כי יסוד אינו ספירה מיוחדת, אלא הוא כולל של ה' ספירות חג"ת נ"ה בלבד. לפני ולפנים של אלו היריעות עומדת יריעה אחת מרוקמת, שהיא הג"ר של היריעות, ביריעה הזו מתכסה, ומתלבש ההיכל, כלומר היא הראשונה המלבשת להיכל שהיא בינה, ועליה שאר שש היריעות. ממנה הוא משגיח ורואה הכל. כלומר, היא הג"ר שנוהג בהן ראיה.

פסקה לח

האי היכלא איהו וכו': היכל הזה הוא פקיחת עינים שלא ינום, דהיינו, שמשגיח תמיד להאיר למטה, מתוך האור של רושם ההוא הנזכר. שהוא אור החסדים. תבונה ההיא, חכמה המכוסה, ורצון הרצונות שהוא הכתר, דהיינו הג"ר שבהיכל, הנקראים או"א עלאין, הוא גנוז ומכוסה, ואינו מתגלה, נמצא ואינו נמצא. ברוך הוא ממכוסה של כל המכוסים, שהוא כתר, ברוך הוא לעולם ולעולמי עד, אמן. (ע"כ תוספתא)

פסקה לט

תא חזי יתרו וכו': בוא וראה, יתרו, הוא שנתן עצה למשה על תקון הדינים. וכך צריך להיות. וז"ס שהודה להקב"ה, וסדר לפניו תקון דיניו. להורות מה שכתוב, כי המשפט לאלקים הוא, ולא לסטרא אחרא. והדינים ניתנו לישראל ולא לאחר. שכתוב, חקיו ומשפטיו לישראל. ובוא וראה, לא ינהג אדם בזיון באחר, ודבר מהדיוט, הוא דבר. שהרי במשה כתוב, וישמע משה לקול חותנו וגו'.

פסקה מ

וישמע יתרו וגו': פתח ואמר. על כן אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה. דוד המלך אמר זה ברוח הקודש, בשעה שראה שכבוד הקב"ה אינו עולה בהתעלות ואינו מתיקר בעולם, אלא מצד שאר העמים. ואם תאמר, הרי הקב"ה אינו מתיקר בעולם אלא בשביל ישראל. כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר, אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו בשעבוד אל יקר של הקב"ה, אז נתוסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו בחבור אחד, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה.

פסקה מא

כגוונא דא כל וכו': כעין זה. כל העולם נפל עליהם פחד ואימה לפני הקב"ה, בעת ששמעו הנסים של יציאת מצרים. וכיון שבא יתרו, שהוא כומר עליון של כל אלהים אחרים, אז התחזק ושלט כבוד הקב"ה על כל.

פסקה מב

בגין דכל עלמא וכו': משום שכל העולם כששמעו שמע גבורתו של הקב"ה זעו, וכולם היו מסתכלים ביתרו, שהוא חכם וממונה הגדול על כל אלילי העולם, כיון שראו שהוא בא ועובד להקב"ה, ואמר כי עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. אז נתרחקו כולם מעבודתם, וידעו שאין בהם ממש, אז נתיקר יקרו של השם הקדוש של הקב"ה בכל הצדדים. ועל כן נרשם פרשה זו בתורה ותחילת הפרשה הוא ביתרו.

פסקה מג

יתרו חד מחכימין וכו': יתרו היה אחד מחכמי פרעה. שלשה חכמים היה לו לפרעה, אחד יתרו, ואחד איוב, ואחד בלעם. אחד יתרו, שלא היה עבודה וממונה ושמש וכוכב השולט על ממשלתו, שלא היה יודע העבודה הראויה לו והשמוש שלו. בלעם היה מכשף בכל מיני כישוף בין במעשה ובין בדבור.

פסקה מד

איוב הוה דחיל וכו': איוב היה ירא ביראה, וביראה ההיא היה העיקר שלו, דהיינו עיקר כחו, משום, שמלה שלמעלה, בין של הקדושה, ובין של הסטרא אחרא, אינו יכול האדם להמשיך רוח שלמעלה למטה ולקרב אליו, אלא ביראה, שיכוון לבו ורצונו ביראה ושבירת הלב, ואז ימשיך למטה רוח שלמעלה, והרצון שצריך.

פסקה מה

ואי לא ישוי וכו': ואם לא ישים לבו ורצונו ביראה לאותו הצד, רצונו אינו יכול להתדבק בו. חוץ מאלו צורות הדקות, ולא בכולם, משום שיש בהם שליטים שצריכים אליהם רצון הלב ויראה. כל שכן אלו דברים עליונים שצריכים יראה ואימה ורצון ביותר.

פסקה מו

יתרו אצטריך פולחניה וכו': יתרו היה צריך לעבודה לאותו הצד תמיד, בין בזמן שאדם היה צריך לו, ובין בזמן שלא היה צריך לו, כדי שהצד ההוא יהיה דבוק בו בשעה שיהיה צריך לו. בלעם נתדבק באלו הכשפים, כמו שאמרנו.

פסקה מז

איוב בסגיאו דההוא וכו': איוב, ברוב היראה ההיא שלו, חזר במצרים לירא את הקב"ה, כשראה אלו הגבורות והנסים שעשה הקב"ה במצרים. יתרו, לא חזר להקב"ה בכל זה, עד שיצאו ישראל ממצרים, שכל הקשרים והצורות שקשרו מצרים, לא היו כלום, ויצאו, ואחר שהטביע אותם בים, אז שב וחזר לעבודת הקב"ה.

פסקה מח

בלעם לא תב וכו': בלעם לא שב ולא חזר, כי הטנוף של הסטרא אחרא היה מתדבק בו, ועם כל זה, הסתכלות מרחוק היה מסתכל בתוך הטנוף ההוא והדבקות בסטרא אחרא. כי בסטרא אחרא יש הארה דקה אחת שמאירה מסביב. כמש"א ונגה לו סביב. והסתכלות זו הקטנה היה מסתכל מרחוק. ולא בכל הדברים.

פסקה מט

וכד הוה מסתכל וכו': וכשהיה מסתכל דבר קטן מתוך הארה ההוא, היה כמאחורי הקיר, אמר, ולא ידע מה אמר. והיה מסתכל בהארה ההוא בסתום שבעין, שמתגלגל העין, ואדם רואה אור סתום ואינו רואה. וז"ס שתום העין, והעמדנו, שתום פירושו סתום, והכל אחד.

פסקה נ

דהא לית סטרא וכו': אין סטרא אחרא שאין בה הארה דקה וקטנה מצד הקדושה. כעין רוב החלומות, שבהרבה תבן יש גרעין אחד של חטה. חוץ מאלו צורות הקטנות, שכולם טמאים ביותר. ובהם היה בלעם יודע.

פסקה נא

זכאה חולקיה דמשה וכו': אשרי חלקו של משה, שהוא למעלה בכל קדושות העליונות, והסתכל במה שלא ניתן רשות לאדם אחר בעולם להסתכל, וכמו שבלעם היה רואה הארה קטנה ודקה כמאחורי הקיר, מתוך סטרא אחרא ההוא, אף משה, מתוך הארה עליונה רבה וגדולה, היה רואה למטה כמאחורי הקיר, חשכות אחת דקה, שנראה לו. ולא בכל עת, כמו שבלעם לא היה מסתכל בהארה ההוא בכל עת.

פסקה נב

זכאה חולקיה דמשה נביאה וכו': אשרי חלקו של משה הנביא הנאמן. מה כתוב בו, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. הסנה, שהוא קליפה, היה ודאי בקדושה ההיא, ונתדבק בה, שהכל מתדבק זה בזה, טהור וטמא, ואין טהור אלא מתוך טמא.

פסקה נג

ורזא דא מי וכו': וז"ס מי יתן טהור מטמא. קליפה ומוחא עולים זה בזה. וקליפה זו לא תהיה נעדרת ולא תשבר, עד הזמן שיקומו המתים מעפר. אז תשבר הקליפה, והאור יאיר בעולם, בלא סתימה, מן המוח. אשרי הם הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא.

פסקה נד

ואת שני בניה: אמר ר' חייא, וכי בניה היו ולא בניו של משה. ומשיב, אלא משום שהיא השתדלה אחריהם בלי בעלה, קרא אותם התורה, בניה, ולא בניו. אמר ר' יוסי, אע"פ שהיו בניו של משה, דבר אמת, היינו ע"פ סוד, ודאי בניה היו, כי, ר' אלעזר אמר, משה היה מתחבר במקום אחר קדוש עליון, ואין כבודו לקרוא אותם בניו. עתה אע"פ שבניו היו, משום כבודו של מקום ההוא שהתחבר בו, שהוא השכינה, קרא אותם בניה כאן, לאחר כך, קרא אותם בניו. מהו הטעם. משום שבשעה ההוא שהגיעו למשה, היה משה מדבר עם השכינה. אחר כך אחר שנפרד מן השכינה, ויצא לקראת חותנו, אז כתוב ויבא יתרו חתן משה ובניו וגו'.

פסקה נה

אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, אלעזר אלעזר, אני רואה בפרשה זו, שהתחלת הדבר כראוי. אבל הסיום אינו כן כמו שאמרת. ודאי שבשביל כבוד השכינה, שהיא התחברות העליון שהתחבר בו במשה, כתוב בניה. ואם תאמר, הרי כתוב, ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה, שקורא אותם בניו, הכל הוא כלל אחד, ומה שאומר, בניו, היינו בניו דיתרו. כי לאחר שבא משה אליו היה לו בנים.

פסקה נו

והכי הוה ביעקב וכו': וכן היה ביעקב, כיון שבא אצל לבן ושם משכנו עמו, היו לו בנים. אף כאן, משה, כיון ששם משכנו עם יתרו, היה לו בנים. וכל ביתו הביא עמו להכניס אותם תחת כנפי השכינה. ויתרו אמר למשה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ולא כתוב ושני בניך. מאין לנו שבנים היו לו ליתרו, שכתוב, ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים. ובניו עזב עם משה.

פסקה נז

ויבא יתרו חתן משה וגו': פתח ואמר, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'. מקרא זה העמידוהו בכמה מקומות. אבל עתידים שאר העמים ללכת ולכתת רגליהם, לבא תחת כנפי השכינה. לכו ונעלה, כל אלילי העולם יש להם ירידה, והקב"ה מי שמתדבק בו, יש בו עליה. ע"כ כתוב לכו ונעלה.

פסקה נח

אל הר ה': זה אברהם, שכתוב, אשר יאמר היום בהר ה' יראה. כי אברהם קרא לו הר (פסחים פח.) מה הר הפקר לכל מי שרוצה בעולם, אף מקום זה הקדוש, בית המקדש, הוא לקבל לכל מי שרוצה בעולם. אל בית, זה יעקב, שקרא למקום הזה בית. שכתוב, אין זה כי אם בית אלקים.

פסקה נט

ד"א הר ובית וכו': פי' אחר. הר ובית, אע"פ שהכל מדרגה אחת, עולה זה על זה, הר, הוא לשאר העמים, כשבאים להכנס תחת כנפיו. בית, הוא לישראל, להיות עמהם כאשה עם בעלה בדירה אחת בשמחה, ורובץ עליהם כאם על הבנים.

פסקה ס

תא חזי מה וכו': בוא וראה, מה כתוב כאן ביתרו. ויבא יתרו וגו' אל משה אל המדבר. שואל, כיון שכתוב, אל משה למה כתוב אל המדבר. ומשיב, אלא עיקר הכל הוא מה שיתרו בא אל המדבר, ומי הוא. הוא הר האלקים, שזהו המקום לגרים להתגייר. ועל כן כתוב, אל משה אל המדבר. אל משה, היינו לגייר אותם ולהביאם תחת כנפי השכינה. אל המדבר, היו באים. שהוא הר האלקים, לעשות נפשותם, כלומר לקבל משם נפש הגר.

פסקה סא

ובגין כך קיימא וכו': ומשום זה עומד המקום ההוא בסוד, הר. שכל מי שבא זוכה בו. ונקרא גר צדק. והרי העמדנו, גר נקרא אע"פ שנתדבק במקום זה העליון הקדוש, כי מפני שעזב עמו ואבותיו נקרא גר. גר צדק נקרא, כמי ששם דירתו במקום שלא ידע מקודם לכן, דהיינו בהשכינה שנקראת צדק.

פסקה סב

ר' יצחק ור' יוסי וכו': ר"י ור"י היו יום אחד יושבים ולומדים בתורה בטבריה. עבר לפניהם ר' שמעון. אמר להם, במה אתם עוסקים. אמרו לו, במקרא זה שלמדנו מן אדוננו. אמר להם מה הוא. אמרו לו, זה שכתוב, זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו. והרי למדנו, שהראה הקב"ה את אדם הראשון כל אלו הדורות שעתידים לבא לעולם, וכל אלו פרנסים וכל אלו החכמים העתידים להיות בכל דור ודור.

פסקה סג

ורזא אוליפנא וכו': וסוד למדנו, זה ספר, יש ספר ויש ספר. יש ספר למעלה ויש ספר למטה. הספר למטה נקרא ספר הזכרון שפירושו, ספר של זכרון ההוא, והוא צדיק אחד, דהיינו יסוד, ונקרא זה. והמלכות היא הספר שלו, וכדי שלא להפרידם, כי הם תמיד ביחד, ביחוד אחד, ע"כ כתוב, זה ספר. שתי מדרגות שהם אחת, שהם כלל של זכר ונקבה, כי זה היא זכר שהוא יסוד, וספר הוא נקבה. שהיא מלכות.

פסקה סד

ודא איהו כללא חדא וכו': וזה הוא כלל אחד. שכל אלו הנשמות והרוחות הפורחות בבני אדם, שהם כלל של כל התולדות, הם בסוד תולדות אדם ודאי, דהיינו תולדות אדם העליון שהוא ז"א. כי מצדיק הזה, שאמרנו, פורחות אלו הנשמות בתשוקה אחת. וזה הוא השקוי של הגן, שמשקה נהר ההוא היוצא מעדן, שכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שפירושו, שהיסוד משפיע הנשמות והרוחות של הגן, שהוא מלכות. וזהו הסוד של אדם, שכתוב, תולדות אדם.

פסקה סה

לבתר ביום ברוא וגו': אחר כך שכתוב, ביום ברוא אלקים אדם, זהו אדם שלמטה. כי שני אדם כתובים במקרא הזה, אחד, הוא סוד אדם שלמעלה, ואחד ה"ס אדם שלמטה. אדם שהוא בסוד שלמעלה, שהוא ז"א, הוא בגניזה שגנז הכתוב בזכר ונקבה בסוד אחד, שכתוב, זה ספר, שהוא כלל זכר ונקבה ביחד, כנ"ל. כיון שעשו תולדות ביחד קרא אותם אדם, שכתוב, תולדות אדם.

פסקה סו

לבתר דאתגליא מלתא וכו': לאחר שהדבר נגלה מתוך הסתום העליון הראשון שבכתוב, דהיינו שנגלה שזה ספר סובבים על אדם העליון, שתולדותיהם הם נשמות ורוחות בני אדם, כנ"ל, ברא אדם שלמטה, שכתוב ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו. בדמות, פירושו, שאדם הוא כמראה הזה שהצורות נראות בו, והצורות אינן עומדות במראה ההוא בצורות של קיום, אלא נעברים ממנו. אף כאן כן הוא, בדמות אלקים.

פסקה סז

ד"א, בדמות אלהים: פירוש אחר. בדמות אלקים פירושו, צורת האברים דכר ונוקבא בסוד של אחור וקדם. אחור, הוא בסוד שמור, שהיא הנוקבא. וקדם הוא בסוד זכור, שהוא ז"א, ובאלו תלוים כל מצות התורה, שש מאות ושלש עשרה מצות התורה, שהם כלל הכל. ולמדנו, שאדם נברא אחור למעשה בראשית, וקדם למעשה מרכבה. והכל תלוי זה בזה. בדמות אלקים היינו בצורה זו ממש של המלכות. והרי ביאר אותו אדוני.

פסקה סח

תו, זה ספר תולדות אדם: הוא לצורות, בסוד הצורות של בני אדם, להכיר באלו תולדות אדם, את הצורה שבסודות האדם: בשער, במצח, בעינים, בפנים, בשפתים, וברשמי היד, ובאזנים. בשבע אלו ניכרים בני אדם.

פסקה סט

בשערא. האי מאן וכו': ניכר בשער. כי כל מי ששערותיו קמוטות, דהיינו שמסולסלות, ועולות על ראשו כלפי מעלה, כלומר, שאינן תלויות למטה מראשו: הוא בעל כעס. לבו קמוט כמו סחבה, דהיינו, שלבו מלא פחד. מעשיו אינם טובים. בשותפות, צריכים להתרחק ממנו. טופסא פירושו סחבה. כי על בלוי הסחבות מתרגם בלאי טפסן (ירמיה ל"ח י"א).

פסקה ע

שערא שעיע יתיר וכו': אם שערותיו חלקות ביותר ותלויות למטה: טוב להשתתף עמו, ריוח נמצא בו, כלומר, שישתכר וירויח עמו. והוא כשלעצמו, דהיינו בלי שותף, אינו כן. שאין לו הצלחה. הוא בעל סוד באלו סודות העליונים, בסודות קטנים, אינו עומד בהם. מעשיו, לפעמים טובים ולפעמים אינם טובים.

פסקה עא

ואי תלי לתתא וכו': ואם שערותיו תלויות למטה, ואינן חלקות: אין פחד בלבו. בעל זדונות הוא. חושק למעשים טובים, והם יפים לפניו, ואינו עושה אותם. וכשיגיע לזקנה, חוזר להיות ירא ה', ומעשיו יפים. והדברים אמורים בדברי העולם, שאז הוא בעל זדונות, ואינו עושה מעשים טובים, אבל בדברי שמים, יצלח כל מי שיקרב אליו. לא יתגלה לו סודות עליונים, אבל סודות קטנים, טוב הוא לשמרם. מדבר קטן עושה דבר גדול, ודבריו נשמעים. וסוד זה הוא ז', באלו אותיות השיעור של אדוני.

ביאור הדברים. השערות האלו ה"ס הכלים של החכמה במקום יציאתה, וע"כ הן בחינת דינים. ובדרך כלל, יש להבחין בהן ג' מדרגות, הנמשכות מג' נקודות חולם שורק חירק. א) האי מאן דשעריה קמיט וסליק לעילא על רישיה שאם שערותיו של בעל המדרגה מסולסלות ועולות למעלה, יורה שהוא במדרגת הקטנות של השערות, מבחינת נקודת החולם, שאז הם חסרים ג"ר, וע"כ הן עולות על ראשו כלפי מעלה, כלומר, שאינו משפיעות אלא ממטה למעלה, וז"ש מאריה דרגיזו, כי הדינים שבהן מביאים אותו תמיד לידי כעס. לביה קמיט כטופסא, שלבו מלא פחד מן הדינים. לאו כשראן עובדוי, כי החסרון ג"ר מביא אותו למעשים רעים. בשותפו אתרחק מניה, שכל המשתתף עמו ניזוק ממנו.

ב) שערא שעיע יתיר ותלי לתתא, שהיותן תלויות למטה, מורה, שיש בהם ג"ר, המשפיעות מלמעלה למטה. והיותן חלקות ביותר, יורה, שלא נגלה בהן שום דין. ואז, טב איהו לשותפו. דהיינו אחר שיתתקנו ג' קוין. יקבל ממנו הקו ימין והקו אמצעי, שהם שותפיו, את הארת הג"ר שלהם. ורווחא אשתכח ביה. דהיינו הארת הג"ר. אבל ואיהו בלחודוי לאו הכי, כי בהיתו לבדו הוא מחוסר חסדים, כבחינת נקודת השורק, וע"כ הוא סתום, שאין החכמה שבו יכולה להאיר בלי חסדים. וז"ש מארי דרזין איהו באינון רזין עלאין, דהיינו שיש בו אור החכמה שנק' רזין עלאין. אבל, ברזין זעירין לא קיימא בהו, דהיינו שהוא מחוסר חסדים, הנקראים רזין זעירין. וע"כ כל עוד שהוא לעצמו הוא חושך, כי החכמה אינה יכולה להאיר בו מחמת חסרון החסדים. וע"כ עובדוי כשראן ולא כשראן, שמבחינת השתתפותו אח"כ בין הקוין, מעשיו טובים. ומטרם שמשתתף עם הקוין מעשיו לא טובים. כמבואר.

ג) ואי תלי לתתא ולה שעיע, דהיינו שיש בו ג"ר, וממשיך ממעלה למטה, ואינן חלקות, כי נתגלה בהן דינין. ועם כל זה הן תלויות, שממשיכות ממעלה למטה ניכר מזה, לביה לא דחיל, שאין בו יראה מפני הדינין. מאריה דזדונא איהו, כי עם המשכתו מלמעלה למטה הוא מרבה דינים, בסו"ה ולפתח חטאת רובץ. כסיף בעובדין דכשרן ויאן קמיה ולא עביד, הוא חושק למעשים טובים, אבל לא יוכל לעשות אותן מחמת התגלות הדינים. וכד איהו סיב, דהיינו אחר שיתוקן בתקון קוין, אהדר למהוי דחיל, ויאן עובדוי, כי אז מן הדינים האלו המתגלים בעת המשכתו מלמעלה למטה, נעשה מהם בחינת מסך דנקודת החירק. שעל ידו מכריע הקו האמצעי את ב' הקוין ימין ושמאל ומקיים הארת שניהם (כנ"ל ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת) והני מילי במלי דעלמא, היינו בדברי הנוקבא הנקרא עולם, שאז נבחן למאריה דזדונא, להיותו מרבה דינים בה, אבל במלי דשמיא, היינו בדברי ז"א, הנקרא שמים, יצלח מאן דיקרב ביה, דהיינו קו האמצעי שיקרב אליו, ויקבל ממנו הדינים לבחינת תקון מסך דחירק כנ"ל. ואז, לא יתגלון ליה רזין עלאין, שהוא חכמה, דהיינו מחמת הדינים שבו, אבל רזין זעירין, שהוא חסדים, טב איהו לנטרא לון, כי המסך דחירק עם הכרעתו את הקוין נמצא שומר שלא יחסר עוד אור החסדים הנקראים רזין זעירין. ועם כל זה יש בו חכמה גם כן, כי, ממלה זעירא עביד רב ומלוי אשתמעו, שמן הארת החסדים הנקראים מלה זעירא, עושה הארת החכמה הנקראת רב. והוא, כי מתוך שחסדים דקו אמצעי פתחו את ב' הקוין ימין ושמאל, זוכה קו האמצעי שהוא חסדים בהארת ב' קוין העליונים, שהם חכמה, בסוד תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא, כי כל השעור שהתחתון גורם שיאיר בעליון זוכה בו התחתון. (כנ"ל בראשית א' אות שס"ג) ונמצא שמלה זעירא שהוא אור החסדים נעשה אור רב שהוא ג"ר. ורזא דא ז' וכו', ומדרגה זו היא בחינת אות ז'. שה"ס מלכות במוחין דחכמה, שאז היא עטרת בעלה.

פסקה עב

שערא אוכמא יתיר וכו': שער שחור וצהוב יותר: הוא מצליח בכל מעשיו, בדברי העולם, שהוא המלכות הנקראת עולם, ובסחורה, שהיא שפע המלכות בסו"ה, היתה כאניות סוחר וגו'. וכדומה להם. הוא ותרן. זה מצליח לבדו, בלי שותף. ומי שמתחבר עמו בשותפות, אינו מצליח לימים רבים, אלא מצליח מיד, וההצלחה פורחת ממנו. וסוד זה, שהוא בכלל של אות ז'.

ביאור הדברים. הנה עד כאן ביאר אותן השערות שהן כלים דחכמה במקום יציאתה, כנ"ל. אמנם אחר כך, מתתקנים בג' קוין, ואז עיקר ההיכר בהם הוא בגוונים. וכאן מדבר ממדרגת קו אמצעי, שבכח המסך דחירק הוא מיחד ב' הקוין ימין ושמאל. ונודע שב' פעולות במסך הזה, שמתחילה נגלה בו המסך דצמצום א' שהוא מלכות דמדת הדין. ואז גוון השערות שחור בלי שום צהיבות. ובמצב הזה הוא ראוי לקבל רק חסדים ולא חכמה. ומבחינה זו הוא מדבר להלאה, בדבור הסמוך. ופעולה האחרת היא להמתיק המסך במדת הרחמים שהיא בינה, ובזה נעשה ראוי לקבל גם אור החכמה. (כמ"ש לעיל לך י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש כל ההמשך) ובמצב הזה שערותיו שחורות וצהיבות, שהצהיבות יורה על המיתוק דמדת הרחמים.

וז"ש כאן. שערא אוכמא יתיר צהיב, שיורה על פעלה ב' דקו האמצעי, שהמסך דחירק כבר נמתק במדת הרחמים וראוי לקבל חכמה. כנ"ל, אצלח בכל עובדוי, בין שממשיך חסדים, ובין שממשיך הארת חכמה, הוא מצליח. במלי דעלמא, בצרכי הנוקבא, הנקראת עולם. ובסחורא ובדדמי לון, שהיא השפע שלה בסו"ה, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, שה"ס הארת החכמה המאירה מרחוק. ותרן איהו, אע"פ שקו האמצעי חשקו בחסדים ולא בחכמה, מכל מקום מותר על שלו, וממשיך חכמה לצורך הנוקבא. דא אצלח לחודוי, שבהיותו לבדו הוא ממשיך אור החסדים ומצליח. מאן דמתחבר בהדיה, דהיינו הנוקבא שמתחברת עם קו האמצעי לקבל ממנו חכמה, כנ"ל, לא אצלח ליומין סגיאין, אלא אצלח מיד וההיא אצלחותא פרחא מניה. כי החכמה אינה מאירה בז"א, רק בעת נסיעת הקוין, וכשנחים פורח החכמה מהם (כנ"ל פ' בשלח דף מ' ד"ה פירוש). וסוד הזה הוא שמדרגה זו היא בכלל של אות ז'. הנ"ל.

פסקה עג

שערא אוכמא דלא וכו': שער שחור שאינו צהוב, לפעמים הוא מצליח ולפעמים אינו מצליח. זה הוא טוב לשותפות ולהשתדלות עמו, לזמן קרוב, ולא לזמן רחוק, כי לזמן רחוק יחשוב מחשבות. ובכדי שלא יפרדו ממנו הוא טוב לזמן קרוב. זה יצלח בתורה אם ישתדל אחריה. ויצלחו בו אחרים. אין לו סוד לזמן רחוק. צר לב הוא. יראה בשונאין. לא יכלו לו שונאיו. והוא צר לב, כמו סוד אות י', שהיא קטנה וצרה, ואינו עומד בכלל אות ז' הנ"ל, אלא י' בלבדה בסוד אותיות הקטנות.

ביאור הדברים. כאן הזהר מדבר ממדרגת קו האמצעי בפעולה הא' שלו (כנ"ל בדבור הסמוך) שאז הוא במסך דמדת הדין שאינו נמתק בבינה, ואינו ראוי לקבל חכמה, אלא חסדים בלבד כנ"ל ע"ש.

וזה אמרו, שערא אוכמא דלא צהיב. דהיינו שאינו נמתק במדת הרחמים, אז, לזמנין אצלח ולזמנין לא אצלח דהיינו כשממשיך חסדים הוא מצליח, וכשממשיך חכמה אינו מצליח. דא איהו לשותפו ולאשתדלא בהדיה טב לזמן קריב, דהיינו, שטוב רק להמשכת החסדים, המכונה זמן קרוב משום שאין בהם דינים. ולא לזמן רחיק, ולא לחכמה המכונה זמן רחוק, בסו"ה מרחוק ה' נראה לי, (כמ"ש לעיל וירא דף ט"ז ד"ה וזה) דהא לזמן רחיק יחשוב מחשבין, כי לזמן רחוק צריכים להמשיך מחכמה הנקראת מחשבה, והוא אינו ראוי לזה מחמת שלא נמתק המסך בבינה. (כמ"ש לעיל בראשית א' דף ז' ד"ה וכבר). ובגין דלא יתפרשון מניה, דהיינו מחשש שיפרשו ממנו ולא ירצו לקבלו, הוי טב לזמן קריב, עשהו המאציל טוב להמשכת החסדים. דא יצלח באורייתא אי ישתדל אבתרהא, והיינו בבחינת הו"ק שבתורה. ויצלחון ביה אחרנין, היינו אותם שיקחו את המסך הזה וימתקו אותו בבינה, המה יצליחו גם לג"ר, (כנ"ל בדבור הסמוך.) אבל לו עצמו, לית ליה רזא לזמן רחיק, שאין לו סוד מהארת החכמה. דחיק לבא החסר מחכמה נבחן לצר לב, כי החכמה משכנה בלב, בסו"ה ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. וע"כ בחסרונה משם מצטמצם הלב. יחמי בשנאוי, כי הקו האמצעי מכניע בכח המסך הזה את כל הדינים שבקו שמאל, שהם נבחנים לשונאי הקדושה. (כנ"ל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) לא יכלון ליה שנאוי, כי כחו חזק יותר מכולם, ומוכרחים להכנע מפניו. כמ"ש שם. ואע"פ, ואיהו דחיק לבא, שחסר חכמה, כנ"ל מ"מ מכניע את כל שונאיו. ואיהו ברזא דאת י', שה"ס המלכות בשעה שאינה ראויה לחכמה. דלא קיימא בכללא דאת ז', כי אות ז' יורה על המלכות בשעה שמקבלת חכמה, כנ"ל. אלא י' בלחודוי ברזא דאתוון דקיקין, כי אותיות קטנות מורות על חסרון חכמה.

והגם שאיני מבאר את דברי האגדה שבזהר מטעם שהערתי לעיל (פרשת נח דף א' בשולי הדף, ע"ש). עם כל זה, לרוב חשיבות המאמר, ואתה תחזה, הוכרחתי לבאר קצתו, כדי להראות דרך למשכילים, כיצד צריכים ללמוד אותו. מכאן ולהלאה אסתפק בתרגומו ללשון הקודש, כמו בכל האגדות.

פסקה עד

שערא דמריט יצלח וכו': אם השערות נקרחו: יצלח במעשיו. והוא רמאי. רעב בביתו. נראה מבחוץ שהוא ירא חטא, ואינו כן בפנימיות. וכל זה הוא מטרם שבא לזקנה. ואם נקרחו שערותיו לעת זקנה, הוא מתהפך ממה שהיה בתחילה, הן לטוב והן לרע.

פסקה עה

והני מילי שערא וכו': והדברים אמורים, בשער שנקרח בין עיניו על המוח, במקום שמניח תפלין, ואם במקום אחר שבראש אינו כן, שאין הוא רמאי, אלא בעל לשון הרע, בלחש בלי הרמת קול. לפעמים הוא ירא חטא, ולפעמים לא. וזה הוא בסוד אות ז' כשהיא כלולה באות י'.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה