אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

בשלח

בא

פסקה א

ויהי בשלח פרעה וגו': ר"ש פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. מקרא זה קשה, ויש להסתכל בו, מהו השינוי, שכתוב, תפלה לחבקוק הנביא יותר מכל שאר נביאי העולם, שלא כתוב בהם, תפלה לישעיהו הנביא, או לירמיה או ליחזקאל או להושע או לשאר נביאי העולם.

פסקה ב

אלא הכי תנינן וכו': ומשיב. אלא כך למדנו. אלישע זכה בעולם הזה מה שלא זכה נביא אחר, חוץ ממשה. בוא וראה, מה כתוב, ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה. מהו אשה גדולה. אלא היא גדולה במעשים, שכל בני הבית משתבחים בה, והיא עקרת הבית. ומשום שבעלה לא היה נמצא בבית שיהיה עיקר הבית, לא היה נזכר הוא אלא היא.

פסקה ג

ותו, ושם אשה גדולה: ועוד יש לפרש, ושם אשה גדולה, שהיא גדולה על כל שאר נשים שבעולם. כי שאר נשי העולם כשרואים אורח בבית, מצטערות עליו ודוחקות אותו ומכל שכן להוציא עליו כסף, וזו, שמחה באורח, ומוציאה עליו כסף. כל שכן, כיון שראתה את אלישע, שמחה בו מאד. ועל כן, כל השבח היא לאשה, כי אורח הבית, של האשה הוא, ומשום זה כתוב, ושם אשה גדולה. שהיא גדולה על שאר הנשים.

פסקה ד

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי וגו': שואל. במה ידעה שהוא איש קדוש. ומשיב. אלא בארו החברים, שסדין לבן הטילה במטתו ולא ראתה בו קרי מעולם. גם לא עבר זבוב על שלחנו.

פסקה ה

הני מילי קשיין וכו': שואל. דברים אלו קשים. אם תאמר שלא ראתה בו קרי, הרי רבים הם האנשים בעולם כן, שאינם רואים קרי, ומהו השינוי שבכאן. ואם תאמר שלא עבר זבוב על שלחנו, למה כתוב, הנה נא ידעתי, וכי היא ידעה ולא אחר, הרי כל אלו שראו אותו אוכל על שלחנו היו יודעים כמוה.

פסקה ו

אלא שפיר קאמרת וכו': ומשיב. אלא יפה אמרה, אבל הנה נא ידעתי, היא ידעה ולא אחר, משום שהיא היתה מתקנה מטתו בשעה ששכב בה בלילה ובשעה שקם בבקר. ומה שאמרו, שסדין לבן הטילה במטתו, כן היה, ובו היתה יודעת, כי מדרך העולם הוא, שכיון שאדם קם ממטתו, מעלה הסדין שישן עליו, ריח מזוהם. וזה, בשעה שהעלתה הסדין ממטתו, היה מעלה ריחות כריחות שבגן עדן. אמרה, אם לא שהוא קדוש וקדושת אדונו עליו, לא היה עולה ריח קדוש מן הסדין.

פסקה ז

בגיני כך בעי וכו': משום זה, הוא צריך לפרוש מן הבית, כי אין אדם יכול להזהר כל כך בבית, אבל, אמרה, נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. שואל, ארבע אלו למה. ומשיב, אלא משום שהם תקון כנסת ישראל, שהיא מלכות, הנקראת עליית קיר. וכן היא נקראת, שכתוב, ויסב חזקיה פניו אל הקיר.

פסקה ח

מטה ושלחן וכסא ומנורה: שואל. סדר הכתוב אינו כסדר השמוש, שהרי כסא צריכים מתחילה, ואח"כ שלחן, ואח"כ מנורה ואח"כ מטה, למה הקדימה מטה. ומשיב, משום שמטה חביבה עליה יותר מכל, ואדם מקדים מה שחביב עליו. כי במטה ראתה קדושה עליונה יותר מבכולם. (כמ"ש להלן אות י"ג).

פסקה ט

ויהי היום ויבא שמה: שואל. ויהי היום, מי הוא יום זה. ומשיב, אלא כמו שבארוה, ובוא וראה, יום ההוא, יום טוב של ראש השנה היה, שנפקדו בו עקרות העולם ונפקדו בו בני העולם. קרא לשונמית ואמר, הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, בשביל זה אני צריך לעיין ביום הזה בדיני העולם, משום שהקב"ה דן ביום הזה את העולם, ובשביל שנפרשתי לבדי במקום הזה בעלית קיר שעשיתי לי, אני צריך להסתכל בדיני העולם. דהיינו כמו שאומר להלן, שמי שנפרד לבדו ביום הדין, אע"פ שהוא זכאי הוא נתפס מתחילה.

פסקה י

ומה לעשות לך וגו': שואל. וכי דבר זה נצרך אל אשה שאינה יוצאת ואינה הולכת בהיכל המלך. ומשיב. אלא יום זה היה גורם שכל בני העולם יושבים בדין, וביום ההוא נקרא הקב"ה מלך: המלך המשפט. אמר לה, אם את צריכה למלך העליון, שיכפר לך על המעשים שבידך, אדבר ואבקש בעדך.

פסקה יא

ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת: שואל. מה אומרת. ומשיב. אלא בשעה שהדין תולה על העולם, לא יפרד אדם, מן הכלל, בלבדו, ולא יצוין למעלה, ולא ידעו אותו בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אע"פ שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. וע"כ, אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בתוך עמי אנכי יושבת, ואיני רוצה להפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה.

פסקה יב

ויאמר גחזי אבל בן אין לה וגו': אמר לה אלישע. הרי ודאי השעה עומדת לך להושע בבן, כי היום גורם. כי בראש השנה נפקדו עקדות כנ"ל. ויאמר למועד הזה וגו' ותהר האשה ותלד בן וגו', ואחר כך מת. שואל, מה הטעם שמת. ומשיב. אלא משום שהבן ניתן לה ולא לבעלה, וממקום הנקבה נקשר, ומי שנקשר בנקבה, מיתה נועדת לו. ומאין לנו שהוא ניתן לה, כי כתוב, את חובקת בן.

פסקה יג

תא חזי באברהם וכו': בוא וראה, באברהם כתוב, שוב אשוב אליך, ולא אליה. אליך ודאי, בך התקשר ולא בנקבה. כי מי שבא מצד הנקבה, המות מקדים אותו. ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלקים, משום שראתה שם קדושה עליונה יותר מבכולם.

פסקה יד

ויאמר לה השלום לך השלום לאישך וגו': מכאן, שהיא עקרת הבית, שהקדים שלומה לשלום בעלה. ולא עוד, אלא שהיא הלכה אחריו, אחר הנביא, ולא בעלה. ויגש גחזי להדפה. כבר בארוה.

פסקה טו

ויאמר איש האלקים וגו': שואל. מה השינוי כאן שקראו הכתוב איש האלקים, וכאשר היה בעיר קראו אלישע. ומשיב. אלא כאן ודאי הוא איש האלקים, כי כאן הוא מקומו, ולא בעיר, ולא בשעה שהיו בני הנביאים לפניו. וע"כ לא נקרא שם איש האלקים אלא אלישע.

פסקה טז

וה' העלים ממני וגו': הוא כמש"א וה' המטיר על סדום וגו', אשר וה' פירושו, הוא ובית דינו, וזה בית דין שלמטה, דהיינו המלכות. ולא הגיד לי, שואל, מה הטעם שלא ידע אלישע. ומשיב, אלא אמר הקב"ה, ואיך אני הורג את זה, אם אומר לו, לא ימות, כי מתנה שלו הוא, ויתפלל עליו, ולא יתנו שימות. ויש לו למות ודאי, כי למדנו, שכתוב, את חובקת בן ונקשר במקום הנקבה, וממקום הנקבה נגרם המות. ומשום זה לא אמר לו.

פסקה יז

ויאמר לגחזי חגור מתניך וגו': ובארוה, שנסתלק ממנו מעשה הנס, שלא היה כדאי לזה. חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. שואל, למה הפצירה בו כל כך שילך בעצמו כיון שגחזי היה הולך. ומשיב, אלא היא ידעה דרכיו של אותו רשע גחזי, שאינו כדאי שיהיה נעשה נס על ידו.

פסקה יח

וישם פיו על פיו וגו': שואל למה עשה כך. ומשיב, אלא שהסתכל אלישע וידע שמקום זה, של הנקבה, שנקשר בו עתה, הוא שגרם לו למות, וע"כ וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו כדי לקשר אותו במקום אחר עליון דהיינו במקום הזכר, מקום ששם נמצאים חיים.

פסקה יט

ולא יכיל לאעקרא וכו': ולא היה יכול לעקור אותו ממקום הנקבה שנקשר בו מתחילה, עד שהעיר רוח אחד מלמעלה, ונקשר במקום זה העליון, והשיב לו נפשו. ואם לא עשה כן לא היה קם לתחיה לעולם. ויזורר הנער עד שבע פעמים. ולא עלה יותר משבע, שהוא כנגד שבעים שנות חייו, כמש"א. ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

פסקה כ

ודא הוא חבקוק וכו': וזה הוא חבקוק הנביא. כש"א, את חובקת בן. וחבקוק הוא מלשון חיבוק, ושואל, אם כן חבוק היה צריך להקרא, ולמה נקרא חבקוק, שהמשמעות שני חיבוקים. ומשיב. אלא חיבוק אחד הוא דאמו, וחיבוק אחד של אלישע שנחבק עמו בשעה שהחיה אותו. פירוש אחר. שני חבוקים היה לו, בין מצד זה של אמו ובין מצד זה של הנביא. חבוק אחד, ממקום ההוא שהיה תלוי בו מתחילה, דהיינו מקום הנקבה כנ"ל. חבוק אחר, שהעלה אותו יותר למדרגות העליונות. דהיינו למקום הזכר כנ"ל. וב' חבוקים אלו נכללים בחבוק אמו, וכן בחבוק הנביא. ועל כן נקרא חבקוק שמשמעותו שני חבוקים.

פסקה כא

תפלה לחבקוק וגו': שואל. מהו תפלה שאומר כאן. ומשיב. אלא זהו המקום שהיה נקשר בו תחילה. מצד אמו, וזה הוא תפלה של יד דהיינו הנוקבא דז"א, שנקראת תפלה. על שגיונות. פירושו, כי יום ההוא שנקשר בו, שגיונות העולם היו תלוים לפני הקב"ה, שהיה ראש השנה כנ"ל, וגבורה שהיא הנוקבא היתה שולטת, ועל כן נקשר בו תפלה הזו. שהיא הנוקבא.

פסקה כב

ד"א תפלה לחבקוק וגו': פירוש אחר, תפלה לחבקוק הנביא. תפלה לחבקוק, פירושו, בשביל חבקוק, דהיינו בשביל ב' החיבוקים, שהוא, הנביא עשה בשבילו. ה' שמעתי שמעך יראתי וגו'. בוא וראה. כשנתעורר עליו רוח הנביא, שהוא זכר, בשעת החיבוק שלו, על מקום זה, על רוח הנקבה, שהוא תפלה, שהיה לו מחיבוק של אמו, היה בא ומתירא ומזדעזע, שלא יחזרו עליו דינין של הנוקבא, וע"כ אמר ה' שמעתי שמעך יראתי. משל אמרו. שהמנושך מכלב מזדעזע מקולו.

פסקה כג

ה' פעלך בקרב שנים חייהו: שואל, מי הוא, פעלך. ומשיב, אלא על עצמו אמר שהוא פעל שלו. בקרב שנים חייהו. פירושו, תן לו חיים לפעלך בקרב שנים העליונים, שהם הספירות. פירוש אחר, חייהו שלא ימות כבתחילה.

פסקה כד

על שגיונות: שואל. מהו על שגיונות, על שגיאות היה צריך לומר. כמש"א, שגיאות מי יבין. ומשיב. אלא שגיונות פירושו, כש"א שגיון לדוד, שהוא זמר ושבח, כי מיני תשבחות היו לפני הנביאים להשרות עליהם רוח הנבואה. כמש"א, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וחליל וגו'. וכתוב, ועתה קחו לי מנגן וגו' וכל שכן חבקוק, שהיה צריך יותר מכולם לנחת רוח, ולהמתיק אותו מקום שהיא הנוקבא, שהיה מקושר בה תחילה, כדי להמשיך עליו רוח הנבואה. וכן כעין זה כל הנביאים, חוץ ממשה, שעלה על כל נביאי העולם, אשרי חלקו.

פסקה כה

ת"ח, כד נפקו וכו': בוא וראה, כשיצאו ישראל ממצרים, רוחם היה נשבר בקרבם והיו שומעים התשבחות, של המלאכים, ולא יכלו לשמוח. ובשעה שכל מחנות המלאכים והמרכבות יצאו עם השכינה, כולם הרימו קולם בתשבחות ושירים לפני הקב"ה, והעיר הקב"ה רוחם של ישראל והיו שומעים התשבחות, של המלאכים, ועמד רוחם בתוכם, שלא פרח מהם.

פסקה כו

בר נש כד איהו וכו': אדם אחר שעזב את עבודתו, אז ידע ומרגיש שבירת עצמותיו ושבירת רוחו. כך ישראל, כשיצאו ממצרים אז טעמו טעם המות, והקב"ה הרפא אותם, שכתוב, וה' הולך לפניהם יומם וגו'. וכל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה, ובאו לגופם ונרפאו. ומקול של התשבחות שהיו שומעים, היו שמחים ונחים ברוחם.

פסקה כז

ופרעה וכל אינון וכו': ופרעה וכל האנשים שלו היו הולכים אחרי ישראל ללות אותם עד שיצאו מארץ מצרים. וכן כל השרים העליונים, הממונים עליהם ועל שאר העמים, לוו את השכינה וישראל כולם עד שחנו באיתם בקצה המדבר. ז"ש, ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. כי קרוב הוא, פירושו, כי קרוב היא אותה השבועה שהשביע אבימלך את האבות, בשביל טוב ההוא שעשו הפלשתים אל האבות, שכתוב, כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה.

פסקה כח

ויהי בשלח פרעה את העם: מה כתוב למעלה, ויקם פרעה לילה וגו'. בוא וראה נקמה העליונה שעשה הקב"ה במצרים. ג' מיתות היו. אחד, שעשו הבכורים במצרים, שהרגו כל אלו שמצאו. ואחד, שהרג הקב"ה בחצות לילה. ואחד, כשראה פרעה את המות בביתו ובבניו ובעבדיו, קם וזירז עצמו והרג את השרים והמושלים, וכל שיעצו לו למאן לשלוח את העם, עד שהתורה העידה עליו, שהוא קם בלילה ממש. דהיינו בדיני הנוקבא הנקראת לילה. כמו שהלילה, שהוא הנוקבא, הרג בכורות ועשה נקמות, כך קם פרעה בארץ מצרים והרג ועשה נקמות בשליטיו ושריו ופקידיו ובכל מיני השרים. ז"ש ויקם פרעה לילה, שקם להרוג ולהשחית.

פסקה כט

אורחוי דכלבא וכו': מדרך הכלב, כשמכים אותו באבן, הוא בא ונושך את חבירו. כך עשה פרעה. אחר כך היה הולך בשוקים והיה מכריז ואמר, קומו צאו מתוך עמי, אתם הרגתם לכל בני העיר, אתם הרגתם המושלים והשרים וכל בני ביתי. ז"ש, ויקרא למשה ואהרן לילה. כיון שעל ידכם היה הכל. וברכתם גם אותי, שלא תהרגו אותי. ואח"כ הוא בעצמו ליווה אותם והוציאם מארץ. ז"ש, ויהי בשלח פרעה וגו'.

פסקה ל

ויסב אלקים את העם דרך המדבר וגו': היינו לתקן את הדרך אל מקומו. כלומר, כדי לעשות קריעת ים סוף. שאם לא כן. היה מספיק לנחותם דרך המדבר לבד, ולא דרך ים סוף.

רבי יהודה אמר וכו': שואל, מה השינוי, כשהיו ישראל במצרים, כתוב, שלח את עמי. כי אם מאן אתה לשלח את עמי. בני בכרי ישראל, אע"פ שבעת ההוא לא היו נמולים ולא נקשרו בו, בהקב"ה, כראוי, וכאן שהיו נמולים, ועשו הפסח, ונקשרו בו, קורא אותם את העם, ולא עמי.

פסקה לא

אלא בגין ההוא וכו': ומשיב. אלא משום ערב רב ההוא שנדבקו בהם ונתערבו עמהם, קורא אותם את העם סתם. ולא עמי. כמו שאתה אומר, ויגוף ה' את העם וגו'. ויקהל העם על אהרן. וירא העם כי בשש משה. וכן כולם, בעת שישראל היו במצב גרוע, קורא אותם עם סתם, ולא עמי.

פסקה לב

ר' יצחק ור' יהודה וכו': ר"י ור"י היו הולכים מאושא ללוד, והיה עמהם יוסי הסוחר, עם גמלים מקושרים זה בזה בשורה, ומשא על כתפיהם. בעוד שהיו הולכים, מצא יוסי הסוחר אשה אחת של שאר העמים, שהיתה מלקטת בעשבי השדה, פנה מהם ואנס אותה ובא עליה. תמהו ר' יצחק ור' יהודה, אמרו, נשוב מדרך הזה, שהרי הקב"ה רצה להראות לנו, שלא נתחבר עמו. שבו מן הדרך. בדקו אחריו, ומצאו שהוא בנה של בת אל נכר, ואביו זרע פסול היה. אמרו ברוך הרחמן שהציל אותנו.

פסקה לג

פתח ר' יצחק וכו': פר"י ואמר, אל תתחר במרעים. שואל. מי המה מרעים, שלא כתוב, חטאים או רשעים. ומשיב, אלא מרעים הם שמריעים לעצמם ולאותם שמתחברים עמהם. ר' יהודה אמר, אל תתחר במרעים פירושו, הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיו חברים ורעים עמהם יחד, שלא יזיקו לך מעשיו ולא תתפוש בחטאיו.

פסקה לד

ת"ח אי לא וכו': בוא וראה, אם לא היו אלו ערב רב שנתחברו בישראל, לא היה נעשה אותו המעשה, של העגל, ולא מתו מישראל אלו שמתו, ולא גרמו לישראל כל מה שגרמו. ובוא וראה, מעשה הזה ועון הזה גרם הגלות לישראל.

פסקה לה

דתנינן בעא וכו': שלמדנו, הקב"ה רצה שימצאו ישראל באותה שעה, בקבלת התורה, כמלאכים העליונים ולעשות אותם חירות מכל, חירות ממות, ושיהיו בני חורין משעבוד שאר העמים. כש"א חרות על הלוחות, אל תקרי חרות עם חית קמוצה, אלא חירות עם ח' צרויה.

פסקה לו

כיון דאתעביד וכו': כיון שנעשה אותו המעשה, גרמו הכל, גרמו מות, גרמו שעבוד מלכיות, גרמו שנשברו לוחות הראשונות, גרמו שמתו מישראל כמה אלפים מהם. וכל זה משום התחברות הערב רב שהתחברו בהם.

פסקה לז

אוף הכא בגיניהון וכו': אף כאן בשביל הערב רב, לא נקראו, בני ישראל, ולא ישראל, ולא עמי, אלא העם סתם. ואם תאמר, שכתוב, וחמושים עלו בני ישראל. הוא כשעלו ממצרים ועוד לא נתחבר עמהם הערב רב קורא אותם בני ישראל, כיון שנתחברו עמהם, שכתוב, וגם ערב רב עלה אתם, קורא אותם העם.

פסקה לח

ר' יוסי אקשי וכו': ר"י הקשה ואמר, כתוב, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם. אם כן, הרי בכל יום היו רואים את הערב רב, שהיו מצרים. אמר ר' יהודה ערב רב כתוב, ולא מצרים, כי כמה עמים אחרים היו במצרים, ומהם היו הערב רב. ולא עוד. אלא שכולם נמולו, וכיון שנמולו לא נקראו מצרים.

פסקה לט

ועל פומא דמשה וכו': ועל פי משה קבלו אותם. והיינו מה שאמר הכתוב, לך רד כי שחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר ציותם. ציותם כתוב, דהיינו שמשה ציוה אותם שיקבלו הערב רב. וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. פירושו אחד מחמשה היו ישראל. ור' יוסי אומר, חמשה היו מישראל ואחד מערב רב. ר' יהודה אומר, וחמושים, אחד מחמשים היו הערב רב.

פסקה מ

אר"ש בגין וכו': אמר ר' שמעון, משום שהיובל, שהוא בינה, העלה אותם מארץ מצרים, משום זה כתוב, וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, שהיא בינה הנקראת יובל, שיש בה חמשים שערים, ואם לא היובל לא היו עולים. ועל כן נתעכבו חמשים יום לקבל התורה. וממקום ההוא מיובל יצאה התורה וניתנה. ועל כן, וחמשים חסר. כלומר, אם פירושו מזוינים, היה צריך לומר חמושים עם ו'. אלא יורה על מספר חמשים שה"ס יובל. שבשביל זה עלו בני ישראל ממצרים.

פסקה מא

ויקח משה את עצמות יוסף וגו': שואל. למה העלה משה עצמותיו. ומשיב. אלא משום שהיה הראשון לרדת לגלות. ולא עוד אלא שהיה לו סימן הגאולה, דהיינו פקוד יפקוד, (רש"י שמות ג' י"ח) והשביע לישראל על זה, ז"ש, כי השבע השביע את בני ישראל. והוא נתבאר.

פסקה מב

זכאה חולקא דמשה וכו': אשרי חלקו של משה, שישראל היו עוסקים לשאל כסף ממצרים, ומשה היה עסוק בשבועה של יוסף. ויש אומרים, שהארון שלו בנילוס היה ועל ידי שם הקדוש העלה אותו. ועוד אמר משה, יוסף, הגיע הזמן של גאולת ישראל. ואמר עלה שור, ועלה. כי יוסף נקרא שור כמ"ש בכור שורו הדר לו וגו'. ויש שאמרו, בין מלכי מצרים היה, ומשם עלה. ויש אומרים, שכדי שלא יעשוהו עבודה זרה, שמו אותו בנילוס, וסרח בת אשר, שהיתה חיה בשעת המעשה, הראתה למשה מקומו.

פסקה מג

וה' הולך לפניהם יומם: ר' יוסי פתח למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. כמה אהובה התורה לפני הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה אהוב הוא למעלה, אהוב הוא למטה, והקב"ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעולם הזה ואינו עוזב אותו לעולם הבא.

פסקה מד

ואורייתא בעי וכו': והתורה, צריכים לעסוק בה ביום ובלילה, שכתוב, והגית בו יומם ולילה. וכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה. שואל, יצדק ביום, שהוא זמן עבודה לכל, אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה. ומשיב. כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם, כי כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה, כך צריכה התורה להמצא עם האדם יום ולילה, ויהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. פירוש. יום הוא ז"א ולילה הוא הנוקבא, וכשעוסק בתורה יום ולילה נמצא מיחד ז"א ונוקבא, שזהו כל השלמות, בסו"ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

פסקה מה

והא אתמר דעקרא וכו': והרי למדנו, שעיקר הלילה הוא מחצות ואילך, ואע"פ שחצי לילה הראשונה הוא בכלל הלילה, אבל בחצות לילה, הקב"ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים אשר שם, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה.

פסקה מו

והא אתמר דקב"ה וכו': והרי למדנו, שהקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו, ז"ש, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני וכבר בארוה, היושבת בגנים, זו היא כנסת ישראל, דהיינו המלכות, שהיא משבחת אל הקב"ה, בשבח התורה, בלילה. אשרי חלקו של מי שמשתתף עמה לשבח אל הקב"ה בשבח התורה.

פסקה מז

וכד אתי צפרא וכו': וכשבא הבוקר, באה כנסת ישראל, שהיא המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה, והוא מושיט לה שרביט החסד, ולא לה בלבד, אלא לה, וכל אלו שמשתתפים עמה. והרי למדנו, שכתוב, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וגו', שפירושו, מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום ועל כן נקראת המלכות אילת השחר. דהיינו על שם שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה.

פסקה מח

ואמר ר' שמעון וכו': ואר"ש, בשעה שצריך להאיר הבוקר, נחשך ונשחר האור, והשחורת נמצא. אז מתחברת אשה בבעלה, שלמדנו, משמורה ג' אשה מספרת עם בעלה, דהיינו זו"ן, לספר עמו, ובאה בהיכלו.

פסקה מט

לבתר כד בעי וכו': אחר כך כשצריך השמש לבא, הלילה מאיר ובא ולוקח אותו, ואז כל השערים סתומים, וחמורים נוערים, וכלבים נובחים. וכשנחלק הלילה מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא שהיא המלכות, מתחילה לזמר, והמלך, שהוא ז"א, בא ודופק על שער ההיכל, ואמר, פתחי לי אחותי רעיתי וגו'. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.

פסקה נ

זכאה חולקיה דההוא וכו': אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה, משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו, והשבח העולה מעולם הזה, שהוא רחוק ממנו, זה מרוצה להקב"ה יותר מכל.

פסקה נא

כד אסתליק וכו': כשמסתלק הלילה ובא הבוקר, ונשחר, אז המלך והמטרוניתא בסוד החדוה, דהיינו בזווג, ונותן לה מתנות ולכל בני ההיכל. אשרי חלקו של מי שהוא במספר בני ההיכל.

פסקה נב

וה' הולך לפניהם יומם: וה' פירושו, הקב"ה ובית דינו, שהיא המלכות. כי הו' של והוי"ה מרבה את המלכות. אמר ר' יצחק היינו שלמדנו, שהשכינה נוסעת עם האבות. כי הולך לפניהם יומם, זהו אברהם. בעמוד ענן, זהו יצחק. לנחותם הדרך, זהו יעקב, שכתוב בו, ויעקב הלך לדרכו. ולילה בעמוד אש להאיר להם, זהו דוד המלך.

פסקה נג

וכלהו רתיכא עלאה וכו': וכולם, הם מרכבה העליונה הקדושה, כי אברהם יצחק יעקב הם חג"ת ג' רגלי הכסא, ודוד המלך הוא רגל רביעי. כדי שילכו ישראל בשלמות הכל, וכדי שיראו האבות הגאולה שלהם, שכתוב, ואנכי אעלך גם עלה, עם המרכבה. וכתוב, וה' הולך וגו' ללכת יומם ולילה, שואל, למה הלכו יומם ולילה, ילכו ביום, ולא ילכו בלילה כאנשים הבורחים, כי כיון שהקב"ה שמר אותם ולא פחדו, למה הלכו ביום ובלילה. כבורחים. ומשיב. אלא שימצא בהם שלימות הכל, כי אין שלמות אלא יומם ולילה. כי יום הוא מדת ז"א ולילה מדת הנוקבא, וכל השלימות הוא בהתחברותם יחד, בסו"ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כנ"ל (בראשית א' דף קי"ח ד"ה וביאור).

פסקה נד

א"ר אבא הכי וכו': אר"א כך העמדנו, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, זהו אברהם, שהוא חסד. ולילה בעמוד אש, זהו יצחק, שהוא גבורה. ואם כן יש לשאול, איפה הוא יעקב, שהוא ת"ת. ומשיב, אלא במלה הראשונה הוא נאמר, ושם הוא שורה, כמו שכתוב, וה', שהוא ת"ת ומלכות, ויעקב הוא ת"ת.

פסקה נה

ולילה בעמוד אש וכו': ולילה בעמוד אש היה מאיר, כדי להאיר בצד זה ביום, בחסד, ובזה, בלילה בגבורה. כדי שירדפו מצרים אחריהם ברכבו ופרשיו, לכבד שמו של הקב"ה, שיטבעו ולא ישאר מהם עד אחד. ועל זה היה צריך למדת הגבורה. כדי ללכת יומם ולילה, פירושו מראה המאירה, שהוא ז"א שנק' יום. ומראה שאינה מאירה, שהיא המלכות הנקראת לילה. ועוד. כדי להטעות את המצרים, שיאמרו מקרה הוא, ולא ה' הוציאם, כי ע"כ ילכו יום ולילה כמו בורחים, שכתוב נואלו שרי צוען. וכתוב, משיב חכמים אחור. וע"כ הלכו ביום ובלילה.

פסקה נו

ר' אבא אמר וכו': רא"א, אשרי חלקם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים כדי שיהיו חלקו ונחלתו. ובוא וראה, מצד היובל, שהיא בינה, נמצא החירות לישראל. וכן לעתיד לבא, שכתוב, ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'.

פסקה נז

ובגין ההוא יובלא וכו': ומשום יובל ההוא נתעכבו חמשים יום אחר יציאת מצרים כדי לקבל התורה, ולקרב להר סיני. כי יש ביובל חמשים שערים, וכדי להתתקן בהם היו צריכים חמשים יום. וכיון שהלכו ביום הלכו ג"כ בלילה, שיהיה הכל יום אחד, ולא ימצא פירוד בין יום ולילה. שהם זו"ן.

פסקה נח

ולא עוד אלא וכו': ולא עוד, אלא שכולם הלכו בנחת לרצון עצמם. כדי ליחד יום ולילה, שהם זו"ן. וביום שקבלו התורה היו חמשים יום שלמים יום ולילה, כראוי. כי אין יום בלי לילה ואין לילה בלי יום, שאין שלמות לז"א בלי המלכות, ואין שלמות למלכות בלי ז"א. ולילה ויום נקראים יום אחד. כמש"כ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וכיון שהלכו חמשים יום שלמים אז שרו עליהם אלו חמשים יום של יובל, שהם חמשים שערי בינה, ואז מצד היובל ניתנה להם התורה. ומשום זה הלכו יום ולילה.

פסקה נט

אמר ר' אבא וכו': ואר"א, כתוב, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו. ולמה. הנה בארנו, מי שאוהב את הרשע, כך הוא, שתכהנה עיניו. ובוא וראה. ביצחק, שהוא גבורה, נכלל לילה שהוא מלכות, והלילה אינו בהיר, ועל כן ותכהין עיניו מראות. והכל אחד. כי התכללות הלילה ביצחק הוא ענין אחד עם אהבת יצחק את עשו.

פסקה ס

ר' יצחק פתח וכו': ר"י פתח ואמר, ויגד למלך מצרים כי ברח העם. שואל. ויגד, מי אמר לו. ומשיב. אלא בארנו, אבל חכמנו ומכשפיו נתקבצו אליו והודיעו לו, כי ברח העם. ולמה אמרו זה. אלא שראו בחכמתם, שהיו ישראל הולכים יום ולילה, אמרו, ודאי שבורחים הם ולא עוד, אלא שראו, שלא היו הולכים בדרך הישר. כמ"ש, וישובו ויחנו לפני פי החירות. והודיעו לו גם זה, וע"כ רדף אחריהם.

פסקה סא

ויקח שש מאות: שואל. שש מאות למה. אמר ר' יוסי, שהוא כנגד מספר ישראל, שכתוב, כשש מאות אלף רגלי. בחור, כנגד הגברים שבישראל, שהם עיקר כל ישראל. וכל רכב מצרים, הם שאר המרכבות שהם טפלים לאחורי שש מאות הנ"ל, שהם כנגד הטף שבישראל, שאינם בחשבון שש מאות אלף רגלי, אלא טפלים להם, שנאמר, לבד מטף. והכל עשה בעצת מכשפיו וחכמיו. ושלישים על כלו, הכל עשה בחכמה, שהם כנגד מדרגות העליונות, הבאות, שתים, ואחד עליהן. ר' יצחק אמר כתרגומו, ומזרזין. כי זריזים היו בכל דבר.

פסקה סב

ויקח שש מאות רכב בחור: ר' חייא אמר, כתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה וגו'. בזמן שהקב"ה נותן ממשלה לשרי העמים למעלה, נותן לעמים שלהם למטה, ובשעה שמוריד אותם מדרגתם למעלה, מוריד העמים שלהם למטה. ויקח שש מאות רכב בחור, הוא הממונה שלהם שלקח אותם. והעמדנו, שנהג המרכבות של שאר העמים, שאלו שש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים. וכולם נפלו במחנה של סיסרא. והיינו שש מאות רכב בחור, ואחר כך, וכל רכב מצרים. כי כיון שכתוב, וכל רכב מצרים, א"כ שש מאות רכב בחור מיותר, אלא ודאי שש מאות רכב בחור הוא משאר העמים, וע"כ אומר אח"כ וכל רכב מצרים.

פסקה סג

כתיב לסוסתי וגו': כתוב, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. בוא וראה, כדמיון סוסה נקבה נראה לסוסי פרעה, וע"כ רדפו אחריה אל הים, ובארוהו. אלא לססתי ברכבי פרעה, בוא וראה, פרעה, בשעה שהיה רודף אחרי ישראל, מה עשה, לקח סוסות נקבות ואסר אותן במרכבה תחילה, וסוסים זכרים אסר לאחוריהן, והיו הזכרים מתחממים כנגד הנקבות, והנקבות לא רצו, ומיהרו לרוץ. כיון שקרב לישראל, לקח הנקבות ושם אותם לאחור וסוסים הזכרים מתחילה, כדי להרע לישראל ולעשות בהם מלחמה. כי למלחמה, סוסים הזכרים חזקים מן הנקבות.

פסקה סד

כגוונא דא וה' וגו': כעין זה, וה' הולך לפניהם יומם. ואח"כ חזרה השכינה לאחורי ישראל, שכתוב, ויסע מלאך האלקים וגו'. משום זה דמיתיך רעיתי. פירוש. מובא לעיל כי וה' ה"ס ת"ת ומלכות, דהיינו הוא ובית דינו. (כנ"ל אות נ"ב) ואח"כ כתוב ויסע מלאך האלקים וגו', שהוא מלכות, וילך מאחריהם. ונשאר ת"ת הולך לפניהם, כדי להלחם עם המצרים. ועל זה כתוב דמיתיך רעיתי, מלשון דממה, כי העמידה מאחורי ישראל כדי להלחם לבדו עם המצרים ולכלותם שלא ישאר מהם עד אחד.

פסקה סה

ופרעה הקריב וגו': מקרא זה כבר העמידוהו, שהקריב כל חילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד ופרעה הקריב, ר' יוסי אמר, הרי למדנו שהקריבם לתשובה, וע"כ כתוב ופרעה הקריב, ולא ופרעה קרב.

פסקה סו

כתיב, ה' בצר פקדוך צקון לחש: בצר פקדוך, פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צקון לחש, שכולם מתפללים בתפלות ובקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי, מוסרך למו, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להפרע מאויביהם ומתמלא עליהם רחמים.

פסקה סז

כמה דאוקימנא וכו': כמו שבארנו משל ליונה עם הנץ וכו' (מד"ר שה"ש פ"ב) כך ישראל, היו קרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה, היו יראים. נשאו עיניהם וראו את פרעה וחילו ואבני גירין וחצים, אז ויראו מאד. מה עשו, ויצעקו בני ישראל. מי גרם זה שקרבו ישראל לאביהם של מעלה, פרעה. ז"ש ופרעה הקריב. והרי נתבאר.

פסקה סח

ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו': אמר ר"ש, אשרי חלקם של ישראל שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב ויזכור ימי עולם משה עמו. ויזכור ימי עולם זהו הקב"ה. משה עמו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם, אם הוא זכה כל העם צדיקים ואם הוא לא זכה כל העם אינם זוכים ונענשים בשבילו. וכבר בארוהו.

פסקה סט

התיצבו וראו: אין לכם לעשות מלחמה, כי הקב"ה יעשה מלחמה בשבילכם. כש"א, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. בוא וראה בלילה ההוא אסף הקב"ה את הפמליא שלו ודן דינם של ישראל, ואם לא הקדימו האבות להתפלל על ישראל, לא היו נצולים מן הדין. ר' יהודה אמר, זכותו של יעקב הגין עליהם, על ישראל, ז"ש לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, הוא ישראל סבא, דהיינו יעקב.

פסקה ע

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון: ר' אבא פתח. אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אומות העולם. ומתוך האהבה אליהם, קרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ושמחת כל. ושקול שבת כנגד התורה כלה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כלה.

פסקה עא

וקראת לשבת ענג: היינו ענג כל, ענג של הנפש והגוף, ענג של העליונים והתחתונים. וקראת לשבת, שואל, מהו וקראת. ומשיב, שפירשו, שיזמין אותו. כש"א מקראי קדש, שפירושו מוזמנים מן הקדש, כמו שמזמנים ארח לביתו. ועל זה, וקראת לשבת ענג, שיזמין אותה כמו שמזמינים ארח: בשלחן הערוך, בבית מסודר כראוי, באכילה ושתיה כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, היינו מבעוד יום, שיוסיף מחול על הקדש. לקדוש ה' מכובד, זהו יום הכפורים. והם שנים שהם אחד, כי יום הכפורים ושבת הם אחד. וע"כ נאמר אחריהם, וכבדתו מעשות דרכיך, דהיינו בלשון יחיד. כמו שהעמדנו.

פסקה עב

ממצוא חפצך ודבר דבר: והוא נתבאר, שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שמלה ההוא של חול שמדברים בשבת, עולה ומעוררת מלה של חול למעלה. ונפגם השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.

פסקה עג

תא חזי ההוא וכו': בוא וראה, מלה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

פסקה עד

ובכל יומא בעי וכו': ובכל יום, צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה ממה שצריך לעורר. אבל בשבת, רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה.

פסקה עה

תא חזי הכא וכו': בוא וראה כאן, כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההוא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זה מלמעלה, וזכותם עמד לפניו, ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל. ז"ש ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. והטעם מובא להלן (אות ע"ח) וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הוי"ה, שהוא רחמים, שנאמר הויה ילחם לכם. ואע"פ שהוי"ה הוא רחמים והמלחמה הוא דין. וכבר העירו בזה החברים. כמו שאומר לפנינו.

פסקה עו

ר' יוסי ור' יהודה וכו': ר' יוסי ור' יהודה היו הולכים בדרך, א"ר יוסי לר' יהודה ודאי למדנו, שהוי"ה, בכל מקום הוא רחמים, ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, דין ההוא הוא ברחמים, וכאן ראינו, שכתוב, הויה ילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רהמים כלל, שהרי כתוב, לא נשאר מהם עד אחד.

פסקה עז

א"ל מלה דא וכו': אמר לו, דבר זה שמעתי מרבי שמעון, שאמר, שאפילו כאן היה דין ברחמים, כי כסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציאם הים, והקב"ה רצה בכבודם ונקברו בארץ, ולא רצתה הארץ לקבלם עד שהושיט לה הקב"ה ימינו, וקבלה אותם. ז"ש, נטית ימינך תבלעמו ארץ. ומשום זה, היה דין הזה ברחמים.

פסקה עח

וע"ד לא בעא וכו': ועל כן, לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם, מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היה מתעורר שם הרחמים, ולא נעשה הדין ברחמים. ז"ש ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. שלא תעוררו כלום, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים, וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. דהיינו דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה, היה מפעיל רק דין בלבד.

פסקה עט

א"ל והא כתיב וכו': אמר לו והרי כתוב, ויצא הויה ונלחם בגוים ההם, וכי דין הזה ברחמים היה. א"ל כן היה ודאי, הדין הוא ברחמים, כי המיתה שלהם לא היתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער. דהיינו המק בשרו והוא עומד על רגליו. (זכריה י"ד) הרי שהדין היה ברחמים.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה