הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
בא
פסקה א
ויאמר ה' אל משה בא וגו': ר' יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי תרועה וגו'. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם מכל המשטינים למעלה ולמטה. כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם.
פסקה ב
אינון דעבדין פקודי וכו': אלו שמקיימים מצות התורה והולכים בדרך הישר, ביראת אדונם, כמה הם מליצי טוב, העומדים עליהם למעלה כמש"א, אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו'. וכתוב ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. משום זה אשרי הוא מי ששומר מצות התורה.
פסקה ג
אמר לו ר' חייא וכו': א"ל ר"ח, אם כן למה צריכים כאן מלאך שיהיה מליץ על האדם, והרי כתוב, כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד. וכתוב ה' ישמרך מכל רע. שהקב"ה רואה כל מה שעושה אדם בעולם הן טוב והן רע. וכן הוא אומר, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'. וא"כ למה לי מלאך, להמליץ או להשטין.
פסקה ד
אמר ליה ר' יהודה וכו': א"ל ר"י, הכל ודאי הוא כן, שהקב"ה רואה הכל, אבל הרי כתוב, וגע אל עצמו ואל בשרו. וכתוב, ותסיתני בו לבלעו חנם. שזה להראות, שנמסר הרשות לצד האחר, להשטין על דברי העולם, ושיהיו נמסרים בידיו. וכל אלו הם דברים נסתרים לפני הקב"ה, ואין אתה ראוי ללכת אחריהם לחקרם, משום שהם חוקי הקב"ה ובני אדם אינם מותרים לדקדק אחריהם. חוץ מאלו צדיקי אמת, היודעים סודות התורה, והולכים בדרך החכמה לדעת אלו דברים הסתומים שבתורה. וז"ש אשרי העם יודעי תרועה וגו'. כלומר, שיודעים דרכי השי"ת שמריע ומטיב ע"י שליחים, אע"פ שיכול לעשות בעצמו. וכן כאן בהכתוב בא אל פרעה, רצה הקב"ה שפרעה ישלח את בני ישראל, אע"פ שהיה יכול להוציאם בעל כרחו.
פסקה ה
ר' אלעזר פתח וכו': רא"פ, ויהי היום ויבואו בני האלקים להתיצב וגו'. ויהי היום, זהו ראש השנה, שהקב"ה קם לדון את העולם. כעין זה, ויהי היום ויבא שמה, יום ההוא, יום טוב של ראש השנה היה.
פסקה ו
ויבואו בני האלקים: אלו הם השרים הממונים השליחים בעולם להשגיח במעשה בני אדם. להתיצב על ה', כמש"א, לכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. אבל, להתיצב על ה', במקרא הזה מצאתי אהבת הקב"ה אל ישראל. משום שאלו השליחים שהם ממונים להשגיח על מעשה בני אדם, הולכים ומשוטטים בעולם לוקחים אלו המעשים כולם, וביום שהדין עומד לקום, לדון את העולם, נעשו משטינים לעמוד להשטין על בני האדם. ובוא וראה, מכל העמים שבעולם, אינם עומדים הממונים להשגיח על מעשיהם, חוץ על ישראל בלבד, משום שהם בנים אל הקב"ה.
פסקה ז
וכד לא אשתכחו וכו': וכאשר לא נמצאו מעשיהם של ישראל כראוי, כביכול, אלו ממונים השליחים, כשרוצים לעמוד על אלו המעשים של ישראל, הם עומדים על ה'. כי כשישראל עושים מעשים שאינם טובים, כביכול, מחלישים כח הקב"ה, וכשעושים מעשים טובים, נותנים גבורה וכח אל הקב"ה. ועל זה כתוב, תנו עז לאלקים. במה נותנים עז. במעשים טובים. ועל כן ביום ההוא, כל השרים הממונים התקבצו על ה'. על ה' ודאי, כי כיון שנתקבצו להשטין על ישראל, נמצאים מתקבצים על ה'. דהיינו כביכול, להחליש כחו. (וביאור הענין, שישראל יוכלו, כביכול, להוסיף כח למעלה, או לגרוע, הוא בפתיחה לחכמת הקבלה אות קס"א קס"ב, עש"ה בכל ההמשך).
פסקה ח
ויבא גם השטן בתוכם: המלה גם רומז לרבות על בני האלקים, כי כולם באים להיות משטינים על ישראל, וזה, השטן, נתוסף עליהם, משום שהוא מלשין הגדול מכולם כיון שראה הקב"ה שכולם באו להשטין, מיד, ויאמר ה' אל השטן מאין תבא. להיותו הגדול מכולם. שואל, וכי לא ידע הקב"ה מאין היה בא, עד שהוצרך לשאלו. ומשיב, אלא להביא הדבר לרצונו של השטן. כלומר, שנתן לו, בדברים אלה, פתח להשטין כרצונו.
פסקה ט
ויאמר ה' אל השטן וגו': ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ. מכאן למדתי, שישוב הארץ נמסר לצד האחרים, דהיינו ע' אומות, חוץ מארץ ישראל בלבדה, שהיא בקדושה לישראל. ועל כן, כיון שאמר, משוט בארץ, שארץ סתם, פירושה ארץ ישראל, ראה הקב"ה שרוצה להיות מלשין על ישראל, ולא על איוב או אחרים הנחשבים על האומות יושבי שאר הארצות, מיד ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב וגו'.
פסקה י
חמא שעתא למיהב וכו': ראה שעתה הוא השעה לתת לשטן חלק במה שיתעסק בו, ויתרחק מן ישראל. והנה בארוהו, בדומה, לרועה שרצה להעביר צאנו דרך נהר אחד, ובא זאב להתגרות בצאן, רועה שהוא מנוסה מה עושה, לוקח תיש גדול ונותנו לזאב, אמר, ילחום עם התיש עד שאעביר את צאני לעבר הנהר, ואחר כך אשוב ואקח גם את זה, כך עשה הקב"ה שמסר את איוב אל השטן שיתעסק עמו ולא ישטין על ישראל. מיד התעסק עמו השטן ולא קטרג על ישראל.
פסקה יא
ויען השטן את ה' וגו': אין תימה על עבד, שאדונו עושה לו רצונו, שמתירא אותו, הסר השגחתך ממנו, ותראה אם יירא אותך אם לא.
פסקה יב
ת"ח בשעתא דעאקו וכו': בוא וראה, בעת צרה, כשניתן חלק אחד לצד הזה להתעסק בו, הוא מתרחק אחר זה לגמרי. כעין זה, הוא שעיר שמקריבים בר"ח, וביום הכפורים, שהם סוד נתינת חלק לס"א, שניתן לו כדי שיתעסק בו, ויעזוב את ישראל בממלכתם. (כמ"ש לעיל פ' נח דף ל"ז ד"ה וכדין, ודף מ"ח ד"ה נעם זה) וכאן, הגיע הזמן לקחת חלק הזה, מכל זרע אברהם, בשביל הסטרא אחרא. כמש"א, הנה ילדה מלכה וגו' את עוץ בכורו וגו' ואיוב היה בארץ עוץ, הרי שהיה, ממשפחתו של אברהם.
פסקה יג
ות"ח בשעתא דאמר וכו': ובוא וראה, בשעה שאמר השטן משוט בארץ, בקש מה', לעשות דין בישראל, כי ארץ סתם הוא ארץ ישראל, (כנ"ל אות ט') כי היה לו דין על אברהם, ונשה מן הקב"ה. והוא, כי לא נעשה דין ביצחק, כשנקרב על המזבח, כי לא היה לו להחליף הקרבן שהכין על המזבח, באחר, דהיינו באיל, כמש"א לא יחליפנו. וכאן כבר היה יצחק על המזבח, ולא נשלם להיות קרבן, ולא נעשה בו דין. ובקש זה מן הקב"ה, כמו שבקש דין של מכירת יוסף לכמה דורות. וכל מה שמבקש השטן הוא מבקש בדרך דין.
פסקה יד
ומההוא זמנא דאשתזיב וכו': ומאותו זמן שניצל יצחק ונחלף קרבנו, הכין הקב"ה, בשביל המקטרג ההוא את זה, דהיינו איוב, לחלקו. כמש"א, הנה ילדה מלכה וגו', את עוץ בכורו וגו'. שהוא איוב, שישב בארץ עוץ. וזה נאמר תיכף אחר עקדת יצחק. וכאן, בלידת עוץ, הגיע השטן לקחת חלקו מכל זרעו של אברהם, ולא יקרב להזיק לצד אחר, דהיינו לישראל.
פסקה טו
וכלא בדינא אתא וכו': והכל הוא בדין. כמו שהוא, דהיינו איוב, דן, כן הוא נידון. כי איוב מיועצי פרעה היה, וכשקם פרעה על ישראל היה רוצה להרג אותם. אמר לו, איוב, לא, אלא קח את כספם, ומשול על הגופים שלהם בעבודה קשה, ולא תהרגם. אמר לו הקב"ה, חייך, באותו דין ממש שחרצת על ישראל תהיה נידון. מה כתוב, אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו וגו'. במה שהוא דן את ישראל כך נידון בעצמו, ואע"פ, שבכל שאר הדברים, היה מתירא מפני הקב"ה. כמ"ש עליו, וירא אלקים, לא ניצל מן הדין.
פסקה טז
ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה, מה כתוב, אך את נפשו שמור. שניתן לו רשות לשלוט על הבשר שלו. כי הוא סוד שכתוב קץ כל בשר בא לפני. ובארוהו, בא לפני ודאי, דהיינו שקץ כל בשר, שהוא השטן המשחית בא לפני לקבל רשות (כנ"ל פרשת נח אות ע"ח) וזהו שנקרא קץ כל בשר ולא נקרא קץ כל רוח, (כמ"ש בפ' נח ק"ל וע"ש בהסולם) ובארוהו, שהוא קץ הבא מצד החשך, דהיינו מבחי' דינין דדכורא, כמש"א, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. ולכל תכלית הוא כמו ולכל בשר. כי יש קץ אחר והוא קץ הימין, שהוא בקדושה, וזה שבכאן הוא קץ אחר מצד השמאל, שהוא חשך. וע"כ ניתן לו רשות לפגוע בעצמו ובבשרו.
פסקה יז
ותסיתני בו לבלעו חנם: שואל, אם כן לא בדין נענש, אלא מחמת דיבורו של המקטרג שהסיתו והטה אותו. ומשיב, אלא הכל היה בדין, וכן אמר לו אליהוא, כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו. וכן היה, כמו שאמרנו, כמו שהוא גזר על ישראל אצל פרעה, כך נגזר עליו.
פסקה יח
והאי דאמר ותסיתני וכו': ומה שאמר, ותסיתני בו לבלעו חנם, התשובה היא, שלא כתוב ותסיתני לבלעו, אלא ותסיתני בו, בו הוא כך, בדעתו, שהוא חושב, כי תסיתני, כמו שאמר איוב, ועל עצת רשעים הופעת. כעין זה, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. וג"כ קשה, וכי אפשר לפתות את הקב"ה. אלא ויפתוהו ויכזבו לו לא כתוב, ורק ויפתוהו בפיהם, בפיהם הוא דבר זה, שנתפתה. דהיינו שהם חושבים כך, ובאמת אינו כן.
פסקה יט
א"ר אבא וכו': אר"א, הכל הוא יפה, אבל כך למדתי. תנן, עולה ומשטין. שואל, וכי הוא יכול להשטין לפני הקב"ה שיודע הכל. ומשיב, כן, כי הוא מלך זקן וכסיל, שכתוב טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל. וכיון שהוא מלך על בני אדם ע"כ יכול להשטין על האדם. מהו הטעם. הוא משום שהוא נאמן על מעשיהם של אנשים. כי להיותו מלך עליהם הוא נאמן על מעשיהם.
פסקה כ
ת"ח האי בדינא וכו': בוא וראה, זה, הוא רק בדין של יחיד, אבל בדין העולם, כתוב, וירד ה' לראות. ארדה נא ואראה. שלא נתנה לו אמונה, אלא הוא בידיו של הקב"ה בלבדו. כי לא רצה להאביד העולם על פיו של המקטרג, שתאותו הוא תמיד להשחית. מאין לנו. כי כתוב, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. שפירושו, שהוא חוקר להשחית הכל. וזה הוא, קץ כל בשר בא לפני. שהשטן הנקרא קץ כל בשר, בא ודאי להשחית. (כנ"ל פ' נח אות כ"ט).
פסקה כא
ות"ח, ויהי היום ויבואו וגו': כמו שנתבאר, שהיה בראש השנה. שביום ההוא עומדים שני צדדים כנגד העולם. כל אלו הבאים לפני הקב"ה בתשובה ומעשים טובים, הם זוכים להיות כתובים אצל אותו הצד שהוא חיים, שמוציא תוצאות חיים, ומי שהוא מן הצד שלו נכתב לחיים. וכל אלו הבאים במעשים רעים הם כתובים לצד האחר שהוא מות. שנקרא מות, ובו שורה המות, להמית בני אדם.
פסקה כב
ובההוא יומא קיימא וכו': וביום ההוא עומדים אלו שני הצדדים, חיים ומות. יש מי שנכתב לצד החיים, ויש מי שנכתב לצד המות. ולפעמים העולם הוא בינוני, דהיינו חציו חייב וחציו זכאי, אם נמצא צדיק אחד מכריע בעולם, כולם עומדים ונכתבים לחיים. ואם רשע אחד מכריע העולם, כולם נכתבים למיתה.
פסקה כג
וההוא זמנא וכו': ואותו הזמן היה העולם בינוני, דהיינו מחצה חייב ומחצה זכאי, והמקטרג רצה להשטין ולהכריע העולם לכף חוב, מיד מה כתוב, השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו'. כיון שהוא נודע לבדו, מיד התקיף אותו המקטרג. וע"כ למדנו, שאין האדם צריך להוציא את עצמו מן כלל הרבים, כדי שהוא לא יצוין בלבדו ולא יקטרגו עליו מלמעלה.
פסקה כד
דכתיב בשונמית וכו': שכתוב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, שפירושו, אינו רוצה להוציא את עצמו מכלל הרבים, בתוך עמי אני יושבת עד היום הזה, ובתוך עמי בכלל אחד אהיה נודעת למעלה. וכאן, איוב, כיון שנודע למעלה ונצטיין, מיד התקיף אותו המקטרג, ואמר, החנם ירא איוב אלקים, כל מה שהוא ירא אותך והתגבר במעשים טובים, אינו עושה בחנם, הלא אתה שכת בעדו ובעד וגו', אבל קח ממנו כל טוב הזה שעשית לו, ומיד תראה, אם לא על פניך יברכך, יעזוב אותך ויתדבק בצד האחר. כי עתה על שלחנך הוא אוכל, העבר שלחנך ממנו, ונראה ממי הוא, ובאיזה צד יתדבק.
פסקה כה
מיד ויאמר וכו': מיד ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך. להראות שהיראה של איוב אל הקב"ה, היה כדי לשמור על עשרו.
ומהכא אוליפנא וכו': ומכאן למדנו, שכל אלו היראים מפני הקב"ה בשביל עשירותם או בניהם, אין זה יראה כראוי. וע"כ קטרג המקטרג ואמר, החנם ירא איוב אלקים הלא אתה שכת בעדו וגו', מעשה ידיו ברכת, וע"כ הוא ירא אותך. ואז ניתן לו רשות לקטרג עליו, ולהראות שלא עבד איוב אל הקב"ה באהבה.
פסקה כו
דכיון דאתנסי וכו': כי כיון שהתנסה, יצא מן הדרך ולא נשאר בתקפו. מה כתוב, בכל זאת לא חטא בשפתיו, אבל ברצונו חטא. ואח"כ חטא בכל. כמ"ש (ב"ב טז:) שאמר ארץ נתנה ביד רשע וגו'. וכן, אמר רבה, איוב בסערה חרף וכו' ע"ש.
פסקה כז
ואי תימא דלא וכו': ואם תאמר שלא התנסה אדם חוץ מאיוב, הרי כתוב, ה' צדיק יבחן וגו'. ומשום זה התנסה גם איוב. ואע"פ שלא נשאר בתקפו כראוי, לא יצא מתחת רשות אדונו להתדבק בצד האחר.
פסקה כח
וכמה הוה ההוא וכו': שואל, וכמה היה הנסיון שלו. ומשיב, שנים עשר חדש הוא ממשלת הצד האחר. כמו שלמדנו, דינם של הרשעים בגיהנם הוא י"ב חודש. ומשום שלא התדבק בצד האחר, כתוב, וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו.
פסקה כט
ר' שמעון אמר וכו': רש"א זה של איוב, אינו נסיון מן הקב"ה, כנסיון של שאר הצדיקים, כי לא כתוב והאלקים נסה את איוב, כמ"ש, והאלקים נסה את אברהם. כי אברהם, הוא בידו הקריב את הבן יחיד שלו אל הקב"ה, ואיוב, לא נתן מאומה, ולא מסר אל הקב"ה מאומה.
פסקה ל
ולא אתמר ליה וכו': ולא נאמר לו הנסיון, כמו שנאמר לאברהם, כי היה גלוי לפניו שלא יוכל לעמוד בו כראוי, אלא שנמסר ביד המקטרג. ובדינו של הקב"ה נעשה, על שסיבב עבודה הקשה לישראל במצרים, (כנ"ל אות ט"ו) והקב"ה העיר אליו דין הזה אל המקטרג, ז"ש, השמת לבך אל עבדי איוב וגו'.
פסקה לא
פתח ואמר ויהי וגו': פתח ואמר, ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו'. כתוב מקץ ימים, לא מקץ ימין. כי קץ הימים הוא הס"א, וקץ הימין הוא הקדושה. (כמ"ש לעיל ב"ב אות של"ד, של"ה) כי הוא דחה את קץ הימין. והתקרב אל קץ הימים. ובארנו, כתוב, ואתה לך לקץ, ואמר דניאל, לאיזה קץ, אם לקץ הימין או לקץ הימים. עד שאמר לו הקב"ה לקץ הימין. שהוא בקדושה. ועל זה היה ירא דוד, ואמר, הודיעני ה' קצי וגו'. דהיינו, או לקץ הימים או לקץ הימין. וכאן מה כתוב, ויהי מקץ ימים, שהוא בס"א, ולא מקץ ימין, שהוא בקדושה, ע"כ לא התקבל קרבנו, כי מס"א היה.
פסקה לב
ת"ח והבל, הביא גם הוא: שואל, מהו גם, ומשיב, גם, הוא לרבות זה בזה, כלומר, שגם הוא הביא לס"א מעט, כמו קין, אלא קרבנו להקב"ה היה כולו, דהיינו, שעיקר הקרבן היה אל הקב"ה, ונתן חלק לצד האחר, כמ"ש ומחלביהן. שמשמע שעיקר הקרבן, דהיינו חלביהן, הקריב לה', וחלק הגרוע נתן לס"א. וקין, עיקר הקרבן עשה לקץ הימים, שהוא סוד הסטרא אחרא, ונתן חלק להקב"ה. ועל כן לא התקבל.
פסקה לג
באיוב מה כתיב וכו': באיוב מה כתוב, והלכו בניו ועשו משתה וגו' ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'. ובמשתה נמצא המשטין בכל יום. ולא היה יכול לו. מאין לנו. כי כתוב, הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו וגו'. ולעולם לא נתן חלק אל הס"א, כי כתוב והעלה עולות מספר כולם. ועולה, עולה למעלה למעלה, ואינו נותן חלק לס"א. ואם היה נותן לו חלק, לא היה השטן יכול לו אח"כ, וכל מה שלקח ממנו השטן שלו לקח. משום שלא נתן לו חלק מקרבנותיו.
פסקה לד
ואי תימא אמאי וכו': ואם תאמר, למה הרע לו הקב"ה, מחמת שלא נתן חלק לשטן. ומשיב, אלא אם היה נותן חלק לס"א, היה מפנה הדרך של הקדושה, כי הס"א היה מסתלק מעל המקדש, וצד הקדוש היה מתעלה למעלה למעלה. והוא לא עשה כן, וע"כ, בקש עליו הקב"ה את הדין. (וביאור ענין נתינת חלק לס"א, נתבאר היטב לעיל פרשת נח, מאות ק' עד ק"ו ובהסולם שם. ובדף מ"ז שם ד"ה ת"ח. ודף מ"ח, ד"ה ועם זה, עש"ה).
פסקה לה
ת"ח, כמה דאיהו וכו': בוא וראה, כמו שהוא התפרד ולא הכליל טוב ורע, דהיינו שלא נתן חלק לס"א כדי לטהר את הקדושה כנ"ל, הוא דן אותו כעין זה, שנתן לו מתחילה טוב ואח"כ רע, ואח"כ החזירו לטוב. וכן ראוי לאדם, לדעת טוב, ולדעת רע. ולהחזיר עצמו לטוב. וזה הוא סוד האמונה, שהיא הנוקבא. בוא וראה, איוב, מעבדי פרעה היה. וזהו שכתוב בו, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה.
פסקה לו
אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, עתה יש לגלות סודות שהם מתדבקים למעלה ולמטה. מה כתוב, בא אל פרעה, הלא, לך אל פרעה, היה צריך לומר, מהו בא. ומשיב. אלא שהכניס אותו, את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו. ומי הוא. הוא סוד התנים הגדול.
פסקה לז
ומשה דחיל מניה וכו': ומשה ירא מפניו, ולא קרב אלא לאלו היאורים, שהם מדרגות שלו, אבל לתנים עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשרשים עליונים.
פסקה לח
כיון דחמא וכו': כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר. כמש"א, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. ובארו סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו לאלו יושבי על מדין, היודעים בסוד אדונם.
פסקה לט
פתח ר"ש וכו': פתח ר"ש ואמר, ויברא אלקים את התנינים הגדולים וגו'. מקרא זה בארוהו. אבל ויברא אלקים את התנינים, הוא סוד, זהו לויתן ובת זוגו. תנינם, חסר י' כתוב, משום שהרג את הנקבה, והקב"ה העלה אותה לצדיקים. ובארוה. וע"כ לא נשאר אלא תנים הגדול אחד. ודע שלויתן דג טהור הוא, כמ"ש חז"ל (חולין סז:).
פנימיות הדברים הוא. כי לויתן ובת זוגו, שורשם גבוה מאד, כי הים ה"ס המלכות מבחינת החכמה, והחשוב מכל בריות שבים, הוא הלויתן. הרי שהוא כללות החכמה שבים. אמנם אינו נמשך מחכמה עצמה, אלא מן הבינה שחזרה לחכמה, בסוד הקו שמאל, שבה המכונה נקודת השורק. ועל כן כתוב עליהם, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, כי הבינה נקראת בריאה. אמנם לא נקבע מקומו בים עצמו, שהוא מלכות דאצילות, אלא מקום הוכן בעולם הבריאה שמחוץ לאצילות, למטה מן מלכות דאצילות, וה"ס עשרה יאורים שמביא ר"ש לפנינו. ולא יקשה לך אם הם ממדרגות הקדושה, למה נהרגו, כי הנקבה נהרגה מיד, וכן נהרג אח"כ גם הזכר, בסו"ה, והרג את התנין אשר בים. והתשובה הוא, כי הריגה פירושו ביטול מדרגתו, ושיבה לאצילות, ובאמת בגמר התקון, יתבטלו כל ג' עולמות בי"ע וישיבו לאצילות.
וכן אין להקשות, אם היה הכרח להרג את הנקבה כדי שלא תחרב העולם כמ"ש להלן, א"כ למה ברא אותה מלכתחילה. והענין הוא, כי הריגה זו נאמר רק מבחינת מה ששמשה ללויתן, אבל לא נתבטלה לגמרי, כי ממנה ניזונות נשמות הצדיקים. וז"ש וסלקא קב"ה לצדיקיא.
פסקה מ
התנים הגדול, תשע וכו': התנים הגדול, שהוא לויתן הזכר הנשאר בחיים, שנאמר עליו, הרובץ בתוך יאוריו תשעה יאורים הם, שהוא רובץ בהם, שהם כנגד ט"ס, חב"ד חג"ת ונה"י, ויאור אחד הוא שמימיו שקטים שהוא הכתר, ברכות של מימי הגן, שהוא המלכות דאצילות, נופלות בו שלש פעמים בשנה. שה"ס ג' הקוין ימין שמאל אמצע, שעליהם נאמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'. ואם נופלות בו שתי פעמים, דהיינו רק ב' קוין ימין ושמאל, מתברך היאור ולא כל כך, כי חסר קו האמצעי, ואם רק אחת נופלת בו, דהיינו ימין לבדו או שמאל לבדו, אינו כן. אינו מתברך על ידו. ומיאור ההוא שהוא כתר, מקבלים ט' היאורים שהם ט"ס תחתוניות.
פסקה מא
והאי תנינא עאל וכו': ותנין הזה בא ביאור ההוא, שהוא כתר היאורים, מתחזק בו והולך ושוחה ונכנס אל הים, שהוא המלכות דאצילות, ובולע שם כמה מינים דגים ושולט, שהם מדרגות שבתוך הים הפחותות ממנו הוא בולע אותן ונשלמות בו. וחוזר ליאור ההוא השוקט. ואלו תשעה היאורים הולכים ועולים אליו, דהיינו לקבל שפעם, כי הם מקבלים שפעם מן היאור השוקט, שהוא הכתר שלהם. וסביב לו ליאור, כמה אילנות ועשבים למיניהם. שענינם מתבאר להלן (אות ס"ח) והוא יאור הראשון שביאורים, דהיינו כתר.
פסקה מב
נפקא מסטרא שמאלא וכו': ועתה מבאר סדר יציאתם של עשרת היאורים. יוצא מצד שמאל, מצנור אחד הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, ג' טפות, שהם מן ג' הקוים ימין שמאל אמצע הכלולים בקו שמאל, וכל טפה וטפה מתפשטת לג' טפות, ונעשו ט' טפות, וכל טפה וטפה נעשה ממנה יאור אחד, ואלו הם תשעה יאורים המתגברים והולכים ושוחים ומסבבים בכל הרקיעים. דהיינו בכל הגבולים של צמצום ב' הנקראים רקיעים.
פסקה מג
ממה דאשתאר מאינון וכו': ממה שנשאר מאלו הטפות אחר שגמרו לצאת ולא יצא עמהן, דהיינו כל בחינות הכתר וחכמה שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוין, הרי נשארה טפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת ביניהם, בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זה הוא היאור, שאמרנו שהולך בשקט. דהיינו יאור השוקט הנ"ל.
פסקה מד
האי יאורא, כד וכו': יאור זה. כשהנהר הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, מוציא טפות אחרות של ברכות, מצד הימין, דהיינו בעת שמשפיע למלכות מג' קוין הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטפות ולא יצא עמהם, דהיינו ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוין כנ"ל, נשארה טפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור ההיא השוקט. ונמצא שיאור השוקט יש לו ג"כ הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם.
פסקה מה
כד נפקין ומתפרשן וכו': כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון, נופל ביאור ההוא השוקט ונכלל בו. ועל כן מלכות בבל, נכלל בנהר הזה, שפישון הוא מלכות בבל. כי פישון הוא ראש הא' של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכיות, שנאמר עליה, אנת רישא די דהבא (דניאל ב') וע"כ פישון הוא בבל. מיאור הזה השוקט, נזונים ומתמלאים כל יאורים האחרים.
פסקה מו
בכל יאורא ויאורא וכו': בכל יאור ויאור הולך ושוחה תנין אחד, והם תשע תנינים. וכל אחד ואחד ניקב נקב בראשו כמש"א, שברת ראשי תנינים על המים, ואפילו תנין הגדול הזה הוא כן, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה.
פירוש. כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט ממעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק ממטה למעלה, (כנ"ל ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת), והתנינים כולם הם מהארת השמאל, ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה לא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחירק של קו אמצעי מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם. (כמ"ש לך י"ג ד"ה ונתבאר) עש"ה. שז"ס, שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו לעת גדלות שהמסך יורד מבינה למקומו נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם, שהגדלות אינו מאיר ממעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר, וז"ש בגין דנפחין רוחא לגבי עילא ולא לתתא, ע"כ נשאר הנקב בראשם, ואפילו בתנין הגדול.
פסקה מז
כתיב בראשית ברא וכו': כתוב בראשית ברא אלקים. וכתוב, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, שבשניהם כתוב לשון בריאה, הוא ללמד, שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מרפרף ברוח כנגד כל אחד ואחד. כלומר, שתנים אחד מכל יאור שבעשרה יאורים, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו, שבעשרה מאמרות ממעשה בראשית.
פסקה מח
ועל דא וכו': ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה, משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים אתו כולם הנמצאים ביאורים, וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.
פירוש. כבר ידעת שמדרגת לויתן שהוא התנים הגדול, ה"ס החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, (כנ"ל בראשית א' דף רע"ו ד"ה ועוד כמה) שבלויתן נקראת סנפיר. וכן מרומז במספר אחת לע' שנים, כי ע' שנים ה"ס ז"ס חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות, גם ידעת, שהמשכת החכמה באה בדינים, (כנ"ל וירא ס"ה ד"ה פירוש ע"ש) וז"ש, חד לע' שנין מזדעזע עלמא, דהיינו בהארת המלכות, בגין דהאי התנין הגדול כד סליק סנפירוי, שה"ס המלכות שלו, שמעלה אותם כדי להמשיך חכמה, ואזדעזע, שכן דרך החכמה להמשך בדינים, וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם, כדין כלהו מזדעזען וכו' וכלהו כלילן בהאי תנין הגדול. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים שפעם ממנו, ע"כ המה מזדעזעים אתו.
פסקה מט
והארץ היתה תהו וגו': אמר ר' שמעון, מעשה בראשית, החברים עוסקים בו ויודעים בו. אבל מועטים המה היודעים לרמז מעשה בראשית בסוד התנים הגדול. ועל זה למדנו, שכל העולם משתלשל ונמשך מן הסנפיר של זה, של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. פירוש. כיון שכל מעשה בראשית הוא בסוד החכמה, כמ"ש כולם בחכמה עשית. והתנים הגדול, הוא כללות החכמה, כנ"ל בתחילת המאמר, ע"כ בהכרח הכל נמשך ממנו. ודוקא מן הסנפירים שלו, שה"ס המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה רק מן המלכות (כנ"ל בראשית א' רע"ו ד"ה ועוד) וז"ש, דכל עלמא לא משתלשלא אלא על סנפירוי דדא.
פסקה נ
ת"ח והארץ וגו': בוא וראה, כתוב, והארץ היתה תהו ובהו וגו'. למדנו היתה, מקודם לכן, דהיינו שהיתה תהו מטרם שהתחיל התקון. (כנ"ל ב"א דף כ"ח ד"ה היתה, ע"ש). ובארנוהו. כי באותו יאור הראשון, דהיינו יאור השוקט, שאמרנו, הנה כאשר תנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא, בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הנצוצים שהתלקטו העולמות שנחרבו מתחילה. דהיינו בעת שבירת הכלים, שיצאו אז ניצוצים, שהם דינים, לכל הצדדים, ועתה, התנים הגדיל מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים.
פסקה נא
אינון תנינין אחרנין וכו': אלו תנינים האחרים שאמרנו, היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. ולמה כן. הוא מפני שנחלש כחם כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ פעם אחת לע' שנה, שהם מתחזקים בכח התנים הגדול ההוא, והוא בלבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו היתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם.
פירוש. כבר דברנו מזה לעיל, שהחכמה אינה מתגלה בשום ספירה מהמדרגה, רק בספירת המלכות שבמדרגה. והטעם הוא, כי בתחלה אחר שיצאו ב' הקוין, ימין ושמאל, נעשה מחלוקת ביניהם שממחלוקת הזו יצא הגיהנם (כמ"ש לעיל ב"א דף נ"ז ד"ה וזה ע"ש) והיה העולם נחרב, עד שיצא קו האמצעי ומיעט את קו השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה, (כמ"ש שם דף נ"ח ד"ה עמודא דאמצעיתא) והארה שממטה למעלה נבחנת לאור המלכות, שה"ס אור נקבה. ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל יכולה להאיר בט"ס ראשונות, שה"ס אור הזכר המשפיע ממעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפעת ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. וכבר ידעת, שהמלכות מרומזת באחת לע' שנה כנ"ל.
וזה אמרו, אינון תנינין אחרנין הוו ולא הוו, כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, שהיא חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ס ראשונות, בגין דאתחלש חילייהו, שנחלש כחם על ידי קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מן הארת החכמה כנ"ל, דלא יטשטשון עלמא, כדי שיפסק המחלוקת והשמאל יכנע לימין, ולא יחרב העולם מחמת המחלוקת. בר לשבעים שנין חד זמנא, דהיינו רק במלכות שלהם, אינון אתתקפו בחילא דהאי תנין הגדול. הם מתחזקים, כי נגלה האור בהמלכות שלהם המאירה ממטה למעלה המקבלת מתנין הגדול. והאי איהו בלחודוי לאתתקפא, כי התנין הגדול הוא כללות אור החכמה כנ"ל. אמנם גם התנין הגדול אינו מאיר רק בבחינת מלכות שלו, דהיינו רק ממטה למעלה, כנ"ל (אות מ"ו) שאומר, דכלהו נפחין רוחין לגבי עילא, שהוא בחינת ו"ק דג"ר, וז"ש ואלמלא נוקבא קיימת לגביה לא יכיל עלמא למסבל לון כי אין הזכר יכול להשפע ממעלה למטה רק אם הוא ביחוד דכר ונוקבא, אבל אם הוא בלי נוקבא, הוא בבחינת ו"ק וחסר ג"ר, וע"כ כיון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל ע"י מסך דחירק (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) נהרגה בזה הנוקבא של הלויתן, שהוא התנים הגדול, ונשאר הלויתן זכר בלי נקבה, שהוא ו"ק דג"ר, המאיר רק ממטה למעלה. ומיעוט זה הוא הכרח, שעי"ז עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל, וז"ש לא יכיל עלמא למסבל לון. שהיה הכרח להרגה. ונמצא שמה שאומר שט' התנינים מקבלים מן התנים הגדול, שהוא אור נקבה. והנה נתבאר שהנוקבא דלויתן נהרגה על ידי מסך דחירק דקו אמצעי שנקרא הקב"ה.
פסקה נב
עד לא קטל וכו': עד שלא הרג הקב"ה את הנוקבא של הלויתן, הארץ היתה תהו. תהו היתה, ולאחר שהרגה, היתה הארץ. ובהו, שפירושו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחשך על פני תהום, הוא משום, שהפעולה שעשה, עד לא האירה.
ביאור הדברים. כי נתבאר לעיל (פרשת לך דף י"ג ד"ה ולפיכך) שד' פעולות נוהגות בקו אמצעי בבואו לעשות שלום בין ב' הקוים ולחברם זה בזה. א) ה"ס צמצום א'. ב) המסך דצמצום א'. ג) צמצום ב'. ד) הוא המסך דצמצום ב', שבו יוצא קומת החסדים ליחד ב' הקוין זה בזה. עש"ה, שאין להכפיל דברים. וזסו"ה והארץ היתה תהו וכו'. כמ"ש לעיל (בראשית א' דף כ"ח ד"ה היתה).
ובזה תבין ב' הענינים הנאמרים כאן בתנין הגדול. א) שהרג לנוקביה. ב) שגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, בסו"ה שברת ראשי תנינים וגו'. כי הם ב' מיני מסכים הנ"ל דצמצום א' וב', הבאים עם המסך דחירק שבקו אמצעי, שבמסך דצמצום א' הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצמצום ב' מחץ ראשו של הזכר. והזהר שלפנינו, הולך ומבאר הטעמים למה באים ד' הפעלות הללו.
וז"ש, עד לא קטיל קב"ה לנוקבא הארץ היתה תהו, דהיינו שנמשכה עליה כח הצמצום א', שהוא הכנה אל ביאת המסך דצמצום א' על ידי קו האמצעי. ולבתר דקטיל לה הוה בהו. דהיינו אחר שקו האמצעי גילה המסך דצמצום א' ההורג את הנוקבא דתנין, ויצא עליו קומת הזווג שהיא קומת רוח, נמתקה הארץ על ידי המסך הזה, ונקראת בשם בהו. שראת לאתקיימא, להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצמצום א'. וחשך עד לא הות נהירא עובדא דעבד, כי האור חזר ונעלם ולא האיר ונעשה חשך, וחשך זה עבר לבחי' צמצום ב', דהיינו שהגיע עד הבינה. ובזה נעשה הכנה למסך דצמצום ב', כמ"ש לפנינו.
פסקה נג
מה עביד קב"ה וכו': מה עשה הקב"ה מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים דהיינו ע"י המסך דצמצום ב' שה"ס עלית המסך דמלכות במקום בינה, ונעלמה הג"ר דבינה וכן כל המדרגות שמתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן, והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, שהוא הג"ר שלו. והתנין נכנע, משום, שהתהום למטה שה"ס המלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עלית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר שה"ס ורוח אלקים מרחפת וגו' ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצמצום ב', שה"ס הנקב שנעשה בראשו.
מ"ט לא הוה נהיר וכו': שואל, מהו הטעם, שהמסך דצמצום א', לא היה מאיר. ומשיב, משום שהתנין הזה הגדול היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה.
פירוש. כי קומת רוח היוצאת על מסך דצמצום א', אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם, (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר ע"ש) וז"ש, שהתנין הגדול היה משיב קומת רוח דצמצום א' על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם, שהרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוה יותר. ורוח הזה דצמצום א' לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח הזו בקביעות, כי הרוח דצמצום א' אינו ראוי עוד להתעלות יותר. וז"ש, ולא מרפרפא לתתא.
פסקה נד
ועבר רוחא אחרא וכו': ועבר רוח אחר של מעלה, דהיינו רוח היוצא על מסך דצמצום ב', ונשב והכה ברוח ההוא שיצא על מסך דצמצום א', והשקיט אותו, שביטלו, ז"ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי קומת רוח הזאת דמסך דצמצום ב' אינו נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן כנ"ל בסמוך. וזהו שלמדנו שהקב"ה הכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצמצום א' לא היה יכול לברוא העולם, כנ"ל. וע"כ הכה בו הרוח דצמצום ב', וברא העולם.
פסקה נה
ויאמר אלקים יהי אור וגו': כי האיר האור של מעלה דהיינו הג"ר, כי יצאה הי' מן האויר ונעשה אור, כנ"ל (ב"א דף מ"ה ד"ה כד, ע"ש) שהכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום ולא כסה אותו, כלומר, שבטל קומת הרוח, שכסה התהום מלקבל הארת ג"ר, וכיון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש ויהי אור.
פסקה נו
דא נהיר על וכו': אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.
פירוש. כי כדי להשפיע לשאר המדרגות ירד האור לבחינת מים. מפני שנתמעטו הג"ר דג"ר שלו ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר המכונה מים, שזה נעשה מכח הכרעת קו האמצעי. וז"ש ומיא הוו נפקי מגו אפותיה. דהיינו ממסך דבחי"ג הנק' חוטם, המשמש לקומת החכמה דהיינו קומת ע"ב, (כנ"ל בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"א) ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח לבד. וז"ש, ורוחא נשיב לעילא. ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מכל מקום מחויב מתחילה לקבל ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר ונשאר בו"ק דג"ר. שה"ס ו"ק דקומת ע"ב, (כמ"ש לעיל ב"א דף פ' ד"ה אמנם ע"ש) ולפיכך אומר תחילה, דא נהיר על רישיה דהיינו בבחינת אור, אלא אח"כ שנעלמו הג"ר דג"ר והאור חזר לבחינת מים, אומר ומיא נפקי מגו אפותיה. אמנם לא תמיד מדייק הזהר בשמות הללו.
ונהיר מנהירו דא וכו': ומפרש, למה נפקי מיא וכו' ורוחא נשיב לעילא, ואומר, כי מקודם לכן האיר מאור השלם הזה עד שהיה יורד האור מן הבינה, ומנוצץ לע"ב אורות של השמש, שהוא ז"א, שהשיג קומת ע"ב, המכונה ע"ב אורות, שהוא קומת חכמה כנ"ל, כיון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם והיו עובדים אל השמש, דהיינו שהיו עובדים להמשיך האור ממנו מלמעלה למטה, כיון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור ממעלה למטה, העלה האור וגנז אותו. ולמה גנז אותו מפני מעשה הרשעים. משום שתנים הזה היה עולה ויורד והמשיך גם הוא האור ממעלה למטה בסבת מעשה הרשעים, והכה באלו היאורים, שהיה מחריבם בכח הדינים הנמשכים עם ההארה שממעלה למטה (כנ"ל ב"א נ"ב ד"ה שמאלא) עד שגנז האור ולא נגלה.
פסקה נז
וזרע ליה זרועא וכו': וזרע אותו זרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, שהוא הגנן של הגן. והזרע שזרע בגן, שהוא המלכות, הוא הגניזה וההעלמה של אור הזה. כלומר שההעלמה אינה בחינת העדר, אלא להיפך, שהוא בחינת זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מן הזרע.
פסקה נח
כד האי התנים וכו': כשהתנים הגדול הזה, ראה שצמח בגן, שהוא המלכות, הזרע של אור הזה, דהיינו שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, להנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון, ואז נתחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד שלו, של התנים. מטעם שיתבאר לפנינו, (באות ס"ב) הוא, התנים, הולך אל הזרע שנצמח ונעשה לאור בתוך הגן, שהוא המלכות, ומקבל אותו, והאיר בו, בהנהר, באור הגדלות של זרע הזה, והוא נקרא גיחון.
פסקה נט
ומגו ההוא רבו וכו': ומן גדלות ההוא של זרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, שכתוב, והורדתם אותו אל גיחון, וכתוב ומשח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה שמים אחרים עולים למלכות אחרת, ומלכות זה, מגיחון, הוא מלכות חזקה.
פסקה ס
והאי התנין הגדול וכו': ותנים הגדול הזה, התעורר אליו, לנהר גיחון, להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, שהם המלכות שלו, נתעלו בנהר ההוא, גיחון, להתחזק בו. וכל שאר היאורים, כולם עולים ויורדים בכחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור ההוא השוקט ונשקט בו. דהיינו שאינו פועל להשפעת החכמה.
פסקה סא
וכדין כד ההוא וכו': ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן ההוא שאמרנו באות נ"ז, אז יצא החשך הראשון, שמטרם יציאת האור, והכה על ראשו, של התנין, בנקב ההיא שנעשה בו. (כנ"ל אות נ"ג) ונפרש חוט אחד בין הארה ההיא שנשארה מאור הזה שנגנז, ובין חשכה ההיא של חשך הזה, הנ"ל, שכתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך.
פירוש. עתה מבאר סדר הגניזה, שהיא נעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. וכבר ידעת שעלית המלכות לבינה גורם להתחלקות כל מדרגה לשתים, כנ"ל (ב"א דף ד' ד"ה וביאור עש"ה) אמנם ב' פעולות יש כאן, שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה, שה"ס וחשך על פני תהום, ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה, שה"ס ורוח אלקים מרחפת על פני המים (כנ"ל אות נ"ד) ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכתר וחכמה, שנשארו במדרגה, לבחינת אור, דהיינו אור הקטנות דנפש ורוח המתלבש בב' כלים כתר וחכמה, שה"ס ההארה שנשתיירה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שמתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חשך.
וז"ש, כד ההוא אור אתגניז וכו': בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות, א) נפק חשך קדמאה, שהיתה ע"י עלית צמצום שבמלכות לבינה, שבסו"ה וחושך על פני תהום. ב) ובטש על רישיה בההוא נוקבא דאתמתחא ביה, שהחשך הכה, דהיינו שהתחבר, בנקב שנמתח בראשו על ידי עלית מסך המלכות לבינה, כנ"ל (אות נ"ג) דהיינו בסוד ורוח אלקים מרחפת וגו'. ואז אתפרש חד חוטא, שה"ס המסך המסיים את המדרגה מתחת כתר וחכמה, בין ההוא נהירו דאור דא דאתגניז, שהוא כתר וחכמה שנשארו במדרגה, ובין ההוא חשוכא דחשך דא, שהוא בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם מתחת מסך המסיים המדרגה.
פסקה סב
האי תנין תב וכו': ותנין הזה, בהבדלה ההוא של החוט שהבדיל, חזר והבדיל גם כן באלו היאורים מעל החשך, כלומר שנעשה גם בהם עלית המלכות לבינה שלהם בצמצום ומסך שבה, והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כו"ח שלהם שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם שיצאו ממדרגה והיו בחשך. ונבדלו הדגים למיניהם אלו מאלו בהבדלה ההוא שנעשה ביאורים.
פסקה סג
וכד אתפרשו וכו': וכשנבדלו מים העליונים הקדושים. דהיינו בעת הגדלות שחזרה המלכות ויצאה מן הבינה וחזרו בינה ותו"מ אל המדרנה, וכיון שכבר יש בה ה' כלים כח"ב תו"מ חזרו אליהם הג"ר ויש בה ה' אורות נרנח"י, ואז נקראים המים עליונים בשם קדושים, (כמ"ש בהקסה"ז ט"ז ד"ה וזה אמרו) אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך יאור השוקט הנברר מכולם, ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום.
פירוש. כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מן המדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ דמדרגה עליונה לכתר וחכמה של התחתונה ממנה. ולעת גדלות כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עמהם גם כתר וחכמה של התחתונה. ובזה מקבלים הכו"ח של התחתונה את הג"ר שבעליונה. (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף כ' ד"ה ואמא) כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו. וז"ש כל אינון יאורין אתפרשו, שנבדלו הכו"ח שלהם להשאר במדרגה, ובעת גדלות, ועאלו לגו ההוא יאורא שכיכא, כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו עולים עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר, וז"ש ונפקין ועאלין ביה תלת זמנין ביומא, דהיינו שמקבלים הג"ר, המכונים ג"פ ביום. כי התחתון העלה לעליון נעשה כמוהו. (ועי' לעיל בפתיחה לחכמת הקבלה אות צ"ג. ואות קמ"ד)
פסקה סד
וכל אלו נונין וכו': וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך יאורים האלו, מובדלים זה מזה, שמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד, ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מן המדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכורי מצרים ומכאן התפזרו לחוץ בכורים, דהיינו ממדרגות השייכים לבינה ותו"מ. וכולם נזונים משקוי של אלו היאורים. ותנין הזה הגדול שולט על כולם.
פסקה סה
וכלא בפרישו דמיין וכו': והכל הוא בהבדלה דמים עליונים מתחתונים, שכתוב, ויהי מבדיל בין מים למים. ונצטיינו מים הקדושים העליונים, שהם כו"ח, ונבדלו להיות למעלה, ומים תחתונים, שהם בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. ועל כן נקראים מלאכים העליונים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ותו"מ שבהם, למיניהם.
פסקה סו
ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו': הארץ, ה"ס המלכות, ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. זה סוד, כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, דהיינו שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מהפך כל אלו העשבים ליובש, עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין ומשקיט אותו למטה, דהיינו שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה, ואח"כ בגדלות, נעשה צמיחה חדשה, כנ"ל, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.
פסקה סז
מסטר שמאלא ולגו וכו': מצד שמאל, ומתוך יאור השוקט, יוצאים בהמות למיניהם, והולכים לקרב לאלו העשבים ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם תנין ההוא השולט בהם, ומסבבים אלו העשבים ואינם יכולים להנות מהם. חוץ, לפעמים, שרוח העליון אינו נושב, והוא התנים, מרחף רוח בנקב ההוא שבראשו, כמו שאמרנו לעיל, אז שולט רוח ההוא על העשבים, דהיינו שמייבש אותם כנ"ל.
פסקה סח
ויאורא שכיכא תב וכו': עוד יש לו אפשרות לקרב אל העשבים, הוא בשעה שיאור השוקט חוזר מן המלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים הולך בשקט, והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו שם ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים מסביב אותו היאור השוקט, והם גדלים בכל צד, אז עולה תנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים.
פירוש. כבר ידעת, שהעשבים, ה"ס האור שצמח מתוך החשך, (כנ"ל אות ס"ו) ומתוך שבכל פעם כשהתחתונים רוצים להמשיך החכמה מעלה למטה מתיבשים אלו העשבים שבמלכות, ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים. ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל שנוטים לחכמה לא יוכלו לקרב לאלו העשבים. וז"ש מסטר שמאלא ולגו יאורא שכיכא נפקין בעירין לזנייהו ואזלין למקרב לגבי דאינון עשבים ולא יכלין. שהוא מחמת שהם נוטים אחר חכמה, והעשבים דוחים הארת חכמה שבשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים, וכן, כל אלין יאורין וכו': וסחרין לאינון עשבים ולא יכלין. חוץ מבעת שיאור השוקט עולה למלכות ומקבל הארת העשבים ושב למקומו, אז יכולים גם הנמשכים משמאל להנות מהארתם, כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. וז"ש, ויאורא שכיכא וכו': ובגין דמימוי שכיכין וכו': שאין בהם דין, ואלין מגדלין בכל עיבר העשבים שבסביבתו מאירים לכל צד, דהיינו אפילו לשמאל שאינם דוחים חכמה. כדין סלקא ההוא תנינא ואתרבי בינייהו, אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להויתם מאירים שם גם לצד שמאל. ותב לכל אינון יאורין, וחוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.
פסקה סט
ויאמר אלקים יהי מארת וגו': זהו נחש בריח. ולמה נקרא בריח. משום שסוגר ב' הצדדים, שהם ב' קוין ימין ושמאל, ואינו מניח שיתפשט קו הג' המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.
פירוש. כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, שהוא קו האמצעי, שנקרא והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן ימין אל השמאל, נקרא נחש בריח (כמ"ש בזהר שמיני דף מ"ב). דהיינו שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניחו שיכריע בין הקוין. וז"ש אמאי בריח. בגין דסגיר לב' סטרין. להיותו סוגר ב' הקוין, ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח, ולכן נקרא גם הוא בריח. ומפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי, ולא נפיק לעלמין אלא חד זמנא ליובלא המוחין דבינה מכונים יובל. שבהם ג' קוין המכונים ג' זמנין. ואומר, שאינו יוצא להזיק אלא בזה שנאחז בקו שמאל דיובל המכונה חד זמנא, ואינו מניחו להתחבר בצד ימין.
פסקה ע
ובספרי קדמאי וכו': ובספרי הראשונים, אמרו על הכתוב יהי מארת, שזהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעץ הדעת. כשזה קם, נשבר תוקפו של התנים הגדול, שאין יכול לקום עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו תוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על תוקפו של ים. ותקפו של ים הוא התנים הגדול, כמש"א ודורך על במתי ים.