הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
וארא
פסקה א
וידבר אלקים אל משה וגו' באל שדי וגו': רבי אבא פתח, בטחו בה' עדי עד כי ביה הויה צור עולמים. בטחו בה' פירושו, כל בני העולם, צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות בטחונם בו.
פסקה ב
אי הכי מהו וכו': שואל, אם כן, מהו פירושו של עדי עד. ומשיב, אלא, צריך שיהיה תקפו של האדם במקום שהוא קיום וקשר של הכל, והוא נקרא עד, שהוא ז"א, כמו שאתה אומר בבוקר יאכל עד, (כמ"ש לעיל ויחי דף הנ"ד ד"ה ועל דא). ועד הזה הוא מקום המיחד לצד זה ולצד זה, דהיינו שהוא קו האמצעי המיחד צד ימין וצד שמאל זה בזה, להתקיים ולהתקשר, דהיינו שיתקיימו שני הקוים, ותקשרנה הארתם זה בזה. קשר בל ימוט.
פסקה ג
והאי עד תיאובתא וכו': ועד הזה בו תאות הכל. כמש"א עד תאות גבעות עולם. מי הן גבעות עולם. אלו הן שתי אמהות, דהיינו בינה ומלכות, שהן נקבות, ונקראות יובל ושמטה, שהבינה נקראת יובל והמלכות שמיטה. והן נקראות גבעות עולם. שכל אחת מהן נקראת גבעת עולם. עולם הן נקראות, כמו שאתה אומר, מן העולם ועד העולם. שפירושן, בינה ומלכות, ששתיהן נקראות עולם.
פסקה ד
ותיאובתא דלהון בהאי וכו': ותאותם היא ב עד הזה, שהוא ז"א, שלהיותו קו האמצעי, הוא הקיום של כל הצדדים, דהיינו של צד ימין וצד שמאל. וע"כ, תאות היובל, שהיא בינה, אל העד, הוא להעטיר אותו בג"ר, ולהמשיך לו ברכות שה"ס שפע החסדים, ולהריק עליו מבועים מתוקים. שה"ס חכמה ממותקת בחסדים. זהו שכתוב, צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. מלך שלמה ה"ס המלך שהשלום שלו שהוא ז"א, אמו ה"ס הבינה. תאות השמטה. שהיא המלכות, אל עד שהוא ז"א, היא להתברך ממנו ולהאיר ממנו, הרי כי ודאי הוא ש עד הזה תאות גבעות עולם הוא. שהן בינה ומלכות, זו להשפיע וזו לקבל.
פסקה ה
בגין כך בטחו וגו': משום זה, אומר הכתוב, בטחו בה' עדי עד, שהוא ז"א, כי משם ולמעלה, דהיינו חכמה בינה, שהם למעלה מז"א, הוא מקום מכוסה וגנוז, שאין מי שיכול להשיג שם, הוא מקום, שמשם יוצאים ומצטיירים העולמות, שהן זו"ן, זהו שכתוב, כי ביה הויה צור עולמים. יה הוא חכמה, הויה. הוא בינה, והם המציירים ומוציאים העולמים שהם זו"ן. וזהו מקום צפון וסתום, וע"כ, אוה"כ, בטחו בה' עדי עד. ללמד, שעד כאן, עד ז"א שנקרא עד. יש רשות לכל אדם להסתכל בו, מכאן ולהלאה, אין רשות לאדם להסתכל בו, דהיינו בחו"ב כנ"ל, כי הוא גנוז מכל אדם, ומי הוא המקום שאסור להסתכל בו, הוא יה הויה, שהם חו"ב, שמשם נצטיירו כל העולמות, ואין מי שיעמוד על אותו המקום. כדי להשיג מה.
פסקה ו
א"ר יהודה קרא וכו': אר"י, המקרא מוכיח עליו, על מניעת ההשגה למעלה מז"א, שכתוב, כי שאל נא לימים ראשונים וגו' מקצה השמים שהוא ז"א עד קצה השמים וגו', הרי מפורש בכתוב, שהשאלה וההשגה הוא רק במדרגת שמים, שהוא ז"א, מקצהו עד קצהו, שעד כאן יש רשות לאדם להסתכל, מכאן ולהלאה, דהיינו למעלה מז"א, אין מי שיכול לעמוד עליו.
פירוש, שבכל מדרגה ומדרגה יש בחינת ג"ר, ובחי' ז"ת שהוא ז"א, ואין השגה אלא בז"א של כל מדרגה, ואפילו בז"א דג"ר, שנקרא דעת, אבל בג"ר של כל מדרגה, אין מי שישיג שם, ואפילו בג"ר של מדרגת עשיה.
פסקה ז
ד"א בטחו וכו': פירוש אחר, בכתוב בטחו בה' עדי עד. הוא, כי, בכל ימיו של האדם הוא צריך להתחזק בהקב"ה, ומי שמשים בו בטחונו ותוקפו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם, שכל מי ששם תקפו בשם הקדוש מתקיים בעולם.
פסקה ח
מאי טעמא בגין וכו': שואל, מהו הטעם, ומשיב, משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש. זהו שכתוב, כי ביה הויה צור עולמים. שפירושו, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה נברא בדין, ועומד דהיינו שמתקיים, על דין. ז"ש, בראשית ברא אלקים, ששם הזה רומז על דין. מהו הטעם, הוא, כדי שיתנהגו בני אדם על פי דין, ולא יצאו לחוץ מן הדרך.
פסקה ט
תא חזי כתיב וכו': בוא וראה, כתוב וידבר אלקים אל משה. השם אלקים, רומז על גזירת הדין שעומד עליו. מה כתוב למעלה, וישב משה אל ה' ויאמר אדנ"י, באלף דלית נון יוד. שהוא שם המלכות. ראה תוקפו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, שהוא מלכות, אמר, אדנ"י למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני וגו' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. מי הוא שיוכל לומר כזה, אלא משה שידע, שמדרגה אחרת עליונה מן המלכות, נועד לו, כי היה מרכבה לז"א, שהוא בעלה דמטרוניתא.
פסקה י
אמר ר' יצחק וכו': בתחלה כשניתן לו הבית, שהוא מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א שהוא בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו, ואומר כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כן, לביתו אמר, שהוא מלכות ולא פחד.
פסקה יא
דבר אחר, וידבר אלקים: הוא גזרת הדין, כי השם אלקים הוא דין, דהיינו המלכות, ויאמר אליו אני הויה, היא מדרגה אחרת, דהיינו ז"א שהוא רחמים, ונקשר כאן הכל, דין ורחמים יחד, שהוא שלמות גדולה, זהו שכתוב, ויאמר אליו אני הויה, שהוא מדת הרחמים. אמר ר"ש, אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה אני הויה. הייתי אומר כך, שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כתוב, אלא וידבר אלקים אל משה מתחילה, ואחר כך, ויאמר אליו אני הויה, שמשמע שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.
פסקה יב
ואמר ר' יוסי וכו': ואר"י, משה אם לא היה בעלו של הבית, כמ"ש עליו, תפלה למשה איש האלהים, היה נענש על מה שאמר לאדנ"י, למה הרעות לעם הזה וגו'. אבל בשביל זה שהיה בעלו של הבית לא נענש. בדומה לאדם שנפל לו מריבה עם אשתו, שהיתה בת מלך, ואמר לה דברים שאינם הגונים, התחילה היא להתרעם, כיון שהתחילה לומר דבר, היה שם המלך, לקח לו המלך את הדבר, והיא שתקה ופסקה מלדבר. אמר לו המלך לבעלה, וכי לא ידעת שאני מלך, ולפני דברת דברים אלו. כביכול אף משה כן, שכתוב, וישב משה אל ה' ויאמר אדנ"י למה הרעתה וגו', מיד וידבר אלקים אל משה, שהיא מדת הדין, כי הבת מלך התחילה להתרעם, מיד לקח המלך את הדבר, ויאמר אליו אני הויה, הכי לא ידעת שאני מלך, ומלפני דברת דברים אלו.
פסקה יג
וארא אל אברהם וגו' באל שדי: שואל, למה שינה את השם כאן, מהשמות של מעלה שהם אדנ"י הויה אלקים, וכאן אמר אל שדי. ומשיב, אלא בדומה, למלך שהיה לו בת בלתי נשואה, והיה לו אוהב. כשרצה המלך לדבר עם האוהב שלח את בתו לדבר עמו, והיה המלך מדבר עמו על ידי בתו. הגיע זמנה של בתו להנשא. באותו יום שנישאה, אמר המלך, קראו לה מטרוניתא יקרה. ואמר לה, עד עתה דברתי על ידך למי שדברתי, מכאן ולהלאה, אני אומר לבעלך, והוא יאמר למי שצריך. לימים אמר לה בעלה דברי ריב לפני המלך, עד שהיא התחילה לדבר, לקח לו המלך את הדבר, אמר לו, וכי איני המלך, אשר עד יום הזה לא דיבר איש עמי אלא על ידי בתי, ואני נתתי לך את בתי, ודברתי עמך בגלוי, מה שלא עשיתי לאדם אחר.
פסקה יד
כך, וארא אל וגו' באל שדי: שהוא שם המלכות, מטרם שנזדווגה עם ז"א פנים בפנים. ופירושו, וארא אל האבות באל שדי שהיא המלכות, כשהיתה בביתי ולא נשאה, ולא דברו עמי פנים בפנים כמו שעשיתי לך, ואתה בהתחלת דיבורך, אמרת לבתי בפני דברים כאלו. אלא על כך כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, דהיינו לדבר עמהם במדרגה זו שדברתי עמך.
פסקה טו
ר' יוסי פתח וכו': רי"פ, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הארץ זו היא ארץ הקדושה של ישראל, שהיא עומדת להישקות ממנו, מן ה', ולהתברך ממנו מתחילה, ואחר כך ממנה נשקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, זו היא שאר הארצות, השותים ממנו. מאין לנו זה, כי כתוב והוא ישפוט תבל בצדק.
פסקה טז
כי הוא על ימים יסדה: אלו הם שבעה עמודים, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ דז"א, שהארץ נסמכת עליהם, והם שבעה ימים וים כנרת, שהוא המלכות, שולט עליהם. א"ר יהודה, אל תאמר ששולט עליהם, כי המלכות אינה שולטת על ז"ס דז"א, אלא שהים כנרת נתמלא מהם. כי המלכות מקבלת מהם. ועל נהרות יכוננה, שואל, מי המה הנהרות. ומשיב, אלא, כמש"א, נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים שהם ספירות היסוד דז"א, שנקרא נהר, כמש"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וע"כ כתוב ועל נהרות יכוננה.
פסקה יז
תא חזי האי וכו': בוא וראה, ארץ זו שהיא מלכות, נקראת בעת שהיא פב"פ עם ז"א, הנקרא ישראל, בשם ארץ ישראל, ושואל, יעקב. שהוא ישראל, למה אינו מושל עליה כמשה, הלא גם הוא מרכבה לז"א הנקרא ישראל. שהרי כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, שהוא שם הנוקבא בטרם שמזדווגת עם ז"א (:נ"ל אות י"ד.) ולא יותר.
פסקה יח
אלא יעקב הא וכו': ומשיב, אלא יעקב, הרי העמדנו, (לעיל ב"א אות קנ"ד) שלקח בית שלמטה, דהיינו בעולם הזה, וע"כ נעזב ממנו בית שלמעלה, שהיא מלכות, ועם בית שלמטה, דהיינו ד' הנשים, התקין בית העליון, שהוא המלכות, בי"ב שבטים, (כנ"ל ויחי אות תשצ"ח) בשבעים ענפים, היינו ע' שמות שלה (כנ"ל וירא ע"ח ד"ה בין) שה"ס ע' נפש שבאו למצרים. וכבר העמדנוהו, משה לקח בית העליון, שהוא המלכות, ועזב בית התחתון, כי נפרש מאשתו. וע"כ כתוב ביעקב, באל שדי, כנ"ל, כי רק באל שדי דיבר עמו הקב"ה ולא יותר מזה. ושמי הויה לא נודעתי להם, דהיינו לדבר עמהם במדרגה זו של הוי"ה, שהוא עליון.
פסקה יט
וארא אל אברהם וגו': א"ר חייא, פאר האבות היה יעקב, שהוא השלימות של הכל, בכולם כתוב אל אברהם אל יצחק, ובו נתוספה אות אחת, שנאמר ו אל יעקב, נתוספה בו ו, להורות, שהוא שלם יותר מכולם. ועם כל זה, לא זכה להשתמש בה, בהמלכות, כמו משה כנ"ל.
פסקה כ
וגם הקימותי את בריתי וגו': הוא, משום שנמולו, שכל מי שנמול יורש הארץ, וע"כ אוה"כ לתת להם את ארץ כנען. כי הארץ אינו יורש אלא צדיק, וכל מי שנמול נקרא צדיק, שכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כל מי שנמול ושומר אות הברית נקרא צדיק. בוא וראה מיוסף, שכל ימיו לא נקרא צדיק עד ששמר ברית ההוא, אות ברית קדש, כיון ששמר אותו במעשה דאשת פוטיפר, נקרא צדיק, דהיינו יוסף הצדיק.
פסקה כא
רבי שמעון הוה יתיב וכו': יום אחד היה ר"ש יושב, ור' אלעזר בנו ור' אבא עמו. א"ר אלעזר מקרא זה שכתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', מהו וארא, ואדבר היה צריך לומר. אמר לו ר"ש: אלעזר בני, סוד עליון הוא זה.
פסקה כב
תא חזי אית וכו': בוא וראה, יש צבעים הנראים, ויש צבעים שאינם נראים, ואלו הם סוד עליון של האמונה, ובני אדם אינם יודעים אותו ואינם מסתכלים בו. ואלו צבעים הנראים לא זכה בהם אדם, עד שבאו האבות ועמדו עליהם, דהיינו שהשיגו אותם. ועל זה כתוב, וארא שראו אלו צבעים הנראים.
פירוש. חג"ת דז"א שה"ס ג' קוין שלו, יש להם ג' צבעים, בסוד לבן אדום ירוק, (כנ"ל ב"א דף ע"ה אות ע"ב) וז"ס שאלו החג"ת מכונים גוונים. ומהם נמשכים ג' הקוין למלכות בהארת החכמה המכונה ראיה. אמנם החג"ת במקומם עצמם הם מכוסים ונעלמים מחכמה ואינם מאירים אלא באור החסדים, והוא מטעם כי חפץ חסד הוא, כי להיותו נמשך מבינה הוא אוהב החסדים יותר מחכמה. ונמצא שרק ג' הגוונים הנמשכים למלכות המה מאירים בהארת החכמה המכונה ראיה, וע"כ הם מכונים גוונין דמתחזיין, כלומר, שיש בהם חכמה, אבל ג' הגוונים שבמקומם עצמם בז"א, הם גוונין דלא מתחזיין, כלומר שאין בהם חכמה המכונה ראיה.
וז"ש, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן, שהם חג"ת דז"א הנקראים אבות, ועמדו עליהם שהאבות האירו ג' הצבעים שלהם אל המלכות, ושם במלכות נעשו גוונין דמתחזיין, ועל כן כתוב וארא, דחמו אינון גוונין דאתגליין, דהיינו אחר שנמשכו אל המלכות, שבה מתגלים ג' הצבעים בהארת החכמה. אבל בעודם בז"א הם סתומים ואינם נראים, כי החסדים שבו מכוסים מחכמה.
פסקה כג
ומאן גוונין דאתגליין וכו': ומי המה הצבעים שנתגלו, הם של אל שדי, שהוא המלכות, שהם המראה של צבעים העליונים, שבחג"ת דז"א, ואלו הם צבעים הנראים. כלומר שיש בהם חכמה. והצבעים שלמעלה, שבחג"ת דז"א, הם סתומים שאינם נראים, דהיינו שאין בהם חכמה אלא אור החסדים בלבד כנ"ל, לא עמד איש עליהם להשיגם שם בז"א, חוץ ממשה. ועל זה כתוב, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, שפירושו, שלא נתגליתי להם בצבעים עליונים. שבחג"ת דז"א, הנקרא הוי"ה. ואם תאמר, שהאבות לא היו יודעים השם הויה, שהוא חג"ת דז"א, שזה אי אפשר כלל, כי האבות הם מרכבה לחג"ת דז"א אלא היו יודעים מתוך אלו הצבעים שנתגלו במלכות. פירוש. שבחינת הידיעה והשגה שלהם לא היתה מחג"ת הסתומים שבז"א, אלא רק אחר שנמשכו המראות דחג"ת אל המלכות, ושם במלכות היתה ידיעתם והשגתם. כי שם הם מתגלים בהארת החכמה אבל במקומם עצמם, הרי הם סתומים. מחכמה. כמבואר.
פסקה כד
כתיב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע: שואל, והמשכילים יזהירו, מי הם המשכילים. ומשיב, אלא זה הוא, אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גבהם. והם הנקראים משכילים. יזהירו כזהר הרקיע, שואל מי הוא הרקיע. ומשיב, זהו רקיע של משה העומד באמצע, דהיינו ז"א שה"ס קו אמצעי הכולל גם את שני הקוין, ימין ושמאל. וזהר זה שלו הוא סתום ואינו מגולה בחכמה הנק' זהר, אבל האור שלו גדול. מצבע שלו, הכולל כל ג' הצבעים, עומד ומאיר על הרקיע שאינו מאיר, שהוא המלכות, שהצבעים נראים בו, דהיינו שמאיר בחכמה הנקראת ראיה כנ"ל. ואלו הצבעים, אע"פ שנראים בו, אינם מאירים כזהר של אותם שהם בצבעים סתומים, שהם צבעים דז"א, הנקרא רקיע המאיר.
פסקה כה
תא חזי ארבע וכו': בוא וראה, ארבעה אורות הם שלשה מהם, דהיינו חג"ת, הם סתומים. ואחד דהיינו המלכות, הוא נגלה. ואלו הן, א) אור המאיר, שהוא חסד וקו ימין. ב) אור המזהיר, שהוא גבורה וקו שמאל, והוא מאיר כזהר השמים לטוהר. וע"כ נקרא מזהיר, מפני ששורש החכמה הוא מקו שמאל, המקבל משמאל דבינה, והארת החכמה מכונה זהר, (כנ"ל שמות דף א' אות א') ג) אור ארגמן, שהוא ת"ת וקו אמצעי, הלוקח כל האורות, שקו אמצעי כולל הימין והשמאל. ד) האור שאינו מאיר, שהוא המלכות, שהוא מסתכל אל אלו ג' אורות הנ"ל, ולוקח אותם. ואלו האורות נראים בו, כמו העששית, שהוא לוח מתכת המבריקה, שעומדת כנגד השמש, והשמש נראה בה, כן נראים במלכות ג' אורות דז"א הנקרא שמש. ומבחינה זו נקראת המלכות עששית המקבלת משמש והשמש נראה בה.
פסקה כו
ואלין תלת דקאמרן וכו': ואלו ג' אורות שאמרנו לעיל, הם סתומים במקומם בז"א, ועומדים על אור זה הרביעי שנתגלה, שהוא המלכות. כלומר שג' האורות נמשכים לאור הד' ששם מתגלים ג' האורות, ומאירים בחכמה. וסוד הזה הוא העין.
תא חזי בעינא וכו': בוא וראה, בעין יש ג' צבעים, לבן אדום ירוק, שנתגלו בהארת חכמה ורשומים בו, דהיינו באור הד' שבו שהוא השחור שבעין, וכולם אינם מזהירים, משום שעומדים באור שאינו מאיר, כי עקרם הוא השחור שבעין, שהוא המלכות, והוא אספקלריא שאינה מאירה. ואלו ג' הצבעים שבעין, הם כמו אלו ג' צבעים דז"א הסתומים העומדים עליהם. כלומר שהם בחינת ג' קוין דז"א אלא שמאירים ומתגלים במקום המלכות. ואלו הם שנראו אל האבות כדי לדעת ולהשיג אלו ג' הסתומים שבז"א המתגלים מתוך אלו שאינם מאירים, דהיינו הג' שבמלכות. ואלו המזדהרים והם סתומים שהם הג' שבמקום ז"א, נתגלו למשה ברקיע שלו. ואלו עומדים ומשפיעים על אלו ג' צבעים הנראים בעין. דהיינו על אלו הנראים אל האבות.
פסקה כז
ורזא דא סתים וכו': וזה סוד, שהרוצה לראות ג' הסתומים שבז"א, אומרים לו, סתום עיניך, דהיינו שלא ימשיך חכמה המכונה עינים, ותסבב את גלגלך, שבעין, על ג' דוכתי, חולם שורק חירק, הממשיכים ג' קוין חג"ת, כנ"ל ובזה יתגלו אלו ג' גוונים דז"א המאירים בחסדים, שמזדהרים מזהר קו שמאל אבל הם סתומים ומכוסים, משום שלא ניתן רשות לראות אלא בעינים סתומים, כי הם ג' צבעים הסתומים העליונים שבז"א, העומדים ומשפיעים לאלו ג' צבעים הנראים במלכות, שאינם מאירים.
פסקה כח
ועל דא קרינן וכו': ועל זה למדנו, משה זכה באספקלריא דנהרא, שהם ג' קוין דז"א הנ"ל, העומדת ומאירה על אספקלריא ההיא שאינה מאירה, שאר בני העולם לא זכו, אלא באספקלריא ההיא, שאינה מאירה, שהיא המלכות. והאבות היו רואים, מתוך אלו ג' צבעים המתגלים במלכות, את אלו ג' הצבעים הסתומים העומדים עליהם, ומאירים להם, שהם ג' קוין דז"א, שהם, דהיינו ג' הנראים במלכות, אינם מאירים, ונמצא שגם האבות השיגו את החג"ת דז"א, אבל לא ממקומם בז"א, כמו משה, אלא מתוך החג"ת המקובלים במלכות ונראים שם. וע"כ כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, דהיינו באלו ג' צבעים הנראים, במלכות, הנקראת אל שדי.
פסקה כט
ושמי הוי"ה לא נודעתי להם: אלו הם צבעים העליונים הסתומים והמאירים שה"ס חג"ת דז"א הנקרא הויה, שזכה בהם משה להסתכל בהם. וזה סוד, שהעין הוא פעם סתומה ופעם פתוחה ומגולה, אם היא סתומה, היא רואה אספקלריא המאירה, שהוא חג"ת דז"א, ואם נתגלתה, רואה האספקלריא שאינה מאירה, שהיא המלכות כנ"ל. וע"כ, אוה"כ, וארא, שהיא באספקלריא שאינה מאירה, שהיא בנגלה, שג' הצבעים נראים בה כנ"ל, בה כתוב ראיה. אבל, באספקלריא המאירה, שהיא ז"א, שהוא סתום, דהיינו שאין בו ראיה, כתוב בו ידיעה, שכתוב ושמי הויה לא נודעתי ולא כתוב לא נראיתי. כי אין ראיה אלא במלכות. (עי' לעיל ב"א אות ס"ט) באו ר' אלעזר ור' אבא ונשקו ידיו של ר"ש, בכה ר' אבא, ואמר, אוי כשתסתלק מן העולם וישאר העולם יתום ממך, מי יכול להאיר אז דברי תורה.
פסקה ל
פתח ר' אבא וכו': פר"א ואמר, ואמרתם כה לחי ואתה שלום וגו'. שואל, כתוב, ואמרתם כה לחי, שפירושו כן ראוי להיות עושר וכבוד לאיש חי, דהיינו לאיש צדיק. וכי דוד לא היה ידע את נבל שהוא רשע, שהוא אמר בשבילו לומר לו כה לחי. ומשיב, אלא, אותו יום, יום טוב של ראש השנה היה והקב"ה יושב בדין על העולם, ובשביל הקב"ה אמר, ואמרתם כה לחי, כדי לקשר כה שהיא המלכות, לחי, שהוא היסוד דז"א, שכל החיים תלויים בו. ואתה שלום, שואל מהו ואתה, אתה היה צריך לומר, למה לי כאן ו החיבור, ומשיב, אלא ואתה, הכל אמר להקב"ה, כדי לקשר קשר האמונה, שהוא המלכות, הנקראת אתה בז"א שנקרא ו וכראוי להיות, ע"כ כתוב ואתה, עם ו'.
פסקה לא
מכאן אוליפנא וכו': מכאן אני לומד, אשר לאדם רשע אסור להקדים לו שלום, ואם הוא מוכרח להקדים לו שלום, יקדים לו שלום כמו דוד שברך את הקב"ה, והיה נראה שבשביל נבל אמר. ואם תאמר שרמאות היתה, אינו כן, כי כל מי שמעלה דבריו אל הקב"ה, ונראה שבשביל האדם אמר, אינו רמאות. משום שכך דרכם של צדיקים, שמדברים לאדם, כפי הנדמה, אבל הם מעלים דבריהם אל הקב"ה. כדי לקיים הכתוב, שויתי ה' לנגדי תמיד. ומי שמקדים שלום אל צדיק, הוא שוה כמו שמקדים שלום אל הקב"ה. כל שכן אדוני, דהיינו ר"ש, שהוא השלום של מעלה ושל מטה.
פסקה לב
וארא אל אברהם וגו': ר' חזקיה פתח, אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון וגו'. כמה הם האנשים אטומים, שאינם יודעים ואינם מסתכלים על מה הם נמצאים בעולם. שהרי הקב"ה כשברא את העולם עשה את האדם בצלמו, והתקין אותו בתקוניו, כדי שיעסוק בתורה וילך בדרכיו.
פסקה לג
דהא כד אתברי וכו': כי כשנברא אדם הראשון, הוא נתתקן מעפר בית המקדש שלמטה, שהוא המלכות שנקראת עפר, אבל ממלכות הממותקת בבינה, שנקראת עפר בית המקדש שלמטה. וארבע רוחות העולם שהם חו"ג תו"מ, התחברו במקום ההוא שנקרא בית המקדש, דהיינו במלכות הממותקת בבינה, ואלו ארבע רוחות העולם התחברו בארבע צדדים, שהם יסודות העולם, שהם אש רוח מים ועפר. שהם פנימיות חו"ג תו"מ, והתחברו ד' רוחות העולם, בד' יסודות העולם ותקן הקב"ה מהם גוף אחד בתקון העליון. שהוא בינה, כלומר, שהמלכות שבו היתה ממותקת בבינה. ונמצא, שגוף הזה התחבר משני עולמות מעולם הזה התחתון שהוא מלכות, ומעולם העליון, שהיא בינה, וה"ס ב' נקודין שנתחברו יחד. (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב' נקודין).
פסקה לד
אר"ש ת"ח וכו': אמר ר' שמעון, בוא וראה, ארבע הראשונות, שהם ד' רוחות העולם, ה"ס האמונה, שהיא הנוקבא שנתקנה בהן, הם אבות של כל העולמות, כי כל העולמות: בינה, ז"א ומלכות שבאצילות, וג' עולמות בי"ע נתקנו מחו"ג תו"מ אלו, שהם ג' קוין והמלכות המקבלת מהם. והם סוד המרכבה העליונה הקדושה, דהיינו הבינה שהיא מרכבה אל החכמה. ואלו ד' היסודות, אש, רוח, מים, ועפר, אלו הם סוד עליון שבד' רוחות העולם, כלומר, שהם הפנימיות שבחו"ג תו"מ. ומאלו ד' יסודות ארמ"ע, יוצאים זהב וכסף נחשת וברזל, דהיינו מזווג ז"א ומלכות בשליטת האש מקו שמאל יוצאת הזהב, ומזווג ז"א ומלכות בשליטת המים מקו ימין יוצא הכסף, ומשליטת קו האמצעי יוצאת הנחשת. ומן המלכות כשהיא בלי זווג עם ז"א יוצא הברזל. ומתחת אלו הד', יש מתכות אחרות הדומים להם. כי ממתכת הזהב נולד סוספיתא ירוקה וממתכת הכסף עופרת וכו', (כמ"ש להלן אות מ"ה).
פסקה לה
ת"ח אש וכו': בוא וראה, אש רוח מים ועפר, אלו הם ראשונים ושרשים שלמעלה ומטה, ותחתונים ועליונים עומדים עליהם. פירוש כי ה"ס ג' הנקודות, חולם שורק חירק עם המלכות המקבלתם. וכמ"ש לעיל (ב"א אות ל"ח) דלית זרעא דאזדרע בר ברזא דא של ג' הנקודות חלם שורק חירק. הרי שד' יסודות ארמ"ע הם שרשים לכל. ופירוש ג' הנקודות תמצא לעיל (ב"א דף ט"ו, ד"ה ההוא נקודה ע"ש).
ואלין אינון ארבע וכו': ואלו ד' יסודות ארמ"ע, הם ד' לארבע רוחות העולם, כי הם ביחס חיצוניות ופנימיות, וע"כ הם עומדים באלו הארבע: צפון, דרום, מזרח, ומערב, שאלו הם ארבע רוחות העולם, וד' יסודות ארמ"ע עומדים בהן: האש, עומדת בצד צפון, שהוא נקודת השורק, קו שמאל, וספירת הגבורה. הרוח, לצד מזרח, שהוא נקודת החירק קו אמצעי וספירת ת"ת. המים, לצד דרום, שהוא נקודת החולם, קו ימין, וספירת החסד. עפר, לצד מערב, שהוא ספירת המלכות המקבלת לתוכה, אלו, אש רוח ומים. ואלו הארבעה יסודות ארמ"ע קשורים בארבע הרוחות צפון דרום מזרח ומערב, וכולם אחד, אלא שמלובשים זב"ז על דרך חיצוניות ופנימיות. ואלו ארמ"ע עושים ארבע מתכות דהיינו ע"י זווג עם המלכות (כמ"ש להלן אות מ"ג) שהם זהב כסף נחשת וברזל. וביחד הם י"ב בחינות, וכולם אחד. דהיינו ג' קוין ומלכות המקבלתם. והם ג"פ ד' כי שמונה הראשונים הם פנימיות וחצוניות, וד' מתכות הם תולדות הנולדות מהם כמ"ש לפנינו.
פסקה לו
ת"ח אש הוא וכו': בוא וראה, האש, הוא בקו שמאל לצד צפון שהוא גבורה. כי האש, בה תוקף החום ותוקף היובש בו. והפוכו הוא הצפון, שהוא קר ולח, ונמזג אחד באחד והם אחד. המים, הם בקו ימין, והוא לצד דרום, שהוא חסד, והוא חם ויבש, כמ"ש לפנינו. והקב"ה כדי לחברם יחד, עשה מזג של זה כמזג של זה.
פסקה לז
צפון הוא קר ולח וכו': ומפרש יותר. הצפון שהוא קר ולח ניתן בו האש שהוא חם ויבש. וכן החליף אותם לצד דרום, הדרום, שהוא חם ויבש, ניתנו בו המים, שהם קרים ולחים. ועתה מבאר ענין המיזוג שמזגם יחד. ואומר, והקב"ה מזג אותם כאחד כי יוצאים מים מדרום ובאים בתוך הצפון, ונמשכים המים מצפון. וכן האש יוצאת מצפון ובאה בתוקפו של הדרום, ויצא תוקף החום לעולם מן הדרום. הרי שהצפון מוציא המים השייכים לדרום. והדרום מוציא החום השייך לצפון. משום שהקב"ה עשה, שישאילו זה מזה, וכל אחד ואחד השאיל לחבירו משלו כראוי לו. כעין זה, רוח ומזרח, שהם חם ולח, יש בהם ב' הפכים, כי החם נמשך מן האש שבצפון, והלח נמשך מן המים שבדרום. כדי שישאיל כל אחד לחבירו, ויכללו זה בזה להתחבר יחד.
פסקה לח
ת"ח אשא מסטרא וכו': עתה מבאר ההפכיות שיש ברוח ומזרח. ואומר, בוא וראה, האש הוא מצד זה מדרום, והמים מצד זה מצפון. והם במחלוקת, שהאש רוצה לבער המים, והמים לכבות האש. בא הרוח ביניהם ואוחז בב' הצדדים יחד. שמקיים את שניהם. ז"ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי האש עומד למעלה בצד דרום. והמים בצד צפון, הרוח בא ביניהם ואחז בב' הצדדים וביטל את המחלוקת. העפר, המים והרוח והאש עומדים עליה ובכח של ג' הללו שעומדים עליה, היא מקבלת מכולם.
פסקה לט
ת"ח רוח ומזרח וכו': ומבאר יותר ואומר, בוא וראה. הרוח העומד בצד מזרח, הנה המזרח חם ולח, וכן הרוח הוא חם ולח. ומשום זה הוא אוחז בב' הצדדים, כי האש הוא חם ויבש, והמים קרים ולחים, נמצא הרוח שהוא חם ולח, שהצד החם שבו אוחז באש, והצד הקר שבו אוחז במים. ועל כן עשה שלום ביניהם וביטל את המחלוקת של אש ומים.
פסקה מ
עפר איהו קר וכו': עפר הוא קר ויבש וע"כ הוא מקבל עליו את כולם, דהיינו את האש והמים והרוח, וכולם עושים בו את עבודתם ומקבל מכולם כדי להוציא בכוחם מזונות לעולם. כי העפר נאחז במערב, שהוא קר ויבש כמו המערב. והצד שהוא קר בעפר, נאחז בצפון שהוא קר ולח, כי הקר נאחז בקר, וע"כ הצפון נאחז מצד זה במערב. הדרום שהוא חם ויבש נאחז היבש שלו ביבש שבמערב שבצד האחר שבמערב. ונאחז המערב בב' הצדדים.
פסקה מא
וכן אתאחיד דרום וכו': וכן נאחז הדרום במזרח, כי החום שבדרום נאחז בחום שבמזרח. וכן נאחז המזרח בצפון כי הלח שלו נאחז בלח שבצפון עתה נמצא, דרומית מזרחית כלומר שקשורים זה בזה על ידי החום שבשניהם. מזרחית צפונית, ע"י הלח שבשניהם. צפונית מערבית ע"י הקר שבשניהם. מערבית דרומית ע"י היובש שבשניהם. וכולם כלולים זה בזה, שמשתלשלים אחד בחברו.
ביאור המאמר. הנא מובאים כאן ג' מיני כינוים אל ד' הבחינות חו"ג תו"מ, שהם ג' קוין הנמשכים מג' נקודות חולם שורק חירק, ומלכות המקבלת אותם. א) דרום, צפון, מזרח, ומערב. ב) אש, מים, רוח, ועפר. ג) חם ויבש, קר ולח, חם ולח, קר ויבש. וצריכים להבין פירושם וההפרש שביניהם. והנה כפי שמבואר בכל המקומות שבזהר, נחשב הדרום לחסד, שהוא מים. והצפון לגבורה שהוא אש. והמזרח לת"ת שהוא רוח. והמערב לעפר שהוא מלכות. וכן אש הוא גבורה ודינים, ומים הוא חסד, ורוח הוא ממוזג מחסד ודין, ועפר הוא מלכות. ומוסיף כאן לבאר שבכל אחת מאש רוח מים עפר יש שתי בחינות. האחת תורה על מדת הדין שבה והשניה תורה על דרך השפעה שלה. ונודע שיש ב' בחינות דינים: א' דינין דנוקבא הבאים מחמת המסך שבמלכות, המכונים חום. ב' דינין דדכורא, הבאים מחמת המשכת הארת החכמה משמאל ממעלה למטה, שמקפיאים האורות ואינם נמשכים למטה. המכונים קר. בסו"ה מבטן מ"י יצא הקרח. (כמ"ש בבראשית א' דף רנ"ז ד"ה והיינו ע"ש). וכן ב' בחי' בדרך ההשפעה א' ממטה למעלה שהוא בחי' שפע של ו"ק חסר ג"ר, ונקרא יבש, שאינו נמשך למטה. ב' מלמעלה למטה, שהוא בחי' שפע של ג"ר, הנקרא לח, דהיינו נוזלים הנמשכים ממעלה למטה.
וז"ש, (באות ל"ו) דהא אש תוקפא דחמימותא ביה, דהיינו דינין דנוקבא הבאים מחמת המסך. ויבישו דיליה תקיף, היינו בחינת השפע שבו שהולך ממטה למעלה ואינו נשפע ממנו למטה, וכמו יבש הוא כלפי מטה. והמים הם קר ולח, כי הדינין שבהם אינם אלא דינים דדכורא המכונים קרח וקפאון. אבל כשמתוקנים כהלכתם הם מאירים מלמעלה למטה כמו נוזלים, וזה נקרא לח. והרוח הוא חם ולח, כי יש בו דינים דנוקבא המכונה חם, ומכל מקום השפע שלו הוא בחינת ג"ר, ונשפע ממעלה למטה, המכונה לח. כלומר נוזלים. והעפר, הוא קר ויבש, שיש בו דינין דדכורא המכונה קר. ואינו מאיר אלא ממטה למעלה, ואינו נוזל כלום למטה, המכונה יבש. שהוא הארת ו"ק כנ"ל. הרי שמבאר ב' בחינות, א) מבחינת הדין ב) מבחי' השפע, שיש בכל אחת מד' בחינות אש מים רוח ועפר.
ויש להבין טעמם של הדברים, מי גרם להתחלקות הדינין והשפע בין ארבע הבחינות, בשיעורים הנ"ל. והענין הוא. כי כבר ידעת שד' הבחינות: דרום צפון מזרח מערב, או הפנימיות שלהם, שהם: אש, מים, רוח, ועפר, נמשכות מג' הנקודות: חולם שורק וחירק, ומלכות המקבלתם, היוצאות במדרגת הבינה, שכל המוחין דזו"ן דאצילות ובי"ע יוצאים משם בסדר הזה. כי תחילה צריכים להמתיק המלכות בבינה, ומעלים המלכות למקום בינה, ואז יוצאים שם הו"ק, דהיינו הקטנות, כי אז נבקעת המדרגה לב' חצאים, אשר כתר וחכמה נשאר במדרגה, והמלכות שעלתה תחתיהם מסיימת את המדרגה, ובינה וזו"ן של המדרגה נופלים לחוץ המדרגה, דהיינו למדרגה שמתחתיה. וה"ס נקודת החולם, וה"ס כלים דפנים וצד ימין, שיש לה ב' כלים כתר וחכמה וב' אורות, רוח ונפש. וחסרה ג"ר. מחמת החסרון של ג' כלים, בינה וזו"ן שנפלו מן המדרגה. ובעת ההיא היא נבחנת לאש, שהיא חם, שפירושו דינין דנוקבא הנמשך מן המסך דמלכות שבקע המדרגה. וגם נבחנת ליבש, שפירושו שהאורות נמשכים בה ממטה למעלה, שכלפי מטה נחשבת ליבש כנ"ל. והנה נתבאר הטעם למה האש הנמשך מנקודת החולם הוא חם ויבש. וכן צד דרום. כמ"ש להלן. דף ט"ו ד"ה ועם זה תבין.
ועתה נבאר נקודת השורק. והוא, כי ע"י מ"ן נמשכת הארת ע"ב ס"ג דא"ק, שבהם שולטת המלכות דצמצום א' העומדת במקומה אחר סיום ז"א, והארה זו מורידה גם המלכות המסיימת שעלתה למקום בינה, ומחזירתה למקום המלכות. ואז אותם בינה וזו"ן שנפלו מן המדרגה מחמת עליתה, חוזרים להמדרגה כמקודם, וכיון שכבר נמצאו ה' כלים כח"ב זו"ן במדרגה, מתלבשים בהם ה' אורות נרנח"י, וחוזרת המדרגה לבחי' ג"ר.
אמנם נקודת החולם, נשארה כמו שהיתה לפני ירידת המלכות למקומה, ולא נשתנתה מחמת המשכת הג"ר, וכל המשכה חדשה הזו, קבלו הבינה וזו"ן שחזרו אל המדרגה אחר נפילתם. אלא שנעשו לב' קוין בתוך המדרגה, כי נקודת החולם, שבה כתר וחכמה, נעשתה לקו ימין. ונקודת השורק, שבה בינה וזו"ן שחזרו לבחינת ג"ר, ע"י ירידת המלכות למקומה, נעשתה לקו שמאל.
עוד צריך שתדע. כי בנקודת השורק הזו, יש שני מיני המשכות. א) שהוא משמש להגדיל את החסדים, שמקבל מן החולם. ואז יש שלום גדול ביניהם. ב) שממשיך אור החכמה ממעלה למטה, אז נעשה מחלוקת ביניהם. כי נקודת השורק רוצה לבטל את נקודת החולם, וכן להיפך נקודת החולם רוצה אז לבטל את נקודת השורק. ואז נקפאים האורות שבשורק. וענין מחלוקת הזו נתבאר היטב, (לעיל בראשית א' דף נ"ז ד"ה וזה ע"ש). ואלו ב' מיני המשכות שבנקודת השורק, הבאנו לעיל במדרגות אברהם, בסוד קריבה למצרים ובסוד ירידה למצרים (בפרשת לך דף מ"ד ד"ה ויהי) ותדע, שמה שאומר הזוהר כאן, שצפון שהוא נקודת השורק, הוא בחינת מים שטבעו קר ולח נאמר על ההמשכה של מין הא' הנ"ל, שאז הוא לח, דהיינו שנמשך ממעלה למטה כמו נוזלים. ואז הוא קר, שפירושו שורש לדינין דדכורא, שאם ימשיך ההמשכה דמין הב' תתגבר קרירות הזו שבו, ויקפאו המים, אבל כל עוד שהוא בהמשכה דמין הא', אינם נקפאים אלא נוזלים, והם רק קרים, שהוא שורש לקפאון. והנה נתבאר למה המים הנמשכים מנקודת השורק הם קר ולח.
ועם זה תבין ג"כ למה שינה כאן הזהר משאר המקומות, לומר שדרום ה"ס אש, וצפון ה"ס מים. הוא מפני שהדרום נמשך מנקודת החולם, שהוא אש, דהיינו חם ויבש כמבואר לעיל. והצפון נמשך מנקודת השורק, שהוא מים, דהיינו קר ולח. כמבואר. ומ"ש, שדרום הוא חסד ובחי' מים, וצפון הוא דין ובחי' אש, יתבאר מיד לפנינו.
ועתה נבאר נקודת החירק. כי מטבע נקודת השורק, שאחר שהשלימה ההמשכה דמין הא' הנזכרת, היא ממשיכה ההמשכה דמין הב' הנזכרת, המביאה אותה לידי מחלוקת עם נקודת החולם, שאז נקפאים בה האורות, ונסתמת. ואז ז"א עולה למ"ן לבינה, שיש בו מסך דבחי"א, המכונה מסך דחירק. אשר מסך זה ממעט את נקודת השורק מג"ר לו"ק, (כמ"ש בפ' לך דף י"ג ד"ה ונתבאר עש"ה) שעי"ז נכנע נקודת השורק, תחת נקודת החולם, ונעשה שלום ביניהם, דהיינו שמקיים הארת שניהם, אלא שהימין שהוא דרום, יאיר ממעלה למטה והשמאל שהוא צפון, יאיר ממטה למעלה בלבד. כמ"ש לעיל (ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת ע"ש) ונמצא בזה שנתחלפו המוחין, כי המים שהיו בצפון בבחי' קר ולח באו עתה לדרום, שמושפעים שם מלמעלה למטה, כנ"ל. וה אש שהיתה בדרום באה לצפון, משום המסך דחירק שמיעט אותו מג"ר לו"ק, ויש בו דינין דמסך ואין המוחין שבו נוזלים ממעלה למטה, וע"כ הוא חם, מחמת הדינין דנוקבא שבמסך דחירק, והוא יבש, שאינו משפיע עוד מלמעלה למטה, אלא ממטה למעלה בלבד. הרי שמחמת הכרעת קו האמצעי, נתחלפו המוחין, שהאש שהיתה בדרום באה לצפון, והמים שהיו בצפון באו לדרום.
ותדע שהתחלפות הזה שאמרנו, הוא רק בפנימיות דהיינו במוחין שנקראים אש ומים. אמנם החיצוניות שהם הכלים הנקראים דרום צפון, אינם משתנים כלום, ונשארים כמו שהיו ממקום יציאתם מטרם הכרעת קו אמצעי, שהדרום היה ונשאר חם ויבש, והצפון היה ונשאר קר ולח. ומחמת זה נעשה הפכיות בין המוחין והכלים כי הכלי דימין שהוא דרום, הוא תמיד חם ויבש, משא"כ המוחין שבו שלאחר הכרעת הקו האמצעי, הם קר ולח, כנ"ל. והכלי דשמאל הנקרא צפון, הוא תמיד קר ולח, אבל המוחין שבו לאחר הכרעת קו ימין, הם חם ויבש. ובדברים הללו מתבארים כל דברי המאמר שלפנינו. ואביא רק איזה מקומות, שצריכים להסברה מיוחדת.
והנה מה שאומר (באות ל"ה) אש לסטר צפון וכו' מים לסטר דרום, וכו' היינו לאחר הכרעת קו האמצעי, שכבר נתחלפו המוחין. וז"ש (באות ל"ו,) תא חזי אש הוא בשמאלא לסטר צפון, היינו לאחר הכרעת קו האמצעי, דהא אש תוקפא דחמימותא ביה, דהיינו דינין דנוקבא שנקראים חם, כנ"ל. ויבישו דיליה תקיף, היינו שאינו משפיע כלום למטה אלא ממטה למעלה בלבד. וצפון בהפוכא דיליה הוא, כי הכלי שנקרא צפון אינו משתנה כלום מחמת ההכרעה דקו אמצעי, ונשאר קר ולח כמקודם, כנ"ל, ונמצא שהוא בהיפך מן המוחין המלובשים בו, כי המוחין נשתנו מחמת הכרעת קו אמצעי שהמים באו בדרום והאש בצפון, שהוא חם ויבש, אבל הצפון שהוא הכלי, עודו נשאר בבחינת מים כמקודם ההכרעה, שהוא קר ולח. הרי שהצפון הוא בהיפך מן המוחין המלובשים בו, שהם האש. מים לימינא והוא לסטר דרום, שהכלי הוא חם ויבש, והמוחין הם מים, שהם קר ולח. והם ג"כ הפוכים זה לזה. וז"ש צפון איהו קר ולח נתלבש בו אשא חם ויבש, וכן אחלף לון לסטר דרום, דרום איהו חם ויבש, כי הכלי אינו משתנה, נתלבשו בו מים, קרים ולחים. שבאו מצפון לדרום כנ"ל.
ועוד יש לדעת. שמסבת התהפכות המוחין, אין המוחין נשלמים אלא על ידי הכלי, שהיה להם מקודם הכרעת קו האמצעי. וז"ש דנפקי מיא מדרום, ועאלין בגו צפון, משום שהכלי שהוא דרום, אינו יכול להשלים הג"ר שבמוחין דמים, עד שבאים בחזרה אל הכלי שלהם, שהוא צפון, ומצפון נגדי מיא, כי בצפון מקבלים שלמותם. וכן במוחין דאש שבכלי דצפון, נפיק אשא מצפון ועאל בתוקפא דדרום, כדי להשתלם שם. כי הדינין דנוקבא אין להם גילוי בכלי דדרום, משום שהמסך נמצא שם למטה מן הכלים דכתר וחכמה שהם הכלים דימין ודרום כנ"ל, ואין עוביות המסך יכול לפגום משהו למעלה ממקומו. וע"כ ומדרום נפיק תוקפא דחמימותא לעלמא. שבהיותם באים מדרום, אין בהם שום פגם כמבואר. בגין דקודשא בריך הוא, שה"ס קו אמצעי, אוזיף דא בדא, ששואל משלימות הדרום ונותן לצפון ושואל משלימות של צפון ונותן לדרום. וכן להיפך.
אכן רוח ומזרח וכן עפר ומערב, אין שום הפכיות בהם בין אור לכלי, משום שבאים שניהם אחר הכרעת קו אמצעי, וע"כ אין ענין התהפכות המוחין נוהג בהם, ואין סבה שתהיה השתנות בין אור לכלי. ולפיכך, רוח ומזרח שניהם, חם ולח, כי להיותו קו אמצעי, הוא נושא למסך דחירק, שבו דינין דנוקבא הנקראים חם. ויש בו הארת ג"ר שמושפעים ממעלה למטה, הנק' לח, משום שהשלים הג"ר בימין ושמאל דבינה, בסוד תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא, כנ"ל (בראשית א' דף רפ"ז ד"ה תלת). ועפר ומערב, שניהם הם קר ויבש. משום שהמלכות, הנקראת עפר ומערב, נבנית מקו שמאל דבינה, מבחינת הכלי שבו, הנקרא צפון שהוא קר. ומשום שהיא נקבה, שיש בה דינין דנוקבא, היא צריכה לקבל מיתוק מבחינת הכלי שבימין דבינה, הנקרא דרום, שהוא יבש. וכאן בעפר ומערב אין הפרש בין מוחין לכלי כלל, כי שניהם מקבלים מבחינת דרום וצפון שהם כלים. (כמ"ש באות מ')
והוא מטעם שהמלכות היא רק בחינת כלי, והאור שבה אינה של עצמה אלא מז"א, אבל ברוח ומזרח, יש הפרש בין מוחין לכלי, כי המוחין שבו הנקרא רוח מקבל מימין ושמאל הנקראים אש ומים שהם מוחין. כמ'"ש (באות ל"ט) והכלי שבו הנקרא מזרח מקבל מימין ושמאל דכלים הנקראים צפון ודרום, שהם כלים. כמ"ש (באות מ"א).
פסקה מב
כגוונא דא צפון וכו': כעין זה, עושה הצפון את הזהב. כי מצד תוקף האש, נעשה הזהב. והיינו שכתוב, מצפון זהב יאתה. כי האש נאחז בעפר ונעשה זהב. והיינו שכתוב, ועפרות זהב לו. וז"ס שנים כרובים זהב.
פירוש כי האש ה"ס הדינים של הקטנות דבינה, וכשמתחברת האש הזו עם העפר יורד המסך ממקום בינה בחזרה למקומו, ומתגלה החכמה בעפר, שה"ס המלכות. וה"ס הזהב. וז"ש מצפון זהב יאתה. כי שם מלובשת האש. כנ"ל. וז"ס שנים כרובים זהב. דהיינו שנמשכו בהם המוחין דחכמה הנק' זהב. אמנם בלי עפר אין זהב, כי אין החכמה מתגלה זולת במלכות, כנודע, וז"ש, ועפרות זהב לו.
פסקה מג
מים אתאחיד בעפר וכו': מים נאחזים בעפר, וקרירות של העפר בלחות של המים עושה כסף, שה"ס אור החסדים שבדרום המושפע ממעלה למטה, וכשמתחבר עם הקר ויבש שבעפר, מתבטל היבש שבעפר, ונעשה לח, דהיינו נוזלים ממעלה למטה, ומדרגה זו של העפר נקרא כסף. עתה הרי העפר נאחז בב' הצדדים, בזהב ובכסף, וניתן ביניהם. הרוח אוחז במים ואוחז באש, להיותו קו אמצעי כנ"ל, ומוציא את שניהם כאחד, שהוא נקרא עין נחשת קלל. ועפר, כשהוא בפני עצמו בקר ויבש שבו, כמו שאמרנו, יוצה ממנו ברזל. וסימניך אם קהה הברזל. והעפר שהיא המלכות, נקראת יד כהה. (מנחות לז.) כי המלכות ה"ס תפלה של יד, כנודע.
פסקה מד
והאי עפר אתאחיד וכו': ועפר הזה נאחז בכולם, דהיינו באש רוח מים, וכולם עושים בו בדומה להם, שהאש מוציא בו זהב, שהוא דומה לו. וכן המים הוציאו בו כסף שהוא דומה לו. וכו'. בוא וראה, בלי עפר אין זהב כסף ונחשת, כי כל אחד ואחד משאיל לחבירו משלו, כדי להתקשר זה בזה. והעפר נאחז בכולם, משום ששני הצדדים אש ומים נאחזים בו, שהקר שבו נאחז במים והיבש שבו נאחז באש. והרוח שהוא ז"א נקרב אליו, משום שהוא כולל אלו השנים אש ומים, ועושה בו מעשהו. כי גם הרוח כולל אש ומים. שהחם שבו הוא מאש, הלח שבו הוא ממים.
פסקה מה
אשתכח דכד אתחבר וכו': נמצא, כשהעפר התחבר עמהם, עם אש מים רוח, שהוציאו בו זהב וכסף ונחשת, השיג העפר כח, והעפר עשה והוליד מתכות אחרות בדומה להם, לזהב כסף ונחשת. וכעין הזהב, מוליד העפר פסולת הזהב, שהוא ירוק כמו זהב ממש. וכעין הכסף, הוא מוליד עופרת, הדומה לכסף. וכעין הנחשת העליון, הוא מוליד בדיל, הנקרא נחשת קטן. וכעין הברזל, הוליד ברזל אחר, וסימנך, ברזל בברזל יחד. שמשמע שיש שני מיני ברזל.
פסקה מו
תא חזי אש וכו': בוא וראה, אש רוח מים עפר, כולם אחוזים זה בזה ונקשרים זה בזה, ואין בהם פירוד. ולפיכך גם זהב כסף ונחשת שיצאו מהם אין בהם פירוד. אבל עפר זה, כשהוא מוליד אחר כך, דהיינו הסוספיתא דדהבא העופרת הבדיל והברזל, הם אינם מתקשרים זה בזה כאלו העליונים, דהיינו זהב כסף נחשת שיצאו מאש מים ורוח המחוברים בעפר, כמש"א, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, ובאלו יש פירוד.
פסקה מז
בגין דהא עפר וכו': כי כשהעפר הוליד בכח ג' עליונים, כשהוא לעצמו, הוציא ארבעה נהרות, ששם נמצאים אבנים יקרות, ובמקום אחד הם, דהיינו בנהר פישון בלבד, שיצא מכח האש שבעפר, שכתוב שם הבדלח ואבן השהם. ואלו אבני יקר הן י"ב, והן לד' רוחות העולם, ג' לכל צד, כי כשנכללין זה בזה יש בהן רק ג' לכל אחד מאש מים רוח עפר, ולא ד' לכל צד, משום שהעפר אינו מאיר מעצמו כלום, אלא רק מקבל בלבד. והם כנגד י"ב שבטים, שכתוב, והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם. ואלו הם י"ב בקר העומדים תחת הים שעשה שלמה (מלכים א' ז' כ"ה).
פסקה מח
תא חזי, כל וכו': בוא וראה, כל ארבע בחינות שאמרנו, אף על פי שמקושרים זה בזה, והם קיומו של העולם, מכל מקום, קיום העולם בעיקר הוא הרוח, משום שהכל מתקיים בשבילו, והנפש אינה מתקיימת אלא ברוח, שאם יחסר הרוח ממנה, אפילו רגע אחד, אין הנפש יכולה להתקיים וזה סוד שכתוב, גם בלא דעת נפש לא טוב, והדעת הוא קו אמצעי שנקרא רוח. כי נפש בלא רוח אינה טובה, ואינה יכולה להתקיים.
פסקה מט
ותא חזי אינון וכו': ובוא וראה, אלו י"ב שאמרנו שהם י"ב אבנים, הם שני עשר בקר שמתחת הים שעשה שלמה, כי הנוקבא נקראת ים, והיא עומדת על י"ב בקר שהם ארבע בקר הכלולים כל אחד מג', שבעולם הבריאה, ומכונים בקר, להיותם בעיקר בשליטת השמאל, שנאמר ופני שור משמאל. ומשום זה לקחו אותם י"ב הנשיאים, שנאמר, כל הבקר לעולה שנים עשר פרים וגו'. והכל סוד עליון הוא. ומי שיסתכל בדברים אלו, יבין בסוד חכמה עליונה שבה עיקר הכל.
פסקה נ
אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, זה שאמר ר' חזקיה, כשברא הקב"ה את האדם, דהיינו גופו, נברא מעפר בית המקדש שלמטה, שהוא המלכות, הנה מעפר בית המקדש של מעלה, שהיא הבינה, ניתנה בו הנשמה, וכמו כשנברא מעפר שלמטה נתחברו בו, בעפר ג' בחינות יסודות העולם, שהם אש רוח מים של מטה, כך כשנברא מעפר של מעלה, נתחברו בו, בעפר הזה, ג' בחינות יסודות העולם, אש רוח רוח מים של מעלה, והאדם נשלם בגוף ונשמה. והיינו שכתוב, אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, מתי לא יחשב ה' לו עון, בזמן שאין ברוחו רמיה, דהיינו שיש לו נשמה מבינה.
פסקה נא
תא חזי משה, וכו': בוא וראה, משה נשלם יותר מן האבות משום שדיבר עמו הקב"ה ממדרגה יותר עליונה מכולם, ממדרגת האבות, ומשה, היה פנימי של בית המלך שהוא ז"א, דהיינו שהיה מבחינת הדעת, שהיא פנימיות ז"א. ועל כן כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'. וכבר בארנו הדברים.
פסקה נב
לכן אמור לבני ישראל וגו': ר' יהודה אמר מקרא זה הפוך הוא. שכתוב, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים מתחילה, ואח"כ, והצלתי אתכם מעבודתם, ואח"כ וגאלתי אתכם. והרי היה לו לומר מתחילה, וגאלתי אתכם, אח"כ והוצאתי אתכם. ומשיב, אלא עיקר הכל אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחלה את היפה מכולם, דהיינו היציאה ממצרים.
פסקה נג
אמר ר' יוסי וכו': אר"י, והרי יפה מכולם הוא, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. ועם זה, אמר להם זה אחר כך. אמר לו, בזמן ההוא, לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם, שכל האסורים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם, ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחלה.
פסקה נד
ואי תימא אע"ג וכו': ואם תאמר אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות, שילכו אחריהם להרע להם, על זה כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם, ואם תאמר, שיכול להיות שיצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה, תלמוד לומר, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם תאמר שלא יקבלם לו לעם, על זה כתוב ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב, והבאתי אתכם אל הארץ וגו'.
פסקה נה
ולקחתי אתכם וגו' אני ה' אלקיכם וגו': מצוה זו, היא הראשונה לכל המצות, כי התחלה ראשונה של כל המצות, הוא, לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. שואל, מהו כלל. ומשיב, הוא, לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, דהיינו לדעת אותו בפרט.
פסקה נו
וכלל ופרט איהו וכו': וכלל ופרט, הוא ראש וסוף, והם סוד דכר ונוקבא, שהם זו"ן, כאחד. כי ז"א נקרא כלל, והנוקבא נקראת פרט. (כנ"ל אות י"ט, ע"ש בסולם) ונמצא האדם בעולם הזה, העוסק במצות, שעסק בכלל ופרט. שהם ראש וסוף של המצות ונמצא האדם בעולם הזה, שהוא כלל ופרט. כלומר, שצריך להשתלם בשניהם. ותקון עולם הזה הוא כלל ופרט, שהכלל שהוא ז"א, יהיה מיוחד בנוקבא, שהיא פרט, משום זה תחלת הכל, לדעת שיש מושל ודיין בעולם, שהוא אדון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, שזה הוא בדרך כלל.
פסקה נז
כד נפקי ישראל וכו': כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה. כיון שבא אליהם משה, למד אותם מצוה ראשונה הזו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם וגו'. ולולא מצוה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הנסים והגבורות שעשה להם הקב"ה במצרים. לאחר שידעו מצוה זו בדרך כלל, נעשו להם נסים וגבורות שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם. כמ"ש וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. (שמות י"ד ל"א).
פסקה נח
ולסוף מ' שנין וכו': ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצות שבתורה שלמד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ בין אלו שנוהגים בחוץ לארץ, אז למד אותם בדרך פרט, ז"ש, וידעת היום והשבות אל לבבך, היום, בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כי הויה הוא האלקים, זהו ידיעה בדרך פרט. במלה זו, פרט, כמה סודות וסתרים יש בה. וכתוב הזה, ה' הוא האלקים, עם כתוב זה שמקודם, דהיינו וידעתם כי אני ה' אלקיכם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל, וזהו בפרט.
ביאור המאמר. כבר ידעת שז"א נקרא כלל, והמלכות נקראת פרט. (כנזכר לעיל עש"ה בסולם) והמוחין המקובלים מז"א הם אור החסדים. והמקובלים מהמלכות הם אור החכמה. (כמ"ש שם.) ואומר הרעיא מהימנא, שמתחילה צריכים להמשיך מוחין מכל המדרגות דז"א שה"ס כלל, ולבסוף ממשיכים את החכמה מן הנוקבא, שה"ס פרט. אמנם פרט, אין הכונה מן המלכות בלבדה, אלא כלל, פירושו מז"א לבדו, ופרט, פירושו מז"א ומלכות ביחד, דהיינו כלל ופרט ביחד. וז"ש כיון דאתא משה לגבייהו פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני ה' אלקיכם וגו'. דהיינו שהמשיך לישראל מוחין דז"א מסוד הדעת, שעליו נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם שה"ס כלל, שהוא לשון עתיד, כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום בכל תפלה ובכל מצוה עד שבאים על שלמותם, ואז אוליף לון משה באורח פרט, וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלקים וגו'. דהיינו לשון הוה, ורק היום, אחר שבאתם על שלמותכם ולא מקודם לכן. וז"ש ואלמלא פקודא דא, דהיינו, לולא המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, בסו"ה וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא הוו ישראל מהמנין בכל אלו נסין וגבורן. שהיו אומרים שמעשה כישוף הוא, וכדומה. אלא על ידי שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בהנסים שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה. כמ"ש וירא וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וז"ש, ודא, וההוא דקדמיתא, כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט, כי כאן נאמר וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלקים וגו' ושם נאמר ג"כ אותו הלשון, דהיינו וידעתם כי אני ה' אלקיכם כי אין חילוק ביניהם, אלא מה ששם באה הידיעה מן הכלל, שהוא ז"א, וכאן באה הידיעה מן הפרט, שהוא המלכות, כמבואר. שם הוא התחלה, וכאן הוא הסוף והשלמות.
פסקה נט
ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי כתוב, יראת ה' ראשית דעת. והמלכות שה"ס פרט, נקראת יראת ה', ועם זה נאמר בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל. התירוץ הוא, שכאן המדובר בדרך פרט עצמו. כלומר בחי' ראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה מי הוא יראת ה'. אבל ראשית הכל הוא הכלל ולא הפרט. ואע"פ שיש לאדם לירא ממנו, מטרם שידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב יראת ה' ראשית דעת, שמשמע שצריכים תחלה לדעתו. ומשיב, אבל כאן כתוב ראשית דעת, שפירושו, שתחילה יש לירא מפניו וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' הוא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט. כנ"ל.
פסקה ס
בגין כך פקודא וכו': משום זה מצוה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ופרט בראש וסוף. כמ"ש במצרים, וידעתם את ה' אלקיכם וגו' שהוא לשון עתיד, והוא נגמר בסוף מ' שנה בפרט. וזה סוד, אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון, הוא בכלל, ואני אחרון, הוא בפרט. והכל נאמר בכלל אחד וסוד אחד. ואחר שידע זה בכלל, ישלים כל אבריו, ומי המה האברים. הם רמ"ח מצות עשה, שהם רמ"ח אברים של נשמת האדם. שכל מצות עשה מתקן אבר שכנגדו בנשמת האדם. אחר שנשתלם בהם בזה בכלל, אז ידע בדרך פרט, דהיינו שימשיך הארת החכמה מן המלכות (כנ"ל בביאור המאמר) כי זה, דהיינו הפרט, הוא רפואה לכלם, וידע איך כל ימי השנה, דהיינו כל הספירות של המלכות שנקראת שנה, מתחברים לתת רפואה לכל האברים. שהם המצות. דהיינו שמשלימים אותם.
פסקה סא
ואי תימא כל וכו': ואם תאמר, כל ימי השנה איך נותנים רפואה לכל האיברים. שהרי המלכות שה"ס השנה, אין לה מעצמה כלום. ולהיפך האיברים, שה"ס הכלל, דהיינו רמ"ח צנורות השפע של ז"א, הם המשפיעים הכל אל המלכות. ומשיב, ודאי כן הוא למעלה ולמטה, דהיינו בזו"ן ובאדם התחתון, שהשנה והימים שלה, שהם ספירותיה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם, כי האברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, שהם ספירות המלכות שהיא הפרט, שבכל מצות עשה שהאדם מקיים ממשיך שפע ברכות מאבר, שה"ס צנור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, שה"ס פרט, ואז רפואה וחיים תלוים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, שהוא השנה. ואז מתגלים המוחין דפרט. מי גרם להם לאיברים שיתמלאו מכל השלימות, ימי השנה הם שגרמו לזה. כי האברים באו להשלימה, ואם לא היתה השנה צריכה תקון, לא היו האברים, שהם צנורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע, ע"כ נחשב כאלו ימי השנה נתנו הרפואה וחיים אל האיברים.
פסקה סב
אוף הכי נמי וכו': אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצות עשה שבתורה, אין לך יום שלא יבא להתברך ממנו, מן האדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלוים עליו מלמעלה, כלומר שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצות עשה בשלימותם, ועד אז הם תלוים עליו מלמעלה, מי גרם לצנורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה וחיים, הם ימי השנה. כנ"ל. וע"כ נחשב כאלו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים, כנ"ל. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מסוד אדם, שהוא ז"א, כן הם מתברכים מלמטה מסוד אדם התחתון, ע"י המצות שהוא מקיים.
פסקה סג
זכאין אינון ישראל וכו': אשרי הם ישראל, בעולם הזה, באלו המצות שהם מקיימים שנקראים משום זה אדם. שכתוב, אדם אתם. שהמשמעות הוא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצות התורה שהן תרי"ג, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד בסוד אדם.
פסקה סד
כד יהב קב"ה וכו': כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מלה ראשונה הוא, אנכי, אנכי עולה להרבה סודות, וכאן הוא סוד מצוה הראשונה לדעת אותו בכלל. כי כתוב, אנכי, הרומז שיש אלקים מושל עליון על העולם, שה"ס ז"א, שהוא כלל. כמש"א, כי ה' אלקיך הוא אש אוכלה. שה"ס ז"א. והוא מצוה ראשונה, בבחינת כלל. וכן יש כאן רמז על הפרט, כי כתוב ה' אלקיך, זהו פרט. וכלל ופרט הזה, הוא מצוה ראשונה שצריכים לדעת בראש ובסוף, כמו שבארנו. (ע"כ רעיא מהימנא).
פסקה סה
וידבר משה וגו' מקוצר רוח וגו': שואל מהו מקוצר רוח. אמר ר' יהודה, שלא היו נחים מעבודתם ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק. א"ר שמעון, מקוצר רוח, פירושו, שעוד לא יצא היובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, וע"כ היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, הוא רוח האחרון שאמרנו, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל. שז"ס מקוצר רוח.
פסקה סו
ת"ח כתיב הן וגו' ערל שפתים: שואל, מהו ואני ערל שפתים, הרי בתחילה כתוב, לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וגו', והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר, ואנכי אהיה עם פיך, הכי יעלה על דעתך, שלא היה כן, ועתה אומר, ואני ערל שפתים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, דהיינו ההבטחה, ואנכי אהיה עם פיך וגו'.
פסקה סז
אלא רזא איהו וכו': ומשיב, אלא הוא סוד. משה הוא קול, דהיינו ז"א שנקרא קול. והדבור, שהוא המלה שלו, דהיינו המלכות, היתה בגלות, וע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים, ומשום זה אמר, ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי, שהיא המלכות, היא בגלות שלה, ואין לי מלה, ואני קול בחוסר מלה, שהיא בגלות, וע"כ שיתף הקב"ה את אהרן עמו. במקום המלכות, שהוא שושבינא דמטרוניתא.
פסקה סח
ת"ח כל זמנא וכו': בוא וראה, כל זמן שהדבור, שהוא המלכות, היה בגלות, נסתלק ממנו, מן הדבור, הקול, שהוא ז"א, והמלה היתה ערלה בלי קול, כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול, ומשה היה קול בלא מלה, משום שהמלה היתה בגלות. וכל זמן שהדבור היתה בגלות הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה, בעת ההוא נתחבר הקול עם הדבור, דהיינו ז"א עם המלכות, ואז דיבר דבר, ז"ש וידבר אלקים את כל הדברים בבחינת קול בלא דבור, וכך הלך עד שקרבו האלה. ואז נמצא משה שלם בדבור כראוי, כי קול ודבור היו ביחד בשלמות.
פסקה סט
ועל דא משה וכו': ועל זה התלונן משה, על שהמלה חסרה ממנו. חוץ מזמן ההוא שהמלכות דיברה לרגוז עליו, דהיינו בזמן שכתוב, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', מיד וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, שה"ס מלה, הנקראת אלקים, דברה אליו קשות, כי דבור יורה לשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר ומאז באתי אל פרעה וגו'. הרי שהמלכות התחילה לדבר עמו, אע"פ שהיתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור לא היה אלא להראות רוגז. בוא וראה שכך הוא, כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק, והקול שהוא ז"א, השלימו, זהו שמסיים הכתוב ויאמר אליו אני ה'. אשר ה' הוא ז"א. והוא משום שהדבור היה בגלות, ועוד לא הגיע זמנו לדבר. וע"כ דיבר עמו ז"א.