אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

שמות

ויחי

פסקה א

ואלה שמות בני ישראל וגו': הוקשה לו, שהכתוב מתחיל בישראל וגומר ביעקב, וכן מה ענין גלות מצרים בפנימיות. ועל זה מביא הכתוב, והמשכילים יזהירו וגו', שעם ביאור הכתוב הזה יובנו השאלות הנ"ל.

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו': והמשכילים, הם אותם המסתכלים בסוד החכמה, כלומר, אותם שהשיגו סוד החכמה, כי חכמה מכונה אור העינים, והשגתה מכונה הסתכלות. יזהירו, הוקשה לו למה לא כתוב יאירו. ואומר, שפירושו, שמאירים ומתנוצצים בזיוה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה, אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, על ידי חזרתה לראש א"א, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה. וע"כ נאמר יזהירו, ולא נאמר יאירו. כזהר, פירושו, הארה והתנוצצות של הנהר היוצא מעדן, שה"ס בינה הנ"ל, שיצאה מראש דא"א שהוא חכמה הנקראת עדן (כמ"ש בהקסה"ז דף ט"ו ד"ה אות י"ג והענין עש"ה) שבחזרתה לראש א"א נעשתה לחכמה (כמ"ש שם בדף ט"ז אות י"ד ד"ה ואגליף ע"ש כל ההמשך) וחכמה זו שבה נבחנת רק לזיו החכמה כנ"ל, וע"כ נאמר עליה כזהר, שהיא לשון זיו כנ"ל.

ודא איהו רזא וכו': וזה הוא סוד הסתום שנקרא רקיע, שה"ס המסך של צמצום ב' המוציא את הבינה לחוץ מראש דא"א, ע"י עליתו למקומה, וכן מחזירה לראש דא"א ע"י חזרתו למטה למקום המלכות דראש א"א (כמ"ש בהקסה"ז דף ט"ז אות י"ד ד"ה ואגליף ע"ש). וזשה"כ כזהר הרקיע, היינו הכלים והמוחין המתגלים ע"י הרקיע, כי בו נמצאים הכוכבים, שהם ג"ר דמוחין, והמזלות שה"ס ו"ק דמוחין, שמשא, שהוא ז"א, וסיהרא, שהיא הנוקבא, וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי"ע, כי כל האורות שבד' עולמות אבי"ע הם יוצאים על המסך דצמצום ב' שנקרא רקיע. (עי' לעיל בראשית א' דף ז' אות ג' ד"ה והמשכילים).

פסקה ב

זהר דהאי רקיע וכו': הזהר של רקיע הזה, מאיר בהארתו על הגן, שהוא מלכות, ועץ החיים, שהוא ת"ת, עומד באמצע הגן, דהיינו בקו האמצעי, וענפיו, דהיינו ספירותיו, מכסים על כל הצורות שהם הנפשות, ואילנות, שהם הרוחות, ובשמים, שהם הנשמות, שבגן, בכלים ישרים, כלומר שמתוקנים בג' הקוין ימין שמאל ואמצע. ובצלו מסתופפים כל חיות השדה, שהם מלאכים החיצונים. וכל עוף השמים, דהיינו מלאכים הפנימים, ישבו תחת ענפיו.

פסקה ג

זהר איבא דאילנא וכו': זהר הפירות של האילן, שהם הנשמות הנולדות ממנו, נותן חיים לכל. קיומו הוא לעולם ולעולמי עולמים. צד האחר של הטומאה אינו שורה בו, כלומר שאין לס"א שום יניקה בעץ החיים, שהוא ז"א בגדלות, אלא צד הקדושה בלבד. אשרי חלקם של הטועמים ממנו, שהם חיים לעולם ולעולמי עולמים. כמ"ש, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. הם נקראים משכילים, וזוכים בחיים בעולם הזה ובעולם הבא.

פסקה ד

זהר אילנא דא וכו': זהר אילן הזה, שהוא ז"א, מתנשא למעלה לישסו"ת ולמעלה לאו"א כשמתנשא לישסו"ת, שהם בינה, חמש מאות פרסאות הילוכו, כי מקבל חג"ת נ"ה מבינה שספירותיה בסוד מאות. אבל יסוד אין לה. כי אמא עד הוד אתפשטותה. וכשמתנשא לאו"א שמאיר בהם הארת עתיק, הוא ששים רבוא בהתפשטותו, שמתפשט בו היסוד ומקבל חג"ת נה"י מהארת עתיק, שספירותיו כל אחת מאה אלף. וע"כ הוא ששים רבוא, באילן הזה, נמצאת הארה אחת, שהיא מלכות שבגופו, שכל הצבעים לבן אדום ירוק, שה"ס אורות חג"ת, נמצאים בה. אלו הצבעים עולים באו"י ויורדים באו"ח, ואינם מתישבים במקום אחר חוץ מבאילן הזה. מטעם שה"ס קו אמצעי.

פסקה ה

כד נפקי מניה וכו': כשהאורות יוצאים ממנו, מן האילן, להראות בתוך הזהר שאינו מאיר, שהוא מלכות הכוללת, שמבחינת מחזה ולמטה דז"א, שבה עצמה יש זו"ן, שהם זו"ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל. האורות פעם מתישבים, ופעם אינם מתישבים בה, נמצאים ואינם נמצאים, משום שאינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, שהוא מבחי' מחזה ומעלה דז"א, הנקרא ישראל. מאילן הזה יוצאים י"ב שבטים שתחומיהם בו, שה"ס י"ב אורות המכונים י"ב גבולי אלכסון, המבוארים היטב לעיל (לך דף ח' אות י' ד"ה ומכח. ובפרשת ויחי דף ר"ו אות תרנ"ג ד"ה ת"ח ע"ש) והם ירדו בזהר הזה שאינו מאיר, לתוך גלות מצרים בכמה מחנות עליונים. ז"ש ואלה שמות וגו'.

כי עכשיו מובן היטב, מה שהכתוב מתחיל בישראל, דהיינו ואלה שמות בני ישראל, שהוא משום ששורש אורות של י"ב השבטים באים מן האילן הנקרא ישראל, דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, וכן מה שגומר ב יעקב, שאומר, הבאים מצרימה את יעקב, כי עברו מבחי' ישראל, לבחינת יעקב שמחזה ולמטה דז"א, ששם י"ב אורות של השבטים אינם יכולים להתישב כמ"ש לעיל, וזהו הבאים מצרימה, שהוא לשון מצר, וע"כ שלטו בהם המצרים. (ועי' מ"ש לך מ"ד אות ק"ח ד"ה ויהי) ששם נתבאר עצם הצורך של גלות מצרים.

פסקה ו

ר' שמעון פתח וכו': רש"פ, היה היה דבר ה'. ושואל, היה היה ב' פעמים למה לי, ועוד יש לשאול, אם יחזקאל היה נביא נאמן, למה גלה כל מה שראה, מי שהמלך הכניסו להיכלו יש לו לגלות מה שראה. ומשיב, אלא ודאי יחזקאל נביא נאמן היה, וכל מה שראה הוא באמונה, וברשותו של הקב"ה גלה כל מה שגלה, והכל צריך.

פסקה ז

אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, מי שרגיל לסבול צער, אע"פ שבא לו צער לפי שעה, הוא סובל העול שלו, ואינו דואג, אבל מי שאינו מורגל לסבול צער, וכל ימיו היו בתענוגים ומעדנים, ובא לו צער, זה הוא צער שלם, ועל זה צריכים לבכות.

פסקה ח

כך ישראל וכו': כך ישראל, כאשר ירדו למצרים היו רגילים בצער, שהרי כל ימיו של אותו צדיק אביהם היה בצער, ועל כן סבלו את הגלות כראוי, ולא דאגו ביותר. אבל גלות בבל הוא היה צער שלם, הוא היה צער שעליונים ותחתונים בוכים עליו.

פסקה ט

עלאין דכתיב, וכו': בכו עליו העליונים, שכתוב הן אראלים צעקו חוצה וגו', בכו עליו התחתונים, שכתוב, על נהרות בכל שם ישבנו גם בכינו וגו'. כולם בכו על גלות בבל, מה הטעם משום שהיו מקודם בתענוגי מלכים, שכתיב, בני ציון היקרים וגו'.

פסקה י

דתנן, אמר ר' יצחק וכו': שלמדנו, אר"י, מהו שכתוב, על ההרים אשא בכי ונהי. אלא הם אלו ההרים הרמים שבעולם. ומי הם אלו הרים הרמים, הם, בני ציון היקרים המסולאים בפז. ועתה הם יורדים בגלות, וריחים על ערפם, וידיהם קשורים לאחור. וכשבאו לגלות בבל, חשבו שאין להם קיום לעולם, כי הקב"ה עזב אותם ולא ישגיח עוד בהם לעולם.

פסקה יא

ותנינן, אמר ר"ש וכו': ולמדנו, אר"ש, באותה שעה קרא הקב"ה לכל החבורה שלו, וכל המרכבות, והמחנות, ושריו, וכל צבאות השמים, ואמר להם, מה אתם עושים כאן, ומה בני אהובי בגלות בבל ואתם כאן, קומו רדו כלכם לבבל ואני עמכם. זהו שכתוב, כה אמר ה' וגו', למענכם שלחתי בבלה, זהו הקב"ה. והורדתי בריחים כולם, אלו הם כל המרכבות והמחנות העליונים.

פסקה יב

כד נחתו לבבל וכו': כשירדו לבבל נפתחו השמים, ורוח נבואה הקדושה שרתה על יחזקאל, וראה כל מה שראה ואמר להם לישראל, הרי אדוניכם כאן, וכל צבאות השמים והמרכבות, שבאו לדור עמכם. לא האמינוהו, עד שנצרך לגלות כל מה שראה: וארא כך, וארא כך. ואם גלה ביותר, כל מה שגלה נצרך כולו. כיון שראו ישראל את זה, שמחו. וכששמעו הדברים מפי יחזקאל, לא פחדו על גלותם כלל, כי ידעו שהקב"ה לא יעזוב אותם. וכל מה שגלה גלה ברשות.

פסקה יג

ותנינן בכל אתר וכו': ולמדנו, בכל מקום שגלו ישראל, גלתה עמהם השכינה. וכאן בגלות מצרים מה כתוב, ואלה שמות בני ישראל וגו', ושואל, כיון שכתוב, בני ישראל, למה כתוב את יעקב, היה צריך לומר, הבאים אתו. ומשיב, אלא, אלה שמות בני ישראל, הם המרכבות ומחנות עליונים, שירדו עם יעקב ביחד עם השכינה בגלות מצרים. ובזה מיושב מ"ש היה היה ב' פעמים, כי היה הא' הוא, בגלות מצרים, והיה ב' בגלות בבל.

פסקה יד

ואלה שמות וגו': ר' חייא פתח, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי וגו'. מקרא זה על כנסת ישראל נאמר, שהיא המלכות, בשעה שיצאו ישראל ממצרים, וקרבו אל הר סיני לקבל התורה, אמר לה הקב"ה, אתי מלבנון, שפירושו, מן עדן העליון ההוא, שהוא חכמה, הנקראת לבנון, היא באה. כלה, פירושו שלמה, כלבנה זו הנשלמת מן השמש בכל האור וההתנוצצות, שהם אור ישר ואור חוזר. אתי מלבנון תבואי, כדי שבניך יקבלו התורה. כי מטרם שהמלכות מקבלת החכמה הנקראת לבנון, לא יוכלו ישראל לקבל התורה, מחמת שחסרים ג"ר.

פסקה טו

תשורי, כד"א וכו': תשורי, פירושו כמו שאתה אומר ותשורה אין להביא, כן תשורי, פירושו, תקבל מתנה בשביל בניך. מראש אמנה, פירושו, מראשית שבאו באמונה עליונה, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והיו במשקל אחד עם מלאכים העליונים, שכן כתוב בהם, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. אז קבלה כנסת ישראל מתנה. שעליה נאמר תשורי מראש אמנה, כנ"ל. שפירושו תוספת מוחין.

פסקה טז

מראש שניר וחרמון: זהו הר סיני, שקרבו אליו, ונועדו מתחתיו. שכתוב, ויתיצבו בתחתית ההר. ממעונות אריות, אלו הם בני שעיר, שהקב"ה הזמין אותם לקבל התורה, ולא רצו לקבלה. מהררי נמרים, אלו הם בני ישמעאל, שכתוב, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. ופארן הם בני ישמעאל.

פסקה יז

מאי ואתא מרבבות קדש: למדנו, כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לישראל, באו מחנות מלאכים העליונים, פתחו ואמרו ה' אדונינו וגו' אשר תנה הודך על השמים. ובקשו שינתן להם התורה ולא לישראל.

פסקה יח

אמר לון קב"ה וכו': אמר להם הקב"ה, וכי יש בכם מות, שכתוב בתורה, אדם כי ימות באהל. וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. יש בכם חטא, שאתם צריכים לדינים. יש בכם גזל או גנבה, שכתוב לא תגנוב. יש בכם נשים, שכתוב, לא תנאף. יש בכם שקר, שכתוב לא תענה ברעך עד שקר. יש בכם חמדה, שכתוב, לא תחמוד. למה אתם מבקשים התורה. מיד פתחו ואמרו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו אשר תנה הודך על השמים לא כתוב. וע"כ נאמר, ואתא מרבבות קדש, דהיינו שבא ממשא ומתן עם המלאכים. אז נאמר, מימינו אש דת למו, שהוא התורה, ונמשלה לאש מפני הדין שבה, שמשום זה, שעיר וישמעאל לא רצו לקבלה עליהם, והמלאכים לא יכלו לקבלה, מפני שאין בהם דין.

פסקה יט

ר' יוסי אוקים וכו': ר"י מפרש את הכתוב הזה, בעת שירדה השכינה בגלות מצרים. והיינו משום קושית ר' אבא (להלן אות ס"ג) שהקשה וכי מלבנון אתת, והלא ללבנון עולה. ע"ש. והיה צריך לומר אתי ללבנון תעלה. וע"כ מפרש לה בעת שירדה השכינה ממקום לבנון, שהוא בינה שחזרה להיות חכמה, אל גלות מצרים, וע"כ כתוב, מלבנון תבואי.

ור"ש אמר וכו': ור"ש אמר, לישב את הקושיא הנ"ל, למה אינו אומר, ללבנון תעלה. מקרא זה על סוד יחוד האמונה, שהיא המלכות, נאמר, אתי מלבנון כלה. קול, שהוא ז"א, אמר לדבור, שהוא מלכות, אתי, משום שהקול בא לדבור ומנהיגו עמו, להיות כאחד בלי פרוד כלל. משום שהקול הוא כלל, כי הוא אור חסדים שישנו בכל המדרגות, דבור הוא פרט, שהוא אור החכמה שבקו שמאל דבינה, שאינו אלא במלכות לבדה. (כנ"ל בראשית ב' דף קמ"ו ד"ה ומהכא ו בפ' תולדות דף פ' אות קפ"ד) ועל כן כלל צריך לפרט, כי אין לז"א ג"ר זולת אור חכמה שבמלכות, ופרט צריך לכלל, כי אור החכמה שבמלכות אינו מאיר זולת בהתלבשותו באור החסדים שמקבל מן הז"א שהוא כלל. כי אין הקול שלם בלי דבור ואין הדבור שלם בלי קול. ועל כן אתי מלבנון כלה, כי עיקרם של שניהם באים מלבנון, שהוא בינה, ושיעור הכתוב, אתי מלבנון תבואי, היינו שתבא אליו לחבור וליחוד, ובזה מיושב הקושיא, שאמר הכתוב, מלבנון תבואי, ולא אמר, ללבנון תעלי.

פסקה כ

תשורי מראש אמנה: זה הוא גרון, שהוא בינה המקבלת מחיך שה"ס חכמה, שמשם יוצא הרוח, שהוא ז"א, להשלים הכל, מסוד הלבנון הסתום והגנוז, שז"א פותח אותה בסוד קו האמצעי, (כנ"ל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) מראש שניר וחרמון, זהו ראשו ואמצעיתו של הלשון, שה"ס ת"ת, וראשו ה"ס דעת, המחתכים את הדבור. ממעונות אריות, אלו הם שינים, שהם נצח והוד. מהררי נמרים, אלו הם שפתים, שהם מלכות. וכל אלו הספירות שהם של ז"א, הם השלמות שנשלם בהן הדבור. שהיא מלכות הנוקבא דז"א.

פסקה כא

ואלה שמות בני וגו': ר' חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין ואל וגו'. אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים ולא היו יכולים להרע להם.

פסקה כב

אמר ליה רבי יצחק וכו': א"ל ר"י, והרי גזירה נגזר על ישראל להיות בגלות, שהיה מוכרח להתקיים אפילו לא אכלו את לחמם. אמר לו הכל נכון הוא, שהרי לא נגזר הגלות במצרים בדיוק, כי לא כתוב, גר יהיה זרעך בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם. ויכול להיות אפילו בארץ אחרת.

פסקה כג

אמר ר' יצחק וכו': אר"י, מי שהוא בעל נפש, שאוכל יותר משאר בני אדם, או מי שהולך אחר מעיו, דהיינו שדרכו למלאות בטנו בתענוגים, אם פגש באותו רע עין, ישחוט עצמו ולא יאכל מלחמו, כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים. כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין.

פסקה כד

תלתא אינון דדחיין וכו': שלשה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים, שדירתו של הקב"ה לא יהיה בעולם. ובני אדם זועקים בתפלה ולא נשמע קולם. ואלו הם, מי ששוכב עם נדה, שאין טומאה חזקה בעולם זולת טומאת הנדה. טומאת הנדה קשה מכל טומאות העולם, הוא, השוכב, נטמא, וכל הקרבים אליו נטמאים עמו. בכל מקום שהולכים נדחית השכינה מפניהם.

פסקה כה

ולא עוד וכו': ולא עוד אלא שגורם מחלות רעות על עצמו ועל הזרע שיוליד, כי כיון שהאדם קרב אל הנדה, טומאה ההיא קופצת עליו, ונשארת קבועה בכל האיברים שלו, הזרע שמוליד בשעה ההיא מושך רוח הטומאה. וכל ימיו יהיה בטומאה, משום שהבנין והיסוד שלו, של הנולד, גדול וחזק מכל טומאות העולם. ומיד שהאדם קרב אל הנדה טומאה ההיא קופצת עליו, שכתוב, ותהי נדתה עליו.

פסקה כו

מאן דשכיב וכו': ב) מי ששוכב עם בת אל נכר, דהיינו גויה, שמכניס ברית קדש ואות הברית ברשות אחרת, שכתוב, ובעל בת אל נכר, ולמדנו שאין קנאה לפני הקב"ה זולת קנאת הברית, שהוא ברית של השם הקדוש וסוד האמונה. מה כתוב, ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד, ויחר אף ה' בישראל.

פסקה כז

רישי עמא דידעו וכו': ראשי העם, שיודעים זה ואינם מוחים בהם, נענשו תחילה, שכתוב, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רבי אבא אמר, מהו, נגד השמש, היינו נגד הברית שנקרא שמש, ועליו נאמר כי שמש ומגן ה' אלקים, שמש ומגן, זהו ברית הקדוש, מה השמש זורח ומאיר על העולם אף ברית הקדוש זורח ומאיר גופו של אדם. ונקרא מגן מה המגן הוא להגן על האדם, אף ברית הקדוש מגין על האדם. ומי ששומר אותו אין לו נזק בעולם שיוכל לקרב אליו. וזהו נגד השמש.

פסקה כח

רישי עמא יתפסון וכו': ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בשביל חטא הזה, אם יודעים ואינם מקנאים אותו. משום שחוב זה מוטל עליהם לקנאות, בשביל הקב"ה בברית הזה, את כל מי שמביא קדושה זו ברשות אחר. עליו כתוב, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך אל קנא. והכל קנאה אחת, הן הבא על הגויה, והן העובד עבודה זרה, וע"כ נדחתה השכינה מפניו. מי שמשקר בברית הקדוש החתום בבשרו של אדם הוא כאלו משקר בשם הקדוש, כי מי שמשקר בחותם המלך שהוא ברית הקדוש משקר במלך עצמו, וע"כ אין לו חלק באלקי ישראל, אם לא בכח תשובה תמידית.

פסקה כט

ר' יוסי פתח וכו': רי"פ ואמר, וישכחו את ה' אלקיהם וגו' ויעזבו את ה'. ושואל, מהו וישכחו ויעזבו. ומשיב, שדחו מעצמם אות ברית קודש, שהיו מלים ולא פרעים, עד שבאה דבורה, והתנדבה בזה, דהיינו שהנהיגה הפריעה בכל ישראל. כמו שכתוב, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב וגו'.

פסקה ל

מאן דקטיל בנוי וגו': ג) מי שהורג את בניו, דהיינו לאותו עובר שאשתו נתעברה בו, כי בא עליה ביום צ' לעבורו, שאז ממית העובר וגורם להרוג אותו במעיה או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בנינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.

פסקה לא

תלתא בישין וכו': ג' רעות עשה (כמו שמפרש להלן), שהעולם כולו אינו יכול לסבל, וע"כ העולם מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא, והקב"ה מסתלק מן העולם, וחרב ורעב ומות באים על העולם. ואלו הם, ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בנין המלך, דהיינו שמבטל העיבור, שהוא בנין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, אוי לו, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.

פסקה לב

זכאין אינון ישראל וכו': אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנדה ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיא לעורר הפריה ורביה, כמו שאומר להלן, ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש שיהרוג עובר במעי אשה, ומכל שכן לאחר שנולד, ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות.

פסקה לג

מנדה, דתני וכו': נשמרו במצרים מנדה. כי ר' חייא למד, מהו שכתוב, ויעש וגו' במראות הצובאות, מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצובאות למשכן, הוא משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנדתן היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן ומעוררות אותם בפריה ורביה. הרי שנשמרו מנדה בגלות מצרים.

פסקה לד

מבת אל נכר: נשמרו במצרים מבת אל נכר דהיינו מנשים נכריות. שכתוב, יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל, ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות.

פסקה לה

ואי תימא והא וכו': ואם תאמר, הרי כתוב, והוא בן איש מצרי. ומשיב, הנה ודאי אחד היה ופרסמו, הכתוב, שכתוב, והוא בן איש מצרי וגו'. נשמרו במצרים לקיים פריה ורביה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. הרי שמכל אלו, מנדה, מבת אל נכר, ומלהרג הבנים, נשמרו ישראל במצרים, וע"כ באו בני ישראל למצרים ויצאו בני ישראל לחירות, ז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים וגו'. כי באו משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם, והיינו בזכות שמירת ג' דברים הנ"ל.

פסקה לו

ואלה שמות וגו': ר' אלעזר ור' יוסי היו הולכים בדרך. בעוד שהיו הולכים אמר ר' אלעזר לר' יוסי, פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו, אם טוב לפני אדוני, שאשאל לו דבר אחד שקשה לי, הנה שמעתי מן המאור הקדוש, שהיה אומר, ואלה שמות בני ישראל, פירושו, ישראל סבא. הבאים מצרימה פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים שהיו יורדים לגלות עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ולפי"ז קשה, מהו דכתיב, איש וביתו באו. הלא במלאכים אינו נוהג בית. אמר לו, ודאי שכן הוא. שהמלאכים באו איש וביתו. כי כך למדנו, כל המקבל מאחר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא איש וביתו פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.

פסקה לז

פתח ר' אלעזר וכו': פר"א ואמר. ויהי ככלות שלמה לבנות בית ה' ואת בית המלך וגו', שואל וכי כיון שאמר את בית ה' מהו בית המלך, ואם תאמר שבשביל שלמה נאמר בית המלך. אינו כן. אלא בית ה', זהו בית המקדש, ואת בית המלך זהו קדש הקדשים.

פסקה לח

בית ה' דאיהו וכו': ומפרש דבריו, בית ה', שהוא בית המקדש, דהיינו עזרות ולשכות בית האולם והדביר, זהו בית המקדש, דהיינו המלכות. ודאי שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קדש הקדשים שהוא פנימי מכל, דהיינו הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, שהיא חכמה, ואע"פ שהיא נוקבא, מכל מקום היא זכר כלפי המלך שלמטה, שהוא ז"א, כלומר שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה, ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכל הוא כעין זה. ועל כן התחתונים דהיינו המלאכים שבאו עם יעקב למצרים (כנ"ל באות ל"ו.) כתוב בהם איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם, כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה, וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.

פסקה לט

ואלה שמות וגו': ר' יוסי פתח ואמר, גן נעול אחותי כלה וגו'. גן נעול, זה היא כנסת ישראל, דהיינו הנוקבא, שאמר ר' אלעזר, מה הגן הזה צריך לשמור לעדור להשקות ולזמור כך כנסת ישראל צריכה לעדור לשמור להשקות ולזמור, דהיינו עבודת הצדיקים, להעלות מ"ן ולזמר כל הקליפות הסובבים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן, וכן נקראת כרם, כי מה הכרם הזה צריך לעדור להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, שהיא הנוקבא, זהו שכתוב, כי כרם ה' צבאות בית ישראל, וכתוב ויעזקהו ויסקלהו וגו'.

פסקה מ

מתניתין אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, אנו פותחים עינינו, רואים, גלגלי מרכבה הקדושה נוסעים במסעיהם, וקול שירה מתוק לאזנים, שהן בינה, יפה ללב, שהוא מלכות, העולה ויורד והולך ואינו נוסע. מזדעזעים אלף אלפים, היינו סדר המשכת חכמה, ומשום שנמשכת ע"י קו שמאל ששם דינים נבחן כמזדעזעים. והחכמה ספירותיה באלפים וכשנכללים זמ"ז, הם אלף אלפים. ורבוא רבבן, הם חסדים שמקורם מעתיק שספירותיו בסוד רבוא. ופותחים בשירת החכמה ממטה למעלה. פירוש. הבינה ה"ס המרכבה, הגלגלים שלה, ה"ס ג' קוין, שה"ס חג"ת וגלגל רביעי ה"ס המלכות שמחזה ולמעלה המקבלת מהם, וכשנכללים הגלגלים זה בזה, יש בכל אחד מהם ג' קוין, שהם י"ב. שעל ידי קוין הללו, רוכב מלך העליון שהוא חכמה במרכבתו שהוא הבינה. (כמ"ש לעיל ב"א דף רמ"ג ד"ה ושוי רתיכוי). ונסיעה, פירושו הארת הקוין בזה אחר זה כסדר יציאתם בסוד חולם שורק חירק (כנ"ל ויחי דף קנ"ט ד"ה קל גלגלא). והשגת הארת החכמה מכונה פתיחת עינים.

וזה אמרו. אנן פתחין עיננא, היינו בעת שמשיגים הארת חכמה, המכונה פתיחת עינים חמאן גלגלי רתיכתא קדישא נטלין במטלנוי, דהיינו ע"י ד' הגלגלים של הבינה שהם חג"ת ומלכות, כנ"ל, והחכמה מושגת רק במטלנוי, בדרך נסיעה מקו לקו בסוד ג' הנקודות חלם שורק חירק כנ"ל. ואז קל שירתא בסימא לאודנין, שנשמע הארת החכמה לאזנים, שהן בינה, בעיקר, ע"י קו אמצעי שהוא ת"ת הנקרא קול. וממנו מושפעת אל הלב, הוא המלכות, וז"ש יאה ללבא, וכשמקבלת הארת החכמה המושפעת רק ממטה למעלה היא סלקא, וכשמקבלת אור החסדים המושפע ממעלה למטה, היא נחתא. ונתבאר לעיל סוד הנסיעה, שהיא הארת ג' הקוין בזה אחר זה וכן חוזר חלילה. אבל במלכות אין נסיעה, כי היא רק מקבלת מן נסיעת ג' קוין, וז"ש, אזלא ולא נטלא, כי היא אינה משתתפת עם ג' הקוין בפעולת ההארה אלא מקבלת מהם בלבד. ונמצא שאינה נוסעת עמהם. וז"ש, ופותחין שירתא מלרע לעילא, כי השירה שה"ס החכמה אינה מאירה ממעלה למטה, כנ"ל (בראשית ב' נ"ח ד"ה עמודא ע"ש).

פסקה מא

לקל נעימותא ההוא וכו': לקול נעימות ההיא, מנסיעת הגלגלים כנ"ל, עומדים, מי שעומדים, ומתקבצים בקבוצה אחת, לצד ימין, ארבע מאות וחמשים אלף בעלי עינים. רואים ואינם רואים, ונמצאים בכל הקוים שלהם. שני הצדדים האחרים, שהם שמאל ואמצע, מתלבנים, בשבילם, כלומר שדיניהם, שה"ס אדום, נעברים, מחמת שמקבלים חסדים מקו ימין, ולצד שמאל מאתים וחמשים אלף.

פירוש. בכל קו יש חמש ספירות, חג"ת נ"ה, ולהיותם מבינה, שספירותיה בסוד מאות, הם חמש מאות, ומתחלקים במקום החזה, ב' ספירות ומחצה שהם ר"נ דהיינו חסד וגבורה וחצי ת"ת הם מחזה ולמעלה, וב' ספירות ומחצה, שהם חצי ת"ת התחתון ונצח והוד, שהם ר"נ, הם מחזה ולמטה. והארת קו ימין להיותה חסדים בעיקרה, מאירה גם מחזה ולמטה, עד חצי הספירה התחתונה שהיא הוד, כי להיותה בחינת מלכות, כנודע, שחג"ת נ"ה הם בחינת כח"ב תו"מ, ע"כ אינה מאירה רק ממטה למעלה, דהיינו מחזה ולמעלה, וע"כ נמצא הארת קו הימין תופשת ארבע ספירות וחצי, שהם חג"ת ונצח וחצי הוד, שהם ארבע מאות וחמשים. וזה נתבאר היטב לעיל (בראשית ב' אות רס"ט ע"ש בכל ההמשך) אמנם הארת קו השמאל אינה מאיר כלל ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה כמ"ש בדבור הסמוך, ופותחין שירתא מלרע לעילא. שפירושו מחזה ולמעלה. ונמצא שאינה מאירה רק ב' ספירות וחצי, שהם חסד וגבורה וחצי ת"ת, שהם מאתים וחמשים בלבד.

וזה אמרו לסטרא דימינא, ארבע מאה וחמשין אלפין מארי דעיינין, כי להיותם בעיקר אור החסדים הם מאירים גם מלמעלה למטה, דהיינו עד חצי ספירת ההוד, שהם ארבע ספירות חג"ת ונצח וחצי ספירת ההוד עד החזה כנ"ל, ולהיותם מבינה, שספירותיה בסוד מאות, הן ארבע מאות וחמישים. ולהיותם ממשיכים החכמה אל קו השמאל, שספירת החכמה הוא בסוד אלפים, הם ת"נ אלפין, וגם משום זה מכונים, מארי דעיינין, כי החכמה נקראת עינים כנודע. אמנם, אע"פ שהם משפיעים חכמה אל קו השמאל, הימין לעצמו, אינו מקבל חכמה. וע"כ אומר, חמאן ולא חמאן, כי שתי הבחינות נבחנות בהם, כי מצד שמשפיעים חכמה לשמאל, מכונים חמאן, כי ראיה ה"ס חכמה. ומצד שאינם מקבלים לעצמם חכמה, כי הם בסו"ה כי חפץ חסד הוא, ע"כ נבחנים, ולא חמאן, שאין בהם חכמה, אלא חסדים. ונודע שב' קוין שמאל ואמצע, מתלבשת החכמה שבהם בחסדים של הימין וז"ש תרין סטרין אחרנין אתחוורו בגיניהון, דהיינו מחמת שמקבלים החסדים מן הימין הזה, והוסר האודם שבהם, שה"ס הדינים, ונעשו לבן.

וזה אמרו, ולסטרא דשמאלא מאתן וחמשין אלפין. כי קו השמאל ששם מאיר החכמה בעיקר, אינו מאיר אלא ממטה למעלה. דהיינו ב' ספירות וחצי שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה וחצי ת"ת העליון, כנ"ל שלהיותם נמשכים משמאל דבינה שספירותיה בסוד מאות, הם, מאתן וחמשין, ולהיותם באור החכמה שספירותיה בסוד אלפין, הם מאתן וחמשין אלפין.

פסקה מב

אינון מאריהון דיבבא וכו': הם, ר"נ אלפין הנ"ל, בעלי הבכי, מיבבים ומיללים ממקום בית מושביהם, דהיינו ממקום יציאתם, פותחים בדין ומסיימים בדין. מיבבים שנית, והדין נתגלה, והספרים פתוחים, להסתכל בדינים שבהם, בו בשעה, עולה בעל הדין, שהיה קם עליהם ויושב על כסא הדין, והשירה שככה מטרם שנסתיים הדין.

ביאור הדברים. כי רוצה לבאר כאן, ענין ב' מצבים שונים הנוהגים בכל קו מג' הקוין ימין שמאל ואמצע, אשר מצב הא' הוא, במקום יציאתו במקורו. ומצב הב' הוא, שלא במקום יציאתו. ובמצב הא', פועל כל קו לפי מדרגתו להמשיך החכמה. ובמצב הב', פועל כל קו להרבות את החסדים, ועוזב את פעולת המשכת החכמה. ומתחיל בקו שמאל משום שהוא עיקר הפועל להמשכת החכמה, דהיינו בסוד נקודת השורק, (כנ"ל ב"א דף ט"ו ד"ה ההיא).

וכבר ידעת שהמשכת החכמה נקרא שירה, וזהו רק בחיבור כל ג' הקוין, אבל המשכת החכמה שבקו שמאל בלבד, נקראת לפעמים, יבבא, משום שבו נמצאת החכמה בלי חסדים, ואי אפשר לסבול את החכמה כשאינה מלובשת בחסדים, ומחמת דין זה מיבבים ומיללים, כל המקבלים ממנו, דהיינו ר"נ אלפין הנז'. ויש עוד דין אחר, שהוא דין של המסך דחירק (כנ"ל לך דף ט"ז ד"ה עוד).

וזה אמרו. אינון מאריהון דיבבא, דהיינו ר"נ אלפין הנמשכים מקו שמאל, שהארת החכמה שלהם מכונה יבבא. וז"ש מאתר בית מותביהון פותחין בדינא ומסיימין בדינא. כי בפעולה הראשונה במקום יציאתם, הם פותחין להמשיך החכמה בדין, מפאת חסרון לבוש החסדים, כנ"ל, ועד שמסיימים ברצונם המשכת החכמה, נמצאים באותו הדין. וז"ש, מיבבים תנינות, דהיינו בפעולה השניה להמשיך חכמה, ודינא יתיב וספרין פתיחו, שהדין האחר של מסך דחירק מתגלה, שהוא הנושא למדת הדין במלכות, שהחכמה מסתלקת בגללה, כנ"ל (לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש). וז"ש ביה שעתא סליק מאריה דדינא, דקאים עליהון. שבעל הדין העומד עליהם, שהוא ז"א הנושא למסך דחירק, עולה ויתיב בכורסיא דדינא, דהיינו המלכות דמדת הדין המרחקת אור החכמה, וע"כ, ושירתא אשתכך, שאור החכמה שנקרא שירה, נפסקת מלהאיר, עד לא תסתיים דינא, כלומר, שלא יכלו לסיים פעולת המשכת החכמה, שנמשכת בדין הא' שנקרא יבבא, מפני שהחכמה כבר נסתלקה מסבת הדין הב' שנתגלה בסוד מסך דחירק.

וצריך שתדע, שמסבת המסך דחירק שהז"א, שה"ס קו האמצעי, מגלה, הוא נקרא בג' כינוים, א) מטרם שאור העליון נזדווג על המסך דחירק, נקרא מארי דדינא, כי אז מרבה דינים בלבד. ב) אחר שנזדווג אור העליון על המסך דחירק ביסוד שלו שנקרא חי העולמים, שאז, ממשיך אור החסדים מקו ימין, ומלביש עמהם את החכמה שבקו שמאל, אשר אז, נמשכה שוב הארת החכמה, ומחמת שנתלבשה בחסדים היא מאירה בשלמות בלי דינים, כנ"ל (לך י"ג ד"ה ונתבאר, ע"ש), ואז נקרא ז"א בשם פטרונא, דהיינו שמגין על החכמה שתוכל להאיר בלי דינים. ג) אחר שמתגבר להמשיך י"ג מדות הרחמים מדיקנא דא"א, אז נקרא ז"א, סבא פטרונא דכלא, סבא נקרא, על שם א"א. ופטרונא דכלא נקרא, על שם שכולו רחמים בלי דין כלל, כי אז מרבה להמשיך חסדים מרובים מאד מעתיקא קדישא, שכולו רחמים, ומתוך שהחסדים הללו עדיפים מחכמה, כי עתיקא הוא למעלה מא"א, שממנו החכמה, נמצא שגם החכמה נמשכת עמהם מאליה, ונמצא שהוא פטרונא דכלא כי מגין, הן על ריבוי החכמה והן על ריבוי החסדים.

פסקה מג

סחרן מארי דעיינין וכו': כאן מבאר ב' הפעולות שבקו ימין, ואומר, מסבבים בעלי העינים מצד ימין, שעמהם שמונה עשר אלף אחרים, דהיינו המסך דחירק שביסוד ז"א הנקרא חי, שהוא בגי' שמונה עשר, ולהיותו הגורם להמשיך חסדים שבתוכם מאיר החכמה, ע"כ, נקרא ח"י אלפין, כי החכמה מכונה אלפין, כנ"ל בדיבור הסמוך. תוקעים, דהיינו המשכת חסדים המכונה תקיעה, קול פשוט. ואז לא מיבבים ולא מיללים, אלו המקבלים חכמה מקו ימין. פותחים בשירה, דהיינו בהמשכת חכמה, מזדעזעים ר"נ אלף בעלי היבבא. פירוש, שגם ר"נ אלף שבקו שמאל המכונים מארי דיבבא, מקבלים עתה גם הם הארת החכמה, ואע"פ שכבר נפסקה היבבא והיללה מכל מקום הם עוד מזדעזעים מאימת הדין שקרה להם לפני שקבלו החסדים מקו הימין.

פסקה מד

תקע תנינות וכו': תקע והמשיך חסדים בפעם השניה, דהיינו פעולה השניה שבקו ימין, שאין שם יבבא, כנ"ל, נוסע הפטרון, דהיינו ז"א, בזמן גילוי החסדים שבמסך כנ"ל, מכסא ההוא של דין ויושב בכסא הרחמים. להמשיך חסדים מרובים. בו בזמן הוא, דהיינו הז"א, מזכיר שם הקדוש הגדול העליון. שהוא שם הויה במילוי מ"ה, יוד הא ואו הא. כמ"ש לפנינו. שבשם הזה נמשך חיים לכל.

פסקה מה

פתח ואמר זמנא וכו': כאן מבאר ב' הפעולות שבקו אמצעי, פתח ואמר. ז"א, שהוא קו האמצעי פעם אחת, יוד הא ואו הא, שיוד הא ואו ה"ס ג' הקוין, ימין שמאל אמצע הכלולים בז"א. והא אחרונה, היא הנוקבא המקבלת מהם. כמש"א, ויקרא בשם הויה, פותחים כבתחילה בעלי הגלגלים הקדושים שבמרכבה, ואלף אלפים, שה"ס חכמה, ורבוא רבבות, שה"ס החסדים המלבישים אותם, ואומרים שירה (כמ"ש לעיל אות מ' ע"ש) משבחים המלאכים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקום שכינתו. שהשכינה תתברך מז"א, ותקבל ממנו חכמה מלובשת בחסדים.

פסקה מו

אתיא ההוא גנתא וכו': אז בא אותו הגן, היינו השכינה, שהוא חבוי במאתים וחמשים עלמין, דהיינו בלמעלה מחזה דז"א, ששם ב' ספירות, חסד וגבורה דז"א וחצי ספירת ת"ת דז"א, שלהיותם נמשכים מבינה הן בסוד מאות, והם מאתים וחמשים, ונקראים עלמין מפני שהחכמה שבהם מתלבשת ונעלמת בחסדים, היא השכינה היקרה, בזיו החכמה שלה, היוצא מזיו החכמה ומתלבש ונעלם בזיו החסדים. והזיו נמשך ממנה לד' הרוחות חו"ג תו"מ, שהם ד' ראשים כדי לקיים אותם במוחין. דהיינו בסו"ה ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים וגו'. והזיו נמשך ממנה לכל התחתונים, והיא הנקראת גן עדן.

ומה שאומר, שהיא חבויה בר"ן עלמין, שפירושו למעלה מחזה דז"א כנ"ל, הענין הוא, מפני שאין שם מקומה האמתי, כי היא מתחלת רק מחזה ולמטה דז"א, אלא כדי שתוכל לקבל חכמה עלתה למעלה מחזה, ולפיכך היא צריכה להיות שמה חבויה, כדי שלא יקטרגו עליה החיצונים, שאז לא היתה אפשרות שתקבל חכמה. ונתבאר פעולה הראשונה שבקו האמצעי, שהוא להמשכת החכמה.

פסקה מז

פתח תנינות ההוא וכו': פתח שנית אותו הסבא, דהיינו ז"א, שאחר שעלה לא"א נקרא סבא כמוהו. וזהו פעולה השניה של קו אמצעי דהיינו ז"א. המגין על הכל, דהיינו הן להמשכת החכמה, והן להמשכת החסדים (כמ"ש לעיל אות מ"ב ע"ש) ומזכיר שמו יוד הא ואו הא, וכולם פותחים בהמשכת האורות מי"ג מדות הרחמים, שנמשכים אז מי"ג תיקונים שבדיקנא דא"א. (כמ"ש לעיל אות מ"ב ע"ש) מי ראה כל אלו אורות העזים רמים שברמים, עזים שבעזים, ממרכבות הקדושות, ושמים וכל צבאם מזדעזעים ומתחלחלים באימה גדולה, ומשבחים את השם הקדוש ואומרים שירה. אשרי הם הנשמות של הצדיקים, שהם נמצאים בעדון הזה, ויודעים זה. על-זה נאמר, מי לא ייראך מלך הגוים כי לך אתה וגו'. (ע"כ התוספתא).

פסקה מח

אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, כשירדה השכינה למצרים ירדה חיה אחת, מד' חיות שבמרכבה ששמה ישראל, בצורתו של אותו סבא הנ"ל בדבור הסמוך, שהוא ז"א, ומ"ב משמשים קדושים עמה, דהיינו מ"ב מלאכים, וכל אחד ואחד מהם היה אות קדוש עמו מן השם הקדוש מ"ב. כלומר, שמלאכים אלו המשמשים את החיה ששמה ישראל מכונים בני ישראל ונמשכים מן השם מ"ב שה"ס הג"ר שבאותה החיה. וכולם ירדו עם יעקב למצרים, וזהו שכתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, אמר ר' יצחק, שזה משמע, כי אמר בני ישראל, ואח"כ את יעקב, ואינו אומר, אתו. פירוש. שהיה צריך לומר הבאים מצרימה אתו, ולא להכפיל את השם יעקב, אלא בהכרח, שהשם ישראל אינו השם של יעקב, אלא של החיה העליונה שבמרכבה, ששמה ישראל, ובני ישראל, הם מ"ב משמשים שלה, כמבואר.

פסקה מט

שאל ר' יהודה וכו': שאל ר"י את ר' אלעזר בן ר' שמעון, כיון ששמעת מאביך, פרשת ואלה שמות שפירש אותה בסוד העליון, דהיינו שבני ישראל הם מ"ב מלאכים קדושים כנ"ל בסמוך, וא"כ מהו שאומר, איש וביתו באו, הרי במלאכים אינו נוהג בני בית. אמר לו ר' אלעזר, הדבר שאמר אבי פירושו, מלאכים עליונים, שהם גבוהים מן התחתונים שבהם, והיינו שכתוב איש וביתו באו, אשר מלאך העליון נקרא איש והתחתון לו נקרא ביתו. וכך אמר אבי כל אלו המלאכים שבמדרגה העליונה נקראים גברים זכרים, ואלו שבמדרגה תחתונה מהם, נקראים נקבות, ונקראים בית, שאשה נקבה מקבלת מן הזכר והיא כמו בית אליו.

פסקה נ

ר' יצחק הוה וכו': ר' יצחק היה עומד לפני ר' אלעזר בר"ש, אמר לו, וכי השכינה ירדה למצרים עם יעקב. אמר לו, ולא, כלומר, התוכל לומר שלא ירדה, והרי כתוב, אנכי ארד עמך. אמר לו, בוא וראה, השכינה ירדה למצרים את יעקב, ושש מאות אלף מרכבות קדושות עמה. והיינו שכתוב, כשש מאות אלף רגלי, ולמדנו שש מאות אלף מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים, וכולם עלו משם כשישראל יצאו ממצרים. זהו שכתוב, ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי וגו', שש מאות לא נאמר, אלא כשש מאות, זהו רומז, כעין שיצאו אלו שש מאות אלף שלמטה כך יצאו אלו שש מאות אלף מרכבות קדושות שלמעלה שהיו עמהם.

פסקה נא

ותא חזי רזא וכו': ובוא וראה סוד הדבר, בעת שיצאו אלו המרכבות הקדושות והמחנות הקדושים, ראו ישראל וידעו, שהם מתעכבים מלצאת בשבילם מחמת שהם אינם יוצאים, וכל החפזון שעשו ישראל היה בשבילם, והיינו שכתוב, ולא יכלו להתמהמה, שהיה לו לומר, ולא רצו להתמהמה, אבל לא כתוב אלא ולא יכלו, שהוא בהכרח משום מחנות המלאכים שהיו מתעכבים בשבילם, ונודע ממש מכאן, שבני ישראל שכתוב, כולם בני ישראל של הרקיע, דהיינו מלאכים, והיינו שכתוב, בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ולא נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אתו, אלא ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, שפירושו, הבאים מצרימה מתחילה דהיינו המלאכים כנ"ל, ועם מי באו, את יעקב.

פסקה נב

א"ר יהודה ק"ו וכו': אר"י, קל וחומר הוא. ומה בשעה שנצל יעקב מלבן, כתוב, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. וכשירד למצרים אמר הקב"ה, אנכי ארד עמך מצרימה, ואם האדון ירד אינו דין, כלומר כל שכן הוא, שירדו משמשיו עמו, היינו שכתוב הבאים מצרימה את יעקב, ולא כתוב, אתו. ר' יעקב מכפר חנן אמר, בשם ר' אבא, מי הם בני ישראל שבכאן, ואמר, אלו הם שנקראים בני-ישראל ממש. דהיינו השבטים.

פסקה נג

ר' אבא פתח וכו': ר"א פתח ואמר, שמביא ראיה לדבריו, לכו חזו וגו' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות, בש' פתוחה, אלא שמות בש' צרויה. וזה הולך כמו שאמר ר' חייא, כעין שעשה הקב"ה ברקיע, כן עשה בארץ, שיש שמות הקדושים ברקיע, ויש שמות הקדושים בארץ. דהיינו שמות השבטים, שעליהם נאמר ואלה שמות בני ישראל וגו'.

פסקה נד

אמר ר' יהודה וכו': אר"י, ביום ההוא שירד יעקב למצרים, ירדו עמו ששים רבוא מלאכים עליונים ר' יהודה פתח, להביא ראיה לדבריו, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב וגו': מנעולים החקוקים לקבל מפתח, המפתחות מסובבים במקומו של המנעול. המנעולים הם בספירה השביעית שהיא מלכות, והם חקוקים בספירה הששית, שהיא יסוד. וזהו שכתוב, ששים גבורים סביב לה. קוזמיטין, פירושו לפי הענין, מנעולים קלדיטא, פירושו מפתח, מלשון כל אקלידי מכר וכו' (גיטין כו.)

פירוש הדברים. תמצא לעיל בהקדמת ספר הזהר, (במאמר מנעולא ומפתחא דף מ"ז אות מ"ד ובהסולם שם בכל ההמשך). ונתבאר שם שהמלכות עצמה אין בה אלא חג"ת נה"י ומסתיימת ביסוד שנקרא מפתחא, וחסרה ממלכות דמלכות, וז"ש כאן, קוזמיטין דגליפא בקלדיטא, המנעולים שהם מלכות החקוקים בהתאם למפתח, סחרן בדוכתיה הם מסבבים במקומו של המפתח, שהוא יסוד. קוזמיטין בשביעאה, אע"פ שעצם המנעול הוא מלכות הכלולה מז' ספירות חג"ת נהי"מ, שלפי"ז היה צריך לומר שמטתו שלשלמה, שה"ס המלכות, שבעים גבורים סביב לה, שהם ז' ספירות שכל אחת כלולה מעשר, אמנם הם גליפין בשתיתאה, דהיינו שמסתיימים ביסוד המכונה מפתחא, ואין בה אלא חג"ת נה"י, שהם ששה ספירות שכל אחת כלולה מעשר, שהם ששים. וז"ש, ששים גבורים סביב לה, ולא שבעים.

פסקה נה

הנה מטתו: וממשיך עם הנ"ל לבאר כל המקרא, ואומר, הנה מטתו, זו היא השכינה הנקראת מטה. שלשלמה, המלך שהשלום שלו שהוא ז"א, הקו האמצעי, העושה שלום בין ימין לשמאל. ששים גבורים סביב לה, אלו הם ששים רבוא מלאכים עליונים שהם מצבא השכינה שירדה עם יעקב למצרים. והטעם שהם במספר ששים הוא מפני שהשכינה רשומה במפתחא (כנ"ל ב"א דף רס"ז, ד"ה מניה) מגבורי ישראל, היינו ישראל של מעלה, שהוא ז"א, שהגבורה נמשכת אליהם ממנו. ז"ש, ואלה שמות בני ישראל וגו'. איש וביתו באו פירושו, הם ודרכיהם. כי ביתו פירושו מנהגיו ודרכיו. כי לכל מלאך יש פעולה מיוחדת שעל שמה נקרא כנודע.

פסקה נו

ר' חייא הוה וכו': ר"ח היה הולך מאושא ללוד, והיה רוכב על חמור, ור' יוסי היה עמו. ירד ר' חייא ונענע בידיו לר' יוסי, ואמר לו, אם בני העולם היו יודעים הכבוד הגדול של יעקב, בשעה שאמר לו הקב"ה, אנכי ארד עמך מצרימה, היו מלחכים העפר שבג' פרסאות הקרב לקברו, שכך מפרשים מורינו גדולי העולם, בעלי המשנה, כתוב ויצא משה לקראת חותנו, ופרשו, שאהרן ראה שיצא משה ויצא עמו, ואלעזר והנשיאים והזקנים, יצאו עמו, וראשי האבות וקרואי העדה וכל ישראל יצאו עמהם, ונמצא שכל ישראל כולם יצאו לקראת יתרו, כי מי ראה את משה שיצא ולא יצא עמו, ומי ראה את אהרן והנשיאים שיצאו ולא יצא, נמצא, שבשביל משה יצאו כולם. ומה, אם בשביל משה היה כך, בשביל הקב"ה כאשר אמר, אנכי ארד עמך מצרימה, על אחת כמה וכמה. שירדו עמו כל הפמליא של מעלה. ומיושב בזה מה שבתחילה אמר הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה שמשמע הוא לבדו, ואח"כ ואלה שמות בני ישראל וגו'. שפירושו כל הפמליא של מעלה כנ"ל. שכן במשה כתוב ויצא משה, וכל ישראל יצאו עמו.

פסקה נז

עד דהוו אזלו וכו': בעוד שהיו הולכים, פגש אותם ר' אבא. א"ר יוסי, הנה השכינה כאן, כי אחד מבעלי המשנה עמנו. א"ר אבא, במה אתם עוסקים. אמר ר' יוסי, במקרא הזה, שכתוב, אנכי ארד עמך מצרימה וגו'. כשירד יעקב למצרים, שכתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', אתה למד, שכולם ירדו עם יעקב למצרים. משמע שכל המרכבות והצבאות ירדו עם יעקב למצרים ולא הקב"ה לבדו כמו שמשמע מהכתוב אנכי ארד עמך מצרימה וגו'.

פסקה נח

א"ל ר' אבא וכו': א"ל ר' אבא, וזה לבד היה. פתח ואמר, היה היה דבר ה' אל יחזקאל וגו'. ג' קושיות כאן. אחת, שלמדנו, אין שכינה שורה בחוץ לארץ. ונבואתו של יחזקאל היה בארץ כשדים. ואחת, שלא היה נאמן כמשה, שכתוב בו, בכל ביתי נאמן הוא, והוא, יחזקאל, גילה ופרסם כל אוצרות המלך, יותר ממשה. ואחת, שנראה שלא היה שלם בדעתו. שאם היה שלם בדעתו לא היה מגלה כל כך.

פסקה נט

אלא הכי אסיקנא וכו': ומשיב, אלא כך ביארנו במשנה שלנו. חס ושלום, שגילה יותר משצריך, כי יחזקאל נביא שלם היה, שהיה שלם בדעתו, וברשות הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכל נצרך שיגלה על אחת שתים ממה שגילה. כי כך למדנו, מי שרגיל לסבול צער וכו', כמובא לעיל בדברי הזהר, מאות ז' עד אות י"ד והכל נצרך. ומעולם לא עזב הקב"ה את ישראל בגלות מטרם שבא לשכון שכינתו עמהם. כל שכן ביעקב, שהיה יורד בגלות, שהקב"ה ושכינתו וקדושים עליונים והמרכבות ירדו כולם עם יעקב, זהו שכתוב, הבאים מצרימה את יעקב. ובזה מיושב קושית ר' יוסי לעיל, כי אע"פ שאמר אנכי ארד עמך מצרימה, אין המשמעות הוא לבדו, אלא עם שכינתו וצבאיו והמרכבות שלו, שכן דרך הקב"ה בכל הגליות, כמו שגילה יחזקאל בגלות בבל.

פסקה ס

ר' אבא פתח וכו': ר"א פתח ואמר, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי. בוא וראה, אוי להם לבני אדם שאינם יודעים ואינם נזהרים בעבודת בוראם. כי למדנו, אמר ר' יצחק בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת, אוי להם לבני אדם שמזלזלים בעבודת בוראם אוי להם לבני אדם מחלול כבודה של התורה. כי אמר ר' יהודה, כל מי שעוסק בתורה בעולם הזה ורוכש מעשים טובים, יורש עולם שלם, וכל מי שאינו עוסק בתורה בעולם הזה, ואינו עושה מעשים טובים אינו יורש לא זה ולא זה, דהיינו לא את עולם הזה ולא את עולם הבא. ושואל אתה אומר, או שיורש עולם שלם או שמפסיד ב' העולמות, והרי למדנו, יש מי שיורש עולמו כפי מקומו וכפי מה שראוי לו. הרי שיש מדה אמצעית. א"ר יצחק, לא למדנו שאין לו ב' העולמות אלא מי שאין לו מעשים טובים כלל. אבל אם יש לו מעשים טובים ואפילו שאינם בשלמותם, יורש עולמו כפי הראוי לו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

פסקה סא

א"ר יהודה וכו': אר"י, אם בני אדם היו יודעים האהבה שאוהב הקב"ה לישראל, היו שואגים כאריות לרדוף אחריו להתדבק בו. כי למדנו, בשעה שירד יעקב למצרים, קרא הקב"ה לחבורת המלאכים שלו, אמר להם, כלכם רדו למצרים ואני ארד עמכם. אמרה השכינה, רבון העולם וכי יש צבאות בלי המלך, כי השכינה נבחנת מלך כל המלאכים, מפני שכולם נמשכים ממנה. אמר לה, אתי מלבנון כלה, גם את תבאי אתי, מלבנון, ממקום העדן, הוא חכמה, המלובן בכל פעולותיו. כלה, זו השכינה, שהיא כלה בחופה, וזה הולך כזה שלמדנו, א"ר יהודה מהו שכתוב, ויהי ביום כלות משה, כלת כתוב, בלי ו', שפירושו, ביום שנכנסה כלה לחופה, וכלה זו היא השכינה, שהיא בבית המקדש, כלה בחופה.

פסקה סב

אתי מלבנון תבואי: היינו ממקום בית המקדש של מעלה. תשורי מראש אמנה, שואל, מראש של מי, ומשיב, מראש בעלי האמונה, ומי הם, יעקב ובניו. מראש שניר וחרמון, שהם עתידים לקבל התורה שלי מהר חרמון, דהיינו הר סיני שנקרא חרמון. ולהגן עליהם בגלותם, המכונה חרמון, מלשון חרם. ממעונות אריות, אלו הם עמים העובדים עכו"ם, הדומים לאריות ונמרים, שמענים את ישראל בכל עבודה קשה.

פסקה סג

ר' אבא אמר וכו': רא"א, אתי מלבנון כלה, ושואל, וכי מלבנון באה והלא ללבנון עולה. כי השכינה היא למטה מחזה דז"א והיא עולה ללבנון לקבל חכמה, והיה צריך לומר אתי ללבנון תעלה. אלא אמר ר' אבא, בשעה שירדה השכינה למצרים, ירדו עמה ששים רבוא של מלאכי השרת, והקב"ה בתחילה, זהו שכתוב, ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.

פסקה סד

ר' יצחק אמר וכו': רי"א אתי מלבנון כלה, זו היא השכינה. אתי מלבנון תבאי, היינו ממקום בית המקדש של מעלה, שהוא בינה, תשורי מראש אמנה, היינו ממקום בית המקדש שלמעלה, וממקום בית המקדש של מטה. כי אמר ר' יהודה, מעולם לא משה השכינה מכותל המערבי של בית המקדש, שכתוב הנה זה עומד אחר כתלנו. והוא ראש אמנה לכל העולם. מראש שניר וחרמון, היינו ממקום שהתורה יצאה לעולם, דהיינו הר סיני המכונה חרמון. ולמה זה, הוא, כדי להגן על ישראל. ממעונות אריות, אלו הם עמים העובדים עכו"ם. ר' יודן אומר, ממעונות אריות, אלו הם תלמידי חכמים, העוסקים בתורה במעונות המדרשות ובבתי כנסיות, שהם אריות ונמרים בתורה.

פסקה סה

ר' חייא הוה וכו': ר"ח, היה יושב לפני ר' שמעון, אמר לו, מה ראתה התורה לספור בניו של יעקב, בתחלה, שהם י"ב, ואחר כך, שהם, שבעים, שכתוב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. ומהו הטעם שהיו שבעים ולא יותר. אמר לו ר"ש, הוא כנגד שבעים אומות שהם בעולם, שהם היו אומה אחת כנגד כולם.

פסקה סו

ותו א"ל, ת"ח וכו': ועוד אמר לו, בוא וראה, מפתחות המאירים, דהיינו מלכות הממותקת המסתיימת ביסוד הנקראת מפתחא (כנ"ל באות נ"ד ע"ש) ענפים שלהם יושבים במסעיהם, היינו בעת שמאירים במסע ג' הקוין, (כנ"ל אות מ') והם ממונים על שבעים אומות, שיוצאים מי"ב חקיקות וקשרים המסובבים במסעיהם, בסדר ג' הקוין, במשקל לארבע רוחות העולם שהם חו"ג תו"מ. פירוש, אע"פ שמסעיהם הם רק על ג' קוין שהם חג"ת, עם זה, הם מאירים בד' רוחות שהם חג"ת ומלכות והיינו רק ג' בכל אחת שהם ג' הקוין, וד' פעמים ג' הם י"ב ומתוך שמאירים גם במלכות, יכולים לשלוט על שבעים אומות. היינו שכתוב, יצב גבולות עמים למספר לבני ישראל, דהיינו מספר י"ב שבבני ישראל מאיר אל ע' אומות, כנ"ל. והיינו שכתוב, כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, שג' הקוין יאירו בכל ד' רוחות חו"ג תו"מ, להורות שהם מתקיימים בשביל ישראל, שהם י"ב השבטים. כנ"ל. בארבע לא נאמר, אלא כארבע, כי כמו שאי אפשר לעולם בלי ד' רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל.

פסקה סז

ויקם מלך חדש: ר' אבא פתח. אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. אשרי הם ישראל, שהקב"ה רצה בהם יותר מכל העמים וקירב אותם אליו שכתוב, ובך בחר ה' וגו', וכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וישראל מתדבקים בהקב"ה, שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'.

פסקה סח

וע"ד זכאין אינון וכו': ועל כן הם צדיקים לפניו, מפני שהם זורעים על כל מים. ושואל, מהו על כל מים. ואומר, שהם זורעים לצדקה, כלומר שהם מעלים מ"ן להמשיך מוחין להמלכות שתהיה נקראת צדקה. כי בלי המוחין היא נקראת צדק בלי ה'. ומי שזרע לצדקה, כתוב בו, כי גדול מעל השמים חסדיך, מעל השמים, הוא מכונה גם כן, על כל מים, ומהו מעל השמים, זהו עולם הבא, שהיא בינה, שהיא מעל ז"א הנקרא שמים, וישראל זורעים זרע, דהיינו שמעלים מ"ן, על כל מים, שהיא בינה, כדי להמשיך מוחין אל המלכות, שתהיה נקראת צדקה.

פסקה סט

בספרא דרב ייבא סבא וכו': בספרו של רב ייבא סבא אמר כך, כתוב, בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאילתא. כי כל דינין שבעולם הזה וכל הגזירות וכל השאלות, כולם נמצאים בהיכל אחד, ששם ע"ב סנהדרין מעיינים בדינים של העולם. (כמ"ש לעיל בראשית ב' מאות ק"ב עד אות קט"ו ע"ש) והיכל ההוא נקרא היכל הזכות, משום כשדנים דין, מהפכים בזכות האדם בתחלה.

פסקה ע

מה דלאו הכי וכו': מה שאין כן במדרגה של הסטרא אחרא, ששם יש מקום שנקרא חובה, משום שכל מעשיו שבאותו המקום שהוא של הנחש אשת זנונים, אינם אלא להפך בחוב האדם, ולהלשין על העבד לפני אדוניו.

פסקה עא

אינון דהיכלא וכו': אלו שבהיכל הזכות נקראים מים מתוקים, מים צלולים. אלו שבהיכל החוב, נקראים מים המרים, מי המרים המאררים. בהיכל הזכות ההוא אינם נמצאים שלשה אלו, בנים, חיים ומזונות, ולא באותו מקום החוב, לא במים מתוקים וצלולים, ולא במים המרים המאררים.

פסקה עב

ועל דא ישראל וכו': ועל כן ישראל זורעים על כל מים זרע קדוש, דהיינו שמעלים מ"ן עד בינה העליונה הנקראת על כל מים (כנ"ל באות ס"ח) ומולידים על כל מים, הם, שאין זרע שלהם נכון אלא למעלה, בבינה, ועל כן בארו בעלי המשנה, בנים, חיים, ומזון, אינם תלוים בהיכל הזכות, אלא הדבר תלוי במזל הקדוש, שהיא דיקנא קדישא דא"א, שהיא בחינת בינה שלו שיצאה לחוץ, (כמ"ש בתלמוד עשר ספירות בחלק י"ג דף אלף שצ"ב ד"ה והנה) ומקום זה הוא, על כל מים.

פסקה עג

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה