הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
ויחי
פסקה א
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו': אמר ר' יוסי לבו, של יעקב, ראה בנבואה במצרים, שבניו יהיו בכמה גליות, דהיינו כל הגליות, שעד עתה ועד הקץ וזמן ביאת המשיח.
פסקה ב
ולא מטא לנבואה וכו': ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה, ולא הגיעה לשום איש מן בני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד, במשה כתוב, כי לא יראני האדם וחי, וביעקב כתוב ויחי יעקב. ויחי, פירושו, נבואה היורדת מן מראה המאירה. שהוא תפארת.
פירוש. כי הארת החכמה ה"ס חיים, כמ"ש והחכמה תחיה בעליה, וה"ס הנבואה של ויחי, ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים, כי שאר הנביאים קבלו נבואתם מנצח והוד דז"א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת הנוקבא, הנקראת אספקלריא שאינה מאירה, וע"כ התנבאו במלת כה שהיא שם הנוקבא. אבל יעקב ומשה קבלו מת"ת שנקרא אספקלריא דנהרא, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחורים אשר שם, שע"כ נאמר למשה, וראית את אחורי ופני לא יראו. וכן לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. אבל כשקבל מבחינת אחורים היה חי. וכן ביעקב לא נאמר ויחי אלא במצרים, שהוא בחינת אחורים.
וזה אמרו, ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים, כי להיותו מקבל הנבואה מטבור ולמעלה דז"א, ושם נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו, ע"כ לא הגיע לו הנבואה אלא במצרים שהוא אחורים. וז"ש לא אתנביאו דכוותה וכו' אלא הוא ומשה, כי כל הנביאים מקבלים מחזה ולמטה דז"א דהיינו מנו"ה כנ"ל. וז"ש, במשה כתיב, כי לא יראני האדם וחי, משמע כיון שלא קבל מבחינת הפנים אלא מאחורים, הוא חי, דהיינו בהמשכת החכמה. וכן ביעקב כתיב ויחי יעקב, שהוא המשכת החכמה מבחינת אחורים דהיינו במצרים. וז"ש ויחי, נבואתה דנחתא מאספקלריא דנהרא, דהיינו מטבור ולמעלה דז"א, מן ת"ת, שנקרא אספקלריא דנהרא. כנ"ל. אמנם יש הפרש גם בין יעקב ומשה, כי יעקב הוא מתפארת, ומשה הפנימיות התפארת שה"ס הדעת.
פסקה ג
בעי למימר נבואן וכו': רצה יעקב לומר נבואות על הגליות שיקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהם מארץ מצרים, כלומר, שכל הגליות נכללות בארץ מצרים. היה לבו נשבר, שכתוב, כי יש שבר במצרים.
פסקה ד
וע"ד מטא ויחי וכו': ועל כן, הגיע. ויחי יעקב במצרים, ולא היה שמח, כי בארץ ההיא קשרם של העמים, כלומר, שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כסא הכבוד שה"ס הניצוצים של החכמה השבוים ביניהם, שמכונים ספירים, והוא בסו"ה וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א') ולא הגיע אליהם לבררם שום איש, לא מן העליונים ולא מן התחתונים אלא ח"י וזה סוד, כי לא יראני האדם וחי. (ספיקן, פירושו קשר שלהם מלשון ספקה בחבל), (כלאים ו').
פירוש. כבר נתבאר לעיל (פרשת לך דף מ"ד אות ק"ח ד"ה ביאור, ובדף מ"ח אות קיז ד"ה ויש) שמפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצונים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים, עש"ה. וז"ש ולא הוה חדי כי בארעא ההיא ספיקן דעמין כי ארץ מצרים היא קליפה קשה, שזוהמת כל העמים קשורים בה, ומשום זה לא היה שם בשמחה. אבל גם ספירין דכורסי יקרא שמה, שה"ס הכלים והניצוצין של מדרגת החכמה שנפלו שמה כנ"ל. ונודע שאין מדרגת החכמה יכולה להאיר רק בהתכללות עם אור החסדים. שאז נקראת אור החכמה בשם אור החיה, בסו"ה החכמה תחיה את בעליה(קהלת ז' י"ב) וז"ש, ולא מטא להון שום איניש וגו' אלא ח"י ששום אדם לא יוכל לזכות לחכמה אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נקרא אז ח"י כמ"ש לעיל (ו יגש דף מ"ג אות קל"א ד"ה ושיעור הכתוב) בסו"ה אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך ח"י, ע"ש. והיינו מדרגת יסוד דגדלות שנקרא יוסף. וזסו"ה ויוסף ישית ידו על עיניך דהיינו אור עינים שה"ס אור החיה. כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף, מטרם שיש שם בחינת יוסף, שה"ס יסוד דכלים, מטעם ערך ההפכי, כנודע. וע"כ נקרא היסוד חי העולמים. וז"ש, ורזא דא כי לא יראני האדם וחי, שפירושו, שבבחינת הפנים אין שם מדרגת חי, וע"כ לא יראני האדם, כי ראיה ה"ס חכמה, שאינה מאירה זולת במדרגת אור החיה, דהיינו בהתכללותה עם חסדים. ובחינת הפנים נמשך מא"א, שה"ס חכמה בלי חסדים.
פסקה ה
כמה הוא רזא וכו': כמה הם סודות העליונים שבמקרא הזה, ואנו החברים תמהים עליהם, ועל ויחי שנזכר עמו יעקב, היה לו לומר ישראל, דהיינו ו יחי ישראל. כי השם יעקב יורה על קטנות, והשם ישראל יורה שכבר יש לו מוחין דגדלות, והמלה ויחי רומז על אור החיה שהוא מוחין דגדלות היה לו לכתוב ויחי ישראל, וישראל מאין לנו, שיורה על מוחין דגדלות. כי כתוב קדש ישראל לה', וקדש, רומז על גדלות. וכן כתוב, בני בכורי ישראל. ובכור, רומז על גדלות, הרי שבגדלות נזכר השם ישראל, ולא יעקב, שהוא שם הקטנות, בסו"ה מי יקום יעקב כי קטן הוא, (עמוס ז'). ר' אלעזר בריה דר"ש אמר, וכי לא אמר הכתוב, וימכור את בכורתו ליעקב. הרי שעם בכורה שהיא גדלות נזכר גם כן השם יעקב, וע"כ לא יקשה לך, מ"ש כאן ויחי יעקב, ולא ויחי ישראל.
פסקה ו
אמר ר"ש אבוה וכו': אמר לו ר' שמעון אביו. בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד, כתוב בו שהיה מפחד, שנאמר כי ירא אנכי אותו וגו', כי ישראל הוא שם הגדלות, ואין בו פחד. כי בשביל המעשים טובים שעושים ישראל, היו עושים הרבה חסד זה עם זה, וע"כ לא היה בהם פחד.
פסקה ז
מדחבו ואתגליאו וכו': משחטאו והגלו,מחמת עונותיהם ומעשיהם הרעים,לא יכלו לסבול מפחד, שלא ישארו באמת בגלות לעולם על עונותיהם, ועל זה באו מדת הרחמים והדין ביחד, שהוא הוראת השם ישראל, ונתנו אותם בארץ גלותם, פירוש. שהשכינה גלתה עמהם, שעליה יורה השם ישראל וע"כ היו בטוחים שיגאלו יחד עם השכינה, ועי"ז סבלו הגלות ולא פחדו. ותירץ ר"ש בזה, מ"ש בגלות השם ישראל, שנאמר ויגל ישראל מעל אדמתו (מלכים ב' י"ז).
פסקה ח
יאות בעי ברי וכו': יפה שאלת בני,היינו על מ"ש, וימכור את בכורתו ליעקב, שהיה לו לומר לישראל, כי בכורה הוא מוחין דגדלות, כנ"ל. אבל האיש המסתכל ידע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי הוא קדש. כמו השם ישראל. כלומר, זה הכלל שאמרנו, שיעקב הוא שם הקטנות, אינו בהכרח במקום שמפורש אצלו הגדלות שהשיג, וע"כ כתוב כאן ויחי יעקב, ואינו צריך לומר ישראל, וכן וימכור את בכורתו ליעקב, אינו צריך לומר ישראל, כי יעקב זה המחובר עם הגדלות ודאי קדש הוא בהכרח, כמו ישראל. ועל סוד זה אמרו, יעקב בחר בו הקב"ה, להיות ספיר בכסא הכבוד, ולא אמרו ישראל, משום שמפורש הגדלות.
פסקה ט
רבי שמעון פתח וכו': ר"ש פתח ואמר, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. לב נדכאים, זהו יעקב, כמו שאתה אומר, ויחי יעקב, כי מתחת המדרגה, דהיינו מאחורים, ירדו עליו נבואות וברכות במצרים, דהיינו כמ"ש לעיל שמצרים הוא בחינת אחורים, וע"כ היה לבו נדכה כמ"ש לפנינו.
פסקה י
תנא אמר ר' אבא וכו': למדנו אר"א,הלב רואה, שיעקב שהיה במצרים, לא היתה נבואתו נעלה, כי הארץ היתה שנואה.
פסקה יא
תא חזי לא זכי וכו': בוא וראה, לא זכה לברך אף אחד מבניו, ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים, כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא, וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר לבניו למה תתראו. בוא וראה, שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמש"א, רדו שמה ושברו וכו'.
פירוש. כמו שנתבאר לעיל (דף א', בד"ה ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים) שהוא מטעם ופני לא יראו, ע"ש. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו אלא במצרים, ששם בחינת אחורים. וכמ"ש ר"ש בדבור הסמוך שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים, ע"ש, וע"כ מביא ע"ז ראיה מהכתוב, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב שיהיה לו במצרים, ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע שלא נתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רדו שמה ושברו וגו',הרומז ג"כ על שבירת הלב.
פסקה יב
אמר ר' יוסי וכו': אר"י, תחת כסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהוא, דהיינו הספיר, מדת הדין של בחינתו, בא הכתוב ואמר, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל. אתה מוצא שיעקב ראה לבחינתו מדת הדין, שכתוב ויזרח לו השמש וגו'. וסוד הדבר, אוי לנו כי פנה יום וגו'.
ביאור הדברים. כי כסא הכבוד הקדוש שה"ס בינה, עומד על ד' רגלים שה"ס ג' קוין והנוקבא המקבלת ג' הקוין, כמ"ש לעיל (וירא דף ה' ד"ה ת"ח ע"ש) והמסך דבחי"א שעליו יוצא קו האמצעי, שנקרא יעקב, מכונה בשם ספיר. וז"ש שיעקב ספיר נמצא תחת הכסא, והיא מדת הדין של בחינתו, כי מסך זה ממעטו לבחינת ו"ק. ומביא ראיה לזה, מהכתוב, ויזרח לו השמש כאשר וגו'. והיינו כמ"ש בזהר לעיל בראשית א' אות קמ"ב שהוא אור המאיר לרפואה, לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, ולהיות אור הזה אינו יוצא אלא על מסך דבחי"א שה"ס מסך דנקודת חירק, ע"כ נעשה צולע על ירכו, כמ"ש שם בסולם באורך ע"ש. הרי נשמע מהכתוב הזה, דיעקב חזא לסטריה מכילתא דדינא, שה"ס המסך דבחי"א, כדי לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, וז"ש, ורזא דמלה אוי לנו כי פנה היום וגו', כי מכח התכללות השמאל ביעקב פנה היום, שנסתלקו האורות, וע"כ היה צריך למכילתא דדינא, שה"ס המסך דבחי"א, כדי לחזור ולהמשיך אור השמש, ואע"פ שנעשה ע"י כך, צולע על ירכו, כמ"ש שם בסולם. ולפיכך אמר הכתוב לא יעקב יאמר עוד שמך, שיש שם מדת הדין, כי אם ישראל וגו' שיש שם גם מדת הרחמים, דהיינו ג"ר מאו"א עלאין, שה"ס אוירא דכיא.
פסקה יג
רבי שמעון אמר וכו': רש"א, כשגלו מן ירושלים והוסר התמיד, והאויב טמא את ההיכל, בעת ההוא לא יכלה המלכות, שהיא הנוקבא דז"א, לסבול את בני ישראל על עונותיהם, אלא מדרגת השם ישראל, סבל אותם, משום שהיא בשני צדדים: רחמים ודין. והדין הוא סבה לגילוי הרחמים, כמ"ש לפנינו, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים.
פסקה יד
ומלה דלא יעקב וכו': ודבר הכתוב,לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כאשר מתבאר בהבנה, נמצא ישראל יעקב, עליון זה מן זה, שישראל, חשוב יותר מיעקב, שע"כ ברכו בשם, ישראל. ועל הוראתם, היה מטה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין, שהיא מדרגת ישראל. ואחד דין בדין, שהיא מדרגת יעקב.
פסקה טו
ורזא לא הביט וגו': וזה סוד לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שמשמע שביעקב לא ראה און, אבל עמל ראה, מה שאין כן בישראל אפילו עמל לא ראה, והוא משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים כנ"ל בסמוך. ומפרש זה. מתוך, שאנו נדחקים בגלות בין האויבים, והשכינה נסתלקה מן המלך, שהוא ז"א, ונתרחקה ממנו, נעשה זה לסבה, שלבסוף ישרה השכינה בינינו ויגאל אותנו. כי הדוחק מביאנו לתשובה והתשובה לגאולה. לפיכך גם הדין שבמדרגת ישראל, נהפך לרחמים, וע"כ אוה"כ, כי לא ראה עמל בישראל. אלא כולו רחמים. אבל במדרגת יעקב אינו כן, וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך ברכו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, שיש בו דין ורחמים, דהיינו גלות וגאולה, וכולו רחמים.
ורזא כה אמר וגו': וזה סוד, כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, ויחי, חי, פירוש כי מלך, ה"ס הדין שבשם ישראל, וגואלו, ה"ס הרחמים שבשם ישראל. ושניהם נכללים בצבאות, שהוא נצח והוד, אשר הנצח הוא הרחמים שבו, והוד הוא הדין שבו, ומכונים ויחי, חי, כי הנצח שה"ס רגל ימין, מאיר רק ממטה למעלה ע"כ מכונה ויחי, לשון עבר. וההוד שה"ס רגל שמאל, מאיר גם ממעלה למטה, וע"כ מכונה חי, לשון הוה, וכל זה הוא במדרגה העליונה ישראל, אבל למטה ממנו, כתוב, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, משום שלמעלה במדרגת ישראל, שתי רגלי חי, שרגל ימין שהיא נצח נקרא ויחי, ורגל שמאל שהיא הוד נקרא חי, כנ"ל, אבל כאן הם נקראים הדום רגלי, שהוא לשון דממה, שהוא היפך החיים.
פסקה טז
בנין עלאה שתי רגלי וכו': במדרגה העליונה, שהיא ישראל, שתי הרגלים שהם נצח והוד הם חי, כנ"ל שהנצח נקרא ויחי, והוד נקרא חי, ושניהם נכללים בהמלה ויחי, ומפרש, ל י' רבתא י' זעירתא, ל ח' רבתא ת'.ו"י ל ו'. ו"ד ל י' (כצ"ל) וזהו יוצא מן העליונה, שהוא ישראל.
פירוש, ב' הבחנות יש באותיות, שהם פשוט ומילוי. כי למשל כשמבטאים א' נשמעות עמה האותיות לף, דהיינו אלף. וכשמבטאים ב' נשמעות עמה האותיות ית, דהיינו בית. האותיות א' ב' נקראות פשוטות, והאותיות לף, ית הנשמעות עמהן, הם המילואים של הפשוטות, ולפי זה כשד' אותיות ויחי, נמצאות במילואן הן: ו יו, י וד, ח ת, י וד. ונבחן שיש כאן שתי חלוקות: חלוקה א', הוא ד' אותיות הפשוטות ויחי, חלוקה ב', היא ז' אותיות המילואים; י"ו, ו"ד, ת', ו"ד. שהן בגימט' גלת עם ג' האותיות. וה"ס ב' רגלין הנ"ל, שהן נצח והוד, שחלוקה א', ויחי, ה"ס נצח. וחלוקה ב' שהיא בגימ' גלת ה"ס הוד. ושתיהן חי, כלומר שכלולות בהמלה ויחי, שלהיות הגלות סבת הגאולה והתחיה, נחשב גם הגלות לתחיה, כמ"ש לפנינו.
וזה אמרו, בנין עלאה שתי רגלי חי, ששתיהן נכללות במלה ויחי. ומבאר ל י ' רבתא י' זעירתא: ל י' הגדולה שהיא הפשוטה יש במילואה י' קטנה, דהיינו ו"ד שהוא בגימט' י'. ל ח' יש במילואה ת'. ו"י יש במילוי ה ו'.ו"ד יש במילוי ה י'.
פסקה יז
תחות כרסיה יקרא מאבן טבא וכו': ואלו ב' החלוקות כלולות באבן הטוב ספיר, שמתחת כסא הכבוד, שהוא בארץ מצרים. (כמ"ש לעיל באות ד') והיינו שכתוב, ונגף ה' את מצרים וגו' שהוא חלוקה ב', דהיינו אותיות המילוי המרמזות על הגלות כנ"ל, והכתוב כי טל אורות טלך שפירושו טל תחיה, הוא חלוקה א', דהיינו אותיות הפשוט המרמזות לתחיה.
פסקה יח
ובגין דא מתלף וגו': ועל כן מתחברות יחד, חלוקה ב', הרומזת על הגלות עם חלוקה א' הראשונה, הרומזת על תחיה וגאולה, בוא וראה מה שכתוב בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. שפירושו, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם, על עונותיהם, באמת ובדין, יש להם תקנה בתורה, שבקיומה, תצאו מן הטיט והרפש, שהיא הגלות, ותלכו לאור ה'. ושיעור הכתוב, בית יעקב לכו, בגלות ועי"ז שתתחזקו שם בתורה, תזכו ונלכה באור ה'. שהוא התחיה והגאולה.ונמצא שהגלות היא סבה לגאולה.הרי שב' החלוקות באות כאחד.
פסקה יט
א' ר"צ בארץ וכו': אותיות א' ר"ץ, הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות, בגזירת ספר התורה. דהיינו בארבע מאות שנה שבגזירת בין הבתרים, והן מתחלקים בארץ: לא', רץ. אתה מוצא בגזירת ספר התורה אשר ר"צ מתחברים יחד בגלות, כלומר שהיו בגלות מצרים ר"צ שנה כמ"ש להלן. והמלוי מן ה א לף של ארץ היא בגימט' מאה ועשר, מאה ועשר ור"צ, הם ארבע מאות שנה. כמ"ש לפנינו. אתצפי פירושו נעצב. כי בכל עצב מתרגם בכל מאן דאצפא לך. (משלי י"ד). תיגנא פירושו גזירה, לפי הענין.
מאי גלותא דמצרים וכו': שואל מהו גלות מצרים. הלא ארבע מאות שנה היה אמר לאברהם שיהיו בניו בגלות, ואם תספור אותם היו רק מאתים ותשעים שנה.
פירוש, שחושב התחלת ימי הגלות בפועל מזמן מכירת יוסף למצרים, והוא הי' אז בן שבע עשרה, ועד שנעשה למלך הי' שלש עשרה שנה, כי בשעה שעמד לפני פרעה הי' בן שלשים שנה, (כמ"ש בראשית מ"א, מ"ו) ועד שבאו יעקב ובניו למצרים כבר הי' יוסף בן ל"ט שנים, כי כשבא יעקב למצרים כבר עברו שבע שנות השובע ושנתים ימי הרעב, (בראשית מ"ה, ו) ויוסף חי אחר שבא יעקב למצרים עוד שבעים ואחד שנה, כי יוסף חי מאה ועשר שנים, וכל זמן שיוסף הי' חי לא התחיל השעבוד.
והנה קהת היה מיורדי מצרים, וימי חיו היה קל"ג שנה, ועמרם בנו חי קל"ז שנה. וימי משה בעת גאולתם ממצרים הי' שמונים שנה. ואם נאמר, שעמרם נולד בסוף ימי קהת, וכן משה נולד בסוף ימי עמרם, הרי הם ביחד ש"נ שנה, ומזמן מכירת יוסף עד שנעשה למלך הי' י"ג שנה, שזה נכנס בחשבון הגלות הרי הם שס"ג, הוצא מהם ע"א שנים שמלך אחר ביאת יעקב למצרים, שבזמן מלוכתו לא נשתעבדו, נמצא רצ"ב שנים. והזהר חושב רק ר"צ שנים, כי שתי שנים חושב למובלעות, כי לא נולד עמרם בסוף ימי קהת ממש או משה לא נולד בסוף ימי עמרם ממש.
פסקה כ
ת"ח וימת יוסף בן מאה ועשר שנים: ר"ש פתח ואמר, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל. ונמצא במקרא הזה, הריון ולידה שנתמלאו לגליות וצרות רבות וזמנים רעים, כמו שמסיים הכתוב, כי בטרם ידע הנער וגו' תעזב האדמה וגו' ימים אשר לא באו וגו' ע"ש. ואע"פ שהקב"ה יהיה עמנו באלו השנים, כי כן יורה שם הילד עמנו אל, שהוא שם השכינה. אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה שהוא ז"א, ונמצאת עמנו בגלות. כלומר אע"פ שהשכינה נמצאת עמנו, עם זה היא בצער ובגלות, ובלי זווג. והנה נתבאר בהכתוב, שיש הריון מוקדם ללידת הגלות, ובן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת הנבחנת להריון אל מציאות הגלות, והכתוב ירצה לומר שכבר עבר מן גלות מצרים מאה ועשר שנים לבחינת הריון, אשר עם מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, הן ארבע מאות שנים. שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ולא נמנה הגלות של יעקב אלא משמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמזת האלף דארץ, שהיא בגימ' מאה ועשר כנ"ל. ועל מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכאן צריך הזהר לומר מה שנדפס בספרים להלן, שלא במקומו. והיינו דא על גבי דא דאמר, ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתים ותשעים. והוא כמבואר שהגלות מתחלקת להריון, וגלות ממש, ואלף ה"ס הריון, שבגי' ק"י, ומאתים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, דהיינו אלף - רץ.
פסקה כא
ויהיו ימי יעקב שני חייו וכו': כאן בקמ"ז שנה של חיי יעקב, סוד המספר לתקוני הגלות, שיהיו לבנים שגלו במדת הדין, בג' גליות, תקון הראשון הוא למצרים, שנמשל בשבע שנים. רבי חייא פתח ואמר, השבעתי אתכם וגו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב הוא לשון שבועה, שיורה, שלא לעורר את האהבה, דהיינו הגאולה עד שתחפץ.
פסקה כב
ר' שמעון אמר מהכא וכו': רש"א מכאן נשמע ביאורו של מספר שבע. שכתוב מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו'. מרחוק, פירושו בגלות, והיה זה, מפני האהבה הגדולה שאינה מתגלה זולת ע"י הגלות. כאן סוד, שהגלות הוא התקון שיהיו בני ישראל משתחררים מן הגלות ויתגלה אהבתו ית' אלינו, וירצה הכתוב לומר במספר שבע שבחיי יעקב, שהבנים הקדושים, שגלו על עונותיהם, יהיו בדין שנים רבות עד שיהיו שבע כחטאתיכם, וכן אומר שבעתים יוקם קין. שמספר הזה מתקן הקלקולים שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשון של מצרים, שהוא הקטן שבג' גליות.
פסקה כג
תנינא גלותא דבבל (כצ"ל) וכו': גלות השניה הוא גלות בבל, שנמשל לארבעים שנה, שבחיי יעקב ביחס השבע של מצרים, שהם גדולים מהם. פירוש. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה צערם רב, אבל לגלות בבל באו, כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם התורה והארץ ובית המקדש, ע"כ היה צערם גדול ביותר, ונבחן לארבעים שנה, בערך השבע של מצרים.
פסקה כד
תליתאי גלותא דאנן ביה וכו': גלות השלישית הוא גלות הארוכה שאנו בו, שנמשל למאה שנים שבחיי יעקב ביחס אל הארבעים שבגלות בבל. ולא גרסינן כאן, והיינו דא ע"ג, עד שומם וגו', כי הוא שייך לעיל באות כ'.
פסקה כה
ויקרבו ימי ישראל למות: רבי חזקיה אמר, ראה צרה הזו של הגלות שתקרה לבניו, וקרבה לנפשו, ותקצר נפשו למות, והיינו שאומר ויקרבו ימי ישראל למות.והוא לא נשאר חי, כשירד ממדרגותיו בשביל חטאיהם של ישראל, ולא ירד ישראל שהוא ז"א, עמהם בגלות, כמו השכינה שירדה עמהם בגלות, ושואל, אשרי חלקם של ישראל, ואם לא ירד עמהם ז"א בגלות, היו נשארים בין העמים, ולא יכלו לצאת מהם. ואתה אומר, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ואין עונה, זה ישראל, דהיינו ז"א, באתי ואין איש זה השכינה, הקצור קצרה וגו'. הרי שגם ז"א ירד עמהם בגלות. ומשיב, הקב"ה נתן חלק לישראל שלא ישלוט שר אחר בהם, וע"כ נמצא עמהם בגלות, וכן כשירדו לגלות, השכינה עמהם, אבל והוא, ז"א, רחוק מהשכינה. פירוש. שבאמת נמצא גם ז"א עם ישראל בגלות. וכן השכינה, אבל הוא רחוק מהשכינה ואין ביניהם זווג. וע"כ אמר מקודם שז"א לא ירד לגלות. וכמו כן מפרש הזהר בויקרא דף י"ח אות מ"ט ע" ש.
פסקה כו
ויקרא לבנו ליוסף וגו': חקר יעקב, את בניו כולם, ואמר להם, צרות רבות ורעות גדולות אני רואה שעתיד לבא לבניכם.וצריכים למצא רחמים עליונים.
פסקה כז
ואי אתון בעאן וכו': ואם אתם רוצים לצאת מכל הצרות, השבעו לי, וניתן בינינו לעד את רבון העולם, שתעשו אמת ודין ותהיו כאבותיכם. ותצוו זה בכל דור ודור שיבוא אחריכם, ואם אתם רוצים לעשות כן, תצאו מכל הצרות שיבואו עליכם.
פסקה כח
רבי שמעון אמר וכו': וכדי שלא יקשה לך, הרי הכתוב אומר, שקרא רק לבנו יוסף לבדו, ולא לכל השבטים, מביא על זה דברי ר"ש שאומר על הכתוב, והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' את שארית יוסף, שכל בני ישראל כולם נקראים יוסף. אף כאן, השם יוסף כולל לכל השבטים כולם, שקראם והזהירם ואמר להשביעם כנ"ל.
פסקה כט
ואי תעבדון הכי וכו': אחר שהזהר הביא דברי ר"ש, חוזר לסיים דבריו, שיעקב אמר, ואם תעשו כן, לא תקברו אף אחד מבני במצרים, אלא תשובו אתי לארצכם בשלום.
פסקה ל
הה"ד שים נא ירך תחת ירכי: שואל מהו ידך. פתח ואמר, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. וגם ידך תחת ירכי שבכאן פירושו חרב. שהוא חרב שיש בה חסד ואמת, דהיינו יסוד שיש בו אור החסדים ואור החכמה שנק' אמת, ונקרא אור הפנים. וע"ז אומר, חסד ואמת יקדמו פניך. פני ה' חלקם.
ואי הוו טבאן וכו': ואם היו בניו טובים ועשו מה שקבלו עליהם לא היה מת אף אחד מבניהם במצרים כי כל טוב וטוב שהשם ית' גוזר על אנשים אינו אלא בתנאי שיהיו טובים. כמו שאמר דוד למען יקים ה' את דברו וגו' ואם לא, לא.
פסקה לא
תא חזי כמה וכו': בוא וראה כמה יפה הוא רוח האב מרוח הבן, כי רוח האב הוא רוח הבן, רוח מרוח נמשך. ונמצא מעלת רוח האב עליו כערך השורש על הענף שלו. ואם יש עזרת אויר אחר, מס"א, ברוח הבן, אינו נולד שלם, כי נעשה בעל חסרון באותו אויר, דס"א, והיינו פרא למוד מדבר וגו'.
פסקה לב
תנא רב המנונא סבא וכו': מכאן עד ויאמר השבעה לי, הוא גליון, המביא ראיה וטעם לדברי הזהר שאומר, ואי סייעת אוירא אחרא וכו'. מתחילת המאמר וסיום המאמר של זהר אחרי אות שמ"ג. והמעתיקים הכניסוהו בפנים הזהר. גם בספרים שלנו אינו מתחיל שם הזהר כמ"ש כאן, אלא שמתחיל, ר' אבא הוה אזל לקפוטקיא וכו' ע"ש. ונראה שבעל הגליון היתה לו גרסא אחרת שמה.
פסקה לג
ויאמר השבעה לי וגו': ר' חזקיה פתח ואמר, נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שפירושו נשבע ה' שיוציא את ישראל מן הגלות שלהם. וזהו שנשבע להם, כאן ברמז, הכתוב וישבע לו, שסובב גם כן על הקב"ה, שנשבע שלא יעזוב אותם בארץ אויביהם.
פסקה לד
ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו': שואל מהו ברכתני. כלומר, מהו הברכה שברכו. ומשיב, שנתן להם גלות ונשבע להם שיוציאם ממנו. פירוש, כמ"ש ר"ש לעיל, בביאור הכתוב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אשר השם ישראל כולל דין ורחמים שהוא גלות וגאולה, והגלות הוא סבה ישרה לגאולה, כנ"ל (אות ט"ו ד"ה ורזא לא הביט און) ע"ש כל ההמשך, וזהו שאומר גם כאן, שהברכה היא גלות וגאולה.
פסקה לה
תנא זמין קב"ה וכו': למדנו עתיד הקב"ה לעשות בשביל בניו של ישראל, שיהיה כל אחד ואחד תחת כסאו, ויהיו חשובים מכל מלאכים העליונים. משום זה תמצא ו' ארוכה בתורה, כגון ו' מהכתוב וכל הולך על גחון, הרומזת, שהקב"ה נשבע על השלמות של ו' דורות, שה"ס אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף, שה"ס שש הספירות חג"ת נה"י. כנודע. ומשום שש הללו, כתוב, וישתחו ישראל על ראש המטה, כי ישראל, ה"ס ז"א הכולל חג"ת נה"י. השתחוה ישראל רומז, שיבא המשיח בסוף מנין זה, דהיינו בסוף ששה אלפים שנה, הרומזות על שש הספירות השלמים חג"ת נה"י, מצד הלבשתו לאו"א עלאין, אשר ספירותיהם הן כל אחת אלף שנה והשכינה תשרה עמהם.
פסקה לו
ויהי אחר הדברים וגו': מתניתין. אמר ר' חזקיה לא בא הכתוב להשמיענו מה שעשה יוסף, אלא הכתוב בא להביא מה שיהיה בסוף הגלות, שכל אלו יהיו לסוף המנין שנמנה. דהיינו לסוף שש אלפים שנה כנ"ל. והכתוב, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, רוצה לומר, שיבא משיח שה"ס יוסף, ויאמר לו, אביך שבשמים נחפז לקבל פניך הצופים על הקץ של המשיח. ואביך חולה, פירושו דואג ונחפז, מלשון ואין חולה עלי (שמואל א' כ"ב) והכתוב, ויקח עמו את מנשה ואת אפרים, רוצה לומר, יהי רצון מן האלקים שבשמים, שיקבל את בניו, שפרו ורבו בגלות שז"ס שנקראים אפרים, ושנשכחו עונותיהם, מכח הגלות, שז"ס שנקראים מנשה, שפירושו שכחה, כי שכח הקב"ה את עונותיהם באמת.
פסקה לז
כד אתא ר' אבא וכו': כשבא ר"א, אמר שלא לדרוש את הכתוב הזה הוא בא, אלא לפרש סודו. ואמר, חשוב סוד הדבר, כמו הכתוב, יוסף ה' לי בן אחר, כמו שפרשנו לעיל את השם הקדוש, ביוסף, דהיינו שה"ס השם בן שלש אותיות יה"ו, יאמר לו, הנה אביך, בעל עולם הבא, שה"ס ז"א במוחין דבינה עלאה, שנקראת עולם הבא, רוצה לעשות טוב לבניו, שיצאו מן הגלות שלהם, ואם אתה לא תרצה באמתיותך, שלא תמצא אותם זכאים לזה, הנה השם בן ארבע הויה אחד. יתקן אותך, וירצה שתשוב השכינה למקומה. פירוש. אם אינם כדאים לגאולה מצד עצמם, יתקן אותם ז"א מצד העלאתם לעולם הבא שה"ס בינה שעי"ז יתתקן היחוד הוי"ה אחד שענינו נתבאר לעיל בראשית א' דף קי"ח ד"ה וביאור, ע"ש.
פסקה לח
דאבהתנא אינון וכו': כי האבות הם המרכבה של מעלה של השם הקדוש, שכתוב, ויעל אלקים מעל אברהם, הרי שהיה רוכב עליו. וכתוב, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. הרי שיעקב היה מרכבה לת"ת שנק' אמת, ואברהם היה מרכבה לחסד. וע"כ בארנו הכתוב הנה אביך חולה על ז"א וכו' כנ"ל. ולמדנו, שעל ידי היחוד הוי"ה אחד הנ"ל, יבא המשיח.
פסקה לט
רבי יוסי פתח וכו': ר"י פתח ואמר, והיה יום אחד וגו'. ובזה פתח המקרא שלנו ויקח בידו את מנשה ואת אפרים. ולא פירש יותר והזהר מפרש דברי ר' יוסי. ואומר, שהוא רוצה לומר, כי שני מקרים רעים יבואו לבניו של יעקב, א) שיהיו בגלות בארץ אויביהם. ב) שלא יסתכל בהם שנים רבות על עונותיהם באמת, וכה ישכח אותם בארץ אויביהם. שזו היא בחינת אפרים ומנשה כנ"ל. ולבסוף, ויקח את בניהם שקרה להם ב' רעות אלו, ויוליך אותם לארץ טובה, כפירוש המקרא. ויקח בידו את מנשה ואת אפרים, דהיינו שיקח אותם שקרו להם ב' מקרים הנ"ל, ויוליכם לארצם הטובה.
פסקה מ
והוה תרי רברבן וכו': והיו שני שרים גדולים וחשובים, שהיו דופקים תחת כסא הכבוד של המשגיח על ישראל, מדה החמישית, בעבור שיהיו בגלות כל הזמן ההוא שצריכים, שהיא בחינת אפרים, וגרוע מזה, שישכח אותם בארץ אויביהם, שהיא בחינת מנשה.
פירוש. שר אחד הוא מבחינת אפרים, וע"כ מדתו להחזיק את ישראל בגלות ושיפרו וירבו שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, וע"כ מדתו, להשכיחם בגלות. כמ"ש לעיל.
פסקה מא
והוא תרין מכילתן וכו': וב' שרים אלו הם שתי מדות שבכל אחת ב' ספות. כלומר שכל אחת מתחלקת לב' מדות. ומפרש. יצאה מדה אחת ודברה בפני רבון העולם. וניתן לה רשות שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל שיצאו מן הגלות, בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה שיש לגזור עליהם להשאר בגלות, בעבור עונותיהם, שאמרו המקטריגים עליהם רעות גדולות, הרי הם ארבע מדות. כי כל אחד מהשרים שהם ב' מדות הנ"ל, היו לו ב' ספות הללו, דהיינו, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא היתה בהן מדה החמישית, המשגיח של ישראל, ודברו כל מה שרצו. כלומר, פעם דברו ב' השרים לזכות, ופעם דברו לחובה, כנ"ל. ולא היתה בהן מדה החמשית המחזירה הכל לזכות.
ביאור הדברים. כי ידעת שהמלכות מצד עצמה נבחנת למדת הדין, ואינה ראויה לקבל אור העליון מחמת הצמצום והמסך שעליה, (כנ"ל בראשית א' ד"ה וכבר), וכל תקונה לקבל אור הוא ע"י עליתה והתכללותה עם הבינה, שהיא מדת הרחמים. כמ"ש שם. והן סוד ב' מכילתן הנ"ל שבב' השרים, דהיינו מכילתא דדינא ומכילתא דרחמי הכלולות זו בזו. שהן בינה ומלכות. ונתבאר לעיל (בראשית ב' בסולם אות קט"ז ואות ק"כ) שהן נעשות לארבע מלכיות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, ועל כן הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים בסוד לזמנין נוקבי ולזמנין גוברי, כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין, כמ"ש שם היטב. וזהו שאומר כאן והוא תרין מכילתן, דהיינו מדת הרחמים בינה ומדת הדין מלכות אחר שנכללו זו בזו, אשר שר הא' שמדתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממדת המלכות, שהיא מדת הדין. בסוד, וכאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ. ושר הב' המשכיח אותם בארץ אויביהם, מתוך דלא יסתכי בהון כמה שנין סגיאין על חוביהון. דהיינו שאינו דן אותם על עונותיהם, שמחמת זה באה השכחה, הוא מבינה, שהיא מדת הרחמים. ועל כן אינו מסתכל על עונותיהם. אבל והוא תרין מכילתן בתרין ספין, וכו'. והא ד' מכילתן. כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכיות כנ"ל שנעשה בבינה רחמים ודין, וכן במלכות רחמים ודין, והיינו זכות וחובה שבכל אחת מהמלכיות, והן מתהפכות פעם לזכות, דהיינו דיפקון מן גלותא בדיל אבהתהון. ופעם לחובה, למגזר עליהון בדיל חוביהון שישארו בגלות. וז"ש ויהיב ליה רשו דימלל כל מאן דבעי, דהיינו להתהפך פעם לזכות ופעם לחובה. וכל זה הוא, מפני שהמלכות בפני עצמה היא מדת הדין גמור, לכן אפילו אחר שנשתתפה במדת הרחמים, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.
אמנם בגמר התקון שהמלכות תקבל תקונה השלם ויתבטל הדין שבה. ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במקום שהמלכות משותפת עם הבינה, כמובן. ומלכות זו נקראת מכילתא חמישאה. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה כמו ד' המלכיות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה. וז"ש ולא הוה בהון מכילתא חמישאה שהמלכות עוד לא היתה מתוקנת בפני עצמה, וע"כ ומלילו כל דרעו. דהיינו פעם לזכות ופעם לחובה.
פסקה מב
עד דמטי לוותהון וכו': עד שהגיע להם מדה החמשית, דהיינו מכילתא חמישאה, שתתגלה בגמר התקון, כמ"ש בדבור הסמוך, והיתה בכסא הכבוד מן השם הקדוש, דהיינו שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה, תתתקן לכסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתנטלו ממנה כל הדינים כנ"ל, ולא היו מפחדים עוד שתי מכילתות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' מכילתות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפכנה אותן לחובה כנ"ל בדבור הסמוך, משום שמדה החמשית שעד כאן היתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, דהיינו שנהפכה לאור ורחמים ונתבטלו כל הדינים שבב' מלכיות הנ"ל, שהיו מלמדים חובה על ישראל. ועל כן פתח רבי יוסי, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור.
פירוש כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה אלא על ידי שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום, ובחינת המלכות לילה, דהיינו לילה המאירה על ידי הלבנה והככבים המקבלים מהשמש שהוא אור יום. אבל בגמר התקון, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשכה לתקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות הנקראת ערב, יהיה אור, כי החשך עצמה של המלכות יהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וככבים המקבלים מאור יום, שהיא סוד מכילתא חמישאה כנ"ל.
ובזה פתח ר' יוסי את הכתוב ויקח בידו את מנשה ואת אפרים, שה"ס ב' מכילתן, בינה ומלכות (כנ"ל דף י"ד ד"ה ביאור) שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה מכילתא חמישאה, שאז יהיה ב' מכילתן הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד. כנ"ל בכל ההמשך.
פסקה מג
תנינא ויקרא אלקים וגו': למדנו כתוב, ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. שפירושו, שהנוקבא דז"א נקראת חשך, ונקראת לילה, המקבלת מהיום שהוא ז"א. ושם נאמר וחשך על פני תהום. שמשמע, שהחשך היא קליפה, ולא קדושה. וקשה מעצמו על עצמו. כלומר שהמקראות סותרות את עצמן. בא ר' אלעזר אל ר' שמעון אביו, ואמר לו: אבי מורי, מה זה, הסתירה.
אמר לו, מבראשית וכו': א"ל מבראשית עד ששה דורות שה"ס חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, שה"ס בינה. ומפרש, רוצה לומר שה"ס, ו' של שם הויה, שהוא ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, וע"כ, עד כאן לא היה נודע מהו חושך. קם ר' אלעזר ונשק ידיו של אביו.
פירוש. המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות, ואחר שז"א קבל רוח חכמה מן הבינה, והוא השפיע אותם חג"ת נה"י אל הנוקבא, הרי נתבטל מהם החשך, וע"כ, עד הכא לא הוה מנדע מהו חשך. וז"ש הכתוב, ולחשך קרא לילה. אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, דהיינו למטה מעולם אצילות, שם יש חשך, שהיא קליפה, ועל זה נאמר, וחשך על פני תהום.
פסקה מד
קם ר"א ושאל וכו': קם ר' אבא ושאל מהו חשך. הסתובבו החברים, כלומר שעמלו כדי להשיבו. ולא השיגו להשיבו על מה ששאל, כ"א. עשו מעשה, דהיינו שעשו איזה יחוד, והגיע קול מלפני רבון העולם במקרא הזה, ארץ עיפתה וגו' צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, שאופל זה פירושו, גיהנם, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים. ומזה הבינו, שחשך הוא גיהנם.
ווי להון לחייביא וכו': אוי להם לרשעים, שיהיו בחשך הזה, כשהאלקים יעשה את אלו, שנאמר, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים וגו'. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה לא ברא בעדם זה החשך, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.
פסקה מה
ויגד ליעקב וגו' יוסף בא אליך: ר' יוסי אמר מלאך היה, המגיד ליעקב, שהוא עתיד לומר טוב על ישראל. בעת שישובו אל הקב"ה בכל צרתם, כשיגיע הקץ של המשיח ויגאלו מכל הצרות שבאו עליהם, ויאמר אל המדה, שהוא יעקב, שה"ס ת"ת, בניך באים אליך ויגאלו הטובים היינו ישראל.
פסקה מו
זכאה חולקהון דישראל וכו': אשריהם חלקם של ישראל, שנקראים בניו של הקב"ה, שהם כמלאכים, שכתוב עליהם, ויריעו כל בני אלקים, וכן ישראל נקראים בני הוי"ה, שנאמר בנים אתם להוי"ה אלקיכם.
פסקה מז
ת"ח מנין שקרא וכו': בוא וראה מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל, שאמר לו, אתה תהיה בתחתונים, ואני אהיה אלקים בעליונים. מאין לנו זה. ומשיב, שכתוב, ויעל אלקים מעל אברהם, הרי שהאבות הם מרכבה של הקב"ה. למדנו, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, הרי שתי ספירות: חסד ואמת שהוא ת"ת, בשתי מרכבות גדולות עליונות, שהם אברהם ויעקב.
פסקה מח
תליתאה יצחק וכו': השלישי הוא יצחק,שנעשה מרכבה לספירת הגבורה,מאין לנו זה, כי כתוב, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, ומשום פחד יצחק, שהוא ספירה של הקב"ה, דהיינו ספירת הגבורה הנקראת פחד, הוא נעשה כסא הכבוד מרכבה עליונה אליה. והספירה של יצחק שהיא גבורה, היא חשובה ומפורשת יותר מכל ספירות האבות שהן חסד ות"ת, וזהו שכתוב, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, דהיינו בספירת הגבורה שנקראת פחד, להיותה חשובה מכולן. וטעם הדבר הוא, מפני שהארת החכמה באה רק מספירת הגבורה, דהיינו מקו שמאל (כנ"ל ויצא דף כ"א ד"ה ביאור), והארת החכמה מבטלת כל הקליפות.
פסקה מט
ר' אבא פתח וכו': ר"א פתח ואמר אלקי אברהם ואלקי נחור ישפטו בינינו וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ממקרא הזה אתה יכול לדעת זאת, שספירת יצחק חשובה מכולן, שהרי לא נשבע באלקי אברהם אלא בפחד יצחק.
פסקה נ
ויתחזק ישראל וישב על המטה: וסוד הכתוב, בעת ההיא יעמוד מיכאל וגו', ר"ש אמר, זהו גבורת יד של מיכאל הגדול, שיעמוד לישראל בעת הגאולה, שיהיה אז עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד עת ההוא וגו'.כמו שמסיים הכתוב, ועל עת ההוא נאמר כאן, ויתחזק ישראל וגו'.
וישב על המטה: כמו שהיה משתחוה לה מקודם לכן, שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה, כן עתה ישב עליה. פירוש, מטה היא המלכות המקבלת מיעקב שה"ס ז"א. ווישב על המטה, היינו שהשפיע אליה.
למאן הוה סגיד וכו': שואל, למי היה משתחוה יעקב, תאמר שהשתחוה אל המטה, שהוא המלכות, הרי המטה היתה פתוחה לקבל ממנו, ואין המשפיע משתחוה אל המקבל ממנו. ומשיב, אל המילה, שה"ס יסוד, היה משתחוה, כי היתה חביבה לו. פירוש. מטה פירושה מלכות, ראש המטה, פירושה יסוד שהוא ראש של המלכות, ואומר הכתוב, שהשתחוה אל מדת היסוד, החביבה מכל הספירות.
פסקה נא
כי חלל וגו' ובעל בת אל נכר: הוקשה לו, מה פירושו של ובעל בת אל נכר. ואומר, כשנסתלק האור ממנו, מז"א, מחמת עונותיהם, של ישראל, לא היה לה, להשכינה, לעמוד לפניו, לפני ז"א, והגלתה השכינה מן המלך, דהיינו שיצאה יחד עם ישראל בגלות בין העמים, משום שלא יכלה לעזוב את בניה בין העמים.שיהרגו אותם. והיה הוא, ז"א, בארץ הקדושה, ובזה שיהיה עמים נכרים עמו, נאמר ובעל בת אל נכר. רוצה לומר, שהשכינה נכנסה ביניהם, בין העמים, בגלות, והעת שלא היתה בארץ, והיא היתה בארץ העמים, נמצא שבאור של ישראל נשמרו העמים שבסביבותיהם, וע"כ נאמר על זה ובעל בת אל נכר. (ונראה שמן צבי למימר עד בסחרנהון, הוא גליון ואינו מן הזהר).
פסקה נב
תאנא אמר ר' יוסי וכו': למדנו אר"י, שני שרים, דהיינו מלאכים, היו תחת כסא הכבוד הקדוש, ושמו של אחד מהם, הוא מטה, שהיא שורה באוצר ההיכל. והנה אנו בגלות לא נשאר בינינו אלא זה, שהוא מטבע שלו, של הקב"ה, והוא חתום מן שמו של הקב"ה דהיינו המלאך מטטרו"ן, ששמו כשם רבו שכתוב עליו,כי שמי בקרבו. (סנהדרין ל"ח ע"ב).
פסקה נג
הה"ד הנה אנכי שולח מלאך וגו': לא ראוי לדבר כך, אלא עולם הבא, שהיא בינה. כמו שפרשנו במקומו. והיא השמירה בדרך, כלומר שמבינה נמשכת כח השמירה. וע"כ הבינה אמרה לישראל, הנה אנכי שולח מלאך, דהיינו השכינה, לשמרך בדרך וגו'. ולא מדרגה אחרת, כי ממנה השמירה ואמרה, משרה אני השכינה ביניכם לשמור אתכם בגלות, והיא תשמור אתכם עד שתביא אתכם לארצכם, כמו שהייתם מקודם לכן, וזהו שכתוב, אשר הכינותי, דהיינו מה שמסיים הכתוב להביאכם אל המקום אשר הכינותי, שהארץ כבר היתה מושב שלהם מקודם לכן.
פסקה נד
דא שכינתא מן מטטרון וכו': המלאך שבכתוב, זהו השכינה, המתלבשת ופועלת על ידי מטטרון. כי בגלות המכונה דרך, הגלתה השכינה מן המלך, מז"א, ופועלת ע"י מטטרון, עד ימי הגאולה שתשוב למקומה, לז"א. והסוד הוא, כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלא הוא ברבת בני עמון. כמו שפרשנו במקומו.
פירוש. כי עוג מלך הבשן הוא הקליפה שלעומת מטטרון, וע"כ רמוז גם הוא בשם מטה, כמו מטטרון, שכתוב, הנה ערשו וגו'. וכן מטתו מונחת בגזיה דהיכלא, שכתוב הלא הוא ברבת בני עמון, דהיינו באוצר היכל המלך אשר שם.
פסקה נה
וארחא דאתמתל לגלותא וכו': ודרך שהוא משל על הגלות, תשמר אתכם השכינה, בגלות, מכל הצרות שתבאנה עליכם, עד שיבא ויכנס אתכם להארץ אשר נשבע לאבותיכם, שנשמרה לכם.
פסקה נו
רברבא תנינא הוא וכו': שר השני הוא,שהוא תחת כסא הקדוש, השורה באוצר ההיכל הוא נוריאל. כי השר של ישראל שנתמנה עליהם, דהיינו השר הא' שמתחת כסא הקדוש, שהוא מטטרון (כנ"ל אות נ"ר) בכל עת שהיתה השכינה עם המלך היה יוצא ונכנס לפניהם, הוא מטטרון. והוא, דהיינו השר השני נוריאל, מקבל עבודתם של ישראל להקב"ה כאש, וכאשר נתבטל האש, כי הגלו ישראל ואינם מעלים מ"נ בעבודתם, נסתלק אורה של השכינה, ונסתלקה השכינה מן המלך. (וביאורם של מטטרון ונוריאל, תמצא לעיל ויצא דף ל"ו ד"ה פירוש).
פסקה נז
ר"ש פתח וכו': ר' שמעון פתח ואמר, ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל. אמר ר' יוסי, הרחמים שולטים על הדין. כי רות ה"ס המלכות שהיא דין, וטוב הוא רחמים, כמ"ש לפנינו. וירא אלקים את האור כי טוב, הרי שטוב ואור שוים זה לזה, שהוא המקור של הנחלים שהים והנחלים שבעולם באים מהם. ולפיכך מה שכתוב על רות אם יגאלך טוב, פירושו, שהרחמים שנק' טוב, יגאל וישלוט על רות, שהיא דין.
פסקה נח
תנא אר"ש וכו': למדנו אמר ר"ש פעם אחת עליתי וירדתי להאיר במקור הנחלים, דהיינו שהעלה מ"ן והוריד מ"ד, אל המלכות, ממקור הנחלים שהוא בינה. ועלה אחרי ר' אבא, אמר לי, במה אתם עוסקים, אמרתי לו, במקרא הזה, שכל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא. מאורו, דבינה, נבראו כל השרים שבעולם, ומאורו נובעים כל הנחלים, דהיינו הנחלים שהם במקרא הזה, דכל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא. דלא מלא הים שהיא המלכות בגלות הזה, כי החשך והאפלה שבגלות, אהבת אמא, שהיא בינה, עשתה אותם, ואם לא היה החשך לא היה נעשה הנחל המאיר אל הבת. שהיא המלכות. והים לא יהיה מלא ושלם עד שיבא צד האחר שלא היה בגלות דהיינו צד הימין, ששום קליפה אינה שולטת עליו. ואז יתמלא הים, שהוא המלכות.
פסקה נט
ושמהן דאתקריאת יד וכו': והשמות הנקראים יד דהיינו יד הוי"ה, יד הגדולה יד החזקה, הם מקור האור לכל. ותמצא, יד הוי"ה שכתוב, הן לא קצרה יד הוי"ה, שלא נזכר יד אלא בהשם הוי"ה, שהוא רחמים.
פסקה ס
אתא רבי אלעזר וכו': בא ר"א, ושאל את ר' שמעון אביו, ובכה, ואמר לו: גלה לי סוד הזה, של השם יד, אבי מורי. אמר לו, במקרא הזה יתגלה לך, כי יד על כס יה מלחמה להוי"ה וגו', דהיינו יד כס בשביל הוי"ה שהוא רחמים, ששולט הרחמים על הדין, הכתוב רוצה לומר, יהי רצון שיהיה לעולם, במקום גבורה, יד הגדולה, שהיתה במצרים, שהוא רחמים, ואם לא היתה יד הגדולה, היתה המלחמה בדין בלי רחמים.
פסקה סא
וכד ייתי משיחא וכו': וכשיבא המשיח יבא בהתחדשות ביד הגדולה, ויערוך מלחמה בעמלק, ויתגבר הרחמים על הדין כמו ביציאת מצרים וכתוב בחזק יד הוציאך ה' ממצרים, וכשיבא השם יד בחזק יד לבד ולא יד הויה, או יד הגדולה, הוא בדין, דהיינו שיערוך מלחמה בדין בעמלק ויבא המשיח. פירוש, שיעשה עם עמלק ב' מלחמות הא' בהתגברות הרחמים על הדין, והב' בדין לבד, ואז תבא הגאולה, ר' אלעזר מביא ראיה לדבריו, שכתוב ויצא ה' ונלחם וגו' כיום הלחמו ביום קרב. פירוש. כי מחצית הכתוב הראשונה הוא בסיוע הרחמים, שכתוב,ויצא הויה ונלחם, שהויה הוא רחמים, כנ"ל, ומחציתו האחרונה הוא בדין לבד בלי רחמים, שכתוב, כיום הלחמו ביום קרב, ולא נזכר בו הויה. הרי שיהיה ב' מיני מלחמות, כדברי ר"ש.
פסקה סב
ת"ח כמה היא וכו': בוא וראה כמה היא כחה של יד הגדולה, שהיא יד ימין, שהגיע ליד עליונה הזו, שהיא יד שמאל הנקראת יד חזקה, ונקראת ג"כ עליונה, משום שמאירה רק ממטה למעלה. וביד הזו יצאו ממצרים, שנאמר, בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים. ומתחברים יחד, משום שמספרם שוים, חשוב י' ל י', ד' ל ד', שוים הם זה לזה. רוצה לומר, השם יד הגדולה והשם יד העליונה שיוצאים יחד, הם שוים באותיותיהם ומספרם כמספרם, שהיחוד קבל שתי י"ד, שתים ביחד, דהיינו שהימין והשמאל נתחברו יחד.
פסקה סג
כיצד לא אתמנעו וכו': שואל, כיצד לא נמנע חיבורם זה מן זה, והם אינם שוים. כי זו נקראת גדולה וזו נקראת חזקה. ומשיב, נתבאר החיבור של שנים אלו, מטעם שבאותיותיהם י"ד הם שוים בענין, אע"פ, שהשנים אינם מתבארים לגמרי בעינם. כלומר, כיון שבשם יד הם שוים זה לזה, כבר יתכן שיתחברו יחדיו, אע"פ שזו נקראת גדולה וזו חזקה. מאלו ב' ידים, נבראו שמים וארץ, וכל שעמהם.
י' לי', ד' לד' וכו': פירוש. אחר שהזהר באר גודל חשיבות היחוד של ב' הידים, יד הגדולה ויד החזקה, שמיחוד הזה נבראו שמים וארץ ומלואם, ואע"פ שהן רחוקות זו מזו, כי יד הגדולה היא בחינת ימין ויד החזקה היא בחינת שמאל, מכל מקום, כיון ששתיהן נקראות י"ד, יש בהן בהוראה זו, של המלה י"ד, ענין משותף זו לזו, וע"כ הן מתיחדות על פי המלה יד, ועתה בא הזהר לבאר בפרטות, איך הן מתחברות זו עם זו במשקל המלה י"ד, על פי עשר הספירות שבכל אחת מהן.
ונודע כי הג' ראשונות של כל מדרגה, נבחנות: באותיות הפשוטות של שם המדרגה לספירת הכתר שבה. והמילואים של אותיות הפשוטות הן חכמה שבה. ומילוי המילואים הן בינה שבה. (כמו שמבואר באורך, בעץ חיים, שער י"ח רפ"ח ניצוצין פרק א' וב' ע"ש. וביתר ביאור בספרי פנים מסבירות על ע"ח דף קפ"ז ענף ל"ב עש"ה). כי תקח את השם י"ד, הרי האותיות י' ד' הפשוטות, ספירת הכתר שבה, ואותיות המילוי של י' ד', דהיינו יוד דלת, הן ספירת החכמה שבה. ואותיות מילוי המילוי דהיינו המילואים של האותיות י' ו' ד', ד' ל' ת', שהן, יוד וו דלת, דלת למד תו, הן ספירת הבינה שבה.
על פי זה מצייר הזהר כאן ג' עגולים זה תוך זה, לג' ספירות הראשונות, שבהעליון מתיחדות אותיות הפשוטות י"ד מיד הגדולה, עם אותיות הפשוטות י"ד מיד החזקה. וז"ש הזהר י' ל י' ד' ל ד', דהיינו כתר של יד הגדולה עם הכתר של יד החזקה. כי אותיות הפשוטות של השם מרמזות על כתר.
ובעגול ב' שבתוך העליון מתיחדות אותיות המילוי של י"ד מ י"ד הגדולה, שהן י' ו' ד' ד' ל' ת', עם אותיות המילוי של י"ד מ י"ד החזקה, שהן י' ו' ד' ד' ל' ת', וז"ש הזהר י' ל י'. ש י דיד הגדולה מתחברת עם י' דיד החזקה. וכן ו' ל ו'. וכן ל ד' דיד הגדולה עם ד' דיד החזקה. ואלו כתובים בימין העגול. ובשמאל העגול כתובים המילואים של ה ד' דהיינו ד' ל' ת' וז"ש הזהר, ל ד' ד'. שה ד' דיד הגדולה מתחברת עם ה ד' דיד החזקה. וכן ל ל' ל'. ל ל' דיד הגדולה מתחברת ה ל' דיד החזקה. וכן ל ת ת'. שה ת' דיד הגדולה מתחברת עם ה ת' דיד החזקה. והטעם שמילויי ה י' כתובות לימין העגול ומילויי ה ד' כתובות בשמאל העגול, הוא משום שעצם ה י' רומזת על חכמה, שהיא ימין. ועצם ה ד' רומזת על הבינה שהיא לשמאל החכמה, אמנם בדרך כלל עגול ב' היא חכמה, להיותו בחינת המילוי כנ"ל.
ובעגול ג' שבתוך השני מתייחדות מילוי המילוי של השם י"ד מי ד הגדולה עם אותיות מילוי המילוי משם י"ד מי ד החזקה. שהיא ספירת הבינה שבה כנ"ל. שהן י' ו' ד' ו'ו' ד'ל'ת', ד'ל'ת ל'מ'ד' ת'ו'. דיד הגדולה עם י'ו'ד' ו'ו' ד'ל'ת, ד'ל'ת' ל'מ'ד' ת'ו', של יד החזקה. אמנם הזהר אינו חושב כאן את מילוי המילוי של ה י' אלא של ה ד' בלבד, והטעם הוא מפני שעגול זה הוא ספירת הבינה, וה י' היא בעצמותה בחינת חכמה ע"כ אינו חושב בעגול זה, רק מילוי המילוי של ה ד' בלבד, שהיא בעצמותה ספירת הבינה כנ"ל. וז"ש הזהר ד' ל ד'. שה ד' ממילוי המילוי דיד הגדולה מתחברת עם ה ד' דמילוי המילוי דיד החזקה. וכן ל' ל ל'. וכן ת' ל ת' והן בימין העגול מטעם שהן אותיות העקריות של מילוי המילוי. ובשמאל העגול, ל ל' ל'. שה ל' דמילוי המילוי מיד הגדולה מתחברת, עם ה ל' דמילוי המילוי מיד החזקה, וכן ל מ' מ'. וכן ל ד' ד'. וכן ל ת' ת'. וכן ל ו' ו'. ובמרכזם כתוב ו' למעלה, והיא רומזת על חג"ת שלהם, ומתחתיו י"ה י"ה והם רומזים על נצח והוד שלהם. ומתחתיהם שד"י הרומז על יסוד שלהם. ומתחתיו מרכבה דאבהן ישראל, הרומז על ספירת המלכות שלהם.
וז"ש ואינון, ספירה קדמאה דהיא כתרא עלאה: והם, ספירה הראשונה דהיינו העגול העליון, היא כתר עליון. להיות בו אותיות הפשוטות שה"ס כתר. תנינא בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים: עגול הב' ה"ס הכתוב בכל מקום עיני ה' וגו', דהיינו ספירת החכמה כי עינים ה"ס חכמה. וע"כ יש בו אותיות המילוי שה"ס חכמה. תליתאה, הם מסייעתן לשמא חד ו' דעבד כמה אתוון בארעא דמצרים: עגול הג' הם ספירת הבינה, מטעם היות בו אותיות מילוי המילוי, העוזרים ומשפיעים אל ה ו' של שם הוי"ה שהוא ז"א, שעשה הרבה נסים בארץ מצרים.
פסקה סד
ויאמר יעקב אל יוסף וגו': ר' אבא אמר, לוז, זה ירושלים העליונה, דהיינו בינה, שהיא משרה השכינה ביננו. אמר יעקב העליון, שהוא ז"א, ליעקב שלמטה, הבינה, נתנה לי ברכה, שהוא רוצה להרבות אתכם ולתת את הארץ לבניכם. לוז, שהיא ירושלים העליונה, בינה, שהוא הקב"ה, נתן ברכה, שברכה זו תהיה על ידו בארץ הקדושה, אבל מבחוץ לארץ, לארץ אחרת לא יהיה הברכה.
פסקה סה
ר' אלעזר פתח וכו': ר"א פתח ואמר, מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. הקב"ה קרא את ישראל אחים ורעים. ושיעור הכתוב, מברך רעהו, היינו הקב"ה מברך את ישראל, שואל מהו הברכה שנתן להם, ומשיב, שעם הזה, יהיה טהור תחת ידיו, ושיהיה שומר עליהם. פירוש. שמחמת ברכה זו מסבב על ישראל סבות הנראות כמו עונשים, וע"כ מסיים הכתוב קללה תחשב לו. כי אינם מבינים שהן לטובתם, כדי שתתקיים הברכה.