אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

ויגש

מקץ

פסקה א

ויגש אליו יהודה וגו': ר' אלעזר פתח ואמר, כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. מקרא זה בארוהו. אבל בא וראה, כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי, בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיון שבא יום הששי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך, מוטב לו שלא יברא. אמר לה הקב"ה, הכי בחנם אני נקרא, ארך אפים. הביאור הוא בסוף המאמר.

פסקה ב

אלא כלא באורייתא וכו': אלא הכל נברא בתורה, והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחלת ב ב' כן נברא העולם ב ב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם שהוא הנוקבא, באו כל האותיות לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע. דהיינו בסדר תשר"ק צפע"ס וכו', ולא בסדר אבג"ד וכו'.

פסקה ג

עאלת תיו וכו': נכנסה ה ת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עמי את העולם. אמר לה הקב"ה לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב, והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'. ולמדנו, שכתוב וממקדשי תחלו, אל תקרי וממקדשי, אלא וממקודשי שהם הצדיקים, (כמ"ש במסכת שבת דף נה. ע"ש) ומשום זה, העולם לא יברא בך.

פסקה ד

עאלו תלת אתוון וכו': באו ג' האותיות, שין קוף ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאי, שיברא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שוה לקום לפני, וכבר בארוה.

פסקה ה

ועלו פ"א צד"י וכו': ובאו האותיות פ' ו צ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ', כיון שירדה ה כ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באת ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא. וביאור ענין זה תמצא לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף כ"ה מאות כ"ב עד אות ל"ט בהסולם ע"ש).

פסקה ו

ואי תימא דאלף וכו': ואם תאמר, הרי ה א' הוא ראש כל האותיות, והיה צריך לברוא בה העולם. ומשיב, כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם, משום זה, אע"פ שה א' היא אות מסוד עליון. בכדי שלא לתת מקום דהיינו כח וחיזוק, לסטרא אחרא, הנקראת ארור. לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם ב ב' ובו נברא.

פסקה ז

ת"ח, כי אתה אבינו: פירושו, משום שעולם הזה, שהוא הנוקבא דז"א הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, דהיינו בסימן ברכה, כנ"ל שהעולם נברא ונשתכלל ב ב', מפני שהיא סימן הברכה, וגם האדם נברא בה, במדרגת סימן הברכה, ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא מבחינה זו לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו. דהיינו כי אתה שורשינו. ומ"ש שגם האדם נברא בסימן ברכה, יבואר להלן (בדף ג' ד"ה ועם זה).

פסקה ח

כי אברהם לא ידענו: כי אע"פ שבו קיום העולם, שה"ס החסד, שכתוב, עולם חסד יבנה לא השתדל עלינו כמו שהשתדל על ישמעאל, שאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך. וישראל לא יכירנו: כי כל הברכות שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, דהיינו הנוקבא, לברך את כולם. דהיינו כמ"ש וזאת אשר דבר להם אביהם, שפירושו שהנוקבא הנקראת זאת, דבר להם דהיינו בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, שהוא הנוקבא, יברך את הנערים וגו'.

פסקה ט

אתה ה' אבינו: היינו הנוקבא כנ"ל, כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם. גואלנו מעולם שמך: כי את, דהיינו הנוקבא, היא גואל, כי כן היא נקראת, המלאך הגואל, וזהו גואלנו מעולם, שמך. שמך ודאי, שהוא הנוקבא, הנקרא שם הוי"ה. למדנו, שאין מפסיקים בין גאולה לתפלה, דהיינו בין הברכה גאל ישראל, לתפלת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפלה של יד לברכת תפלה של ראש. וכבר בארוה.

ביאור המאמר. כי הוקשה לו בכתוב, ויגש אליו יהודה, שלכאורה הוא מיותר, שהיה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה בי אדני. ופתח ר' אלעזר לבאר זה עם הכתוב, כי אתה אבינו וגו'. ומוכיח תחילה, שהאדם והנוקבא דז"א הם שניהם במדרגה אחת, דהיינו במדרגת חסדים המגולים בהארת החכמה, שהאדם נברא עם השם ארך אפים, שיורה שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם שהוא הנוקבא דז"א נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכליה, שהיא סימן ברכה, דהיינו התחלה לגילוי המוחין דג"ר דהארת החכמה. כמ"ש לעיל (בראשית א' דף קכ"ט אות קל"ט וק"מ) אשר א' ה"ס חיות טמירין, שפירושם חסדים מכוסים מחכמה. ו ב' ה"ס חיות דאתגליין, שפירושם חסדים המתגלים בהארת החכמה. עש"ה.

ועם זה ביאר הכתוב, שאמרו ישראל אל הנוקבא דז"א, שנקראת אתה, מטעם היותה עלמא דאתגליא כי הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א נקראת הוא, דהיינו נסתר, ולא אתה, כנודע. ומתוך שהיא, עלמא דאתגלייא עם הארת החכמה, ע"כ אמרו לה, כי אתה אבינו כי גם בני ישראל הם ממדרגת עלמא דאתגלייא כנ"ל, שע"כ נברא עם השם ארך אפים. כי אברהם לא ידענו, דלא אשתדל עלן, כמה דאשתדל על ישמעאל, דאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, כי ישמעאל ה"ס, מל ולא פרע י"ה, שאינו ממשיך הג"ר דחכמה, שנק' י"ה, ומילה שלו היא בריקניא דהיינו בו"ק, בלי מוחין דהארת חכמה. ולהיותו צריך לחכמה, כי הוא מבחי' מחזה ולמטה, ואין לו, ע"כ נחשב לפסולת הימין. אמנם אברהם ה"ס חסדים דימין הבינה שאינו צריך לחכמה, וע"כ הוא מכוסה מחכמה, בסוד, כי חפץ חסד הוא, וע"כ התפלל ביותר על חסדים הנעלמים מחכמה, כי אליהם כל חפצו ותשוקתו. וז"ס שאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, ולא אמר כלשון הזה על יצחק. ונמצא משום זה, אברהם לא ידענו. שאין הדעת שלו מגולה לנו. וישראל לא יכירנו, מטעם שישראל ה"ס קו אמצעי שמחזה ולמעלה דז"א, ששם סוד עלמא דאתכסיא מהארת חכמה, וע"כ כל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי, שבק להאי דרגא, דהיינו אל הנוקבא, לברכא כלהו, כי בניו הם מבחינת מחזה ולמטה, שהיא עלמא דאתגליא בהארת חכמה, וכיון שהוא רק בחינת חסדים מכוסים, לא היה יכול לברך אותם, וע"כ הניח הברכה שלהם ביד הנוקבא, שהיא עלמא דאתגלייא, שהיא תברך אותם. הרי אשר ישראל לא יכיר את צרכינו למלאות לנו. לפיכך אמרו אל הנוקבא, אתה ה' אבינו, דהא את וכו' בכל מה דאצטריך לון, דהיינו הן חסדים והן חכמה, גואלנו מעולם שמך, דהא אנת הוא גואל וכו', כי אין גאולה אלא במוחין דהארת החכמה, וע"כ נקראת הנוקבא, המלאך הגואל כלפי בני ישראל, וכן יסוד דז"א הנקרא יוסף, נקרא גואל כלפי הנוקבא, משום שמשפיע לה המוחין הללו דהארת חכמה. וז"ס שאין מפסיקים בין גאולה לתפלה, דהיינו בין יסוד לנוקבא, כי ליחדם אנו צריכים, וגם ז"ס שאין מפסיקים בין תפלה של יד שה"ס הנוקבא, לבין תפלה של ראש שה"ס ז"א. ובזה נפתח לנו ביאור הכתוב ויגש אליו יהודה, כי יהודה ה"ס הנוקבא דהיינו תפילה, ויוסף ה"ס גאולה, כנ"ל, ומשמיענו הכתוב שנגשו זה לזה, לזווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק וגו'. וגילה להם המוחין הללו.

פסקה י

ר' יצחק ור' יהודה וכו': ר"י ור' יהודה, היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה. א"ר יצחק לר' יהודה, הרי למדנו, כי כאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה את עולם התחתון כעין עולם העליון, ועשה הכל זה כנגד זה, שכל פרט ופרט שבעולם התחתון יש לו שורש, כנגדו בעולם העליון, והוא כבודו למעלה ולמטה.

פסקה יא

אמר ר' יהודה וכו': אר"י, כן הוא ודאי, וברא אדם על הכל, שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה, וז"ש, אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אנכי עשיתי ארץ, זה ודאי ואינו צריך להשמיענו. אלא משמיענו, מהו הטעם שעשיתי ארץ, משום שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושתהיה הכל שלימות אחד. כלומר, שתכלית כל העולם ושלימותו, הוא האדם.

פסקה יב

פתח ואמר, כה אמר האל וגו': מקרא זה כבר בארוה. אבל כה אמר האל ה' בורא שמים ונוטיהם. זהו הקב"ה למעלה למעלה, דהיינו בינה, שהוא בורא השמים, שהוא ז"א, שהבינה, מתקנת את ז"א תמיד בכל זמן. כלומר שהיא מאצלת אותו ומשפעת לו המוחין. רוקע הארץ וצאצאיה, זהו ארץ הקדושה צרור החיים, דהיינו הנוקבא. נותן נשמה לעם עליה, הארץ, שהיא הנוקבא, נותנת נשמה.

פסקה יג

אמר ר' יצחק וכו': אר"י, הכל היא למעלה, דהיינו בבינה וחולק על ר' יהודה, שאמר, שנותן נשמה לעם, סובב על הנוקבא, כי משם, מבינה, יוצאת נשמת חיים לארץ הזו, שהיא הנוקבא. וארץ הזו מקבלת הנשמה, לתת לכל, כי נהר ההוא הנמשך ויוצא, שהוא ז"א, הוא, מקבל מבינה, ונותן ומכניס הנשמות לארץ הזו, שהיא הנוקבא, והיא מקבלת אותן ונותנת לכל אדם הזוכים בה.

פסקה יד

ת"ח כד ברא וכו': בוא וראה כאשר ברא הקב"ה את האדם, אסף עפרו מארבע רוחות העולם, ועשה אותו במקום בית המקדש שלמטה, שה"ס הנוקבא, והמשיך עליו נשמת חיים, מבית המקדש שלמעלה, שה"ס בינה.

פסקה טו

ונשמתא איהי כלילא וכו': והנשמה היא כלולה משלש מדרגות, ועל כן שלשה שמות יש לנשמה, כעין הסוד העליון, נפש, רוח, נשמה. נפש, הרי בארוה שהיא תחתונה מכולם. שהיא נמשכת מן הנוקבא, שהיא התחתונה מעשר ספירות. רוח, הוא קיום, השולט על הנפש, והוא מדרגה שלמעלה ממנה, שנמשך מן ז"א, לקיים אותה בכל. הן בחכמה הן בחסדים, כראוי. נשמה היא קיום, עליון על הכל, דהיינו אור הבינה. שהיא עליון על אור ז"א ואור הנוקבה, שהם רוח נפש. ושולטת על הכל, מדרגה קדושה העליונה על כולם. דהיינו על רוח נפש.

פסקה טז

ואלין תלת דרגין וכו': ואלו ג' מדרגות, נפש רוח ונשמה, כלולות בבני אדם, באלו שזכו לעבודת רבונם. כי מתחילה יש לו נפש, והיא תקון קדוש, שיתתקנו בה בני אדם. כיון שהאדם בא להטהר במדרגה זו, הוא מתתקן להתעטר עם רוח, והיא מדרגה קדושה השורה על הנפש, שיתעטר בה אדם ההוא שזכה.

פסקה יז

כיון דאסתלק בהו וכו': כיון שנתעלה בנפש ורוח, ובא ונתקן בעבודת רבונו כראוי, אז שורה עליו הנשמה, שהיא מדרגה עליונה קדושה השולטת על הכל, כדי שיתעטר במדרגה עליונה קדושה, ויהיה אז שלם בכל, שלם מכל הצדדים, לזכות לעולם הבא, והוא אוהבו של הקב"ה, כמו שאתה אומר, להנחיל אוהבי יש, מי המה אוהבי, אלו הם, שנשמה קדושה בהם.

פסקה יח

אמר ר' יהודה וכו': אר"י, אם כן, הרי כתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו'. ואם הזוכים לנשמה הם אוהביו של הקב"ה למה מתו במבול. אמר לו, כן הוא ודאי שהם אוהביו של הקב"ה, ולא נשאר מכל אלו שהיה בהם נשמה קדושה, דהיינו חנוך, ירד, וכל הצדיקים, שהיו יכולים להגן על הארץ שלא תשחת בזכותם. וזהו שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, שפירושו כבר מתו ונסתלקו מן העולם, ולא נשאר מהם מי שיגן על העולם בזמן ההוא.

פסקה יט

ת"ח כלא אינון וכו': בוא וראה, הכל הם, מדרגות על מדרגות, ונפש רוח ונשמה, הם מדרגות על מדרגות, זו למעלה מזו, נפש מתחילה, והיא מדרגה התחתונה, כמו שאמרנו. ואחר כך רוח, השורה על הנפש ועומד עליה. נשמה היא מדרגה העולה על הכל, ובארוה.

פסקה כ

נפש דא וכו': נפש, זו היא נפש דוד, שהיא הנוקבא, והיא עומדת לקבל הנפש מנהר ההוא הנמשך ויוצא. שהוא ז"א, רוח, זהו רוח העומד על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח, וזה הוא רוח השורה בין אש ומים, דהיינו ת"ת, שהוא קו אמצעי בין גבורה שנק' אש, לבין חסד הנקרא מים. ומכאן נזונת נפש הזאת.

פסקה כא

רוח קיימא בקיומא וכו': הרוח עומד ומקבל קיום ממדרגה אחרת עליונה, הנקראת נשמה, אשר משם יוצאים רוח ונפש, דהיינו אור הבינה, שממנה יוצאים אור ז"א שנקרא רוח ואור הנוקבא שנקרא נפש, משם ניזון הרוח, וכשהרוח נוסע, נוסעת אז גם הנפש, והכל אחד, ומתקרבים זה לזה, הנפש מתקרבת אל הרוח, והרוח מתקרב לנשמה, וכולם אחד.

פסקה כב

תא חזי ויגש וכו': בוא וראה, ויגש אליו וגו', הוא התקרבות עולם בעולם, דהיינו התקרבות של עולם התחתון, שהוא הנוקבא, ובחינת נפש, הנקראת יהודה, לעולם העליון, שהוא יסוד דז"א, ובחינת רוח הנקרא יוסף, כדי שיהיה הכל אחד. משום שיהודה היה מלך ויוסף היה מלך, נתקרבו זה לזה ונתאחדו זה בזה.

פסקה כג

ר' יהודה פתח וכו': ר"י פתח ואמר, כי הנה המלכים נועדו, זהו יהודה ויוסף, כי שניהם היו מלכים, ונגשו זה לזה להתוכח, שניהם יחד, משום שיהודה ערב את בנימין. וערב אל אביו, בעולם הזה ובעולם הבא, וע"כ נגש אל יוסף להתוכח עמו על אודות בנימין, שלא להיות בנדוי בעולם הזה ובעולם הבא. כמ"ש אנכי אערבנו וגו' וחטאתי לאבי כל הימים, בעולם הזה ובעולם הבא.

פסקה כד

ועל דא, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו: עברו יחדיו פירושו, שנתרגזו יחדיו, שהתרגזו זה לזה בשביל בנימין. מה כתוב, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם, לכל אלו שהיו שם.

פסקה כה

חיל כיולדה: משום שהיו יראים להרוג או לההרג. והכל היה בשביל בנימין, והנה יוסף נמכר בעצת יהודה ונאבד מאביו, ועתה ערב את בנימין, והיה מתירא שלא יאבד, ומשום זה, ויגש אליו יהודה.

פסקה כו

ד"א כי הנה המלכים נועדו: ל"ג זה, כי הם דברים מכופלים. וצ"ל, ד"א כי הנה המלכים, אמר ר' יהודה רזא דמהימנותא וכו'.

פסקה כז

כי הנה המלכים: אמר ר' יהודה סוד האמונה כאן. שהיא הנוקבא. כי כשנגלה הרצון, והיחוד התעטר בזו"ן כאחד. אז שני העולמות זו"ן, מתקשרים יחד, ונועדים יחד. זה, ז"א, לפתוח האוצר ולהשפיע. וזה, הנוקבא, ללקוט ולאסוף לתוכה, את השפע, ואז, כי הנה המלכים נועדו, שהם שני עולמות, עולם העליון, שהוא ז"א, ועולם התחתון, שהיא הנוקבא.

פסקה כח

עברו יחדיו: משום שכל העונות שבעולם אינם נעברים להתכפר, עד שזו"ן מתחברים יחד. כמו שכתוב, ועובר על פשע, ועל דרך זה עברו יחדיו, עברו העונות, נתכפרו, משום, שבהארת הזווג, מאירים פני כל, וכל העונות מתכפרים. לאתכפיא, פירושו להתכפר, מלשון מתן בסתר יכפה אף. (משלי כ"א).

פסקה כט

ר' חייא אמר וכו': רח"א, סוד כתוב הזה, הוא בתקון הקרבנות. כי כשנקרב הקרבן, והכל מקבלים הספקתם, כל אחד ואחד כראוי לו, אז מתקשר הכל כאחד, ומאירים כל פנים, וקשר אחד נמצא, דהיינו זווג אחד, ואז המלכים נועדו, שנועדו יחד לכפר על העונות להעביר אותם. ואז, המלכים נועדו, שהם זו"ן, שנתקשרו יחד עברו יחדיו, היינו לכפר העונות, כדי להאיר כל פנים, ושיהיה הכל רצון אחד.

פסקה ל

המה ראו כן תמהו: שואל, היעלה על דעתך שהם המלכים, שהמלכים ראו ותמהו. ומשיב, לא, אלא הם בעלי הדין, ששמחתם הוא לעשות הדין שנצטוו עליו, ואז, כשהמלכים נועדו שניהם ברצון אחד, אז, המה ראו, אותו הרצון של שני העולמות, זו"ן, כן תמהו נבהלו נחפזו, כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מן העולם, ואינם יכולים לשלוט, ואז נעבר קיומם ונעברה שליטתם.

פסקה לא

ר' אלעזר אמר ויגש אליו יהודה: מה הטעם שנגש יהודה. ומשיב, משום שכך צריך להיות, כי הוא ערב, כמש"א, כי עבדך ערב את הנער. וסוד הדבר, יהודה ויוסף היו צריכים להתקרב יחד, משום שיוסף הוא צדיק, דהיינו יסוד דז"א, יהודה הוא מלך, דהיינו מלכות, נוקבא דז"א, וע"כ ויגש אליו יהודה, משום שהקרבה שלהם שנקרבו יחד, סבב הרבה טובות לעולם, סבב שלום לכל השבטים, סבב שלום ביניהם עצמם, דהיינו בין יהודה ליוסף, סבב ליעקב שהרוח שלו חזר לתחיה, כמש"א ותחי רוח יעקב אביהם. ועל כן, קרבת זה בזה היה נצרך בכל הצדדים, למעלה, ולמטה.

פסקה לב

ר' אבא פתח ואמר, יפה נוף משוש כל וגו': מקרא זה הוא סוד האמונה, יפה נוף זהו יוסף הצדיק. שכתוב בו, ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. משוש כל הארץ, הוא ששון ושמחה למעלה ולמטה. הר ציון ירכתי צפון, משום שבחלקו של יוסף עומד משכן שילה. הר ציון זהו ירושלים, דהיינו הנוקבא, ירכתי צפון, כן הוא ודאי למעלה ולמטה, אשר הן בית המקדש של מעלה, שהיא הנוקבא, והן בית המקדש של מטה, הם בבחינת צפון, דהיינו בהארת השמאל דבינה, שה"ס הארת החכמה.

פסקה לג

קרית מלך רב, אתר וכו': מקום הוא המתוקן לפני מלך רב, זהו מלך העליון על כל קדש הקדשים, כי משם באים כל האורה וכל הברכות וכל חדות כל, שמשם מאירים כל פנים, ובית המקדש מתברך משם, וכשהיא מתברכת יוצאות משם הברכות לכל העולם, כי כל העולם מתברך משם.

פסקה לד

ר' יהודה ור' יסי וכו': ר"י ור"י נפגשו בכפר חנן, בעוד שהיו יושבים במלונם, בא אדם אחד, ומשא חמור אחד לפניו, ונכנס לבית. בתוך כך, אמר ר' יהודה לר' יוסי, הרי למדנו, שדוד המלך היה נם כסוס ושנתו מועטת, ואם כן, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור הזה, ששים נשימות של שינת הסוס, מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה.

פסקה לה

אמר ליה בשעתא וכו': א"ל בשעה שבא לילה היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה, כלומר, שלא הלך לישן בתחילת הלילה אלא סמוך לחצות לילה, ואחר כך היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת רבונו בשירות ותשבחות.

פסקה לו

אדהכי אמר וכו': בתוך זה אמר אותו אדם, וכי כך הוא דבר זה שאמרתם, סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד מששים במיתה, ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא ששים נשימות, כי עד ששים נשימות חסר א' הוא חי, משם ולהלאה, טועם האדם טעם המות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.

פסקה לז

ודא הוה נטיר וכו': וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו שלא יטעם טעם המות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום שששים נשימות חסר אחת, הוא סוד, שהחיים שלמעלה, עד ששים נשימות הן ששים נשימות עליונות, וסודם של אלו, הוא, שהחיים תלוים בהם, ומכאן ולמטה הוא סוד המות.

פסקה לח

וע"ד דוד מלכא וכו': ועל כן היה דוד המלך משער השעור של הלילה, עד חצות, כדי שיתקיים בחיים, ולא ישלוט עליו טעם המות. וכשנחצה הלילה היה דוד מתקיים במקומו, היינו במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשנתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש נתעורר, דהיינו הנוקבא, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המות.

פסקה לט

בגין דכד אתפליג וכו': משום כשנחצה הלילה, וקדושה העליונה נתעורר, ואדם הישן במטתו אינו מתעורר, דהיינו שאינו מקיץ משנתו, להשגיח בכבוד רבונו, הרי הוא מתקשר בסוד המות, ומתדבק במקום אחר, בס"א. ועל כן היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד רבונו חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המות, ומשום זה היה נם כסוס ששים נשימות ולא בשלמות, שהיו חסרים אחת.

ביאור המאמר. בתחילה נבאר שינה ויקיצה בשורשם. והנה שינה, פירושו סתימת העינים, שהם המוחין, כמו הישן השוכב בעצימת העינים בלי דעת. ושורשו נמשך, משליטת הארת קו השמאל שהיא חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, שהיא חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים. שה"ס השינה. והיקיצה משינה, נמשכת מקו אמצעי, כי מצב השינה נמשכת עד עלית קו האמצעי עם המסך דחירק שבו, שה"ס נקודת מנעולא, (כנ"ל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר, עש"ה) הממעט את קו השמאל ומכללהו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין, ואז נפתחים המוחין והחכמה יכולה להאיר, שה"ס היקיצה.

ומכאן תבין ההפרש הגדול בין חג"ת דז"א שמחזה שלו ולמעלה, לבין נה"י שמחזה שלו ולמטה. כי ג' קוין דז"א נקראים חג"ת שבעת שהחסד הוא במחלוקת עם הגבורה, נמשך לו השינה, וכשהת"ת שלו שהוא קו אמצעי מכריע ועושה שלום ביניהם עם כח המסך דמנעולא שבו, הוא ממשיך היקיצה, דהיינו שהמוחין נפתחים, כי אז החכמה שבשמאל נכללת עתה בחסדים שבימין, ויכולה להאיר כנ"ל. הרי שהמסך דמנעולא נמצא בת"ת, שהוא קו אמצעי, ותדע שהיא סוד נקודת החזה אשר בת"ת, ששם משכן מסך דמנעולא, העושה שלום בין הקוין.

ונודע שהמות נמשך ממנעולא, בסוד לא זכי הא רע (לעיל בהקסה"ז דף קכ"ד אות קכ"ג ד"ה אמאי ע"ש) שה"ס גילוי הצמצום שבמלכות שאינה ראויה לקבל אור החכמה, שהוא אור החיים, וע"כ בגילויה מת האדם, שאור החיים פורח ממנו. אבל כאן בסוד התקון דיקיצה, הוא בהיפך, שהיא נעשה לגורם כל החיים, כי לולא המנעולא שבקו אמצעי שבנקודת החזה, לא היה יכול ז"א להקיץ משנתו, והעינים שה"ס החכמה היו סתומים לעולם, מחמת שאינה מאירה בלי חסדים, הרי שכל גילוי המוחין, במסך דמנעולא תלוים.

עתה תראה ההפרש בין חג"ת שמחזה ולמעלה לנה"י שמחזה ולמטה. כי אין המסך והדין שבו יכול לפעול משהו למעלה ממקום מציאותו, ולפיכך החג"ת שלמעלה מנקודת החזה אין בו מהדין של המנעולא כלום, שה"ס המות. כנ"ל. אבל נה"י דז"א הנמצאים למטה מנקודת החזה, כבר המות שבמנעולא פועל עליהם, אלא, כמו שנתבאר, שיש כאן, לנקודת המנעולא שבחזה, פעולה הפוכה, שהיא, בסוד תקון היקיצה, כי נעשתה כאן לגורם החיים, מכח ההכרעה, שהיא בלתי אפשרית זולתה. ולפיכך גם הנה"י בסוד החיים והקדושה, ואין כח המות שולט בהם ח"ו אף משהו.

והנה הנוקבא, שנקראת לילה, מקבלת בנין ספירותיה מז"א, ועל כן נחלקת גם היא על נקודת החזה כמוהו שה"ס נקודת חצות לילה, שמחזה ולמעלה דהיינו שש שעות הראשונות עד חצות לילה, אין שם כח הדין והמות מנקודת המנעולא כלל, אלא מנקודת החזה ולמטה, דהיינו שש שעות השניות, אם יש בהם תקון היקיצה, נעשו גם הם חיים וקדושה כמו החג"ת שלמעלה כנ"ל, אבל אם אין בהם תקון היקיצה, שה"ס ההכרעה שבקו אמצעי, אלא שנמשכת שליטת השמאל בלי ימין, שה"ס השינה, הנה אז, נתעורר כח המות שבמנעולא שבנקודת החזה, ונמצאים הנה"י שמחזה ולמטה דהיינו שש שעות השניות אחר חצות לילה, שהם בשליטת המות והס"א. אמנם מלכותא דדוד ה"ס מחזה ולמעלה של הנוקבא דהיינו שש שעות הראשונות לפני חצות לילה, כמ"ש לעיל, (בראשית א' דף ק"י ד"ה מלכותא דדוד ע"ש כל ההמשך) בסוד רביעי לאבות שהם חג"ת.

וזה אמרו. רזא דמלה הכא, דהא דוד מלכא חי וקיים יעלם ולעלמי עלמין, כי מקומו מחזה ולמעלה של הנוקבא, שה"ס שש שעות הראשונות שלפני חצות, ששם כולו חיים, ואין כח הדין והמות שבנקודת המנעולא שבחזה, יכול להגיע שם אפילו משהו, הרי שהוא חי וקיים. ודוד מלכא הוה נטיר כל יומוי דלא יטעום טעם מיתה דהיינו שהיה שומר עצמו שלא ימשיך בשינה לאחר חצות לילה, ששם כבר שולט המות, בגין דשינתא חד משתין במיתה, כי מכח התכללות הספירות זה בזה, יש ששה ספירות חג"ת נה"י שכל אחת כלולה מעשר, שה"ס ששים נשימות מחזה ולמעלה, וכן ששה ספירות חג"ת נה"י שה"ס ששים נשימות מחזה ולמטה. וכיון שנקודת המנעולא, שהיא גורם המות, עומדת בנקודת החזה, שהוא מלכות דיסוד שמחזה ולמעלה, נמצא שהישן בשש שעות הראשונות שבלילה יש לו שם גורם המות בספירה אחת האחרונה מששים הספירות. הרי שהשינה אחד מששים ממיתה, כלומר, שבספירה אחת מששים שבה יש מיתה, שהיא נקודת החזה. שהיא העשירית של ספירת היסוד.

וזה אמרו, דעד שתין נשמי חסר חד איהו חי, שהם שש שעות שכל אחת כלולה מעשר, והם ששים, דהיינו שתין נשמי, שמלפני נקודת חצות לילה, שהיא נקודת החזה שבנוקבא, ששם החיים בלי שום כח דין כלל, אבל חסר חד דהיינו העשירית שביסוד, שהיא נקודת חצות לילה עצמה, ששם שוכנת המנעולא, שהוא גורם המיתה, כנ"ל, הרי שהחיים הם רק בששים חסר אחת. וחולק על ר' יהודה. שאמר ששתין נשמי הוא שיעור מועט. וז"ש, מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא, דהיינו שש שעות השניות, כי כח המות שבנקודת החצות, שהיא המנעולא, שולט על שש שעות שלאחריה, וע"כ הישן בהם טועם בהכרח טעם המות, וז"ש איהו רזא, דחיים דלעילא עד שתין נשמי, שהחיים שלמעלה אינו נמשך יותר מששים נשימות, דהיינו עד נקודת החזה, שהיא נקודת חצות לילה, דאינון שתין נשמי עלאין, שהם ששים נשימות העליונות, דהיינו שלמעלה מחזה, שאין כח הדין פועל כלום למעלה ממקום מציאותו כנ"ל.

וז"ש וע"ד דוד מלכא הוה משער שעורא דליליא וכו', דהיינו שהיה ישן שתין נשמי חסר אחת, שה"ס נקודת חצות לילה שהקיץ בה ולא ישן, דהיינו שהיה ממשיך אליה את תקון היקיצה, המהפך את נקודת המנעולא שבחצות לילה, ומה שהיתה גורם המות נעשתה לגורם החיים כנ"ל. בגין דכד אתפליג ליליא וקדושה עלאה אתער, דהיינו שנעשה למעלה תקון היקיצה, על ידי קו אמצעי, המהפך את נקודת החזה שבנוקבא ממות לגורם החיים, שהוא מטומאה לקדושה, ובר נש דנאים בערסיה ולא אתער לאשגחא וכו' אתקשר ברזא דמותא, כי אותו אדם הישן אז, נמצא ממשיך עי"ז את שליטת השמאל שהיא שורש השינה, ונקודת המנעולא שבנקודת החצות, נשארת בעדו לגורם המיתה, כי לא נכלל בתקון היקיצה המהפכה ממות לחיים, הרי שנתקשר ברזא דמותא. שהיא שליטת הס"א והטומאה. וע"ד, דוד מלכא וכו' חי לגבי חי, כי מדרגתו הוא חי, שהיה מרכבה לבחינת מחזה ולמעלה בסוד רביעי לאבות שאין כח הדין והמות שבנקודת החזה פועל כלום למעלה ממקום מציאותו כנ"ל. וכשקם ועשה תקון היקיצה, נעשה מרכבה לתקון זה שבנקודת החזה שבנוקבא המתעורר באותו זמן, שה"ס חי, שהנקודה מוחזרת ממות לחיים כנ"ל. ובגין כך הוה מתנמנם כסוס שתין נשמי דהיינו ששה שעות שמלפני נקודת החצות, ולא בשלימו, כי בנקודת החצות לא ישן, שה"ס אחד מששים במיתה, כנ"ל, אלא שהחזירה ממות לחיים על ידי היקיצה, כמבואר.

פסקה מ

אתו ר' יהודה וכו': באו ר' יהודה ור' יוסי ונשקו אותו, כי גילה להם ביאור חדש בתקון חצות. אמרו לו מה שמך. אמר להם חזקיה, אמרו לו יתישר כחך ויתחזק תורתך. ישבו. אמר ר' יהודה, כיון שפתחת, אמור לנו מאלו סודות העליונים שאתה אומר.

פסקה מא

פתח ואמר, ה' בחכמה יסד ארץ וגו': בוא וראה כשברא הקב"ה את העולם ראה שאינו יכול להתקיים. כי העולם נברא בשליטת קו שמאל, שה"ס חכמה בלי חסדים, ואין החכמה מאירה בלי חסדים, וע"כ לא יכול להתקיים. עד שברא את התורה, שהיא קו האמצעי, שנק' ז"א ונק' תורה, שהכליל ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, ונכללה החכמה בחסדים, ואז האירה החכמה, אשר ממנה דהיינו מקו אמצעי, יוצאים כל הנהגות העליונים והתחתונים, ובה מתקיימים העליונים והתחתונים, וזהו שכתוב הוי"ה, שהוא ז"א, שה"ס קו אמצעי, בחכמה יסד ארץ וגו', הוא שיסד הארץ בחכמה, כי הלביש החכמה בחסדים, ונתקימה הארת החכמה בעולם. ובחכמה מתקימים כל קיומי העולם והכל יוצאים ממנה. כמ"ש כולם בחכמה עשית.

פסקה מב

ד"א ה' בחכמה יסד ארץ וגו': עולם העליון, שהיא תבונה, לא נברא אלא על ידי חכמה, ועולם התחתון שהיא הנוקבא, לא נברא אלא מתוך חכמה תחתונה, שהיא החכמה המתלבשת בנוקבא. נמצא, שכולם יצאו מחכמה העליונה. וחכמה תחתונה. כונן שמים בתבונה שואל כתוב כונן, מהו כונן, ומשיב, אלא, כונן, הוא תבונה, המכוננת את ז"א, הנקרא שמים, בכל יום ויום ואינו מפסיק. ולא נתתקן בפעם אחת אלא בכל יום ויום מתקן אותו.

פסקה מג

והיינו רזא דכתיב וכו': והוא הסוד שכתוב, ושמים לא זכו בעיניו. וכי יעלה על דעתך שהוא חסרון לשמים, אלא יתרון הוא לשמים, שהוא משום אהבה ותשוקה הגדולה שהקב"ה שהוא תבונה, חפץ בשמים שהוא ז"א, ואהבתו אליו, ואע"פ שהוא מתקן אותם בכל יום ויום, אינם נראים בעיניו כמתוקנים כראוי, מפני שאהבתו אליו, וחפצו להאיר להם תמיד בלי הפסק. ומפרש, כי עולם הבא, שהוא תבונה, מוציא אורות מתנוצצים בכל יום ויום תמיד בלי הפסק, כדי להאיר אליהם תמיד. ועל כן, לא זכו בעיניו, שלא כתוב לא זכו, בלבד, אלא, לא זכו בעיניו, להורות, שבאמת הם זכים, אלא מתוך התשוקה להשפיע להם נראים לו כאינם זכים, כמבואר. ומשום זה, אומר הכתוב, כונן שמים בתבונה.

פסקה מד

מאן שמים וכו': שואל, מי הוא שמים. שאומר, כונן שמים בתבונה. ומשיב, זה הוא סוד האבות, שהם חג"ת, וסוד האבות הוא יעקב שהוא קו אמצעי, ת"ת, שהוא הכולל שלהם, שקו אמצעי כולל בתוכו הימין והשמאל, שה"ס אברהם ויצחק. כי יעקב, תפארת האבות הוא, והוא עומד להאיר על העולם שהוא הנוקבא.

פסקה מה

ובגין דאיהו אסתלק וכו': ומשום שהוא מתעלה תוך עולם הבא, כלומר, שעולה ומלביש לישראל סבא, שנקרא עולם הבא, שה"ס חסדים מכוסים, וע"כ אין בו מקום לגילוי הארת חכמה, ועל כן, יוצא ממנו ענף אחד יפה מראה, דהיינו באור החכמה, הנקרא ראיה ומראה. וכל האורות, הן חכמה והן חסדים, יוצאים ממנו, וכל שובע ושמן המשחה, להאיר לארץ, שהיא הנוקבא. ומי הוא הענף הזה, הוא יוסף הצדיק, שהוא נותן שובע, שהוא הארת חכמה, לכל העולם. והעולם ממנו נזון. שהוא הארת החסדים. ומפני זה, הקב"ה, כל מה שעושה, הכל הוא בסוד עליון, והכל הוא כראוי להיות.

פסקה מו

אדהכי אתא וכו': בתוך כך בא ר' אלעזר. כיון שראה אותם, אמר, בודאי שהשכינה כאן, במה אתם נושאים ונותנים, ספרו לו כל המעשה עם אותו אדם ומאמרו. אמר ודאי יפה אמר, ומבאר דבריו, אבל אלו ששים נשימות, דהיינו שש השעות שמקודם חצות לילה, הם של חיים, בין למעלה בעולמות העליונים ששם ה"ס מחזה ולמעלה של הנוקבא, ובין למטה בעולם הזה. מכאן ולהלאה, דהיינו אחר נקודת החצות, יש ששים נשימות אחרות, שהם חג"ת נה"י שמחזה ולמטה (כנ"ל דף י"ב ד"ה והנה) שהן כולן מצד המות, ומדרגת המות עליהם, דהיינו נקודה המנעולא שבנקודת החזה (כמ"ש שם) שהוא גורם כל מות שבעולם. ואלו ששים נשימות שמחזה ולמטה נקראות דורמיטא, וכולן הן טעם המות.

פסקה מז

ובגין כך דוד וכו': ומשום זה דוד המלך, היה מתדבק באלו ששים נשימות של חיים, דהיינו בשש השעות שמקודם חצות לילה, שה"ס שלמעלה מחזה. שאין כח הדין והמות שבנקודת החזה יכול להגיע אליהם כנ"ל, ומשם ולהלאה לא היה ישן כלל. וזהו שכתוב, אם אתן שנת לעיני וגו', ועל כן יפה אמר, אותו אדם, כדי שיקום דוד חי, בצד החי, ולא בצד המות. (כמ"ש כל זה לעיל דף י"ג ד"ה וז"ש ע"ש כל ההמשך) ישבו כולם ועסקו בתורה ונתחברו יחד.

פסקה מח

פתח ר' אלעזר וכו': פתח ר"א ואמר, ה' אלקי ישועתי יום וגו'. בוא וראה, דוד המלך היה קם בחצות לילה ועסק בתורה בשירות ותשבחות לשמחת המלך והגבירה. וזה הוא שמחת האמונה בארץ, משום שזה הוא שבחה של האמונה, שהיא השכינה, הנראית בארץ.

פסקה מט

דהא לעילא פתחי וכו': כי למעלה פותחים בשמחה, שירה, כמה מלאכים עליונים בכמה אופנים, שהם משבחים בלילה בכל הצדדים, דהיינו אפילו בהארת צד שמאל, כי אז שליטת הנוקבא בסו"ה ותקם בעוד לילה. כעין זה למטה בארץ, מי שמשבח בארץ אל הקב"ה בלילה, חפץ בו הקב"ה, וכל המלאכים הקדושים המשבחים אל הקב"ה, כולם מקשיבים לאותו המשבח אל הקב"ה בלילה בארץ, כי שירה זו היא בשלמות, להגדיל כבוד הקב"ה מלמטה, ולזמר בשמחת היחוד.

פסקה נ

תא חזי דוד וכו': בוא וראה דוד המלך כתב, ה' אלקי ישועתי וגו'. שפירושו, מתי ה' אלקי ישועתי, הוא ישועתי ביום ההוא שהקדמתי שירה בלילה אליך, כי אז הוא ישועתי ביום.

פסקה נא

ות"ח דהא בליליא וכו': ובוא וראה, כי בלילה מי שמשבח לרבונו ברנה של תורה, מתחזק אז בגבורה ביום בצד ימין, שהוא חסד. כלומר, שהחכמה שקבל בלילה מצד שמאל, מתלבש ביום בחסד מצד ימין. כי חוט אחד של חסד, יוצא מצד ימין, ואז הוא נמשך עליו, ומתחזק בו. וע"כ אמר דוד, ה' אלקי ישועתי יום צעקתי וגו'.

פסקה נב

ובג"כ אמר וכו': ומשום זה אמר, לא המתים יהללו יה. לא המתים, הוא משום שחי לחי צריך לשבח. ומת לחי אינו כן, שכתוב, לא המתים יהללו יה. ואנחנו נברך יה, כי אנחנו חיים, ואין לנו חלק בצד המות כלום. חזקיה אמר, חי חי הוא יודוך כמוני, משום שחי נקרב לחי. וכן דוד המלך הוא חי, ונקרב לחי העולמים, ומי שנקרב אליו, לחי העולמים, הוא חי, שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. וכתוב, ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל.

פסקה נג

פתח ההוא יודאי וכו': פתח אותו יהודי אחריו, ואמר, ואכלת ושבעת וברכת וגו', שואל, וכי אין אנו מברכים את הקב"ה מטרם שאנו אוכלים והרי יש לנו להקדים בבוקר ולסדר שבחו כראוי. מטרם שמברכים לאחר בעולם. וכתוב, לא תאכלו על הדם, שדרשו, שאסור לאכול מטרם שמברך לרבונו. ועתה כתוב, ואכלת ושבעת וברכת. שמשמע, שאין לברך אלא אחר האכילה.

פסקה נד

אלא דא ברכתא וכו': ומשיב, אלא זה, שאנו מברכים קודם האכילה, הוא, ברכת התפלה ליחוד זו"ן, וזה, שלאחר האכילה, הוא, ברכת המזון. וצריכים לב' דברים, א) להראות שבע למדרגת האמונה, שהיא הנוקבא, כראוי. ב) ואז צריכים לברך אותה כראוי, כדי שאותה מדרגת האמונה תתרוה ותתברך ותתמלא שמחה מחיים העליונים כפי שצריך, כדי שתתן לנו מזונות.

פסקה נה

דהא קשין מזוני וכו': כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. מה הטעם, הוא, משום שמזונות העולם מלמעלה הם. מז"א, בסוד המסך דחירק שבקו אמצעי, (כנ"ל ב"א דף קע"ז אות קצ"ח) כי למדנו, בנים חיים ומזונות אין הדבר תלוי בזכות אלא הדבר תלוי במזל. ומשום זה קשים לפניו מזונות העולם, משום שהדבר תלוי במזל, שממנו יוצאים בנים חיים ומזונות, וע"כ קשה לפניו מזונות העולם, כי אינם ברשותו מטרם שהוא מתברך מן המזל.

ביאור הדברים. כי בתחילה היתה הנוקבא גדולה וזכה כמו ז"א, והיתה דבוקה בו מאחוריו. אלא שהמוחין לא היו מאירים אז בנוקבא, מחמת חסרון לבוש דחסדים, ולא היתה משפעת כלום לתחתונים, (כמ"ש לעיל ב"א דף ק"ד ד"ה את, ע"ש) ועל כן מיעטה הנוקבא את עצמה, בסוד נקודה תחת יסוד דז"א, שפירושו שנכללה במסך דחירק שבקו האמצעי שמחזה ולמטה דז"א, וננסרה לפרצוף נפרד ממנו. שמחמת מיעוט הזה אין לה עוד מעצמה שום אור, וצריכה לקבל הכל מלמעלה, דהיינו מז"א, (כמ"ש לעיל בראשית א' דף ק"ח ד"ה וכבר, ע"ש).

וזה אמרו, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, שהרי בזמן שהיתה הנוקבא גדולה וזכה כמו ז"א, לא יכלה להשפיע בני חיי ומזוני לתחתונים, כנ"ל, אלא במזלא תליא מילתא, שהדבר תלוי בז"א, שיסוד שלו נקרא מזל, דהיינו שצריכה להכלל במסך דחירק שביסוד דז"א, ואז מתלבש החכמה שלה בחסדים, ויכולה להשפיע בני חיי ומזוני לתחתונים. וז"ש קשין מזונא דבר נש קמי קב"ה היינו הנוקבא, כקריעת ים סוף, מ"ט, בגין דמזונא דעלמא, דלעילא הוא, דהיינו שהנוקבא צריכה לקבל מלמעלה דהיינו מז"א, אשר אז היא מחויבת להתמעט כנ"ל, וע"כ קשים לפניה מזונותיו של אדם. כי כדי להשפיע מזונות לעולם היא מתמעטת לבחינת לית לה מגרמה ולא מידי.

וזה אמרו (באות נ"ד) לאחזאה לגבי דרגא דמהימנותא שבע וכו'. כי משום זה צריכים לב' דברים א) לברכא וכו' דההוא דרגא דמהימנותא יתרוי ויברך ויתמלא חידו מחיין דלעילא בגין למיהב לן מזוני, דהיינו להמשיך לה עתה, אחר שנתמעטה, כל החיים והטוב של מעלה, דהיינו מז"א, כדי שתתן לנו מזונות. ב) לאחזאה לגבי דרגא דמהימנותא שבע, כי בזה שאנו מראים את עצמינו שבע, היא מתנחמת על מיעוטה שנתמעטה בשבילנו.

פסקה נו

כגוונא דא זווגין וכו': כעין זה, קשים לפניו הזווגים שבעולם. והכל, הן בנים והן חיים והן מזונות הוא משום שהרקיע וילון אינו משמש כלום, וכל שכן אלו הדברים, בנים חיים ומזונות, הנמצאים למעלה במקום אחר, ועל כן נצרכה להתברך. שתקבל משם.

פירוש. הרקיע וילון, ה"ס הנוקבא, דלית לה מגרמה ולא מידי, אחר שנתמעטה, (כמ"ש בזהר פנחס אות תק"יז ע"ש) וז"ש וכלא, בגין דרקיע וילון לא משמש כלום, דהיינו שנתמעטה עד דלית לה מגרמה ולא מידי, וע"כ צריכים להראות עצמו שבע כנ"ל, וכ"ש אלין מלין וכו', וע"כ צריכים לברך אותה שתקבל מעליון.

פסקה נז

ת"ח כל זווגין וכו': בוא וראה כל הזווגים שבעולם, קשים לפני מדרגה הזו, דהיינו הנוקבא, משום כשנעשה הזווג הזה, להוליד נשמות, יוצאות כל הנשמות מן מזל הזה שלמעלה, שהוא נהר הנמשך ויוצא מעדן, דהיינו יסוד דז"א, וכשההשתוקקות נמצא להמשיך ממטה למעלה, דהיינו להמשיך הארת החכמה, שאינה נמשכת רק ממטה למעלה (כנ"ל ב"א דף ס' ר"ה מחלוקת) אז פורחות הנשמות אל הנוקבא, ונעשות כולן באותה המדרגה כלולות זכר ונקבה יחד. ואחר כך הוא מפריד אותם כל אחד ואחד למקומו כראוי לו. ואחר כך קשה לפני מדרגה הזו לחזור ולחבר אותם זכר ונקבה, כבתחילה. משום שאינם מתחברים רק כאלו האורחות של בני אדם, והכל תלוי למעלה.

פירוש. כמו שנתבאר לעיל (באות נ"ה ד"ה ביאור) אצל הנוקבא, שמתחילה נאצלה גדולה כמו ז"א ודבוקה באחוריו, ואחר כך ע"י שנכללה במסך דחירק דז"א ננסרה לפרצוף נפרד ממנו, כן הוא בנשמות בני אדם הנולדות מן הנוקבא, שמתחילה כשמקבלים מהארת השמאל שבנוקבא, שהיא הארת חכמה, נמצאים כל זכר ונקבה של הנשמות דבוקים זה בזה מאחוריהם ואחר כך הנוקבא מאירה להם המסך דחירק, ואז הם נפרדים זה מזה.

וז"ש כד תיאובתא אשתכח מלרע לעילא, דהיינו כשנמשך הארת החכמה שבשמאל ממטה למעלה כמ"ש לעיל, כלהו כלילן דכר ונוקבא כחדא, דהיינו שדבוקים זה בזה מאחוריהם כמו הנוקבא שדבוקה באחורי ז"א בעת שהיא בהארת השמאל. ולבתר איהו פריש לון, דהיינו על ידי שמאירה אליהם המסך דחירק, הם נפרדים זמ"ז. כמ"ש אצל הנוקבא, ע"ש. ונודע שתחילת הארת המסך דחירק הוא בכח המנעולא, (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש) ואינה ראויה לקבל מוחין עד שנמתקת בבינה ונתקנה בסוד מפתחא, עש"ה. וז"ש ולבתר קשין קמי האי דרגא לחברא לון כקדמיתא, כי מחמת התכללותם במסך דמנעולא אינם ראויים לזווג, בגין דלא מתחברן בר כאינון ארחי דבר נש, משום שאין הם מתחברים לזווג, רק אחר שנתקנו בסוד אורחין, דהיינו אחר שקבלו המסך דמפתחא המכונה אורחא. כי אז אמא אוזיפת מאנהא לברתא, וכן זכר ונקבה דנשמות בני אדם.

פסקה נח

ועל דא קשין קמיה וכו': ועל כן קשים לפניו כקריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף היה, כדי לפתוח בו שבילים למעלה, וכמו שנפתחים שבילים ואורחות בו, כן נתבקע ונתפתח.

פירוש. כבר ידעת שהארות המנעולא נקראות שבילים בסו"ה ושבילך במים רבים. והארות המפתחא נקראות אורחות, בסו"ה וארח צדיקים כאור נגה וכו'. (כמ"ש לעיל בראשית א' דף רנ"א ד"ה נחית עש" ה). והנה כל הקושי שבקריעת ים סוף היה, שב' פעולות הפוכות היו בה. שהיה צריך להטביע את המצרים הנמשכים מג"ר דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בכח גילוי המנעולא שה"ס שביל. (כנ"ל לך י"ג ד"ה ולפיכך בביאור פעולה ב' מד' הפעולות ע"ש) והיה צריך להמשיך חיים והצלה לישראל הנמשכים מו"ק דחכמה שבשמאל. שאין זה אלא בגניזו דמנעולא וגילוי המפתחא, כי אין מוחין נמשכים אלא בסוד המפתחא, שה"ס ארח (כנ"ל תולדות דף מ"ו ד"ה ובזה ע"ש).

וזה אמרו. וע"ד קשין קמיה כקריעת ים סוף, דהא קריעת ימא לאתפתחא ביה שבילין לעילא איהו, שקריעת ים סוף היתה לפתוח שבילים למעלה, דהיינו לגלות המנעולא כדי להטביע את המצרים, ונמצא שהיו נפתחים שבילים בסוד המנעולא להטביע את המצרים, ואורחות בסוד המפתחא בשביל ישראל. הרי, וכמה דמתפתחין שבילין ואורחין ביה הכי אתבקע ואתפתח, כי כלולים כאן ב' פעולות הפוכות זו מזו בקריעת ים סוף, כי כמו שהיו נפתחים שבילים, בכח המנעולא, ואורחות, בכח המפתחא, כן נבקע הים ונפתח להטביע המצרים ולהציל את ישראל. וז"ס הקושי שבקריעת ים סוף. ואלו ב' פעולות הפוכות הן גם כן בסוד המיעוט של הנוקבא כדי להשפיע מזונות לתחתונים כמבואר לעיל (לך י"ג ד"ה ולפיכך) בפעולה ב' ובפעולה ג' שבד' פעולות עש"ה. וע"כ קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

פסקה נט

ובג"כ כלא תליא וכו': וע"כ הכל תלוי למעלה, כי לית לנוקבא מגרמה ולא מידי, אחר שנתמעטה, וצריכים לברך אותה, וליתן לה חוזק מלמעלה, כדי שתתברך ותקבל מלמעלה מז"א, ותתחזק כראוי, וע"כ כתוב, וברכת את ה', המלה את הוא בדיוק, הרומזת על הנוקבא הנקראת את.

פסקה ס

ולגבי האי אתר וכו': ואל המקום הזה, דהיינו הנוקבה, צריכים להראות לפניה שובע והארת הפנים (כמ"ש לעיל בדף י"ח ד"ה וזה אמרו לאחזאה) שצריכים ב' דברים ע"ש. ואל הסטרא אחרא, בזמן שהיא שולטת בעולם, צריכים להראות לפניה רעב, כי מדרגה ההיא דס"א, הוא רעב, וראוי להראות לפניה רעב ולא שובע, כי השובע אינו שולט בעולם בסבתה, וע"כ כתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. כי בזמן שליטת הקדושה יש שובע בעולם. אמר ר' אלעזר, כן הוא בודאי וכן צריך להיות. דהיינו שהשובע יתגלה עם שליטת הקדושה והרעב עם שליטת הס"א.

פסקה סא

אמר ר' יהודה וכו': אר"י, אשרי הם הצדיקים שקרבתם זה לזה מביא שלום בעולם, משום שיודעים ליחד היחוד ולעשות קרבה להרבות שלום בעולם. כי יוסף ויהודה, כל עוד שלא נתקרבו זה לזה, לא היה שלום, כיון שנתקרבו ביחד יוסף ויהודה, אז נתרבה השלום בעולם. ונתוספה שמחה למעלה ולמטה בעת שנתקרבו יהודה ויוסף, וכל השבטים היו נמצאים יחד עם יוסף. וקרבה ההיא הרבתה שלום בעולם, כמו שבארנו, שכתוב, ויגש אליו יהודה.

פסקה סב

ולא יכול יוסף להתאפק וגו': רבי חייא פתח ואמר, פזר נתן לאביונים וגו'. בוא וראה, הקב"ה ברא העולם, והמשיל את האדם עליו, שיהיה מלך על הכל.

פסקה סג

והאי בר נש וכו': ואדם הזה, נפרדים ממנו בעולם כמה מינים, מהם צדיקים מהם רשעים, מהם טפשים מהם חכמים, וכולם כל ארבע מינים הללו, מתקיימים בעולם עשירים ועניים. וכולם הוא, כדי שיזכו וייטיבו אלו עם אלו, שייטיבו הצדיקים עם הרשעים להחזירם בתשובה, וייטיבו החכמים עם הטפשים, ללמדם שכל. וייטיבו העשירים עם העניים, למלאות מחסורם. כי על ידי זה, זוכה האדם לחיי עולם, ומתקשר בעץ החיים. וע"ז אוה"כ, פזר נתן לאביונים. ולא עוד, אלא צדקה זו שהוא עושה, עומדת לעד, דהיינו שהנוקבא נבנית ממנה, שהיא נקראת עד, שכתוב. וצדקתו עומדת לעד.

פסקה סד

פזר נתן לאביונים: רבי אלעזר אמר, כאשר ברא הקב"ה את העולם, העמיד אותו על עמוד אחד, וצדיק שמו. דהיינו יסוד. וצדיק זה הוא קיום העולם, דהיינו שמקיים את הנוקבא הנקראת עולם. וזה הוא שמשקה, היינו הארת חכמה, וזן, היינו הארת חסדים, לכל. שכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו'. שהוא היסוד המכונה נהר.

פסקה סה

ומשם יפרד: שואל, מהו יפרד, שאומר הכתוב. ומשיב, אלא, אותו מזון ומשקה של נהר ההוא, מקבל הכל הגן, שהוא הנוקבא, ואחר כך מתפזר המשקה לד' רוחות העולם, כלומר שבאי עולם כולם נשקים ממנה אף אחד מהם לא יחסר. וכמה הם המצפים להשתות ולהזון משם, כמש"א, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. וע"כ, פזר נתן לאביונים, זהו הצדיק, שהוא יסוד, המפזר ונותן שפעו השלם מחכמה וחסדים המשלים לכל אביונים שבעולם. צדקתו עומדת לעד, זוהי כנסת ישראל, שהיא הנוקבא, הנקראת צדקה. שבשביל זה, שמקבלת שפע השלם ההוא מן היסוד, היא עומדת בסוד השלום, בקיום שלם. דהיינו, עומדת לעד, רשע יראה וכעס, זה היא מלכות עכו"ם, דהיינו מלכות דס"א המקנאת אז את המלכות דקדושה.

פסקה סו

תא חזי מלכות וכו': בוא וראה, מלכות שמים, שהיא הנוקבא דז"א, היא בית המקדש, המקיימת כל העניים בצל משכנה של השכינה, וצדיק זה, שהוא יסוד דז"א, הוא נקרא גבאי צדקה, לחונן ולזון את הכל, דהיינו כל העניים שהם בצילה של השכינה כנ"ל, משום זה, גבאי צדקה מקבלים שכר, נגד כולם שנתנו להם הצדקה, להיותם מרכבה ליסוד דז"א הנקרא גבאי צדקה, ושהוא כולל לכל הספירות שממעלה הימנו.

פסקה סז

תא חזי, ולא יכול וגו' לכל הנצבים עליו: אלו הם, כל העומדים להזון ולהשתות ממנו, שהיסוד שנקרא יוסף לא יכול להתאפק שלא לתת להם שפעם. ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. אתו זוהי כנסת ישראל, שהיא הנוקבא, שלא עמד איש אתה, בהתודע וגו', דהיינו בעת הזווג, כי זווג מכונה ידיעה. אחיו, אלו הם שאר המרכבות והצבאות, שכתוב בהם למען אחי ורעי. כלומר שבשבילם נזדווג עם הנוקבא, לתת להם שפעם. ושיעור הכתוב הוא, בהתודע יוסף, בעת שנזדווג יוסף עם השכינה, בשביל אחיו. כי אל פירושו בשביל.

דבר אחר ולא עמד איש אתו: פירושו, בזמן שהקב"ה בא להזדווג עם כנסת ישראל, בהתודע יוסף אל אחיו פירושו, בזמן שהקב"ה היה מתחבר בישראל, כלומר, בזמן שהקב"ה היה מחובר עם ישראל לא עמד איש מהאומות אתו בעת זווגו עם הנוקבא. משום שהם בלבדם מקבלים אז מהארת הזווג, ואין חיבור מהעמים עעכו"ם עמהם, משום זה אוה"כ, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כי בזמן ההוא, הקב"ה הוא בחיבור אחד עם ישראל בלבדם, שכתוב בהם אחי ורעי. כמו שבארוהו. בפרשת אמור אות רפ"ח.

פסקה סח

ר' ייסא וכו': ר"י פתח הכתוב, בזמן שהקב"ה יקום את כנסת ישראל מעפר, דהיינו בזמן הגאולה, וירצה לנקום נקמתו מעמים עובדי עכו"ם, אז כתוב, ומעמים אין איש אתי. והיינו שכתוב כאן, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, כמו שאתה אומר, וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

פירוש. כמו שנאמר בזמן הגאולה ומעמים אין איש אתי, שפירושו, שאין שום כח מס"א שיוכל להפריעו מזה, כן הוא פירוש הכתוב, ולא עמד איש אתו, ששום כח מס"א לא עמד אתו להפריעו מלהתודע אל אחיו. וכן נאמר וינטלם וינשאם כל ימי עולם, דהיינו שהגביה את ישראל למעלה, באופן שכל כח שבעולם לא יזיק אותם.

פסקה סט

ולא יכול יוסף להתאפק: רבי חזקיה פתח ואמר, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. מקרא זה בארוהו ולמדנו. אבל בוא וראה, אליך נשאתי את עיני, וכתוב, אשא עיני אל ההרים. מהו ההפרש ביניהם. אלא זה למעלה וזה למטה, ומפרש, אשא עיני אל ההרים, הוא למעלה, לז"א, כדי להמשיך ברכות ממעלה למטה, אל הנוקבא, מאלו הרים עליונים, בסוד אין הרים אלא אבות, שהם חג"ת דז"א, להמשיך מהם ברכות לכנסת ישראל המתברכת מהם. אליך נשאתי את עיני, הוא למטה לנוקבא, לצפות ולחכות לאלו הברכות היורדים משם, מז"א, למטה לנוקבא.

פסקה ע

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה