הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
תצוה
פסקה א
ואתה תצוה וגו': ואתה הקרב וגו': אמר רבי חייא, מה השינוי שבכאן מבכל המקומות, שכתוב, ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה תצוה את בני ישראל. ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. שלא כתוב כבכל המקומות, והקרבת, ותדבר, ותצוה, ותקח. ומשיב. אלא הכל הוא בסוד עליון, כדי לכלול עמו השכינה. כי השכינה נקראת אתה, וכשכתוב ואתה היינו לכלול עמו השכינה בהצווי ובהדבור וכו'.
פסקה ב
אמר רבי יצחק וכו': אר"י אור העליון, שהוא ז"א, ואור התחתון, שהוא הנוקבא, כלולים יחד במלה ואתה, כי אתה הוא שם הנוקבא כנ"ל. וה ו' הנוספת היא ז"א. כמו שאתה אומר, ואתה מחיה את כולם, שסובב על ז"א ונוקבא. ועל כן לא כתוב, והקרבת את אהרן אחיך. וצוית את בני ישראל ודברת אל כל חכמי לב. משום שבעת ההוא היה שורה השמש, שהוא ז"א, בלבנה, שהיא הנוקבא, ונשתתף הכל כאחד, דהיינו ז"א ונוקבא, לשרות על אומנותה של המלאכה. וע"כ כתוב בהם ואתה, שיורה על ז"א ונוקבא. אמר ר' אלעזר מכאן נשמע שהשי"ת היה שורה על האומנות של מלאכת המשכן, שנאמר, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה.
פסקה ג
רבי שמעון אמר וכו': רש"א מכאן נשמע, שז"א ונוקבא היו שורים על אומנות מלאכת המשכן. שכתוב, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. שהיה צריך לומר אשר מלאתים, לשון רבים, אם הוא סובב על חכמי לב, אלא אשר מלאתיו סובב על לב ההוא, שהוא השכינה שנקראת לב. כש"א ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה וגו'. וע"כ צריך לומר אשר מלאתיו רוח חכמה, ללמד שהשמש שהוא ז"א שורה בלבנה, שהיא הנוקבא הנקראת לב, בשלמות הכל, וע"כ נתרשם הכל, דהיינו ז"א ונוקבא, בכל המקומות, במלאכת המשכן, שכתוב בהם ואתה, הרומז לז"א ונוקבא. אמר ליה ר' אלעזר, א"כ, אלו, ואתה ואתה, איך הם מתישבים בהמשך המקראות, אם נפרש משמעותם על ז"א ונוקבא.
פסקה ד
אמר ליה כלהו וכו': אמר ליה ר"ש כולם הם מתישבים, ואתה הקרב אליך, פירושו, שאמר למשה שיקרב את ואתה שהוא ז"א ונוקבא אל אהרן, דהיינו ליחד בו ולקרב אליו סוד השם הקדוש ואתה כראוי. ועל דרך זה, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, פירושו שידבר ויקרב וייחד השם ואתה, שהוא זו"ן, אל כל חכמי לב. משום שכולם לא באו לעשות מלאכת המשכן, עד שרוח הקדש היה מדבר בהם, ולחש להם בחשאי איך לעשותה, ואז עשו המלאכה. ועל דרך זה, ואתה תצוה את בני ישראל, דהיינו שרוח הקדש, הרמוז בהשם ואתה, יצוה את בני ישראל, ויאיר עליהם, כדי שיעשו המעשה ברצון השלם. וכן ואתה קח לך, פירושו, כמו שהעמדנו. וכן ואתה הקרב, וכן כל אלו ואתה, הכתובים כאן במלאכת המשכן, שהכל נעשה בסוד הזה, של השם, ואתה.
פסקה ה
פתח ר"ש ואמר וכו': פתח ר"ש ואמר, ואתה הויה אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. ואתה הויה, אשר אתה הוא הנוקבא והשם הויה, הוא ז"א, מתפלל שהכל יהיה אחד שיהיו מחוברים זה בזה. אל תרחק, פירושו, שלא יתרחק להסתלק ממנו, שאור העליון, ז"א, לא יסתלק מאור התחתון הנוקבא, כי כשאור העליון מסתלק מן אור התחתון, אז כל אור נחשך ואינו נמצא בעולם. כי העולם מקבל רק מן המלכות, שהיא אור התחתון, ואם אור העליון, שהוא ז"א, אינו מאיר בה, אין לה מה להאיר לעולם הזה.
פסקה ו
ועל דא אתחרב וכו': ועל זה, נחרב בית המקדש בימיו של ירמיהו, דהיינו משום שנסתלק ז"א מן המלכות, ואע"פ שנבנה אחר כך, בבית שני, עכ"ז, לא חזר האור למקומו כראוי, וע"כ השם של נביא ההוא שהתנבא על זה, הוא ירמיהו, שהוא אותיות, ירום יה"ו, שפירושו הסתלקות אור העליון למעלה למעלה מן המלכות, ולא חזר להאיר אח"כ כראוי בבית שני. השם ירמיהו, יורה, שאור העליון נסתלק ממלכות, ולא חזר למקומו ונחרב בית המקדש ונחשכו המאורות.
פסקה ז
אכל ישעיהו שמא וכו': אבל ישעיהו, השם, שהוא אותיות ישע יה"ו, גורם לגאולה ולהחזיר אור העליון למקומו למלכות, ולבנות בית המקדש, וכל הטוב וכל האורות יחזרו כבתחילה. וע"כ השמות של ב' נביאים אלו עומדים זה כנגד זה, ששם האחד ירום יה"ו, ושם השני הוא להיפך, ישע יה"ו משום שהשם גורם. וצירוף האותיות אלו עם אלו גורמים מעשה לפי משמעותן, הן לטוב והן לרע. ועל סוד הזה הוא צירוף האותיות של שמות הקדושים, וכן האותיות מבחינתן עצמן, גורמים שיראה סודות עליונים כמשמעותו של השם. שהאותיות בעצמן גורמים סודות עליונים קדושים להראות בהן.
פסקה ח
רזא קדמאה יוד וכו': סוד הראשון הוא יוד דהוי"ה שהיא נקודה הראשונה, דהיינו חכמה, העומדת על ט' עמודין הסומכים אותה. והם עומדים לד' רוחות העולם, דרום צפון מזרח מערב, שהם ג' קוין ומלכות, כמו שסוף המחשבה, הנקודה האחרונה, שהיא מלכות, עומדת לד' רוחות העולם שהם דרום צפון ומזרח מערב, שהם ג' קוין ומלכות המקבלתם, והן שוות זו לזו, חוץ אשר נקודה העליונה, שהיא י' דהויה היא זכר, ונקודה אחרונה שהיא מלכות, היא נקבה.
פסקה ט
והאי קיימא בלא וכו': וזהו ה י' שהיא חכמה, עומדת בלי גוף, דהיינו שאין לה כלי, כי אין יותר מג' כלים, בינה ת"ת ומלכות, ולחכמה אין כלי, אלא שמתלבשת בפנימיות הבינה ות"ת ומלכות. וכשהיא נמצאת בלבוש, שנתלבשה בהם, היא עומדת על ט' עמודים, שהם חב"ד חג"ת נה"י בסוד אות ם' בלי עגול. ואע"פ שאות ס' היא עגולה ועומדת בעגול, ה י' ה"ס ס' ו ה' ראשונה ה"ס ם' (כנ"ל תרומה אות כ"ב) אבל בסוד האותיות החקוקות בנקודות, דהיינו באותיות הרומזות בחינת החכמה המכונה נקודות, נבחן, שהאורות שלמעלה הן במרובע, ושלמטה הן בעגול.
פירוש. שמתרץ, שהמדובר הוא כאן, מבחינת הארת החכמה, אשר בבחינת הג"ר נחשבים המוחין בציור מרובע שהיא ם', שהכונה על ד' בחינות חו"ב חו"ג, שבג' קוין חב"ד העליונים דאו"א עלאין, שהם נרמזים ביוד דהויה, שכל אחת כלולה מעשרה והם ם, במרובע, ונחשבים ל ם' סתומה על היותם בחסדים נעלמים. שקו האמצעי, שהוא דעת, אינו מגלה בהם החכמה, וע"כ נחשב קו אמצעי לב' בחינות, חסד וגבורה. אבל לתתא, דהיינו בחב"ד דישסוית שה"ס הי ראשונה דהויה, הם בעגול, כלומר שהם בחי' ל' דצלם, שהיא עגול. כי קו האמצעי שבהם, להיותו מיחד את ב' הקוין ומגלה החכמה, נתיחדו החסד וגבורה שבקו אמצעי לבחינה אחת (כנ"ל תרומה אות כ"ז ע"ש) והם רק ג' בחינות חכמה בינה דעת. שבכל אחת עשר ספירות, שהם ל. שהיא עגולה. ומה שלעיל (תרומה אות כ"ב) אומר ש ה' ראשונה הוא ם' סתומה. וה י' היא ס', המדובר הוא שם לענין מציאות הארת החסדים, שהם באו"א עלאין בזווג דלא פסיק. שזה נוהג בחב"ד חג"ת דבינה, וע"כ הם ס', שש ספירות, שבכל אחת עשר. וישסו"ת שהם ה' ראשונה דהויה, הם ד' ספירות נהי"מ דאו"א, שה"ס ם סתומה שלהיותם חכמה בלי חסדים, היא נסתמת ואינה יכולה להאיר.
פסקה י
האי ברבועא איהי וכו': רבוע הזה עומד בשיעור של שלש נקודות, שלש שלש לכל צד. והם בשיעור החשבון שמונה נקודות והם תשע נקודות. ומפרש, ואלו הם העומדים ויוצאים מסוד המאור, שהוא בינה דא"א, וכתר ד י' שהיא או"א במרובע דהיינו ם' בטי עמודים לאות ה י', שהיא נקודה אחת מהם, דהיינו חב"ד חג"ת נה"י, הם תשע. והם שמונה בסוד אות ם' במרובע ג' ג' לכל צד, כשאין חושבים את ה י' עצמה. דהיינו בינה דעת חג"ת נה"י.
פסקה יא
ודא איהי רזא וכו': ומפרש יותר, ואומר, וזה הוא הסוד. כי אות י' היא נקודה אחת, ואע"פ שהיא נקודה אחת, הרי הצורה שלה, ראש למעלה. שהוא קוץ העליון של ה י', וקוץ למטה, ועצם הנקודה, וע"כ השיעור שלה היא ג' נקודות כעין • • • בסוד ימין ושמאל ואמצע, שה"ס ג' קוין, וע"כ ההתפשטות לארבעה צדדים ג' ג' לכל צד, היא ט' עם ה י', והיא ח' בלי ה י' עצמה. כנ"ל.
פירוש. כי יש ב י', ראש תוך סוף, שהם קוץ העליון וקוץ התחתון והנקודה עצמה, שהם ג' קוין שבה, כי ראש ותוך שלה הם ב' קוין ימין ושמאל, והסוף שלה, הוא קו האמצעי. והם כלולים זה מזה, ונמצא שיש בראש היוד ג' קוין, ובתוך ה י' ג' קוין, ובסוף שלה ג' קוין, וג' קוין שבראש הם חב"ד, וג' קוין שבתוך הם חג"ת, וג' קוין שבסוף הם נה"י. וכולם הם במרובע בסוד ם' דצל"ם, דהיינו שקו האמצעי, שבראש ושבתוך ושבסוף, מתחלק לב' בחינות, לחסד ולגבורה, דהיינו לז"א ומלכות, באופן שבכל ג' קוין, יש ארבע רוחות, שב' קוין ימין ושמאל הם דרום צפון, וב' הבחינות שבקו האמצעי הם מזרח מערב, כי ז"א ה"ס מזרח והמלכות ה"ס מערב. וז"ש (להלן אות י"ח) כד אתפשטו תרין אתעבידו תלת, דהיינו כשנתפשטו ב' קוין ימין ושמאל, נעשו ג' קוין, ימין ושמאל ואמצע, חד אתעביד תרין, והאחד, שהוא קו האמצעי, נעשה שנים, דהיינו ב' בחי', שהם ז"א ומלכות, שהם מזרח מערב כנ"ל.
וזה אומרו כאן, ועל דא אתפשטותא לארבע סטרין, ג' ג' לכל סטר, איהי תשע ואיהי תמניא, כי ג' הקוין מתפשטים לארבע רוחות דרום צפון מזרח מערב, בסוד ם', ונמצא שיש ביוד ג' ממין ם' בראש, שהם ג' קוין חב"ד, ם' בתוך, שהם ג' קוין חג"ת, ו ם' בסוף שהם ג' קוין נה"י. וז"ש ג' ג' לכל סטר, דהיינו לג' סטרין שב י', יש בכל אחת מהם ג' ג'. וסטר, פירושו בחינה בהרבה מקומות בזוהר. ואיהי תשע, היינו עם עצם בחינת ה י', שהיא חכמה. ואיהי תמניא. בלי ה י', כנ"ל.
פסקה יב
ואלין אינון סמכין וכו': ואלו, השמונה נקודות הן עמודים היוצאים מסוד המאור, שהוא בינה דא"א וכתר דאו"א, להיות סומכים לאות י', כי ה י' מתלבשת באלו ח' נקודות, שהן בינה דעת חג"ת נה"י, והן נקראות מרכבה שלה. ואינם נקראים בשם, רק בסוד ט' נקודות שבתורה. שהן, קמץ פתח צירי הן ג"ר. סגול שבא חולם, חג"ת. חירק קבוץ שורק, הנקראים ג"כ חירק שורק מלאפוס, הן נה"י. כי ספירות החכמה נקראות נקודות.
פסקה יג
וברזא דספרא דאדם וכו': ובסוד ספרו של אדם, נחלקו אלו ט' שהן ח', בצירופי האותיות של השם הקדוש. כי הבינה והדעת מאירים ל ה' ראשונה דהויה. וחג"ת נה"י מאירים ל ו' דהויה. ועטרת יסוד מאירה ל ה' אחרונה דהויה. כדי לצרף אותם וליחדם בכל אלו האפנים, כי כשאלו הח' שהן ט' נוסעות, דהיינו שמאירים הארתן בדרך ג' קוין בזה אחר זה, (כמ"ש לעיל בשלח ל"ט ד"ה וג' ע"ש) הן מאירות בהארת אות ם' במרובע, ומוציאים שמונה אורות הנראות כתשעה, ומתחלקים למטה, בין הספירות בינה ז"א ומלכות כנ"ל, עד כדי לשאת כל המשכן, שהיא מלכות. כי החכמה אשר ב י' דהוי"ה אינה מתגלית בכל הספירות אלא רק במלכות (כנ"ל ב"א רע"ו ד"ה ועוד כמה) וע"כ צריכות הח' נקודות להתפשט עד המלכות, הנקראת משכן, ששם מתגלה החכמה.
פסקה יד
ואינון צרופא דשמא וכו': והן, הצירוף של השם הקדוש בסוד ע"ב אותיות חקוקות, היוצאות מסוד ג' גוונין, ימין ושמאל ואמצע, שהם חג"ת דז"א, (כנ"ל בשלח אות ק"ס), והכל הוא מסוד ג' נקודות שהן השיעור של אות י', דהיינו ראש תוך סוף שלה כנ"ל, שהיא מאירה לארבע רוחות, דהיינו בסוד ם דצלם (כנ"ל אות י"א) והן שמונה נקודות, זולת החכמה, והן ט' נקודות עם החכמה, כנ"ל שכל אחת מג' נקודות דראש תוך סוף של ה י' כלולה משלשתן, והן ט', שהן חב"ד חג"ת נה"י. והן י"ב נקודות עליונות. ג' ג' לכל צד וצד. כי להיותה מאירה ב ם, שיש בה ד' רוחות דרום צפון מזרח מערב, שהוא משום שקו האמצעי נחלק לב', שהם ז"א ומלכות כנ"ל. וא"כ יש לומר, שיש ד' אורות בראש של ה י', שהוא חב"ד, וד' אורות בתוך של ה י' שהוא חג"ת, וד' אורות בסוף של ה י' שהוא נה"י, כי הדעת והת"ת והיסוד נחלקים כל אחד לב' אורות. ומכאן יורדים למטה בי"ב לששה קצוות. וכשי"ב אלו נחקקו בו' קצוות דז"א, הם ע"ב שמות, כי ו' פעמים י"ב הם ע"ב. שהם סוד השם הקדוש דע"ב. שהם שם זה הקדוש היוצא מי"ב נקודות ד י' דהויה.
פסקה טו
וכלא איהו סליק וכו': והכל הוא עולה ברצון לסמוך את המחשבה, שהיא חכמה, באלו הסומכים של אות י' כלומר, שכל אלו הצירופים של השם ע"ב, הם כדי לגלות החכמה שב י' דהויה, שנקראת מחשבה. ועל כן באים האותיות בצירופיהם בשם ע"ב, ג' ג' אותיות בכל צירוף שבו, (כנ"ל בשלח דף נ"א בציור הג') כדי לעלות ברצון של אות ה י' דהוי"ה, שיש בה ג' נקודות, ראש תוך סוף. כמו שאמרנו, וע"כ אינו עולה בעלית הצירוף אלא מעיקר ושורש של סוד אלו הסמכין, הסומכים לאות י', בסוד אות ם ברבוע כנ"ל, שהם ג' נקודות רת"ס, שהם עיקר ושורש כל הסמכין המשתלשלים ממנה, שהם, ט' נקודות, ח' נקודות, י"ב נקודות, ע"ב נקודות. נמצא שכל סוד השם הקדוש עומד באות י', והכל סוד אחד, דהיינו סוד המשכת החכמה. ועומד בסוד המאור, שהיא בינה דא"א שהיא כתר של י' הזאת שהיא או"א, כמו שאמרנו, לעשות סמיכה לכל אות ואות של השם הויה, (כנ"ל אות י"ג) ואלו הסומכים הט' והח' והי"ב והע"ב הנ"ל, הם המרכבה של כל אות ואות של שם הויה. כמו שאמרנו.
פסקה טז
רזא תנינא את וכו': סוד השני הוא, אות ה' של הוי"ה, העומדת על חמשה עמודים הסומכים אותה, שהם יוצאים מסוד המאור, שהוא בינה דא"א, אחר שנאסף ועלה למעלה מסוד המסך, פירו' כי ע"י עלית המלכות למקום בינה דא"א, נעשה שם מסך המסיים אל הראש דא"א. ובינה ותו"מ דא"א, יצאו לבר מראש, למקום חג"ת דא"א, ששם עומדים או"א וישסו"ת דאצילות, (כנ"ל בהקסה"ז דף ט"ו ד"ה והענין) ואח"כ לעת גדלות חוזרים בינה ותו"מ אל הראש דא"א, שעולים למעלה ממסך המסיים, ונעשו שוב בחינת ראש דא"א, כנ"ל (בהקסה"ז דף ט"ז ד"ה ואגליף,) ואז הם מעלים עמהם גם או"א וישסו"ת, שה"ס י"ה דהויה, אל מקום הראש דא"א ומאירים אליהם. (כנ"ל בהקסה"ז דף כ' ד"ה ואמא) וז"ש, שהבוצינא שהיא בינה דא"א מאיר אל ה' דהויה, כד אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא, דהיינו לאחר שחזרה למעלה ממסך המסיים את הראש דא"א. כי אז הבוצינא מאירה אל ה ה' דהויה. כמבואר.
פסקה יז
את דא היכלא וכו': אות זו נקראת היכל הקדש אל הנקודה שאמרנו, דהיינו ה י' דהויה. שהכל הוא בסוד שאמרנו, באות ם' במרובע. שפירושו, שאין הארת החכמה מתגלה שם, והיא בסוד דלא אתיידע. אבל כאן לא נרשם אות ם' רק אות ה' משום שכאן מתחיל הגילוי בסוד ל' דצלם. והמרכבה שלה היא ה' עמודים שאמרנו.
פסקה יח
דכד בטש נהירו וכו': ומפרש מה הם החמשה סמכין. ואומר, כי כשהאיר אור הבוצינא באות י', והוארה, שמאותו ההארה שהאיר הבוצינא, שהיא בינה דא"א, נעשו אלו ט' עמודים שאמרנו, שה"ס חב"ד חג"ת נה"י שנתפשטו מן רת"ס ד י', כנ"ל. ואז, מתוך ההארה שהוארה אות ה י' נתפשטו ג' נקודות של ה י' ב' נקודות למעלה שהם בראש ה י', דהיינו קוץ העליון וגופו של יוד, ונקודה אחת למטה, שהיא קוץ התחתון של ה י', כעין זה • • • כמו שאמרנו, (לעיל אות י"א) שה"ס ג' קוין ימין שמאל ואמצע. וכשנתפשטו שתי נקודות בסוד חולם ושורק, ונעשו ב' קוין, נתחבר אליהם קו האמצעי בסוד החירק, ונעשו ג', והאחד, שהוא קו האמצעי, נעשה ב', דהיינו שנחלק לחסד, שהוא ז"א, ולגבורה שהיא הנוקבא, (כנ"ל אות י"א) ונתפשטו ד' נקודות אלו, ונעשו היכל אחד. היכל הזה, אחר שנעשה היכל לנקודה הראשונה, נעשה בהעלם ובמכוסה סוד אות הזו ה', ועומדת על ה' אחרות.
ביאור הדברים. נודע, כי ה' קומות יצאו באצילות ממ"ה החדש, קומת הכתר בפרצוף עתיק, וקומת חכמה בפרצוף א"א, וקומת בינה נחלקה בין ב' פרצופין, שכו"ח שלה נעשה פרצוף או"א עלאין. ובינה ותו"מ שלה, נעשו לפרצוף ישסו"ת. וקומת תפארת יצאה בפרצוף ז"א. וקומת המלכות יצאה בפרצוף הנוקבא דז"א. והנך מוצא שקומת בינה לבדה נחלקה בין ב' פרצופין שבכל אחד עשר ספירות, והטעם מבואר (בהקסה"ז דף י"ג במראות הסולם ד"ה ונודע ע"ש). והם סוד י"ה דהויה, שאו"א עלאין ה"ס יוד, וישסו"ת ה"ס ה. ומלבד זה נחלקו גם או"א עצמם שהם ה יוד דהויה, לב' בחי', בעת יציאת נקודת החולם בכל המדרגות, דהיינו בעת עלית המלכות מכל מדרגה לבינה דכל מדרגה. (כנ"ל ב"א דף ד' ד"ה ביאור) שאז נפלו בינה ותו"מ של ה י' למדרגה התחתונה שלה שהיא ה ה' דהויה. ותדע שכל בינה ותו"מ שנפלו ממדרגתם, כשהם חוזרים למדרגתם בעת נקודות השורק, אינם מתיחדים ממש למדרגה אחת עם הכתר וחכמה שנשארו במדרגה, אלא שנתקנו להיות קו שמאל, ובחינת נוקבא לכתר חכמה שנשארו במדרגה.
ומכאן יצא, שיש ב' נוקבין לבחינת י' דהויה. שה"ס או"א עלאין. א) היא הבינה ותו"מ שנפלו מן ה י' בעת הקטנות וירדו לישסו"ת שהיא ה' דהויה, שבינה ותו"מ אלו ה"ס ו' ד' דמלוי היוד. נוקבא הב' היא, ישסו"ת עצמם שהם בינה ותו"מ דקומת בינה הכוללת שנתקנה למדרגה בפני עצמה, בסוד ה' דהויה. אמנם בעת קטנות אינן נחשבות לנוקבין, כי אז שתיהן הן למטה ממדרגת או"א שהם י' דהויה, אלא בעת יציאת נקודת השורק, שבינה ותו"מ דכל המדרגות חוזרות ועולות למדרגתם (כנ"ל ב"א דף ר"צ ד"ה בגין) ולוקחות עמהן גם מדרגה התחתונה שהיו בה בשעת נפילה (כנ"ל בהקסה"ז דף כ' ד"ה ואמא) נמצא שבינה ותו"מ של ה י' חזרו ועלו ל י' ונעשו לה לנוקבא. בסוד ו ד דמילוי יוד. ובינה ותו"מ אלו העלו עמהן גם ה' דהויה, אל ה י' מחמת שהיו מלובשות בהן בשעת הנפילה, ונתקנה גם ה' דהויה להיות לנוקבא אל ה י' דהיינו לקו שמאל שלה. הרי שיש לה אל ה י' ב' נוקבין. א) ה ו"ד דמלוי י', והיא נחשבת לחגית אל ה י'. ב) היא ה' דהויה והיא נחשבת לנה"י אל ה י'.
וזה אמרו, (באות ט"ז), דנפקין מרזא דבוצינא, כי כל מדרגה מקבלת הארתה מבחינה שכנגדה בעליון וכיון ש י"ה דהויה הם שניהם קומת בינה, ע"כ הם מקבלים מא"א שהוא קומת חכמה, אבל רק מבחינה שכנגדה, שהיא בינה שבא"א, והיא הנקראת בוצינא. כד אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא, כי מטרם שהבינה דא"א חזרה ועלתה לראש א"א, היו כל המדרגות בבחינת קטנות כנ"ל, ובינה ותו"מ ד י' שה"ס ו"ד דמילוי יוד. ובינה ותו"מ דקומת בינה שה"ס ה' דהויה, שתיהן עוד לא היו במדרגות ה י' שיהיו נחשבות לב' נוקבין ד י', אלא שהיו בנפילה מחוץ למדרגת ה י'. אלא אחר שבינה דא"א חזרה ועלתה לראש דא"א למעלה מן המסך אז גם בינה ותו"מ ד י' עלתה למדרגת ה י' ונעשה לבחינת נוקבא שלה שה"ס ה' בצורת ו"ד דמילוי יוד.
וז"ש, דכד בטש נהירו דבוצינא באות י' וכו' אתעבידו אינון תשע סמכין דקאמרן, כי ה י' קבלה מן הבוצינא, כל ג' בחינות חולם שורק חירק, שה"ס ג' קוין, שהם בחינת ראש תוך וסוף של ה י', וכל אחד מהם כלול משלשתם, וע"כ יש ג' קוין בראש שהם חב"ד, וג' קוין בתוך שהם חג"ת, וג' קוין בסוף, שהם נה"י. אבל ה ה' שה"ס בינה ותו"מ ד י' שנפלו ממנה בעת הארת נקודת החולם, דהיינו בקטנות כנ"ל, הנה היא לא התחילה להאיר להיות בחינת נוקבא אל ה י' ולקבל ממנה, רק אחר שהבוצינא אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא כנ"ל שאז היא הארת השורק, שהיא רק בחינת התוך של ה י', וחג"ת שלה. ע"כ אינה מקבלת רק הארת ג' הקוין מחג"ת ד י'. וזה אמרו ומגו נהירו דאתנהר את י', דהיינו מחלק של הארת ה י', אתפשטו ג' נקודין ד י' וכו' דהיינו בחלק של הארת התוך ד י' שנחלק על ג' קוין, שהם ד' כי תרין, אתעבידו תלת, וחד אתעביד תרין, כמ"ש לעיל, אז, ואתעביד חד היכלא, שנתקנה להיות היכל אל ה י', שנתקנה להיות נוקבא אל ה י'. כי הנוקבא נקראת היכל. אבל מבחינת ג' קוין דראש ה י' אינה מקבלת, כי הארתה מתחלת מן התוך ד י' כמבואר.
וזה אמרו. דא היכלא, לבתר דאתעביד היכלא לחד נקודה קדמאה, דהיינו אחר שקיבלה מן הארת השורק, ועלתה ממקום נפילתה ונעשתה נוקבא לנקודה קדמאה שהיא י', אתעביד בגניזו טמיר רזא דאת דא, שבגניזו ובסתר נעשית אות ה' זו, שה"ס ו"ד דמילוי י', שנעשתה נוקבא אליה, דהיינו שהיא גונזת ומעלמת החכמה ונתתקנת בבחינת לא אתידע שה"ס אמא עלאה. וקיימא על חמש אחרנין, שהיא עומדת על ה' אחרת, שה"ס ה' דהויה, שה"ס בינה ותו"מ דבינה הכוללת דאצילות, הנקראת ישסו"ת, שבה מתחיל להתגלות הארת החכמה. והיא מלבשת על הסוף של ה י', דהיינו על נה"י שלה. באפן, שה י' יש לה כל ראש תוך וסוף שבכל אחד ג' מדרגות, ו ד"ו דמילוי יוד, שהיא בינה ותו"מ ד י' עצמה, נעשתה ה' ומלבשת על חג"ת דיוד, ושנים אלו נקראים אבא ואמא עלאין. ו ה' דהויה, שה"ס ישסו"ת, מלבשת על נה"י של ה י'. וע"כ בב' ההין אלו, אין בכל אחת רק ארבע נקודות ולא כל הט' כמו ה י', כי לכל אחת יש לה רק בחינה אחת מן ה י', לזו תוך, ולזו סוף.
פסקה יט
ארבעה גניזין אינון וכו': ארבע נקודות גנוזות הן, שהן ב' קוין ימין ושמאל, וימין ושמאל שבקו אמצעי, שהן גנוזות כנ"ל, ועם נקודה אחת העומדת בתוכם באמצע, שה"ס היסוד שבה, ששביל דאבא בנתיב דאמא. (כנ"ל משפטים אות תקכ"ח,) הן חמש, והיא ה', דהיינו הנוקבא ד י' הנק' אמא עלאה. כמו ש ה' שלמטה, דהיינו המלכות, עומדת על ארבע, דהיינו על ג' קוין, והמלכות המקבלתם, והיא נקודה על ארבע, כלומר שעצם המלכות, שהיא נקודה, עומדת באמצעם, כי המלכות המקבלת מג' קוין הנחשבת בתוך הארבע, היא בחינת עטרת יסוד, הנקראת מפתחא ולא מלכות ממש, (כנ"ל בהקדסה"ז דף מ"ה ד"ה ההיא) אף כאן גם כן זה, שיש ד' נקודות גנוזות ובחינת נתיב באמצען. ומה שהיא עומדת על חמשה סמכין אחרים, דהיינו על ה' דהויה, שהיא ישסו"ת כנ"ל בדבר הסמוך, הוא כך ודאי, משום שנקודה זו העליונה, שהיא ה י' דהויה, היא על ב' בחינות, אחת, כשהיא בפני עצמה, ואינה מלובשת בישסו"ת, שאז ה ו"ד דמילוי י' נעשתה לנוקבא שלה בפני עצמה, שה"ס ה' בחמש גניזין הנ"ל. ואחת במכוסה, כלומר שהיא מלובשת בישסו"ת, ואז נחשב ישסו"ת לנוקבא של ה י' וה ו"ד נכללת אז ב י' בבחינת דכר. וע"כ יש ב' ההין.
פסקה כ
ובספרא דרזין דחנוך וכו': ובספר הסודות של חנוך, אומר, ה' ודאי שעומדת על ה' סמכין היוצאים מן הבוצינא, שהוא בינה דא"א, והיינו הו"ד דמילוי יוד, שה"ס אמא עלאה, ואז מוציאה ה' זו חמש עמודים אחרים, שהיא ה' ראשונה דהויה, הנקרא ישסו"ת, ונמצא ה זו בסוד עשר, דהיינו חמש סמכין שלה וחמש סמכין של ה' דהויה, שהם יחד במקום ה י' (כנ"ל אות י"ח בהסולם ד"ה ביאור) וכשנפרדה ה' דהויה מן ה' דו"ד שבמילוי ה י', ובאה למקומה, עומדת ה' זו על חמשה סמכין, שד' סמכין הם ג' קוין ומלכות המקבלתם, והחמשית ה"ס נקודה באמצעם, והד' סמכין כלולים זה בזה באופן שיש ג' קוין בכל אחד מהד' סמכין, שהם י"ב, והם י"ג מדות הרחמים עם מדרגה אחת הנוספת עליהם. דהיינו עם הנקודה שבאמצע הד' סמכין. והם מקבלים מי"ג מדות הרחמים שבדיקנא דא"א.
פסקה כא
ואלין אינון תריסר וכו': ואלו הם י"ב העמודים בששה קצוות. כי ישסו"ת הם ו"ק דאו"א, ואלו י"ב הנ"ל מאירים בכל קצה שבהם, והם במספר השם ע"ב, כי ו"פ י"ב הוא ע"ב. ופעם נחשבים להשם מ"ב, היינו בישסו"ת עצמם, ופעם לע"ב, אבל זה הוא כשיורדים למטה לו"ק דז"א שרק שם מאיר השם ע"ב. וכאן בישסו"ת, מתפשטים מהע"ב שבילים לכל צד, דהיינו ל"ב שבילי החכמה, וכשתגרע ל"ב מע"ב נשאר ארבעים, ועם ב' אזנים ימין ושמאל, אשר אזנים הם בינה, שהימין הוא ישראל סבא והשמאל הוא תבונה, שהם שורשי האורות, הם ארבעים ושנים, שה"ס השם מ"ב. אלו הם מ"ב אותיות עליונות, שהם אותיות הגדולות שבתורה.
פסקה כב
בגין דאית אתוון רברבן וכו': כי יש אותיות גדולות. ויש אותיות קטנות, אותיות גדולות הן למעלה, בבינה, ואותיות קטנות למטה במלכות. והכל הוא למטה, במלכות, כעין של מעלה, בבינה. כי יש שמות קדושים עליונים, שבבינה, הנמשכים רק ברצון הרוח והלב בלי דבור כלל. ויש שמות קדושים תחתונים, שבמלכות, הנמשכים בדבור, ובהמשכת המחשבה והרצון עליהם.
פסקה כג
ואית שמהן אחרנין וכו': ויש שמות אחרים למטה, שהם מסטרא אחרא ההוא, שהוא בצד הטומאה, ואלו אינם נמשכים אלא ברצון של מעשה למטה, להעלות להם הרצון שבמעשה למטה. משום שהסטרא אחרא אינו מתעורר אלא במעשים של עולם הזה להטמאות בהם. כמו בלעם ובני קדם וכל אלו העוסקים בצד אחר ההוא, שהם עוררו אותו ע"י שעשו מעשים למטה לעוררו.
פסקה כד
ואלין לא קיימי וכו': ואלו שמסטרא אחרא, אינם עומדים באותיות הרשומות של כ"ב אותיות התורה חוץ משתים, ואלו הן ח' ו ק' שקליפת היסוד נקרא ח' שה"ס בני חת שנשאו ונתנו עם אברהם במערת המכפלה. וקליפת המלכות נקרא ק' (כנ"ל תרומה אות תע"ה) וסומכים להם לס"א, בסמיכה ג' אותיות שק"ר, שנאחזים בהם, אבל אלו ה ח' וה ק' נודעים אצלם יותר. וע"כ בתהלה לדוד. כתוב בכל הפסוקים ו' באמצע הפסוק אחר הטעם אתנחתא, בכל אות ואות, כלומר בכל פסוק ופסוק, שכל אחד מתחיל באות מיוחדת מאלפא ביתא, חוץ מאלו ב' אותיות ח' ו ק' דהיינו חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד, שלא כתוב בו ו', שאינו כתוב וארך אפים וגדל חסד. וכן קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת, שלא כתוב, ולכל אשר יקראוהו באמת. שהוא מטעם כי ו' הוא שם הקב"ה, דהיינו קו האמצעי המיחד הימין והשמאל, ואין הס"א חפצה בקו האמצעי, וע"כ באותיות שיש בהם אחיזה לס"א, לא כתוב ו' באמצע הכתוב, להורות שיש בהם אחיזה לס"א.
פסקה כה
ובג"כ אינון ארבעין וכו': חוזר לענין הא', ואומר, וע"כ הם מ"ב אותיות שעולם הזה נברא בהן, (כנ"ל באות כ"ב) נמצא ש ה' העליונה זו, דהויה, עולה צ"ב. שהם מ' שנשארו מע"ב שבה, וב' אודנין ימין שמאל כנ"ל, הן מ"ב, וה' סמכין שלה כל אחד כלול מעשר שהם נ', נ' ומ"ב הן צ"ב. צ' הן, חוץ מב' אודנין ימין ושמאל, וז"ס ואם שרה בת צ' תלד, כי שרה רומזת על אמא, שהיא ה' עליונה דהויה, אבל היא בחשבון צ"ב דהיינו עם ב' האודנין, וכשנוסף עליהם מדרגת הברית שהוא יסוד, שהוא רקיע השמיני ועומד לשמונה ימים, דהיינו שהמילה הוא לשמונה ימים, צ"ב ושמונה דיסוד, הם מאה. ואלו הם ודאי, מאה ברכות, שבכל יום צריכה כנסת ישראל, שהיא המלכות, להתעטר בהן. והכל הוא בסוד ה ה'.
פסקה כו
האי ה' איהי וכו': ה' זו, הצורה שלה היא בב' נונין, שהם סוד מאה, דהיינו ב' ההין, שיש בהן עשרה סמכין, שכל אחד כלול מעשר, הן מאה, ה' אחת היא, ה' סמכין, ומרכבות שיוצאים מתוך הבוצינא, שהיא בינה דא"א, דהיינו אמא עלאה שהיא ו"ד דמילוי י'. וה' שניה היא, חמשה סמכין האחרים היוצאים ממנה, שהיא ה' ראשונה דהויה שהיא ישסו"ת, ועשרה סמכים של ב' ההין אלו ב' נונין. וע"כ צורותיהן הן כעין זה ן־ן, ב' נונין ונקודה העומדת באמצע, וע"כ ו' עומדת ביניהן תמיד, כעין זה, נון, משום שכאן הוא מקומו של ז"א, שהיא ו', להתעטר, דהיינו לקבל מוחין דג"ר. ואע"פ שיש סודות אחרים בסוד ה ה', אבל אלו הם בסודות ספרו של חנוך, וכך הוא ודאי.
פסקה כז
וכד אתתקנא באינון וכו': וכשנתקנה בחמשים בלבד, דהיינו אחר שנפרשה ה' דהויה מאמא עלאה ובאה למקומה, היא בנקודה אחת העומדת בסוד ה נ' כעין זה נון, דהיינו שנשמעת כך במבטא, שה ו', היא נקודה אחת באמצען השולטת עליהן. והכל הוא סוד אחד. כנ"ל. אשרי הם היודעים דרכיה של התורה ללכת בדרכי אמת, אשרי הם בעולם הזה ואשרי הם בעולם הבא.
פסקה כח
רזא תליתאה את וכו': סוד השלישי הוא אות ו' דהויה, אות הזו היא סוד צורת אדם, דהיינו ז"א, שבו הויה דמילוי אלפין שבגימטריא אדם, דהיינו מ"ה. כמו שלמדנו. והרי העמדנו (לעיל אות י"ד.) שאות זו שהוא ו' הרומזת על ג' קצוות שבו, עומדת על י"ב מרכבות, שאלו י"ב מאירים בכל קצה שב ו', וי"ב פעמים ו' הוא ע"ב, כמ"ש שם. וכשמתחלקים על ג' שלישים הם כ"ד מרכבות, כי ג"פ כ"ד הם ע"ב. כי באות זו כלולים התפשטות צורת אדם, כנגד הזרועות שהם חו"ג, וירכים שהם נו"ה, וגופא, שהוא ת"ת ויסוד, האברים שלהם הם כ"ד בזרועות, וכ"ד בירכים וכ"ד בגוף. וכבר למדנו, אבל כולם סתומים בגוף, שהוא ת"ת, והגוף עומד בכל ג' כ"ד, וכל ע"ב מרכבות כלולות בגוף, ומשום שכולם כלולות בו, עומדת ה ו' בהתפשטות אחד, דהיינו קו אחד, הכולל כולם.
פסקה כט
גופא חד כליל וכו': ומפרש, גוף אחד הכולל כ"ד מרכבות, אלו הם, הראש ד ו', יש בו שש מרכבות, והגוף ד ו' יש בו י"ח מרכבות, שש וי"ח הם כ"ד. ואע"פ שכל המרכבות הם י"ב לכל קצה שבו"ק, וששה פעמים י"ב הם ע"ב, ולא כ"ד. ודאי שבכולם עומד הגוף, אבל מבחינת עשרים וארבע, דהיינו שמחשבים הגוף רק לשליש אחד של ע"ב, כנ"ל, הם מתבארים, ששה שבראש, דהיינו חג"ת נה"י שבראש, שהם אברים להכניס בהם הראש, דהיינו הג"ר המכונים ראש. וי"ח, הם שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שהראש עומד עליהם והגוף נסמך בהם.
פירוש. כי רישא דמלכא אתתקן בחסד ובגבורה. (כנ"ל משפטים אות תק"כ) שפירושו שחסר ג"ר דראש ואין בו אלא ו"ק דראש. וז"ש, דאינון שייפין לאעלאה רישא, שהם כלים המודדים הג"ר שלו. אמנם הגילוי של הו"ק דראש אינו במקום הראש אלא בגוף, דהיינו על ג' קוין שבגוף, שהו"ק דראש מתגלים בכל קו, וג"פ ששה הם י"ח, וז"ס ח"י חוליות שבשדרה, וז"ש תמני סרי חוליין דקיימא רישא וסמכא גופא עלייהו, כי ג' קוין שבגוף מגלים הארת החכמה שבראש, ונבחן שהראש עומד עליהם, וכן כל הגוף עומד עליהם.
פסקה ל
וכלהו פשיטו חד וכו': וכל, הכ"ד מרכבות הנ"ל, הם התפשטות אחד בראש וגוף של ה ו' ואלו הששים ספירות כולם כולל אותם ה ו' שהוא סוד שש ספירות חג"ת נה"י שכל אחת כלולה מעשר. וע"כ השיעור של אות ו' הראש של ה ו' הוא בשש נקודות ממש, דהיינו חג"ת נה"י, והגוף בשמונה עשרה. כעין זה כל הסודות מתבארים שהם כלולים בגוף, משום שהזרועות והירכים, שהם חו"ג ונו"ה, הם בהעלם להיותם בחינות ב' קוין העליונים שאינם מאירים, אלא על ידי קו האמצעי המיחדם זה בזה, שהוא ה ו'. וע"כ נכלל הכל באות ו' וצורתה.
פסקה לא
וכד שלימו דאת וכו': וכשהשלמות של אות הזה נראה. דהיינו ה ו', שהוא קו האמצעי כנ"ל, אז כל צדדים הרעים נסתמים ומתפרדים מן הלבנה, שהיא המלכות, ואינם מכסים אותה. משום, שקו האמצעי, הוא בוקע כל המשקופים שברקיעים ומאיר לה, להמלכות, והמקטרג אינו יכול להרע כלום. וכשזה מסתלק, דהיינו ה ו' שהוא קו האמצעי, אז עולה המקטרג ומסטין ומפתה, ויכול לקטרג על כל בני העולם באשר שהוא מלך זקן וכסיל. וכבר העמדנו.
פסקה לב
ו' איהו נהורא דנהיר וכו': ו' דהויה, הוא אור המאיר ללבנה, שהיא המלכות. ואע"פ שאורות רבים נכללים ב ו' שהוא ז"א, האור שהוא מאיר ללבנה, הוא רק התפשטות אחת למלאות אותה. והוא, ז"א, הוא סוד א', שצורתה ו' באמצע ב' יודין מימינה ושממאלה דהיינו ז"א שהוא קו אמצעי המכריע ומייחד את הימין ואת השמאל. וע"כ הימין והשמאל דבוקים בו בצורת ב' יודין שב א'. בסוד תלת מחד נפקו, חד בתלת קיימא, (כנ"ל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) והוא נרשם בכל אלו הסודות שב א', וכשהוא מאיר ללבנה, שהיא המלכות, בסוד ה ו' מאיר לה. שצורתה קו אחד, שהוא התפשטות קו אמצעי בלבדו, מבחינת מה, שאינו לא קו ימין ולא קו שמאל, אלא התפשטות הכלול משניהם.
פסקה לג
ובספרא דאדם קדמאה וכו': ובספרו של אדם הראשון, בצורות האותיות, אומר, שצורת ה ו', הוא נקודה אחת מלמעלה, הרומזת על י' דהויה, וחמש נקודות שלמטה, שהן ה' ראשונה דהויה, שה"ס חמש נקודות (לעיל אות ט"ז) שהם חמש סמכין. וכן השיעור שלו של ה ו' דהויה שהוא ז"א, הוא כעין זה, דהיינו שכולל בתוכו י"ה דהויה, שהוא סוד בן י"ה. וכל נקודה של ששה נקודות שבו, עומדת בסוד עשר, שאין לך נקודה שאינה משלמת לעשר, כי כל נקודה יש בה ט' סומכים ומרכבות, שהן רת"ס שבה, שכל אחת שברת"ס כלולה מג' קוין, (כנ"ל אות י"א) שהם ג' נקודות כזה • • •, ע"ש. ועצם הנקודה משלמת לעשר. כי נקודת הימין ט' סומכים ומרכבות לה, ועמה עצמה היא עשרה, וכן נקודת השמאל וכן לכל הצדדים. וע"כ הנקודות כולם, הן כל אחת ואחת בכלל עשר, היא ומרכבותיה. וכולן כלולות בהתפשטות ההיא של אות ו', וע"כ הכל הוא בצורת אות ו' דהיינו שהיא בציור נקודה אחת מלמעלה, וה' נקודות שלמטה, כנ"ל.
פסקה לד
וכד עייל שמשא וכו': וכשנכנס השמש, שהוא ז"א, בלבנה. שהיא המלכות, יוצאת מ ו' הזו התפשטות אחת שה"ס הברית, דהיינו היסוד, שהוא כעין זה ג', שצורתה ו' עם תוספת נקודה בסופה, שה"ס העטרה שנתוספה בו, שה"ס המסך שבו, שבסודו הוא ג ומל ד לים, ש ג' היא יסוד, ו ד' היא המלכות, וזה הוא ליכנס בהנוקבא, שהיא המלכות וכשנכלל כל זה בהתפשטות הזו של אות ה ו', שהוא ז"א, אז הוא עומד להזדווג עם הנוקבא. וז"ס שכתוב, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, שבא לכלול זרוע ימין, שהוא חסד הנקרא אהרן, בגוף, שהוא משה. ואת בניו אתו, אלו הם כל המרכבות והסומכים שלו. וזרוע השמאל כלול בו במשה, שהוא מרכבה לז"א, שהוא ו', שכתוב, קח את הלוים. והלוים הם זרוע שמאל. שהוא גבורה. כדי שתמצא ה ו', שהוא משה, כלול הכל בהתפשטות אחת להיות אחד.
פסקה לה
וע"ד אשתכח יחודא וכו': וע"כ נמצא יחוד ב ו' הזו, בימין שמאל ואמצע, שהאמצע הוא משה והימין אהרן, והשמאל הלוים, והכל הוא אחד. וע"כ נעשה התפשטות אחת ונקרא אחד, ולא תמצא בה ו', רק התפשטות אחת לבד, דהיינו קו אחד, וזהו סוד, אחד.
פסקה לו
ה' בתראה, אתעביד וכו': ה' אחרונה, דהויה, שהיא המלכות, נעשית גוף אחד בזו הנקודה האמצעית, כלומר שאע"פ שהיא גוף אחד בעשר ספירות, מכל מקום העיקר שבה היא נקודה האמצעית שהיא מלכות, והשאר היא רק בהתכללות. ונכנס בה ה ו' דהוי"ה, שהוא ז"א ונמצאת ה ו' בין שתי נקודות, אחת למעלה, שהיא אמא, ואחת למטה שהיא מלכות, ואז נתאחד עולם העליון, שהוא בינה, בעולם התחתון, שהיא מלכות, והן אחת. והעמדנו זה, באו ר' אלעזר ור' אבא ונשקו ידיו של ר"ש, בכה ר' אבא ואמר. אוי לעולם כשהשמש יאסף, שהוא ר"ש, ויחשך העולם.
פסקה לז
אמר ר' אלעזר וכו': אמר ר"א, הירכין למטה, שהם נצח והוד, שבסוד אות ו', שהוא ת"ת, מאין לנו שנכללו באות ו'. אמר לו, שכתוב, זכרו תורת משה עבדי, ולא כתוב נביאי, להראות שהכל נכלל ב ו' שהוא ת"ת, ונביאים, ה"ס נצח והוד, שהם כלולים במשה שהוא ת"ת, וע"כ אין צורך לכתוב משה נביאי. ואות ו' נקרא אחד, והוא אחד בלבדו, והתפשטות אחת, כמו שנתבאר.
פסקה לח
ואתה הקרב אליך וכו': א"ר שמעון, לא שמש משה, שהוא השמש, בהלבנה, שהיא המלכות, עד שנכלל בכל הצדדים בסוד אות ו', כמו שהעמדנו, (לעיל אות ל"ד) דהיינו שנכלל באהרן ובלוים שהם ימין ושמאל. בוא וראה, מה כתוב, מתוך בני ישראל לכהנו לי. לכהן לי לא כתוב, אלא לכהנו לי, עם ו' יתירה, שפירושו לשמוש שלו, לשמוש של אות ה ו' הזו, לשמוש שלו ודאי, ודומה כמו שהיה כתוב, לכהן ו', שהיא ת"ת, אל, לי שהוא אות ה' דהיינו מלכות, להכניס ולשמש ה ו' ב ה' שיהיה הכל אחד. אשרי הם ישראל, שנכנסו בסודות התורה ויצאו. ויודעים בסודות דרכי התורה. ללכת בדרך האמת.
פסקה לט
מתוך בני ישראל: שואל, למה מתוך בני ישראל, ומשיב, אלא הכל אינו נקרא אחד להיות אחד כראוי, אלא מתוך בני ישראל. כי בני ישראל עומדים למטה לפתוח דרכים ולהאיר שבילים ולהדליק הנרות, שהם ספירות העליונות, ולקרב הכל ממטה למעלה, שיהיה הכל אחד. ומשום זה כתוב, ואתם הדבקים בה' וגו'.
פסקה מ
ואתה הקרב אליך וגו': א"ר שמעון הכל הוא נקרב על ידי מי שיודע ליחד היחוד ולעבוד לאדונו, שהרי בזמן שנמצא הקרבן כראוי, אז נתקרב הכל יחד, דהיינו הצדדים, ימין ושמאל, והארת הפנים של הקב"ה, נמצא בעולם בבית המקדש, והסטרא אחרא נכנע ונסתר, וצד הקדושה שולט באורה ושמחה. וכשהקרבן לא נמצא כראוי. או היחוד לא היה כראוי, אז הפנים עצובות ואור אינו נמצא, והלבנה, שהיא המלכות, נסתרת, והסטרא אחרא שולט בעולם, משום שאין מי שיודע ליחד השם הקדוש כראוי.
פסקה מא
אר"ש קב"ה לא וכו': א"ר שמעון, הקב"ה לא נסה את איוב, ולא בא עמו בנסיון. כנסיון שאר הצדיקים, שהרי לא כתוב בו, והאלקים נסה את איוב, כמו שכתוב באברהם, והאלקים נסה את אברהם, שהוא בידו הקריב בן יחידו אליו, ואיוב לא נתן לו, ולא מסר לו כלום, ולא נאמר לו שיתן, אבל נמסר ביד המקטרג בדינו של הקב"ה, שהוא עורר עליו את המקטרג, מה שהוא לא בקש. כי תמיד בא המקטרג להתעורר על בני אדם, וכאן הקב"ה עורר את המקטרג עליו, שכתוב, השמת לבך על עבדי איוב. אבל סוד עמוק הוא.
פסקה מב
פתח ואמר ויהי וגו': פתח ואמר, ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. ויהי מקץ ימים, הוא סוד, מקץ ימים, שהוא טומאה ולא מקץ ימין שהוא קדושה (כמ"ש לעיל בראשית ב' דף כ"ח ד"ה קץ) דחה לקץ הימין, וקרב לקץ ימים. והעמדנו, שכתוב, ואתה לך לקץ. אמר הקב"ה לדניאל, ואתה לך לקץ. אמר לו לאיזה קץ, לקץ הימים או לקץ הימין. עד שאמר לו לקץ הימין.
פסקה מג
וע"ד דחיל דוד וכו': ועל זה פחד דוד, שכתוב, הודיעני ה' קצי. אם לקץ הימים או לקץ הימין. וכאן בקין, מה כתוב, ויהי מקץ ימים, ולא מקץ ימין. ומשום זה לא נתקבל קרבנו, כי מסטרא אחרא היה הכל.
פסקה מד
ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה, מה כתוב, והבל הביא גם הוא. מהו, גם הוא. הוא לרבות הכל זה בזה, כלומר, לרבות שגם בקרבן הבל היה חלק לסטרא אחרא וגם בקרבן קין היה חלק לקדושה, אלא הבל, כל הקרבן שלו ועקרו היה להקב"ה, ונתן חלק לסטרא אחרא, כמש"א ומחלביהן, שהחלב והטוב היה להקב"ה. וקין, עקרו עשה לקץ הימים, שהוא סטרא אחרא, ונתן רק חלק אל הקב"ה. וע"כ נדחה הוא וקרבנו.
פסקה מה
באיוב מה כתיב וכו': באיוב, מה כתוב, והלכו בניו ועשו משתה וגו', וכתוב, ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וכתוב, ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם, שזה הוא העיקר, שנתן לסטרא אחרא, ואח"כ הקריב עולות, ועולה הוא זכר ולא נקבה, ועולה כולה למעלה, ולא הקריב קרבן שיכלול אותו כראוי, דהיינו שיתן גם חלק לס"א.
פסקה מו
ות"ח אלמלא חולקא וכו': ובוא וראה, אם היה נתן חלק לכל, דהיינו גם לס"א, לא היה יכול לו המקטרג אח"כ. ואם תאמר למה הרע לו הקב"ה, על מה שלא נתן חלק לס"א. איזה חטא הוא זה. ומשיב, אלא משום שגרם לכסות האור ולהסתירו, שהוא לא הקריב קרבן אחר לזון בו אחרים, דהיינו הס"א, שיש לה חלק בקרבנות, (כנ"ל פרשת נח דף מ"ח ד"ה ועם זה) אלא הקריב עולה לבד, שעולה למעלה ואין לס"א חלק בו, וע"כ כתוב, ככה יעשה איוב כל הימים. שלא נתן חלק לס"א, שאם הס"א היה נזון בחלק, היה נעבר מעל המקדש והיה מסתלק ממנו, וצד הקדושה היה עולה למעלה למעלה.
פסקה מז
אבל איהו לא וכו': אבל הוא לא רצה שיהנה אחר, דהיינו הס"א, מקרבנו, והסיר את עצמו ממנו. מאין לנו. כי כתוב וסר מרע. שהסיר עצמו מן הרע, שלא לתת לו שום חלק. וע"כ הקריב תמיד עולה, כי מן עולה אין הסטרא אחרא נהנה ממנו לעולם, ומשום זה כל מה שלקח הס"א אח"כ מאיוב, משלו לקח. וע"כ גרם איוב לכסות ערלה על ברית קדש, שלא היתה סרה ממנו, מן ברית קודש. ומשום זה עורר עליו הקב"ה אותו המקטרג, שכתוב, השמת לבך על עבדי איוב.
ביאור הדברים. כי בניו של איוב חטאו באכילה ושתיה בימי המשתה, דהיינו ששתו לשכרה, שעי"ז נמשכה ערלה על ברית קדש, כלומר שהסטרא אחרא סתם האורות המושפעים מן היסוד אל העולם.... דדא איהו עקרא לסטרא אחרא. ואיוב היה בידו למחות ולא מיחה, אלא שהקריב בשבילם קרבן עולה. ואם היה מקריב קרבן חטאת אז היה נותן בזה חלק לסטרא אחרא, והיה מתפרד מן הקדושה, (כנ"ל פרשת נח אות ק"ג, ק"ד, וע"ש בסולם). אבל כיון שהקריב עולה שאין לס"א חלק בו, ע"כ לא נפרשה מן הקדושה, ונמצא שאיוב גרם בזה שישאר הערלה על ברית קודש, מחמת חטאים של בניו, שלא מיחה בהם ולא תקן אותם ע"י קרבן. וז"ש ועל דא איוב גרים לחפיא ערלה על ברית קיימא, דלא הוה אעדי מניה, שלא הוסרה הערלה ע"י קרבן עולה, כמבואר.
פסקה מח
ת"ח כד בעא וכו': בוא וראה, כשרצה הקב"ה להתאחד בישראל במצרים, לא עמדה השעה, משום שהערלה, דהיינו הס"א, כסה האור, עד שבא הזמן, שהמקטרג היה לקח את שלו מאיוב, ואז צוה הקב"ה לאכול את הפסח בחפזון, דהיינו כל עוד שאותו הס"א עסק בו באיוב, וצוה להסיר הערלה מהם, ואז התאחד הקב"ה בישראל, והסטרא אחרא נפרד מן הקדושה ועסק באיוב ולקח את שלו. ואז פסח הוא לה', כי עד עתה לא היה הפסח לה'. אשרי הם שיודעים ומיחדים יחוד אדונם כראוי.
פירוש. כבר ידעת שאין גילוי הארת החכמה, אלא בשעת גילוי העונשים והדינים הנמשכים, על הרשעים שהמשיכו חכמה ממעלה למטה, (כמ"ש לעיל וירא דף ס"ד ד"ה וז"ש חד, באורך ע"ש) ואם פסק גילוי הדינים נפסק הארת החכמה. והטעם הוא, כדי להבריח בעת ההוא את הס"א הרוצה לינק ולהמשיך החכמה ממעלה למטה.
וזה אמרו, כד בעא קב"ה לאתאחדא וכו', דהיינו כשרצה לגלות להם הארת החכמה שיתיחד בהם, לא קיימא שעתא בגין דערלה חפיא נהורא. כי הערלה, שהוא הס"א, היתה מחכה לזמן גילוי חכמה, כדי להמשיך ממעלה למטה, וע"כ נסתרה ונכסה הארת החכמה, שזה נבחן שהערלה מכסה וסותם אור העליון שלא יופיע. עד זמנא דההוא מקטרגא הוה נטיל דיליה מאיוב, דהיינו עד זמן גילוי העונשים והדינים, שסובלים הרשעים שהמשיכו החכמה ממעלה למטה, שגילוי דינים האלו, מבריחים הס"א, והחכמה יכולה להאיר. ונודע, שסוד קרבן פסח ה"ס גילוי הארת החכמה, וז"ש, וע"ד פקיד ליה קב"ה למיכליה לההוא פסח בבהילו, עד דההוא סטרא אחרא אשתדל ביה באיוב, שהארת החכמה באה עם אכילת הפסח, וצוה הקב"ה לאכלו בחפזון, שפירושו, לא יאוחר משיעור זמן הגילוי של העונשים שענש הס"א את איוב, כי אז אין חשש מיניקת הס"א, וז"ש וכדין פסח הוא לה' ודאי, דהיינו שיש בטחון שלא יטו את הארת החכמה ממעלה למטה, ויביאו את הפסח לרשות הס"א דעד השתא לא הוה פסח לה', כלומר, שאם היה מתגלה הארת החכמה הבאה עם אכילת הפסח שלא בזמן גילוי העונשים, לא היתה ההארה לה', אלא לס"א, שהיו ממשיכים אותה ממעלה למטה.
פסקה מט
כתיב, אלהי מסכה לא תעשה לך: וכתוב אחריו, את חג המצות תשמור. שואל מה זה אצל זה. ומשיב, אלא כך העמידו, מי שאוכל חמץ בפסח הוא כמי שעובד עבודה זרה.
פסקה נ
ת"ח כד נפקו וכו': בוא וראה, כשיצאו ישראל ממצרים, יצאו מרשות שלהם, מרשות הסטרא אחרא, מרשות ההיא שנקרא חמץ, לחם רע, ע"כ נקרא עבודה זרה כך, בשם חמץ. וזה הוא סוד יצר הרע, שהוא עבודה זרה, שנקרא גם כן שאור. וזה הוא יצר הרע, שכך הוא יצר הרע באדם כמו שאור בעיסה. נכנס לאט לאט במעיו של האדם ואח"כ מתרבה בו, עד שכל הגוף מעורב בו. וזהו עבודה זרה, וע"כ כתוב, לא יהיה בך אל זר. אל זר ודאי.
פסקה נא
את חג המצות תשמר: ר' יהודה פתח, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. מקרא זה העמידוהו, אבל מהו חדלו לכם מן האדם. וכי הזהיר הנביא להמנע משאר בני אדם, וכן שאר בני אדם יחדלו ממנו, ויהיו נמצאים בני האדם, שלא יקרבו זה אל זה לעולם. ומשיב, אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים לפתחו של חבירו לתת לו שלום, מטרם שמברך אל הקב"ה, וע"ז נאמר חדלו וגו'.
פסקה נב
ואנא אוקימנא ליה וכו': ואני העמדתי הכתוב, חדלו לכם וגו', עם כתוב אחר, שכתוב, מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. ואע"פ שהכל טוב, כלומר, אע"פ שכבר ברך אל הקב"ה. וא"צ להזהיר על זה חדלו לכם וגו' אבל מהו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. כאן צוה הקב"ה את האדם והזהירו שישמור עצמו מאלו האנשים שהטו דרכיהם מדרך טוב לדרך רע ומטמאים עצמם בטומאה דסטרא אחרא.
פסקה נג
דהא כד ברא וכו': כי כשברא הקב"ה את האדם, עשה אותו בצורה העליונה ונפח בו רוח קדוש הכלול משלשה כמו שהעמדנו, שיש בו, נפש רוח ונשמה, והנשמה היא למעלה מכולם, שהיא כח עליון לדעת ולשמור מצות הקב"ה. ואם מכניס נשמה הקדושה ההיא בעבודה אחרת, זה הוא המטמא אותה, ויוצא מעבודת רבונו. משום שג' כחות אלו כולם אחד, נפש רוח ונשמה משתתפים יחד והם אחד כמו בסוד העליון, שבינה וז"א ומלכות הם אחד, כן נפש רוח ונשמה הם אחד, כי מהם הם נמשכים.
פסקה נד
ואי חזינן להאי וכו': ואם רואים אדם, שיש בו אלו מדרגות כולן, שהן נפש רוח ונשמה, ועוד לא עמד על בוריו לדעת מי הוא, במה נודע אם להתקרב אליו אדם, או להמנע ממנו. הנה בכעסו ממש אדם יודע אותו, ויכירו מי הוא. אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקר אותה ממקומה, ויבא לשרות במקומה אל זר, זה הוא אדם כראוי, זהו עבד לרבונו, זה הוא אדם השלם.
פסקה נה
ואי ההוא בר וכו': ואם אדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה, מחמת שבא לידי כעס, ומשרה במקומה, סטרא אחרא. ודאי זה הוא אדם שמרד באדונו, ואסור לקרב אליו ולהתחבר עמו. וזהו, טורף נפשו באפו, שטורף ועוקר נפשו מחמת כעסו, ומשרה בעצמו אל זר. ועליו כתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, היינו שטורף נשמה הקדושה ההיא ומטמא אותה בשביל אפו, דהיינו מחמת שבא לידי כעס, אשר החליף נשמתו בכעסו. כי במה נחשב הוא. היינו, שאדם ההוא נחשב לבמה שעובדים עליה עבודה זרה.
פסקה נו
ומאן דאתחבר עמיה וכו': ומי שמתחבר עמו, ומי שמדבר עמו הוא כמו שמתחבר בעבודה זרה ממש, מהו הטעם, משום שעבודה זרה ממש שורה בתוכו, דהיינו אל זר, ולא עוד אלא שעקר קדושה עליונה ממקומה והשרה במקומה עבודה זרה, אל זר. מה אל זר כתוב בו, אל תפנו אל האלילים, כמו זה, אסור להסתכל בפניו של הכועס.
פסקה נז
ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי יש כעס חכמים. ומשיב, כעסם של חכמים טוב הוא לכל הצדדים. כי למדנו, שהתורה אש היא, והתורה מרתיחה אותו, שכתוב, הלא דברי כאש נאם ה'. כעס חכמים הוא בדברי תורה. כעס חכמים הוא לתת כבוד לתורה. והכל לעבודת ה' הוא. לכך נאמר, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא.
פסקה נח
אבל אי במלין וכו': אבל אם הכעס הוא בדברים אחרים ולא בדברי תורה, אין זה עבודת הקב"ה משום שבכל החטאים שעושה האדם אינם עבודה זרה ממש כמו הכועס, אסור לקרב אל זה. ואם תאמר, הרי לשעה הוא עבר וכעס, ואח"כ חזר בתשובה. אינו כן, כי כיון שעקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואותו אל זר, עשק מקום ההוא, הוא מתחזק בו ואינו עוזב אותו. חוץ כשנטהר האדם מכל וכל, ועקר מתוכו את אל זר לעולם. ואח"כ השתדל להתקדש ולהמשיך קדושה עליו, אז הלואי שיתקדש. א"ל ר' יוסי הוא מתקדש ממש.
פסקה נט
א"ל ת"ח בשעתא וכו': אמר לו, בוא וראה בשעה שהוא עוקר קדושת נפשו, ושורה במקומה אל זר ההוא הנקרא טמא, נטמא האדם, ומטמא את מי שקרב אליו, וקדושה ההיא נעקרה ממנו, וכיון שנעקרה ממנו פעם אחת, כמה שעשה האדם, לא תשוב עוד למקומה.
פסקה ס
א"ל אי הכי וכו': אמר לו אם כן, כמה טמאים הם שמטהרים. אמר לו משונה הוא טומאה אחרת, שאינו יכול לעשות יותר מלטמא אותו בחוץ. אבל זה הכועס משונה מכל, שכל גופו טימא מפנים ומחוץ, והנפש והכל מטמא. ושאר טומאות העולם אינו מטמא אלא הגוף מבחוץ בלבד. ומשום זה כתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דהיינו, שהחליף קדושת רבונו בשביל כעסו. שזה הוא טומאה שמטמא לכל. כי במה נחשב הוא, במה של עבודה זרה, ודאי נחשב הוא.
פסקה סא
ת"ח האי איהו וכו': בוא וראה, הכעס הזה שהוא עבודה זרה, סטרא אחרא, כמו שאמרנו, שצריך האדם להשמר ממנו ולהפרד מעליו, וע"כ כתוב, אלהי מסכה לא תעשה לך. לך פירושו, שלא להרע לעצמך, וכתוב אחריו, את חג המצות תשמר. תשמר, היינו צד הקדושה, שאדם צריך לשמרה ולא יחליף אותה בסטרא אחרא. ואם החליפה בס"א, הרי הוא טמא, ומטמא כל מי שקרב אליו.
פסקה סב
את חג המצות תשמר: זה הוא מקום שנקרא שמור. דהיינו המלכות הנקראת שמור, ומשום זה כתוב, את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך. שבעת ימים אלו של חג המצות, אינם כשבעת הימים של סוכות, כי של סוכות המה עליונים דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ דבינה, שזו"ן עלו והלבישו אותם. ואלו של חג המצות המה תחתונים, דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ של המלכות, וע"כ באלו של סוכות אומרים הלל שלם ובאלו של חג המצות אין אומרים הלל שלם. ומשום שהם ז' ימים שלמטה, של המלכות, כתוב, שבעת ימים תאכל מצת, מצת כתוב חסר, בלי ו, להורות, כי טרם שרו עליהם ימים עליונים של סוד ה ו', שהוא ז"א.
פסקה סג
ואי תימא כיון וכו': ואם תאמר, כיון שסוד הזה של חג המצות נתקדש, כי בלילה הא' דפסח, נתקדשו זו"ן, וקבלו המוחין דאו"א עלאין, דהיינו שעלו והלבישו אותם א"כ למה ירדה שוב המלכות למטה ממקומה, הרי למדנו מעלין בקודש ואין מורידין, ולמה ירדה מאו"א למטה באלו ז' ימים תחתונים.
פסקה סד
ת"ח כתיב וכפר וגו': בוא וראה, כתוב וכפר בעדו ובעד ביתו וגו', להורות, שמי שמכפר, צריך לכפר על עצמו תחילה, ואח"כ על ביתו, כעין זה, מדרגה זו, דהיינו המלכות, התחילה להתקדש ולצאת בקדושה, בלילה הא' דפסח, כדי לכפר על עצמה, וכיון שהיא נתקדשה, צריכה לכפר על ביתה ולקדש אותם וע"כ ירדה למטה, לקדש ביתה. ובמה מקדש אותם, הוא על ידי ישראל שלמטה. וכיון שאלו נתקדשו צריכים להעלות אותה למעלה כי כשבית המטרוניתא. שהיא המלכות, מתקדש, אז עולית למעלה להתקשר בימים העליונים למעלה.
פירוש. נודע שאין העדר ברוחניות, וכל שינוי מקום אין הפירוש שעזב ונעדר מן מקום ראשון ובא למקום הב', אלא תוספת מקום יש כאן, שנשאר כולו במקום ראשון וגם בא למקום הב'. ולפי"ז בלילה הא' דפסח שזו"ן עלו לאו"א, והנוקבא נתקנה במוחין דאו"א, הרי נשארה הנוקבא גם במקומה למטה. וז"ס חג"ת נהי"מ דנוקבא שנשארו למטה במקומה, מכונים בית הנוקבא, כי דומה כמו שהנוקבא עלתה למעלה ולא לקחה עמה ביתה, ונמצא שהתקון הגדול שקבל הנוקבא בלילה א' דפסח, לא הגיע כלום לביתה שנשאר למטה.
וזה אמרו, מאן דיכפר וכו' שארי לאתקדשא ולנפקא בקדושה לכפרא עליה. שבליל א' דפסח התחילה להתקדש בבחינת וכפר בעדו, שהיא עצמה קבלה התקון מחמת עלותה, וכיון דאיהו אתקדש בעי לכפרא על ביתיה, כי ביתה, דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ שלה שנשארו למטה שלא עלו עמה, עוד לא קבלו כפרה, דהיינו מוחין דאמא המכונים כפרה, בסוד יום הכפורים שהיא אמא, ועל דא נחתא לתתא דקדשא ביתיה, וע"כ אחר לילה א' דפסח ירדה המלכות מאו"א למקומה למטה כדי לקדש ז"ס שלה שנשארו למטה. ובמה מקדש לון בישראל דלתתא, דהיינו עי"ז שישראל מקיימים את חג המצות תשמר שבעת ימים, שבזה מתתקנים ז' ימים תג"ת נהי"מ שלה שנשארו למטה המכונים ביתה, בסוד ובעד ביתו. כנ"ל. וכיון דאלין מתקדשא בעינן לסלקא לה וכו', ואחר שז' ימים אלו קבלו תיקון במקומם, צריכים להעלות שוב את המלכות לאו"א, שזה נעשה ע"י ספירת העומר, כמו שמבאר והולך.
פסקה סה
ועל דא אנן וכו': ועל זה אנו עושים חשבון דהיינו שסופרים ספירת העומר, בעמידה על רגלים, משום שאלו הימים שאנו סופרים, הם ימים העליונים. דהיינו הספירות של ז"א, שהוא דכר. וכן בכל זמן שאדם נכנס באלו ימים עליונים של ז"א, בין בתפילה ובין בשבח, צריך האדם לעמוד על רגליו, שהירכים והגוף משמשים שם בז"א בשוה יחד. והירכים והגוף צריכים לעמוד כזכר העומד בכחו, ולא כנקבה, שדרכה לשבת. ועוד, משום השבח של עולם העליון צריכים לעמוד.
פירוש שאור הזכר מאיר מלמעלה למטה, שהיא בחינת ג"ר, וע"כ כל הראש תוך וסוף שלו, שהם חב"ד חג"ת נה"י צריכים לשמש בהלבשת האור. וע"כ צריך גם האדם שהוא בתפלה או בשבח לז"א, שהוא דכר, לעמוד על רגליו, שגם נה"י שלו שנקראים רגלים יהיו בשמוש. אבל אור הנקבה, מאיר מלמטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק וחסר ג"ר, ע"כ אינם צריכים רק ראש ותוך, שהם חב"ד חג"ת דכלים שילבישו האורות דרוח נפש, ונמצאים הנה"י שה"ס הרגלין פנוים בלי אור, ואינם משמשים כלום, כמו היושב בכסא, שהרגלים הם בלי שמוש. וע"כ כשהאדם בשבחות או בתפלה אל המלכות שהוא נקבה, צריך גם האדם להיות בישיבה, ולא ישמש ברגליו (ועי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"ד,) שיש ערך ההפכי בין כלים לאורות, שהחסר נה"י דכלים הוא חסר ג"ר באורות.
פסקה סו
ובגין דאיהו רזא וכו': ומשום שספירת העומר, הוא סוד הזכר, שממשיכים ספירות העליונים דז"א, הנשים פטורות מספירה זו ואינן מחויבות לספור אלא הזכרים בלבד, להתקשר כל אחד כראוי, כעין זה, יראה כל זכורך, שהזכרים מחויבים להראות ולא נשים. משום שסוד הברית הוא בזכר ולא בנקבה, ומשום שהסוד הוא למעלה בזכר, בז"א, נשים אינן מחויבות.
פסקה סז
ורזא אוליפנא הכא וכו': וסוד למדנו כאן, שבכל שבעת ימים מאלו ימים העליונים, דז"א, מקבל קדושה יום אחד מאלו התחתונים, של המלכות, ויום תחתון הזה של המלכות נקרא שבוע, משום שנתקדש משבעה ימי העליונים. וכן בכל שבעה ושבעה מאלו חמשים ימים העליונים, עד יום החמשים ולא עד בכלל, כלומר, שיום החמשים אינם בכלל המתקנים לימים תחתונים, וכשנמצא מ"ט ימים עליונים נמצאים למטה במלכות שנתקדשו שבעה ימים שלה. כי כל יום נתתקן ע"י שבעה ימים העליונים, שע"י חג"ת נהי"מ דחסד דז"א מתתקן חסד דמלכות וע"י חג"ת נהי"מ דגבורה דז"א מתתקנת גבורה דמלכות וכו' עד"ז. וכל אחד שנתקן במלכות, נקרא שבוע, משום שנכנס באלו שבעה ימים העליונים, וע"כ כתוב, שבע שבתות תמימות תהיינה, שיורה על ז' ימים התחתונים שהם חג"ת נהי"מ דמלכות שכל אחד נקרא שבוע, ומשום שהם נקבות, להיותם ז"ס דמלכות, אחז הכתוב לשון נקבה בהן, שנאמר, שבתות תמימות תהיינה.
פסקה סח
וכד אתקדשו בהו וכו': וכשז"ס דמלכות נתקדשו בהם, במ"ט ספירות העליונות, והבית, שהם ז"ס דמלכות שלא קבלו תקונים בלילה הא' דפסח (כנ"ל אות ס"ד ד"ה פירוש) נתתקן להתחבר אשה בבעלה, דהיינו שתתחבר המלכות עם ז"א, אז נקרא חג השבועות על שם אלו הנוקבות, דהיינו ז"ס דמלכות הנקראים ז' שבועות כנ"ל, ששורים עליהם אלו ימים העליונים, שהם מ"ט ימים דז"א, שנתקדשו בהם. ומשום זה כתוב, בשבועותיכם, שהמשמעות שהם שלכם, ולא כתוב, בשבועות, משום שכמו שנתקדשו ז"ס דמלכות שנקראים שבועות, נתקדשו גם כן ישראל למטה עמהם. כי ישראל למטה תלויים בקדושת המלכות, שממנה הם מקבלים, וע"כ נאמר בשבועותיכם.
פסקה סט
ועל דא כד וכו': וע"כ כשמגיעים למ"ט ימים, יום ההוא העליון שעליהם, שהוא יום החמשים, שהוא בינה, השולט על מ"ט ימים, דהיינו מ"ט ספירות דז"א, שהם סוד כלל התורה, דהיינו ז"א הנקרא תורה, שיש בה מ"ט פנים, אז יום ההוא העליון, שהוא יום החמשים, בינה, ע"י התעוררות התחתונים, הוציא התורה, שהוא ז"א, דהיינו המוחין דג"ר שלו, שהיא כלל מ"ט פנים, שנתקנו ע"י ספירת מ"ט ימים.
פסקה ע
ר' אלעזר פתח וכו': ר"א פתח ואמר, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו'. גם צפור מצאה בית. אלו הם צפרי השמים, שמהם עושים קן שלהם בחוץ. ומהם שעושים קן שלהם בבית דירתו של אדם, כמו דרור, שהוא עוף המשים קנו בבית כל אדם, ואינו מפחד. למה, משום שהכל קוראים אותו דרור, מהו דרור. הוא חירות. כמש"א, וקראתם דרור, ותרגומו חירו. וזה הוא צפור דרור. כי מיום שעושה קן בבית ומוציא בנים, הוא דר בבית חמשים יום. ואח"כ נפרדים אלו מאלו. וזהו עוף שנקרא דרור, שפירושו חירות. הרומז לבינה. והמלכות נקראת צפור.
פסקה עא
תא חזי, מה וכו': בוא וראה מה כתוב, וקדשתם את שנת מחמשים שנה וקראתם דרור בארץ. שנת החמשים הוא בינה, שמכאן יוצאת חירות לכל. ומשום שיוצאת ממנו חרות, התורה היוצאת מבינה, נקרא חירות, וע"כ כתוב, חרות על הלחת. אל תקרי חרות אלא חירות. שזה הוא התורה הנקראת חירות. כי מה שיום זה העליון, דהיינו בינה, מוציא, נקרא חירות, והוא חירות לכל. ויום ההוא הוא חירות עליון, משום שיש חירות תחתון וחירות עליון, דהיינו ה' עליונה שהיא בינה ו ה' תחתונה שהיא מלכות. חירות עליון וחירות תחתון שהם שמטה שהיא מלכות, ויובל שהיא בינה, הם כאחד, דהיינו שמלבישים זה את זה, ואז הבינה נקראת חירות עליון והמלכות חירות תחתון.
פסקה עב
תרין נהמי אכלי וכו': שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד, כשיצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני שהוא לחם מן המלכות. ואחד, במדבר, שאכלו לחם מן השמים שהוא לחם דז"א, שנקרא שמים. שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ועל כן הקרבן של יום הזה של חג השבועות, הוא לחם, ועל הלחם נקרב כל שאר הקרבנות, הלחם הוא עיקר, שכתוב, והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. שזה הוא לחם שהחכימו בו ישראל חכמה עליונה של התורה. ובאו בדרכיה.