הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
ספרא דצניעותא
פסקה א
מאן צניעותא דספרא: שואל, מהו צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון חמשה פרקים הם הכלולים בהיכל רב וממלאים כל הארץ. א"ר יהודה אם אלו כלולים מכל החכמה, הרי אלו טובים יותר מכולם, ולא צריכים ללמוד יותר. אמר ר' שמעון כך הוא למי שנכנס בחכמה ויצא ממנה בשלום, הוא רואה כאן התכללות כל החכמה. אבל מי שלא נכנס בחכמה ויצא ממנה בשלום, אינו כן.
והביאור הוא. כי הנכנס להיכל החכמה ויוצא משם מחמת פגם, אינו נחשב, לעאל ונפיק, כי לא יצא מרצונו, אלא שגרשוהו משם מחמת פגם. אלא מי שאין לו שום פגם ויוצא מן ההיכל מדעתו ורצונו, כאדם הנכנס ויוצא בביתו, הוא כבן בית שמה, והשכינה מגלית לו כל מחמדיה וסתריה, ולא מעלימה ממנו דבר, הוא נחשב לעאל ונפיק.
פסקה ב
מתלא לבר נש וכו': משל לאדם, שדירתו היתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זרע חטים, ואכל החטים כמות שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה למה. אמרו לו זה הוא לחם לאכול. אכל, והיה מוטעם מאד לחכו. אמר, וממה נעשה זה. אמרו לו מחטים. אחר כך הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר, ואלו ממה נעשו. אמרו לו, מחטים. אחר כך הגישו לו מאכל מלכים הנלשים בשמן ודבש. אמר ואלו ממה נעשו. אמרו לו מחטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו מטעמים, ולא ידע ממעדני העולם ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העדונים המענגים היוצאים מכלל ההוא.
פסקה ג
תאנא ספרא דצניעותא וכו': למדנו. ספר הצניעות הוא ספר השוקל במאזנים. כלומר, ספר המדבר ממשקל האורות במאזנים, נקרא ספר הצניעות, מטעם שהחכמה שבמאזנים מאירה כך ממטה למעלה, שהוא דרך צניעות. שזה סוד, ואת צנועים חכמה. כי מטרם שהיה משקל לא היו, הימין והשמאל שה"ס זכר ונקבה, משגיחים זה אל זה פנים בפנים, ומלכים הראשונים מתו וזיון שלהם לא נמצא, והארץ שה"ס מלכות, נתבטלה.
ביאור הדברים. נודע שהעולם לא היה יכול להתקיים עד ששיתף מדת הרחמים בדין, שפירושו, שהעלה המלכות שהיא מדת הדין, לבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו שתיהן יחד, ואז נתקיים העולם. וע"י עליה זו של המלכות בבינה נבקעה כל מדרגה לב' חצאים, לכתר וחכמה, שנשארו במדרגה להיותם ממעל המלכות, ולבינה ותו"מ, שהם נפגמו ע"י המלכות שעלתה, ויצאו מן המדרגה. וכן נעשה בכל המדרגות. (כמ"ש באורך לעיל בראשית א' דף ד' ד"ה וביאור. עש"ה) ובזה נתתקן הקטנות בכל המדרגות. ולעת גדלות נעשה זווג ע"ב ס"ג דא"ק המוריד בחזרה את המלכות מבינה למקומה למטה, ונטהרו ג' הספירות בינה ותו"מ מפגם הדין שבמלכות, והן חוזרות ועולות למדרגתן. ונעשו שם בחי' שמאל של המדרגה, וכו"ח לימין המדרגה ואז נעשו ב' כפות המאזנים, שכתר וחכמה שהם ימין המדרגה נעשו כף זכות, ובינה ותו"מ שנעשו לשמאל המדרגה נעשו כף חובה. והטעם שנקראו כף חובה, הוא משום שהמשכת אור השמאל ממעלה למטה הוא שורש כל החובות והנה נתבאר ב' כפות המאזנים, שהם קו ימין המכונה כף זכות, וקו שמאל המכונה כף חובה. וסוד המשקל במאזנים, נעשה ע"י המסך דחירק שבקו אמצעי, הממעט את קו השמאל לבחינת ו"ק דחכמה, דהיינו שלא יאיר אלא ממטה למעלה, (כמ"ש באורך לעיל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ובד"ה ולפיכך ע"ש). וע"כ נבחן המסך דחירק לבחינת לשון המאזנים, כי בכחו נשתוו ב' הכפות. כי מטרם שמיעט הארת החכמה שבשמאל לו"ק, היה הארת השמאל גדול מהימין, וע"כ היה עמו במחלוקת שרצה לבטלו, וע"י המסך דחירק שמיעטו לו"ק דחכמה, נעשו משקל שניהם שוה זה לזה, ואז נתיחדו ונכללו שניהם זה בזה.
וז"ש (להלן פקודי אות תרפ"ג) דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא ואלין אקרון מאזנים, כי הדכר הוא בחינת קו ימין, והנוקבא הוא בחינת קו שמאל, ע"ד כתיב במאזנים לעלות, כי ע"י מסך דחירק מאיר הקו שמאל רק בבחינת ו"ק דחכמה, המאירה רק ממטה למעלה, כל אינון דשקילין דא עם דא ולא שקיל דא יתיר מן דא, סלקין ואתחברן כחדא, דהיינו כנ"ל, שהמסך דחירק משוה ב' הכפות שתהיינה במשקל שוה ולא יהיה השמאל גדול מימין, ואז מתחברים שניהם. וז"ש בספר יצירה, שלש אמות אמ"ש, שהן ג' קוין מים אש רוח. יסודן כף זכות, וכף חובה, ולשון חק מכריע בינתים. דהיינו כנ"ל שמים שה"ס כו"ח דימין, ה"ס כף זכות, ואש שה"ס בינה ותו"מ שבשמאל, ה"ס כף חובה. והמסך דחירק שבקו האמצעי, ה"ס לשון המאזנים. המשוה משקל שניהם שלא יהיה זה גדול מזה, ואז מתחברים זה בזה. ומשגיחים זה אל זה פנים בפנים. פנים, פירושו השפעה, שמשפיעים זה אל זה, שהימין משפיע חסדים לשמאל, והשמאל משפיע חכמה אל הימין.
וזה אמרו, דעד דלא הוה מתקלא, שמטרם שהיה המסך דחירק דקו האמצעי, השוקל את הימין והשמאל במאזנים שלא יהיה זה גדול מזה, לא הוו משגיחין אפין באפין, שלא היו משפיעים זה אל זה, כי השמאל היה גדול מן הימין, משום שהיה מתפשט ממעלה למטה, וע"כ היו אחור באחור זה עם זה, דהיינו שהיו במחלוקת, וכל אחד החזיר אחוריו כלפי חברו. ומשום זה, ומלכין קדמאין מיתו, שהם ז' ספירות תחתונות שבעולם הנקודים, שלעת גדלות שנעשה הזווג דע"ב ס"ג דא"ק והוריד מהם בחזרה את המלכות מבינה, למקומה למטה. ועלו בינה ותו"מ בחזרה להמדרגה, ונעשו קו שמאל, ויצא בהם אור החכמה, הנה אז, האירה החכמה ממעלה למטה, דהיינו מאצילות לבי"ע ונשברו הכלים ומתו. (כמ"ש לעיל בפתיחה לחכמת הקבלה דף כ"א אות צ' ע"ש, ובתלמוד ע"ס שיעור ז' דף תכ"ט ד"ה הסיגים) והיה זה מטעם, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת, כי הזיון שלהם, לא נמצא כי המלכות הנקראת ארעא שעלתה לבינה, שממנה הזיון שלהם, נתבטלה לגמרי ע"י הארת הע"ב ס"ג, כי ירדה למקומה למטה, ונטהרו הכלים דבינה ותו"מ לגמרי, ויכלו להשפיע החכמה ממעלה למטה, שלא היה מי שיזיין אותם שישפיעו רק ממטה למעלה, וע"כ נשברו ז' המלכים ומתו. כמ"ש שם.
פסקה ד
עד דרישא דכסופא וכו': עד שהראש, חמדת כל החמודות, שהוא ראש דנוקבא דעתיק, הנקרא רישא דלא אתיידע, התקין לבושי יקר, והנחיל אותם לכל פרצופי אצילות.
פירוש. כי כדי שיוכל קו האמצעי לעורר את המסך דחירק שבו, שישוה את הארת ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, ויאירו זה בזה, היה צריך לעזר מלמעלה. כי מאחר שכבר ירדה המלכות מבינה, ונטהרו ג' הכלים בינה ותו"מ שהם קו השמאל, מכל בחינת פגם, א"כ איך יכול קו האמצעי למעט שוב את הקו שמאל בכח המסך דחירק שלו, שהיא בחינת החזרת המלכות לבינה, (כנ"ל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש). ולפיכך התקין רדל"א את עצמו, שהמלכות לא תרד מבינה שלו לעולם, ואין בו בחינת הטהרה של קו שמאל כלל. וע"כ הוא נקרא רישא דלא אתיידע, כי לא נודע בו הארת החכמה וכולו ימין, שהוא חסדים. ובזה נחלש גם כח השמאל של מטה וקו אמצעי יכול למעטו. והחסדים שברדל"א נמשכים לקו אמצעי, היוצאים ע"י מסך דחירק שבו, והם מכונים לבושי יקר, שע"י קו האמצעי הממשיכם, מתלבש בהם הארת החכמה שבשמאל, ואז יכולה להאיר. (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף י"ז, ד"ה אתלבש בלבוש יקר ע"ש). וז"ש, עד דרישא דכסופא דכל כסופין לבושי דיקר אתקין, שהתקין את עצמו, שלא תרד המלכות מבינה שלו לעולם, שעי"ז ממשיך ממנו קו האמצעי את לבושי יקר בשביל החכמה שבקו שמאל. ואחסין שהנחיל כח זה להפרצופין שמתחתיו, אשר המלכות לא תצא מן הבינה בבחינת ג"ר של כל מדרגה, (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף מ"ד ד"ה וטעם) וכיון שקו האמצעי יש לו עזר זה מרישא דלא אתיידע, אז הוא יכול למעט קו השמאל במסך דחירק שלו, שלא יאיר אלא ממטה למעלה, דהיינו בבחינת ו"ק דחכמה, שאז משקל ימין ושמאל שוים זה לזה ומתחברים שניהם, ומשגיחים זא"ז פנים בפנים כנ"ל.
פסקה ה
האי מתקלא תלי וכו': מאזנים אלו תלוים במקום שלא היו, דהיינו בראש דעתיק שנתתקן שהמלכות לא תרד מבינה שלו לעולם, שזהו שורש המתקלא וכן נתתקן בראש כל מדרגה, כנ"ל בדבור הסמוך. ונבחן שתלוים שם. נשקלו בו אלו שזיוניהם לא נמצאו, דהיינו ז' מלכים שמתו מחמת שזיוניהון לא נמצאו נתתקנו בכח זה ששורש המתקלא נתלה בראש דכל מדרגה. ועצם המאזנים עומדים בגוף, דהיינו בקו אמצעי, שהוא ת"ת, שבו מציאות הדין של המסך דחירק. והדין הזה אינו מתאחד ואינו נראה במאזנים, כי אלו היה נראה היה מתבטל אפילו הו"ק דחכמה, אלא שפועל למעט השמאל אע"פ שאינו נראה בו. במאזנים האלו, עולים האורות דשמאל ממטה למעלה. ובו עולים, שלא היו, והיו, ויהיו.
פירוש המתקלא התלויה בראש כל מדרגה, נבחן שתלויה במקום שלא היו, כי אין שם מקום המלכות והדין שלה, אלא שנתתקנה שם כדי לתקן התחתונים, דהיינו לתת כח אל קו האמצעי שבגוף, כנ"ל. והמתקלא העומד בגוף כל המדרגה נבחן דהוו, כי בת"ת היא מציאת המסך דחירק בחזה שלו. והמתקלא העומד בסיום המדרגה, דהיינו בעטרת יסוד, שהוא קו האמצעי דנה"י, נבחן, דיהויין, כי הדין דמסך דחירק, אינו מתגלה בעטרת יסוד אלא אחר כריתת הערלה, וע"כ אומר בו לשון עתיד. דהיינו שמתגלים בו ע"י תקון.
פסקה ו
סתרא גו סתרא וכו': סתר בתוך סתר נתתקן ונזדמן בגלגולת אחת שהיא כתר של א"א המלאה טל הבדולח, שהוא חכמה סתימאה דא"א. ונמצא שחכמה דא"א שהוא סתר אחד יצאה ונתקנה בתוך הכתר דא"א, שהוא סתר ב'. ובדרך זה נזדמן הארת ראש הא' שנקרא רדל"א, להאיר לתחתונים הקרום של האויר, שבין גלגלתא לחכמה סתימאה, נזדכך וסותם. אלו שערות הראש דא"א הנקראות צמר נקי, תלויות במשקל. רצון הרצונות מתגלה, במצח דא"א, ע"י תפלות התחתונים. השגחה מעין פקוחה, שלא ינום, ושומר תמיד, נתקנה בעינים דא"א והשגחה של הפרצופין שלמטה תלויה בהשגחה זו העליונה דא"א. וב' נקבים של ממלא מקום השלטון, שה"ס החוטם, המעורר רוח חיים לכל. פרדשקא פירושו ממלא מקום השר, כמו פרדכש (מגילה י"ב ע"ב).
פירוש. אחר שביאר, שהמתקלא תלוי בראש עתיק הנקרא רדל"א, ששם הוא השורש, ועיקר עמידת המתקלא היא בגוף דעתיק, כמ"ש מתקלא קאים בגופיה, ממשיך לבאר כאן איך המתקלא עומד בגוף דעתיק, שהוא חג"ת נהי"מ שלו. אמנם גם חג"ת נהי"מ דעתיק נעלמים מבחינת עצמם, אבל הם מתגלים ע"י התלבשותם בא"א, ועושים בו ז' תקונים המכונים ז' תקוני גלגלתא גם צריך שתדע שאע"פ שאמרנו שהמתקלא עומד בת"ת דגוף, ושם מתלבשת החכמה בחסדים במשקל השוה והחכמה מאירה בשלמות הראויה, הנה זה רק לבחינת יציאת החכמה בלבדה, אבל עוד אין החכמה מתגלית להאיר שם, אלא רק בנה"י של הגוף באופן שמקום יציאת החכמה הוא בחג"ת, ושם עודה מכוסה, ומקום גילוי הארת החכמה היא בנה"י, והיינו במלכות בעיקר, שהיא כוללת נה"י. ומשום זה נחלקת כל מדרגה לג' חלקים, המרומזים בג' אותיות ם' ל' צ' דצלם. שמקום תלית המתקלא נק' ם' דצלם. שה"ס הראש. ומקום יציאת החכמה נקרא ל' דצלם, שה"ס חג"ת. ומקום גילוי הארת החכמה נקרא צ' דצלם. שה"ס נהי"מ, והם נכללים זה בזה, ויש מל"צ ד מ' ויש מל"צ דל' ויש מל"צ ד צ'. באפן שיש מל"צ בחג"ת דעתיק, ומל"צ בנה"י שלו.
וז"ס ז' תקוני גלגלתא שנתקנו ע"י חג"ת נה"י דעתיק. שמחג"ת שלו מאירים פנימית הראש דא"א, שהם ג' תקונים, גלגלתא, וחכמה סתימאה וקרומא דאוירא. ומנה"י דעתיק מאירים ד' תקונים שבחיצוניות הראש דא"א, שהם עמר נקי, ומצחא, פקיחו דעיינין, וב' נוקבי דפרדשקא, שה"ס החוטם.
וזה אמרו. בחד גלגלתא, שהוא כתר דא"א, ששם מאיר חסד דעתיק. הוא תקון הא' ובחינת ם דצל"ם שבחג"ת דעתיק. מלייא טלא דבדולחא, שהוא חכמה דא"א, ששם מאיר גבורה דעתיק, הוא תקון הב', ובחינת צ' דצלם דחג"ת דעתיק. קרומא דאוירא אזדכך וסתים, שהוא הקרום הסותם את חכמה דא"א שלא תתגלה לחוץ ממנו, ושם מאיר ת"ת דעתיק שהוא קו האמצעי, וזהו תקון ג', ובחינת ל' דצלם שבחג"ת דעתיק, שבו עומד המתקלא כנ"ל. וז"ש, אזדכך וסתים כי להיותו בחינת קו אמצעי ו ל דצלם, הרי הוא מיחד ב' הקוין זה בזה והחכמה מתתקנת בלבוש יקר דחסדים ויכולה להאיר בשלמות. וז"ש אזדכך, שהי' יוצאת מאויר שלה וחזרה להיות אור, (כנ"ל ב"א מ"ה ד"ה כד) כי ע"י המתקלא שבה נשלמה אור החכמה. ועכ"ז, וסתים, שלא נפתחה סתימתה הסותמת את החכמה דא"א, והוא מטעם הנ"ל שאע"פ שהמתקלא עומד בחג"ת מכל מקום אין שם רק מקום יציאת החכמה, ולא מקום גילוי לחכמה, וגילוי החכמה אינה אלא רק בנה"י. ע"כ נשארה שם החכמה סתומה ע"י הקרום, אע"פ שנזדכך והשלים אור החכמה. ומסבה הזו היה הכרח, שנהי"מ דעתיק ששם מקום גילוי החכמה יאיר עוד ד' תקונים בא"א, ואז מתגלה החכמה בתקון האחרון המכונה חוטמא, שהוא המלכות. וכבר ידעת שגם בנהי"מ יש מל"צ. וע"כ יש ב' בחינות נו"ה, א) מכונים נצח והוד הנסתרים להיותם בחינת ם' דצלם שבצ', והם ב' התקונים עמר נקי, שה"ס ב' אודנין, ורעוא דרעוין, שהוא המצח, והמצח ה"ס קו אמצעי בב' אודנין. ב) הם נצח והוד הנגלים, שהם בחינת ל דצלם דצ', ששם מתחיל הגילוי, הנקרא, אשגחא פקיחו דלא נאים. ותקון הד' ה"ס ב' נוקבי דפרדשקא, ששם מאירים יסוד ומלכות דעתיק, והם צ' דצלם שבצ', וע"כ שם מקום גילוי החכמה. וזכור שהכרח התחלקות של מל"צ, הוא מכח המתקלא, שמקום תליתה הוא ב ם', ומקום עמידתה הוא ב ל', ושם עודה מכוסה, ומקום גילויה הוא ב צ'.
וזה אמרו. אינון עמר נקי תליין בשקולא, שהם שערות דא"א העולים וצומחים מב' אודנין דא"א, שבהם מאירים נו"ה דעתיק הנסתרים, להיותם ם דצלם ד צ', שבהם אין ה י' יוצאת מאויר. ואויר הזה שב ם' נקרא אוירא דכיא, וע"כ מכונים השערות עמר נקי. ומשום שאין החכמה מתגלה שם, נמצאים הנצח והוד, שהם ימין ושמאל, שהם שקולים שוה בשוה. כי במקום שמתגלה החכמה, הוא מתארכת ומתגדלת על קו ימין עד שקו האמצעי צריך לשקול אותם בכח המסך דחירק שיהיו שוה בשוה. משא"כ כאן בנו"ה הנסתרים גם בבחינת השמאל מאירים רק חסדים, וע"כ הם שקולים. וז"ש תליין בשקולא, שבחינת הוד שבהם אינה ארוכה יותר מבחינת הנצח שבהם. והוא כמ"ש (באדרת נשא קכ"ח ע"ב) דלא נפיק נימא מנימא ושערא משערא. וזה הוא תקון הד'.
וז"ש, רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי, שהוא מצח דא"א, ששם מאיר יסוד דעתיק, שהוא קו האמצעי של נו"ה הנסתרים שלו. שבסבת הארת יסוד דעתיק שם נפנה המצח משערות, שהם כחות דין, ונתגלה בו רצון הרצונות. והוא תקון ה'. וז"ש, אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא שהוא עינים דא"א, שבהם מאירים נצח והוד הנגלים דעתיק, והוא ל דצלם ד צ', ששם מקום עמידת המתקלא ויציאת החכמה, אבל עוד לא מקום גילוי, וז"ש, אשגחותא דלתתא באשגחותא דנהירו דעלאה, השגחה, רומז על אור החכמה, הנקראת ראיה, ואומר, שהחכמה המתגלה למטה בחוטם דא"א, מקובלת מכאן, מעינים דא"א, שבהם מקום יציאת החכמה, להיותה בחי' ל דצלם ד צ'. כמבואר. והואתקון הששי דא"א. וזה אמרו, תרין נוקבין דפרדשקא דאתער רוחא לכלא, שהוא חוטם דא"א, שבו מאירים יסוד ומלכות דעתיק, שהם בחינת צ' דצלם שב צ'. וע"כ יש בחוטם ב' נקבים, כנגד הארת יסוד ומלכות דעתיק, ושם הוא מקום גילוי החכמה. וע"כ נקרא החוטם בשם פרדשקא, שפירושו ממלא מקום של השליט, משום שעיקר השולט על יציאת החכמה, הוא בעינים דא"א, שה"ס ל דצלם, אלא משום ששם אין מקום לגילוי, ששם בחינת ג"ר, ואין החכמה מתגלית אלא בכלים דו"ק, וע"כ נתגלתה בחוטם, שהוא ו"ק, ובחינת צ' דצלם ד צ'. נמצא, שהחוטם הוא פרדשקא, וממלא מקום של העינים. וזה הוא תקון השביעי.
והנך מוצא שמשום שעתיק רצה לגלות החכמה ע"י א"א הוכרחו ז' ספירות תחתונות חג"ת נהי"מ, לעשות ולתקן ז' תקוני גלגלתא הללו בא"א. שהם הארות ג' בחינות מל"צ שבחג"ת דעתיק, בפנימיות ראש דא"א, שהם גלגלתא וחכמה סתימאה ואוירא. וג' בחינות מל"צ שבנה"י דעתיק, והמלכות שלו, העושים ד' תקונים בחצוניות הראש, שהם עמר נקי, ורעוא דרעוין, ואשגחא פקיחא, וב' נוקבי דפרדשקא. שאין החכמה יכולה להתגלות אלא בתקון האחרון הזה. וז"ש דאתער רוחא לכלא, שממנו יוצא רוח החכמה לכל פרצופין התחתונים. (ועי' בתלמוד עשר ספירות שיעור י"ג מאות נ' עד אות צ"ב, ששם נתבארו ז' תיקוני גלגלתא האלו באריכות.)
פסקה ז
בראשית ברא וגו': בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ הם שש תיבות, כנגד חג"ת נה"י, ובראשית עליהן, שהיא בינה. כולם הן למטה בבינה ובז"א, והן תלויות ונמשכות מז' תיקוני גלגלתא, ומתפשטים עד היקר מכל יקר, שהוא י"ג תיקוני דיקנא דא"א, שמהם נמשך הכתוב הב' היתה תהו ובהו וגו' שבו י"ג תיבות, כמ"ש לפנינו. והמלה והארץ השניה, דהיינו והארץ שבה מתחיל הכתוב הב', אינה בחשבון י"ג תיבות אלו כמו שלמדנו, משום שיצאה מן אותה הארץ שנתקלקלה, בחטא של עצה"ד, שנתערב בה המלכות דמדת הדין הקשה, שכתוב מן האדמה אשר אררה ה'. וע"כ אינה בחשבון י"ג, והם מתחילים מן היתה, דהיינו היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח, אלקים, מרחפת, על, פני, המים, שהם י"ג תיבות, ואלו י"ג תיבות תלויות מן י"ג תקונים שביקר מכל יקר, שהוא הדיקנא דא"א. ומתבארים לפנינו להלן (מאות י"ד עד אות י"ח.)
פסקה ח
שיתא אלפי שנין וכו': ששת אלפים שנה שהעולם עומד תלויות ונמשכות בשש תבות הראשונות שהם, ברא אלקים את השמים ואת הארץ השביעי שהוא בינה, הוא עליהם, שמתגבר בלבדו, דהיינו המלה בראשית המוקדמת להם. ונחרב הכל בי"ב שעות, שכתוב, היתה תהו ובהו וגו'. השלשה עשר, יקים אותם הי"ב שעות ברחמים. ומתחדשים כבתחילה, וקמים שוב כל אלו הששה. משום שכתב ברא, ואח"כ כתוב, היתה, שמשמע שעתה כבר איננה, והוא כי היתה ודאי בששה אלפי שני, ולבסוף, באלף הז' היא תהו ובהו וחשך וגו', כי נחרבה. וז"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, דהיינו באלף הז'.
פירוש. נודע שלתקון העולם, שתף מדת הדין במדת הרחמים, דהיינו שהעלה המלכות לבינה, שעי"ז השיגו זו"ן מוחין וכלים מן הבינה ונתקיים העולם, ולולא זה לא היה העולם מתקיים (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) וז"ש שיתא אלפי שנין תליין בשיתא קדמאי, שה"ס חג"ת נה"י של ז"א שנמתקו בכלים דבינה, שע"כ המה חסרי המלכות, ועטרת יסוד שה"ס מפתחא, דהיינו מלכות מבחינת בינה, היא עומדת במקום מלכות האמיתית דמדת הדין. ז"ש שביעאה עלייהו דאתתקף בלחודוי, שבחינת המלכות, שהיא ספירה השביעית, הוא מבחינת בינה שהוא ממעל חג"ת נה"י, כי הבינה לבדה מתחזקת במלכות לקיים העולם בשתא אלפי שני ע"י כלים ואורות שלה. ועליה רומזת המלה, בראשית. ונודע, ששורש תקון זה דעלית המלכות בבינה, הקטנות והגדלות וכל מיני מוחין, יוצאים מי"ב תקונים שבדיקנא דא"א, עד ונקה, שהיא בחינת המלכות, שבחינתה עצמה גנוזה, אלא שמקבלת מן י"ב תקונים של הדיקנא, כמ"ש להלאה, וע"כ נאמר עליה ונקה לא ינקה, כי כל אלו האורות של י"ב התקונים הם מכלים ואורות דבינה ומבחינה זו נקראת ונקה, ולא מכלים של עצמה, שהם עוד בסוד לא ינקה. ובאלף הז' יחרבו כל אלו המוחין הנמשכים מן י"ב תקוני דיקנא. שז"ס חורבן העולם שיהיה באלף הז'. וז"ש ואתחריב כלא בתריסר שעתי, שכל מה שבתריסר שעתי, שהם י"ב תקונים דדיקנא הכוללים כל האורות והכלים דבי"ע יחרבו (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף ע"ט ד"ה בן איש חי. ודף פ"א ד"ה והענין ע"ש כל ההמשך) תליסר יקים לון ברחמי, שמזל י"ג, שנאמר עליה בשתא אלפי שני לא ינקה, כנ"ל הנה אז תקבל תקונה המוחלט (כנ"ל בהקסה"ז דף פ"א ד"ה והענין) כי הב"ן ישוב להיות ס"ג ע"ש בההמשך, ואז וקמו כל אינון שיתא, שכל המוחין דשתא אלפי שני יחזרו ויקומו. כמ"ש שם.
פסקה ט
גלופי דגליפין כחיזו וכו': חקיקות החקיקות הוא כמראה נחש ארוך ומתפשט לכאן ולכאן, הזנב הוא בראש, הראש מתאחד בכתפים, עובר וזועם שומר וגונז. אחד לאלף ימים קטנים מתגלה ההשגחה בתקונו. הסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו. ראשו נשבר במים של ים הגדול, שכתוב, שברת ראשי תנינים על המים. שנים היו, והוחזרו אחד, שכתוב, תנינם, חסר ה י' דלשון רבים, ואע"פ שכתוב ראשי הוא לשון יחיד, כמו שאתה אומר, ודמות על ראשי החיה רקיע. הרי שנאמר ראשי עם י' אע"פ שהיא ראש חיה יחידה, אף כאן בתנין, אע"פ שנאמר ראשי, הוא ראש של תנין אחד. קולטרא, פירושו השגחה, מלשון דעביד קומיס קליטר (וי"ר כ"ח) שפירושו ראש המשגיחים. בקטרוי, פירושו עשיה ותקון, מלשון, קטורי בירי (מועד קטן יוד ע"ב).
פירוש. המדובר הוא כאן, בסוד קו שמאל מבחינתו עצמו, שממנו נמשכים כל הדינים. ומדמהו לצורת תנין בים, ולצורת נחש ארוך להיותו נמשך מקו שמאל דבינה עד המלכות הנקראת ים. וע"כ הוא ארוך. ועוד, כיון שהחכמה מתגלית בקו שמאל, והחכמה נקראת ארוך, ע"כ קורא אותו, חויא אריך.
וזה אמרו. גלופי דגליפין, דהיינו קו שמאל שממנו כל החקיקות שהם הדינים. כחיזו דחויא אריך ומתפשט לכאן ולכאן, שהוא מתפשט לבינה ולמלכות, כנ"ל, וע"כ הוא ארוך מבינה עד מלכות. זנבא ברישא. הזנב שלו הוא בראש. כי בקו שמאל נהפכו המדרגות, כי הסדר הוא ג"ר בראש ו"ק לאחר כך בגוף, וגזרא דדינא בסיום, המכונה זנב, וכדי למחות הרשעים שהיו ממשיכים מג"ר דחכמה ממעלה למטה נעשה תקון בקו שמאל של הפיכת המדרגות שגזרא דדינא עלה למעלה באפן שהסיום והזנב נעשה לבחינת ראש, ואחר כך הו"ק ואח"כ לבסוף הג"ר, (כמ"ש לעיל פרשת וירא דף פ"ג ד"ה פנימיות ע"ש) הרי שזנבא ברישא. וז"ש, רישא אחיד אכתפין, שהראש שלו הוא בחינת כתפין, כלומר שנסתלקו ממנו הג"ר שהוא ראש, ולא נשאר ממנו רק בחינת ו"ק דחכמה שהוא נבחן לכתפין. אעבר וזעים. בשעה שעובר להשפיע חכמה הוא זועם בדינים, משום שאינו נגלה אלא על גזרא דדינא (כנ"ל וירא ס"ה ד"ה מה) בסו"ה בערב היא באה. נטיר וגניז. שעל ידי הזעם שלו שומר, שהרשעים לא יקרבו להמשיך ממנו, וגונז הג"ר דחכמה.
ונודע שהחכמה מכונה אלף ימים, ובחינת ו"ק דחכמה מכונה אלף ימים קטנים. והמלכות ה"ס אחד לאלף ימים אלו, ואין החכמה מתגלית בשום מדרגה אחרת זולתה. וז"ש, חד לאלף יומין זעירין, אתגליא קולטרא בקטרוי, שבמלכות, שה"ס אחד לאלף ימים קטנים, מתגלה ההשגחה, שה"ס חכמה, על ידי תקוניו ומשמיענו שחוץ ממנה אין החכמה מתגלה כלל, (כנ"ל בראשית א' דף רע"ו ד"ה ועוד כמה). ומלכות זו בשעה שהיא מגלית חכמה נקראת סנפיר, שהעולם עומד עליו. שאין קיום לעולם זולת על ידי חכמה זו שהיא מגלית, וז"ש, סנפירא בעדבוי שהסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו של מלכות זו שה"ס חד לאלף וכו' כמ"ש לעיל (ב"א י"ד ד"ה פירוש. ע"ש).
ונודע שבביאת קו האמצעי להכריע וליחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, הוא עושה ב' פעולות שמתחילה פועל במסך דמלכות דמדת הדין, ואח"כ פועל במלכות הממותקת במדת הרחמים, כנ"ל (פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש, ואין להכפיל הדברים). שבמסך דמדת הדין שמצמצום א' הרג את הנוקבא, ובמסך הממותק דמדת הרחמים מצמצום ב' מחץ ראשו של הזכר, דהיינו שמיעטו מג"ר דג"ר והעמידו על ו"ק דג"ר, כמ"ש לעיל (פרשת בא דף ט"ו ד"ה ביאור, ע"ש).
וזה אמרו. תרין הוו, חד אתחזרו, שמבחינת קו שמאל הנ"ל נמשכו ב' תנינים, שהם לויתן ובת זוגו, אבל בסבת המסך דחירק שהמשיך קו האמצעי סוד המלכות דמדת הדין נהרגה הנקבה, ונשאר תנין אחד, הזכר. אתבר רישיה במיין דימא רבא, דהיינו שנתמעט לבחינת ו"ק דג"ר, ע"י המסך דחירק שבקו אמצעי דצמצום ב' שהוא מלכות הממותקת שזה נבחן כמו שנשבר ראשו, דהיינו הג"ר שלו, ונעשה בו נקב, (כנ"ל פרשת בא דף י"ג ד"ה פירוש) שזסו"ה, שברת ראשי תנינים על המים. שהכונה על תנין הזכר הנ"ל. ואין לשאול שכתוב תנינים לשון רבים. שהרי תנינם חסר כתיב. שיורה על תנין אחד. וכן ראשי הוא כמו ראשי החיה, שהוא ג"כ לשון יחיד.
פסקה י
ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור: היינו שכתוב, כי הוא אמר ויהי, שכתוב אמירה בויהי, להראות, אשר ויהי, הוא בפני עצמו, והמלה יהי אור הוא בפני עצמו, כי יהי אור הוא אבא וקו ימין, ויהי אור הוא אמא וקו שמאל. ואח"כ חזרו ימין ושמאל להיות אחד, על ידי קו האמצעי, שה"ס ז"א שהכריע ביניהם בכח המסך דחירק, כנ"ל. ונתיחדו יהי עם ויהי ונעשה מהם צירוף יהו"י, כי האותיות השוות אינם נכפלות, יה"ו, ה"ס אבא ואמא וז"א המכריע ומיחדם. ו י' האחרונה שביהו"י, היא השכינה למטה, כמו ה' היא השכינה ובמשקל אחד נשקלו, כי י' ה"ס ה י' שנכנסה לאור י"ה ונעשה לאויר, דהיינו המלכות שעלתה לבינה (כמ"ש לעיל ב"א מ"ג ד"ה יהי) וע"כ היא השכינה כמו ה', ויהו"י הוא אחד כמו י"ה ו"ה. שפירושו, אבא ואמא וז"א והמלכות.
פסקה יא
והחיות רצוא ושוב: דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב. פירוש, כשהחיות, שה"ס הארות החכמה שבשמאל, הן ברצוא, להמשך ממעלה למטה הם פוגעים בדינים של קו אמצעי אז הם ושוב, שמחזירים הארתם ממטה למעלה, כדי להתיחד בחסדים. וז"ש וירא אלקים את האור כי טוב, שע"י קו האמצעי, נעשה האור טוב כי הוא שב ומתיחד עם הימין, וז"ש אמרו צדיק כי טוב, כי הצדיק הוא קו אמצעי שבנו"ה שהם ימין ושמאל ועושה אותה בבחינת טוב כנ"ל. פסוק זה וירא אלקים כי טוב, עולה במאזנים, שהוא קו האמצעי השוקל ומשוה ב' האורות ימין ושמאל שיהיו שוים ויתיחדו זה בזה, (כנ"ל אות ג' בסולם) אבל פסוק הראשון יהי אור ויהי אור היו הימין והשמאל בפני עצמם, שעוד לא נתיחדו במאזנים. וכולם חזרו לאחד אח"כ, ע"י קו האמצעי, שהאחות שה"ס חכמה, ומודע שה"ס בינה, הנרמזים ביהי אור ויהי אור כנ"ל, נכללו על ידו זה בזה, בסוד י"ה, שהוא חכמה ובינה, שהם כתרים האהובים המתחבקים. ומה שמכנה חו"ב אחתא ומודעתא, הוא בסו"ה, אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. שהחכמה נקראת אחות משום שאסורה עליו כאחותו, כמ"ש חז"ל, וכל החכמה המתגלה באצילות, הוא ע"י הדעת שבבינה שחזרה להיות חכמה, וע"כ נקראת הבינה מודע, ע"ש הדעת.
פסקה יב
שיתא נפקין מענפא וכו': שש ספירות חג"ת נה"י יוצאות מן הענף של שורש הגוף, שהוא לשון מדברת גדולות, כי הלשון היא ענף יוצא מפנימיות הגוף ממטה למעלה אל הפה דראש, והוא ספירת הדעת דהיינו קו האמצעי המכריע ומיחד חכמה ובינה, כנ"ל (משפטים אות תקכ"ט) ואומר שם שהוא פשיטותא דתפארת וכו' ע"ש בסלס). לשון הזה סתום בין יו"ד וה"א, שהם חכמה ובינה. שכתוב, זה יאמר להוי"ה אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו להוי"ה ובשם ישראל יכנה. יכנה ממש. זה יאמר לה' אני, הוא האחות, דהיינו חכמה בסוד שאסורה כאחותו, שאין בה השגה. וזה יקרא בשם יעקב, היינו מודע, שהיא בינה, שבה מתחיל הארת החכמה, וע"כ נאמר בשם יעקב, כי בשם, פירושו השגה. וזה יכתוב לה', הוא דעת, ובשם ישראל יכנה, היא התפשטות הדעת לז"א, שאז נקרא ז"א ישראל. דהיינו יכנה ממש כנ"ל. והכל נאמר ביה"ו. דהיינו בחכמה בינה דעת כמבואר. הכל כל ג' אלו, חכמה בינה דעת, כלול בלשון הסתום באמא, שהדעת המכריע בין ב' קוין חכמה בינה שבאמא, כולל בעצמו חב"ד, כי נפתחה ממנו, ויוצא ממנה. אבא ישב בראש אמא באמצע, ומתכסה מכאן ומכאן, אוי למי שמגלה ערותם.
פירוש. כיון שב' קוין דאמא היו במחלוקת והיתה משום זה בסוד ם סתומה ולא נפתחה מסתימתה אלא על ידי הלשון שה"ס קו האמצעי, שעל ידו האירו בה ג' קוין חב"ד, ונודע שכל האורות שהתחתון גורם לעליון זוכה בהם התחתון. כמ"ש לעיל, דכיון דתלת דאמא מחד נפקי, שיוצאים מדעת שה"ס ז"א שעלה בסוד קו האמצעי לאמא לבחינת קו אמצעי ע"כ חד בתלת קיימא, זוכה הדעת בג' מוחין חב"ד אלו, ויוצאים ומתפשטים לז"א למטה. (כנ"ל בראשית א' דף רפ"ז ד"ה תלת) וז"ש, דהא אתפתחת ליה, שאמא נפתחה מן הדעת שהוא הלשון וע"כ כלא כלילן בלישן סתים לאמא, שהוא דעת. דנפיק מינה, שהוא יוצא עם חב"ד אלו למקומו בז"א עצמו. ומה שמכנהו לישן סתים, הוא משום שהוא סותם הג"ר דקו שמאל דבינה, שממעט ממנו הג"ר דג"ר כנודע. ומה שמכנה את הדעת ענפא דשרשא דגופא, הוא משום שהדעת הוא באמת ז"א שנקרא גוף, שעלה למ"ן לאמא, וז"א מכונה גוף, וע"כ נבחן לענף יוצא בראש מן שורש הגוף, שהוא ז"א.
וזה אמרו, אבא יתיב ברישא, שהוא נקרא או"א עלאין, והוא י' דהויה. אמא באמצעיתא, שהיא נקראת ישסו"ת, והיא ה' דהויה, וז"א שה"ס ו' דהויה הוא למטה, ומתכסיא מכאן ומכאן, שהחכמה שבאמא מתכסה מצד מעלה מאו"א עלאין, שהם חסדים מכוסים לגמרי מהארת חכמה, ומצד מטה מז"א, שגם הוא סוד חסדים מכוסים. וע"כ ווי למאן דגלי ערייתהון, דהיינו מי שרוצה לגלות ולהמשיך החכמה שבקו שמאל דאמא ממעלה למטה, שגורם בזה להפריד או"א עלאין מישסו"ת דהיינו פירוד בין י"ה, ופירוד בין י"ה אל הו', וענשו מרובה.
פסקה יג
ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים: רומז שהזכר שהוא ז"א, ישלוט על על הנקבה, שהיא המלכות, שע"כ נקרא הזכר, מאור הגדול, והנוקבא מאור הקטן, שכתוב, וצדיק יסוד עולם, שהצדיק שהוא יסוד דז"א הוא היסוד של המלכות שנקראת עולם שמשמע, שלולא הצדיק לא היה קיום לעולם, וע"כ שולט עליה. ומפרש למה הוא כך. ואומר, הי' שהוא חכמה ואו"א עלאין, האירה בשתי ההין, והאירה ועיברה את ה ה' ראשונה עם הנוקבא. ואח"כ נתיחדה ה י' בפני עצמה, שנבדלה מן ה ה' ועלתה במדרגותיה למעלה למעלה, ונתחשכה הנוקבא. ואמא האירה ונתפתחה בשעריה. ובא המפתח הכולל שש ספירות, שהוא ז"א, ומכסה הפתח דאמא. ונתאחד למטה, עם זו ועם זו, דהיינו עם הנוקבא ועם אמא. אוי למי שמגלה הפתח.
פירוש. נודע שמכח עלית המלכות לבינה בכל מדרגה, נבקעו כל המדרגות לב' חצאים, שכו"ח נשארו במדרגה ובינה ותו"מ נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. (כנ"ל ב"א דף ד' ד"ה ביאור) ואח"כ לעת גדלות, יורדת המלכות מבינה בכל מדרגה, וג' ספירות בינה ותו"מ, שנפלו לתחתונה חוזרים ועולים למדרגתם (כנ"ל ב"א דף ר"צ ד"ה בגין) ולוקחים עמהם גם את התחתונה שהיו מלובשים בהם בשעת הנפילה, שעי"ז עולה כל תחתון לעליון, ומקבל האור דעליון, שזה הוא סוד העיבור (כנ"ל ב"א דף מ"ב ד"ה פירוש).
וכבר ידעת, שה י' ה"ס חכמה, וכן היא או"א עלאין. וה ה' ה"ס בינה, וכן ה"ס ישסו"ת. ונמצא שבעת ירידת הפרסאות, דהיינו המלכות, מכל מדרגה, הבינה ותו"מ דכל מדרגה חוזרות למקומם ומעלים עמהם גם המדרגה התחתונה, אל העליונה, נמצא שבינה, ותו"מ של ה י' חזרו אליה, והעלו עמהם גם מדרגת ה' אל מדרגת ה י', ונעשו אחד. וכן על דרך זה חזרו בינה ותו"מ של ה ה', והעלו עמהם גם מדרגת ו"ה, שהם זו"ן אל ה ה', ונעשו אחד עם ה ה', אשר ה י' כבר מחוברת עמה. ונמצא בזה, שה י' מאירה לב', ההין, ביחד, כי ה' תחתונה שהיא מלכות כבר נתדבקה באמא, שהיא ה' ראשונה, והארה זו נבחנת לעבור. וז"ש, נהיר י' בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא. שה י' מאירה ומעברה את הנוקבא. אמנם גם ה ו', שהיא ז"א דבוקה באמא, כנ"ל, ונבחן, אשר ה ו' דבוקה בקו ימין דאמא, וה ה' דבוקה בקו שמאל דאמא.
ונודע, שעם עלית בינה ותו"מ דכל מדרגה, שנעשו השמאל של המדרגה, נתעוררה מחלוקת בין ימין לשמאל, ונעשה פירוד ביניהם. (כנ"ל ב"א דף נ"ז ד"ה וזה) ואז נעשה פרוד בין י"ה, שה י' שכולה ימין, נבדלה לעצמה ועלתה למעלה, וז"ש אתייחד י' בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. והנוקבא הדבוקה בקו שמאל דאמא, נחשכה לגמרי, כי אין החכמה שבשמאל יכולה להאיר בלי התלבשות בחסדים שבימין, (כנ"ל ב"א דף רמ"ז ד"ה ימא דקאפו) וז"ש אתחשכא נוקבא, שלהיותה בחינת שמאל בלי ימין. היא נקבעה להיות תמיד בסוד החושך. כי ע"כ ה"ס לילה. ואח"כ הכריע ז"א אשר שם, באמא, את ב' קוין ימין ושמאל שבאמא, ונעשה בה סוד הדעת, ואז חזרה והאירה. וז"ש ואתנהירת אמא ומתפתחא בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית, שהוא ז"א, ומכסיא פתחהא, דהיינו אחר הכרעת ז"א, שהוא מפתחא דכליל שית, את ב' הקוין שלה שאז חזרה ה י' להאיר ב ה', וה' ספירות כח"ב תו"מ שלה שכל אחת כוללת עשר, נעשו לנ' שערי בינה. ונודע ששער האחרון מבחינת הכלים דאמא, הוא גנוז במלכות דאמא, וה"ס מנעולא, ושער הנ' הבלתי מושג, (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף מ"ו ד"ה חד.) וע"כ הוא צריך כיסוי וגניזא. (כנ"ל בהקסה"ז דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב'). וע"כ נה"י דאמא מתלבשת בז"א, וז"א מכסה אותם. ואחיד לתתא. במלכות להאי ולהאי, בבינה ומלכות, שנתאחד בבינה להיותו מכריע בין ב' קוין שלה, והוא מלביש נה"י שלה, ונתאחד במלכות שמזדווג עמה ומאיר אליה מג' קוין שלו. ווי למאן דגלי פתחהא, כי כשהמנעולא שהיא המלכות דמדת הדין שבשער האחרון דאמא, מתגלה, הוא אובד כל הארותיו (כנ"ל ויצא י"ג ד"ה סתרא) ועונשו גדול מאד. והנה נתבאר בזה, שהמלכות נחשכה, וצריכה לז"א שיאיר אליה, ומטעם זה שליט דכר בנוקבא, וזהו שרצה להשמיענו.
פסקה יד
פרקא תניינא דיקנא מהימנותא וכו': פרק השני. בו מתבאר זקן האמונה. כלומר שהמלכות הנקראת אמונה מקבלת ממנו כל תקוניה עד גמר התקון. הזקן אינו נזכר בתורה ובנביאים וכתובים, שכתוב עיני ה' אזני ה' וכן לחייו כערוגת הבושם, אבל זקן אינו נזכר. משום שהוא היקר מכל. והוא יוצא מן האזנים, שמשם הזקן מתחיל, ומקפת מסביב צורת הפנים, שעולה ויורד חוט לבן מסביב פניו. כלומר שהזקן בכללו, נראה כמו חוט לבן עם שערות לבנות, שמסבבות הפנים שמהן, עולות, שמאירות ממטה למעלה, ומהן, יורדות, שמאירות ממעלה למטה. והוא מתבאר בשלשה עשר תקונים. כמ"ש לפנינו. בוסיטא דאנפוי, פירושו צורת הפנים, כמ"ש באדרת נשא קכ"ח.
פסקה טו
ביקירא דביקירותא ההיא וכו': ביקר מכל יקר ההוא, דהיינו הזקן, כתוב, לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ז"א מכונה אדם ויסוד ז"א מכונה איש. אדם לחוץ מא"א הוא, שז"א הנקרא אדם מלביש את א"א מבחוץ מטבורו ולמטה, ומכ"ש איש, שהוא יסוד דז"א, שהוא אפילו מחוץ לז"א. כי נה"י הם לבר מגופא כל שכן שהוא מחוץ לא"א, ולפיכך אין להם התכללות בדיקנא זו דא"א. בשלשה עשר עינות מבועים מתבאר הזקן, ורק ארבעה תקונים מהם נשתמרו, שלא ישפיעו למטה לז"א, ותשעה תקונים מהם משקים את הגוף, שהוא ז"א.
פסקה טז
מקמי פתחא דאודנין וכו': תקון ראשון הוא, שמלפני הפתח של האזנים התחיל היקר, שהוא הזקן, להתתקן, דהיינו מכנגד נקבי האזנים, ויורד ביופי למטה, עד תחילת השפתים. ב) השערות שבראש השפתים, מראש הזה שבשפה הימנית, לראש הזה, שבשפה השמאלית. ג) נמצא דרך הפנוי משערות, היוצא תחת ב' נקבי החוטם להעביר הפשעים, שכתוב ותפארתו עבור על פשע. ד) השערות שמתחת השפתים שהשערות חוזרים להיות ראש אחר. ה) דרך אחר פנוי משערות יוצא תחתיו, דהיינו באמצע השערות שבשפה התחתונה. ו) מנחת בשמים, דהיינו שערות, חופה, על הפנים, מלמטה עד ראש שפה עלאה. ז) ב' תפוחים, דהיינו לחיים הפנוים משערות, נראים, להאיר הנרות. ח) מזל הכל, היינו השערות הנמשכות התלויות עד הלב. בו תלוים העליונים והתחתונים. והיינו השטח העליון של הדיקנא, שנקרא מזל עליון.
ביאור הדברים. תחלה צריכים לדעת סוד השערות מה הם. והענין הוא, כי נודע שאעפ"י שפרצופי אצילות הם בבחינת ו"ק דחכמה, עכ"ז אי אפשר שתצא ו"ק דחכמה בלי הג"ר. אלא תחילה יוצא בהם גם הג"ר דחכמה, ואח"כ מסתלקות הג"ר מהם ונשארים בו"ק דחכמה. (כנ"ל בראשית א' דף פ' ד"ה אמנם) והנה האו"ח שהיה מלביש לג"ר אלו לא נסתלק עמהם אלא נשאר בראש, ומחמת עוביותו, מכה שנשאר ריק מן האור שלו, לא היה יכול להשאר בפנימיות הכלים, ויצא לחוץ בבחינת מותרי מוחא, ונחלק כמו הסדר דצמצום ב', אשר כתר וחכמה שבהם עלו ונאחזו בגלגלתא. שהיא בחינת ם' דצלם, וע"כ מכנה אותם הספרא דצניעותא לעיל (באות ו') עמר נקי, שהמסך נמצא ממטה להם בסיום הגלגלתא, ואין כח במסך להעלות דינים למעלה ממקום מציאותו. וג' בחינות בינה ותו"מ שלו מתתקנים מחכמה סתימאה דא"א, והם נאחזים אחר סיום הגלגלתא, דהיינו בלחי התחתון, שהוא בחינת זו"ן דראש. אמנם לפי שב' רישין דא"א, גלגלתא וחכמה סתימאה כלולים זה מזה, יש בכל אחד מהם ב' הבחינות נמצא שגם חכמה סתימאה כלולה מגלגלתא, וע"כ מאיר בדיקנא גם הגלגלתא שבחכמה סתימאה. וח' תקונים הראשונים, הם מהארות חכמה סתימאה וה' האחרונים הם מגלגלתא.
ומתוך שחכמה סתימאה דא"א נעלמה ונסתמה, נמצאת הדיקנא דא"א, שמקבל ממנה שהוא המשפיע כל מדרגות המוחין לפרצופי אצילות. והם מקבלים ממנו אותם הסדרים שנסדרו בי"ג תקונים של הדיקנא. ונבאר תחילה ח' תקוני דיקנא הנמשכים מחכמה סתימאה. ותדע, שהם סדר ג' בחינות נרנח"י של נפש רוח נשמה, והכללות שלהם.
מקום התחלת הדיקנא הוא בתחילת לחי התחתון, אחר שנסתיימו שערות רישא בפאתי הראש בסיום עצם הגלגלתא, שמקום זה מכוון נגד נקבי האזן. וזהו תקון הא' של הדיקנא. וז"ש מקמי פתחא דאודנין שארי יקירו לאתתקן, ששם שורש הדיקנא שנתתקנה להיות בלחי התחתון כנ"ל. ותקון הב' הוא לעלות לבינה בבחינת עבור. וז"ש נחית בשפירו ברישא דשפוון מהאי רישא להאי רישא, כי השערות נמשכות מלחי התחתון, שמקמי פתחא דאודנין, שהם זו"ן, ועולות על השפה העליונה, שהוא מקום לחי העליון, ובחינת גלגלתא, שהוא בינה, ונבחן זה לבחינת עיבור שערות דיקנא שהם זו"ן, בבחינת שפה עלאה, שהיא בינה. והם מקבלים שם בזה, בחינת ו"ק דעיבור, הנקרא נ"ר דנפש. ואחר זה, נמשך רוח החכמה מב' נקבי החוטם, ששם מקום גילוי החכמה (כנ"ל אות ו). להשערות דשפה העליונה, ועושה שם דרך באמצע שערות השפה, שהוא פנוי משערות, כי החכמה מסלקת כל הדינים. וז"ש, ארחא דנפיק תחות תרין נוקבין דפרדשקא, שהרוח של החוטם, שהוא חכמה, מטהר את הדרך מן השערות. לאעברא חובה, כי סליחת עונות נמשכות מהארת החכמה. (כנ"ל פרשת נח דף מ"ב ד"ה ות"ח) והארת חכמה זו, היא בחי' ג"ר דעיבור, דהיינו נשמה חיה יחידה דנפש. והוא תקון ג'.
אחר זה מגיע זמן הלידה שבשערות דבחינת זו"ן שנתעברו בבינה, שהיא שערות שפה העליונה, יוצאות ויורדות למקומם, שהוא לחי התחתון, דהיינו תחת שפה התחתונה. וז"ש, תחות שפוון אסחר שערא לרישא אחרא, שהשערות שהיו בשפה עלאה נמשכו ובאו למקומם בלחי התחתון ונעשה שם שערות שפה אחרת, שהוא בחינת שערות זו"ן עצמם, ובהתפשטות הזו שמתחת השפה תתאה, קנו בחינת ו"ק דרוח, דהיינו נפש רוח דרוח. והוא תקון הד'. ואחר זה נמשך רוח החכמה מב' נקבי החוטם, דרך ארחא דשפה עלאה ועבר על השערות שמתחת שפה תתאה, ועשה שם דרך פנוי משערות כמו בשפה עלאה, וז"ש ארחא אחרא נפיק תחותוי, והארת חכמה שבדרך הזה, ה"ס ג"ר דרוח, דהיינו יחידה חיה נשמה של הרוח. והוא תקון החמשי.
אחר זה נעשה שוב עבור לבחינת נשמה, ועלו שוב השערות שבלחי התחתון אל השפה העליונה, שהיא מקום סיום. גלגלתא ובחינת בינה. וקבלה שם תחילה ו"ק דנשמה, דהיינו נפש רוח דנשמה. וז"ש חפי תקרובתא דבוסמא, שכן נקראת הדיקנא, על שם הכתוב, ולחייו כערוגות הבשם, לרישא דלעילא, דהיינו לשפה עלאה, וקבלה שם בחינת ו"ק דנשמה, והוא תקון הששי. אחר זה נתגלה רוח החכמה בבחינת פנים, בסוד ב' תפוחי הפנים שזו היא בחינת ג"ר דנשמה, דהיינו יחידה חיה נשמה של הנשמה. וז"ש, תרין תפוחין אתחזן לאנהרא בוצינין, כדי להאיר הספירות, המכונות בוצינין בבחי' ג"ר. שז"ס חכמת אדם תאיר פניו. וזהו תקון השביעי. ואחר זה, נמשכים הו"ק דנשמה והארות הג"ר דנשמה, למטה למקומם בלחי התחתון, וז"ש מזלא דכלא תליא עד לבא, שהוא הכולל של כל התקונים הקודמים. ביה תלין עלאין ותתאין כי כל המוחין דאצילות נמשכים ממנו. והוא תקון השמיני. ונתבארו ח' תקוני דיקנא המאירים מח"ס.
פסקה יז
אינון דתליין לא וכו': תקון התשיעי הוא, אלו השערות הקצרות התלויות בין השערות דשטח העליון דדיקנא אינן יוצאות זו מזו. שכולן שוות. תקון העשירי הוא שערות קצרות המכסות על הגרון סמוך אל הדיקנא היקר. תקון אחד עשר הוא, שערות גדולות משוערים בשיעור שלם. התלויות על הגרון. תקון שנים עשר הוא, שהשפתים, נפנו משערות מכל צד. אשרי למי שנושק מאלו הנשיקות. תקון שלשה עשר הוא, שבמזל ההוא של הכל, נמשכים י"ג נהרות שמן של אפרסמון הטהור. הכל נמצא במזל הזה, והוא סתום. והיינו שטח התחתון של הדיקנא, שנקרא מזל תחתון.
פירוש. אחר שביאר ח' תקוני דיקנא הנמשכים מהארות חכמה סתימתה, מבאר כאן ה' תקוני דיקנא הנמשכים מגלגלתא. וההפרש ביניהם רב הוא, כי החכמה סתימאה אע"פ שנסתמה, נסתמה רק מבחינת חכמה שבה, אבל בינה ותו"מ שבה מאירים לח' תקוני דיקנא. וע"כ יש בהם ג"ר, כי בינה זו חזרה להיות חכמה כנודע. מה שאין כן הגלגלתא, שהיא נתקנה בבחינת ם' דצלם, ואין בה חכמה, אלא חסדים מכוסים, שהם בחינת אוירא דכיא, דהיינו קומת רוח, והיא חסירה ג"ר, ונמצא שגם ה' תקוני דיקנא הנמשכים ממנה הם ג"כ חסרי ג"ר. ומסבה זו, נתלו הח' תקוני דיקנא על הלחי התחתון, שאע"פ שנפסק מראש, הוא רק מבחינת העצמות, שהוא חכמה, אבל מבחינת גידין ובשר ועור, הרומזים לבינה ותו"מ הוא מחובר עם הראש. מה שאין כן ה' תקונים תחתונים הנמשכים מגלגלתא, הם תלוים בגרון, שאפילו מבחינת גידין בשר ועצמות הוא נבדל לבחינת גוף, דהיינו לנפש רוח, וחסר ג"ר.
וכשנצמחו שערות מכח הגלגלתא הנה תקון הראשון שבהם, היא העיבור בבחינת בינה, וז"ש, אינון דתליין לא נפקין דא מן דא, שאלו שערות הקצרות התלויות בין שערות הארוכות דשטח העליון דדיקנא, אינם יוצאות זה מזה, כלומר שאינם יוצאות ונמשכות משערות הארוכות דדיקנא, כי הן נמשכות מחכמה סתימאה ואלו שערות הקצרות נמשכות מגלגלתא, כנ"ל. והמה שם רק לתקון העיבור בבחינת בינה. ומקבלים שם בחינת נפש. וזה הוא תקון התשיעי.
ואחר זה יורדות משם למקומם, דהיינו לגרון, ויוצאים תחילה בבחינת נפש דרוח, וז"ש חפיין זעירין על גרונא דיקירו. ששערות קטנות צומחות ומכסות על הגרון. וזה הוא תקון העשירי. ואחר זה יוצאים בבחינת רוח דרוח. וז"ש, רברבין מתשערין בשיעורא שלים, ואלו שערות הגדולות תלויות ג"כ בגרון. וזהו תקון האחד עשרה. ואח"ז נמשך מגלגלתא בחינת אוירא דכיא, שאע"פ שהם חסדים הם חשובים יותר מחכמה, להיותם למעלה מחכמה, וע"כ הם מפנים השערות מן השפתים במקום שנושקים. וז"ש שפוון אתפנון מכל סטרין, וזהו תקון הי"ב.
ואחר זה יוצא הכללות של כל י"ב תקוני דיקנא, כלומר, שהיא בחינת מלכות המקבלת מכולם. וז"ש, בההיא מזלא דכלא נגדין י"ג משיחין דאפרסמונא דכיא, והיינו שטח התחתון של הדיקנא הדבוק בגרון. שהתחתונים ממנו מקבלים כל המוחין ממזל הזה, וז"ש כלא בהאי מזלא שכיח וסתים. שמזל התחתון כולל ב' נקודות שהם מפתחא ומנעולא, ומצד המפתחא הוא שכיח, ומצד המנעולא הוא סתים. שזה סוד שנקרא, ונקה לא ינקה. (ובתלמוד עשר ספירות שיעור י"ג מאות ר"ד עד אות ר"כ נתבאר י"ג ת"ד דא"א באורך ובלוח התשובות שם באות קנ"ב ובאות קנ"ז עש"ה).
פסקה יח
בזמנא דמטא תשרי וכו': בזמן שהגיע תשרי, שהוא חדש הז', נמצאים אלו י"ג תיקונים בעולם העליון, שהוא בינה, ונפתחים שם י"ג שערי הרחמים. בעת ההוא, כתוב, דרשו את ה' בהמצאו.
פסקה יט
ויאמר אלקים תדשא וגו': היינו שכתוב, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. כתוב, אדני הוי"ה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך. כאן השם הוי"ה שלם בצדדיו, דהיינו שמאיר בצד ימין ובצד שמאל יחד, שע"כ כתוב אדנ"י הויה, וכן את גדלך וכאן בהתעוררות הזה של הארץ, אינו שלם. שמאיר רק צד שמאל, בלי צד הימין.
פירוש. כשהנוקבא היא בבחינת מחזה ולמעלה דז"א, שמלבשת קו שמאל דאמא לבד, אז היא בבחינת ד' דאחד, והיא יבשה, שאינה עושה פירות. אלא אחר כך שירדה לבחינת מחזה ולמטה דז"א ומקבלת מז"א שהוא קו אמצעי, אז מה דהות יבשה, כשהיתה בבחינת מחזה ולמעלה דז"א, אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין. (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר אות ר"ו, וע"ש בהסולם) כי קו האמצעי מתקן אותה להאיר מב' הצדדים. אבל כל עוד שקבלה מאמא, מקו שמאל לבד, היתה יבשה ובחינת חורבן, כי החכמה שבשמאל אינה מאירה בלי חסדים שבימין, ונמשך ממנה אז, דינים ועונשים. ובעת ההיא שהיתה הנוקבא מחזה ולמעלה בבחינת הדינים דשמאל, אמר הקב"ה תדשא הארץ דשא, וגו' דהיינו שתרד למחזה ולמטה, ותהיה ארץ מוציאה פירות.
וזה אמרו, ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו' היינו שכתוב ועניתם את נפשותיכם וגו'. כלומר, שתדשא הארץ דשא הוא אותו הענין כמו ועניתם את נפשותיכם וגו'. כי ביום הכפורים עולה הנוקבא לקו שמאל דאמא ומקבלת שם חכמה בלי חסדים, הגורם עינוי נפש להנוקבא, כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה וגורמת דינים. אמנם אח"כ כשיורדת למטה מחזה ומתתקנת ממנו, אז מתלבשת חכמה זו, שקבלה מקודם לכן מאמא, בחסדים דז"א, ומאירה בכל השלמות. ואם לא היתה מקבלת החכמה מאמא מקו שמאל לבד הגורמת לעינוי נפש, אז לא היה לה ג"ר לעולם כי בהיותה למטה מחזה, אינה ראויה לקבל חכמה. וזסו"ה, ועניתם את נפשותיכם וגו'. כי ע"י קבלתינו את עינוי נפש הזה עלינו, שיש לנוקבא בסבת עליתה לקו שמאל דאמא, יש לנו חלק בג"ר שהנוקבא מקבלת אח"כ מז"א אחר ירידתה למטה מחזה, שהחכמה שקבלה מקודם לכן מאמא, מתלבשת עתה בחסדים דז"א, ונעשים לג"ר. וזסו"ה כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמיה, כי אין לה חלק במוחין דג"ר שהנוקבא ממשיכה אח"כ. הרי שענין ההתעוררות של תדשא הארץ דשא וגו', וענין ועניתם את נפשותיכם וגו' הם ענין אחד, ששניהם נוהגים בזמן שהנוקבא מקבלת מקו שמאל דאמא.
וזה אמרו, אדני הויה אתה החלות וגו' הויה שלים בסטרוי, דהיינו ששלם בב' הצדדים ימין ושמאל, שזהו שלמות. והכא ברחישותא דא דארעא לא שלים, כי ההתעוררות להוציא פירות היתה בעת שקבלה רק מצד שמאל דאמא, שהיתה יבשה וחרבה, והיתה לא שלים. רחישותא, פירושו התעוררות, מלשון רחש לבי דבר טוב. (תהלים מ"ה).
פסקה כ
יהי לא כתיב וכו': יהי דשא ועשב, לא כתוב כאן, שאנו קורים בו י' עליונה ו י' תחתונה, בסו"ה וייצר, עם ב' יודין ש י' עליונה הוא חכמה עלאה, ו י' תחתונה הוא חכמה תתאה, דהיינו הנוקבא, (כנ"ל בראשית א' דף ר"ז ד"ה פירוש). שה"ס ב' יודין דראש וסוף של הצירוף יאהדונה"י ע"ש יה"י יש בו י' עליונה, ו י' תחתונה, ה' ביניהם, שה ה' ה"ס בינה, אשר י' תחתונה מקבלת ממנה חכמה. וזהו כלל של שלימות, כי אז מקבלת חכמה, שהיא שלמה, ולא לכל צד, אלא רק משמאל לבד. וע"כ נעקר שם הזה, דהיינו הנוקבא המכונה שם, ונשתל באחר. דהיינו שנעקרה מלמעלה מחזה דז"א מן המקום שמקבלת רק משמאל דאמא, אל למטה מחה דז"א, לקבל ממנו חסדים. שכתוב, ויטע ה' אלקים גן וגו', דהיינו שנטעו במקום למטה מחזה דז"א.
פסקה כא
ה' בין יוד ליוד וכו': דרך אחר ה ה' הכתובה בין י' לי' דיה"י, רומזת על נשיבת רוח חכמה מחוטם דא"א, לז"א. ואע"פ שז"א הוא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, עכ"ז, בלא רוח חכמה אינו מתקיים. כי כל עוד שאין בו חכמה הוא ו"ק בלי ראש. ב ה' זו הרומזת לחוטם דא"א, נשתכללו ה' עליונה דשם הויה וה' תחתונה דשם הויה, דהיינו שה' עליונה שהיא בינה מקבלת חכמה בקו שמאל שלה, מחוטם דא"א ומשפעת לה' תחתונה, שהיא הנוקבא. ואז ב' ההין הן ביחד, שכתוב, אהה אדני אלקים שרומז, שבכל מקום שב' ההין הם יחדיו, דהיינו שה' תחתונה מקבלת חכמה מקו שמאל ד ה' עליונה, נאמר עליה אהה, שהוא רומז לעת צרה, כי הנוקבא היא אז, בצרה שהיא חרבה ויבשה כנ"ל.
פסקה כב
בקטפוי דקטפין ברוחא וכו': באשכול האשכולות, ברוח של המאזנים, שהוא ז"א, שבו המתקלא כנ"ל, ונקרא אשכול, כמ"ש, אשכול הכופר דודי לי, יש יה"ו, ומפרש. י' העליונה, שהיא או"א שנקרא אבא, נתעטרה בקשר עתיק, שהוא קרום העליון דאזדכך וסתים, דהיינו תקון ג' דז' תקוני גלגלתא דא"א. ה' עליונה, שהיא ישסו"ת, שנקראו אמא שנתעטרה ברוח של ב' נוקבי דפרדשקא שיצא להחיות. דהיינו להשפיע חכמה הנקרא חיים שהוא תקון ז' דז' תקוני גלגלתא דא"א. ו' עליונה, שהוא קו אמצעי ודעת, שבו ניצוץ הקשה, דהיינו המסך דחירק (כנ"ל לך י"ג ד"ה נתבאר) שנתעטר בצדדיו, דהיינו שמכריע בין ב' צדדים, ימין ושמאל שבאמא, ומקבל משם ג"ר המכונים עטרה. מתפשטים האותיות יה"ו אחר כך ונכללים בז"א. בסוד תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא, (כנ"ל ב"א אות שס"ג) כמו שיה"ו שורים בגלגלתא דא"א, כנ"ל, נמצאים מתפשטים בכל גוף דא"א, דהיינו ז"ת חג"ת נהי"מ שלו לשכלל הכל, כי עליהם מלביש או"א וישסו"ת וזו"ן. כאשר אלו האותיות יה"ו, תלויות, דהיינו שהמ סתומות, הם בעמר נקי, שהוא תקון ה' דז' תקוני גלגלתא. וכשהן מתגלות לז"א, מתישבים בו אלו האותיות יה"ו ונקרא בהן. קטפוי, פירושו אשכולות, מלשון (חזינהו להני קטופי כתובות קי"ב ע"א).
פסקה כג
יוד דעתיקא סתים וכו': היוד דהוי"ה שבעתיק, סתום בעטרותיו, שהמלכות אינה יוצאת מבינה שלו וסותמת אותו, משום שהשמאל נמצא, שאין לו תקון אלא במתקלא, והמתקלא מחויב לתלות בראש עתיק, (כנ"ל אות ה') שהיא המלכות שסותמת אותו. וכן הוא בכל הראשים, וה י' היא תמיד בחינת ראש. ה"ה נתפתחה ב ה' האחרת, דהיינו ב ה' של ז"א, שבו מקום הגילוי כנ"ל בדבור הסמוך. וע"כ אות המילוי של ה', הוא ג"כ ה, דהיינו ה"ה. והיא מנוקבת בב' נקבות, כי גם ה' אחרונה, שהיא המלכות נכללה בה, ונמצאת בתקונים, שלעת גדלות יורדת ממנה המלכות, והיא מתגלית בחכמה, ולא בה עצמה אלא בז"א. ו"ו נתפתחה ב ו' אחרת שבז"א שכתוב, הולך לדודי למישרים, שהתקונים שלמעלה הולכים לדודי, שהוא ז"א. שבו ניצוץ הקשה, שהוא מסך דחירק כנ"ל, כדי לכסות הפתח של אמא, (כנ"ל אות י"ג) וע"כ אות המילוי של ה ו' הוא ב ו' אחרת. כזה, וו.
פסקה כד
ו' לעילא ו' לתתא וכו': נמצא שיש ו' למעלה בראש, ויש ו' למטה בז"א, יש ה' למעלה בראש, ויש ה' למטה בז"א. שמשום זה הן נכפלות במילוי, כנ"ל בסמוך, כי למעלה הן נסתרות ולמטה מתגלות י' למעלה, ובה לא נשתתף י' אחרת, כמו באותיות ה"ה ו"ו, ואינה עולה עמה במבטא, חוץ מרמז שנרמז, כי המילוי ו"ד שביוד, היא בגימטריא י', שהיא רמז שיש בכללה גם י' שניה למטה. היינו כשנתגלו ב י' שנים, שהם אבא ואמא עלאין, ומתחברים במדרגה אחת, דהיינו בשביל דאבא, ששם דעת הנעלם, (כנ"ל משפטים אות תקכ"ח) בהתרגשות אחת כדי להפרד מן השמאל, כנ"ל בדבור הסמוך. וזהו ו"ד הכלולות ביוד. שה י' הוא אבא עלאה וה ו"ד הן אמא עלאה. אוי כשנסתלק אבא, שהוא י' וה ו"ד מתגלית.
פסקה כה
אינון בוסמין דטיפסא וכו': אלו הבשמים, דהיינו הארות החכמה שנקראת בשמים וריח, של החקיקות האדומות, שהם כל הבחינות של קו שמאל, שהם אדומות, שעוברים, להאיר, אינן מתערבות במקום אלא שתיכף חוזרים למקומם, ככתוב, והחיות רצוא ושוב. שתיכף שבים למקומם. וכן, ברח לך אל מקומך, דהיינו שממהר לשוב בחזרה למקומו, וזסו"ה אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים תשים קנך, דהיינו שתרצה להמשיך החכמה ולעכבה, אומר הכתוב, משם אורידך. אלא שהמשכת החכמה צריכה להיות, בדרך הכתוב, והחיות רצוא ושוב, שיחזירה תיכף ומיד למקומה, דהיינו ממטה למעלה. ועי' באדרא (נשא דף קל"ג ע"א), שעל ארחא דתחות חוטמא, שמשם מאיר החכמה, אומר שהוא אורחא לאעברא ביה. דהיינו ג"כ שלא לעכב ההארה אלא להחזירו תיכף למקומו. טיפסא, פירושו דפוס וחקיקה, כי על ויצר אותו בחרט, מתרגם בטופסא. שריקין פירושו אדומים, מלשון לא תעבור שרק על פניה (שבת צ"ה:).
פסקה כו
ותוצא הארץ דשא: מתי נעשה זה, הוא, כאשר השם, שהוא הנוקבא, ניטעה. דהיינו אחר שנבנה הנוקבא מבחינת מחזה ולמטה, שאז מה דהוית יבשה, וכו', כנ"ל (אות י"ט בהסולם) וכה יצא מאבא ואמא, אויר, שהוא אור חסדים מאבא וניצוץ, שהוא אור הגבורות מאמא וכשנתחברו האויר והניצוץ יחדיו נתפשט מהם גלגלתא אחת, שהוא כתר דז"א בצדדיו, דהיינו ד' צדדים חו"ב, וחו"ג דדעת, והם בחינת או"א עלאין שבראש ז"א, והם סוד ם דצלם. עליה על הגלגלתא, היא נמלאה טל מב' גוונים דהיינו לבן ואדום, בסו"ה טל אורות טלך, שהם אור חסד ואור גבורה. וזהו תקון הראשון מז' תקוני גלגלתא דז"א.
פסקה כז
תלת חללין דאתוון וכו': תקון ב', ג' חללים של אותיות הרשומות, דהיינו יה"ו, שהם חכמה בינה דעת, נתגלו בו. וה"ס ל דצלם שבראש ז"א. תקון השלישי, שערות שחורות כעורב תלויות על נקבי האזנים העמוקות, ואינו יכול לשמוע ימין ושמאל. כי השערות שהם הדינים סותמים אותם. ובגדלות מסתלקים השערות מעל האזנים כמ"ש בתקון הז'. כאן בשערות שעל הגלגלתא דז"א, יש למעלה ארח אחד דק. דהיינו הארח שבאמצע הראש ששם מתחלקים השערות לימין ושמאל.
פירוש. גם ז' תיקוני גלגלתא דז"א מתחלקים על ג' בחינות מל"צ דצלם, כמו ז' תקוני גלגלתא דא"א שנתבארו לעיל (אות ו') אלא בדרך אחר, כי חסר כאן התקון דקרומא דאוירא, ונתוסף כאן תקון באזנים, אשר בקטנות השערות סותמות האזנים, שזהו תקון ג'. ובגדלות מסתלקות השערות מאזנים, שזהו תקון הז', ואז התפלות מתקבלות מן התחתונים. וכן נתקנה הגלגלת בד' מוחין, חכמה, בינה, וחסד וגבורה דדעת. ועל שם ד' מוחין אלו נקראת ם' דצלם, כי כל מוח כלול מעשר ספירות, והם ם' בחינות, ויורה שבקו האמצעי, שהוא דעת, אינו מיחד ימין ושמאל להלביש החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. שזה נעשה בכח הדין שבקו האמצעי, וע"כ הדין נהפך לחסד, ושניהם בחינה אחת. וע"כ הם ל': ג' בחינות ע"ס שהן חב"ד. אבל ב ם' דצלם, שה"ס או"א עלאין, אינם מקבלים חכמה לעולם, ואין צורך להכרעת קו האמצעי. ומשום זה החסד והדין שבקו אמצעי נבדלים זה מזה, כי הדין שבקו אמצעי אינו נהפך כאן להיות חסד, משום שאינו גורם היחוד דימין ושמאל. ונבחנים החסד והדין שבדעת לב' בחינות עשר ספירות נבדלות, וע"כ יש ד' מוחין, והם ם'. וזהו תקון הא'. ותקון הב' הם המוחין דישסו"ת שבז"א שה"ס ל דצלם שבראש ז"א, שבהם הדעת מכריע בין ימין ושמאל שהם חכמה ובינה, בכח הדין שבו שהוא מסך דחירק, וע"כ נהפך הדין להיות חסד, ואין כאן אלא ג' בחינות של עשר ספירות שהם ל'. וזהו תקון הב'.
תקון הג' הוא שערות שחורות כעורב, שהם נמשכים מן הדינים שבג' מוחין חב"ד שבתקון הב'. וע"כ הם סותמים האזנים שלא תבחנה מטוב לרע, ואין תפלות התחתונים מתקבלות. וזהו בעת קטנות, אבל בגדלות מתתקנות שערות אלו בסוד ם' דצלם דנה"י, ואז הם מסתלקות מעל האזנים והן נפתחות כמ"ש להלן בתקון הז'. (באות כ"ט) ויש על הגלגלתא דז"א קו חלק, במקום שהשערות נחלקות לימין ושמאל, שהוא נקרא אורחא דפלגותא דשערי, ששם אין שערות ודינים כלל, אלא להיפך שהוא חסד נפלא, וע"כ הוא לבן. וזסו"ה, ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום, שנאמר על אורחא דפלגותא דשערי שבגלגלתא דא"א, ומאורח של א"א, נמשך לארחא דפלגותא דשערי דז"א, שעליו נאמר, כל ארחות ה' חסד ואמת. וסוד הדברים הוא, כי בשערות של ימין מתגלים על ידיהם חסדים, לעובדי ה'. ובשערות של שמאל מתגלים על ידיהם עונשים לרשעים שאינם עובדים את ה'. וכשמגיע זה לתחתונים הם מכירים את ההבדל, שה"ס אורחא דפלגותא דשערי, בין עובד ה' ללא עבדו. שע"י הכרה זו, זוכים לדבקות השלם בהקב"ה. ואז כל ארחות ה' חסד ואמת.
פסקה כח
מצחא דלא נהיר וכו': תקון הרביעי, הוא מצח שאינו מאיר, שנמשך ממנו דין ומריבה לעולם חוץ מבעת הגדלות, כאשר רצון דמצח דא"א משגיח במצח דז"א. תקון החמשי הוא, עינים בג' גוונים, שהם שחור אדום ירוק, ליראה מפניהם. כי כל גוונים אלו רומזים לדינים, כי אדום, הוא שמאל, וירוק, הוא קו האמצעי ושחור היא המלכות ובגדלות הן רוחצות בחלב, המאיר, שה"ס החסד. הנמשך מעתיקא. שכתוב, עיניך תראנה ירושלים נוה שאנן, דהיינו בלי שום דין. וכתוב צדק ילין בה. הרי שיש בה דין הנקרא צדק, ומשיב, נוה שאנן, נאמר, בשעה שעינו של עתיק הסתום מאיר בסו"ה רוחצות בחלב, כי עינך כתוב, בלי יוד דלשון רבים. כי בעתיקא אין שמאל, וב' עינים נחשבים לעין ימין.
פסקה כט
חוטמא פרצופא דזעירא וכו': תקון הששי הוא, חוטם הפרצוף שהוא קצר, להכרה. שבחוטם ניכר הפרצוף. כמ"ש ז"ל אין מעידים אלא עד שיהיה פרצוף פנים עם החוטם (יבמות ק"פ.) ג' שלהבות שורפות בנקביו. שהן ג' בחינות דין, דין הנמשך מבינה, וממלכות, ומקו שמאל. תקון הז' הוא, מדרגה עקומה, לשמוע טוב ורע, דהיינו האזנים בעת הגדלות, שנסתלקו מהם השערות שסתמו אותם כנ"ל (אות כ"ז) שאז נפתחו לשמוע טוב ורע, להטיב לטובים ולהעניש הרעים ולקבל תפלות התחתונים. (ועי' ויקהל אות קל"ח).
ונתבארו ז' תקוני גלגלתא דז"א, אשר גלגלתא וד' סטרין שבה, ה"ס ם' דצלם וג' חללי גלגלתא, ה"ס ל דצלם. והשערות וב' אזנים ה"ס נו"ה הנסתרים ומצחא ה"ס יסוד שבהם. וב' עינים ה"ס נו"ה הנגלים, וחוטמא היא יסוד ומלכות שבהם. והספרא דצניעותא מפרש כאן בעיקר בחינות דין שבהם בעת קטנות. והבחינות מל"צ דצלם נאמר בעיקר לעת גדלות. כמ"ש לעיל בז' תקוני גלגלתא דא"א.
פסקה ל
כתיב אני וכו': כתוב, אני הויה הוא שמי. שאומר לשון נגלה, אני, ולשון נסתר הוא, במשיכה אחת, שהיה לו לומר אני הויה שמי, ואומר שאני והוא הם ב' שמות, שכתוב, אני אמית ואחיה. וכתוב, ואני אשא ואני אסבול. הרי שאני הוא שם, והיינו שם המלכות. וגם הו"א שם. שכתוב, הוא עשנו ולו אנחנו. וכן והוא באחד ומי ישיבנו. הרי שנקרא ג"כ בשם הו"א כי הו"א נקרא מי שסתום ואינו נמצא. דהיינו חכמה סתימאה דא"א, שנסתם ואינו נפתח עד גמר התקון, הוא נקרא, מי שאינו מזדמן לעין, דהיינו שאינו מזדמן לקבלת החכמה, המכונה עין. דהיינו או"א עלאין שהם חסדים מכוסים ואינם מקבלים חכמה לעולם, שעליהם נאמר, כי חפץ חסד הוא. הו"א נקרא, מי שלא נקרא בשם, דהיינו הבינה שהיא ישסו"ת, שיצא בה קו השמאל, ומטרם שקו האמצעי, הכריע בין ימין ושמאל להלביש החכמה שבשמאל בחסדים שבימין אינה נקראת בשם, כי היא סתומה ואינה מאירה, (כנ"ל בהקסה"ז דף י"ז ד"ה קיימא ע"ש).
פסקה לא
הוא, ה' כליל וכו': ומפרש המשמעות של ג' אותיות הו"א, על פי מה שאמר לעיל שה"ס ואו"א וישסו"ת נקראים כל אחד הוא, ואומר, ה' של הוא כולל ו', וה ו' כולל א' של הוא, ואינו כולל ה' של הוא, אלף הולכת ל י', י' הולכת ל י' הסתומה מכל סתימין, שאין מחוברות בו ו"ד של מילוי יוד. אוי כשה י' אינה מאירה ל ו"ד.
פירוש. ה' ד הו"א היא בינה כשהיא בשמאל, טרם היחוד דקו האמצעי, כנ"ל. ו' ד הו"א, הוא ז"א, שבעת שבינה מחזרת הבינה ותו"מ שלה לבחינת קו שמאל, עולה עמהם גם ז"א לבינה, ונעשה שם בצורת א' ד הו"א, שהוא ציור אותיות י' ו' ד', שה ו' הוא ז"א, קו האמצעי, ו י' עליונה שעליו הוא ימין דבינה הכלול בז"א, וה ד' שמתחתיו הוא שמאל, דבינה הכלול בז"א.
וזה אמרו, ה' כלול ו', שבעת יציאת השמאל דבינה כבר הבינה כוללת בתוכה ה ו', שהוא ז"א, שעלה עם הבינה ותו"מ דבינה ביחד, כנ"ל. וה ו' כליל א', שהוא סוד ה ו' שבאמצע ה א' הכלול מב' קוין דבינה, שהם י"ד אבל, ולא כליל ה' כי ה ו' עוד לא הכריע בין ימין ושמאל של ה ה', וע"כ אינו כולל אותה, וע"כ א' אזיל לי', כלומר שההארה של ז"א שהוא א' אינה מאירה רק ב י' עליונה שלה, שהיא ימין, כי השמאל שבה, שהוא ד' עוד אינו מאיר, להיותו לפני ההכרעה של קו אמצעי, כנ"ל. וע"כ נקרא ישסו"ת הוא, שהאורות נסתרים מן התחתונים ונבחן בזה שה א' הולכת ל י', שהוא או"א עלאין, וגורמת בהם, שגם ה י שהוא אבא תתפרד מן ו ד שהיא אמא ואז גם אורותיהם נסתרים ונקראים הוא. וה י' דאו"א אזיל לי' דסתים מכל סתימין, וה י' שהוא או"א הולכת לחכמה סתימאה דא"א, שהוא סתום מכל סתומים דלא מתחברן ביה ו"ד שגורמת שאינו משפיע לנוקבא הנקרא ו' ד' דמילוי יוד, דהיינו הבינה שחזרה לראשו, וע"כ קרא גם הוא הוא, וע"כ אבא שהוא י' אינו מאיר לאמא, שהוא ו"ד דמילוי י', וכיון שאמא שהיא ו"ד אינה מאירה, נמצא שישסו"ת שהיא ה' דהויה, ודאי שאינם מאירים, כי הם מקבלים מאמא עלאה שהיא ו"ד. וז"ש ווי כד לא נהיר י' ב ו"ד, שאז נעשה פרוד גם בין י' ל ה'. כמבואר.
פסקה לב
כד אסתלק י' וכו': כשנסתלקה ה י' מן ו"ד מחמת עונות העולם נתגלה ערוה של כולם, כי הו"ד היא אמא עלאה שכל פרצופי אצילות ובי"ע מקבלים ממנו, והיא נחשכה. על זה כתוב, ערות אביך לא תגלה, דהיינו אבא ואמא עלאין, שהם יוד, שנקראים שניהם בשם אבא. וכשנסתלקה היוד מן ה' שאחר ש ו"ד נחשכו אין ה י' יכולה להשפיע ל ה' שהיא ישסו"ת, כנ"ל בדבור הסמוך, ע"ז כתוב, וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. כי ישסו"ת נקראים שניהם בשם אמא. אמך היא ודאי כמו שכתוב כי אם לבינה תקרא הרי שיסו"ת שהם בינה מכונים אם.
פסקה לג
פרקא תליתאה. תשעה וכו': פרק השלישי. תשעה תקונים יקרים נמסרו לזקן. כל מה שנתכסה ולא נתגלה נמצא עליון ויקר. והדיקנא הרי גנזו הכתוב, שלא נמצא שום כתוב שידבר מדיקנא. כמ"ש עיני ה' אזני ה' וכן לחייו ערוגת הבושם. ואין זכר לדיקנא. והוא משום שהוא עליון ויקר.
פסקה לד
תקונא קדמאה דדיקנא וכו': תקון הראשון של הזקן, שערות על שערות יוצאות מכנגד פתח האזנים עד ראש הפה, כלומר עד שפה עלאה. תקון השני, נמצא מראש הזה של השפה עד ראש האחר של השפה. תקון השלישי, ארח הנמצא תחת ב' נקבי החוטם, והוא מלא שערות עד שאינו נראה. תקון הרביעי, הלחיים מתכסים בשערות מצד זה ומצד זה. תקון החמשי, בהם נראים ב' תפוחי הפנים האדומים כורד. תקון הששי, בחוט אחד תלויות שערות שחורות תקיפות עד החזה. תקון השביעי, השפתים נפנו משערות, והם אדומים כורד.
פסקה לה
זעירין נחתין בגרונא וכו': תקון השמיני, שערות קצרות יורדות על הגרון ומכסות העורף. תקון התשיעי, שערות גדולות וקטנות קשים כגידים יורדות בשוה. דהיינו שמתערבות אלו באלו והן שוות. באלו ט' תקונים נמצא גבור ותקיף מי שנמצא. דהיינו ז"א.
פירוש. ט' תקוני דיקנא דז"א נמשכים מי"ג תקוני דיקנא דא"א שנתבארו היטב לעיל שח' תקונים נמשכים מחכמה סתימאה, וה' תקונים מגלגלתא, ואלו הנמשכים מח"ס, הן ג"פ נרנח"י דנפש ודרוח ודנשמה. ע"ש. וההפרש הוא, כי י"ג תקונים הם בחי' ג"ר ממש, אבל ט' תקונים הם בחי' ו"ק דג"ר.
וע"ז תבין שתקון ראשון, הוא שורש הדיקנא, כמו תיקון הא' די"ג ת"ד דא"א. וכן תקון הב' היא בחינת עבור בלחי העליון, והוא ו"ק דנפש. תקון ג' הוא ג"ר דנפש. ובתקון ד' יש שינוי, כי תקון ד' די"ג ת"ד דא"א, הוא שערות דשפה תתאה, ותקון ה' הוא אורחא שבשערות שפה תתאה, שהם ו"ק דרוח וג"ר דרוח. אבל כאן אין אורחא בשפה תתאה דז"א, משום שגם ארחא דשפה עלאה אינו מאיר כל כך משום שמלא עם שערות. וע"כ נתקנו כאן במקומם לו"ק דרוח, עלעין אתחפיין מהאי גיסא ומהאי גיסא. והג"ר דרוח הוא תקון ה', בהו אתחזיין תפוחין סומקין כורדא, וכיון שג"ר דרוח הן בחי' אחורים, ע"כ הם אדומים. ותקון הששי כאן, הוא כללות הדיקנא, שהו"ק דרוח שבפנים נמשכים למקומם למטה, בלחי התחתון. ותקון השביעי, שפוון סומקין כורדא אתפנון. שהם ג"ר דרוח הנמשכים מב' תפוחין למטה. ותקון השמיני, זעירין נחתין בגרונא נמשך מתקון ה ט' וה י' די"ג ת"ד דא"א. ותקון הט' נמשך מתקון י"א שביגת"ד דא"א.
פסקה לו
כתיב מן המצר וגו': כתוב, מן המצר קראתי יה, ט', אמר דוד עד כל גוים סבבוני כדי לסבב עצמו בהם ולהגן עליו. שהם כנגד ט' תקוני דיקנא דז"א. א) מן המצר קראתי יה. ב) ענני במרחב יה. ג) ה' לי לא אירא. ד) ה' לי בעוזרי. ה) טוב לחסות בה'. ו) טוב לחסות בה' הב' ועם ג"פ אדם שיש בהם, הרומזים לג' תקונים, הם תשע. ואלו ט' תקונים, הם בסוד הכתוב, ותוצא הארץ דשא, עשב, מזריע, זרע, למינהו, ועץ, עושה פרי, אשר זרעו בו, למינהו. תשעה תקוני דיקנא אלו נתעקרו משם שלם, דהיינו מי"ג תי"ד דא"א, ובאו לז"א, כנ"ל. ואחר כך חזרו ונשתלו בשם שלם, שנאמר ויטע ה' אלקים, שהוא שם מלא דעתיק ודז"א, (כמ"ש באדרת נשא דף קל"ח ע"ב, ד"י) תקוני דיקנא נמצאים י"ג באותו שהוא עליון, דהיינו דא"א, התחתון, שהוא ז"א, נראים בט' תקוני דיקנא, וי"ג וט' הם כ"ב, שהם כ"ב אותיות שנחקקו מחמתם.
פסקה לז
על האי חלמא וכו': על כן אם ראה בחלום, שאוחז בידו זקן של אדם חשוב, הוא שלם עם אדונו, שונאיו יכנעו תחתיו. כל שכן זקן העליון, דא"א, המאיר לזקן התחתון, דז"א. כי זקן העליון נקרא רב חסד, ובז"א נקרא חסד סתם. וכשהוא צריך לאור מאיר לו זקן העליון, ונקרא גם הוא רב חסד.
פסקה לח
ויאמר אלקים וגו': ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה. כלומר, ח"י י"ה, כי בחיה יש אותיות ח"י י"ה. חי היינו היסוד של ז"א. י"ה היינו או"א. וישרצו המים פירוש שיתפשט אור של זה בזה, דהיינו שיתפשט אור י"ה בח"י שהוא יסוד דז"א, ותצא נפש חיה שהיא הנוקבא, וכן נפשו של אדם הראשון. הכל שרץ בזמן אחד, מים טובים דקדושה, ומים הרעים דס"א, וכיון שאמר ישרצו, נכללו זה בזה, ויצא חיה עלאה, דהיינו הנוקבא, חיה תתאה, דהיינו נפשו של אדם הראשון. חיה טובה, שהיא הנוקבא, חיה רעה, שהיא לילית, כי נפש חיה הרומשת זו לילית (כמ"ש לעיל ב"א אות ת"ח).
פסקה לט
דבר אחר, ישרצו המים: תרגומו ירחשון, כלומר כשמרחשין שפתיו, דהיינו כשמתנועעות שפתיו דברי תפלה בזכות ובנקיות הדעת. ובמים המנקים ומטהרים, רוחש, נפש חיה, כי כשאדם רוצה לסדר תפלתו לאדונו שפתותיו מרחשות באופן הזה ממטה למעלה, להעלות כבוד אדונו, למקום השקיו של באר העמוק, שהיא בינה, ואח"כ יזיל להמשיך ממעלה למטה, מאותו שקיו של הנחל, שהיא בינה, לכל מדרגה ומדרגה, עד מדרגה אחרונה, שהיא מלכות, להמשיך נדבה לכל ממעלה למטה. ואח"כ צריך לקשר קשר בכלא, דהיינו שייחד כל המדרגות בא"ס ב"ה, קשר דכוונה של האמונה, ויעשו כל משאלותיו, בין משאלות הצבור בין משאלות יחיד.
פסקה מ
ושאלתא דאית לבר נש וכו': והתפלה שיש לאדם לבקש מאדונו, היא מסודרת בט' אפנים. א) יש שהתפלה מסודרת בסדר אלף בית. ב) ויש שמסודרת בהזכרת מדות הקב"ה, רחום וחנון וכו'. ג) ויש שמסודרת בשמות היקרים של הקב"ה, דהיינו אהיה יה יהו אל אלקים הויה צבאות שדי אדני. ד) ויש' שמסודרת בעשר ספירות, שהם, מלכות יסוד הוד נצח ת"ת גבורה חסד בינה חכמה כתר. ה) ויש בהזכרת הצדיקים, דהיינו האבות והנביאים והמלכים. ו) ויש בשירות ותשבחות, שיש בהם קבלה אמיתית. ז) ולמעלה מהם, מי שיודע לתקן תקונים לאדונו כראוי. ח) ויש בידיעה להעלות ממטה למעלה. ט) ויש מי שיודע להמשיך שפע ממעלה למטה.
פסקה מא
ובכל ט' גווני וכו': ובכל ט' אופני תפלה אלו, צריכים כונה גדולה. ואם לא, עליו המקרא שכתוב, ובוזי יקלו. ובכוונת אמן, צריך לכוון, שהוא כולל ב' שמות הויה אדני, שהם בגי' צ"א וגם אמן בגי' צ"א, ושם האחד, שהוא הויה, ז"א, גונז טובו וברכותיו באוצר הנקרא היכל, שהוא אדני. מלכות. וזה מרומז בפסוק, והויה בהיכל קדשו הס מפניו. ולזה רמזו רז"ל, כל טוב האדם בביתו, כי אדם בגי' מ"ה, שהוא שם הויה דאלפין, וכל טובו בביתו, שהוא אדני, מלכות. שנאמר בכל ביתי נאמן הוא ומתרגם, בכל דעמי, דהיינו המלכות.
פסקה מב
ואי מכוון בכל וכו': ואם מכוון בכל אחד ואחד מט' אפני התפלה כראוי, זה הוא אדם המכבד שם אדונו את שמו הקדוש, ועל זה כתוב, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, אכבדו בעולם הזה לקיים ולעשות כל צרכיו, ויראו כל עמי הארץ כי שם הויה נקרא עליו וייראו ממנו. ובעולם הבא יזכה לעמוד במחיצת חסידים, דהיינו במחלקת החסידים, אע"פ שלא קרא בתורה כל צרכו, כיון שזכה להסתכל בידיעת אדונו וכיוון בו כראוי.
פסקה מג
מאי ובוזי יקלו וכו': מהו ובוזי יקלו, זה הוא מי שאינו יודע ליחד את השם הקדוש, ולקשר קשר האמונה, ולהמשיך למקום שצריך, ולכבד שם אדונו, טוב לא שלא נברא. וכל שכן, מי שאינו מכוון באמן, וע"כ כל מי שמרחיש בשפתיו בנקיון הלב, במים המנקים, מה כתוב עליו, ויאמר אלקים נעשה אדם, כלומר, בשביל אדם היודע ליחד צלם ודמות, שהם ז"א המכונה צלם והנוקבא המכונה דמות, כראוי, וירדו בדגת הים. (ע"כ נוסח אחר).
פסקה מד
ויאמר אלקים נעשה אדם: האדם לא כתוב שהיה משמעו על אדם הראשון בלבד, אלא אדם סתם, היינו להוציא ולהשלים גם אדם של מעלה, שהם זו"ן הנקראים אדם, שנעשה עתה בשם שלם הויה אלקים, כי כאשר נשלם זה, נשלם זה, דהיינו כשנשלם אדם התחתון נשלם אדם העליון, שנשלם בדכר ונוקבא להשלים את הכל, הויה נקרא בחינת הזכר, שהוא ז"א, אלקים נקרא בחינת הנקבה, שהיא מלכות. באפן שהשם הויה אלקים, הוא שם מלא. נתפשט הדכר, שהוא ז"א, ונתקן בתקוניו כאמא, בפי האמה, דהיינו בעטרת יסוד, ששם מתגלים החסדים דאמא, להיותו קו האמצעי דנו"ה. המלכים שנתבטלו דהיינו ז' מלכים דנקודים (כנ"ל אות ג') נתקימו כאן, ע"י יסוד דז"א, שהוא קו אמצעי. (כנ"ל אות י"א).
פסקה מה
דינין דדכורא תקיפין וכו': הזכר שה"ס קו ימין שעקרו חסדים, ע"כ הדינים של הזכר חזקים בראש, בג"ר מפני שאין החכמה מתגלה שם. ונוחים בסוף, בנה"י שלו, ששם מקום גילוי החסדים בחכמה. ושל הנוקבא הוא בהיפך, כי להיותה קו שמאל, בבחינת חכמה בלי חסדים, שהוא חשך ואינו מאיר, נמצא שבראשה, שאין גילוי חכמה, אין הדינין דשמאל קשים כל כך, אבל בנה"י שלה ששם מקום גילוי החכמה שהוא קו שמאל, הם דינים חזקים. וי"ה דינים קשים של עשן שקועים בחיקה. דהיינו בנה"י של הנוקבא. שיש בהם ג"פ ה' גבורות, ה' גבורות בנצח וה' גבורות בהוד, וה' גבורות ביסוד, שה"ס י"ה גבורות. י' קטנה נמצאת בתוכה. שה"ס חכמה תתאה, הנקראת י' ולהיותה במלכות היא קטנה.
קונטירין פירוש, דינים קשים, או קליפות קשות, מלשון קטרונים, שפירושו אגוזים שקליפתם קשה. קיטורא, פירושו עשן, מלשון כקיטור הכבשן, (וירא י"ט) בעטפוי, פירושו בחיקו. כי תרגום בחיקך, בעטפך, (שמות ד' ו').
פסקה מו
אי אתבסמו דינין וכו': רצה עתיקא לראות אם נתבסמו דינים דנוקבא, נתדבקו אדם ואשתו זה בזה, (כמ"ש באדרת נשא קמב: ד"י) ובא הנחש על חוה בפתוי של עץ הדעת (עי' ב"א אות תנ"ה) וקן של זוהמא נתתקן בתוכה, בנוקבא, ונעשה מדור הרע, שכתוב, ותהר ותלד את קין, שפירושו, קן ומדור של רוחות רעות וסערות ומזיקין. עלעולין, פירושו סערות. כי על יקם סערה תרגום יקום עלעולא (תהלים ק"ז) קטפורין פירושו מזיקים המכים, מלשון, קטיף מן הדין גיסא (קה"ר על הפסוק לב חכם) שפירושו הכאה.
פסקה מז
אתקין ביה בהאי וכו': התקין באדם הזה כתרים, בכלל ופרט. ונכללו בפרט וכלל, דהיינו השוקים והזרועות, שהם ימין ושמאל. דהיינו, כלל ופרט בזרועות, פרט וכלל בשוקים.
פירוש. קו האמצעי ה"ס כלל, כי כולל ב' הצדדים, ימין ושמאל, בתוכו, שהם חכמה וחסדים, והוא גוף האדם שהוא ת"ת הכולל חסד וגבורה. וב' הזרועות הם פרט, וכן בשוקים היסוד הוא כלל, ושוקים פרט. כי בימין הוא חסדים לבדם ובשמאל הארת חכמה לבדה. וכלל ופרט, פירושו שהכלל שולט על הפרט, ופרט וכלל פירושו שהפרט שולט על הכלל. ובזרועות שולט הכלל שהוא קו האמצעי על הפרט, וע"כ החכמה מכוסה שם, ובשוקיים שולט הפרט על הכלל וע"כ החכמה מתגלית שם.