אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

תזריע

שמיני

פסקה א

וידבר ה' אל משה וגו׳: וידבר ה׳ אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. ר׳ אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וגו׳. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי היה צריך לומר, מהו על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב״ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה.

פסקה ב

בקשתיו ולא מצאתיו: משום, כי אין דרכו להזדווג בי רק בהיכלו. ולא בגלות. קראתיו ולא ענני. כי ישבתי בין עמים אחרים, וקולו אינם שומעים אלא בניו. שכתוב, השמע עם קול אלקים וגו׳.

פסקה ג

ר׳ יצחק אמר וכו׳: רי״א, על משכבי בלילות. אמרה כנסת ישראל, שהיא השכינה, על משכבי התרעמתי לפניו, דהיינו שבקשתיו, שיזדווג עמי לשמח אותי. מקו שמאל, ולברך אותי, מקו ימין, בשמחה שלימה, מקו האמצעי. כי כך למדנו שמזווג המלך, שהוא ז״א, עם כנסת ישראל, יורשים כמה צדיקים ירושת נחלה קדושה, דהיינו מוחין עליונים, וכמה ברכות נמצאות בעולם.

פסקה ד

ר׳ אבא הוה וכו׳: ר״א היה הולך לכפר קניא, למערה של לוד. והיו עמו ר׳ יוסי ור׳ חייא. א״ר יוסי, כתוב. אשת חיל עטרת בעלה וגו׳. אשת חיל, זו היא כנסת ישראל, שהיא השכינה. וכרקב בעצמותיו מבישה אלו הם עמים עכו״ם, שהקב״ה אינו יכיל לסובלם בעולם, כש׳׳א, ואקוץ בם. כאלו קוצים ודרדרים שמצירים לאדם ואינו יכול לסובלם. א״ר אבא, כך הוא ודאי, אשת חיל, זו היא כנסת ישראל, שהיא גברת על כמה צבאות וכמה מחנות מלאכים הנמצאים בעולם, דהיינו כל דרי בי״ע המתפשטים ממנה. ואשת חיל פירושו גברת ואדון, עטרת בעלה, הוא כש״א עטרת תפארת, והכל אחד. כי התפארת, היא בעלה של השכינה. בעוד שהיו הולכים, א"ר אבא כל אחד יאמר דבר, בכנסת ישראל.

פסקה ה

ר׳ אבא פתח וכו׳: רא״פ ואמר. אשת חיל מי ימצא, זו כנסת ישראל, שהיא אשת חיל, כמו שאמרנו. מי ימצא. הוא כש"א, אשר ימצא אתכם באחרית הימים. שפירושו, אשר ישיג אתכם, אף כאן, מי ימצא, פירושו, מי יזכה וישיגה להיות בה בשלמות, ולהמצא עמה תמיד.

פסקה ו

ורחוק מפנינים מכרה וגו׳: שואל, אומר, מכרה, מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא, כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים. כמו שאתה אומר, ויעזבו בני ישראל את ה׳ וימכור אותם ביד סיסרא. ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם. ז״ש ורחוק מפנינים מכרה.

פסקה ז

ר׳ חייא פתח וכו׳: רח״פ המקרא שלאחריו ואמר, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בטח בה לב בעלה, זהו הקב״ה, שהוא ז״א, שמשום זה הפקיד אותה על העולם שיתנהג על ידה, כל הנשק שלו הפקיד בידה, וכל אלו עושי מלחמה. ועל כן, ושלל לא יחסר. פירוש. שכל הכחות לעשות מלחמה ולהכניע הסטרא אחרא, נתן בידיה, שעי״ז מוציאה הניצוצין קדישין שנפלו לחיצונים בסבת החטא, ומחזרת אותם לקדושה, ואלו ניצוצין קדישין, מכונים שלל. בסוד שלל המלחמה.

פסקה ח

ר׳ יוסי פתח וכו׳: ר״י פתח הכתוב שלאחריו, ואמר, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. גמלתהו טוב, היינו, שהיא נותנת טוב לעולם ונותנת טוב להיכל המלך ולבני היכלו. ולא רע. היה צריך לומר זה, משום שכתוב, ועץ הדעת טוב ורע, שהמלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע, מטעם, זכה הא טוב לא זכה הא רע (כנ״ל בהקדמת ספר הזוהר אות קכ״ג) וע״כ אומר ולא רע. מתי היא טוב, ולא רע, הוא בזמן שימי השמים, שהם הספירות דז״א, מאירים עליה, ומזדווגים עמה כראוי. שימי השמים, הם ימי חייה. משום שעץ החיים, שהוא ז״א, שולח לה חיים, שהם המוחין מבינה, ומאיר לה. ובזמן ההוא, גמלתהו טוב ולא רע. אמר ר׳ אבא יפה הוא. וכל הכתובים אלו בכנסת ישראל נאמרו.

פסקה ט

אשה כי תזריע: למדנו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ר׳ אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב״ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. וא״כ לא צריכים לגזירת הקב״ה. א״ר יוסי, ודאי שהקב״ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.

פירוש. כי ג׳ שותפין באדם, הקב״ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב״ה נותן הנשמה. ואם הטפה היא זכר נותן הקב״ה נשמה של זכר ואם נקבה, נותן הקב״ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטפה בסופה לזכר, אם הקב״ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה. נחשבת לגזירה של הקב״ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב׳ המאמרים אינם סותרים זה את זה.

פסקה י

א״ר אחא וכו׳: אר״א, וילדה זכר, וכי כיון שמזרעת יולדת, שהכתוב אומר, כי תזריע וילדה, הלא בהריון תלוי הדבר, והכתוב הזה היה צריך לומר, אשה כי תהר וילדה זכר. מהו, כי תזריע וילדה. א״ר יוסי אשה, מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת אין מלה בפיה, אלא הולד שלה אם יהיה זכר. וע״כ אוה״כ, אשה כי תזריע וילדה זכר.

פסקה יא

אשה כי תזריע: ר׳ חזקיה פתח, מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים מעשיו של המלך הקדוש בעולם, משל לאדם שלקח בידיו כמה מיני זרעים ביחד, וזורע אותם בזמן אחד, ואח"כ יוצא כל מין ומין בפני עצמו. כך הקב״ה עושה מעשיו בחכמה, ובחכמה לוקח הכל ביחד וזורע אותם, ואח״כ יוצא כל אחד ואחד בזמנו. ז״ש כולם בחכמה עשית. מקטורין פירושו מיני זרעים. לפי הענין.

פסקה יב

אמר ר׳ אבא וכו׳: אר"א. מה רבו מעשיך ה׳, כמה מרובים הם מעשיו של מלך הקדוש, וכולם, כל המציאות שבעולמות, סתומים בחכמה. ז״ש כולם בחכמה עשית. כולם כלולים בחכמה, ואינם יוצאים לחוץ אלא בשבילים ידועים, שה"ס ל״ב נתיבות החכמה, אל הבינה. ומשם, מן הבינה, נעשה הכל ומתתקן. ז״ש ובתבונה יתכונן. וע״כ אומר כולם בחכמה עשית, בבינה. על ידי הבינה.

פסקה יג

מלאה הארץ: הארץ, זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות, שמשם, מן הבינה, היא מתמלאת מן הכל. כש״א כל הנחלים הולכים אל הים וגו׳. קניניך. שהיא, המלכות, הוציאה אותם אח"כ, ז״ש, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, דהיינו בה׳ בראם. שהיא המלכות, שה״ס ה' אחרונה דהויה. משום זה מלאה הארץ קניניך.

פסקה יד

ת״ח בשעתא דב״נ וכו׳: בוא וראה, בשעה שהאדם בא להתקדש ולהזדווג בנוקביה, ברצון הקדוש שלו, מתעורר עליו רוח קדוש, הכלול מזכר ונקבה. משום שנולד ונמשך מז״א ומלכות, שה״ס זכר ונקבה, (ועי׳ להלאה אות כ״ב) ורומז הקב״ה לשליח אחד הממונה על עיבור בני אדם, ומוסר בידו רוח ההוא, ומודיע לו, לאיזה מקום יתן אותו. ז״ש, והלילה אמר הורה גבר. דהיינו, שהלילה, שהיא המלכות המכונה לילה, אמר, לממונה ההוא, הורה גבר מפלוני, כדי שיתן שם את הרוח. והקב״ה מצוה אותו, את הרוח ההוא, כל מה שמצוה, דהיינו שמשביע אותו שיהיה צדיק וכו׳ (נידה ל:) וכבר העמידוהו.

פסקה טו

כדין רוחא נחתא וכו׳: אז יורד הרוח, וצלם אחד עמו, אותו צלם העומד בצורה של מעלה, שוקרא צלם אלקים, בצלם הזה הוא נברא, בצלם הזה הולך בעולם הזה. ז״ש, אך בצלם יתהלך איש. בעוד שהצלם הזה נמצא עמו, האדם מתקיים בעולם הזה, ואם הצלם מסתלק ממנו הוא מת (כנ״ל ויקרא אות ר״י) ושני צלמים הם שמתחברים יחד (שם אות רי״א). ושלמה המלך הזהיר לבני אדם ואמר, עד שיפוח היום ונסו הצללים. שנים.

פסקה טז

ובספרא דחרשין וכו׳: ובספרם של המכשפים של אשמדאי, מצאתי, שאלו הרוצים לעשות כשפים מצד שמאל, ולהתדבק בהם, יקום לאור הנר, או במקום שנראים הצלמים שלו, דהיינו לאור הלבנה, ויאמר אלו המלים המתוקנות לאלו הכשפים, ויקרא להם, לאלו צדדי הטומאה, בשמות הטומאה שלהם, ויזמין הצלמים שלו לאלו שמות הטומאה שקרא. ויאמר שהוא מתתקן להם ברצונו לרשותם. ולמצותם, ואז יוצא אדם ההוא מרשות אדונו והפקדון של אדונו, דהיינו הנשמה שניתנה לו בפקדון מאדונו, הוא נותן לצד הטומאה.

פסקה יז

ובאינון מלין דחרשין וכו׳: ועל ידי אלו דברי הכשפים שאמר, ושהזמין אותם לצלמים שלו, נראים שני רוחות ומתתקנים באלו הצלמים שלו, להיות תואר בני אדם, ומודיעים לו לזמנים ידועים דברים להרע לו, ודברים להטיב לו. ואלו שני רוחות, שלא נכללו בכלל גוף, שלא הספיק לעשות להם גופים עד שקדש השבת (כנ״ל בהקדמת ספר הזהר אות רמ״ח ע״ש) עתה נכללו באלו הצלמים שנתן להם האדם, והם מתתקנים בהם ומודיעים אל האדם דברים להזיק לו. וזה הוא שיצא מרשות אדונו, והפקדון שלו, דהיינו הנפש, נתן לצד הטומאה.

פסקה יח

ת״ח אסיר ליה וכו׳: בוא וראה, אסור לו לאדם לזרוק כלי ביתו או דבר אחר שכמותו בכעסו. ולמסור אותם בידי הסטרא אחרא. (כנ״ל פקודי אות תתנ״א) שלא צריך לעשות כן, כי כמה חוקרי דין ומשפט מוכנים לקבל דבר ההוא. ומזמן ההוא. אינן שורות עליו ברכות, כי מסטרא אחרא הוא. כל שכן מי שמזמין מרצונו על הטוב ההוא העליון, דהיינו על הצלם שלו, לאחר ולסטרא אחרא. שזה, מחמת שהזמין אותם לצלמים שלו, היה.

פסקה יט

וכד קריבו יומין וכו׳: וכשימיו של האדם קרובים לצאת מעולם הזה, אותו צלם העליון שנתנו לו, בא אותו רוח הרע שהיה מתדבק בו בכל יום, ולוקח ממנו אותו הצלם, ומתתקן בו והולך לו, והצלם לא יחזור לאדם לעולם. אז ידע האדם שהוא נדחה מכל.

פסקה כ

ת״ח בשעתא דנשמתא וכו׳: בוא וראה, בשעה שהנשמה יורדת להכניסה בעולם הזה, יורדת תחילה לגן עדן הארץ ורואה כבוד הרוחות של הצדיקים העומדים טורים טורים. ואח״כ הולכת לגיהנם, ורואה את הרשעים שצועקים אוי אוי, ואין מרחם עליהם. ובכל דבר מעידים לה עדות, שהרשעים מעידים איך נענשים על כל חטא, והצדיקים מעידים על שכרם הטוב שמקבלים בעד כל מצוה. ואותו הצלם הקדוש עומד עליה. עד שהיא יוצאת לעולם הזה.

פסקה כא

כד נפיק לעלמא וכו׳: כשיוצאת לעולם, מזדמן לה אותו הצלם, ומשתתף עמה, וגדל עמה. כמו שנאמר, אך בצלם יתהלך איש. ובצלם ההוא משתתפים ימיו של האדם ותלוים בו, שאם הוא מסתלק נפטר האדם מן העולם, (כנ״ל ויקרא אות ר״י) ז״ש, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. כי צל ימינו ודאי. דהיינו, שימינו תלוים בצל הזה. ומיום שהאשה מתעברת עד היום שיולדת, אין בני אדם יודעים מעשיו של הקב״ה, כמה הם גדולים, וכמה הם עליונים. ז״ש, מה רבו מעשיך ה׳ וגו׳.

פסקה כב

ת״ח כל רוחין וכו׳: בוא וראה. כל הרוחות שבעולם כלולים מזכר ונקבה, וכשיוצאים לעולם הזה, יוצאים זכר ונקבה, ואח״כ מתחלקים כפי דרכם, הרוח של זכר מתלבש בזכר והרוח של נקבה בנקבה. ואח״כ, אם האדם זוכה, מזדווגים יחד. והיינו בת זוגו, ומתחברים בזווג אחד, בכל, ברוח ובגוף. שכתוב, תוצא הארץ נפש חיה למינה. מהו למינה. הוא אותו הרוח של האדם היוצא עם זוגו הדומה אליו.

פסקה כג

ומאי הארץ וכו׳: שואל, ומהו הארץ, שבכתוב, תוצא הארץ, הוא כש״א, רקמתי בתחתיות ארץ. שהיא המלכות. וכבר העמידוהו. תוצא הארץ ודאי, שהיא המלכות, כי ממנה יוצאת נפש חיה. כמו שהעמדנו, שזה רוחו של אדם הראשון, שיצא ונולד מן המלכות שנקראת ארץ. היינו שכתוב, ומפרי העץ אשר בתוך הגן. ומפרי העץ, זה הקב"ה, דהיינו ז״א הנקרא עץ החיים, שהפרי שלו היא רוחו של אדם הראשון, אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה, למדנו, שהיא המלכות המכונה אשה, ומכונה גן. כי רוחו של אדם הראשון יצא מזווג ז״א ומלכות. והיינו, אשה כי תזריע וילדה זכר, שאשה היא מלכות, שהיא יולדת הנשמות כנ״ל. וכתוב, וילדה זכר, ולא כלול זכר ונקבה, כפי דרך העולם, שהנשמות נולדות זכר ונקבה (כנ״ל אות י״ד) כי הם, התחתונים בעונותיהם, גורמים לה, למלכות, שהנשמות אינן מתחברות זכר ונקבה, כמו שיוצאים מלמעלה זוגות זוגות זכר ונקבה. וע״כ כתוב, וילדה זכר, שלא נגלה לעולם הזה, רק זכר שאינו כלול בנקבה.

פסקה כד

בגין דאדם קדמאה וכו׳: משום שאדם הראשון, והזווג שלו, חוה, חטאו להקב״ה, וע״כ מתחלקים הזכר ונקבה, כשיוצאים מלמעלה, לעולם הזה, שנשמת זכר נולד בפני עצמו ונשמת נקבה נולדת בפני עצמה, עד שיהיה רצון לפני הקב״ה, אם זכה האדם, נותנים לו זוגתו, דהיינו נשמת הנקבה שהיתה כלולה עמו למעלה, ואם לא, מפרידים אותה ממנו, ונותנים לה לאחר, ואז, מולידים בנים שאינם כראוי. וע״כ כתוב, לא ידון רוחי באדם מהו רוחי, רוחו היה צריך לומר, דהיינו רוחו של האדם. אלא שהם ב׳ רוחות, שיוצאים זוגות, כי אל תקרי רוחי עם ח׳ חרוקה, אלא עם ח׳ פתוחה, שהוא לשון רבים. ואומר הכתוב, שלא ידונו יחד. כי יוצאים בפירוד זה מזה. וע״כ כתוב, וילדה זכר, ולא כלל זכר ונקבה יחד כפי דרך העולם שלמעלה, כי הם גרמו.

פסקה כה

ר׳ אלעזר אמר וכו׳: ר״א אמר אינו כן, שוילדה זכר יהיה פירושו, שנולד מן המלכות לעולם הזה זכר בלי נקבה, שהרי הכל, באים זכר ונקבה כלולים יחד, ואחר כך, מתחלקים (ועי׳ לעיל פקודי אות תצ״ז) ובאים בזכר בפני עצמו ובנקבה בפני עצמה. אבל, וילדה זכר, פירושו, שזכר ונקבה כלולים יחד מצד ימין, שהוא בחינת זכר. ואם נקבה תלד, פירושו, שכלולים יחד נקבה וזכר מצד שמאל, שהוא בחינת נקבה. והצד שמאל שולט ביותר על צד ימין, והזכר שבימין נכנע שאינו שולט, ואז זכר ההוא שיוצא מן הנוקבא, שהיא המלכות, מצד שמאלה, כל דרכיו כנקבה, וע״כ נקרא נקבה. אבל זכר היוצא מצד ימין, של המלכות, הוא השולט, והנקבה היוצאת עמו נכנעת, כי הצד שמאל אינו שולט, וע״כ כתוב עליו וילדה זכר.

פסקה כו

וכמה אלף ורבוון וכו׳: וכמה אלפים ורבבות נשמות יוצאות בפעם אחת לעולם. ומיום שהוציאה אותם, אינן נקראות נפשות, שיקבלו הארתן מן המלכות, עד שמתישבים בגוף. וכמה הוא, הוא ל״ג ימים. היינו שכתוב, ושלשים יום ושלשת ימים וגו׳. שעד אז, הגוף אינו שלם, שהנפש תתישב ותתלבש בו. וטמאה שבעת ימים, היינו הנפש, כי כל שבעת ימים אינן נכנסות רוחות אצלה, אל המלכות, להתקשר בה, וכל אלו שבעת ימים, הרוח הולך בגוף, כדי למצוא מקומו להתישב בו. ואז כתוב, והיה שבעת ימים תחת אמו, שהיא המלכות, שהוא מתחתיה ואינו יכול להתקשר בה.

פסקה כז

וביומא תמינאה אתהדרו וכו׳: וביום השמיני, חוזר הרוח והגוף להראות לפני המלכה, ולהתקשר בה, ובדכר, דהיינו בז״א, בגוף ורוח. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, שהוא כדי שהרוח יתישב בגוף. שואל, וג׳ ימים מה הם עושים. ומשיב, אלא הם ג׳ ימים שלאחר המילה שהילד סובל מכאב המילה, והרוח אין משכנו שורה בגוף כבשאר ימים. וע״כ ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.

פירוש. כי נתבאר לעיל (משפטים דף ק׳ ד"ה פנימיות) שאין האיילתא יכולה להוליד את הנשמה. אלא בסוד הנחש הנושך בערייתא, ע״ש, ולפיכך נטמאה הנשמה על ידי נשיכין שלו. (כמ״ש שם באות שכ״ג) שז״ש, וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, כי נשיכת הנחש וזוהמא שלו מעוררת סוד נקודה דמדת הדין שאינה משותפת בבינה, שה״ס מנעולא, ומחמת זה אין הרוח שהוא האור יכול להתלבש בגוף שהיא הכלי, וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות, שהיא נמתקת בבינה, בסוד מפתחא, ולהתקשר בה אז גם הוא מקבל המיתוק דשיתוף המלכות בבינה, ויוכל להתלבש בגוף. וזה סוד וטמאה שבעת ימים, דהיינו ז"ס חג״ת נהי״מ שהמלכות צריכה לעלות, מבחינת המלכות אל הבינה, להתמתק בבינה. ומטרם שבאה לבינה, שה״ס יום השמיני לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, אמנם עלית המלכות לבינה הזו אינה לצורך עצמה אלא לצורך טהרת הנשמה מנשיכת הנחש בערייתא בשעת לידתה. וז״ש, ביומא תמינאה אתהדרו רוחא וגופא לאחזאה וכו'. כי אחר שהנשמה קבלה המיתוק מבינה נעשית ראויה להתקשר בהמלכות, שהיא מתוקנת בסוד המפתחא. והרוח יכול להתלבש בגוף. ומה שקוראה רוח ולא נשמה, הוא, כי ביום השמיני כשמקבל מיתוק מבינה, בסוד עלית המלכות לבינה אין לה עוד בחינת ג״ר שהוא נשמה, אלא רק הקטנות בלבד שנקרא רוח.

ובכדי לקבל בחינת נשמה, צריכה לשבת ל״ג ימים, בדמי טהרה. פירוש, כי דמים פירושו, הדינים המתגלים ממסך דקטנות, המונעים הג״ר. ויש דם טהור, ויש דם טמא, והוא, כי ב׳ מיני מסכים הם, שיש מסך דמנעולא, שהוא מצמצום א׳ ויש מסך דמפתחא שהוא מצמצום ב׳, (כנ״ל לך י״ג ד״ה ונתבאר). והדינים דמסך דמנעולא נקראים דמים טמאים, כי כל עוד שיש שמץ מזוהמתם בהנשמה אינה ראויה לשום אור. (כנ״ל ב״א ז׳. ד״ה וכבר) שזסו״ה, וטמאה שבעת ימים. והדינים הנמשכים ממסך דמפתחא נקראים דמים טהורים, משום שהם ראוים לקבל אור. אמנם צריכה זמן שהמלכות תתקשר בחג״ת דז״א, שמהם מקבלת הג״ר. וז״ש ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה לאתיישבא רוחא בגופא, דהיינו שצריכה להשהות על הקטנות הממותק בבינה, הנקראת דמים טהורים ל׳ יום, כדי שהרוח יקבל בחינת הג"ר שלו, אשר אז הוא מתיישב בגוף. אבל לפי זה היה מספיק שלשים יום כנגד ג׳ ספירות חג״ת דז״א שכל אחת כלולה מעשר, וג' ימים מאי עבידתייהו. ומשיב, אלא ג׳ ימים דמילה דרביא כאיב, ורוחא לא שריא וכו' כי אחר המילה צריכים ג׳ ימים לרפא המילה, שה״ס ג׳ קוין שמבחינת הקטנות, שבקבלתם מתרפאת המילה. והמלכות תוכל לעלות להתקשר בג׳ קוין דגדלות, שהם שלשים יום.

פסקה כח

בדמי טהרה בקדמיתא וכו׳: שואל, תחילה אומר הכתוב, בדמי טהרה, ואחר כך ימי טהרה. ומשיב, בדמי טהרה, אלו, דמים של המילה, דם אחר הדם הבא מן הילד. והקב״ה שומר לאלו הדמים כל אלו הימים. ז״ש. תשב בדמי טהרה. טהרה סתם, שאין בה מפיק ה', ואינה נזכרה בקריאה, יורה שאינו מזכיר ה׳ אחרונה של שם הויה, שהיא המלכות. והוא, שאל תאמר שהמדובר היא בטהרת המטרוניתא, שהוא המלכות, שהיא אמה של הנשמה, אלא טהרה סתם, כי דמי טהרה סתם נקראים אלו דמים הטהורים, כי המדובר הוא רק בנשמה הנולדה ממנה. וכל עליות והתקשרות שנאמר במלכות, הם בבחינת מה שהמלכות הוא שורש אל הנשמה ההיא.

פירוש. דמי מילה, שהם ביום השמיני הם שורש דם טהור, הנמשך ממסך דמפתחא, והדמים הנמשכים בל״ג ימים הם נמשכים מדם טהור של המילה. וז״ש, בדמי טהרה, אלין דמי מילה, שהם שורשי דם טהור, דמא בתר דמא, והדם הנראה בל"ג יום, הם מבחינת דם מילה, שהוא דם טהור, דהיינו ממסך דמפתחא כנ״ל בדבור הסמוך. וקב״ה נטיר לאינון דמי וכו', כי אם לא היו דינים אלו דקטנות, לא היה אפשר שתקבל פעם בחינת ג"ר (כמ״ש לעיל ב״א ד״ה וכבר) וע״כ צריך הקב״ה לשמור אותם. כדי להכשירה לקבל ג״ר.

פסקה כט

בכל קדש לא תגע וגו׳: בוא וראה, בכל יום ויום, כנסת ישראל, שהיא המלכות, לוקחת מזון מבית המלך בשביל הרוחות של בני אדם, ומזינה אותם בקדושה. חוץ מאלו הרוחות שהם בבחינת ל״ג ימי טהרה, עד שאלו הרוחות מתישבים בגוף, אחר ל״ג ימים, היא משגחת עליהם בכל יום, כי אז הרוחות מתקשרים בגוף כשאר בני העולם. כמו שהיא, המלכות, אינה שורה אלא במקום שלם, כך כל מעשיה הוא באפן הזה, כלפי הרוחות של בני אדם, עד שנשלמו. ז״ש, בכל קדש לא תגע, שפירושו, להשגיח על הנשמות. כלומר, שאינה נוגעת בקדש לקבל מזון מן הקדש, שהוא ז״א, בשביל הרוחות.

פסקה ל

ואם נקבה תלד: היינו כמו שהעמדתי, שהוא משום שהצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו, וע״כ הכל על אחד שנים, נתרחקה הנוקבא, שהיא המלכות, מדכורא, שהוא ז״א, וכדי להתקשר הרוח שיתלבש בגוף, כי השמאל אינו מתישב בגוף כך כמו הימין, כי נמצא בתוקף הגבורות יותר.

פירוש. כי בימין שהוא זכר, לא היה להמתיק אלא דינים דנוקבא, שה״ס דמים טמאים וטהורים כנ״ל. אבל הנקבה שהשמאל גובר בה, צריכים לתקן גם דינים דשמאל שהם דינים דדכורא וע״כ נכפל הכל. שהטומאה היא שבועים, כנגד דינין דדכורא ודינין דנוקבא. וכן ימי טוהר הם ששים וששה ימים, לי׳ג כנגד דינין דדכורא, ול״ג כנגד דינין דנוקבא.

פסקה לא

וביום השמיני ימול בשר ערלתו: מצוה זו, היא, למול לשמונת ימים מילת ברית קודש. והוא סוד עליון, שכתוב, סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. למי מודיע הסוד, שהוא ברית, לאלו היראים שהם יראי חטא, כי סוד ברית קודש אינו ראוי לגלות חוץ מלהם. וסוד ברית קודש, הרי העמדנו ולמדנו בכמה מקומות.

פסקה לב

ורזא דא לח׳ וכו׳: וסוד זה, שהוא, לשמונת ימים, הוא חיוב על העולם, לכל העם הקדוש. שכתוב, וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני, זה הוא אות ברית קודש, דהיינו ספירת היסוד, שהוא שמיני לכל המדרגות, אם תספור המדרגות מחכמה ולמטה נמצא היסוד מדרגה השמינית. וכתר ה״ס א״ס שאינו מן המנין. והמילה של ברית ההוא, הוא, להעביר ערלה ההוא, שה״ס נחש הטמא, מפני הברית, שהוא יסוד הקדוש. ואין להקשות שפעם אומר שיום השמיני הוא בינה דהיינו ממטה למעלה. ופעם אומר שיום השמיני הוא יסוד, דהיינו ממעלה למטה. והוא מטעם ערך ההפכי שיש בין כלים לאורות. כי באור התחתון נכנס תחילה. ומתחילים מלמטה ובכלים העליונים נגמר תחילה ומתחילים ממעלה למטה.

פסקה לג

דהא בההוא זמנא וכו׳: כי בזמן ההוא שמתאספים העם הקדוש להעביר ערלה ההיא מפני הברית, הקב״ה אוסף כל הפמליא שלו, ומתגלה להעביר ודאי אותו הערלה למעלה מפני אות ברית קדש, שהוא היסוד. כי כל המעשים שישראל עושים למטה מעוררים מעשה למעלה. וע״כ בזמן ההוא נדחת ערלה ההיא, שהיא נחש הטמא, מכל העם הקדוש למעלה. ולערלה ההיא מתקנים כלי אחד עם עפר, להשרות ערלה ההיא בתוכו. בסוד שכתוב, ונחש עפר לחמו. ועפר תאכל כל ימי חייך.

פסקה לד

מכאן דלא אצטריך וכו׳: מכאן נשמע, שאין אדם צריך לנהוג בזיון במקום ההוא, דהיינו בערלה, אע״פ שמעברים אותו מפני הברית. ומקומו, אחר שנעבר מברית הזה, הוא בעפר, שהרי אחר שנחש ההוא נעבר מפני אדם, נתן הקב״ה משכנו בעפר, שכתוב, ועפר תאכל כל ימי חייך. וכיון שהקב״ה כשהעביר אותו מפני אדם שם משכנו בעפר והתקין אותו, כך באותו אופן ממש, כשאנו מעבירים את הערלה, אנו צריכים לתקן בשבילו עפר, שיהיה בו משכנו.

פסקה לה

כל בר נש וכו׳: כל אדם צריך להקריב בן ההוא קרבן להקב"ה, בשמחה, ברצון הלב, להכניסו תחת כנפי השכינה, ונחשב לפני הקב״ה שהוא קרבן שלם להתקבל ברצון.

פסקה לו

וקרבנא דא כגוונא וכו׳: וקרבן הזה, הוא כמו קרבן מן הבהמה, כי זה לח׳ ימים וזה לח׳ ימים, שכתוב, ומיום השמיני והלאה ירצה. במה ירצה. הוא, מפני שעבר עליו שבת אחד. כי בין ח׳ ימים מוכרח להיות שבת אחד. כיון שעבר עליו שבת אחד, אז ירצה זה לקרבן, שהיא הבהמה, וזה לקרבן שהוא ילד הנימול. למה. הוא משום שנתדבק ונזדמן לשבת הזה, שהיא המלכות, סוד ברית קודש, שהוא היסוד. כלומר שבשבת נמצא היסוד בכל שלמותו, ע״כ מקבל ממנו הילד הארה לתקון ברית קודש שלו. וכן הבהמה ירצה לקרבן, כי הקרבן מיחד יסוד ומלכות, וצריך משום זה לקבל תקון מיסוד השלם ביום השבת. וע״כ הכל הוא בסוד עליון. (ע״כ רעיא מהימנא).

פסקה לז

אשה כי תזריע וגו׳: ר׳ יהודה פתח, אין קדוש כה׳ כי אין בלתך ואין צור כאלקינו, מקרא זה קשה, שכתוב, אין קדוש כה׳, משמע שיש קדוש אחר על כל פנים, הגרוע מעט מה׳, משכתוב כה׳. וכן, אין צור כאלקינו, משמע שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה׳.

פסקה לח

אלא ודאי אין וכו׳: ומשיב, אלא ודאי, אין קדוש כה', כי יש הרבה קדושים, יש קדושים למעלה דהיינו המלאכים, שכתוב, ומאמר קדישין שאילתא. וכן ישראל קדושים הם, שכתוב, קדושים תהיו. וכולם קדושים, ואינם קדושים כה׳. ומהו הטעם. משום שכתוב, כי אין בלתך. מהו, כי אין בלתך, אלא קדושתו של הקב״ה הוא בלי קדושה שלהם, של המלאכים ושל ישראל, כי הוא לא צריך לקדושה שלהם. אבל הם אינם קדושים בלתך, וזה הוא, כי אין בלתך אין קדושה שלהם, בלתך.

פסקה לט

ואין צור כאלקינו: פירושו הוא, כמו שהעמידוהו, שהקב״ה צר צורה בתוך צורה, דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו, ומתקן אותה, ונופח בה רוח החיים, ומוציא אותה לאויר העולם. פירוש אחר, ואין צור כאלקינו. שיש צור, שהוא רק נקרא צור, כמ״ש, הביטו אל צור חוצבתם. והכית בצור. הנני עומד לפניך שם על הצור. וכולם נקראים צור, ואין צור בכולם כאלקינו, שיש לו ממשלה ומלכות על כל.

פסקה מ

רבי חייא ור׳ אחא וכו׳: ר״ח ור״א היו יושבים לילה אחד לפני ר׳ אבא. קמו בחצות לילה לעסוק בתורה. בעוד שיצאו לחוץ, ראו ככב אחד שהיה מכה שלש פעמים בככב אחר וסתם אורו. בתוך כך שמעו ב׳ קולות בב׳ צדדים, קול אחד לצד צפון למעלה, וקול אחד למטה. וקול ההוא שלמטה מכריז ואמר, הכנסו והתאספו למקומכם, כי עתה נפתחה השמירה של הנוקבא, שהיא המלכות, כי הקב״ה נכנס לטייל בגן, להשתעשע עם הצדיקים אשר בגן. עבר קול ההוא ונשתתק.

פירוש. הלילה נחלק לד׳ חלקים חסד וגבורה ת"ת ומלכות. שבחצי הלילה הראשון שולטים ב׳ קוין חסד וגבורה שבמלכות, ובחצות לילה מתחיל לשלוט ת״ת שהוא קו אמצעי להכריע וליחד ב׳ הקוין חסד וגבורה שבמלכות. (עי׳ לעיל ויקהל אות ט״ו בהסולם שהארכנו לבאר זה היטב) שז״ס שהקב״ה, שה״ס ת״ת, קו האמצעי, נכנס בגן עדן, שהוא המלכות, ומיחד ימין ושמאל. שבה. ונודע שכדי ליחד הימין והשמאל, מוכרח הקו האמצעי להמשיך המסך דחירק בשתי בחינותיו, במפתחא ובמנעולא, שאין השמאל נכנע להתיחד עם הימין זולתם, (כנ״ל לך דף י״ג ד״ה ונתבאר, ע״ש) שהמסך הזה ממעט הג״ר דקו שמאל וסותם אותו. ע״ש.

וז״ש קמו בפלנות ליליא וכו' חמו חד ככבא דהוה בטש ג' זמני בככבא אחרא וסתים נהוריה. חד כוכבא, ה״ס קו האמצעי, דהוה בטש בככבא אחרא, היינו בקו שמאל, וסתים נהוריה היינו שסתם אור הג"ר שלו. ג׳ זמני, היינו שעשה היחוד של ג׳ קוין המתיחדים לאחד.

ואלו ב׳ פעולות במפתחא ומנעולא הנפעלים ע״י מסך דחירק, (כנ״ל לך י״ג ד״ה ונתבאר) הם מכונים ב׳ קולות (כמ״ש לעיל ויקהל אות ש״ט בהסולם באורך ע״ש) וז״ש, אדהכי שמעו תרי קלי בתרי סטרי, דהיינו ב׳ פעולות שבקו האמצעי, קלא חד לסטר צפון לעילא, שהוא קול דמפתחא, דהיינו הממותק בבינה. וקלא חד לתתא, שהוא קול דמנעולא, דהיינו קול המלכות שלמטה שלא נמתקה בבינה. וההוא קלא, של המנעולא, שהוא פעולה א׳ דקו האמצעי שהוא עיקר הכח הממעט קו השמאל, אכריז ואמר, עולו ואתכנישו לאתרייכו, היינו לאותם הדבוקים בקו שמאל ורוצים להמשיך מג״ר דשמאל אומר להם הקול הזה דמנעולא, שיתאספו וישובו למקומם, בסוד, אם רץ לבך שוב לאחור. כי אסתמרותא דנוקבא פתיחא, כי נפתחה השמירה של המלכות. כי עד חצות לא היה שמירה לקו שמאל של המלכות, והיו הרשעים יכולים לינק מקו שמאל, אבל עתה בחצות, שכבר שולט קו האמצעי, וגילה המנעולא, הממעט קו השמאל וסותם אותו, יש שמירה שלא יוכלו עוד הרשעים לינק מה מן השמאל שבמלכות. וז״ש קב״ה. שהוא קו האמצעי, עאל לטיילא בגנתא. שהוא המלכות, שהוא מגלה קול הזה דמנעולא. אעבר ההוא קלא ושכיך. דהיינו אחר שהשמיע הכרוז הנ״ל, והכל ראו שנסתם קו השמאל, אז נשתתק, דהיינו שנגנז, כדי שיוכל לשלוט הקול שמצד צפון, שהוא פעולה הב׳ שבמסך דחירק, הבא ממלכות הממותקת בבינה, שה״ס מפתחא, כדי שיוכל לחזור ולהמשיך בחי׳ ו״ק דג״ר דקו שמאל. (כנ״ל לך י״ג ד״ה ונתבאר, ולעיל ויקהל אות ש״ט בהסולם) ולולא שנשתתק הקול דמנעולא, לא היה יכול לשלוט הקול דמפתחא, ולא היה אפשרות להמשיך בחינת ג״ר לגמרי. כמ״ש שם.

פסקה מא

[א] אהדרו ר׳ אחא וכו׳: חזרו ר׳ אחא ור׳ חייא לבית, ואמרו, הנה ודאי עת רצון. שהיא התעוררות כנסת ישראל להתחבר במלך הקדוש. שהוא ז״א. שהוא קו אמצעי. א״ר אחא, ודאי, שלא נתחברה כנסת ישראל בהקב״ה אלא מתוך שירה, מתוך השבח שלה אליו.

פירוש. כי לעיל אומר, עד דנפקי לבר, חמו וכו׳, שהפירוש הוא, כי מטרם נקודת החצות, שאז זמן שליטת השמאל, נבחן הארתו לבחינת חיצוניות. וז״ש, שעוד מטרם דנפקי לבר, מטרם שקבלו הארה חיצוניות משמאל, כבד ראו איך חד ככבא דהוה בטש וכו׳ דהיינו שהגיע נקודת החצות והאיר קו האמצעי, בב׳ פעולותיו, ויחד השמאל עם הימין, ואז נחשב הארתם לפנימיות, וז״ש כאן, אהדרו ר׳ אחא ור' חייא, דהיינו שלא יצאו לחוץ, דהיינו לקבל הארה מקו שמאל, אלא חזרו לפנימיות לבית. כי כבר נתיחדו ימין ושמאל ע״י קו האמצעי, שהארתם נבחן לפנימיות, וז"ש, לא אתחברת לה כ״י בקב״ה אלא מגו שירתא, מגו שבחא דילה. כי בשעת שליטת השמאל שבמלכות, דהיינו טרם נקודת חצות לילה. המלכות, שעיקר בנינה הוא מקו שמאל, אע״פ שהיא חושך בלי החסדים דקו האמצעי, מ״מ היא מרוחקת מן הת״ת שהוא קו האמצעי הנוטה לחסדים ולימין, כמו הקו שמאל מטרם הכרעת קו האמצעי (כנ״ל ב״א דף נ״ז ד״ה וזה ע"ש) ובחצות לילה, כשבא הקב״ה וייחד השמאל עם הימין בב' פעולותיו הנ״ל, אז הכירה המלכות בשבחו של הקב״ה שהוא קו האמצעי, מחמת שלמות היחוד דימין ושמאל. ואז נתחברה עם הקב״ה.

[ב] עד דאתי צפרא וכו׳: עד שמגיע הבקר, והמלך מושיט לה חוט של חסד, שאז מתלבשת החכמה שבה בחסד ונשלמת וסוד הדבר כמו שנאמר, ויושט המלך לאסתר אה שרביט הזהב אשר בידו. שהמלך, הוא ז״א, ואסתר, היא המלכות. ושרביט הזהב, הוא חוט של חסד. שעם התלבשות בו החכמה שבמלכות נקרא, שרביט של זהב. ואל תאמר שלה לבדה מושיט המלך השרביט של זהב, אלא לה, ולכל אלו שמתחברים בה. בא ונתחבר יחד. ישבו.

פסקה מב

פתח ר׳ אחא וכו׳: פר״א ואמר, ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו וגו׳. שואל, למה פתח הכתוב כן. ומשיב, אלא למדנו, שעל כן לא כתוב, כי טוב, ביום שני, משום שאדם עתיד להתחלק, דהיינו שיתחלק ממנו הצלע לבנין הנוקבא. פירוש, כי יום שני ה״ס גבורה וקו שמאל (כנ״ל ב״א דף נ״ו ד״ה כד) והשלמת קו השמאל הוא רק במלכות הנבנית ממנו, וכיון שאדם, שה״ס ז״א, היה לבדו, ועוד לא נתנסרה ממנו המלכות. וכתוב, לא טוב היות האדם לבדו. ע״כ לא נאמר כי טוב ביום שני. כי מטרם שהמלכות נתנסרה מז״א, ונבנית לפרצוף בפני עצמה, לא נשלם קו השמאל דז״א, שהוא יום שני, ונאמר עליו לא טוב וגו׳.

פסקה מג

וכי לבדו הוה וכו׳: שואל, וכי היה לבדו, והרי כתוב, זכר ונקבה בראם. ולמדנו שאדם הראשון נברא דו פרצופין, דהיינו ב׳ פרצופין זכר ונקבה דבוקים זה בזה מאחוריהם. ואתה אומר, לא טוב היות האדם לבדו. ומשיב, אלא שלא השתדל בנוקביה, ולא היתה לו, עזר כנגדו, משום שהיתה בצדו, והיו דבוקים יחד מאחוריהם, ואז היה האדם לבדו.

פסקה מד

אעשה לו עזר כנגדו: מהו כנגדו: ומשיב, פירושו כנגד הפנים, כדי שיתחברו זה בזה פנים בפנים. מה עשה הקב״ה, נסר אותו ולקח הנקבה ממנו. ז"ש, ויקח אחת מצלעותיו. מהו אחת. הוא הנוקבא שלו. כש״א, אחת היא יונתי תמתי. ויביאה אל האדם, היינו שהתקין אותה ככלה, והביאה שתהיה כנגד פניו מאירים פנים בפנים. ובעוד שהיתה הנוקבא מתדבקת בצדו, היה האדם לבדו. ואח״כ עלו שנים, ונזדווגו, וקמו שבע יחד, דהיינו קין עם תאומתו והבל עם ב׳ תאומות, הרי חמשה, ועם אדם וחוח, הם שבעה.

פסקה מה

ת״ח בשעתא דאתתקנת וכו׳: בוא וראה, בשעה שחוה נתתקנה אל אדם, הקב״ה בירך אותם. ז״ש, ויברך אותם אלקים. כמו חזן המברך את הכלה בשבע ברכות. מכאן למדנו, חתן וכלה, כיון שנתברכו בשבע ברכות מתדבקים יחד. כדמיון שלמעלה, שהמלכות מתברכת בז׳ ברכות מחג״ת נהי״מ דז״א.

פסקה מו

ועל דא מאן וכו׳: ועל כן מי שבא להתחבר באשת אחר, הוא פוגם הזווג, כי הזווג של כנסת ישראל, הוא בהקב״ה בלבד, הן בזמן שהוא ברחמים והן בזמן שהוא בדין. בוא וראה. מי שמתחבר באשת אחר, הוא כאלו משקר בהקב״ה ובכנסת ישראל, וע״כ הקב״ה אינו מכפר לו על ידי תשובה, והתשובה תלויה לו עד שיסתלק מן העולם. ז"ש, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ומתי מתכפר לו. הוא, בשעה שנכנס בתשובה לעולם ההוא, ויש לו לקבל עונש שם. ואז מכופר לו.

פסקה מז

ר׳ אלעזר אמר וכו׳: מי שמשקר בכנסת ישראל, דהיינו שבא להתחבר באשת אחר, אינו מתקבל על ידו תשובה, מטרם שנדון בגיהנם. כל שכן, מי שמשקר בכנסת ישראל ובהקב״ה. וכל שכן אם מטריח הקב״ה לעשות צורת ממזר באשת אחר, ומשקר במלך בפרהסיא בגלוי.

פסקה מח

ר׳ חייא פתח וכו׳: רח"פ ואמר, גוזל אביו ואמו וגו׳. אביו, זה הקב״ה, אמו, זו כנסת ישראל. מהו גוזל. הוא כמש״א, גזלת העני בבתיכם. ומה היא הגזילה. מי שחומד אשה אחרת שאינה בת זוגו.

פסקה מט

תמן תנינן וכו׳: שם למדנו, כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה, כאלו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל, שכתוב גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. כל הנהנה מן העולם הזה, כלל זה, שאומר כל הנהנה, הוא אשה. כי מי שמתדבק באשה להנות ממנה, ואע״פ, שהיא פנויה, ונהנה ממנה בלא ברכה, דהיינו בלי שבע ברכות שמברכים את הכלה, הוא, כאלו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל. מהו הטעם, משום שהזווג שלהם, הוא בשבע ברכות. והנהנה בלי שבע ברכות, פוגם שבע ברכות שלמעלה. ומה על פנויה כך, כ״ש מי שמתדבק באשת אחר, שהיא עומדת בזווג בשבע ברכות, על ידי בעלה, כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה.

פסקה נ

חבר הוא לאיש משחית: זה ירבעם, כמו שהעמידוהו, (ברכות לה:) ואמר אין פשע שאומר הרי פנויה היא, למה אסור. משום זה הוא גוזל אביו ואמו. ולא עוד אלא שהוא חבר לאיש משחית. מי הוא איש משחית. הוא מי שפוגם הצורה והתקון של מעלה. כל שכן מי שחומד אשת חברו להתדבק בה, שפוגם יותר. וע״כ הוא נפגם לעולם. איש משחית, כי פוגם למעלה, ופוגם למטה, ופוגם את נפשו, שכתוב משחית, וכתוב, משחית נפשו הוא יעשנה.

פסקה נא

רבי אבא פתח וכו׳: רא׳״פ ואמר, ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו׳. שואל, ויאמר שלחני, וכי אסיר היה בידו של יעקב. ומשיב, אלא אשרי הם הצדיקים, שהקב״ה חס על הכבוד שלהם, ואינו עוזב אותם לעולם. ז״ש, לא יתן לעולם מוט לצדיק. שואל, והרי כתוב. ותקע כף ירך יעקב.

פסקה נב

אלא לדידיה גבה וכו׳: ומשיב. אלא המלאך לקח את שלו. ולמדנו, שכתוב והוא לן בלילה ההוא במחנה. וכתוב, ויקחם ויעבירם את הנחל. שואל, מה היה דעתו של יעקב. להעבירם את הנחל בלילה. ומשיב, אלא ראה את המקטרג שהולך בין המחנות שלו, אמר יעקב אעבירם לצד האחר של הנהר. אולי לא תהיה מבוכה.

פסקה נג

מאי קא חמא וכו׳: שואל, מה ראה. ואומר, ראה שלהבת אש לוהט הולכת ומעופפת בין מחנותיו, אמר יעקב, מוטב לקחת אותם מכאן לעבר הנהר, והנהר יפסיק ביניהם, ולא תמצא מבוכה. כי המזיקים אינם עוברים נהרות. מיד, ויקהם ויעבירם את הנחל ויותר יעקב לבדו. וכיון שיעקב הפריע אותו מלהזיק המחנות, ע״כ נגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב. כי לקח ממנו את שלו. מכאן למדנו. מי שנמצא לבדו בבית בלילה, או ביום בבית מיוחד, ומכל שכן בלילה, בבית מיוחד. מהו בית מיוחד. היינו שמיוחד ונפרד משאר בתים. או מי שהולך לבדו בלילה יכול להנזק.

פסקה נד

ת״ח ויותר יעקב וכו׳: בוא וראה, ויותר יעקב לבדו אז ויאבק איש עמו וגו׳. למדנו, המלאך מצד הדין הוא בא, וממשלתו בצד של הלילה, מהו בצד לילה. היינו שהוא ממונה להכניס את ישראל בגלות שהוא בחינת לילה וחשך. כיון שעלה האור, נחלש כחו, ונתגבר עליו כחו של יעקב. כי מצד של הלילה בא. וע״כ בזמן שהיה לילה לא יכול לו יעקב. וכשעלה האור נתחזק כחו של יעקב, ואחז בו ונתגבר עליו. אז, ראה אותו יעקב שהוא מלאך.

פסקה נה

א"ל שבוק לי וכו׳: אמר לו, המלאך, עזוב אותי, כי איני יכול לך. מהו הטעם שלא יכול לו. משום שעלה האור ונשבר כח שלו, שכתוב, בדן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים. מהו ויריעו. היינו שנשברו כל אלו שהם מצד הדין. ויריעו, פירושו שנשברו, מלשון רועה התרועעה הארץ. בני אלהים, היינו אותם הבאים מצד הדין הנק' אלקים. אז נתחזק יעקב ואחז בו.

פסקה נו

א״ל שלחני כי וגו׳: אמר לו, שלחני כי עלה השחר. היינו שהגיע הזמן להתקבץ ולשבח שבחו של הקב״ה. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. שואל, אם תברכני היה צריך לומר, מהו אם ברכתני. שהוא לשון עבר. ומשיב, אלא אמר לו יעקב, ודאי אבי ברך אותי אלו הברכות, שרצה לברך את עשו, ואני ירא ממך, על אלו הברכות אם אתה מודה עליהן, ואם לא, אולי תהיה מקטרג עלי בשבילם.

פסקה נז

מיד אמר ליה וכו׳: מיד אמר לו ויאמר לא יעקב יקרא עוד שמך. שואל, מה אמר לו. ומשיב, אלא כך אמר לו, לא במרמה, ולא בעקבה, השגת אלו הברכות, ע״כ לא יאמר עוד שמך יעקב שהוא כמו שאמר עשו, על כן וגו׳ ויעקבני זה פעמים, כי לא בעקבה היה. כי אם ישראל, ישראל. שהוא ז״א, שממנו יוצאות הברכות, ודאי, מודה עליך, שהברכות שלך הוא, משום שאתה אחוז בו. וע״כ אני וכל שאר מחנות המלאכים, מודים עליהן, שהברכות הן שלך.

פסקה נח

כי שרית עם וגו׳: כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. עם אלקים, היינו כל אלו הבאים מצד הדין הקשה. ועם אנשים, זהו עשו והמחנות שלו. ותוכל, אתה יכולת להם, והם לא יוכלו לך. ולא עזב אותו יעקב, עד שהודה לו על אלו הברכות. ז״ש ויברך אותו שם.

פסקה נט

ת״ח בשעתא דסליק וכו': בוא וראה, בשעה שהאור של הבינה, עולה, נכנעים כל אלו בעלי הדינים ואינם נמצאים, וכנסת ישראל מספרת עם הקב״ה. ושעה ההיא עת רצון היא לכל, והמלך מושיט לה, להמלכות, ולכל אלו הנמצאים עמה, שרביט חוט של חסד, להמצא בשלמות במלך הקדוש. וכבר למדנו.

פסקה ס

ת״ח בשעתא וכו׳: בוא וראה, בשעה שהקב״ה נמצא יחד עם כנסת ישראל, שהיא המלכות, בכל פעם שנמצא עמה והיא, מעוררת תחילה הרצון אליו, ומושכת אותו אצלה ברוב אהבה והשתוקקות, אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים לבחינת זכר. וכמה מחנות מלאכים נמצאים בצד ימין בכל העולמות. וכשהקב״ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררת אח"כ, ולא בזמן שהקב״ה נתעורר, אז הכל נמצא בבחינת הנקבה, שהיא המלכות, והשמאל נתעורר, וכמה מחנות עומדים ומתעוררים בצד השמאל בכל העולמות. כעין זה כתוב, אשה כי תזריע וילדה זכר. דהיינו אם האשה מזרעת תחילה יולדת זכר. מה הטעם, למדנו, שהוא משום שעולם התחתון נמצא כעין עולם העליון, וזה דומה לזה. וכמו שלמעלה אם המלכות מעוררת תחילה הרצון, נתמלאה מצד ימין, שהיא בחינת זכר, אף למטה כן.

פסקה סא

ועל דא קב״ה וכו׳: ועל כן הקב״ה גוזר זכר או נקבה, להמצא רצון תחילה בעולם, שהוא המלכות, אשר אז מתעוררת גם האשה למטה להזריע תחילה, וילדה זכר. כי הכל תלוי למעלה, ולא למטה. ובכל, צריך האדם שרצונו יתדבק למעלה, להקב״ה, שימצא רצון תחילה בעולם, שהיא המלכות, ואז גם אשתו תזריע תחילה ותלד זכר. אשרי חלקם של הצדיקים שיודעים להדביק רצונם אל המלך הקדוש. עליהם כתוב, ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כלכם היום.

פסקה סב

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳: ר׳ יהודה פתח ואמר, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. מקרא זה למדנו. אבל בשעה שהלבנה שהיא המלכות, מתכסה בגלות, היא אומרת, אל תראוני, ולא שהיא מצוה שלא לראותה, אלא משום שהיא רואה תשוקת ישראל אליה, לראות אורה היא אומרת, אל תראוני, דהיינו, שלא תוכלו לראות אותי, אל תראוני ודאי. מהו הטעם. הוא משום שאני שחרחורת, מפני שאני בחשכה.

פסקה סג

מאי שחרחורת וכו׳: שואל, מהו שחרחורת, שחורה היה צריך לומר. ומשיב, אלא שתי חשכות הן, אחת, ששזפתני השמש, דהיינו, שנסתלק ממני השמש, שהוא ז״א, להאיר בי, ולהסתכל בי. ואחת שבני אמי נחרו בי שמוני נוטרה וגו׳.

פסקה סד

ששזפתני שזפתני וכו׳: שואל, אומר ששזפתני, שזפתני היה צריך לומר. ומשיב, אלא רמז הוא שרומז ב שש, כי ששזפתני הוא אותיות שש זפתני. כי בעת שמאיר השמש. שהוא ז״א, בשש אורות הוא מאיר, דהיינו בשש ספירות חג"ת נה״י. וכשמסתלק, כל אלו שש אורות מסתלקים. בני אמי, הם אלו הבאים מצד דין הקשה, לענוש על החטאים, נחרו בי, הוא כש״א נחר גרוני. ז"ש על צוארנו נרדפנו. כי כשבאו ישראל בגלות היו ידיהם קשורות לאחור, וריחים על צוארם, ולא יכלו לפתוח פה. והיינו שכתוב, נחרו בי.

פסקה סה

שמוני נוטרה את הכרמים: היינו ללכת בגלות, ולשמור שאר העמים בשביל ישראל שהם בתוכם בגלות. כרמי שלי לא נטרתי, כי איני יכול לשמור אותם כמו בתחילה. בתחילה נטרתי כרמי שלי, דהיינו ישראל, וממנו נשמרו שאר הכרמים, שהם האומות. עתה, אני נוטר שאר הכרמים, בשביל כרמי שלי, שיהיה שמור ביניהם.

פסקה סו

ר׳ חייא ור' יוסי וכו׳: ר״ח ור״י היו הולכים בדרך. כשהגיעו לשדה אחד, ראו עץ אפרסמון בדרך לצד ימין. א״ר יוסי עטיפה של עשן נמצא בעינינו, אין לנו רשות לראות בדבר של שמחה, כמו אפרסמון, מיום שנחרב בית המקדש. דפטירא, הוא כמו דופרא, מלשון, חוץ משל דפרא, שפירושו אילן (דמאי א'). קיטפא, הוא צרי, כי צרי מתרגם קטף (בראשית ל״ז) עטיפא, הוא מלשון יעטף שית חמס (תהלים ע״ג). דקוטרא, הוא עשן, מלשון קטרת.

פסקה סז

פתח ואמר וכו׳: פתח ואמר, לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. שואל. כיון שאמר, לה׳ הארץ ומלואה, למה כופל הלשון, תבל ויושבי בה. וכי תבל אינו ארץ. ומשיב, אלא כך הוא אומר, לה׳ הארץ ומלואה, זהו ארץ הקדושה, שנקראת ארץ החיים. תבל ויושבי בה, זהו שאר ארצות, כש״א, והוא ישפוט תבל בצדק. כי תבל תלויה בצדק. והכל דבר אחד הוא.

פסקה סח

ר״ח אמר וכו׳: ר׳ חייא אמר, לה׳ הארץ ומלואה, הארץ, ידועה שהיא המלכות, ומלואה מה הוא. ומשיב, אלא אלו הם נשמות הצדיקים שהם במלכות. תבל ויושבי בה, תבל, זו היא הארץ שלמטה, בעולם הזה, ויושבי בה, אלו הם בני אדם. אמר ר׳ יוסי, אם כן, אשר הארץ פירושו המלכות, איך נפרש, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. אמר לו ודאי כך הוא, כי ארץ החיים ההיא, שהיא מלכות, על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. כי כולם, כל המוחין, יוצאים מנהר העליון ההוא, הנמשך ויוצא מעדן, שהוא בינה, והמלכות מהתקנת בהם להתעטר במלך הקדוש, ולזון העולמות.

פסקה סט

מי יעלה וגו׳: מי יעלה בהר ה׳ וגו׳ לא נשא לשוא נפשי וגו׳. שואל, נפשו כתיב, וקרי נפשי, מהו נפשי ונפשו שאומר הכתוב, ומשיב, אלא הכל דבר אחד, כמש״א נשבע ה׳ בנפשו. כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, שנפשי הזו היא המלכות, ודוד המלך נתאחד בלב ההוא ונפש ההוא, דהיינו במלכות. וע״כ אומר, אשר לא נשא לשוא נפשו.

פסקה ע

עד דהוו אזלי וכו׳: בעוד שהיו הולכים פגשו באדם אחד ופניו מלאים נגעים, והיה קם מתחת אילן אחד. הסתכלו בו, וראו פניו אדומים מחמת הנגעים. אמר לו ר׳ חייא, מי אתה. אמר לו, יהודי אני. א"ר יוסי, חוטא הוא, שאם לא כן לא היו נרשמים בפניו אלו נגעים הרעים, ואלו לא נקראו יסורים של אהבה. א"ר חייא כך הוא ודאי, כי יסורים של אהבה מכוסים הם מבני אדם.

פסקה עא

ת״ח דכתיב וכו׳: בוא וראה, שכתוב, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. הרי ג׳ מינים כאן, וכולם נקראים נגע צרעת, ז״ש, והיה בעור בשרו לנגע צרעת. מהו נגע צרעת. הוא סגירו, דהיינו כתרגומו, וזה יורה לשון סגורה, שסגור הוא בכל, כלומר שהנגע מכוסה וסגור מעין רואה, וכתוב על זה והובא אל אהרן הכהן וגו׳. אבל אלו נגעים הנראים לחוץ, כתוב, וראהו הכהן וטמא אותו. כי ודאי אלו הנראים לחוץ לבני אדם, באים מצד הטומאה ואינם יסורים של אהבה.

פסקה עב

א״ר יוסי מנלן וכו׳: אר״י, מאין לנו זה. א״ר חייא, שכתוב, טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שפירושו, טובה תוכחת מגולה ואם התוכחה היא מאהבה, היא מסותרת מבני אדם. כעין זה מי שמוכיח את חבירו באהבה, צריך להסתיר דבריו מבני אדם, שחברו לא יתבייש מהם. ואם דבריו הם בגלוי לפני בני אדם, אין הם באהבה.

פסקה עג

כך קב״ה כד וכו׳: כך הקב״ה כשהוא מוכיח את האדם, מוכיחו באהבה בכל, תחילה מכה אותו בגופו מבפנים. אם חזר בו טוב, ואם לא, מכה אותו תחת מלבושיו. ואלו נקראים יסורים של אהבה, אם חזר בו טוב, ואם לא, מכה אותו בגלוי, בפניו לפני כל, כדי שיסתכלו בו וידעו שהוא חוטא, ואינו אהובו של אדונו.

פסקה עד

אמר לון ההוא וכו׳: אמר להם אדם ההוא, בקשר של עצה אחת באתם עלי ודאי לבזות אותי. אינכם, אלא מאותם היושבים בבית ר׳ שמעון בן יוחאי, שאינם יראים מכל. אם יבואו בני הבאים אחרי יצירו אתכם, ולמה דבריכם בגלוי. הרי אתם צריכים לירא מבני. אמרו לו, התורה כך היא, שכתוב, בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. ומה אם בדברי תורה נירא מפניך, הרי אנו נמצאים בבזיון לפני הקב"ה. ולא עוד אלא התורה צריכה צחות. דהיינו לדבר בגלוי. פתח האיש ואמר, מי אל כמוך נושא עון וגו׳. הרים ידיו ובכה. בתוך כך הגיעו בניו. אמר בנו הקטן. כאן עזרת השמים. לאבי.

פסקה עה

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה