הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
שמיני
פסקה א
ויהי ביום השמיני וגו': ר׳ יצחק פתח, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים. אשריהם ישראל שהקב״ה נתן להם התורה הקדושה, שהיא שמחת הכל, שמחת הקב״ה, ומקום טיול שלו. שכתוב, ואהיה שעשועים יום יום. וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב״ה. ובהתורה נברא העולם. שכתוב, ואהיה אצלו אמון, אל תקרא אמון, אלא אומן, שהיתה כלי אומנות שלו לבריאת העולם.
פסקה ב
ובאורייתא אתברי בר נש וכו׳: ובהתורה נברא האדם. ז״ש, ויאמר אלקים נעשה אדם. שכתוב, לשון רבים, אמר הקב״ה אל התורה. רוצה אני לברוא אדם. אמרה לפניו, אדם הזה עתיד לחטוא ולהרגיז אותך. אם לא תאריך אפך עליו, איך יתקיים בעולם. אמר לה, אני ואת נעמיד אותו בעולם. כי לא לחנם אני נקרא ארך אפים.
פסקה ג
ר׳ חייא אמר וכו': רח״א תורה שבכתב, שהיא ז״א, ותורה שבעל פה, שהיא המלכות. העמידו את האדם בעולם. זהו שכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, שכתוב, לשון רבים. רבי יוסי אמר, זה נשמע מכאן, את אשר כבר עשוהו. עשוהו ודאי, דהיינו לשון רבים, וזה הוא צלם ודמות שעשו שניהם את האדם, צלם בדבר, שהוא ז״א הנקרא צלם. דמות בנוקבא, שהיא המלכות הנקראת דמות. והטעם של המלה צל״ם נתבאר (לעיל בהקסה״ז דף קפ״א אות רל"ז ד״ה דכתיב ע״ש) והמלכות נקראת דמות, שהיא מלשון דממה, מטעם שאין לה מעצמה כלום אלא מה שמקבלת מז״א ונשמת אדם נולדה מזווג ז״א ומלכות, ע״כ נאמר בצלמנו כדמותינו. וע״כ התחלת התורה היא ב׳, שהיא רומזת על ז״א ומלכות. והעמידוה.
פסקה ד
ר׳ יצחק אמר וכו׳: רי״א, מפני מה ה ב׳ פתוחה מצד אחד וסתומה מצד אחד. ומשיב, אלא בשעה שאדם בא להתחבר בתורה, הרי היא פתוחה לקבלו ולהשתתף עמו. ובשעה שאדם סוגר את עיניו ממנה, והולך לדרך אחר, הרי היא סתומה מצד האחר, כמו ה ב׳, כש״א, אם יום תעזבני יומים אעזבך, ולא ימצא פתח עד שישוב ויתחבר בהתורה פנים בפנים, ולא ימוש ממנה. וע״כ התורה פותחת לקרוא בני אדם ומכרזת וקוראת אותם, אליכם אישים אקרא וגו'. וכתוב, בראש הומיות תקרא בפתהי שערים בעיר אמריה תאמר.
פסקה ה
ר׳ יהודה אמר וכו׳: רי״א, ב׳ היא צורת שני גגות, וקו אחד המחברם. מה זאת אומרת. אלא גג אחד למעלה לשמים, שהם ז״א, גג אחד למטה לארץ, שהיא המלכות, והקב״ה, שהוא יסוד, אחוז בהם ומקבל אותם.
פסקה ו
רבי אלעזר אמר וכו׳: רא״א, ג׳ אורות עליונים קדושים הם, דהיינו ג׳ קוין, האחוזים יחד, והם כלל התורה, והם פותחים פתחים לכל, פותחים פתחים ומשפיעים אל האמונה, שהיא מלכות, והם בית לכל. ועל כן נקראים בית, כי אלו ג׳ קוין שב ב׳, הרומזים על ג׳ קוין דז״א, הם בית. ומשום זה התחלת התורה היא ב׳, כי היא התורה, והיא רפואת העולם.
פסקה ז
ובגין כך מאן וכו׳: ומשום זה, מי שעוסק בתורה, כאלו עוסק בשם הקדוש. והנה למדנו, שהתורה כולה, היא שם קדוש עליון אחד, ומשום שהיא שם קדוש, היא מתחילה ב ב׳, שהיא כלל השם הקדוש, דהיינו ג׳ ווין שבסוד ויסע ויבא ויט, שהם ג׳ קוין דז״א, (כנ״ל בשלח אות קע״ג) שהם ג׳ קשרים המשפיעים על האמונה, שהיא המלכות.
פסקה ח
ת״ח כל אינון וכו׳: בוא וראה, כל אלו העוסקים בתורה, מתדבקים בהקב״ה, ומתעטרים בעטרות התורה, ואהובים למעלה ולמטה, והקב״ה מושיט להם ימינו, שהוא חסד. ומכל שכן אותם שעוסקים בתורה גם בלילה, שהעמידו, שהם משתתפים בשכינה ומתחברים יחד. וכשבא הבקר, הקב״ה מעטר אותם בחוט אחד של חסד, שיהיו נודעים בין העליונים ובין התחתונים.
פסקה ט
וכל אינון כוכבי וכו׳: וכל אלו ככבי בקר, בשעה שכנסת ישראל, שהיא המלכות, וכל אלו העוסקים בתורה באים להראות לפני המלך, ז״א, כולם מזמרים ביחד. ז״ש ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים. מהו ויריעו. הוא כש״א, רועה התרועעה הארץ. דהיינו לשון שבירה, כי אלו הדינים, הנקראים בני אלקים, נשברים, וכולם נשברים לפני הבקר, בעת שמתעורר הבקר בעולם, שהוא הארת החסד דז״א, כש״א וישכם אברהם בבקר. ואברהם הוא חסד. וע״כ ויריעו כל בני אלקים.
פסקה י
רבי אלעזר הוה וכו׳: ר׳ אלעזר היה הולך בדרך, מצא את ר׳ פנחס בן יאיר שהיה בא, וחמורו היה נוער. אמר ר׳ פנחס, בקולו השמח של החמור, אני רואה ודאי שפנים חדשות תמצאנה כאן, כיון שיצא מאחורי אגפיו של ההר, ראה את ר׳ אלעזר שהיה בא, אמר, ודאי קול שמחת החמור נתקיים. ירד ר׳ אלעזר אליו ונשק אותו. אמר לו, אם נאות אתה להתחבר עמי בדרך אחד, נלך ונתחבר יחד. ואם לא, קח דרכך ולך. אמר לו, ודאי כנגדך הלכתי, כיון שמצאתי אותך, אלך אחריך ונתחבר יחד. טופסא, פירושו רצון. כי תרגום, אל תאבה, הוא, אל תטפוס. (משלי א׳) וכן, בזאת יאותו, מתרגם, בדא יטפסון, (בראשית ל״ד).
פסקה יא
פתח רבי פנחס וכו׳: פר״פ ואמר, יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים. שואל, יברכך ה׳ מציון, מהו הטעם מציון. ומשיב, כי משם, מציון, שהוא יסוד המלכות, יוצאות ברכות לכל. ז״ש, כי משם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם. ומשום זה, יברכך ה׳ מציון, כי משם יוצאות הברכות לכל. וראה הטוב ירושלים, כי בשביל ציון, מתברכת ירושלים, שהיא מלכות, כיון שציון שהוא יסוד המלכות, נתמלא עם ברכות, אז מתברכת ירושלים, שהיא המלכות, ונמצאים בה רחמים, וכשמתברכת ירושלים, מתברך כל העם.
פסקה יב
כל ימי חייך: היינו, שלא תהיה נראית קשת בימיך, כמו לאביך, ר׳ שמעון בן יוחאי, שלא נראתה הקשת בימיו. (כנ״ל ויקרא רל״ט ע״ש) כי הקשת מורה על דינים. ועל זה נאמר, וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. דהיינו שבכל ימי חייך תראה בטוב המלכות ולא יהיו בה דינים. וראה בנים לבניך, שיהיו יראי חטא, חסידים קדושים. אז שלום על ישראל. מהו שלום על ישראל. אלא הוא כמי שאומר שלום על ראש המלך, שלא יחסר כלום, כך, שלום על ישראל, דהיינו על ראש ז״א, שנקרא ישראל בעת שיש לו ג"ר, שה״ס ראש. כי ישראל, אותיות לי ראש. ושלום על ראש ז״א, כל זמן שצדיקים נמצאים בעולם.
פסקה יג
פתח ר׳ אלעזר וכו׳: פר״א ואמר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. בנים, כבר העמדנו, שהם חג״ת דז״א, שהם בנים לחכמה ובינה, בני בנים, אלו הם שאר ספירות המלך, דהיינו נה״י, כמש״א וכל בניך למודי ה', שסובב על נה״י. וכתוב, בני ציון היקרים, שהם נה״י דז״א המתחברים עם ציון שהיא יסוד המלכות. כמו שאתה אומר, ותפארת בנים אבותם, שפירושו, הבנים, שהם חג״ת אינם מתעטרים אלא באבות שהם חכמה ובינה, שהם אבות לחג״ת. מכאן למדנו, שהבנים, חג״ת, אינם מתעטרים ואינם מושקים משיקוי הנחל, שהוא הבינה, אלא בזמן שהאבות, חו״ב, מתעטרים ומתברכים, מן הכתר, ז״ש ותפארת בנים אבותם.
פסקה יד
עד דהוו אזלי וכו׳: בעוד שהיו הולכים הגיע זמן תפלה. ירדו והתפללו. בעוד שהיו מתפללים נכרך ונתקפל נחש אחד מסביב רגליו של החמור של ר׳ פנחס, נתבהל, וגעה החמור שתי פעמים. אחר שגמרו תפלתם, אמר ר׳ פנחס ודאי צער הוא לבהמתי, ונענשה, מחמת שביום זה הקדמתי ושפתותי היו דובבות בתורה, והחמור העביר אותי במקום ששורה טנופת. וע״כ עתה מצערים אותה. קמו וראו את הנחש קשור ברגלו של החמור, אמר ר׳ פנחס נחש נחש לך והכרך קשריך במדרון החור שלך, בתוך כך ניתק הנחש מרגל החמור, ונפל חתיכות חתיכות. קפטר, פירושו נכרך, נתקפל מלשון קפדתי כארג (ישעיה ל״ח י״ב) קפטא הוא מלשון קפדה בא (יחזקאל ז׳ כ״ה) שפירושו חרדה, בהלה. קטפורא פירושו מדרון. מלשון הניצוק והקטפרס (טהרות ח') קפסירי, הוא חתיכה לפי הענין. והוא כמו פיסא שפירושו חתיכה.
פסקה טו
אמר ר׳ אלעזר וכו׳: ומה כל כך מדקדק הקב״ה עם הצדיקים. אמר לו, ודאי הקב״ה מדקדק עם הצדיקים, ושומר אותם, שרוצה להוסיף להם קדושה על קדושתם. ועתה, חמור זה, כיון שלא שמר הקדושה שלי, ע״כ נצטער, וזה הנחש היה שליח, וכמה שליחים יש לקב״ה, ובכולם הוא עושה שליחותו, ואפילו בחיות השדה. ז״ש ושלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם. ואפילו ביד עכו״ם, ז״ש, ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ.
פסקה טז
א״ר אלעזר וכו׳: אר״א, ושואל, וכי ביד ישראל עושה הקב״ה ג״כ את שליחותו. א״ל, כן. כגון רשע על ידי צדיק. אבל רשע בידי ישראל רשע אחר, אינו עושה בו שליחותו, חוץ מבזמן שהוא אינו מכוון בו. ז״ש, ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו. ואשר לא צדה, הוא בדיוק, שלא נתכוון להרוג אותו, רק, והאלקים אנה לידו, כדי לענוש את שניהם. את ההורג והנהרג.
פסקה יז
א״ר אלעזר וכו׳: אר״א, באיזה דרך עושה הקב״ה את שליחותו בידי אלו הנ״ל ובידי עכו״ם. א״ל. ואביך לא אמר לך זה. א״ל עוד לא שאלתיו.
פסקה יח
פתח ואמר וכו׳: פו״א, והוא ישקיט ומי ירשיע וגו׳. והוא ישקיט, הוא, שבזמן שהקב״ה נותן שקט ושלוה לאדם מי הוא, שיש לו רשות להזיק לו ולקטרג עליו. ויסתר פנים ומי ישורנו, ובזמן שהוא מסתיר עיניו מלהשגיח עליו, מי הוא שישגיח עליו לשמור אותו, ולעשות לו שמירה. ואז באים אלו השליחים הנ״ל, ומזיקים לו. ודרכו של הקב״ה בזה, הוא, על גוי ועל אדם יחד, דהיינו בין לעולם כולו, ובין לעם אחד, ובין לאחד בלבד.
פסקה יט
ת״ח בזמנא דבני וכו׳: ומפרש דבריו. בוא וראה בזמן שמעשי בני אדם טובים למטה, מתעוררת עליהם מלמעלה ימינו של הקב״ה. אז מתעוררים כמה אוהבים, כמה שומרי העולם, כמה שומרי האדם, מימין ומשמאל לשמרו, הן מצד החסד והן מצד הגבורה, ואז נכנע השמאל, ואינו יכול לשלוט. ובזמן שמעשי בני אדם אינם טובים למטה, מתעורר עליהם צד השמאל שהוא דינים, וכל אלו הבאים מצד שמאל. כולם מתעוררים, וכולם נעשים שליחים להרע לבני אדם. כי אלו שעברו על דברי תורה, כולם רשומים בפניהם, וניכרים לאלו המתעוררים מצד שמאל.
פסקה כ
ובג״כ חיוותא ועכו"ם וכו׳: ומשום זה החיות ועכו״ם וכל אלו הבאים מצד שמאל, כולם נקראים שליחים אל אלו הרשומים בפניהם, כנ״ל, ומתעוררים אליהם. וישראל, אע״פ שאין מעשיהם טובים, כולם באים מצד ימין. ומשום שנכנע הימין ע״י מעשיהם הרעים, של הרשומים בפניהם, ע״כ שולט עליהם השמאל, וכל אלו הבאים מצד שמאל, וע״כ השליחות היא ביד החיות והעכו״ם וכל הדומה להם, שהם מצד השמאל, ולא בידי ישראל, שאע״פ שהוא רשע, הוא בא מצד ימין. שצד הזה נכנע ע״י מעשיהם.
פסקה כא
וישראל חייבא דנפל וכו׳: וישראל רשע שנפל בידי ישראל רשע אחר, הוא רק בזמן שהרשע לא נתכוון להרגיו, שאז אינו מטעם שליחות, אלא משום שיענשו שניהם ויקבלו עונש לטהר אותם. אמר ר׳ אלעזר, מאין לנו זה. א"ל, הם בימין ולא נתדבקו בשמאל ולא נתערבו בו לעולם, כי ישראלים הם שניהם, וע״כ לא יוכל להיות שליח של השמאל, להעניש למי, וע״כ בזמן אחר, דהיינו בזמן שהישראלים הרשעים מתכוונים להרוג, נעברו מן העולם.
פסקה כב
א״ר אלעזר מנא לן וכו׳: אר״א מאין לנו זה, שאם ישראלים רשעים מתכוונים להרג הם נעברים מהעולם. אמר לו, בוא וראה, מן פלגש בגבעה, שאע״ג שבני גביעה היו רשעים, לא רצה הקב״ה שיתעוררו להענישם רשעים אחרים מבני ישראל, וע״כ מתו כל הפעמים שמתו, במלחמות הראשונות, עד שכל הרשעים שנתעוררו להענישם מתו ונאבדו ונשארו הצדיקים ביותר, שעשו הדבר בדרך האמת. ואע״פ שהם צדיקים, בשעה שהעולמות שקולים כאחד, שעולם התחתון הוא מתנהג כעין עולם העליון, לא ניתן הדבר, אלא למי שניתן, דהיינו רק לאותם הבאים משמאל, שהם החיות והעכו״ם, כי בשעה שעולם התחתון מתנהג כעין העליון, אין הענפים של ימין יכולים להיות שליחים למעשי השמאל, להרוג ולהעניש. כי למעלה לא יתחלפו הדברים לעולם. ובזמן ההוא של המלחמות בפלגש בגבעה, לא היו נמצאים העולמות שקולים יחד, זה כעין זה, וע״כ היו הצדיקים יכולים להעניש ולהרג, אע״פ שלא יהיה כזה למעלה.
פסקה כג
ועל דא חייבין וכו׳: וע״כ רשעי ישראל אל רשעים אחרים, אינם שלוחי המלך, שהרי אינם באים מצד שמאל. משל לבני אדם שחטאו למלך, נתעורר השוטר אליהם לתפשם ולהענישם, לאותם שחטאו למלך. קם חכם אחד, מבני העיר, ונתערב בין בני השוטר שהם העוזרים של השוטר, נשא השוטר עיניו וראה אותו. אמר לו מי נתן אותך אצלנו, ואין אתה מאותם שחטאו למלך, הרי אתה תענש בתחילה. לקחו אותו והרגוהו.
פסקה כד
כך ישראל מסטרא וכו׳: כך ישראל באים מצד ימין, ולא נדבקו בשמאל, ולא נתערבו עמו לעולם. וכשהרשעים גורמים בעונותיהם להכניע הימין, ומתעורר השמאל וכל אלו הבאים מצדו להענישם, אם קם אחד מישראל, שהוא מימין, להתערב ביניהם, מכירים אותו, ואומרים לו, וכי אין אתה מאותם הבאים מצד ימין, שנכנע מחמת עונות הרשעים, ואין אתה מאותם שחטאו למלך, מי נתנך אצלנו. ונמצא שהוא נענש תחילה. ושלמה המלך צוח כנגדם, ואמר, עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. לרע לו, ודאי, משום שאינו שליח המלך ואין בא מאותו צד. השמאל.
פסקה כה
אמר ר״א ודאי וכו׳: אמר ר׳ אלעזר ודאי כך הוא. כי למדנו שיש ימין ויש שמאל, שהם רחמים ודין, ישראל הם לימין, ועמים עכו״ם לשמאל. ישראל אע״פ שהם רשעים, ונכנעים, הם בימין, ואינם מתדבקים בשמאל, ואינם מתערבים עמו לעולם. ומשום זה כתוב, הושיעה ימינך וענני, כי כשמתעלה הימין, ישראל הדבקים בו מתעלים ומתעטרים בו. אז נכנע צד השמאל, וכל אלו הבאים מצדו. ז״ש ימינך ה׳ תרעץ אויב.
פסקה כו
פתח ר׳ אלעזר וכו׳: פתח ר״א ואמר, ויהי ביום השמיני קרא וגו'. שואל, ויהי ביום השמיני, מהו יום השמיני. אלא כתוב, ומפתח אהל מועד וגו׳, כי שבעת ימים ימלא את ידכם. אומר, כי שבעת, בשבעת ימים היה צריך לומר, או שבעה ימים ימלא את ידכם, מהו, כי שבעת ימים ימלא.
פסקה כז
אלא זכאין אינון וכו׳: אלא אשרי הם הכהנים שמתעטרים בעטרותיו של המלך הקדוש, שהוא ז״א ועטרותיו הן האורות דבינה, ומשוחים בשמן המשחה הקדוש, שעל ידי זה מתעורר שמן העליון, שהיא שפע החכמה אשר בבינה, המשקה לכל שבע הספירות חג״ת נהי״מ, שנמשחות מאותו משחת קדש שבבינה. וכל אלו שבעת הנרות, שהם ז״ס, נדלקים ממנה, ומשחת קדש, שהיא בינה, היא כלל של כל השבעה וע״כ נאמר עליהם שבעת ימים ימלא, דהיינו ששבעת ימים, שהם ז״ס הכלולים בבינה, הם ימלאו את ידכם משמן המשחה. ע״י שישפיעו בז״ס דז״א. וכולם כל ז״ס דז״א, נכלים בו, בבינה.
פסקה כח
ותנינן שיתא אינון וכו׳: ולמדנו, שהם רק ששה ימים, חג״ת נה״י, והם כלולים בזה, בבינה וזו הבינה היא כלל כולם, וע״כ נבחנת ליום בפני עצמה, ומשום זה כתוב, שבעת ימים ימלא, שהם חג״ת נה״י דז״א עם הבינה, כי בזה תלוים, מפני שחג״ת נה"י דז״א תלוים בבינה, וע״כ היא נמנית עמהם. ועל זה נקראת כנסת ישראל, שהיא המלכות, בת שבע, מהו שנקראת בת שבע. היא משום שהיא כלולה משש ספירות אחרות, וא״כ היתה צריכה להקרא בת שש, אלא שעם בחינתה עצמה היא שבע. אף כאן כיון שהבינה כלולה משש אחרות, היא נבחנת ג״כ ליום בפני עצמה להספר עמהם, והם שבעה ימים.
פסקה כט
כיון דהאי שבעה וכו׳: כיון ששבעה זה, שהיא בינה עם ששת ימים הכלולים בה כנ״ל, השלים הכהנים, והעטיר אותם, ומשח אותם בכל, כאשר הגיעו לכנסת ישראל, שהיא המלכות, שהיא, יום השמיני, אחריהם של שבעת ימים שהם בינה חג״ת נה״י, נצטוה אהרן להקריב עגל, משום שהוא בנו של פרה, הרומזת על המלכות, כדי לכפר על עון ההוא של עגל האחר שעשה אהרן, וחטא אל הפרה, שה״ס המלכות, שהיא השמיני לז׳ ימים הנ״ל, שהיא נקראת שלומי אמוני ישראל. ואז נמצא הכהן שלם בכל, בשמונה מיני לבושי כבוד, שלם בכל הספירות, שלם למעלה שלם למטה.
פסקה ל
ובכלא בעי לאחזאה וכו׳: ובכל דבר צריכים להראות מעשה למטה. ועל כן נעשה באהרן מעשה למטה, דהיינו שבעת ימים שלא יצא מן המשכן והקרבת הקרבן ביום השמיני, כדי שיעורר כך למעלה, וימצא הכל באפן אחד, ואז מתברכים כל העולמות, והברכות נמצאות על ידי הכהן. וכאן נשלם הכהן בבל השלמות כראוי.
פסקה לא
עגל למה וכו׳: עגל למה. הוא שכתוב, עגל בן בקר לחטאת שפירושו, משום אותו החטאת, דהיינו החטא, שעשה מתחילה, שהוא העגל. ואיל לעולה, שואל, מהו הטעם שהקריב איל. ומשיב, משום האיל דיצחק, דהיינו האיל שהקריב אברהם במקום יצחק, שה״ס המיתוק של יצחק, שהוא עולה תמימה, והאיל הזה היה ראוי להקריב ולהשלים הכל, דהיינו להמתיק את השמאל ולהשלימו, ומקום זה, שהוא מלכות, מצד יצחק הוא שואב. כי המלכות נבנית מצד שמאל שהוא יצחק, וע״כ צריכים להשלימה משם. ואיל זה נקרב לעולה, משום אילו של יצחק, כי עולה עולה למעלה, לבינה, כדי לעטר אותה, את המלכות, בשלמות. עגל ואיל, עגל, היא בשבילה, כמו שאמרנו, דהיינו, כדי לתקן הפגם שפגם במלכות ע״י עשית העגל (כנ״ל אות כ״ט) איל, הוא להשלים אותה בשלמותו של יצחק כראוי. כי יצחק עצמו, ה״ס שמאל, שה״ס שור, והאיל, הוא המיתוק והשלמות שלו.
פסקה לב
וישראל דחבו עמיה וכו׳: וישראל שחטאו עם הכהן יחד בזה, בחטא העגל, מקריבים כעין זה שכתוב, ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳. שור, הוא על מה שחטאו, בעגל, דהיינו לתקון הפגם. ואיל, להשלים אותו מקום, שהוא המלכות בשלמותו של יצחק. כנ״ל בסמוך.
פסקה לג
מ״ש בכהנא דכתיב וכו׳: שואל, מה השינוי, שבכהן כתוב, עגל לחטאת, ובישראל, לא כתוב שור לחטאת. ומשיב. אלא ישראל קבלו עונש מתחילה, ומשום שקבלו עונש בכמה מקומות, כלומר בכמה אפנים, על ידי בני לוי, והשקאה וכו׳ על כן לא רצה הקב״ה להזכיר להם עוונם כבתחילה, ועל כן לא כתוב כאן לחטאת, אלא לשלמים. כדי להראות שלום, שהקב״ה הוא בשלום עם ישראל על זה.
פסקה לד
אבל אהרן דהא וכו׳: אבל אהרן שלא קבל עונש על חטא העגל מחמת תפלתו של משה, שכתוב, ובאהרן התאנף ה׳ וגו'. וכתוב, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ועד עתה היה העון תלוי, ע״כ כתוב, ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, כדי שיתכפר עונו ויטהר, ויהיה נשלם לגמרי.
פסקה לה
ובההוא יומא אשתלימו וכו׳: וביום ההוא נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה, ואם לא היתה נמצאת ההפרעה של בני אהרן ביום הזה, מיום שעלו ישראל מן הים, לא היתה נמצאת שמחת עליונים ותחתונים כביום ההוא. ביום ההוא, נעבר אותו העון, של העגל, מן העולם, ונמצאו הכהנים וישראל שנטהרו ממנו. ביום ההוא. נעבר כל אלו המקטרגים שלמעלה, והיו הולכים ומשוטטים מסביב ישראל, ולא נמצאו בעת ההיא.
פסקה לו
עד דגרים שעתא וכו׳: עד שגרמה השעה, וקמו נדב ואביהוא וערבו שמחת הכל, ונעשה כעס בעולם, ז״ש וירא כבוד ה׳ אל העם. מיד, ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'.
פסקה לז
תנן בההוא יומא וכו׳: למדנו. ביום ההוא, היתה שמחת כנסת ישראל, שהיא המלכות, להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים דהיינו בכל הספירות דזעיר אנפין, כי קטרת מקשרת את הכל כאחד, ומשום זה נקראת קטרת. והם נדב ואביהוא, באו וקשרו כל אלו האחרים, שמסטרא אחרא, יחד. והשרו אותה, את המלכות, מבחוץ, שלא קשרו אותה עמהם, עם הספירות דז״א. וקשרו דבר אחר, במקום המלכות. וע"כ הזהיר אח״כ את הכהנים, שכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש. דהיינו שיקשר המלכות הנקראת. זאת.
פסקה לח
[א] וכבמה גוונין ערבבו וכו': ובכמה אפנים ערבו את השמחה של כנסת ישראל, אחד, שלא נשאו אשה, ולא היו ראוים להקריב, ושיתברכו העולמות על ידיהם. ואחד, שלא היתה ראויה השעה להקרבת קטרת, שלא היה בזמן העלאת הנרות והטבת הנרות כנ״ל (צו אות קנ״ב) ואחד, שדחקו השעה לרשת הכהונה בחיי אביהם, (כמ"ש שם אות קנ"ב). ואחד, שעוד מקודם לכן, מטרם שנתנו הקטרת, יצא המשפט שלהם, שכתוב ויקריבו לפני ה׳ אש זרה וגו'. ודאי דבר אחר, דהיינו הס״א, נקשר בקשר הזה, והשרו כנסת ישראל, שהוא המלכות, מבחוץ.
[ב] א״ל ר׳ פנחס וכו׳: א״ל ר״פ, אל תאמר שהם השכינו אותה בחוץ, אלא כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם, בז״א, כי בכל מקום שלא נמצא דכר ונוקבא כנסת ישראל אינה שורה ביניהם כלל, משום זה הזהיר את הכהנים, שכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהיינו שימצאו דכר ונוקבא, שאם לא כן לא ישרה זאת שהיא המלכות. וע״כ לא יבא הכהן אל הקדש עד שישא אשה, כדי שישתתף בקשר דכנסת ישראל. כי מי שלא נשא אשה הוא משרה לכנסת ישראל בחוץ, והיא אינה מתחברת עמו. וע"כ נמצא אצלם ביום ההוא ערבוביא.
פסקה לט
ויהי ביום השמיני וכו׳: ר׳ יוסי פתח ואמר, כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כשושנה בין החוחים, זוהי כנסת ישראל, והעמידוהו, שהקב״ה משבח את כנסת ישראל, ואהבת הקב״ה היא כנגדה, להתדבק בה. וע״כ מי שנשא אשה צריך לשבח להקב״ה ולשבח לכנסת ישראל. כי למדנו, בכל מצוה, צריכים להראות אהבה במעשה, כמו שאדם הוא מתדבק בבת זוגו ואהבתו כנגדה, כי כשבא לעבוד לפני מלך הקדוש, הוא מעורר זווג אחר עליון, כי הקב״ה, אהבה שלו היא להתדבק בכנסת ישראל, ומי שמעורר הדבר, הקב״ה מברך אותו, וכנסת ישראל מברכת אותו. וכבר למדנו.
פסקה מ
ועל דא שבחא וכו׳: וע״כ, השבח שהקב״ה משבח את כנסת ישראל, שהיא המלכות, הוא, כשושנה שהיא בין החוחים, שהיא טובה ביותר ועולה על הכל, כך כנסת ישראל בין שאר המחנות, משום שעולה ומתעטרת על כולם. וזוהי, שושנה בין החוחים ואתרוג בין החוחים. כי שושנה ואתרוג, הם שמות המלכות, שהיא בין החוחים. להראות שבח כנסת ישראל על כולם.
פירוש. הכלים דאחורים של המלכות, נפלו לעולם הבריאה, שהחצונים יש להם שם אחיזה בה, ובעת הזאת היא בין החוחים, ובגדלות כשהיא בזווג עם ז״א היא מעלה אלו הכלים דאחורים שלה מן עולם הבריאה ומן החצונים, והם נעשים כלים לאור החכמה, כי אין אור החכמה מקובל רק בכלים דאחורים האלו, (כנ״ל בהקסה״ז דף ו׳ ד״ה ואלמלא) ונמצא שהם עולים על כולם. וזה שמשבח אותה. כשושנה בין החוחים וגו'. וכן אתרוג הוא בין החוחים כי כל השבח נוטלת משם.
פסקה מא
ת״ח כ״י מתברכא וכו׳: בוא וראה, כנסת ישראל מתברכת ע״י הכהן, וישראל מתברכים ע״י הכהן. והכהן מתברך ע״י הכהן העליון, שהוא חסד דז״א, ז״ש, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
פסקה מב
כתיב זכר רחמיך וגו׳: כתוב, זכר רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה. זכר רחמיך, זה יעקב. וחסדיך, זה אברהם. כי מעולם המה, שמעולם לקחם הקב״ה, והעלה אותם למעלה, ועשה מהם מרכבה קדושה להגן על העולם. ומשום שהם מן העולם, הוא זוכר אותם להגן ולרחם על העולם. כעין זה לוקח הקב״ה צדיקים מן העולם, ומעלה אותם למעלה, להגן על העולם.
פסקה מג
ואי תימא יצחק וכו׳: ואם תאמר, יצחק, למה לא נזכר כאן. ומשיב, אלא שנשאר להפרע מאלו שמצירים לבניו. ז״ש, עוררה את גבורתך. וכתוב ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו'. וזה הוא יצחק, שאינו נזכר כאן. כי יצחק הוא מדת הגבורה, שזכותו שמורה ליום נקם. ר׳ חייא אמר זכר רחמיך ה׳ וחסדיך, אלו הם יעקב ואברהם, שצריכים אותם להגן עלינו. אבל יצחק עומד רק לעשות מלחמות שהוא בהיפך הרחמים והחסדים, ומשום זה, לא צריכים אותו אצלם. כדי שלא יעורר הדין.
פסקה מד
ד״א, כי מעולם המה: כי כשברא העולם לקח את יצחק וברא את העולם, דהיינו שברא העולם במדת הדין, ראה שאין הדין יכול לעמוד בלבדו, לקח אברהם, שהוא חסד, וקיים עמו את העולם. זה שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אל תקרי בהבראם אלא באברהם. ראה שצריכים יותר קיום, לקח את יעקב, שהוא מדת הרחמים, ושתף עם יצחק, שהוא דין, וקיים העולם. ז״ש, ביום עשות הויה אלקים ארץ ושמים, שהויה הוא מרת הרחמים, ואלקים הוא מדת הדין. וע"כ באברהם ויעקב נתקיים העולם. ומשום זה כתוב, כי מעולם המה.
פסקה מה
ר׳ יהודה פתח ויהי ביום השמיני: אחר שנשלם אהרן באלו שבעת הימים, שהם בינה חג״ת נה״י (כנ״ל אות כ״ח) ונתעטר בהם, אז יום השמיני, שהוא מלכות, צריך להשתלם מן ז׳ דמילואים על ידי הכהן. וע״כ העבודה היא בשמיני, כדי להתעמר מז', שהם בינה חג״ת ונה״י, ושיתתקן הכהן על עון העגל שחטא מתחילה.
פסקה מו
הה״ד ויאמר אל וגו׳: ז״ש, ויאמר אל אהרן קח לד עגל. והרי העמידוהו, עגל, הוא ודאי לכפר על עגל הזה שחטא בו, שכתוב ויעשהו עגל מסכה. בן בקר. מהו הטעם, בן בקר ולא בן פרה. אלא כיון שהוא צריך להתתקן אצל הפרה, הרומזת על המלכות, שפגם בה במעשה העגל, ע״כ אינו ראוי להקריב ממנה אליה. וע״כ לא נאמר, בן פרה. כי מי ששולח מתנה למלך, הראיתם, שיקח מבית המלך, ויתן למלך, אלא המתנה ששולח למלך, צריכה להיות מבית אחר, ולא מבית המלך. ר׳ יוסי אמר הרי משלו אל שלו אינו ראוי להקריב. כי חטא בעגל ומקריב עגל, והיה לו להקריב מין אחר. ומקשה על דברי ר׳ יהודה. אמר רבי יהודה, משום זה בן בקר ודאי, ולא בן פרה.
פירוש. בקר רומז על שור, שהוא מדת הגבורה דז״א. ופרה רומזת על המלכות. וגם המלכות כוללת ג׳ פנים פני אריה פני שור פני נשר. ואם היה כתוב עגל בן פרה, היה זה רומז לפני שור הכלול במלכות. וזה לא יתכן, כיון שפגם במלכות צריך להיות התקון ממקום אחר. וזהו שר׳ יהודה השיב לר׳ יוסי, בן בקר ודאי, כי עגל בן בקר רומז על פני שור שבז״א, שממנו ממשיכים תקון אל המלכות, וע"כ אין זה משלו על שלו, אלא ממקום אחר. ולא עגל בן פרה, שהיה רומז על שור שבמלכות, כנ״ל.
פסקה מז
לחטאת: פירושו, לטהר על עון ההוא שחטא בו. ואיל לעולה תמימים. שואל, אומר תמימים, תמים היה צריך לומר. אם תאמר שסובב על איל ועגל, ע״כ אומר לשון רבים. אינו כן, כי שניהם אינם עולים לעולה, שהרי כתוב, לעולה תמימים, ועגל אינו עולה לעולה אלא עולה לחטאת, וא״כ, מהו תמימים שכתוב על איל.
פסקה מח
אלא אילו דיצחק וכו׳: ומשיב. אלא אילו של יצחק, צריכים להקריב אל הפרה, שנזכר ב׳ פעמים בכתוב, אחד שכתוב, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו', הרי אחד. ואחד, וילך אברהם ויקח את האיל, הרי שנים, וכתוב בהם, ויעלהו לעולה. וע״כ נאמר איל לעולה תמימים, שני איל, דהיינו לשון רבים, כי הם שנים. וע״כ גבורות למדנו, ומהם מתחלקים לכמה אחרים.
פירוש. כבר ידעת שסוד עקדת יצחק, ה״ס מיעוט הג״ר דקו שמאל כדי שיתיחד עם קו ימין שנקרא אברהם (כמ״ש באורך לעיל ויקרא אות ש״ד עש״ה) וכאן מפרט ומבאר יותר. כי נודע שב׳ פעולות נוהגות במסך דחירק שבקו אמצעי בעת שבא ליחד השמאל והימין יחד, שבתחילה מגלה בחינת המסך דמדת הדין דצמצום א׳, שאז התרוקן קו השמאל כולו מאורותיו. ואח״כ בפעולה שניה גונז את מדת הדין, ומעלה המלכות לבינה ונמתקת שם במדת הרחמים (כמ״ש לעיל לך דף י״ג ד״ה ונתבאר עש״ה) כי ע״י מסך זה ממשיך תחילה הקטנות דבינה, ואח״כ ע״י הארה עליונה מוריד המלכות מבינה ומתגלה הגדלות דבינה ואז משיג שוב הקו שמאל בחינת ו״ק דג"ר, ומתיחד עם הימין, שה״ס ג״ר דפנים.
וז״ס שתחילה נאמר מקו אמצעי שהוא ז״א, לאברהם שה״ס החסד וימין, שישחוט את יצחק בנו, דהיינו מכח פעולה א׳ דמסך דחירק שבקו אמצעי, שהוא גילוי דמדת הדין המסלק כל האורות מקו שמאל, שזה נבחן לשחיטה. ואח״כ נאמר לו אל תשלח ידך אל הנער וגו', דהיינו הגניזה דמדת הדין. ואח״כ נאמר וירא אברהם והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, שה״ס שראה איך המלכות עלתה ונסתבכה בבינה, שה״ס פעולה הב׳ דמסך דחירק. שע״י ראיה זו נמשכה הקטנות מבינה כנ״ל. ואח״כ ע״י הארה העליונה יורדת המלכות מבינה ומתגלה הגדלות מן הבינה, (כנ״ל ב״א דף ר״צ ד״ה בגין) שזסו״ה ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק בנו, כי אז נתתקן יצחק בנו ע״י הגדלות מן הבינה. הרי שב׳ פעמים איל שכתוב כאן, הם ב׳ מיתוקים, א׳ לקטנות וא׳ לגדלות.
וזה אמרו, דאדכר תרי זמני בקרא וכו׳, אחד לקטנות ואחד לגדלות כנ״ל, וע״ד איל לעולה תמימים, תרי איל, כי בעת שמקריב האיל לעולה צריך לכוין לב׳ בחי׳ איל לעולה הנזכרים בעקדת יצחק. ועליהם נאמר תמימים לשון רבים. וז״ש, וע״ד גבורות תנינן. שיש ב׳ מיני גבורות, אחת דקטנות, שאז אין לקו שמאל שהוא גבורה, אלא ו״ק בלי ראש. וא׳ לגדלות שאז יש לקו שמאל ו״ק דחכמה. ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין. שאלו ב׳ גבורות מתחלקות לכמה בחינות.
פסקה מט
ואל בני ישראל וגו׳: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. שואל, עגל לחטאת היה צריך לומר, כמו בכהן. ומשיב, אלא ישראל כבר קבלו עונשם, ועל כן, לא כתוב בהם עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. מהו הטעם, שהיו צריכים עגל לעולה. כי כל אלו שחטאו בו, בעגל, בין בדבור, בין במעשה, בין בעבודה קבלו עונש, ואפילו אלו שלא עבדו ממש אלא שעלה ברצון לבם לעבוד לו, ג״כ נענשו, כמ״ש, וישק את בני ישראל, שמזה הגיע עונש לאותם שעלה ברצונם לעבוד לו, אבל כל אלו שהעלו ברצונם שלא לעבוד לו, אלא רק מעין של רצון העלו ממנו, נטהרו כאן, בקרבן עגל לעולה, וע״כ מקריבים אותו עולה ולא חטאת. כי עולה נקרבת על הרהורי הלב.
פסקה נ
אבל קחו שעיר וכו׳: שואל, אבל קחו שעיר עזים לחטאת למה. כיון שלא חטאו אלא בהרהורי הלב, שמספיק עולה. ומשיב, שהוא משום שהקריבו תחילה לשעירים השולטים על הרים הרמים. וזהו לחטאת, שהיו צריכים חטאת להטהר מחטא זה. ולא עוד אלא לחידוש הלבנה, היו צריכים חטאת, שהיה אז ר"ח ניסן. ובר״ח מקריבים חטאת.
פסקה נא
ושור ואיל לשלמים: כתוב שור, ולא פר, משום ששור שלם הוא, שרומז על פני שור משמאל שהוא בחינת גבורה דז״א. אבל פר ופרה הם רומזים לזכר ונקבה שבבחינת השמאל דמלכות, שאינו שלם, וע״כ השור בא להראות שלום במלכות, שמגבורה דז״א שהוא שור, נמתקת גבורת המלכות, שהוא פר ופרה, ז״ש לשלמים. ר׳ יוסי אומר, שור ואיל באים מצד שמאל דז״א, שור מצד שמאל, שכתוב ופני שור מהשמאל. איל, משום האיל של יצחק, שהוא מהשמאל, ועולים לשלמים, להשלים אותם לכנסת ישראל, שהיא המלכות. וע״כ שור ואיל לשלמים. ואינם חולקים, אלא ר׳ יוסי מפרש יותר.
פסקה נב
אמר ר׳ יהודה וכו׳: אר״י, הכל הוא, משום שכנסת ישראל, שהיא המלכות, מתעטרת ומתברכת על ידי הכהן, במילואים. ויום ההוא, השמיני, שמחת הכל היתה שמחת כנסת ישראל בהקב״ה, שמחת עליונים ותחתונים. וכמו שנשלם הכהן למטה, כביכול נשלם הכהן למעלה, שהוא חסד דז"א, חוץ מנדב ואביהוא, שעוררו הפרעה בין המטרוניתא והמלך. וע״כ ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם.
פסקה נג
ויאמר משה וגו׳: ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת ה׳ עליכם. ר׳ אבא אמר, הרי למדנו, שבהמעשה שלמטה מתעוררים מעשים למעלה. והמעשה שלמטה צריכים להראות כעין המעשה שלמעלה.
פסקה נד
ת״ח כל חדוותא וכו׳: בוא וראה, כל השמחה של מעלה תלויה בשמן הקדוש ההוא שהוא חכמה, שמשם יוצאות שמחה וברכות לכל הנרות, והכהן העליון, שהוא חסד, מתעמר בשפע השמן, הנמשך מחכמה, ומשום זה, הכהן, ששמן המשחה נמשך עליו כעין שלמעלה, צריך להראות שמחה והארת פנים, ולא יהיה נראה חסרון בראשו, ולא בלבושיו, אלא להיות שלם לגמרי כעין של מעלה, ולא יראה בו פגם כלל, כדי שלא יעשה פגם במקום אחר. למעלה.
פסקה נה
ת״ח אלמלא אלעזר וכו׳: בוא וראה אם אלעזר ואיתמר היו נראים פגומים בשעה ההיא, בלבושיהם או בראשיהם, לא היו ניצולים באותה שעה, שמתו נדב ואביהוא, כי השעה עמדה לעשות דין. ועל כן למדנו, בשעה שיש מגפה בעולם, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר בעולם, כדי שלא לעשות רושם שיתעוררו עליו בעלי הדין. חוץ אם מעורר עצמו לדבר טוב, ויכול לדחות שעת הדין. כי בזמן ובשעה שדין נמצא בעולם, מי שיפגש בו, לוקטים אותו ויסתלק מן העולם. ומשום זה, ולא תמותו. כתוב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. משום שהם אינם באים מצד הכהנים, ואין חשש שיהיו נזוקים. ע״כ מותר להם להתעורר ולבכות את השריפה. ולא לכהנים אשר הדין שלט אז עליהם.
פסקה נו
רבי אלעזר פתח וכו׳: רא"פ, ויקח אהרן את אלישבע וגו'. ויקח אהרן, הכל היה כמו שצריך, הכל כעין של מעלה. בוא וראה, ראויה היתה בת שבע, שהיא המלכות (כנ״ל אות כ״ח) לדוד מיום שנברא העולם. ראויה היתה אלישבע שהיא המלכות, לאהרן, מיום שנברא העולם.
פסקה נז
מה בין האי להאי וכו׳: שואל מה בין זו לזו. כיון ששתיהן הן מלכות, מה ההפרש בין בת שבע לאלישבע. ומשיב, אלא הכל אחד, ששתיהן הן מלכות, אבל שם הוא לדין. כאן הוא לרחמים. כשנתחברה בדוד היא בבחינת דין, לעשות מלחמות ולשפוך דם. כאן באהרן, היא לשלום, לשמחה, להארת פנים, להתברך ממנו. וע״כ נקראת שם בת שבע, וכאן אלישבע, אלישבע, נתחברה בחסד. כי היא אותיות אלי שבע, ואל הוא חסד. בת שבע, היא לדין, לרשת המלכות, ולהתחזק.
פסקה נח
א״ר שמעון וכו׳: אר״ש זה שלמדנו, בכתוב, קול השופר, יפה הוא, וזה הוא יעקב, שעלה במחשבה, שהיא חכמה, עם האבות, דהיינו בכללות חג״ת, ויצאו יחד מתוך השופר, שה״ס בינה, הנקראת אמא עלאה, כי כמו שופר שתוקעים בו, שהוא מוציא מים ורוח ואש יחד, שהקול נעשה מהם, כך אמא עלאה, המכונה שופר, הוציא את האבות, שהם חג״ת, בקול אחד, שהוא קו האמצעי, ת״ת, ומתוך המחשבה עלו יחד בקול אחד, וקול ההוא נקרא קול שופר, וזהו יעקב, שהוא קו האמצעי הכולל האבות, חג״ת, ביחד, כי קו האמצעי כולל בתוכו כל ג׳ הקוין, ונקרא קול. וביאור הדברים תמצא לעיל (בהקסה״ז דף קפ״ד ד״ה למשמע).
פסקה נט
ותרי קלי נינהו וכו׳: וב׳ קולות הם, א׳ של מנעולא, והב' של מפתחא (שנתבארו לעיל ויקרא אות ש״ט בהסולם ע״ש) כי מתוך קול דמנעולא יוצא קול דמפתחא, (כמ״ש לעיל לך י״ג ד"ה ונתבאר ע״ש) אבל קול אחד הוא שנקרא קול השופר, שהיא קול דמפתחא, שהוא בחינת מיתוק המלכות בבינה. הנקראת שופר. ומכאן יוצאים שאר הקולות מתוך השופר, בזווג דמחשבה, שהוא חכמה, עם הבינה, וז׳ קולות הם, דהיינו חג״ת נהי״מ דז״א, שיוצאים ע״י זווג המחשבה בשופר, שהם חכמה ובינה, ושופר זה, שהוא בינה, משקה ומרוה בתחילה את האבות, שהם חג״ת, ואח״כ את הבנים, שהם נהי״מ. וכבר העמידו הדבר.
פסקה ס
ת״ח ויקח אהרן את אלישבע: שהיא המלכות, היינו, לבשם אותה ולשמחה, ולחבר אותה במלך הקדוש, בז״א, בזווג שלם, שתמצאנה ברכות בכל העולמות על ידי אהרן. משום זה צריך הכהן להמצא בהארת פנים, בשמחה, כעין של מעלה, כי על ידו נמצאות ברכות ושמחה. וע"כ נתרחק ממנו דין ורוגז ועצבות, כדי שלא יהיה נפגם מאותו מקום שנקשר בו, שהוא המלכות, וע״כ, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה ולא כהן. עליהם כתוב, ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה וגו'.
פסקה סא
יין ושכר אל תשת וגו׳: א״ר יהודה, מתוך פרשה זו אנו שומעים, שנדב ואביהוא, שתויי יין היו, משהזהיר אותם, את הכהנים, על זה. ר׳ חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש וגו׳. שואל, אם הכהן צריך לשמוח ולהמצא בהארת הפנים יותר מהכל, אם כן למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו.
פסקה סב
אלא שירותא דחמרא וכו׳: ומשיב, אלא תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה ועוד שהיין בא מצד הלוים, מן המקום שיין שורה בו, משמאל, כי התורה ויינה של תורה, הוא מצד הגבורה. וצד הכהנים, הוא מים צלולים ומאירים, שהוא חסד.
פסקה סג
ר׳ יוסי אמר וכו׳: רי״א, כל אחד מלוה לחבירו, והכל כלול זה מזה, שהשמאל כלול מימין, והימין מהשמאל, וע״כ יין, שהוא משמאל, מתחיל בשמחה, משום שכלול ממים, שהוא מימין, ואח״כ חוזר למקומו, לשמאל, והוא נעצב ונרגז ודן דין, כדרך השמאל.
פסקה סד
ר׳ אבא אמר וכו׳: רא״א, ממקום אחד יוצאים יין, ושמן ומים. מים ושמן שמימין לוקחים הכהנים ויורשים אותם, ושמן יותר מכל, דהיינו חכמה, שהיא שמחה בתחילה ובסוף, ולא כמו יין שבסופו עצבות. שכתוב, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ויין שהוא לשמאל, יורשים הלוים, להרים הקול ולזמר, ולא לשתוק. כי יין אינו שותק לעולם. ושמן הוא תמיד בלחש.
פסקה סה
מה בין האי להאי וכו׳: שואל, מה ההפרש בין זה לזה, בין שמן ליין. ומשיב, אלא שמן שהוא בחשאי, ובלחש תמיד, בא מצד המחשבה, שהיא חכמה, שהיא בלחש תמיד, ואינה נשמעת, והיא בחשאי, כמו מחשבה שאינה מגולה לחוץ. ועל כן השמן הוא מימין. ויין, שהוא להרים הקול ואינו שותק לעולם כי השתוי יין אינו יכול לשתוק, הוא בא מצד אמא, דהיינו מצד שמאל דבינה ויורשים אותו הלוים שהם לצד שמאל, שעומדים לזמר ולהרים קול ונמצאים בבחינת דין. וע״כ כתוב, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואע״פ שזה נאמר על הכהנים, אמנם כתוב שם, הכהנים בני לוי. שיורה שמצד שהם לוים, יהיו על פיהם כל ריב וכל נגע.
פסקה סו
בגין כך כהנא וכו׳: משום זה, כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לו לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי, ובחשאי בא ומכוון היחודים, ומזווג למי שמזווג, דהיינו לזו״ן, וממשיך ברכות לעולמות כולם, והכל בחשאי, שכל מעשיו הם בסוד. וע״כ אסור לשתות יין, שהוא מגלה סוד, כי כשנכנס יין יצא סוד, ואשר בכל מעשיו עומד להרים הקול.
פירוש. השמן נמשך מחכמה, שהוא בצד ימין, וה״ס או״א שהם תמיד בחסדים מכוסים, וז״ס שהשמן הוא בחשאי ובסוד, כלומר שאינו מתגלה בהארת החכמה. ומשם נמשכים הכהנים. והיין, ה״ס צד שמאל דבינה שחזרה להיות חכמה, דהיינו הארת החכמה, המגלה את החסדים ומשמיעם לחוץ. וז״ס שהיין מגלה סוד. וז״ס שהוא להרים הקול. כי קול ה״ס חסדים, והיין מגלה החסדים, שהגילוי לחוץ נבחן כהרמת קול. וע״כ הכהן, שכל מעשיו בחשאי ובסוד, להיותו נמשך מחכמה וחסד, שהוא כולו ימין וחסדים מכוסים, ע״כ אסור לו לשתות יין. שצריך להיות כמו שורשו למעלה.
פסקה סז
רבי יהודה ור׳ יצחק וכו׳: ר״י ור״י היו הולכים בדרך מבי מרוניא לצפורי. והיה נמצא אצלם ילד אחד עם חמור, נושא יין מרוקח בדבש. א״ר יהודה, נאמר דבר תורה ונלך. קינטא דדובשא, פירושו יין מרוקח בדבש, כמו גלוסקין וקנטיטון (אי״ר ד״ה לאמותם).
פסקה סח
פתח ר׳ יצחק וכו׳: פתח ר״י ואמר, וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו׳. וחכך כיין הטוב, זה יינה של תורה, שהוא טוב, כי יין אחר, דס״א, אינו טוב, ויינה של תורה טוב לכל, טוב לעולם הזה, וטוב לעולם הבא. וזהו יין שנוח לו להקב״ה יותר מכל. ובזכות זה, מי שמרוה עצמו מיינה של תורה, יתעורר לעולם הבא ויזכה לתחיית המתים, כשיקים הקב״ה את הצדיקים. א״ר יהודה, דובב שפתי ישנים. הנה למדנו, שאפילו בעולם ההוא יזכה לדבר בתורה, ז״ש דובב שפתי ישנים.
פסקה סט
אמר ההוא רביא וכו׳: אמר הילד ההוא, אם היה כתוב, וחכך מיין הטוב היינו אומרים כך, שפירושו מיינה של תורה, אבל כיין הטוב כתוב, ולא מיין. הביטו בו. אמר ר׳ יהודה, בני אמור דבריך, כי יפה אמרת.
פסקה ע
אמר אנא שמענא וכו׳: אמר, אני שמעתי, שמי שעוסק בתורה ודבוק בה, ודבר תורה ההוא נשמע מפיו, ואינו אומרו בלחש, אלא מרים בו קולו, כי כך צריכים להרים קול בתורה, כי כתוב, בראש הומיות תקרא, להרים רנה של תורה ולא בלחש, הוא, כיין הטוב, דהיינו כיין הטוב שאינו שותק, והוא עתיד להרים קול כשיצא מעולם הזה. הולך לדודי למישרים, שלא יטה אז לימין ולשמאל, ולא ימצא מי שיעכב בידו. דובב שפתי ישנים, שאפילו בעולם ההוא, שפתיו דובבות תורה.
פסקה עא
תו שמענא והכך וגו׳: עוד שמעתי. וחכך כיין הטוב. מקרא זה נאמר לכנסת ישראל, שהיא המלכות. ונאמר בתשבחה, א״כ מי חוא המשבח אותה בזה. אם הקב״ה משבחה, מהו, הולך לדודי למישרים, הולך אלי היה צריך לומר.
פסקה עב
אלא ודאי קב״ה וכו׳: אלא ודאי הקב״ה הוא שמשבח כנסת ישראל, כמו שהיא משבחת לו, שכתוב, חכו ממתקים, כך הקב״ה משבח כנסת ישראל, וחכך כיין הטוב. יין הטוב, הוא יין המשומר, שה״ס הארת חכמה שבבינה, הולך לדודי, זה יצחק, שהוא קו שמאל דז״א, שנקרא ידיד מבטן. למישרים, הוא כמו שאתה אומר, אתה כונית מישרים, שהם חסד וגבורה. דהיינו לכלול השמאל, שהוא גבורה בימין, שהוא חסד, וזה הוא מישרים. שבשביל השמחה של יין הטוב ההוא, נכלל השמאל בימין, והכל שמחים, כי הכל מתעוררים בשמחות וברכות, וכל העולמות נמצאים בשמחה, ומתעוררים להשפיע ברכות למטה.
פסקה עג
אתו ר׳ יהודה וכו׳: באו ר״י ור׳ יצחק ונשקוהו בראשו, ושמחו עמו. אמרו לו מה שמך. אמר להם ייסא. אמדו, תהיה גדול כמו ר׳ ייסא, ותהיה נמצא בחיים בעולם יותר מר׳ ייסא חברנו, שנסתלק מבינינו. אמרו לו, ומי אביך. אמר להם הוא נפטר מן העולם, והיה מלמד לי כל יום ג׳ דברי תורה, ובלילה ג׳ דברי חכמה שבאגדה. ואלו הדברים שאמרתי למדתי מאבי. ועתה אני גר עם אדם אחד, ומונע אותי מתורה, ואני הולך בכל יום לעבודה. ובכל יום אני חוזר אלו הדברים ששמעתי מאבי.
פסקה עד
א״ל ההוא ב״נ וכו׳: אמרו לו, אדם ההוא יודע בתורה. אמר להם לא, זקן הוא ואינו יודע לברך להקב״ה. ויש לו בנים, ואינו משים אותם בבית המדרש. א״ר יהודה, אם לא היה כך, הייתי נכנם לכפר הזה, לדבר עליך טוב, אל האדם המחזיק אותך, עתה, שהוא כמו שאמרת, אסור לנו לראות פניו. השלך ממך את החמור, ואתה תלך אלינו. אמרו לו, מי הוא אביך. אמר, ר׳ זעירא דכפר ראמין.
פסקה עה
שמע ר׳ יהודה וכו׳: שמע ר״י ובכה. אמר, אני הייתי בביתו, ולמדתי ממנו ג׳ דברים בכוס של ברכה, ולמדתי ממנו במעשה בראשית ב׳ דברים. א״ר יצחק, ומה, אם מילד הזה בנו למדנו, ממנו עצמו לא כל שכן. הלכו ואחזו בידו. ראו שדה אחד וישבו שם. אמרו לו אמור לנו דבר אחד, מאלו שלמד עמך אביך במעשה בראשית.
פסקה עו
פתח ואמר ויברא וגו׳: פתח ואמר, ויברא אלקים את התנינים הגדולים וגו'. ויברא אלקים, כל מקום הדין, נקרא אלקים. ומקום העליון ההוא, שהוא בינה, שהוא מקום שהדינים יוצאים ממנו כך קורא אותה כאן אלקים ואע״פ שהבינה היא רחמים, ממנה יוצאים דינים ובה הם תלוים. ע״כ נקראת אלקים.