אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

צו

ויקרא

פסקה א

זאת תורת העולה וגו׳: ר׳ שמעון פתח ואמר. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו׳. מקרא זה העמדנו אותו, ולמדנו. בוא וראה, עולה זו היא מעלה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה, והדבקות שלה בעולם הבא, שהיא בינה, להיות הכל אחד, בקשר אחד, בשמחה. ומשום שעולה למעלה למעלה, לבינה, כתוב, זאת תורת שה״ס דכר ונוקבא ביחד, דהיינו ז״א ומלכות, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לעלות באהבה, לבינה. כי זאת, ה״ס מלכות תורה שבעל פה. ותורת ה״ס ז״א, תורה שבכתב.

פסקה ב

כד אתער סטרא וכו׳: כשנתעורר צד צפון, שהוא גבורה דז״א, קו השמאל, כמו שהעמדנו שכתוב, שמאלו תחת לראשי, דהיינו שהמלכות מקבלת מקו שמאל דז״א. אז היא, המלכות, עולה באהבה, ומתעטרת בימין דז״א, שהוא חסד. ונתחברה באמצע, דהיינו בקו האמצעי דז״א שהוא ת״ת דז״א, והאיר הכל מסוד קדש הקדשים, שהוא בינה. וזהו מתוך סוד אדם. ברצון הכהנים שהם קו ימין, ובתפלה של ישראל שהם קו האמצעי, ובשירה של הלוים שהם קו שמאל.

פסקה ג

והא אוקימנא דעולה וכו׳: והרי העמדנו, אשר עולה היא קודש הקדשים, בסוד רוח עליון, שהוא בינה. משום שג׳ רוחות קשורים יחד בעולה, א) רוח תחתון הנקרא רוח הקדש, שהוא המלכות. ב) רוח שבאמצע הנקרא רוח חכמה ובינה, שהוא ז״א שהוא בן לחכמה ובינה. וכן נקרא רוח תחתון, להיותו תחתון ביחס הבינה. אבל רוח הזה הוא יוצא מתוך השופר הכלול מאש וממים, (שפירושו תמצא לעיל בהקסה״ז דף קפ״ד אות רל"ט ד״ה למשמע ע״ש). ג) רוח עליון הסתום בחשאי, שהוא בינה, שבו מתקיימים כל הרוחות הקדושים, וכל פנים מאירים ממנו, ומשום זה חוזרת העולה לרוח ממש.

פסקה ד

ולבתר ברזא דבהמה וכו׳: ואח״כ בסוד הבהמה, שמקריבים, מסתפקים ונזונים החיצונים, שיתקשר בקדושה רוח אחר שהוא בהם בתוך הטומאה, ע״י החלבים והשומן שמקריבים, כמו שלמדנו. ומשום זה, עולה היא קדש הקדשים, שאר הקרבנות הם לעשות שלום בעולם כולו, מכמה צדדים ובעלי הדין שבעולם, להעבירם, ולהאיר מתוך הרצון להתבשם. ונקראים קדשים קלים, משום שאינם מתעטרים למעלה למעלה בקדש הקדשים, שהוא בינה. וע"כ הם קדשים קלים ושחיטתן בכל מקום. כמו שהעמידוהו. אבל עולה שהיא סוד קדש הקדשים, אינה כשאר הקרבנות כי כל מעשיה קדש.

פסקה ה

ת״ח מה כתיכ וכו׳: בוא וראה מה כתוב, ולבש הכהן מדו בד. אלו הם לבושים המיוחדים לקדושה. בד הוא כמו בדד, דהיינו שמיוחד לקדושה. וכתוב, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. מהו הטעם שהוא קדש. אלא סוד הדבר כמו שאמרנו, שהיא קדש קדשים, שעולה הכל ומתעטר בקדש הקדשים, שהוא בינה, בקשר אחד, ואח״כ נפנה ונעבר רוח הטומאה המטמא הכל ואינו שולט, ואינו קרב אל המקדש, ונעבר מכל הצדדים של הקדושה, ונשאר הכל קדש בקדושה לבד.

פסקה ו

ואר״ש הא אתמר וכו׳: ואמר ר׳ שמעון, הרי למדנו. שכתוב, אדם ובהמה תושיע ה'. וכך עולה סוד אדם מצד אדם, ע״י הרצון והתפלה, ובהמה, מצד הבהמה, שמוקרבת על המזבח, וע״כ כתוב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, שזה קרבנו, מרצון ומתפלה, למעלה לקשר קשר, בסוד אדם. ואח"כ מן הבהמה, והכל הוא בכתוב, אדם ובהמה. וזה הוא סוד, שצריכים בקרבן אדם ובהמה. כמו שאמר. בוא וראה, כשברא הקב״ה את העולם עשה כך, אדם ובהמה.

פסקה ז

ואי תימא והא וכו׳: ואם תאמר הרי כתוב, ועוף יעופף על הארץ, שמהם מקריבים קרבנות ואפילו עולה, כמ״ש ואם מן העוף עולה קרבנו. הרי שבהמה אינה בדיוק. שתדרוש כנ״ל. ומשיב, בוא וראה, מכל העופות אין מקריבין אלא תורים ובני יונה, אלא סוד זה, מה שכשר בזה פסול בזה, שהאדום, כשר בתורים ופסול בבני יונה, (חולין כ״ב:) מטעם שזה. בני יונה, הוא ימין, וזה תורים הוא שמאל. וע״כ כשר בו אדום שהוא רומז על שמאל. והכל אחד.

פסקה ח

עוף יעופף על הארץ: הרי העמדנו, שהם סוד המרכבה, שהם המלאכים מיכאל גבריאל וכו', הנקראים עוף, ובהם עולה רוח הקודש, שהוא המלכות, לעלות למעלה לז״א, לזווג. שהם שנים, אחד לימין ואחד לשמאל, עוף הוא לימין, וזה מיכאל. יעופף, הוא לשמאל, וזה גבריאל. זה לימין וזה לשמאל.

פסקה ט

ובג״כ מקרבין תרין וכו׳: וע״כ מקריבים שנים אלו, תורים ובני יונה, שה״ס מיכאל וגבריאל, כדי להעלות, רוח הקודש שהוא המלכות, אל ז״א, והשמאל, דז״א מעטר ומזיין למטה לצד שמאל ההוא של המלכות, וימין לימין, ומתקשרת אשה בבעלה, דהיינו מלכות בז״א, להיות אחד. והכל מתעלה ומתקשר יחד למעלה ולמטה, והקב״ה מתעלה ונשגב בלבדו.

פסקה י

ובספרא קדמאי מסכנא וכו׳: ובספרים הראשונים אמרו, העני, המקריב תורים ובני יונה, אינו נותן חלק, להזין העולמות, אלא ליחד למעלה. אבל הכל למעלה ולמטה כל אחד מתקשר אל הצד שלו כראוי. וכבר העמדנו.

פסקה יא

רבי אלעזר שאיל וכו׳: ר״א שאל את ר׳ שמעון אביו, ואמר, הרי קשר הכל נקשר בקדש הקדשים להאיר. שהיא בינה (כנ״ל אות ב׳). הדבקות של רצון הכהנים והלוים וישראל, עד אן היא עולה.

פסקה יב

א״ל הא אוקימנא וכו׳: א"ל הרי העמדנו, שהדבקות שלהם עולה עד אין סוף, כי כל קשר ויחוד ושלמות הוא לגנוז בצניעות ההיא שאינה מושגת ולא נודע, אשר רצון כל הרצונות בו. אין סוף, אינו עומד להודע, ולא לעשות סוף, ולא לעשות ראש, ולא כמו אין, שהוא כתר, הנקרא, אין, הראשון, שהוציא ראש וסוף. מי הוא ראש, זו היא נקודה העליונה, שהיא ראש הכל הסתום, העומדת תוך המחשבה, שהיא חכמה הנקראת ראשית, והחכמה נאצלה מן הכתר שנקרא אין, בסו״ה והחכמה מאין תמצא (איוב כ״ח) ועשה סוף, שהוא המלכות, הנקראת סוף דבר. אבל שמה, באין סוף, לא יש סוף.

פסקה יג

לאו רעותין לאו וכו׳: אין רצונות, ואין אורות, ואין נרות באין סוף, כל אלו האורות והנרות שבאצילות תלוים, באין סוף, שיתקיימו בהם, אבל אינם עומדים להשגה. מי שידוע ואינו ידוע, דהיינו שאפשר לדבר בו מבחינת ידיעה, אין הוא אלא רצון עליון הסתום מכל סתום הנקרא אין, שהוא כתר, אבל בא״ס לא שייכת כלל ידיעה.

פסקה יד

וכד נקודה עלאה וכו׳: וכשנקודה העליונה, שהיא חכמה, ועולם הבא, שהוא בינה, מתעלים בהארתם, אינם יודעים רק ריח, שה״ס ו״ק דחכמה המכונה ריח, ולא ג"ר דחכמה, כמי שמריח בריח ומתבשם. ואין זה בחינת נחת, הנקרא ניחח. שהרי כתוב, ולא אריח בריח ניחחכם. הרי שריח וניחח הם שני דברים. כי ריח ניחח, פירושו ריח של הרצון, דהיינו כל אלו הרצונות של תפלה, ורצון השירה, ורצון הכהן, שכולם הם סוד אדם, (כנ״ל אות ו') אז נעשו כולם רצון אחד, וההוא, נקרא ניחח, דהיינו רצון כתרגומו. אז הכל נקשר ומאיר יחד כראוי, כמו שלמדנו.

פסקה טו

ועל דא אתיהיבת וכו׳: ועל כן ניתן צד האחר הזה ביד הכהן, שכתוב, צו את אהרן ואת בניו לאמר. ויש סוד כאן, כי העמדנו, שאין צו, אלא ע״ז, דהיינו סטרא אחרא, וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה ברצון הזה שעולה למעלה, ובעשן הזה, ובחלבים הנשרפין, כדי שיהיו נעברים מן הקדש, ו צו ההוא, שהוא הסטרא אחרא, עומד ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן הזה. ואם תאמר, צו את בני ישראל, איך אפשר לפרש שצו הוא הסטרא אחרא, ומשיב, אף כאן פירושו, שהסטרא אחרא עומד ברשותם, שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם.

פסקה טז

והאי קרא כלא וכו׳: ומקרא הזה, צו את אהרן, בא להראות סוד הדבר, לעטר רוה״ק הזה למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה להורידה למטה למטה, זה, דהיינו ישראל, ברצון ותפלה, כמו שאמרנו. וזה, דהיינו הכהנים, במעשה הקרבת הקרבן, כל אחד כראוי לו.

פסקה יז

והאי קרא מוכחא וכו׳: ומקרא הזה מוכיח עליהם שכתוב, צו את אהרן ואת בניו לאמר. צו זהו עבודה זרה, רוח הטומאה. לאמר, זו אשה הנקראת יראת ה׳, דהיינו המלכות. כי כתוב כאן לאמר, וכתוב שם, לאמר הן ישלח איש את אשתו, מה שם, לאמר, סובב על אשה, אף לאמר שבכאן הוא אשה. וכבר העמדנו. ומשום זה הכל נאמר, במקרא הזה, דהיינו לעטר את המלכות, ולהוריד הסט״א והכהן עומד לתקן את הכל בסוד אדם ובהמה, (כנ״ל אות ו׳).

פסקה יח

זכאה חולקהון וכו׳: אשרי חלקם של הצדיקים, בעולם הזה ובעולם הבא שהיו יודעים דרכי התורה והולכים בה בדרך אמת, עליהם כתוב, ה׳ עליהם יחיו, מי הם, עליהם. אלו הם דרכי התורה. יחיו, היינו שיתקיימו בעולם הזה ובעולם הבא.

פסקה יט

ת״ח כתיב זאת וכו׳: בוא וראה, כתוב, זאת תורת העולה. א״ר חייא מקרא זה העמדתי אותו באפן זה. זאת תורת, זו היא כנסת ישראל, דהיינו המלכות. העולה, כי היא עולה ומתעטרת למעלה למעלה להתקשר כראוי עד המקום שנקרא קודש הקדשים. שהוא בינה.

פסקה כ

ד״א זאת תורת וגו׳: פירוש אחר, זאת תורת זו היא כנסת ישראל, מלכות, העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו מן דרך האמת, היא העולה, זו היא העולה ומשטנת על האדם, וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין.

פסקה כא

ובג״כ על מוקדה וכו׳: ומשום זה על מוקדה על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה. הוא כנסת ישראל, מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון. על מוקדה, משום שנהר דינור הוא מקום לשרוף כל אלו שאינם נמצאים בקיומם, דהיינו הסטרא אחרא. כי מביאים אותם באש ההוא השורף, ומעבירים ממשלתם מן העולם. וכדי שלא ישלוט, צריך, על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואז נכנע ואינו שולט.

פסקה כב

ועל דא כד וכו׳: וע"כ כשזה, הס"א, נכנע, עולה כנסת ישראל, מלכות, שהיא רוח הקודש, כי עולה ומתעטרת למעלה, כי העליה שלה, היא בעת שנכנע הכח האחר הזה ונפרד ממנה. ומשום זה צריכים בסוד הקרבן, להפריד את הצד ההוא, הס״א, מן רוח הקודש, שהוא המלכות, ולתת לה חלק (כנ״ל פקודי אות של״ג) כדי שרוח הקודש יתעלה למעלה.

פסקה כג

רבי אבא פתח וכו׳: רא"פ ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו'. שואל, והאש על המזבח תוקד בו, למה. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, למה. וכהן, למה יבעיר עצים על האש, והרי למדנו, שאש בכל מקום הוא דין, והכהן בא מצד ימין, והוא רחוק מן הדין, שהכהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן הוא צריך להבעיר הדין בעולם, דהיינו שצריך להבעיר העצים, שכתוב, ובער עליה הכהן.

פסקה כד

אלא הכי אוליפנא וכו׳: ומשיב, אלא כך למדנו. אדם הבא לחטוא לפני אדונו, הוא שורף את עצמו בשלהבת יצר הרע, ויצר הרע בא מצד רוח הטומאה, והרי שורה בו רוח הטומאה, ולפעמים נודע קרבנו שבא מצד הזה, דהיינו עז (כנ״ל ויקרא אות תמ״א ותמ״ב) שצריך להקריב על המזבח את הדומה לו, אל החוטא, ואינו כלה ואינו מתבטל אותו רוח הטומאה, בין מן האדם החוטא, ובין מאותו הצד שבא ממנו, אלא באש המזבח, שאש הזו מבערת רוח הטומאה, ומינים רעים מן העולם, והכהן נתכוון לזה, לתקן האש שתבער מינים רעים מן העולם. וע"כ, צריכים לכהן שיעשה זאת, שהוא מן הימין, והימין מבער השמאל.

פסקה כה

ועל דא בעי וכו׳: ועל כן צריך, שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, כדי שלא יתחלש הכח והתוקף שבה ויוכל לשבור הכח של תוקף האחר הרע, מן העולם. ועל כן לא תכבה. והכהן יסדר עליו אש בבקר בבקר, בזמן ששולט הצד שלו, כי בבקר שולט צד הימין, ומתעורר בעולם, כדי לבשם העולם, ע״י עריכת האש על המזבח, ויכנעו הדינים ולא יתעוררו בעולם. על זה למדנו שיש אש אכלה אש, כי האש של מעלה, של המלכות, אוכלת אש אחרת, אש המזבח אוכלת אש אחר של הצד האחר. וע״כ אש זו, לא תכבה לעולם, והכהן מסדר אותה בכל יום.

פסקה כו

פקודא לעשות העולה וכו׳: מצוה, לעשות העולה כמשפטה. ועליה נאמר, זאת תורת העולה וגו'. חמשה מיני אש, היו יורדות על הקרבן, א) אש אוכלת ואינה שותה. ב) אש שותה ואינה אוכלת. ג) אש אוכלת ושותה. ד) אש אוכלת לחים ויבשים. ה) אש שאינה אוכלת ואינה שותה. כנגדן הם, א) זאת תורת העולה. ב) הוא העולה על מוקדה. ג) על המזבח. ד) כל הלילה. ה) ואש המזבח תוקד בו.

פירוש. ה׳ דינים הם המכונים ה׳ אשות, ג׳ הם בחג״ת שלמעלה מחזה, הנמשכים מג׳ זריעות המכונות חלם שורק חירק, (כמ״ש לעיל בראשית א׳ דף ט״ו בד״ה ההיא, ע״ש) וב׳ הם מחזה ולמטה, א׳ בנו״ה ויסוד הנמשך מהמסך שבנקודת החזה. ב׳ הוא במלכות. והנה הדינים שבג׳ קוין חג״ת שלמעלה מחזה הם בחינות אש שאינה שורפת, אלא אוכל פירושו שממשיך חסדים. אבל ב׳ אשות שמחזה ולמטה, הן שורפות החצונים. ונודע שהמשכת החסדים מכונה אכילה, והמשכת החכמה שבקו שמאל מכונה שתיה. (כנ״ל ויקרא אות ל״ח, ע״ש).

וזה אמרו, אש אוכל ואינו שותה, היינו הדינים שבקו ימין, הנמשכים מנקודת החולם, שהוא אוכלת, שממשיך מוחין דחסדים, ואינו שותה, שאינו ממשיך חכמה. אש שותה ואינו אוכל, היינו הדינים שבקו שמאל הנמשכים מנקודת השורק, שהוא שותה, דהיינו שממשיך מוחין דחכמה, ואיני אוכל, שאינו ממשיך חסדים, כי השמאל הוא חכמה בלי חסדים. אש אוכל ושותה, היינו הדינים שבקו אמצעי הנמשכים מנקודת החירק, שהוא אוכל, דהיינו שממשיך חסדים, וגם שותה, שממשיך חכמה גם כן, להיותו כלול מב׳ הקוין ימין ושמאל, ויש לו מעלת שניהם. ועד כאן המדובר מלמעלה מחזה. אבל למטר מחזה, יש אש אוכל לחים ויבשים, דהיינו הדינים שבנה״י, הנמשכים ממסך שבחזה, שהיא אוכלת ושורפת הקליפות שבימין, שהן לחות, שיש בהן איזה לחלוחית אור, ואוכלת ושורפת הקליפות שבשמאל שהם יבשים לגמרי ויש אש שאינו אוכל ואינו שותה. היינו הדינים שבמלכות שאינם ממשיכים שום אור, לא של חכמה ולא של חסדים, כי המלכות אין לה מעצמה שום אור, רק מה שז״א משפיע אליה. וכנגדם הן ה׳ חלוקות שבהמקרא זאת תורת וגו׳. אשר, זאת תורת העולה, הוא קו ימין, חסד, כנגד אש הא'. היא העולה על מוקדה, הוא קו שמאל גבורה כנגד אש הב'. וע"כ נזכר כאן מוקדה. על המזבח, הוא קו האמצעי, ת״ת, שהוא על המזבח, המזבח הוא מלכות, על המזבח, דהיינו ממעל המזבח, הוא ת״ת. שהוא כנגד אש הג'. כל הלילה הוא המסך השולט מחזה ולמטה, השייך לבחינת מלכות הנקראת לילה. והוא כנגד אש הד'. ואש המזבח תוקד בו, הוא דין המלכות עצמה הנקראת מזבח. שהוא כנגד האש החמישית.

פסקה כז

ואוקמוה מארי מתניתין וכו׳: והעמידוהו בעלי המשנה. עולה, כולה עולה לגבוה, וזה היא בינה, שהיא ה׳ ראשונה דהויה. ונקראת כן על שם ה׳ מראות שלה, דהיינו ה׳ אשות הנ״ל שנמשכות לזו״ן מן הבינה. י׳ היא בת יחידה, דהיינו בת עין, מלכות, שעליה נאמר, ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת. אמנם המלכות מבחינתה עצמה, היא אש שאינה אוכלת ואינה שותה כנ״ל, אלא ו׳ שהוא ת״ת, קו האמצעי שהוא אוכל ושותה הוא האור של בת עין, וכשהמלכות מקבלת מן ה ו׳ גם היא אש שותה כל מים דאורייתא. ואוכלת את כל כל הקרבנות שבתפלה, דהיינו שמקבלת מן ה ו׳ כל ג׳ אשות דחג״ת הכלולות בו. וגם מקבלת מן האש הד׳ שבנה״י של ה ו׳ שמחזה ולמטה, וע״כ היא אוכלת לחים ויבשים, כמו אש הד׳. ומפרש, שממשכת פשטי התורה, שהם כעצים יבשים, וממשכת סודות התורה שהם כעצים לחים. כלומר, שעי״ז ששורפת הקליפות שבשמאל שהן יבשות, נמשכים פשטי התורה. ועי״ז ששורפת הקליפות שבימין שהן לחות נמשכים סודות התורה וזו היא אש אוכלת לחים ויבשים.

פסקה כח

ועוד, אוכלת לחין וכו׳: ועוד יש לפרש, אוכלת לחים, הם כל הקרבנות הנקרבים על ידי התפלה, בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, על מצות עשה. ואוכלת יבשים, היינו כל הקרבנות שהיו נקרבים בתפלה על מצות לא תעשה, שזו היא שמענישים עליה ד׳ מיתות, סקילה שרפה הרג וחנק. והם הקרבנות שהם על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. אלו הם הקרבנות של השכינה, הנקראת, תפלה, הבאים על מצות עשה ולא תעשה. וכנגד ה׳ מראות אלו, הנמשכים מבינה, כנ״ל, תקנו ה׳ תפלות ביום הכפורים. וכנגד בת עין, שהיא המלכות, כנ״ל, שהיא י׳, הם עשרת ימי תשובה. ו ה׳ ראשונה דהוי״ה, הוא כנגד האור של בת עין הנמשך לה מן ה ו׳ כנ״ל. ה׳ עינוים שביוה״כ שאינם אוכלים ושותים, היא כנגד ה׳ אחרונה דהוי״ה, דהיינו המלכות מבחינתה עצמה, שאינה אוכלת ואינה שותה כנ״ל.

פסקה כט

פקודא בתר דא וכו׳: המצוה שלאחר זו, היא לעשות החטאת כמשפטה. תנאים ואמוראים, אתם, שמצד המדות של הקב״ה אתם באים, שעמלתם הרבה לנקות הבת שלי, שהיא הלכה, דהיינו מלכות, מן הקליפות של הערב רב, שהם קושיות רעות שאין להם ישוב, ולא תירוץ, שעליהם נאמר, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות, אלא שנאמר בהם תיקו. וכל תיקו שבאיסור הוא לחומרא, והוא תיקו חסר ן׳, שרומז שאין לו תקון. חסר ן׳ שהוא עולם הבא, דהיינו בינה, שיש לה נ׳ שערים, כי תיקו שבעולם הבא הוא שתיקה, כגון שתוק כך עלה במחשבה. פירוש, שהתיקון לזה היא שתיקה, כמו שאמר הקב״ה למשה, שתוק וכו'. (מנחות כט:) שזהו תיקו שבעולם הבא, דהיינו עם ן׳, שהוא תקון.

פסקה ל

ואית קושיין דאינון וכו׳: ויש קושיות שהם לבושי הלכה, דהיינו לבושי מלכות, שנאמר בהם, משבצות זהב, ז"ש כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. כי הקושיות ה״ס דינים, הנבחנים לחקיקות כמו משבצות, והם נעשו לבושים להמלכות. דהיינו אותם הדינים הגורמים לגילוי החכמה, (כנ״ל פקודי אות שע״ו), וע״כ ה״ס משבצות זהב, כי זהב יורה על גילוי חכמה שמשמאל. ואתם האמוראים, פוסקים לבוש המשבצות בכמה פסקי דינים, ואחר כך אתם מתקנים ומישבים אותם בכמה ישובים.

פסקה לא

ואי חסר שום וכו': ואם חסר איזה פרק מן המשנה, כמו שהעמידוהו, זה חסר מן המשנה, אתם מתקנים אותו, דהיינו במקומות שאמרינן בגמרא, חסורי מחסרא והכי קתני. (חגיגה ז:) וזה הוא חסרון שיוכל להמנות. ואם יבא פתי ויוציא שם רע על אותו אומן החותך הלבושים, ויאמר, וכי התורה הוא חסר, לומר על המשנה חסורי מחסרא, והרי כתוב, תורת ה׳ תמימה, תמימה בכל אברין דגופא, שהם רמ״ח מצות עשה, ז"ש, כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמימה בלבושים שלה, ואיך יהיה חסר מן המשנה.

פסקה לב

אתון תימרון ליה וכו׳: ומשיב. אתם תאמרו לו, תדייק ותמצא חתיכה החסרה, שתמצא אותה מעורבת בשאר פסקים ומשניות. כלומר, כך דרכה של תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר. שדרך האומן לחתוך את הלבושים לכמה חתיכות והחסר במקום זה ממלא במקום אחר, ותלמיד שאינו בקי לקשר ההלכה באלו החתיכות הנמצאות במקום אחר, מתחלפים לו פסקים וקושיות ואינו מוצא תירוץ עליהם, עד שיבא האומן, ויתרץ להם כל אלו הספקות שלהם. בזמן ההוא, הלכה, שהיא הבת, דהיינו מלכות, עולה לפני המלך, שלמה בכל, בגוף, ובלבושים, ובתכשיטים, ומתקיים בה, וראיתיה לזכור ברית עולם. ולפעמים יש לאומן תלמיד בקי שישלח להם לתקן אותם. דהיינו אליהו כמ״ש לפנינו.

פסקה לג

קמו כלהו ואמרו וכו׳: קמו כולם ואמרו: רועה נאמן, ודאי אתה הוא האומן. שנאמר בך משה קבל תורה מסיני. ומשם והלאה, כולם הם תלמידים שלך, מן יהושע עד סוף כל הדורות. זהו שלמדנו, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כולם. תלמיד בקי שלך, הנזכר לעיל, מי הוא, הרי אנו רואים שאמרו, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. הרי שאליהו הוא התלמיד בקי שלך.

פסקה לד

אמר לון ודאי וכו׳: אמר להם ודאי כך הוא. שאליהו, הוא תלמיד חבר, שעליו נאמר, בן אהרן הכהן דהיינו כמי שאומר, פנחס הוא אליהו. וכעין שנאמר באהרן, הוא יהיה לך ל פה. אף כך בנו, אליהו, יהיה לי לפה, שהוא יתקן אורייתא דבעל פה. משום, כי כמו שהייתי תחילה, כבד פה וכבד לשון, כך יקים אותי הקב״ה, לעת גמר התקון כבד פה בתורה שבעל פה. כבד לשון בתורה שבכתב שאלו, שלא הכירו אותי לא יאמרו שאחר הוא. דהיינו כמו שאמרו עתידים המתים לקום במומם שלא יאמרו אחר הוא. ואליהו, הוא יהיה לי ל פה, יבא לתקן כל אלו הספיקות ולתרץ אותם.

פסקה לה

בההוא זמנא זאת וכו׳: בזמן ההוא, נאמר, זאת תורת העולה, דהיינו הבת, שהיא מלכות הנקראת זאת ונקראת תורה כנ״ל, שהיתה נכתשת ושפלה בגלות, העולה, עולה על כל המדרגות שלמעלה. ז״ש, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. והעליה שלה, תהיה, לאבא, שהוא לימין, והוא חסד. שבו אמרו, הרוצה להחכים ידרים, דהיינו חסד שהוא בדרום, משם הוא חכמה, כי בגדלות, נעשו חג״ת דז״א, חב״ד, ונמצא חסד דז״א שנעשה לחכמה שהוא אבא. וע״כ מדרום שהוא חסד, משם חכמה, שהוא אותיות כ״ח מ״ה, ז״א ה״ס הויה דאלפין שבגימטרייא מ״ה, והחסד שנעשה לחכמה, הוא ה כח שלו.

פסקה לו

אמר חד תנא וכו׳: אמר תנא אחד, ודאי משום זה, נאמר בך, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, משום שהכלה שלך, הנקראת זרוע תפארת, לא יהיה לך שלמות אלא בה. כי כשאתה תהיה שלם בה, בהמלכות, נאמר בך, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. במראה, כמו כלה שמתפשטת לבושיה ומתיחדת עם בעלה בקירוב בשר ב רמ״ח אברים שלה, ואינה מכסית אבר אחד שלה. וזה הוא במראה, שעולה בחשבון רמ״ח.

פירוש. כי נתבאר לעיל (באות ל׳) שכל הקושיות, שהם הדינים, הן בלבושים של המלכות, הנקראים משבצות זהב, עש״ה, כי בשעה שהיא מגלה החכמה שבקו שמאל שהיא מבינה שחזרה לחכמה. היא מתלבשת בלבושים ההם, שלא יוכלו החיצונים לינק ממנה, (כנ״ל פקודי אות שע״ו) אמנם בשעה שמתיחדת בימין, דהיינו בחכמה שבקו ימין, שה״ס חסד שנעשה לחכמה, וה״ס אבא, כנ״ל, בסו"ה מוליך לימין משה זרוע תפארתו, אז היא מתפשטת מכל הלבושים האלו, כי גילוי אור החסדים אינו צריך לשום לבוש, שאין שם אחיזה לחצונים, ואור החכמה שבקו ימין שה״ס או״א עלאין, ה״ס אור החסדים (כנ״ל ב״א דף רנ״א ד"ה נחית) הנקראים אוירא דכיא, וז״ש, דאתפשטת מלבושהא ומתיחדת עם בעלה, דהיינו בשעה שהיא לימין משה, אין פחד מחיצונים, ומתיחדת עם משה, שה״ס ז״א בעלה שנקרא משה, בלי שום לבושים בקירוב בשר ברמ״ח אברים דילה, דהיינו בגילוי החסדים שלה המכונים רמ״ח אברים, שהם כנגד רמ״ח מצות עשה, שהם חסדים, ושס״ה גידין הם כנגד שס״ה מצות לא תעשה שהם גבורות מקו שמאל. וז״ש במראה, רמ"ח בחושבן, להורות שהיא גילוי מראה החכמה שבקו ימין, שהוא בחינת רמ״ח אברים, דהיינו חסדים.

פסקה לז

אמר בוצינא קדישא וכו׳: אמר המאור הקדוש, דהיינו ר׳ שמעון, בתחילה נראה לך מראה הזה, שנאמר בו במראה, דהיינו המלכות, שהיא לך המראה הגדול בסנה, שנזכר שם ה׳ פעמים הסנה, כנגד ה׳ בחינות כח״ב תו״מ שבלבושים שלה הנמשכים משמאל, שה״ס בלבת אש מתוך הסנה, ועתה נגלה לך המראה הזה, ברמ״ח מצות עשה, דהיינו בחסדים (כנ״ל בדבור הסמוך), שהם בה׳ חומשי תורה, דהיינו בה׳ בחינות כח״ב תו״מ דז״א הנקרא תורה, ולא בחידות, שהם הלבושים שלה, הנמשכים מקו שמאל, (כנ״ל אות ל׳) שבהם ראו כל הנביאים. כי אין דרך הכלה, שהיא מלכות, להתגלות בקירוב בשר, דהיינו בלי הלבושים שנמשכים משמאל, אלא לחתן שלה, שהוא משה. שהיה מסתכל במראה המאירה, מסוד החסדים דז״א, אבל שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה, דהיינו בלבושים שלה הנקראים חידות, וגם משבצות זהב (כנ״ל אות ל׳). ולא ראו אותה בלי לבושים אלו.

פסקה לח

בההוא זמנא יתקיים וכו׳: בזמן ההוא יתקיים בהם, בז״א שנקרא משה, ובמלכות, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, כמו אדם ואשתו קודם החטא, כי כבר נעבר העירוב הרע שהם הערב רב, שהם קושיא רעה, כלומר דינים רעים, מן העולם. שהם העריות של קב"ה ושכינתיה, שהם העריות של ישראל, ומכל שכן שהם העריות שלך, רועה נאמן, והם העריות מהלכה שלך, שהיא מלכות, שבשבילם צריכים לכסות סודות התורה, כמו שהעמידוהו, כבוד אלקים הסתר דבר, עד שיעברו מן העולם. ואין מלכים אלא ישראל, כמו שהעמידוהו, כל ישראל בני מלכים הם, שבעת ההוא, בגמר התקון, נאמר, וכבוד מלכים דהיינו ישראל, חקור דבר. אמר רועה הנאמן, שהוא משה, לר״ש, ברוך אתה לעתיק יומין, שהוא הכתר, שמשם אתה כענף המתפשט מן האילן, כך הנשמות הן ענפים ממנו.

פסקה לט

תנאין ואמוראין וכו׳: אמר להם רועה הנאמן, תנאים ואמוראים, הרי ודאי עולה חטאת ואשם, הם ג׳ מצות שהם ג׳ אבות, דהיינו חג״ת, שלמים, היא המלכה, דהיינו המלכות, שהיא אבר של ז״א דהיינו ספירה עשירית שלו, שהיא תשלומין של כל אבר דז״א. כי המלכות נלקחה מז״א ונבנית לפרצוף שלם, ונמצא שז״א חסר ספירת המלכות, וכמו שחסר בכללו מן המלכות כן הוא חסר ממנו בכל פרט שלו, שכל ספירה פרטית כלולה רק מט׳ ספירות ולא מעשר. וע״כ כשהמלכות עולה ומתחברת עם ז״א היא משלמת לכל פרט שלו לע״ס, דהיינו תשלומים לכל אבר שלו. כעין יום הראשון של חג, שמקריבים עולת ראיה, שעי״ז המלכות עולה ומשלמת לכל אבר ואבר של ז״א, לעשר ספירות.

פסקה מ

מי שלא חג וכו׳: מי שלא חג יו״ט הראשון של חג, שלא הביא עולת ראיה ושלמי חגיגה, לחבר המלכות עם ז״א. אחר שעבר הרגל ולא הביא, נאמר עליו, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות (חגיגה ט.) וזו היא חטאת, דהיינו חטא, המעכב לעולה, כי ע״י שלא הביא עולת ראיה, עיכב עלית מלכות לז״א, שה״ס עולה. חטא, היא דכר, וחטאת, היא נוקבא, שלשניהם משמעות אחת. ולפעמים מתבשמת החטאת, דהיינו החטא, ונפרדת מעולה, שאינה מעכבת עוד את המלכות מעליה, על ידי שעיר ההוא, שנאמר, ושעיר עזים אחד לחטאת. דהיינו אם מביא קרבן חטאת. פירוש. ש עולה ה"ס קו ימין וחסדים, שעל ידיהם המלכות עולה לז״א ולבינה. ו חטאת, דהיינו החטאים, מגבירים את קו השמאל על הימין, ומכבים זה את זה, והמלכות לא תוכל לעלות לז״א. וע״י קרבן חטאת, מתתקן קו השמאל, להכלל בימין. והמלכות יכולה לעלות לז״א.

פסקה מא

אשם תלוי אחיד וכו׳: העון שמביאים עליו אשם תלוי נאחז בשניהם, כמי שאוחז לזה ולזה, והוא תלוי ביניהם באמצע, כלומר שפוגם בקו האמצעי הכולל ימין ושמאל. כמו, הכל תלוי עד שיבא אליהו, ויפריד אותה, את המלכות, משם, מן הקליפות. שזה יהיה בגמר התקון, כך אשם תלוי הוא נאחז בשניהם, שפוגם בימין ושמאל, עד שנותנים לו, לסטרא אחרא, המזון שלו והשוחד שלו, ע״י קרבן אשם תלוי שהוא מקריב, (כמ״ש לעיל נח דף ל״ז ד״ה וכדין, ע״ש כל ההמשך) ואז יפרד הס״א משם, ואברים של הכלה, דהיינו ב׳ קוין ימין ושמאל של המלכות, מתקרבים זה לזה. כי כך הם האשמות והחטאים, כמו סרכות האחוזים בריאה דהיינו קרומות המדביקים כנפי ריאה זו לזו, ואינם מניחים את המלכות לעוף ולעלות למעלה, לז״א, לנשב ברוח הקודש.

פסקה מב

שה איהו לעולה וכו׳: שה הוא לעולה, שכתוב, ואיה השה לעולה. ונאמר בו שה תמים זכר, כמו שאתה אומר איש תמים, שפירושו שלם אף שה תמים פירושו שלם, להיותו עולה שהוא בימין. והרי צריכים לשאול. הרי שה הוא לימין. שעיר הוא לשמאל, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, אשר עזים יורה על דינים עזים שהם בשמאל, (כנ״ל אות תכ״ט) ויש שעיר ויש שעיר, דהיינו שעיר אחד לה׳, ושעיר אחד לעזאזל. והיינו שכתוב, ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל. ובשעיר הזה, נאמר בעשו, איש שעיר וזה הוא בחינת כבד, שלוקח ושואב כל השמרים שבדם. שהם שחין, אבעבועות פורחות, ספחת, וכל מיני צרעת. והיינו שכתוב, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. עונותם הוא אותיות עונות תם, שהוא הלב שנקרא תם. ואז נפרד מלהתערב בלב, שה״ס המלכות, ואז נתבשם, והוא, העזאזל, כבד, באלו העונות שנושא עליו, ואינו קל שיוכל לעלות ליעקב איש תם. שה״ס ז״א. והרעיא מהימנא עוד לא אמר שאלתו מה היא, כי רצה שהם יאמרו השאלה. שמחו בעלי המשנה וראשי הישיבות שירדו עם התנאים והאמוראים.

פסקה מג

קם חד מנייהו וכו׳: קם אחד מהם, אמר: רועה נאמן תן לי רשות לשאול, אחר שזכיתי לשמוע דברים יקרים האלו מפיך, כי תורה זו היוצאת מפיך יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ועם כל זה הלכה היא וללמוד אני צריך. הנה שעיר לעזאזל, יפה אמרת שהוא בשמאל, אשם תלוי באיזה מקום הוא.

פסקה מד

אמר ליה בריך וכו׳: א״ל, ברוך אתה בני. יפה שאלת. אלא, מה עמוד האמצעי אחוזים בו ימין ושמאל, שהם חסד וגבורה, כמו גוף הנאחז בין שתי זרועות האדם. או כנשר, שאחוזים בו ב׳ כנפים לעוף בהם. כי פני נשר הוא קו האמצעי שבד׳ חיות, הכולל ימין ושמאל. וכמו יונה, שה״ס המלכות המכונה יונה בשיר השירים, שנאחזים בה ב׳ כנפים, שנמשלה לתורה, והכנפים שלה למצות עשה. שה״ס ימין וחסדים, שבהם היא העולה ומעופפת למעלה, לז״א. כך, מצות לא תעשה שהם שמאל ודינים, הם המלכודות שלה, כמו צפרים הנאחזות בפח, וכל המלכודות שלה, המעכבות אותה לעוף, למעלה, לז״א ולבינה, ונקראות סרכות, דהיינו קרומות הדבוקים בכנפי ריאה, כאלו הקרומות המעכבים את כנפי ריאה לנשב.

פסקה מה

הכי אשם דישראל וכו׳: כך הוא אשם. כי ישראל האחוזים בכנפי השכינה, שהם החיות הנושאות את הכסא, החטאת מעכבת שלא תעלה בהם המלכות ע״י זכיות ישראל אל הקב״ה, שהוא ז״א, שהחטאות שלהם מעכבים אותה ומכבידים הכנפים. וה אשם, הוא האם של הערב רב, הוא סרכא הנאחזת בהכסא, ששם המלכה, ולא רק בכנפים כמו החטאת, ואינה עוזבת אותה לעלות מן הגלות. והזכיות, שעושים ישראל, נאחזות בה להעלותה מן הגלות, וע״כ היא נשארת באויר, כמו סרכא התלויה באויר, ואויר, זהו עמוד האמצעי. כלומר שתלויה כמו סרכא בקו האמצעי, שהוא ז״א, מחמת האשם, ואינה יכולה להתיחד עמו זולת ע״י קרבן אשם (כנ״ל אות מ״א). וע״כ נקרא אשם תלוי, ע"ש תלייתו באויר. וכך אשם תלוי בצדיק, שהוא יסוד דז״א, ששם הוא פוגם, ושם מתקן הקרבן אשם, שהוא אחוז בין שמים שהוא ז״א, ובין הארץ שהיא המלכות, ונבחן שהוא תלוי בין ז״א למלכות, וע״כ נקראת אשם תלוי.

והנה נתבאר, שהחטאת מקומו בשמאל, ופוגם בכנפי השכינה, שה״ס החיות, הנושאות את הכסא, שהוא המלכות, ולא בכסא עצמו. אבל האשם, מקומו הוא בקו האמצעי, בת״ת או ביסוד, והוא פוגם בכסא עצמו.

פסקה מו

חטאת איהי יותרת וכו׳: חטאת היא יותרת הכבד, משום שמכבידה על המלכות, בחטאות מטינופי עונות ישראל, כמו הכבד המכביד עם השמרים שהם דמים, על עורקי הלב, כך אלו חטאות מכבידות על כנפי השכינה, שהם מצות עשה, הדומים לכנפי יונה. (כנ"ל אות מ״ד) לא תעשה המכבידים על עשה, שאמרנו, (שם) פירושו, כשעונות ישראל הם מרובים מזכיות, אז נאמר, בתורה, שהוא גוף, דהיינו ז״א המכונה גוף, ותשלך אמת ארצה. והמלכות צועקת, נתנני ה׳ בידי לא אוכל קום. נפלה לא תוסיף קום.

פסקה מז

ובגין דא תקינו וכו׳: ומשום זה התקינו התנאים והאמוראים תפלות במקום קרבנות, להעביר חטאות ואשמות מן המלכות. ומשום זה התקינו תפלת שחרית, כקרבן השחר. ותפלת מנחה, כקרבן בין הערבים. ותפלת ערבית, כאמורים ופדרים שהיו מתאכלים על המזבח כל הלילה, ושלשת האבות, שהתקינו ג׳ תפלות, כנגד המרכבה שהם קשורים בה, שהם חג״ת, כמו שהעמדנו, האבות הן הן המרכבה. שהם פני אריה אל הימין, שהוא חסר, ופני שור, שהוא גבורה, ופני נשר שהוא ת״ת. שכנגדם הן שלש תפלות. (ע״כ רעיא מהימנא).

פסקה מח

אש תמיד תוקד וגו׳: ר׳ חייא פתח, ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש וגו'. ויאמר ויאמר, ג׳ פעמים ויאמר של יצחק ופעם אחת ויאמר של אברהם, למה נאמר כך. ומשיב, אלא כנגד ג׳ ימים של מעשה בראשית היו ג׳ ויאמר, של יצחק, וויאמר האחד של אברהם הוא כנגד יום רביעי דמעשה בראשית, שכתוב, הנני בני, ומשלא כתוב ויאמר אברהם הנני בני, יורה שמתוך הדחק אמר לו הנני, וזה כנגד הכתוב, יהי מארת ברקיע השמים. שגם שם כתוב מארת חסר ו׳, שיורה על קטרוג הלבנה שהיה שם, (כמ״ש ב״א מאות ק״י עד אות קט״ו).

פסקה מט

ואי תימא ויאמר וכו׳: ואם תאמר, ויאמר ויאמר הכתובים בפרשה זו, הם יותר, ולמה אני דורש רק ד׳ ויאמר. ומשיב, אלא אלו ויאמר האחרים שכתוב בפרשה, הם סתומים היו במחשבה, כלומר שהם מימין הנמשך מאו״א עלאין הנקראים מחשבה, שהם סתומים, דהיינו חסדים מכוסים מחכמה. ואלו ד׳ ויאמר, שאני דורש אותם, הם המתגלים בחכמה מתוך החשך. דהיינו גילוי חכמה דקו שמאל, שאינה מתגלה רק עם החשך והדינים הנמשכים משם, (כנ״ל פקודי אות שע״ו) ויאמר יצחק אל אברהם הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ויאמר אבי, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויאמר הנה האש, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יקוו המים. ויאמר הנני, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יהי מארת.

פירוש. ויאמר הוא לשון השפעה, ויאמר יצחק אל אברהם הוא התכללות יצחק, שה"ס קו השמאל וגילוי חכמה, באברהם, שה״ס קו ימין וחסדים. וז״ס ויהי אור שביום א׳ דמעשה בראשית. (כמ״ש לעיל תרומה אות תכ״ז) אור דיומא קדמאה וכו' בסטרא דאשא הוה וכו' דאיהו יום שני. ע״ש. דהיינו מהתכללות השמאל, שה״ס יום ב׳, ביום א׳ שהוא קו ימין, נאמר ויהי אור ביום הא'. הרי שויאמר יצחק אל אברהם שה״ס התכללות שמאל בימין ה"ס המאמר יהי אור ויהי אור שביום א׳ דמעשה בראשית. ויאמר אבי, ה״ס הבדלה, כי הכיר את קו ימין, לבחינת שורש אליו ולמים עליונים והוא עצמו בן וענף לקו ימין, דהיינו מים תחתונים. וא״כ הוא כנגד המאמר, ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וגו'. ויאמר הנה האש והעצים, ה"ס התגלות הדינים שבקו שמאל, הנקראים אש ועצים, והוא כנגד המאמר, ותראה היבשה, שביום ג'. כי מחמת גילוי הדינים דקו שמאל נעשית המלכות בחינת יבשה, דהיינו שלא יכלה להוציא פירות (כנ״ל בהקסה״ז אות ר״ו) ונמצא אשר ויאמר הנה האש והעצים, הוא כנגד, ותראה היבשה. ויאמר הנני, שלא נזכר בו שם אברהם שהוא חסד, שהיה לו לומר ויאמר אברהם הנני בני, זה מורה, שהשמאל שלט אז בלי ימין, שהוא אברהם. והוא כנגד המאמר יהי מארת, חסר ו׳ שהוא חסדים, מפני שהשמאל שלט אז בלי ימין, וע״כ קטרגה הלבנה שהיתה מחוסרת חסדים הנמשכים רק מימין (כנ״ל ב״א דף ק״ח ד"ה וכבר) הרי שויאמר הנני בני, הוא כנגד המאמר, יהי מארת שביום הרביעי.

פסקה נ

ועוד, אש תמיד וכו׳: ועוד יש לפרש, אש תמיד תוקד על המזבח. זו היא התורה שנקראת אש, אשר נאמר בה, הלא כה דברי כאש נאום ה', שצריכה להאיר תמיד על המזבח שהוא המלכות. לא תכבה, ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עבירה אינה מכבה את התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נקראת נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, דהיינו הנשמה שנקראת נר. שנאמר בה. נר ה׳ נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום. ועבירה היא חשך, ושפחה כי תירש גברתה, כי העבירה, שהיא שפחה וחשך, תירש מקום הגבירה, שהיא השכינה שנסתלקה ממקומה.

פסקה נא

וסליקו דמצוה מסטרא וכו׳: והעליה של מצוה מצד עם הארץ, שאין לו תורה, לו העבירה מכבה מצוה. לקיים בו ורשעים בחשך ידמו. אבל אצל בעלי תורה אין לה, להמצוה, כביה עולמית בהם, כי מאירים אל המצוה בכמה סודות התורה. כי אור נקרא ר״ז, דהיינו שאור הוא בגי׳ ר״ז. שרומז שרזי התורה הם אורות. ומצוות התורה שרבנן מקיימים אותם נחשבת אצלם כמו תורה. אשר, לילה ויומם לא תכבה עליהם. משום שמקיימים בה, והגית בו יומם ולילה.

פסקה נב

ועשן דסליק מפומייהו וכו׳: והעשן העולה מפיהם של בעלי התורה, בדברי תורה, הוא, כמו עשן המערכה, שה״ס המלכות, ונקרא מערכה, משום שמסדרים אותה ועורכים אותה אל בעלה, שהוא ז״א, כמו, בהעלותך את הנרות שנאמר על העלאת המלכות, שה״ס נרות אל ז״א, שנאמר בהם, להעלות נר תמיד. דהיינו המלכות שנקראת נר. וזה הוא בעשן המערכה של מזבח החיצון, שהעשן נבחן למלכות. ובעשן המערכה וענן הקטרת, שהיא במזבח הפנימי, שהתורה, שהיא ז״א, הוא עשן שלה, יתעורר ז״א מן הלב, שהוא בינה, ויעלה אל החכמה, שהוא כמוח, כי מוח ולב הם חו״ב, ועשן המערכה של מזבח הפנימי, שהוא ז״א, יעלה אליהם למ״ן ויחבר חכמה ובינה זו בזו. כעין הענן שהתעוררות הענן הוא מן הלב. ז״ש, ואד יעלה מן הארץ, דהיינו ז״א שנקרא אד, שהוא עשן, יעלה מן הבינה, שה״ס ארץ עליונה, ואחר כך, והשקה את כל פני האדמה, כי אחר שז״א עלה למ"ן, וקבל שפע מחכמה ובינה, הוא משקה את כל פני האדמה, שהוא המלכות.

פסקה נג

הכי יתער עשן וכו׳: ומפרש דבריו. כך יתעורר עשן מבינה, שהוא בלב, שהעמידו בו הלב מבין, ועולה אל החכמה, שהיא כמו מוח. ומהו עשן. הוא קו האמצעי שהוא ז״א העולה ומיחד חכמה ובינה, ונעשה אליהם דעת, שז״ס לב מבין דעת, שמלב, שהוא בינה, עולה דעת, שהוא קו האמצעי המיחד חו״ב.

פסקה נד

לבתר דנחית עשן וכו׳: אחר שיורד העשן, שהוא ז״א, ודעת, מחכמה לבינה, שהם זה לשמאל וזה לימין, שבינה היא משמאל לז"א, והחכמה היא מימינו, הוא יורד מלא משפע אבא ואמא, שהם חכמה ובינה, מלא, משפע י״ה, לשרוף העצים, שהם תלמידי חכמים, שהם מצד עץ החיים שהוא ז״א, וע"כ מכונים עצים, שהם אברים של הגוף, ששם ה' של ה עצים, דהיינו אברי מלכות הנקראת גוף ונקראת ה׳ שנשמות ת״ח הם תולדות מז"א ומלכות. ודאי שהכוונה היא, לשרוף אותם בשלהבת התורה, שנאמר בה כה דברי כאש נאם ה'. ובשלהבת של נר מצוה באהבה, דהיינו ברשפי אש האהבה של המצוה.

פסקה נה

פקודא להקריב בכל וכו׳: מצוה להקריב בכל יום תמידים ואח״כ להדליק אש, ז״ש אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואח"כ, תרומת הדשן, ואח״כ קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלו התמידים הם מדותיו של הקב״ה, דהיינו הספירות, שצריך שיהיה להם מנוחה. ואע״פ שכל הספירות כולם אחד, מכל מקום כל ספירה וספירה ממונה על שבתות וזמנים וימים טובים דהיינו שבכל שבת ובכל יו״ט שולטת ספירה אחרת, ומדה ההיא השולטת באותו זמן, כל הספירות נכללות בה, כי בכל ספירה כלולות כל עשר ספירות, ונקראות כולן על שם אותה ספירה השולטת, בחסד חסדים, ובגבורה גבורות. אם ספירה השולטת היא חסד, נקראות כל עשר ספירות הנכללות בה, חסדים. ואם הספירה השולטת היא גבורה, נקראות כל ע״ס שבה, גבורות, וכך בכל מדה השולטת.

פסקה נו

ואית השבתת מלאכה וכו׳: ויש השבתת מלאכה בשבת ויו״ט, לכל אחד לפי בחינתו, כמו שור שנוהג בו עול, וחמור שנוהג בו משא, בין אותם שיש להם עול מלכות שמים, כמו תפלין, שבשבת ויו״ט הם פטורים. ובין עול מלכות עכו״ם, כולם לפי מעשיהם יש להם באלו ימים, השבתת מלאכה ומנוחה. כי מי שאינו עוסק בתורה ומצוות יש לו עול מלכות עכו"ם. ומי שעוסק בתורה ומצות יש לו עול מלכות שמים, שהיא ה׳ אחרונה דהוי״ה, הנקראת מלכות שמים.

פסקה נז

עול מצות איהי וכו׳: היא ודאי עול מצות, משום שבה נבראו כל הבריות שבשמים וארץ, כי כל המציאות שבג׳ עולמות בי״ע יצאו מן המלכות, ז״ש, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, שהוא אותיות בה׳ בראם, וכשבאים שבת ויו״ט, יורדת בינה, שהוא יה״ו, שהם חב״ד שבבינה, על ה׳ שהיא מלכות שמים, ואז היא נשמה יתרה, והיא הבינה, חרות על הלוחות, הלוחות הם המלכות, והשראת הבינה עליה, עושה אותה חרות מן כל הקליפות, והיא סוד אנכי שביציאת מצרים, דהיינו מ״ש, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהבינה פרשה כנפיה על הבת, שהיא מלכות, ועל המחנות שלה, ויש להם מנוחה. ואז נאמר במחנות סמאל והנחש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. שם ה׳, היינו אות תפלין, אבל אות תפלין, ואות שבת, ואות של יום טוב, ואות ברית, כולם שוים. ועל כולם נאמר, וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך.

פסקה נח

ואית אות דשדי וכו׳: ויש אות של השם שד״י, שהוא המלאך מטטרון, שנקרא עבד. וכמה עבדים נמשכים ממנו, שהם ממונים על אותם שעושים מצות על מנת לקבל שכר, אשר מטטרון והמחנות שלו ממונים עליהם. עליהם נאמר, למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אותם שעושים מצות שלא על מנת לקבל שכר, הם בניהם של המלך והמלכה, שהם ז״א ומלכות, ובימות החול, הם כתרים ועטרות על ראשיהם של העבדים הנ״ל, ובשבילם אמרו, והמשתמש בתגא חלף, שהמשמש עם הבנים הנ״ל, שהם עטרה לעבדים, חולף ועובר מן העולם. והזר הקרב אליהם, אל הבנים, יומת. כי הם, בימות החול, נקראים שבתות כלפי העבדים.

פסקה נט

ובגין דא כעבדים וכו׳: ומשום זה. אומרים במוסף ראש השנה, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, היינו שנאמר בהם, בנים אתם לה׳ אלקיכם. אם כעבדים, שכתוב, כי לי בני ישראל עבדים, ולא שאר האומות. אבל אלו הרשעים שאינם עוסקים בתורה ומצות, ואין עליהם עול תורה ועול תפלין ושאר המצות, הם עבדים לאומות העולם המשעבדים בהם. כמו, עבדים היינו לפרעה במצרים.

פסקה ס

ואי נטרי שבתות וכו׳: ואם שומרים שבתות וימים טובים, נאמר בהם, ויוציאנו ה׳ אלקינו. ויתקיים בהם, למען ינוח שורך וחמורך, שהם חמור בתורה ומצות, וינפש בן אמתך ובהמתך, עם הארץ, נקרא בהמה. ואחר שיכניס את עצמו תחת בחינת אדם, בתורה, יתקיים בו, אדם ובהמה תושיע ה׳. והיינו אם הוא כסוס, שאדונו רוכב עליו, והסוס סובל אותו, ואינו בועט באדונו. כך הוא צריך להיות כסוס תחת התלמיד חכם.

פסקה סא

ומאי סבילו דעם הארץ וכו׳: ומהו הסבל, שהעם הארץ צריך לסבול את התלמיד חכם. הוא, כי התלמיד חכם הוא, כיום השבת, שהוא צריך להיות כמי שאין לו משלו, כי ימות החול מכינים לשבת, ובשבת אין כלום ואם עם הארץ סובל אותו בכספו ונוהג עמו לעשות רצונו, לשמש אותו, ולהתנהג במצות כפי רצונו, יתקיים בו, אדם ובהמה תושיע ה'. יושיע לו משוד ומגזלה, יושיע לו ממלאך המות שלא ישלוט עליו וישחט אותו בסכין פגום שלו, וכל מה שנשחט בסכין פגום הוא נבלה, שנאמר בו, לכלב תשליכון אותו. שהוא סמאל. שנקרא כלב.

פסקה סב

ונפש דת״ח אתקריאת וכו׳: ונפש של ת״ח, נקראת שבת המלכה, שהיא נפש היתירה של שבת והעונג שלה, הוא, נשמת חיים ורוח שכלי, שהם נשמה יתירה נשמת כל חי ורוח יתירה, על נשמה רוח ונפש שהם עבדים, השולטים בגוף בימות החול. נשמה יתירה, הוא סוד כתר על ראש צדיק שהוא יום השבת, שהוא ז״א הנקרא יום השבת, והכתר שלו הוא מאבא ואמא, ובנשמה יתירה הזו תהלל יה, שהם אבא ואמא, שעליהם נאמר, עין לא ראתה אלקים זולתך, משום שהם מרכבה לעלת העלות, שהוא א״א, שהוא מכוסה ואין העין שולטת בו. ומשום זה, עין לא ראתה, גם באו״א שהם המרכבה שלו. שמהם נמשכת נשמה יתירה דשבת, שהם כתר דז״א.

פסקה סג

רוחא יתירה נהר וכו׳: רוח יתירה, הוא נהר היוצא מעדן, דהיינו מבין אבא ואמא, שהוא ז״א, שה״ס בן י״ה, כי נאצל מי״ה, שהם אבא ואמא, ומהלכו חמש מאות שנים, דהיינו ה׳ ספירות חג״ת נ״ה הנמשכים לו מבינה, שספירותיה בסוד מאות, וע״כ הם ה׳ מאות שנה ומגיע לספירה הששית שהיא צדיק, דהיינו יסוד, להשקות את הגן, שהוא נפש יתירה, דהיינו המלכות.

פסקה סד

נשמה דשלטא ביומין וכו׳: נשמה השולטת בימות החול על עבד ה׳, היא מכסא הכבוד, שהוא עולם ה בריאה, הנקרא כסא הכבוד. כמו שהעמידוהו בעלי המשנה, כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד. והרוח השולט בימות החול על עבד ה', הוא מעבד המלך מטטרון שבעולם היצירה, שהוא כולל ששה סדרי משנה, שה״ס שש ספירות שלו חג״ת נה״י שבהן הוא משנה לז״א, והוא שש מעלות לכסא. כי חג״ת נה״י דיצירה, הן שש מעלות לעולם הבריאה הנקרא כסא. והנפש השולטת בימות החול היא מכסא דין, דהיינו מעולם העשיה, מסנדלפון, שה״ס תכלת שבציצית, וה״ס כ מעשה לבנת הספיר. שהוא לשון עשיה. אבל בת המלך, היא הנפש השכלית של ת״ח שבפסח, ה״ס ליל שמורים מצה שמורה, שנמשכת ממלכות, הנקראת בפסח ליל שמורים ומצה שמורה, לרוב מעלתה, והרוח, שמור כנגדה, שהוא בחינת יום, שהוא יום טוב, והוא יום שבת. והם זכור ושמור. שהרוח הוא בחינת זכור שהוא ז״א, יום השבת. והנפש היא בחינת שמור, שהיא המלכות, שה״ס ליל שמורים וליל שבת. משום שהיא נפש דאצילות ממלכות.

פסקה סה

והכי ת״ח בנוי וכו': וכך הם תלמידי חכמים שהם בניהם של המלך והמלכה, שהנפש שלהם היא של המלכות ואצילות, והרוח שלהם הוא מז״א דאצילות כנ״ל, הם נקראים שבתות וימים טובים, ואין להם כלום משלהם, כמו שבתות ויו״ט, כי אינם בעלי מלאכה כשאר עבדים שהם בניהם של ג׳ עולמות בי״ע שהם חולין. השכר שלהם בעולם הזה ובעולם הבא, הוא לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה, ולכבדם בלבושים יפים כמו השבת, שנאמר בו כבדהו, בכסות נקיה. כל מה שעושה האדם לכבוד שבתות וימים טובים, יש לעשות להם.

פסקה סו

ומאן דמחלל שבת וכו׳: ומי שמחלל שבת חייב סקילה, וכך מי שמשתמש בעטרה, חלף. וכך הוא המשתמש במי ששונה הלכות שמחלל תורתו. וכ״ש המבזה אותו, שהוא כאלו מבזה שבתות ומועדים. והעמידו בעלי המשנה, כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר.

פסקה סז

וכגוונא דכל מאני וכו׳: וכמו כל הכלים של בית המקדש שנקראים קדש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי חכמים נקראים קדש. ותלמידי הרב, שהם כנגד אברי הגוף, של הרב, נקראים קדש קדשים. וסוד הדבר, כי נרמז בהם, והבדילה הפרכת לכם בין הקדש לבין קדש הקדשים. ומטטרון: אתה והמחנות שלך, צריכים לקרב אותם, קרבן לפני ה׳ בכל לילה.

פסקה סח

עשיה לקבל עליה וכו': העשיה שצריך לעשות, כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, הוא, קבלת יסורין של עניות, אשר לתלמיד חכם הוא מות לגוף הבהמי שלו. כי מזון התורה, הוא מזון של נשמה רוח ונפש השכליים, שהם כהן לוי וישראל. כהן בו י' שהוא חכמה ודאי. לוי, בו ה׳, שהיא תבונה. ישראל בו דעת, וזהו ו'. נפש יתירה, היא ה׳ אחרונה של שם הויה, שהיא מלכות, הכוללת רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה. (כנ״ל אות מ״ו). ותורה, זו היא אדם (כנ״ל אות נ״ט) שהיא ז״א, ז״ש זאת התורה אדם. והוא כולל שם המפורש, יוד הא ואו הא, דהיינו ד׳ אותיות הויה, במילוי אלפין. זו היא תורה שהיא מזון לאדם בד׳ פנים שלו, שהם פני אריה פני שור פני נשר פני אדם, שהם חו״ג תו״מ, כי פני אדם כוללים כל ד׳ פנים. שהוא לעומת מזון של גוף הבהמי, שהוא ד׳ מינים שהם, לחם ויין, ובשר, וכל מיני פירות, זה לעומת זה עשה אלקים. כי לחם, כנגד פני אריה, דהיינו חסד. ויין, כנגד פני שור, דהיינו גבורה, ובשר, כנגד פני נשר, דהיינו, ת״ת, ומיני פירות, כנגד פני אדם, שהוא מלכות.

פסקה סט

וצריך בר נש וכו׳: וצריך האדם להקריב בכל לילה, קרבן של נפש רוח ונשמה הבהמיים לפני ה׳. ויתודה בכמה מיני וידוים, ויעלה אותם במחשבתו בעת קריאת שמע, להוציא אותם לקרבן לפני ה', דהיינו שיכוון, שיוציא את רוחו הדופק בעורקי הלב. והנפש, יכוון בשריפתה, ובשחיטתה, ובנחירתה, כמו הכהנים שהיו נוחרים, ז״ש, ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. והוא חנק. ויש כאן קבלת ג׳ מיתות, שריפה. ושחיטה שהם הרג. ונחירה שהיא חנק. וג' מיתות אלו הם כמרה אדומה וכמרה ירוקה וכמרה שחורה, שהם בכבד במרה ובטחול, והם כג׳ קליפות של אגוז. פירוש. כי ד׳ מרות הן כנגד חו״ב תו״מ, וכן ריאה כבד מרה וטחול. וכן ד׳ קליפות של אגוז, ואומר, שג׳ מיתות שריפה הרג וחנק, הם כנגד ג׳ מרות וכו׳ שהם בינה ת״ת ומלכות. שהאדומה היא כנגד בינה. והירוקה כנגד ז״א. והשחורה כנגד מלכות. וכן מיתת שריפה כנגד מה שפגם בחכמה, ומיתת הרג כנגד מה שפגם בז״א, ומיתת חנק כנגד מה שפגם במלכות, ומיתת סקילה תתבאר בסמוך.

פסקה ע

וקודם דא יתקן וכו': וקודם זה יתקן בחינת מזבח אבנים, דהיינו שיכוון לעשותה סקילה, כלומר, שיקבל עליו מיתת סקילה. שהיא ממרה הלבנה, שהיא כנגד חכמה, השולטת בכנפי ריאה, שהיא ג״כ כנגד חכמה, כנ״ל בדבור הסמוך, דהיינו באלו הסרכות, דהיינו הקליפות, המדביקות כנפי ריאה זו לזו ואינן יכולות לנשב, (כנ״ל אות מ״ד) שאלו הבהמות דהיינו נפשות ורוחות ונשמות הבהמיות, נלכדות שם. ואז יורדת אש תכלת מן המלכות ומכלה אותם, ויהיו נפש רוח נשמה הבהמיות שלו, בבחינת חיות ובהמות ועופות הטהורים, להקריבם לה׳ ולהשרות שמו עליהם. בזמן ההוא יתקיים בהם, ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים. ויהיו כסוס שאדוניו רוכב עליו, דהיינו שיהיו מרכבה לה׳, ז״ש, כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. ובזמן ההוא, אדם ובהמה תושיע ה'. שהם נר״ן השכליים הנקראים אדם, ונר״ן הבהמיים הנקראים בהמה.

פסקה עא

ות״ח איהו שקיל וכו׳: ובוא וראה, הוא צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל בעלי תורה, וכך הוא צריך לשקול את עצמו מצד התורה, דהיינו מצד נר״נ השכליים. ומצד האברים של הגוף, דהיינו מצד נר״נ הבהמיים, צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל עמי הארץ. כמו שהעמידו בעלי המשנה, לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם כלו תלוי בו. וע״כ יכוון בנפשו וברוחו ונשמתו לעשות אותם קרבנות עם כל בני העולם. והקב״ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובזה אדם ובהמה תושיע ה׳. כנ״ל. קמו כל התנאים והאמוראים אליו, ואמרו כולם בקול אחד, אתה הוא רועה נאמן, שיש לך רשות לעשות כל זה. כי אתה שקול כנגד כל ישראל. וע״כ שלח אותך הקב"ה ביניהם. (ע״כ רעיא מהימנא).

פסקה עב

זאת תורת העולה: אמר ר׳ חייא, מקרא זה העמדנו אותו באפן זה. זאת תורת, זו היא כנסת ישראל. העולה זו היא מחשבה רעה, העולה ברצון בן האדם, להטותו מדרך האמת. היא העולה, היא היא העולה ומשטינה על האדם. וצריכים לשרוף אותה באש, שלא לתת לה רשות להשטין, ומשום זה, על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה. זו היא כנסת ישראל, שנקראת בתחילת הכתוב, זאת, כדי לטהר האדם מן הרצון הזה.

פסקה עג

על מוקדה: היינו בנהר דינור, כי נהר דינור, הוא מקום לשרוף לכל אלו שאינם נמצאים כמו שצריכים להיות. ומביאים אותם באש שורף ההוא, ומעבירים ממשלתם מן העולם. וכדי שלא תשלוט, צריך על מוקדה כל הלילה, ונכנעת ואינה שולטת. (ע״כ תוספתא).

פסקה עד

כתיב והנה ה׳ וגו': כתוב והנה ה׳ עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו' רוח גדולה היינו כמו שאמרנו (לעיל ויקהל אות קס״ב) שהוא רוח סערה, העומד קודם הכל ושומר הקדושה כקליפה השומרת את המוח. ע״ש. וכתוב, לא ברוח ה׳ ואחר הרוח רעש, מהו רעש. הוא כמו שכתוב, ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה׳ ממקומו, הרי רעש זה הוא אחרי הרוח כמו רעש דאליהו, וכאן מבואר הרעש שהוא מפני שאומרים, ברוך כבוד ה׳ ממקומו. ואחר הרעש אש, מהו אש. זה הוא שכתוב, נהר דינור נגיד ונפק מן קדמוהי וגו'. והוא האש שראה אליהו.

פסקה עה

ר׳ יצחק אמר וכו׳: רי״א, שהאש שראה אליהו, היינו שכתוב, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק. והיינו האש שראה אליהו. אשר החיות האלה הם מרכבה אל המלכות. והיינו שכתוב, ואחר האש קול דממה דקה, קול, זהו קול האחרון, דהיינו המלכות, שהיא דממה, כי אין לה דבר פרטי משלה, אלא היא דממה מעצמה, כי המלכות לית לה מגרמה ולא מידי אלא הכל נותן לה ז״א. וכשמתקבצים עליה הספירות דז״א להשפיע לה, היא נשמעת בכל העולמות, דהיינו שכל העולמות בי״ע מקבלים ממנה, וכולם מזדעזעים ממנה. דממה דקה למה נקראת, היה מספיק לקרוא לה קול דממה. הוא משום שהיא דקה וקטנה מכל הספירות דאצילות.

פסקה עו

ר׳ חייא אמר וכו׳: רח״א, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, זו היא אשו של יצחק, שכתוב, הנה האש והעצים, שהם הדינים הנמשכים מקו שמאל מטרם התכללותו בקו ימין, והיינו אש תמיד, שעומד תמיד במלכות, כדי שתקבל החסדים מז״א. והעצים, אלו הם העצים של אברהם, דהיינו החסדים הנמשכים מקו ימין שנקרא אברהם. שכתוב, ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. והכהן הוא איש החסד.

פסקה עז

תנן מאשא דיצחק וכו׳: למדנו מאשו של יצחק, שה״ס הדין של קו שמאל דז״א, יורד ומגיע למזבח הזה, שהוא מלכות, ויוצאת גחלת אחת לצד מזרח, וגחלת אחת לצד מערב וגחלת אחת לצד צפון וגחלת אחת לצד דרום, שהם חו"ג תו״מ, לד׳ קרנות המזבח, והכהן מחזיר אותה לד׳ קרנות.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה