הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
ויקרא
פסקה א
רבי אלעזר פתח וכו׳: ר׳ אלעזר פתח, שאל לך אות מעם ה׳ אלקיך העמק שאלה או הגבה למעלה. הסתכלתי בדורות הראשונים ודורות האחרונים. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים. דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות שנתנו למשה בסיני, ואפילו הרשעים שבישראל, כגון אחז, היו יודעים באותיות חכמה עליונה, שהרי אמר לו הנביא, שאל לך אות וגו׳ ואם לא היה יודע חכמה עליונה שבאותיות לא היה אומר לו הנביא את זה, ויודעים, באותיות עליונות, הנמשכות מבינה, ובאותיות תחתונות, הנמשכות ממלכות, חכמה, להנהיג פעולות בעולם הזה.
פסקה ב
בגין דכל את וכו׳: משום שכל אות ואות שנמסרה למשה, היתה מתעטרת ועולה על ראשיהם של חיות העליונות הקדושות, שה״ס מרכבה העליונה, שהם חגת״מ, וכל החיות היו מתעטרות בהן, בהאותיות דהיינו גם החיות דמרכבה התחתונה, שבמלכות. ופורחות באויר דישסו״ת, היורד מאויר העליון הדק שלא ידוע, שהוא באו״א עלאין.
פירוש. האותיות ה״ס הכלים והמוחין, ומוצאם מבינה, דהיינו מישסו״ת, שמשם כל המוחין דזו״ן ובי״ע. וז״ש דכל את ואת דאתמסר ליה למשה דהיינו הכלים והמוחין שנמסרו לז״א, המכונה משה, הוו מתעטרין וסלקין על רישייהו דחיון עלאין קדישין, היינו חגת״ם דז״א שמחזה ולמעלה, שהם מכונים חיון עלאין קדישין. שה״ס מרכבה עלאה שעליהם רוכבת הבינה, ואלו חגת"ם דז"א, היו מקבלים המוחין והכלים ההם מן הבינה, וז״ש, וכלהו חיון הוו מתעטרי בהו, אפילו החיות דמרכבה תתאה שבמלכות, ופרחין גו אוירא, יציאת המוחין נבחנת לפריחה באויר, הרומזת על ה י', היוצאת מ אויר ונשאר אור. (כנ״ל בראשית א׳ דף מ״ה ד״ה כד, ע״ש). והיינו אוירא דישסו״ת, שבהם ה י׳ יוצאת מאויר. אמנם הם יוצאים מאו״א עלאין, שבהם אין ה י׳ יוצאת מאויר, (כנ״ל בראשית א׳ דף רנ״א ד״ה נחית, ע״ש). ואין החכמה נודעת בהם. וז״ש, דנחתא מגו אוירא עלאה דקיק דלא ידיע, שאוירא דישסו״ת דאתידע בחכמה, יורדת מן אוירא דאו״א עלאין הדק, שאינם ידועים בחכמה, כי בהם אין ה י׳ יוצאת מאויר.
פסקה ג
וסלקין ונחתין אתוון וכו': ועולות ויורדות אותיות גדולות ואותיות קטנות. אותיות גדולות יורדות מן היכל העליון המכוסה מכל, שהוא בינה. ואותיות קטנות היו יורדות מהיכל אחר תחתון, שהוא מלכות. ואלו ואלו נמסרו למשה בסיני.
פסקה ד
וחבורא דאתוון וכו׳: וחיבור אותיות המתחברות בהעלם בכל אות ואות, כגון א׳ שהיא אות יחידה, מתחברות עמה בהעלם שתי אותיות אחרות לף. דהיינו במבטא. וכן ב׳ במבטא, מתחברות עמה ית, וכן כולן נמסרו למשה בסיני. וכולן הן בסוד אצל החברים. אשריהם.
פסקה ה
שאל לך אות: היינו אות ממש, כי כולם היו נושאים ונותנים בסוד האותיות. וכן ברחב, מה כתוב, ונתתם לי אות אמת. זו היא אות ו', שזו נקראת אות אמת. ואם תאמר, שאר האותיות אינן אמת. לא כן, אלא אות זו נקראת כך אות אמת. ושאר האותיות אינן נקראות כך. כי ו׳ רומזת על ז״א, הנקרא אמת, בסו״ה, תתן אמת ליעקב.
פסקה ו
העמק שאלה: זו היא אות ה׳ אחרונה של השם הקדוש הוי׳״ה. או גבה למעלה. זו היא אות י' הראש שבשם הקדוש הוי״ה. וזה הוא סוד שכתוב, שאל לך אות מעם ה׳ אלקיך, דהיינו אות משם הקדוש, שזה משמע משכתוב, אות מעם הוי״ה, שזה הוא השם הקדוש ברוך הוא, אות אחת שבו. והמשכן, שהוא מלכות, הנקרא אלקיך עומד על זה האות. כי המלכות מקבלת מז״א. שהוא הוי״ה, וע״כ כתוב מעם הויה אלקיך.
פסקה ז
תא חזי כד וכו׳: בוא וראה, כשעלה הענן על המשכן ושרה עליו, כל אלו המרכבות וכל אלו הכלים של המשכן העליון שהוא המלכות, כולם היו תוך הענן, וע״כ מה כתוב, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. שואל, וכתוב, ויבא משה בתוך הענן ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אם משה לא היה יכול לבא למשכן מפני הענן ששרה עליו, למה בא בענן וישב בהר כל אלו ארבעים יום.
פסקה ח
אלא תרי ענני הוו וכו׳: ומשיב, אלא שני עננים היו, ענן אחד שנכנס בו משה, וישב בהר מ׳ יום ומ' לילה. וענן זה הוא ממלכות. וענן אחד, ששרה על המשכן, שהוא נמשך מקו שמאל דבינה, ובו לא היה יכול לבא. בוא וראה. מה כתוב, וכבוד ה׳ מלא את המשכן, מילא עם מ׳ חרוקה לא כתוב, אלא מלא, עם מ׳ קמוצה, שזה משמע, שנעשה שלמות למעלה בבינה ולמטה במלכות עם התלבשות הענן במשכן שלמטה, כי תקון נסתר המכונה ענן, ירד מקו שמאל לבינה למטה אל השכינה, שנקראת משכן ואהל מועד, ונתתקנה השכינה.
פסקה ט
ארבע סטרין דמשריין וכו׳: ארבעה צדדים של מחנות המלאכים שבמלכות, המכונים מרכבה תחתונה, נגנזו על ידי הענן שירד על המשכן, שהוא המלכות. (כנ״ל אות ז'). תקון הראשון, של הענן הזה, היה במשמרה א׳ מאלו ד׳ מחנות שכינה, מטרם שנתקן הכל. הראש שלצד ימין הוא צדקיא״ל, עליון הממונים, עליון על המחנות שהם תחת ממשלתו של מיכאל, ועמו היו מתתקנים כל אלו המחנות, תחת ידו.
פסקה י
וחד ממנא אתקם וכו׳: וממונה אחד הוקם על ארבעה פעמים שלשה, שהם ארבעה צדדים למטה, שכל אחד כלול משלשה. והנה כל אלו מחנות העליונים כשיורדים למטה משתנה שמם בשמות אחרים, וכשהם למעלה אין השם שלהם משתנה לעולם. וממונה ההוא צדקיא״ל, עומד עליהם בפנים. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם, והיא א׳ קטנה, כשאות הזו מתנוצצת, כולם נוסעים לאותו מקום שמתנוצצת ההתנוצצות.
ביאור המאמר. הזהר מבאר לנו כאן, בכל המאמר שלפנינו, ענין ויקרא אל משה. כי ודאי קריאה זו אין לה שום דמיון ח"ו לקריאה גשמית, אלא דברה תורה כלשון בני אדם. (ברכות ל"א) וא״כ צריכים להבין פירושה הפנימי של קריאה זו. וזהו שפתח ר׳ אלעזר, בתחילת המאמר, שאל לך אות מעם ה' אלקיך. ואומר (באות ה') שפירושו אות ממש. דהיינו מן האותיות של שם הויה, העמק שאלה הוא אות ה' אחרונה דהויה, שהיא מלכות, או הגבה למעלה, זהו אות י׳ דהויה, שה"ס חסד. הרי שסוד האותיות הם כלים של הע״ס שהאורות מתפשטים בהם. שמאותיות אלו וצירופיהם נאצלו סוד הדיבור והקריאה של מעלה, כמו שהקריאה הגשמי יוצאת מצירופי אותיות הגשמים.
וז״ש (באות ז') כד סליק עננא על משכנא ושרא עלוי, כל אינון רתיכין וכו' ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, שמחמת שהענן כסה כל המרכבות והכלים שבמלכות, הנקראת אוהל מועד, לא יכול משה לבא לאוהל מועד. והנה ענן הזה שכסה את המלכות וכל המרכבות שבה, ה״ס ב׳ אותיות ק״ר שבמלה ויקרא, כמ״ש לפנינו (באות י״ג) כי ה ק׳ דויקרא ה״ס גבורה, דהיינו הדינין הנמשכים מקו שמאל. וה ר׳ דויקרא ה״ס ת״ת, דהיינו הדינים הנמשכים מקו אמצעי, שצירופם הוא אותיות ק״ר, שה״ס קרח הנורא, כי דינים דשמאל ה״ס קרח, ודינים דקו אמצעי ה״ס נורא. ואלו ב׳ אותיות ק״ר כיסו כל החסדים שבאות י׳ דויקרא, שה״ס חסד. והקפיאו כל האורות שבאות א׳ דויקרא שה״ס מלכות. שמחמת זה נתכסו כל המרכבות והכלים שבמלכות, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד. וז״ש, (באות י״ג) חד דחפי לאת א׳ וחד דחפיא על י׳ ונמשך החשך והענן הזה עד שהאירה אות ו', דהוי״ה, שה״ס קו האמצעי, שהוא ז״א, ויחד ב׳ הקוין חסד וגבורה זה בזה ואז נתמתקו הדינים שבגבורה ות״ת דמלכות שהם ב׳ אותיות ק״ר, ולא כיסו יותר את האורות והמרכבות שבמלכות, וע״כ, אז כבר יכול משה לבוא אל אהל מועד. ונבחן שנעשה הצירוף של ויקרא. כי ד׳ אותיות יקר״א הם חו״ג תו״מ שבמרכבת הימין של המלכות, שה״ס מלאך מיכאל. אשר בטרם שנתקנו עם ה ו׳ דהויה, היו אותיות ק״ר שבהם, מכסות על האורות שבאותיות י׳ א׳ שבהם, אשר אז לא היה משה יכול לבא אל אהל מועד. ועתה שנתוסף עליהם ו', כבר יכול לבא אל אהל מועד, וע״כ נבחן כללות הצירוף הזה של אותיות ויקר״א, שהוא קריאה והזמנה אל משה לבא אל אהל מועד. כמ״ש לפנינו.
ומתוך שהזהר רוצה לפרש ענין הענן שכסה על מרכבות שבמלכות, מה הוא, ובאיזה מקום הוא שולט, ע״כ מביא הזהר סוד מרכבה תחתונה, שהם ד׳ מלאכים, מיכאל גבריאל אוריאל ורפאל, שכל אחד מהם כלול מג' קוין שהם חג״ת, וג״פ ד׳ הם י״ב, שהם כנגד י״ב צירופי הויה שבמרכבה עליונה. אמנם הם כלולים זה מזה, וע״כ יש סוד י״ב בכל אחד מד׳ מלאכים ההם, דהיינו שבכל אחד מהם יש ד׳ סטרין, שהם חו״ג תו״מ, ובכל סטר, יש חג״ת, שביחד הם י״ב. באפן, שיש ד׳ סטרין חו"ג תו״מ שבכל אחד מהם ג׳ קוין חג״ת במיכאל. שבסטר מערב שהוא מלכות יש ג׳ מלאכים שהם חג״ת אשר שם, שנק' מיכאל צדקיאל ועוד מלאך שלא נזכר שמו. ועליהם מתנוצצת אות א׳. ובסטר מזרח שהוא ת״ת, יש ג׳ מלאכים חג״ת, שהם מיכאל רזיאל ורומיאל, ועליהם מתנוצצת אות ר׳. ובסטר צפון, שהוא גבורה יש ג׳ מלאכים מיכאל יופיאל וחכמיאל. ועליהם מתנוצצת אות ק. ולסטר דרום שהוא חסד, יש ג׳ מלאכים, מיכאל קדומיאל אוריאל. ועליהם מתנוצצת אות י'. וב׳ סטרין, גבורה ות״ת שהם אותיות ק״ר, מכסים על ב׳ אותיות י ו א׳ כנ״ל, ואז לא יכול משה לבא אל אוהל מועד כנ״ל עד שהאירה עליה ה ו׳ כנ״ל. ואח״כ מבאר ד׳ סטרין דגבריאל כמ״ש לפנינו.
וז״ש (באות ט') ארבע סטרין דמשריין אתגניזו, דהיינו ד׳ סטרין דמיכאל, שמטרם שנתקנו, שלטו בהם אותיות ק״ר, וכיסו הכל, כנ״ל. תקונא קדמאה דחד משמרה מאינון ד׳ משריין, דהיינו צד המלכות שבהם, כלא עד דאתתקנו, מטרם שנתקן הכל בקו האמצעי, הוא רישא לסטר ימינא צדקיאל וכו' דאיהו תחות שולטנא דמיכאל וכו' וחד ממנא אתקם על ארבע תלת דהיינו ג׳ מלאכים שבצד המלכות דד׳ סטרין דמיכאל את חד נציץ וכו׳ א׳ זעירא, שעליהם מתנוצצת אות א' זעירא של ויקרא. כנ״ל. וזכור דברים אלו לכל המשך המאמר.
פסקה יא
לגו מנייהו רזיאל וכו׳: לפנים מהם, דהיינו לפנים מסטר של המלכות, שהוא ת״ת, הוא רזיא״ל ממונה עליון, עליון על המחנות, העומד בפנים תחת ממשלתו של מיכאל, שהוא חסד, ועמו כל אלו המחנות שתחת ידיו. וממונה אחד עומד עליהם בשער הנקרא, רומיא״ל וסובבים אותו י״ב ממונים שלשה שלשה ד׳ פעמים, שהוא לבדו, שהוא ת״ת מסטר דת״ת כולל י״ב, כי בסטר הזה דת״ת יש ג׳ מלאכים, שהם מיכאל שהוא חסד דת״ת, ורזיאל שהוא גבורה דת״ת, ורומיאל שהוא ת״ת דת"ת. כנ״ל בדבור הסמוך. ות״ת דת״ת בפרטיותו, כולל ג״כ י״ב, כמו הכלל של ד׳ סטרין דמיכאל. ורזיאל ממונה העליון עומד על כולם, שלא נשתנה שמו. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם של כל אלו המחנות שהיא אות ר׳ כשהיא מתנוצצת נוסעים כולם לצד התנוצצות ההיא. אות זו עומדת לענוש אותם המגלים סודות, וסימנך, ריש וקלון. שהשם ריש יורה על דינים.
פסקה יב
לגו מנייהו יופיא״ל: לפנים מהם, דהיינו לפנים מסטר דת״ת, שהוא גבורה, הוא יופיא"ל ממונה עליון, ממונה על המחנות תחת ממשלתו של מיכאל, ועמו היו מתתקנים כל אלו המחנות שתחת ידיו. ולא נגלו כאן המחנות בחשבון, שה״ס הארת חכמה הנוהגת בקו שמאל שהוא גבורה, (כנ״ל פקודי אות כ״ח) משום שלא נשלמו כאן, עד שבאו לבית עולמים, דהיינו סוד בית המקדש שעשה שלמה, ששם נשלמו כולם, ונתגדלו המחנות בשלמות. ומה שאמרנו כאן, במשכן מטרם שנשלמו, הוא. שכל אלו המחנות שהם תחת ידיו של יופיאל, נמסרו בעת ההוא להכנס עמו. וממונה אחד עומד עליהם ושמו חכמיא״ל, וי״ב ממונים מסבבים אותו, לכל צד ג׳ ג׳ כמו שאמרנו. ונמצא גם בסטר זה שהוא גבורה יש ג׳ מלאכים, שהם מיכאל יופיאל חכמיאל, שהם חג״ת דסטר גבורה. וחכמיאל, שהוא ת״ת דגבורה, כולל בפרטיותו י״ב כמו הכלל כולו. כי ת״ת הוא תמיד, כולל. ויופיאל ממונה העליון עומד על כולם, שלא נשתנה שמו.
פסקה יג
את חד נציץ וכו׳: אות אחת מתנוצצת על ראשיהם של כל אלו המחנות, והוא אות ק׳, כי אות זו מתנוצצת בסטר גבורה, וכשהיא מתנוצצת נוסעים כולם לצד התנוצצות ההיא. אות ק׳ זו תולה באויר, והדינים שבה נכנעים ג׳ פעמים ביום, דהיינו ע״י הארת ג׳ קוים העליונים של ז״א הנק׳ יום. אבל מטרם שנמתקה ע״י ג׳ קוין היא עולה ויורדת, דהיינו שהחכמה שבה נמשכת לרדת למטה, ואז היא בדינים. ואז ב׳ אותיות אלו ק״ר שהן אותיות העומדות באמצע המלה ויקרא, אחת מכסה על אות א׳ של ויקרא, ואחת מכסה על אות י׳ של ויקרא. שהיא לאחר האות ק׳ כשמתחילים מן המלכות, שהוא א'. וכל זה כבר נתבאר לעיל (באות יוד ע״ש).
פסקה יד
לגו מנייהו קדומיאל וכו׳: לפנים מהם, דהיינו לפנים מסטר גבורה, שהוא חסד, הוא קדומיא״ל ממונה עליון, עליון, על המחנות, תחת ממשלתו של מיכאל, ועמו היו מתתקנים כל אלו המחנות שתחת ידיו. וממונה אחד עומד עליהם בשער, שנקרא אריא״ל, וי״ב ממונים מסבבים אותו, ג׳ ג׳ לכל צד מארבע צדדים. ונמצא בסטר זה של החסד, יש ג׳ מלאכים, שהם מיכאל חסד דחסד. קדומיאל, גבורה דחסד. אריאל, ת״ת דחסד. ואריאל בפרטיותו כולל י״ב כמו הכלל כולו. וממונה הזה קדומיאל עומד עליהם, שלא נשתנה שמו לעולם. אות אחת עומדת על ראשיהם והיא אות י'. כשזו נוצצת נוסעים כולם להתנוצצות ההיא שמתנוצצת. אות ק׳ שאמרנו מכסה על אות י׳ הזו, וה ר׳ מכסה על א׳ של ויקרא.
פסקה טו
לגו לגו באתר וכו׳: לפני ולפנים במקום שנקרא קדש, דהיינו בבינה, מתנוצצת אות אחת בסתר ובהעלם, והיא אות ו׳, שהוא קו אמצעי, שמקור יציאתו הוא שעולה ומכריע בין ב׳ קוין, ימין ושמאל לבינה, ואות ו׳ הזו נוצצת בהתנוצצות על כל האותיות, כלומר שמכריע בין ימין ושמאל של כל האותיות שבז״א ושבמלכות, וקול יוצא מבין אלו האותיות, דהיינו ה ו׳ שנקראת קול, אשר בבינה הוא אינו נשמע, וכאן באותיות דז״א ומלכות יוצא קול הנשמע (כנ"ל בראשית ב׳ אות רל״ח) ואז הוא ממתיק האותיות ק״ר, ואותיות יקר״א נפתחו מסתימתן, ואז מכה התנוצצות של ה ו׳ בהתנוצצות של אות י׳. והתנוצצות הזו של ה ו׳, שיצאה ממקום הקדש, שהיא בינה, מכה, בהתנוצצות, דהיינו שפותח, אות ה י׳ מסתימתה, והאירה.
פסקה טז
וכדין נציצו דאת וכו׳: ואז ההתנוצצות של אות י׳ מכה בהתנוצצות של אות ק׳. ויוצאת התנוצצות של אות ק׳ ומכה להתנוצצות של אות ר׳. ויוצאות כל אלו התנוצציות ומתחברות תוך ההתנוצצות של אות א׳ העומדת, שהיא מלכות המקבלת כל מה שב יקר שהן חג״ת, וקול יוצא ומכה בכל אלו התנוצצויות האותיות יחד, כדי לצרפן יחד לסוד קריאה, התנוצצות דאות ו׳ ב י׳ והתנוצצות ה י׳ ב ק׳ התנוצצות ה ק׳ ב ר׳, והתנוצצות ה ר׳ ב א׳, ומתחברות חקיקות התנוצציות של האותיות ואח"כ יוצאות לפעולתן, כי לאחר שההתנוצציות מתחברות, יוצא קול מביניהן, ומתחברות בסוד הזה של ויקרא אל משה. ומשה היה מסתכל כל אלו הימים שלא נכנס לאהל מועד, שהוא המלכות.
פירוש. אחר שהגיעה התנוצצות אות הו׳ שה״ס קו האמצעי מבחינת אמא, ויחד ב׳ הקוין ימין ושמאל דאותיות, שהן י׳ ק׳ אז נפתחו ב׳ אותיות ק״ר מסתימתן, ולא לבד, שלא הפריעו עוד האורות מאות י׳ ו א׳ (כנ״ל אות י״ג) אלא עוד, שהשפיעו אודותיהן ל י׳ ו א׳, וכולן האירו יחד בסוד הצירוף של ויקרא, אשר ה ו׳ השפיעה ל י׳ וה י׳ ל ק׳ וה ק׳ ל ר׳ וה ר׳ ל א׳. וכיון שנפתחו כל האורות המתנוצצים על ד׳ אותיות אלו, וד׳ המרכבות של צד ימין דמלכות, שה״ס מיכאל, קבלו הארתן, תכף היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד. ונבחן פתיחת האורות של ד׳ אותיות יקר״א, לבחינת קריאה והזמנה אל משה שיבא לאוהל מועד. (כמ״ש לעיל באות יוד עש"ה) וז״ש, ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל, דהיינו שהיה מסתכל בההפרש, שמקודם שהשפיעה ה ו', היתה שליטה להדינים שבאותיות ק״ר וכיסו כל האורות שב י׳ ו א׳, ואין צריך לומר, הארתן עצמן של אותיות ק״ר. אשר ע״כ לא היה יכול משה לבא אל אוהל מועד, ועתה אחר שהאירה ה ו׳ שה״ס קו האמצעי, שנפתחו כל ד׳ האורות שבאותיות יקר״א, כבר יכול לבא לאוהל מועד, שמתוך הסתכלות בהבחן הזה, הבין משם את הקריאה וההזמנה שיבא אל אוהל מועד.
פסקה יז
לבתר אתהדרו אתוון וכו׳: אחר כך חזרו האותיות והיו מתגלגלות בחקיקותיהן, בצירוף האותיות שנמסרו לאדם הראשון בגן עדן, להכניס אות א׳, שהיא מלכות בתוך ההעלם, אל המקום שנקרא קדש, דהיינו אמא, ואז יצאה ה ו׳ ונתנה מקום, בתחילת המלה, לאות א׳, ונתחברה ה א׳ עם אות ו׳, שלאחריה הן האותיות ק״ר, ו י', שהיא חסד, נכנסה בין אותיות ק״ר ונעשה קי״ר, ונחקקו והתנוצצו כבתחילה, והקול שה״ס קו אמצעי, יצא מביניהם, והתחברו התנוצציות האותיות, ויצאו לחוץ ונתגלו לכל המחנות שהיו נוסעים עם אלו האותיות, שהם המחנות של ד׳ המרכבות דמיכאל כנ״ל, וכשמתחברות התנוצציות האותיות, בבחינת הצירוף, מכה קול ביניהן, וחקיקותיהם נראות לכל המרכבות, בצירוף אוקי״ר, והקול חוזר מהן וקורא בין המרכבות, אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר. בקולפוי, פירושו בחקיקותיו, כי על פצל מתרגם קלף. (בראשית ל').
פירוש. אחר שכל האורות דחג״ת שבצירוף ויקרא השפיעו אל ה א׳ זעירא דויקרא, נעשתה ה א׳ שהיא המלכות מלאה בברכות והאירה בהארת חכמה שבה, ועלתה לאמא, ואז נעשתה המלכות חשובה יותר מז״א, בסוד אשת חיל עטרת בעלה, ונמצא שה א׳ שהיא החכמה עלתה לפני ה ו׳ שה״ס ז״א, שהוא חסדים, ונעשה הצירוף א״ו, וגם ה ק׳ שה״ס גבורה וקו שמאל, האירה בחכמה שבה ושלטה, ומשום זה הקדימה עצמה אל ה י׳ שה״ס חסד, דהיינו ק״י, ובזה נהפך הצירוף ויקרא לצירוף אוקיר. שזסו״ה, אוקיר אנוש מפז וגו'. שהצירוף הזה יורה, על שלישת אור החכמה, כמבואר.
פסקה יח
זכאה חולקיה דמשה וכו׳: אשרי חלקו של משה, שראה כל זה, אבל צירוף זה, אוקי״ר, לא נראה לעיניו של משה, אלא צירוף הראשון שהוא ויקר״א, זה היה רואה משה. ז״ש ויקרא אל משה. וצירוף זה האחר לא גילו לו, משום שאין מודיעים שבחו של אדם בפניו. וסימניו, צאו שלשתכם, וכתוב, ויקרא אהרן ומרים, וכתוב פה אל פה אדבר בו, וכתוב לא כן עבדי משה, שאמר כל זה רק לאהרן ומרים ולא למשה, משום שאין מודיעים שבחו של אדם בפניו. פירוש. שאין הקב״ה מגלה שבחה של המדרגה אל המשיג אותה, אלא אחר שכבר חלפה המדרגה וזכה למדרגה חדשה, אז מגלה לו שבחה ושלמותה של ראשונה. הרי שאין הקב״ה מגלה שבח המדרגה, בפניה. בשעת מציאותה.
פסקה יט
סלקין אתוון ואתהדרו וכו׳: עלו האותיות כעין זה וחזרו בכל אלו המחנות, בצירוף אוקי״ר, והקול יצא והכריז ואמר, אוקיר אנוש מפז וגו'. אח״כ נמשכו האותיות והיו מתנוצצות על ראשיהם של כל אלו מרכבות, ונשתככו עד שנתתקנו במקומם.
פסקה כ
רישא לסטר שמאלא וכו׳: הראש לצד שמאל, המלכות, חזקיא״ל, ממונה עליון, עליון על המחנות, כל אלו העומדים בשער המשכן, שהוא המלכות, תחת ממשלתו של גבריא״ל. כי מיכאל מושל בימין המלכות, וגבריאל בשמאלה. ועמו מתתקנים בשער ההוא, כל אלו המחנות שמתחת ידו. וממונה אחד הוקם על השער מבחוץ ושמו גזריא״ל, ועמו י״ב ממונים המסבבים אותו ג׳ ג׳ לכל צד, לד׳ צדדים.
פירוש. כמ״ש לעיל (באות יוד) שהמרכבה הכוללת התחתונה ה״ס י״ב, שהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שבכל אחד מהם ג׳ קוין חג״ת, שהם י״ב. ובפרטות יש י״ב בכל אחד, וי״ב דמיכאל כבר נתבאר לעיל, שעליהם מתנוצצות ד׳ אותיות יקר״א. וכאן מבאר י״ב שבגבריאל, שהם חו״ג תו״מ שבכל אחד חג״ת כמו במיכאל. (עי׳ לעיל אות י') ובתחילה מבאר המלכות שבגבריאל שבו ג׳ מלאכים חג״ת, שהם גבריאל, חזקיאל גזריאל. וגזריאל לבדו שהוא ת״ת שבסטר מלכות, כולל ג״כ י״ב. וז״ש, ועמו י״ב ממנן, וכו'.
פסקה כא
ואלין שננא דלהטא וכו׳: ואלו הם שלהט החרב המתהפכת, מתהפכת בידיהם. (ב״ב אות קי״ח) וממונה הזה חזקיאל, עומד עליהם למעלה למעלה בפנים. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם, והיא אות א׳ שהיא סטר מלכות שבגבריאל, כי אלו המחנות אינם עומדים ואינם נוסעים אלא בסוד א׳, שהיא ימין, שהיא מלכות היוצאת בחסדים, שהיא ימין, משום שהשמאל דגבריאל אינו נוסע אלא בימין, דהיינו ע״י התלבשות בחסדים. והימין נוסע תמיד לשמאל, דהיינו בהתכללות השמאל, וא׳ היא אות המתנוצצת ויוצאת מן הימין. דהיינו מלכות מצד החסדים שבה. אז נוסעים כל המחנות למקום ההוא שמתנוצץ התנוצצות ההיא.
פסקה כב
לנו מניה רהטיאל וכו': לפנים מן סטר מלכות, דהיינו בסטר ת״ת, הוא הממונה רהטיא״ל עליון על המחנות העומד בפנים תחת ממשלתו של גבריאל. ועמו כל אלו המחנות שתחת ידו. וממונה אחד עומד עליהם בשער, שנקרא, קדשיא״ל, ומסבבים אותו י״ב ממונים, ג׳ ג׳, ד׳ פעמים. וממונה ההוא רהטיאל עומד על כולם, שלא נשתנה שמו. וגם כאן בסטר ת״ת ג׳ מלאכים, חג״ת, שהם, גבריאל רהטיאל קדשיאל. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם של כל המחנות. ואות זו היא אות ז׳, שהיא סטר ת״ת שבגבריאל, והיא נחלפת בתקון המשכן באות ל׳. דהיינו שהיא נמתקת בבינה שה״ס ל׳ דהיינו מגדל הפורח באויר, וזה נחלף בסוד יזל מים מדליו. כי הבינה היא דליו של הת״ת. מחלפה ה ז׳ בחקיקות האותיות, ונקראת חילוף ה ל׳. כשאות זו מתנוצצת על ראשיהם של כל אלו המחנות, אז נוסעים כולם לצד התנוצצות ההיא.
פסקה כג
לגו מן דא וכו׳: לפנים מן סטר ת״ת, דהיינו בסטר גבורה, הוא, קפציא״ל ממונה העליון, עליון על המחנות, תחת ממשלתו של גבריא״ל, ועמו מתתקנים כל אלו המחנות שתחת ידיו, אלו שנמסרו לו בשעה ההיא. וממונה אחד עומד עליהם ושמו עזאל, וי״ב ממונים מסבבים אותו, לכל צד ג׳ ג׳. כמו שהעמדנו. ונמצא גם כאן, בסטר גבורה דגבריאל, ג׳ מלאכים חג״ת, שהם, גבריאל קפציאל עזאל, ועזאל שהוא ת״ת כולל בעצמו י״ב. כנ״ל. וקפציאל ממונה העליון עומד על כולם. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם של כל אלו המחנות והיא אות ד׳, שהיא סטר גבורה שבגבריאל, וכולם נוסעים להתנוצצות של האות ההיא. אות זו תלויה באויר על ב׳ אותיות אחרות, שהן א׳ ל׳.
פסקה כד
לגו מן דא וכו׳: לפנים מן סטר גבורה שבגבריאל, דהיינו בסטר חסד שלו, הוא, שמעיא״ל ממונה העליון. זה מתחלף לד׳ שמות, משום שאינו עומד בחקיקותיו, פעם הוא לצד ימין, ופעם הוא לצד שמאל. ופעם למזרח ופעם למערב. ונקרא לפי שמושו. ועמו י״ב ממונים שמסבבים אותו, לכל צד ג׳ ג׳ כמו שהעמדנו, ורגשיא״ל ממונה העליון הוא על אלו י״ב ממונים, תחת ממונה ההוא האחר שמעיא״ל. ונמצא גם כאן בסטר חסד דגבריאל ג׳ מלאכים חג״ת, שהם גבריאל שמעיאל רגשיאל. ורגשיאל לבדו כולל י״ב. ואות אחת מתנוצצת על ראשיהם למעלה, ואות זו היא אות ה'. וזו תלויה באויר על כל שאר אותיות אחרות, א׳ ל׳, כמו שאמרנו באות ד. אלו ב׳ אותיות ד׳ ה׳ עולות למעלה על כל שאר האחרות, משום שהן חסד וגבורה שהם ג״ר. וכולם נוסעים להתנוצצות ההיא התלויה באות ההיא ה׳.
פסקה כה
לגו לגו באתר וכו׳: לפני ולפנים במקום שנקרא קדש, דהיינו בבינה, מתנוצצת אות אחת בבחינת העלמה של קדש, והיא אות ם׳ סתומה. כי ם' סתומה מאירה תמיד בצד שמאל דבינה. זו מתנוצצת בהתנוצצות על כל האותיות א׳ ל׳ ד׳ ה׳. וקול יוצא מבין האותיות. אז מכה ההתנוצצות של אות הזו, ם׳ סתומה, ולוקח ב׳ אותיות האחרות שהן התנוצציות התלויות באויר, שהן ד׳ ה׳. ונשאר א״ל, והן מתחברות באלו האחרות שבצד ימין, שהן ויקר״א, ומכות אלו באלו, ונוסעות כולן, וחוזרות אותיות הראשונות, ויקר״א, להתנוצץ כמקודם ויוצאות מן המלכות לחוץ, אל משה, אז ויקרא אל משה. שמצירופים אלו הנ״ל יצאה הקריאה וההזמנה אל משה לבוא אל אהל מועד כמ״ש לעיל.
פירוש. כי אותיות ד׳ ה׳, הן גבורה וחסד שבגבריאל, שהן ג״ר דשמאל, ואותיות א׳ ל׳ הן מלכות ות״ת שבגבריאל, שהן ו״ק דשמאל. ונודע שהארת החכמה המאירה בשמאל, אינה אלא ו״ק דחכמה, אבל הג״ר דחכמה נעלמו ואינם מאירים. וז״ש, כדין בטש נציצו דהאי את דהיינו אות ם׳ סתומה ונטיל תרין אתוון וכו׳ ד׳ ה׳, ואשתאר א״ל, כי אותיות ד׳ ה׳ הן ג״ר שאינם מאירים, ע״כ ה ם׳ סתומה העלימה אותם, ולא נשאר אלא א״ל, שהן ו״ק. כמבואר. שז״ס האותיות ויקרא, שבצד ימין שהוא מיכאל, ואותיות אל שבצד שמאל שהוא גבריאל, שמהן יצאה הקריאה וההזמנה אל משה (כמ״ש לעיל אות יוד) ומה שהזהר אינו מביא שאר ב׳ המלאכים אוריאל ורפאל, שהם תו״מ שבמרכבה התחתונה, הוא משום שב׳ קוין ימין ושמאל שהם מיכאל וגבריאל הם עיקר הפועלים, ותו״מ שהם אוריאל ורפאל, הם רק מקבלים מהם, ואין בהם חידוש, ע״כ לא הביא אותם.
פסקה כו
ויקרא אל משה וגו׳: רבי חייא פתח ואמר, באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי וגו'. מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו, כתוב, אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, ואח״כ כתוב, אכלו רעים, מי שמזמין אחר לאכול, הוא בעת כשהמזון מונח לפניו, אבל אחר שכבר אכל׳ איך יזמין אחר לאכול עמו. וכאן כתוב אכלתי יערי, וכן שתיתי חלבי, הרי שכבר אכל.
פסקה כז
אלא זכאין אינון וכו׳: ומשיב. אלא אשרי הם ישראל שהקב״ה רצה לטהר אותם ובחר בהם מכל שאר העמים, ומשבחר בהם, רצה להרחיק אותם מכל מקטרגים שבעולם. בוא וראה, ביום שהוקם המשכן למטה, באותו יום הוקם עמו משכן אחר למעלה. שכתוב, הוקם המשכן, סתם, משום שכולל גם המשכן שלמעלה, שהוא המלכות. ויום ההוא היה שמחתו של הקב״ה.
פסקה כח
כיון דאתקם משככא וכו׳: כיון שהוקם המשכן, מה כתוב ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד. כשראה הקב״ה כך, אמר, ומה שעל ידי משה הוקם המשכן, והוא לחוץ, מיד, ויקרא אל משה. אמר לו: משה, חנוכת הבית במה הוא, בסעודה, אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳. כלומר, ע״כ התחיל לדבר עמו מקרבנות שהיא סעודה לריח נחוח אשה לה׳. זהו שכתוב, באתי לגני אחותי כלה וגו׳. והעמידוהו שהמקרא הזה סובב על הקרבנות.
פסקה כט
ד״א, באתי לגני וגו׳: פירוש אחר. באתי לגני, זהו גן עדן העליון. אחותי כלה, זו היא כנסת ישראל, דהיינו המלכות. כי ביום ההוא, שהוקם המשכן, נזדווגו זווגים בכל הששה קצוות דז״א, המרומזים בהכתוב, באתי לגני וגו׳ (כמ״ש באות ל״ב ול״ג) ונזדווגו זווגים בגן עדן ההוא העליון, דז״א ומלכות, משום שכולם נתברכו משקוי של הנחל, שהוא בינה, ונקשרו כל אחד בחבירו, ז"ש, אריתי מורי עם בשמי וגו׳, כולם נשקו ונתרוו ממבוע של הנחל, שהוא יסוד הבינה.
פסקה ל
אכלו רעים שתו ושכרו דודים: היינו כל אלו המדרגות שלמטה, בבי״ע, וכל הענפים, כולם מתברכים ונזונים, כשאלו, ז״א ומלכות, המרומזים בהכתוב, באתי לגני וכו׳, מתברכים למעלה. ובמה מתברכים ומתבשמים, הכל הוא בריחו של הקרבן.
פסקה לא
תא חזי כשעתא וכו׳: בוא וראה, בשעה שירדה כנסת ישראל, שהיא המלכות, להשרות משכנה בארץ, דהיינו במשכן, הקב״ה אמר לה למלכות, מקרא הזה, באתי לגני וגו', משום שנמצאו ברכות ושמחה בכל העולמות, והיא, המלכות, נתבשמת, שתצאנה ממנה ברכות לכל. כי כשאלו ששה קצוות דז״א, המרומזים בכתוב באתי לגני וגו', מתברכים, כל העולמות מתברכים יחד למטה, ומתברכים למעלה, וישראל מתברכים מכולם. פירוש אחר. באתי לגני אחותי כלה. ר׳ יצחק אמר, אין הקב״ה מזדווג עם כנסת ישראל, שהיא המלכות, אלא בזמן שאלו ששה קצוות דז״א, המרומזים בכתוב. באתי לגני וגו', מתרווים משקוי הנחל שאינו פוסק. שהיא בינה.
פסקה לב
פתח ואמר באתי וגו': פו״א, באתי לגני אחותי כלה, היא מלכות, הנקראת אדני. אריתי מורי, זהו חסד, שהוא מדרגת אברהם, שנאמר עליו, אלך לי אל הר המור, דהיינו הר המוריה. עם בשמי, זהו נצח, שהיא מדרגת אהרן, שכתוב בו, ואתה קח לך בשמים ראש, והם הזווג של זרוע ימין שהוא חסד, בירך ימין, שהוא נצח. וסוד הדבר, נעימות בימינך נצח. ושתי ברכות הן כנגדם בתפלת שמונה עשרה, אחת היא, מגן אברהם, שהוא חסד. והשניה היא עבודה, שהיא רצה, שהיא נצח.
פסקה לג
אכלתי יערי: זהו גבורה, הנקראת, פחד יצחק. עם דבשי, זהו הוד מדרגת דוד. והיינו הזווג של זרוע שמאל, שהוא גבורה, עם ירך שמאל, שהיא הוד. שתיתי ייני עם חלבי, זה הוא גוף, שהוא ת״ת, וברית, שהוא יסוד, דהיינו יעקב, שהוא ת״ת עם שלמה, שהוא יסוד. לאחר כך אכלו רעים שתו ושכרו דודים, שהם י״ב שבטים בי״ב ברכות, של שמונה עשרה, עם תוספת של ברכת המינים, שהיא, ולמלשינים אל תהי תקוה וגו׳. מי אוכל אותה, זהו שנאמר בו, באתי לגני אחותי כלה.
פסקה לד
ואית דפליג לון וכו׳: ויש שמחלק אותם ששה קצוות דז״א, בסוד אחר. אריתי מורי עם בשמי, הם גוף וברית, דהיינו ת״ת ויסוד. יערי עם דבשי, הם שוק הימין עם שוק השמאל, שהם נצח והוד. ייני עם חלבי, זרוע שמאל עם הימין שהם חסד וגבורה, שייני הוא גבורה, וחלבי הוא חסד. (ע״כ רעיא מהימנא).
פסקה לה
ר׳ יהודה אמר וכו׳: רי״א, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אלו הם כל בעלי יבבא ויללה, שהם אותם הנמשכים מקו שמאל, והדינים דשמאל שורים עליהם, וע״כ מיבבים ומיללים תמיד. שכולם נתבשמו ונתברכו יחד, ביום שהוקם המשכן, כי מסעודת המלך, שהוא קו אמצעי, נהנו כולם. ומתי אוכלים כולם. הוא, בשעה שהמלך בא שמח. וע״כ המלך הושמת, ומשמח את המלכה תחילה, ואח״כ אוכלים כולם ושמחים.
פסקה לו
ר׳ אבא אמר וכו׳: רא״א, אכלו רעים שתו ושכרו דודים אלו הם ששה קצוות דז״א שאמרנו, ואלו הם שכתוב בהם הביאני המלך חדריו וגו׳. שתו ושכרו, היינו מיין ההוא המרוה הכל. דהיינו הארת החכמה המכונה יין. ר׳ אלעזר אומר כל אלו שלמטה. דהיינו המלאכים והנשמות שבבריאה, כיון שאלו ששה קצוות דז״א מתברכים, כולם שלמטה מתברכים.
פסקה לז
ר"ש אמר כלא וכו׳: ר׳ שמעון אמר הכל יפה. אבל סוד הדבר, אכלו רעים, למעלה. שתו ושכרו דודים, למטה. אמר לו ר׳ אלעזר מי הם למעלה ומי הם למטה. אמר לו, יפה שאלת, למעלה, זה מקום עליון שהם באחדות ובשמחה שאינם מתפרדים זה מזה לעולם, דהיינו או״א עלאין, אלו נקראים רעים. ז״ש ונהר יוצא מעדן. ועדן, שהוא אבא, ונהר ההוא, שהוא אמא, אינם נפרדים לעולם, ולעולם הם נמצאים ברצון באחדות ובשמחה. שתו ושכרו דודים, אלו הם למטה, הנקראים דודים, שהן זו״ן, המתחברים לזמנים ידועים, בשעת התפלה, ובשבתות ויו״ט, ולא תמיד כאו״א עלאין, והרי העמדנו.
פסקה לח
ת״ח באינון עלאי וכו׳: בוא וראה, באלו עליונים, או״א, כתוב בהם אכילה ולא שתיה. מהו הטעם. הוא, כי מי שיש לו נאדות יין, לאכול הוא צריך. ומשום ששם, באו״א עלאין, שורה יין המשומר, ע״כ כתוב בהם אכילה. ובאלו התחתונים זו״ן, הצריכים שקוי, כתוב בהם שתיה, כי כל הנטיעות שהם צריכים להשקותם מנחל העמוק, שהוא בינה. ועל כן באלו כתוב אכילה ובאלו שתיה. אלו נקראים רעים, או״א עלאין, ואלו, זו״ן, נקראים דודים.
פירוש. מוחין דחסדים מכונים אכילה, וה״ס המוחין דאו״א עלאין, שהם חסדים בלי חכמה, בסו״ה, כי חפץ חסד הוא, והם אוירא דכיא. ומוחין דהארת חכמה, ה״ס שתיה, שה״ס יין המשמח, וז״ש, באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה, כי באו״א עלאין אינו נוהג שתיה שהיא הארת חכמה, כי בהם אין ה י׳ יוצאת מאויר, (כנ״ל ב״א ד׳ רנ״ו ד״ה נחית) אלא אכילה בלבד, שהיא חסדים ע״כ כתוב בהם אכלו רעים. מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא, כי או״׳א עלאין נבחנים כמו שלא יצאו מראש א״א (כנ״ל ב״ב דף ל״ו ד״ה ולפיכך) והם מלבישים למוחא סתימאה, המכונה יין המשומר. וע״כ יש להם גרבי דחמרא ואינם צריכים אלא לחסדים. ובאינון תתאי, דהיינו זו״ן, דבעיין שקיו, שהם צריכים לחכמה וכל זמן שאין להם חכמה נבחנים בהם החסדים לו״ק בלי ראש, כתיב בהו שתיה, דהיינו שתו ושכרו דודים. וז״ש, דהא כל נטיען שקיו בעיין מנחלא דעמיקא, שהם צריכים לקבל חכמה מישסו״ת הנקרא נחלא עמיקא. ואם לא, הם ו״ק בלי ראש.
פסקה לט
א״ל רבי אלעזר וכו׳: אמר לו ר״א, נראה שדודים הם באהבה, ולמה הם תחתונים. אמר לו אלו החושקים זה לזה ואינם נמצאים תדיר ביחד, הם נקראים דודים, שהם זו׳ין, שלמטה מאו״א. ואלו הנמצאים תמיד יחד, ואינם מתכסים, ואינם נפרדים זה מזה, שהם או״א עלאין, נקראים רעים. וע״כ אלו דודים ואלו, רעים, אלו, רעים, הם ברצון באחדות תמיד, ואלו, דודים, הם בתשוקה לזמנים ולא תמיד. וזה, האכילה והשתיה האמורים בכתוב, הם שלמות הכל, כדי שתתברך כנסת ישראל, שהיא המלכות, ואז יש שמחה בכל העולמות.
פסקה מ
ר׳ חזקיה אוקים וכו׳: ר״ח מעמיד מקרא הזה, אכלו רעים, בקרבנות. משום שהם סעודת המלך להקריב לפניו ונהנים מהם בעלי הדין, וכולם מתבשמים, והשמחה נמצאת בכולם.
פסקה מא
רבי אחא אוקים וכו׳: ר״א מעמיד מקרא הזה, אכלו רעים, בשעה שנכנסה השכינה למשכן, שהיו נמצאות ברכות ושמחה בכל, והשכינה נכנסה במשכן ככלה לחופה, ואז נשלמו ישראל למטה, ונתאחדו בהקב״ה בארץ. ז״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואז עליונים ותחתונים נתבשמו.
פסקה מב
ויקרא אל משה וכו׳: ר׳ שמעון פתח, הנצנים נראו בארץ וגו׳ נשמע בארצנו. מקרא זה יש להסתכל בו, כיון שכתוב, נראו בארץ, מהו שכתוב עוד נשמע בארצנו, הרי בפעם אחד ארץ היה די. ומשיב, אלא הנצנים, אלו הן הנטיעות שעקרן הקב״ה ושתל אותם במקום אחר, ונתגדלו כמו נטיעות כשמוציאות פרחים.
פירוש. כי תחילה נברא העולם במדת הדין, דהיינו במלכות שהיא מדת הדין, ראה הקב״ה שאין העולם מתקיים, כי ז״א ומלכות דמדת הדין אינם ראוים לקבל שום אור מחמת הצמצום הרוכב עליהם כנ״ל, (בראשית א׳ דף ז׳ ד״ה וכבר) שתף עמה הקב״ה מדת הרחמים, דהיינו שהעלה המלכות לבינה ונמתקה במדת הרחמים, ואז נעשים ראוים לקבל המוחין מבינה. (עש״ה) וז״ש הנצנים, אלין אינון נטיען דעקרן קב״ה, דהיינו ז״א ומלכות שעקרם הקב"ה ממקום המלכות דמדת הדין, ושתיל לון באתרא אחרא, דהיינו במקום בינה, ואז נגדלו ועשו פירות, וז״ש ואתרביאו כנטיעתא כד אפיק פרחין.
פסקה מג
נראו בארץ: כי ארץ ההיא, שהיא מלכות, נתברכה מהם כראוי. כי עתה המלכות נתברכה מז״א ומבינה. ומי היא. היא ארץ הקדושה, ארץ עליונה, שהיא מלכות, שהיא ארץ ודאי. עת הזמיר הגיע, היינו שהגיע הזמן לעקור ממשלתם של שרי העמים שלא ישלטו על ישראל. דהיינו בשעה שהוקם המשכן.
פסקה מד
וקול התור נשמע בארצנו: זוהי ארץ שלמטה שירשו ישראל על ידי יהושע. מי הוא קול התור. זה הוא תייר הגדול, דהיינו מראה הדרך, שהוא ז״א, שנקרא תורה, שנזדווג עמה, עם המלכות, כשבנה שלמה בית המקדש למטה, ואז נתעטר הקב״ה בעטרותיו, דהיינו מוחין דג״ר מן אמא, המכונים עטרות, כחתן בכלה. כש״א, צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וגו'.
פסקה מה
כספרא דאגדתא וכו׳: בספר האגדה אמר, קול התור, זוהי תורה שבעל פה, דהיינו מלכות, כי תורה שבכתב שהיא ז״א נקראת תורה סתם, תורה שבעל פה נקראת תור,כמו שאתה אומר ויקר, ויקרא, שזה, ויקרא, היא שלמות, וזה, ויקר, אינו כן. אף תורה, היא שלמות דהיינו ז״א, ותור, היא המלכות שאינה שלמה כמוהו. ואני העמדתי כמו שאמרתי. וכך הוא.
פסקה מו
ת״ח כד נחתת וכו׳: בוא וראה, כשירדה השכינה אל המשכן, כתוב, כלת משה חסר ו׳. (נראה שבס״ת שלהם היה כתוב כלת חסר ו׳) כי היא הכלה של משה ודאי. דהיינו המלכות, כי משה ה״ס ז״א. והעמדנו. אבל סוד הדבר הוא, כלת משה, זו היא כנסת ישראל, דהיינו המלכות, והכל דבר אחד, ולמלך העליון אמרו. כלומר שמשה ה״ס מלך העליון, ז״א. כיון שהוקם המשכן עמד משה בחוץ, אמר, לא ראוי להכנס אלא ברשות. מיד, ויקרא אל משה. מי הוא ויקרא. היא, זו שהבית שלה היא, דהיינו, כלה ההיא שכל הבית ברשות שלה. שהיא המלכות. וידבר ה׳ אליו. היינו אותו שנקרא קול, שהוא ז״א, אותו שמשה אחוז בו. כי משה הוא מרכבה לז״א.
פסקה מז
ויקרא אל משה: ר׳ אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצור קצרה ידי מפדות. אשרי הם ישראל שבכל מקום שנמצאים, הקב״ה נמצא עמהם, והקב״ה נמצא ביניהם ומתפאר בהם בישראל. ז״ש ישראל אשר בך אתפאר.
פסקה מח
ולא עוד אלא וכו׳: ולא עוד, אלא ישראל משלימים האמונה, שה״ס המלכות, בארץ. וישראל הם השלמות של השם הקדוש. וכשישראל נשלמים במעשיהם הטובים, כביכול, נשלם השם הקדוש, וכשישראל אינם נשלמים למטה במעשיהם, תתחייבו גלות, כביכול, השם הקדוש למעלה אינו שלם. כי למדנו זה עולה וזה יורד, שהישראל שלמעלה, שהוא ז״א, מסתלק ועולה למעלה, כנסת ישראל, שהיא המלכות, יורדת למטה, ונתרחקו זה מן זה, כביכול, נשאר השם הקדוש בלי שלמות. והכל הוא משום שכנסת ישראל הוא בגלות.
פסקה מט
ואע״ג דישראל בגלותא וכו׳: ואע״פ שישראל הם בגלות, הקב״ה נמצא ביניהם, ובא ומקדים לבית הכנסת, וקורא ואומר, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ואין מי שיתעורר רוחו. אז, אמר הקב״ה, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. הקדמתי, ואין איש שיתעורר רוחו.
פסקה נ
ת״ח בההוא יומא וכו׳: בוא וראה, באותו יום שנשתכלל בית המשכן, הקב"ה הקדים ושרה בו. מיד, ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר. וידבר ה׳ אליו, שהודיע לו, שעתידים ישראל לחטוא לפניו, ושיתמשכן אהל מועד הזה בחטאיהם, ולא יתקיים בידיהם. ז״ש, וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר. מהו אמר לו. מאהל מועד, מעסקי אהל מועד, דהיינו, שעתיד להתמשכן בחטאיהם של ישראל, ולא יתקיים בקיומו. אבל הרפואה לזה הוא, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. הרי לך קרבנות, המגינים על הכל.
פסקה נא
ר׳ חזקיה הוה וכו׳: ר״ח היה מצוי לפני ר׳ שמעון. אמר לו זה שנקרא קרבן, היה צריך להקרא קירוב, או קריבות, למה נקרא קרבן. אמר לו, הרי ידוע הוא אצל החברים, אשר קרבן הוא התקרבות של אלו כתרים הקדושים, דהיינו הספירות חג״ת נהי״מ, שמתקרבים כולם יחד ומתקשרים זה בזה עד שנעשים כולם אחד ביחוד השלם, שיתתקן השם הקדוש כראוי, זהו שכתוב, קרבן לה׳, שפירושו קרבן, דהיינו התקרבות, של אלו הכתרים הקדושים חג״ת נהי״מ, להוי"ה הוא שהוא רחמים, דהיינו קו האמצעי, שיתתקן השם הקדוש, וליחד אותו כראוי, כדי שימצא רחמים בכל העולמות, והשם הקדוש יתעטר בעטרותיו, שיתבשם הכל.
פסקה נב
וכל דא בגין וכו׳: וכל זה הוא כדי שיתעורר הרחמים, ולא יתעורר הדין. ומשום זה להויה הוא ולא לאלקים. כי הויה יורה רחמים ואלקים יורה דין. כי רחמים צריכים, ולא דין. אמר ר׳ חזקיה, אשרי חלקי, ששאלתי, והרוחתי דברים אלו. וזה הוא בירורו של הדבר. אבל הרי כתוב, זבחי אלקים רוח נשברה וגו'. שכתוב, זבחי אלקים, ולא כתוב, זבחי הויה.
פסקה נג
אמר ליה ודאי וכו׳: אמר לו ר׳ שמעון, ודאי כך הוא, כי קרבן אלקים לא כתוב אלא זבחי אלקים. דהיינו רק השחיטה נקראת על שם אלקים ועל כן שחיטתן בצפון, כי הצפון רומז על שם אלקים שהוא דין, כי זביחה היא אל השם אלקים ההוא שהוא צד הגבורה, שיתבשם וישבר רוח הדין, ויהיה נחלש הדין, ויתגברו הרחמים על הדין. וע״כ כתוב, זבחי אלקים, לשבר הכח והתוקף של דין קשה, שכתוב, רוח נשברה, שיהיה רוח החזק הזה של הדין נשברה, ולא יתגבר רוחו וכחו ותקפו. והאדם צריך אז לעמוד על המזבח ברוח נשבר, ויתביש ממעשיו, כדי שיהיה נשבר רוח התקיף הזה. והכל הוא כדי שהדין יתבשם, ויתגברו הרחמים על הדין.
פסקה נד
אדם כי יקריב וגו׳: אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳. א״ר אלעזר, מקרא הזה כך היה צריך להכתב, אדם כי יקריב קרבן לה׳, מהו מכם. ומשיב, אלא הכתוב בא להוציא את אדם הראשון, שהוא הקריב קרבן, כשברא הקב״ה את העולם. שלא הקריב מבקר וצאן, אלא שור מקרין בעל קרן אחת, (שבת כ״ח:) וכבר העמדנו, וכאן מכם כתוב, אצל אדם הזה, דהיינו אדם כי יקריב מכם, להוציא אדם האחר, דהיינו אדם הראשון, שלא היה מכם. אמר לו ר׳ שמעון יפה אמרת, וכך הוא.
פסקה נה
ר׳ אבא פתח וכו׳: רא״פ, שיר מזמור לבני קרח. שיר הזה הוא שבח העולה על כל שאר השבחים, שזכו בני קרח לשבח לו. שיר מזמור, שהוא לשון כפול, יורה, שבח על שבח. שבח שנחלק לשני שבחים.
פסקה נו
וזכו בני קרח וכו׳: וזכו בני קרח לשבח לכנסת ישראל, ושבח כנסת ישראל אמרו. ומהו. כי כתוב, גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו. שפירושו, מתי נקרא הקב״ה גדול הוא, בזמן שכנסת ישראל, שהיא המלכות, נמצאת עמו. זהו שכתוב, בעיר אלקינו, הוא גדול, שפירושו, עם עיר אלקינו, שהיא המלכות, הוא גדול.
פירוש. כי ז״א שנקרא הויה הוא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, וחכמה ה״ס ג״ר, המכונה גדלות. וז״ש, אימתי אקרי קב״ה גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה, כי אז הוא ממשיך חכמה בשביל המלכות, הנקראת כנסת ישראל, ויש לו ג״ר ונקרא גדול. אבל בלי המלכות אין לו חכמה, ואינו גדול. כי אין החכמה נגלית בשום ספירה אלא במלכות לבדה. (כנ״ל ב״א דף רע״ו ד״ה ועוד).
פסקה נז
אמר ליה ר׳ יהודה וכו׳: אמר לו ר״י, למה צריך לומר כאן אלקינו, כי היה מספיק שיאמר, בעיר הר קדשו. אמר לו כן הוא ודאי, כי עיר זו, שהיא מלכות, יראת אלקינו היא נקראת, והיא שבחם של ישראל. מה מלמדנו הכתוב. הוא מלמדנו, שהמלך בלי המלכה אינו מלך, ואינו גדול. ואינו מהולל. כמ״ש בדבור הסמוך. ולכן כל מי שאינו נמצא דכר ונוקבא, נעדר ממנו כל שבח, ואינו בכלל אדם. ולא עוד אלא שאינו כדאי להתברך.
פסקה נח
כתיב ויהי האיש וגו׳: כתוב, ויהי האיש גדול מכל בני קדם. למדנו בספרו של רב המנונא סבא, שבת זוגו של איוב, היתה כמוהו ביראת הקב״ה, ומצד אשתו היה נקרא גדול. אף כאן, גדול ה׳ ומהולל מאד, במה הוא גדול. חזר ואמר, בעיר אלקינו הר קדשו. דהיינו המלכות, ומצדה נקרא ה׳ גדול, מטעם שהחכמה שה״ס הגדלות, אינו מושפע לז״א אלא כשהוא עם הנוקבא, (כנ״ל באות נ״ו).
פסקה נט
ובגין כך תושבחתא וכו׳: ומשום זה שבח זה נאמר ביום שני. כי ג׳ ימים הראשונים דמעשה בראשית הם כנגד ג׳ קוין דז״א, ויום שני הוא קו שמאל, שמשם נמשך החכמה אל המלכות, בסו״ה שמאלו תחת לראשי וגו׳. ואם תאמר, למה לא כתוב, כי טוב בשני, אס הוא חשוב כל כך, שמשם נמשך החכמה. ומשיב, משום שעתידים להפרד. כלומר, כל עוד שלא נפרדו ז״א ומלכות זה מזה, אלא המלכות, שבה החכמה, היתה דבוקה בז״א, והיו שניהם פרצוף אחד, לא היה טוב. וסוד הדבר, לא טוב היות האדם לבדו. כי בזמן שהוא לבדו, והנוקבא עוד לא נלקחה ממנו, כתוב, לא טוב. וע״כ לא כתוב, כי טוב, ביום שני.
פסקה ס
גדול ה׳ ומהלל וכו׳: גדול ה׳ ומהלל, פירושו כמו שאמרנו, דהיינו, שהוא גדול, רק כשהוא עם המלכות. יפה נוף משוש כל הארץ, הוא השבח של החיבור שלהם, כי יפה נוף, זהו הקב״ה, וזהו צדיק, דהיינו יסוד דז״א. משוש כל הארץ, כי אז שמחת הכל, וכנסת ישראל, שהיא המלכות, מתברכת.
פסקה סא
אלקים בארמנותיה נודע וגו׳: אלו הם נצח והוד, המכונים ארמונות, שמשם קיבוץ כל הברכות קיבוץ השמחות היוצאות משם על ידי מדרגה זו הנקראת צדיק, דהיינו יסוד, ושם, ביסוד, מתקבצות הברכות, לבשם את עיר הקדושה הזו, שהיא המלכות, שתתברך משם. כי הנה המלכים נועדו, אלו הם כל ספירות המלך, שהוא ז״א, בכלל אחד. תחת השם מלך. וגם המלכות נקראת מלך, ועל שניהם נאמר, המלכים, ואלו הדברים עולים לענין אחר. (כמ״ש לעיל ויגש דף ח׳ אות כ״ח כ״ט ל').
פסקה סב
תא חזי בשעתא וכו׳: בוא וראה, בשעה שהאדם מתקן מעשיו על ידי הקרבן הכל מתבשם ומתקרב ומתקשר זה בזה ביחוד שלם. ז״ש אדם כי יקריב מכם. כי יקריב, לקשר הדברים כראוי.
פסקה סג
תא חזי אדם וכו׳: בוא וראה, אדם כי יקריב, הוא להוציא מי שלא נשא אשה, כי קרבנו אינו קרבן וברכות אינן נמצאות אצלו, לא למעלה ולא למטה. ממשמע, שכתוב, אדם כי יקריב, והוא משונה, שאין הוא אדם, ולא בכלל אדם הוא, והשכינה אינו שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום, ובעל מום נתרחק מכל, כל שכן, ממזבח להקריב קרבן.
פסקה סד
ונדב ואביהוא אוכחן וכו׳: ונדב ואביהוא מוכיחים, שכתוב, ותצא אש מלפני ה'. שהוא מטעם שלא היו נשואים. ומשום זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳. אדם הנמצא דכר ונוקבא, הוא ראוי להקריב קרבן זה, ולא אחר.
פסקה סה
ואמר ר׳ אבא וכו׳: ואמר ר״א, אע״פ שהעמדנו נדב ואביהוא בדרך אחר. כך הוא ודאי, שהוא מטעם שלא היו נשואים, אבל קטרת הוא עליון מכל הקרבנות שבעולם, שבשבילו מתברכים עליונים ותחתונים, וקרבן הזה שהוא למעלה מכל הקרבנות לא היו ראוים להקריב, משום שלא היו נשואי אשה, ועל כן לא היו ראוים להקריב קרבן, כל שכן לדברים עליונים כמו קטרת, שאינם ראוים שיתברך העולם על ידיהם.
פסקה סו
ואי תימא ותצא וגו׳: ואם תאמר, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם. למה נענשו קשה כל כך. ומשיב, משל לאדם שבא לפני המלכה לבשר לה שהמלך בא לביתה וישרה אצלה, אצל המלכה, לשמוח עמה. בא האיש לפני המלך, ראה המלך את האיש ההוא שהוא בעל מומים, אמר המלך אין זה כבודי, שעל ידי פגום הזה אבא אל המלכה. בתוך כך, תקנה המלכה את הבית בשביל המלך. כיון שראתה, שהמלך היה מוכן לבא אליה, ואיש ההוא גרם שיסתלק המלך ממנה, אז ציוותה המלכה להרוג אותו האיש.
פסקה סז
כך בזמנא דעאלו וכו׳: כך בעת שנכנסו נדב ואביהוא, ובידיהם קטרת, שמחה המלכה שהיא המלכות, ונתתקנה לקבל את המלך, שהוא ז״א. כיון שראה המלך שאלו האנשים פגומים, בעלי מומים, לא רצה המלך, שעל ידיהם יבא אל המלכה לשרות עמה, ונסתלק המלך ממנה, כשראתה המלכה שבשבילם נסתלק המלך ממנה, מיד, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם.
פסקה סח
וכל דא בגין וכו׳: וכל זה הוא, משום שמי שאינו נשוי הוא פגום, הוא בעל מומים לפני המלך, וקדושת המלך נסתלק ממנו, ואינו שורה בפגם. ועל זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קרבן, מי שנקרא אדם יקריב, ומי שאינו נקרא אדם, דהיינו הבלתי נשוי, לא יקריב.
פסקה סט
מן הבהמה כלל וכו׳: מן הבהמה, הוא כלל, שכולל כל מיני בהמות, טמאות וטהורות. מן הבקר ומן הצאן הוא פרט לאחר הכלל, שאין בכלל אלא מה שבפרט, דהיינו דוקא, אלו הכשרים לאכילה, ושאינם כשרים לאכילה אסור להקריב. ובמקום אחר נתבארו, אלו בהמות הכשרות ואלו שאינן כשרות, מה סודן.
פסקה ע
אם עולה קרבנו: ר׳ חייא פתח. כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כי לא מחשבתי מחשבותיכם, מחשבתי כתוב, חסר, בלי ו׳. בוא וראה. מחשבה של הקב״ה שהוא ספירת החכמה, היא עליונה וראש הכל. כי פרצוף ז״א מתחיל מחכמה, והכתר שלו הוא מאמא. וממחשבה ההיא נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש, ולתקן אותו בתקוניו כראוי. וממחשבה ההיא נמשך ויוצא השיקוי של הגן העדן להשקות הכל, וממחשבה ההיא מתקיימים עליונים ותחתונים. וממחשבה ההיא נמצא, דהיינו שנאצלה על ידה, תורה שבכתב, שהיא ז״א, ותורה שבעל פה, שהיא המלכות.
פסקה עא
מחשבה דרב נש וכו׳: המחשבה של האדם הוא ראש הכל, וממחשבה ההיא מתפשטים אורחות ושבילים להטות דרכיו בעולם הזה ובעולם הבא. וממחשבה ההיא נמשכת ויוצאת זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל. וממחשבה ההיא נמצאים עבירות וחטאים וזדונות, ע״ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ועל זה אוה״כ, כי לא מחשבותי מחשבותיכם.
פסקה עב
ובגין כך רישא וכו׳: ומשום זה שהמחשבה היא ראש הכל, כתוב בראש הכל אם עולה קרבנו. כי העולה מכפר על המחשבה. מן הבקר, ולא כל בקר, ומי הוא, היינו רק פר בן בקר שהוא זכר, ולא פרה שהיא נקבה. רבי יצחק אמר מן הבקר, יורה סתם הן זכר והן נקבה. וחזר הכתוב ופירש זכר תמים יקריבנו זכר ולא נקבה. מטעם שהזכר, נבחן שהוא למעלה מן הנקבה. והנקבה נבחנת שהיא למטה מן הזכר. וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים, ולא נקבה.
פסקה עג
מאן דאתי לעולה וכו׳: כל הבא לקרבן עולה, כולם זכר ולא נקבה, משום שקרבן עולה, עולה על הלב, על הלב ודאי, דהיינו על המחשבה שהיא למעלה מן הלב, ונודע מי העומד על הלב, דהיינו המחשבה, שהמחשבה שהיא חכמה נבחנת לזכר, והלב לנקבה, דהיינו בינה, בסוד הלב מבין, שמקבלת מחכמה. ומשום זה קרבן עולה, עולה למעלה, וכולם זכרים. וע״כ פתח הכתוב תחילה בקרבן עולה, יותר מכל שאר הקרבנות, כי המחשבה היא ראש הכל.