אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

פקודי

ויקהל

פסקה א

אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו': ר' חייא פתח, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'. מקרא זה העמדנו ונלמד. אבל כל הנחלים אלו, הם סודות הנחלים ומבועים קדושים שהם הספירות דז"א, שנתמלאו ויצאו להאיר ולמלאות לים הגדול הזה. שהוא המלכות. וכיון שים הגדול נתמלא מצד אלו הנחלים, אז הוא מוציא מים ומשקה לכל חיות השדה, כש"א, ישקו כל חיתו שדי. שהן המדרגות דבי"ע.

פסקה ב

מה כתיב לעילא וכו': מה כתוב למעלה, מן ישקו כל חיתו שדי, המשלח מעינים בנחלים וגו', ואחר כך כתוב, ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם, שאלו הן המרכבות שלמטה, בבי"ע, הנקראות חית השדה ופראים, וכאשר הים שהוא המלכות, מקבל אותם המעינות, שהם אורות דז"א, מקבל אותם כולם ושואב אותם לתוכו, ואחר כך מוציא מים לצד האחר, שהוא המרכבות הקדושות שלמטה בבי"ע, ומשקה אותם. וכולם נתמנים ונפקדים בשם. שכל המדרגות שהמלכות משקה אותן, קוראת אותן בשם, כמש"א, לכלם בשם יקרא. ומשום זה כתוב, אלה פקודי המשכן, שהמשכן הוא המלכות, והמדרגות שמשקה אותן, דהיינו כלי המשכן, הם פקודים שלה, הנקראים בשם.

פסקה ג

ר' יוסי פתח וכו': רי"פ, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. מה רב טובך, פירושו כמה יש להם, לבני אדם, להסתכל ולדעת בדרכיו של הקב"ה, כי בכל יום ויום יוצא קול, ומכריז ואומר, השמרו בני העולם, סגרו דלתות העונות, הסתלקו מן הרשת הצורה אנשים, מטרם שתתפשנה רגליכם ברשת הזו. גלגל חוזר בעולם תמיד, דהיינו הדין של מעלה, עולה ויורד, שמעלה אנשים ומוריד אנשים, אוי לאותם שרגליהם נדחו מחמת הגלגל, כי הם נופלים לתוך עומק השמור לרשעי עולם.

פסקה ד

ווי לאינון דנפלין וכו': אוי לאלו שנופלים לתוך העומק הנ"ל, ולא יקומו ולא יאירו באור הגנוז לצדיקים לעוה"ב. אשרי הם הצדיקים לעוה"ב שכמה אורות גנוזים ושמורים להם, כמה עדונים מעולם ההוא צפונים להם, שכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. מה רב טובך, העמדנו, שזה הוא אור הגנוז לצדיקים לעולם הבא. שכתוב וירא אלקים את האור כי טוב, וכתוב, אור זרוע לצדיק וגו', אשר זרוע, פירושו שנגנז. ועל זה כתוב, מה רב טובך.

פסקה ה

כתיב הכא, מה וכו': כתוב כאן, מה רב טובך, וכתוב שם, וירא אלקים את האור כי טוב. מה שם נאמר טוב על האור, אף כאן טובך, פירושו אורך. אשר צפנת, פירושו, משום שהסתכל הקב"ה באור ההוא, והסתכל באלו הרשעים העתידים לחטא בעולם, גנז אור ההוא לזכות בו הצדיקים לעולם הבא, כמו שלמדנו.

פסקה ו

פעלת, כקדמיתא צפנת וכו': נאמר, פעלת לחוסים בך. שואל, תחילה אומר צפנת, ואח"כ אומר פעלת. ומשיב, אלא צפנת פירושו כמו שאמרנו. שגנזו לצדיקים, פעלת, פירושו, כי באור ההוא הגנוז, פעל הקב"ה אומנות העולם. מאין לנו. כי כתוב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם כתוב, כי בהבראם הוא אותיות באברהם. שאותו האור של אברהם, שהוא חסד, גנזו הקב"ה, ובו פעל אומנות העולם, שכתוב פעלת לחוסים בך, דהיינו לאלו היושבים תחת צלו של הקב"ה, דהיינו שחוסים בצלו.

פסקה ז

נגד בני אדם: פירושו, שאומנות זו שנעשתה באור הזה, מקיימת בני אדם בעולם, והיא קיום שלהם. ואע"פ שהאור גנוז, מתקיימים בו האנשים בעולם הזה. פעלת, היינו האומנות של עולם הזה, שבו נעשה הכל בחשבון. אומנות העולם היא כעין אומנות המשכן, שהיא אומנות כמו העולם, וכבר העמדנו.

פסקה ח

כתיב הכא אלה וגו': כתוב כאן אלה פקודי המשכן. וכתוב שם אלה תולדות השמים והארץ, מלמד שמעשיהם שוים זה לזה, כי כל אלו תולדות שעשו והוציאו שמים וארץ, כולם נעשו ויצאו בכח אור הגנוז, וכן פקודי המשכן יצאו בכח הזה של אור הגנוז. מאין לנו. כי כתוב, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, זה הוא מצד ימין. שהוא אברהם, אור הגנוז, כנ"ל, ואתו אהליאב, זה הוא מצד שמאל. והמשכן, שהוא המלכות, מצד ימין ושמאל הוקם ונעשה. ומשה, שהיה ביניהם, שה"ס קו האמצעי, הקים אותו.

פסקה ט

ר' אלעזר פתח וכו': רא"פ ואמר, והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. והוכן בחסד כסא, הרי העמדנו, כשהמחשבה, שה"ס חכמה, הנקראת או"א עלאין, עלתה להתתקן, ברצון החדוה מנסתר כל הנסתרים שלא נודע ואינו מושג, שהוא עתיק, הגיע חדוה ההיא דעתיק והאירה תוך המחשבה, שהוא אבא, ואז נכנס במקום שנכנס, דהיינו שנזדווג עם אמא עלאה באור החסד בזווג דלא פסיק, בסו"ה כי חפץ חסד הוא.

פירוש שמבאר כאן ההכנה הגדולה שנעשתה בחסד ע"י תקון פרצוף או"א עלאין באור החסד בזווג פב"פ, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, שהזווג הגדול הזה לא פסיק לעלמין. ומבאר, שסוד כי חפץ חסד הזה שבאו"א, נמשך להם מעתיק. כי בעת שעתיק תקן פרצוף או"א, האיר, חדות אור החסד שבעתיק, אל אבא, עד שחדוה זו נתדבק באבא כל כך, שאינו עוד מקבל חכמה, אלא נזדווג עם אמא עלאה בזווג דלא פסיק בהארת החסדים בלבדה. ועל תקון הזה דאו"א עלאין, נאמר והוכן בחסד כסא, כמ"ש והולך.

פסקה י

עד דאתגניז בחד וכו': עד שאו"א נגנזו דהיינו שנתקנו ונתלבשו, בהיכל אחד עליון, שהוא בינה, הנקראת ישסו"ת, שהיכל זה הוא נסתר למעלה במקומו, דהיינו שאין החכמה מגולה שם במקומו, אבל משם מושפעים ונמשכים כל האורות, הן אור חסדים מקו ימין, והן אור חכמה מקו שמאל, והן אור הדעת שבקו אמצעי. אלא שאור החסדים מימין נוסע תחילה, ואחר כך נוסעים כל האורות, שהם אור החכמה ואור הדעת, ומצד ימין ההוא נתתקן הכסא שלמטה שהוא המלכות. כי הקב"ה, שהוא ז"א, התקין כסא ההוא בחסד, הנמשך מקו ימין דישסו"ת ומאו"א עלאין, וישב עליו באמת, שהוא תקון החותם על הכל, ואינו יושב על כסא ההוא, שהוא המלכות, אלא בחותם זה שהוא אמת שהוא התקון דקו אמצעי הנקרא אמת והיינו, באהל דוד, שהוא המלכות, שהוא הכסא למטה.

פסקה יא

שופט ודורש משפט ומהיר צדק: הוא סוף המקרא הנ"ל. שופט, פירושו מצד הדין שהוא קו שמאל, ודורש משפט, הוא מצד הרחמים, שהוא קו האמצעי, ומהיר צדק. הוא כסא הדין, שהוא בית דין שלמטה, דהיינו המלכות. בוא וראה, כעין זה, המשכן, לא נתתקן אלא בצד זה, ימין, כעין החסד הזה, שאמרנו לעיל, בסו"ה והוכן בחסד כסא. ועל זה נמנו כל התולדות ונתתקנו למטה, הנמשכים ממלכות.

פסקה יב

אלה פקודי המשכן וגו': ר' שמעון פתח, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. מקרא זה העמידוהו ונתבאר בכמה אפנים. אבל כשברא הקב"ה העולם ברא אותו כעין של מעלה, שיהיה עולם הזה בצורת עולם העליון, שהוא מלכות. וכל אלו הגוונים של מעלה התקין אותם למטה, בעולם הזה, כדי לדבק ולקשר עולם בעולם. דהיינו עולם הזה במלכות.

פסקה יג

וכד בעא קב"ה וכו': וכשרצה הקב"ה לברוא העולם הסתכל בתורה וברא אותו. והסתכל בשם הקדוש, הוי"ה, שהוא כלל התורה, וקיים העולם. בג' צדדים נברא העולם, והם חכמה ותבונה ודעת. בחכמה, שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ. בתבונה, שכתוב, כונן שמים בתבונה. בדעת, שכתוב, בדעתו תהומות נבקעו, הרי שיש כולם בקיום העולם. ובשלשה אלו נבנה המשכן, שכתוב, ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת.

פסקה יד

וכלהו תלתא רמיזין וכו': וכל השלשה, חכמה תבונה ודעת, רמוזים במקרא הזה. בראשית, היינו שכתוב, בחכמה, כי חכמה נקראת ראשית, שכתוב, ראשית חכמה. ברא אלקים, היינו שכתוב, בתבונה. כי התבונה נקראת אלקים. את השמים, היינו שכתוב, ובדעת. כי ז"א נקרא שמים, וה"ס הדעת. וכולם כתובים בעבודת המשכן, ובסוד זה כתוב, אלה פקודי המשכן, זהו סוד החכמה כי פקודים ומספר נמשך מחכמה. משכן העדות, זהו סוד תבונה, כי הארת החכמה המתגלה ביש"ס ותבונה, נקראת עדות. אשר פקד על פי משה, זהו סוד הדעת, כי משה ה"ס דעת. והכל נעשה זה כנגד זה, כי כל מה שברא הקב"ה בעולם הזה, ברא אותו כעין של מעלה. והכל נרשם בעבודת המשכן.

פסקה טו

ת"ח בשעתא דאמר וכו': בוא וראה, בשעה שאמר הקב"ה למשה, עשה את המשכן, היה עומד משה בתמהון, שלא ידע מה לעשות, עד שהראה לו הקב"ה בעין, כמ"ש וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. מהו בתבניתם. אלא למדנו, שהראה לו הקב"ה למשה, צורת כל דבר ודבר באותה הצורה שהוא למעלה, שהיא רוחנית, וכל אחת ואחת מהצורות הרוחניות שלמעלה היתה עושה צורתה בדומה לצורה הדמיונית הנעשית בארץ. ובזה ידע משה.

פסקה טז

אשר אתה מראה בהר: שואל, אשר אתה רואה, היה צריך לומר, מהו אשר אתה מראה. ומשיב, אלא למדנו, שהמראה שאינה מאירה, שהיא המלכות, היתה מראה לו בתוכה כל אלו האפנים והצורות הנעשים למטה, כמו מראה הזו המראה בתוכה כל הצורות. חיזו פירושו מראה. כי על במראת הצבאת, מתרגם בחזות נשיא. (שמות ל"ח ח').

פסקה יז

משמע, דכתיב וכו': זה משמע. שכתוב, אשר אתה מראה, אתה הוא סוד המראה שאינה מאירה, שהיא המלכות, שהיא הראה לו בתוכה כל אלו הצורות. והיה רואה אותם משה כל דבר ודבר על תקונו, כמי שרואה בתוך מנורה של זכוכית, ובתוך מראה, המראה כל הצורות וכאשר הסתכל בהן משה היה מתקשה בהן, כי שם בתוך המלכות עמד כל דבר ודבר בצורתו הרוחנית, אלא שכל צורה היתה משוית צורתה לצורה הדמיונית שבעולם הזה במשכן, ונמצא שבכל דבר היו נראות שתי צורות, הרוחנית והדמיונית, (כנ"ל אות ט"ו) וע"כ נתקשה משה בהן, שלא היה יודע איזה מהן לתפוש. אמר לו הקב"ה אתה בסימניך, ואני בסימני. שמשה יתפוש הסימנים הדמיונים שבכל דבר, והקב"ה תופש סימנים הרוחנים של כל דבר, ואז ישרה צורה הרוחנית על צורה הדמיונית. אז נתישב משה בכל העבודה של המשכן.

פסקה יח

כד אתעביד כל וכו': כשנעשתה כל העבודה, היה צריך משה למנות הכל, כדי שלא יאמרו ישראל, שנשאר כסף וזהב, ועומד לקחת אותו. וע"כ היה צריך לספור חשבון לפני ישראל, משום שכתוב, והייתם נקיים מה' ומישראל.

פסקה יט

ובג"ד כתיב אלה וכו': ומשום זה כתוב, אלה פקודי המשכן משכן העדות, כי רוח הקדש שהוא המלכות, הנק' משכן, היה מראה לכל, החשבון של כל זהב וכסף שנדבו ישראל, ורוח הקדש היה אומר, וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' כל הזהב העשוי למלאכה וגו' משום שהקב"ה רצה בהם, באלו האומנים, ורצה להראות נאמנותם לפני הכל.

פסקה כ

אלה פקודי המשכן: בוא וראה, בשעה ההיא שנעשתה עבודת המשכן, היה סטרא אחרא הולך ומשוטט להסטין, ולא מצא עילה על אמונת האומנים, עד שהקב"ה הכניע אותו לפני משה, והוא, הס"א, עשה חשבון הנאמנות בעל כרחו, והראה נאמנות שלהם לפני הכל. וזה סוד שכתוב, אלה פקודי המשכן. והעמדנו אלה שהוא כמו שאתה אומר, גם אלה תשכחנה, שפירושו הס"א, אף אלה שבכאן הוא הס"א, וכתוב, אשר פקד על פי משה. ששם, על פי משה, נתמנה ומופקד, עד שנעשה החשבון של המשכן לפני משה וישראל כולם. (ופירוש הדברים עי' להלן אות כ"ח).

פסקה כא

אלה פקודי המשכן משכן העדות: שואל, מי הוא עדות. ומשיב, אלא שתי פעמים כתוב כאן משכן, המשכן משכן העדות, אחד הוא למעלה, בבינה, שהוא משכן העדות, ואחד הוא למטה במלכות, שהוא משכן סתם. ומשכן נקרא משכן העדות. ומהו עדות. הוא כש"א, שבטי יה עדות לישראל, כי שם זה י"ה, שהוא חכמה ובינה, הוא עדות לישראל.

פסקה כב

כגוונא דא עדות וכו': כעין זה, עדות ביהוסף שמו וגו'. נקרא עדות, כי שם י"ה שב יה וסף, שהוא חכמה ובינה, הוא עדות ודאי. אלה שתי האותיות י"ה, מעידות עדות בכל מקום. דהיינו שמאירות הארת החכמה הנקראת עדן או עדות. וכאן בי"ה, הוא עדות. ומשום זה, כתוב, משכן העדות שפירושו משכן של עדות הזה, שהוא י"ה, דהיינו בינה. שע"כ נקרא משכן, על סוד שם הזה הקדוש, י"ה. והיינו שכתוב, ועדותי זו אלמדם. משום שמקום זה, י"ה, הוא סתום וגנוז מכל. וע"כ נאמר, אלמדם.

פסקה כג

אשר פקד על פי משה: שואל, עד עתה עוד איני יודע, אם המשכן פקד, או העדות, שאומר פקודי המשכן משכן העדות. ומשיב, אלא ודאי העדות, שה"ס י"ה כנ"ל, פקד. משום שמיום שנסתלקו האבות מן העולם, וכל אלו השבטים בני יעקב, ונשארו ישראל בגלות, באלו הצרות נשכחה מהם הידיעה של סוד השם הקדוש העליון הזה, שהוא השם עדות, שהוא קיום שמים וארץ, דהיינו המוחין דזו"ן, כי אלו שתי אותיות י"ה, הקימו עליונים ותחתונים וכל צדדי העולם. דהיינו שמשפיעים להם מוחין.

פסקה כד

כיון דאתא משה וכו': כיון שבא משה נפקד ונזכר שם הזה י"ה בעולם. וכאשר היה בסנה, שאל מיד על שם הזה, שכתוב, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ושם נפקד שם הזה על פי משה. וז"ס שכתוב, אשר פקד על פי משה.

פסקה כה

עבדת הלוים: שואל, כתוב, משכן העדות וגו' עבודת הלוים, מהו עבודת הלוים. ומשיב, אלא זה סוד שכתוב, ועבד הלוי הוא, כי הוא הוא סוד השם הקדוש, בינה, שנקרא הוא ואינו נקרא אתה, דהיינו לשון נסתר ולא לשון נכח, כמו המלכות הנקראת אתה. ובשביל זה, משכן העדות שהוא בינה, הוא עבודת הלוים ודאי. פירוש אחר, עבדת הלוים, היינו מה שהם נושאים המשכן על כתפיהם ממקום למקום, שכתוב, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. וע"כ נקרא המשכן על שמם, דהיינו עבודת הלוים.

פסקה כו

אלה פקודי המשכן וגו': ר' אבא פתח, והיה ביום ההוא שרש ישי וגו'. והיה ביום ההוא, היינו בזמן שהקב"ה ירבה שלום בעולם, אז יתקיים שרש עץ החיים, שה"ס קו אמצעי המכריע ועושה שלום בין ימין ושמאל, ושרש ההוא ממנו יתקיימו שאר השרשים למטה, דהיינו המדרגות שבמלכות ובבי"ע, שכולם נשתרשו ומתקיימים ממנו.

פסקה כז

אשר עומד לנס עמים: שזהו עומד לנס ולאות לסוד השם הקדוש הוי"ה. אליו גוים ידרשו, כי שם סוד הקיום, דהיינו המוחין, של השם הקדוש, וע"כ אליו גוים ידרשו, לקבל משם חכמה ודעת, כמש"א, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו'. וע"כ אליו גוים ידרשו. והיתה מנוחתו כבוד, מנוחתו זו היא ביהמ"ק, שהיא המלכות, שכתוב זאת מנוחתי עדי עד. כבוד, שכך נקראת בזמן ההיא, כבוד ה', שכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה שאור המלכות יהיה כאור ז"א, ואור החמה יהיה שבעתים. ואור ז"א יהיה שבע פעמים ממה שהיה מקודם לכן.

פסקה כח

ומנוחתו דההוא שורש וכו': והמנוחה, של שורש ישי ההוא, דהיינו המלכות, שנקראת כבוד ה', לא תספר, ולא תקום בחשבון לעולם. מהו הטעם. משום שכל מה שנמצא בחשבון אין הברכה שורה שם בשלמות. וברכות שורות רק במה שלא נמצא בחשבון. ובפעם הראשונה, עמדה המלכות בחשבון, שכתוב אלה פקודי המשכן.

פירוש. אור החכמה נקרא אורות דמספר או חשבון, והיינו בחינת ג"ר שבה, אבל בחינת ו"ק דחכמה, נקראים רק מוחין דמספר וחשבון. ונודע שעל ידי קו האמצעי העושה שלום בין הימין ושמאל נתמעטו הג"ר דחכמה שה"ס מספר וחשבון, (כנ"ל ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת) ואז שורה הברכה בה, אבל מטרם שנתמעטו הג"ר, היו נמשכים דינים מקו השמאל והאורות נקפאו, ולא היתה שם ברכה.

וזה אמרו, ומנוחתו וכו' לא יתמנה ולא יקום בחושבנא לעלמא, כי שורש ישי שה"ס קו האמצעי, (כנ"ל אות כ"ו) מיעט את הג"ר דחכמה מן המלכות, הנקראים מספר וחשבון. מאי טעמא בגין דכל מה דקיימא בחושבנא לא שריין תמן ברכאן בשלימו, כי בעת שג"ר דחכמה מאירים בקו שמאל יש מחלוקת בין הקוין ואין שם חסדים, ואין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים וע"כ אין שם ברכה.

אמנם נודע, שאע"פ שהחכמה נתמעטה ע"י קו האמצעי לו"ק דחכמה, מ"מ אי אפשר שתצא ו"ק דחכמה בחסרון ג"ר, אלא מתחילה צריכים להאיר כל ע"ס דחכמה בשלמות, ואח"כ מסתלקות הג"ר דחכמה ונשארים הו"ק דחכמה, (כנ"ל בראשית א' דף פ' ד"ה אמנם).

וזה אמרו, בזמנא קדמאה קיימא בחושבנא, שמתחילה צריכה לצאת גם הג"ר דחכמה הנקראים חשבון, כנ"ל כי אי אפשר שיצא ו"ק בלי ג"ר. אלא שמסתלקים תיכף. וע"ז נאמר אלה פקודי המשכן. דהיינו שעל פעם הראשונה נאמר זה. אבל אח"כ מסתלקים הג"ר ונשארה בו"ק.

ולעיל (באות כ') הוקשה לו ג"כ אותה הקושיא, איך נאמר, אלה פקודי המשכן, הרומז על מספר וחשבון הנמשכים רק מקו שמאל כשאינו ביחוד עם הימין, שאין זה דרך הקדושה המקבלת רק מקו אמצעי. הממעט בחינת חשבון ומספר. וע"ז תירץ שם סטרא אחרא אזיל ושאט לאסטאה וכו' עד דקב"ה כפיף ליה לקמיה דמשה, ואיהו עביד חושבנא וכו'. דהיינו, שהסטרא אחרא עשה החשבון והמשיך מוחין דג"ר משמאל, שע"ז נאמר אלה פקודי וגו'. ש אלה, הוא שם הסטרא אחרא בסו"ה גם אלה תשכחנה. אבל כאן אומר, שהמדובר הוא בפעם הראשונה של יציאת המוחין דחכמה, שאז יוצאים המספר והחשבון בהכרח, ועל פעם הראשונה זה, נאמר אלה פקודי המשכן.

פסקה כט

ת"ח משכנא דא וכו': בוא וראה, משכן זה עומד בחשבון, שהמלכות הנקראת משכן היא בחינת קו שמאל, שמשם החשבון. וע"כ נצרכה לתפלת משה, שה"ס קו האמצעי המאחד ימין ושמאל ומשרה בהם ברכות כנ"ל, שישרה עליה ברכות, שכתוב, ויברך אותם משה. ומהי הברכה שברך אותם, היא, יהי רצון שתשרה ברכה על מעשה ידיכם. וברכות אינן שורות על חשבון הזה, עד שקשר אותו משה במשכן של מעלה, שהוא הבינה, שכתוב, אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה. ומשכן העדות הוא בינה, ואם לא נעשה החשבון על ידי משה, שימעטו מג"ר דג"ר, כנ"ל בדבור הסמוך, לא יכלו הם לעשות חשבון, שכתוב, אשר פקד על פי משה. כנ"ל בסמוך.

פסקה ל

פתח ואמר ויהי וכו': פו"א, ויהי דבר ה' אל אליהו וגו' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. שואל, וכי איפה צוה לה הקב"ה. ומשיב, אלא מטרם שיבא לעולם צוה הקב"ה בגזירה שלו למעלה, על העורבים להביא מזון לאליהו, ולאשה ההיא שתתן מזון לאליהו.

פסקה לא

מה כתיב ותאמר וגו': מה כתוב, ותאמר חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח וגו'. והרי כאן היתה מדידה בקמח ההוא, שהרי היה בו, מלא כף קמח בכד, כף, היתה המדידה שלו, והיה ראוי שלא תשרנה בו ברכות, מפני שעומד במדה. מה כתוב. כי כה אמר ה' אלקי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד יום תת ה' גשם. וע"כ, משום ברכה זו, שרו בהם ברכות אע"פ שהיו במדה.

פסקה לב

תת, תתן כתיב וכו': שואל, הקרי הוא, תת והכתיב הוא תתן, מהו הטעם. ומשיב, משום שבכל הדור לא נמצא מי שיזכה לזכות כמו אשה ההיא, וע"כ כתיב תתן, את תתני מטר על העולם, משום שזכותך רבה.

פסקה לג

וכתיב כד הקמח וגו': וכתוב, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו. וכי אם קמח ההוא שעמד במדידה, שהיה מלא כף קמח, ועכ"ז לא נפסקו ברכות ממנו, משום הדיבור של אליהו, שכתוב כד הקמח לא תכלה, וכתיב כד הקמח לא כלתה. משכן העדות, אע"פ שעמד בחשבון, כיון שנפקד על פי משה, כל שכן וכל שכן ששורות בו ברכות. וע"כ כתוב, אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה.

פסקה לד

אלה פקודי המשכן: ר' חזקיה פתח ואמר, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'. מקרא זה הרי העמידוהו, שהפרידו הקב"ה מאשתו כדי שיתדבק בהשכינה, שכתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אדמת קדש, זו היא השכינה, דהיינו דבקות קדושה שנתדבק משה בשעה ההיא למעלה.

פסקה לה

דכדין קב"ה קשיר וכו': כי אז קשר אותו הקב"ה בחביבות של מעלה ונתמנה ממונה עליון על הבית, שהוא המלכות. כלומר, שנעשה מרכבה לז"א, שהוא עליון על המלכות. והוא גוזר והקב"ה עושה. שכתוב, ופצתה האדמה את פיה וגו', וכתיב, ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה. וכתוב קומה ה', שובה ה'. זהו שכתוב, אשר פקד על פי משה. על פי משה נתתקן המשכן ופקד בכל. פקודת המשכן, שהוא המלכות, היתה על ידי משה, שכתוב, פקד פקדתי אתכם. שמשה היה קול, דהיינו ז"א, המוציא לדבור ההוא, שהוא המלכות, ועשה לה פקידה לצאת מן הגלות. ועתה, נצטותה להמשיך קדושה ממעלה למטה. כש"א, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

פסקה לו

ובצלאל בן אורי וגו': אמר ר' יהודה הרי למדנו, כי בצלאל מצד ימין היה, מחסד, והוא התקין תקון הכל. ועוד, כי יהודה היה שליט ומלך על כל שאר השבטים, ע"כ יצא ממנו מי שהתקין כל המשכן. בצלאל, הרי העמידוהו, בצל אל, דהיינו בצלו של אל, ומי הוא בצל אל, זהו ימין, כי החסד נקרא אל. ועוד, מצד זה התקין הכל, וירש חכמה לעשות כל המלאכה.

פסקה לז

ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן: זה הוא מצד שמאל, זה הוא מצד דין קשה, כי דן יורה על דין. והרי העמדנו שמשני צדדים אלו, ימין ושמאל, נעשה המשכן, שהוא המלכות, ונתתקן בהם להתקשר בהם, שתהיה בין ימין לשמאל. והרי למדנו והעמידוהו.

פסקה לח

פתח ואמר, יפה וכו': פו"א, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. בוא וראה כשברא הקב"ה את העולם זרק אבן יקרה אחת מתחת כסא הכבוד, ונשקעה עד התהום, וראש אחד של אבן ההיא תקוע תוך התהום, וראש האחר של האבן הוא למעלה, וראש האחר ההוא שלמעלה, היא נקודה אחת העומדת באמצע העולם, ומשם נתפשטה לימין ולשמאל ולכל הצדדים, ונתקיים העולם בנקודה האמצעית ההיא, ואבן ההיא נקראת שתיה. שממנה נשתל כל העולם לכל הצדדים עוד יש לפרש, שתי"ה, היא אותיות שת י"ה. שהקב"ה שת אותה להיות יסוד העולם ושתילת הכל.

פירוש. שתחלה נברא העולם במדת הדין, שה"ס המלכות המצומצמת, ראה שאין העולם מתקיים, כי הכלים של בני העולם שהיו נמשכים ממלכות המצומצמת לא היו ראוים לקבל אור העליון, מחמת הצמצום שרכב על המלכות. שיתף עמו מדת הרחמים, שהיא בינה, כי העלה המלכות במקום בינה, שהיא מדת הרחמים. וכיון שהמלכות עלתה למקום בינה נעשה שם סיום המדרגה תחת החכמה באמצע הבינה, והרויחה המלכות ב' כלים הראוים לקבל אור ישר, שהם חצי בינה ות"ת, כי בהיות המלכות במקום בינה, נמצאים בינה ות"ת תחת המלכות, וע"כ נכללו בה, (כנ"ל בראשית א' דף ז' ד"ה וכבר עש"ה) באפן שכל המקום הזה ממקום בינה עד המלכות נעשה לבחינת מלכות, אשר קצה שלה האחד תקוע במקום מלכות דמדת הדין למטה, וקצה שלה השני עומד למעלה באמצע ספירת הבינה. ודבר זה נעשה בכל מדרגה ומדרגה, בפרטות. וכן בכללות העולמות. כי ה' עולמות הם, א"ק ואבי"ע, אשר א"ק הוא כתר, ועולם אצילות חכמה, ועולם הבריאה בינה, ועולם היצירה ז"א, ועולם העשיה מלכות. והעלה המאציל את המלכות מבחינת עשיה אל מתחת האצילות שהוא חכמה, וסיימה את עולם האצילות, ונבחן, שהמאציל זרק אבן מסיום האצילות עד העשיה, כי כיון שג' עולמות בי"ע נמצאים מתחת המלכות המסיימת את האצילות, המה נכללים בה ונחשבים כולם לבחינת מלכות, והיא נתפשטה מסיום אצילות עד עולם עשיה, באפן שהיא נעוצה בעשיה וקצה השני שלה עומד בסוף האצילות, שה"ס המלכות דאצילות אשר שם, הנקראת נקודה דאמצעיתא. משום שעומדת באמצע העולמות דהיינו תחת החכמה. שהיא אצילות.

וז"ש, אשדי חד אבנא יקירא, שהיא המלכות הנקראת אבן, ומחמת עליתה למקום בינה נקראת יקירא, וזרק אותה, כלומר, שנתן לה כח התפשטות, מתחות כרסיה יקריה, דהיינו ממקום בינה, הנקראת כסא הכבוד, ושקע עד תהומא, עד שנשקע במלכות דמדת הדין למטה הנקראת תהום. וכללה בעצמה כל המדרגות הנמצאות במקום הזה, שהם ו"ק דבינה ות"ת עד המלכות שלמטה, באפן, ורישא חדא דההוא אבנא נעיץ גו תהומי, דהיינו במלכות שלמטה הנקראת תהום, ורישא אחרא לעילא דהיינו במקום בינה שמסיימת שם את המדרגה. וההוא רישא אחרא עלאה איהו חד נקודה דקיימא באמצעיתא דעלמא, ששם במקום בינה עומדת עיקר המלכות, הנקראת משום זה נקודה דאמצעיתא, להיותה עומדת באמצע המדרגה, דהיינו במקום בינה של כל מדרגה.

ואין לשאול הרי המלכות עלתה במקום בינה, דהיינו מתחת החכמה, ולמה אומר, אשדי חד אבנא יקירא מתחות כרסיה יקריה, שפירושו מתחת הבינה. אמנם הענין הוא, משום שג"ר דבינה אינם יוצאים מחוץ למדרגה מחמת סיום המלכות מתחת החכמה, שהוא מטעם שנתבאר במראות הסולם (בהקסה"ז דף י"ג ד"ה והוא ע"ש) אלא רק ו"ק דבינה יוצאים מתחת סיום המלכות, והו"ק של כל מדרגה נבחנים לתחת המדרגה, וע"כ אומר, מתחות כרסיה יקריה.

ו ז"ש, ומתמן אתפשט עלמא לימינא ושמאלא וכו' דמנה אשתיל עלמא לכל סטרין, והוא, כי כל המוחין וענין עלית התחתון לעליון לקבל מוחין תלוים בנקודה האמצעית הזו שהיא המלכות שעלתה לבינה, כי ע"י ירידתה למקומה עולים בינה ותו"מ למעלה וחוזרים למדרגתם, וגם מקבלים עמהם התחתון ומקבל מוחין מעליון. הרי שהכל נעשה ע"י נקודה האמצעית.

וכבר ידעת שענין האמור נוהג בכל מדרגה ומדרגה. והזהר מדבר כאן ממדרגת הארץ דעשיה שהיא כוללת עשר ארצות דהיינו עשר ספירות אשר מן ה תהום, שהיא מלכות החיצונה דארצות, שהוא נמצא באוקינוס המקיף את מלכות דארצות, עד ו"ק דבינה דארצות, שהיא הארץ שאנחנו יושבים עליה, כנ"ל (ויקהל אות רצ"ב ד"ה וכמו) הוא מקום התפשטות המלכות, וראש העליון שלה היא בארץ שאנו יושבים, וראש התחתון הוא נעוץ בתהום.

וזה אמרו, שתיה שת י"ה, דהיינו ששת המלכות להיות במקום בינה, שהיא נקראת י"ה. למהוי יסודא דעלמא ושתילו דכלא, כי עי"ז קנו העולמות כלים הראוים לקבל אור העליון, גם עי"ז הוכן עלית התחתון לקבל מוחין מעליון כנ"ל, וע"כ היא יסוד הכל ושתילת הכל.

פסקה לט

בתלת גוונין אתפשטת וכו': בשלשה אפנים נתפשטה הארץ סביב נקודה ההיא, שהיא המלכות הנמצאת בפנימיות עולם הזה כנ"ל בסמוך, התפשטות הראשונה סביב נקודה ההיא, כל הצחות והזכות שבארץ עומדת שמה ושם הוא. וזו נמצאת למעלה על כל הארץ מסביב נקודה ההיא. התפשטות השניה היא מסביב ההתפשטות הראשונה, ואינה כל כך צחה וזכה כמו התפשטות הראשונה, אבל היא דקה וצחה מבחינת הצחות שבעפר, יותר מכל שאר עפר אחר. התפשטות השלישית היא חשיכה ועוביות העפר יותר מכולן, ומסביב התפשטות ההיא נמצאים המים של ים אוקינוס המסבב כל העולם. נמצא שהנקודה ההיא עומדת באמצע, וכל אפנים של התפשטות העולם הם מסביב לה.

פסקה מ

אתפשטותא קדמאה וכו': ומפרש דבריו. התפשטות הראשונה היא בית המקדש וכל ההיכלות והעזרות וכל התקונים שלו, וירושלים, וכל העיר שמן החומה ולפנים. וע"כ היא צחה וזכה יותר מכל הארץ. התפשטות השניה היא, כל ארץ ישראל שנתקדשה בקדושה. התפשטות השלישית היא, כל שאר הארץ, מקום מושבם של שאר העמים. וים אוקיינוס מסבב הכל.

פירוש. כבר נתבאר (באות ל"ח) שהזהר מדבר מארץ שבעולם הזה, שהיא כלולה מעשר ספירות, שהמלכות דארצות עלתה לבינה דארצות וסיימה שם המדרגה, באפן שהמלכות מתפשטת מו"ק דבינה דארצות עד התהום שבאוקיינוס, שהיא מלכות החיצונה שבמלכות דארצות. ונמצא נקודת המלכות העיקרית עומדת למעלה מו"ק דבינה לארצות, שה"ס נקודה דאמצעיתא ועיקר המלכות הממותקת בבינה, וסופה נעוץ בתהום, ונמצאת תופסת ארבע בחינות בו"ק דבינה שבארצות, שהיא בחינת הארץ המיושבת, א) הבחינה עליונה שבה. והיא בית המקדש והעיר ירושלים שמן החומה ולפנים. ב) בחינת ת"ת שבה עד היסוד, והיא ארץ ישראל. ג) היא מלכות שבה, והיא ארצות שאר העמים. ד) התהום, שהיא מלכות החיצונה. וד' בחינות אלה מסבבות זו את זו, ונקודה האמצעית היא בפנימיות כולם במקום קדש הקדשים, והיא נקראת אבן שתיה.

פסקה מא

והא אוקמוה דרזא וכו': והרי העמידוהו, שזה סוד הצבעים שבעין, המסבבים לנקודה האמצעית ההיא שבעין, שהיא כח הראיה של כל העין, והיא כעין נקודת האמצעית ההיא, שבפנימיות הארץ, שאמרנו, שהיא הראיה של הכל, ושם עומד קדש הקדשים והארון והכפורת, שהם הראיה של הכל. נמצא שנקודה ההיא, היא הראיה של כל העולם. וע"כ כתוב עליה, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וגו'. יפה, נקראת, משום שיפה היא מראה הזו. נוף, שהוא ענף של האילן, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל.

פסקה מב

ת"ח שפירו דעלמא וכו': בוא וראה היופי של העולם והמראה של העולם לא נראה בעולם עד שנבנה והוקם המשכן והארון נכנס אל הקדש. משעה ההיא נראה המראה של הכל בעולם, דהיינו השכינה, ונתתקן העולם, והולכים הזכאים במשכן ההוא ובארון ההוא עד שמגיעים אל הנקודה האמצעית הנמצאת שמה כנ"ל, שהוא, יפה נוף משוש כל. כיון שמגיעים שמה, אז הארון פתח ואמר, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה.

פסקה מג

ר' ייסא אמר וכו': רי"א, מקרא זה כנסת ישראל אמרה אותו, בשעה שנבנה בית המקדש, והארון נכנס למקומו. ר' חזקיה אמר, הקב"ה אמר מקרא הזה, על כנסת ישראל, כשישראל עושים רצונו. כי אז יושב הקב"ה על כסא כבודו, ומרחם על העולם, וברכה ושלוש ואהבת הכל נמצא. ואז אמר, זאת מנוחתי עדי עד.

פסקה מד

ות"ח בשעתא דכלהו וכו': ובוא וראה, בשעה שכל האומנים התחילו לעשות מלאכתם, מלאכה ההיא ממש שהתחילו לעשות, היא נשלמת מאליה, הם התחילו, והמלאכה נשלמה מאליה, היא ממש. מאין לנו. הוא, כי כתוב, ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. דהיינו שנשלמה מאליה.

פסקה מה

כגוונא דא ויכלו וכו': כעין זה, ויכלו השמים והארץ. שפירושו שהם נשלמו מאליהם. ואם תאמר, הרי כתוב, ויכל אלקים ביום השביעי, הרי שהאלקים כלה והשלימם, ולא מאליהם. ודאי כך הוא, שכל העולם, אע"פ שכל המלאכות נשלמו כל אחת ואחת, עכ"ז העולם כולו, לא היה שלם בקיומו עד שבא יום השביעי, כי כשבא יום השביעי, אז נשלמו כל המלאכות, והשלים בו הקב"ה את העולם. ז"ש, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, בזה, בשביעי, נשלם בקיום כל המלאכה שעשה. וע"כ, ויכל אלקים ביום השביעי.

פסקה מו

וכד אתבני בי וכו': וכשנבנה בית המקדש, כל המלאכה שנעשתה, היא נעשתה מאליה, האומנים התחילו, והמלאכה נראית להם, איך לעשותה, ונרשמה לפניהם, והמלאכה נשלמה מאליה. וכן העמידוהו, שכתוב, והבית בהבנותו, והבית כאשר בנהו לא כתוב, אלא בהבנותו, שהוא משום שנשלם מאליו. וכתוב, אבן שלמה מסע נבנה. בנוהו לא כתוב, אלא נבנה. משום שמאליו נבנה. וכן בכל המלאכה שהיא קדש, היא נשלמה מאליה.

פסקה מז

ובצלאל בן אורי וגו': מקרא זה למדנו, שרוח הקדש הכריז עליו לעיניהם של ישראל, ואמר, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך. שואל מהו ואתו. ומשיב, אלא למדנו שאהליאב לא עשה את המלאכה לבדו, אלא עם בצלאל, ועמו עשה מה שעשה. ז"ש, ואתו, ואתו ולא מעצמו. כי בצלאל הוא ימין, ואהליאב הוא שמאל, כנ"ל (אות ל"ו ל"ז) מכאן, שהשמאל הוא תמיד בכלל ימין, וע"כ כתוב, ואני הנה נתתי אתו את אהליאב. זה ימין, וזה שמאל והשמאל בכלל ימין.

פסקה מח

אלה פקודי וגו' על פי משה וגו': ר' ייסא אמר, כיון שכל החכמים עשו את המשכן, היה צריך לעשות חשבון מכל אלה המלאכות שנעשו בו. מהו הטעם. משום שכל חשבון וחשבון, כשהיה נעשה החשבון כך היתה מתקיימת העבודה ההיא והיה מתקיים במקומו.

פירוש. ר' ייסא מעמיד הכתוב אלה פקודי המשכן במוחין דמספר וחשבון, שהם בחינת ו"ק דחכמה, כמ"ש לעיל (אות כ"ח עש"ה) אלא שר' אבא מעמיד הכתוב, במספר וחשבון ממש ור' ייסא חולק ומעמיד הכתוב, רק בו"ק דחכמה שהם המוחין המקיימים הכל. וז"ש, כד הוה אתעביד חושבנא הכי אתקיים ההוא עבידא, שאלו המוחין דחשבון מקיימים הכל. וז"ש ואתקיים באתריה, דהיינו רק במקומו עצמו ולא להמשיך משם מלמעלה למטה, להיותם בחינת ו"ק המאירים רק ממטה למעלה.

פסקה מט

וישראל כלהו כמה וכו': וישראל כולם, כמו שהיה תחילה לרצונם במה שהתנדבו, כך היה רצונם בחשבון ההוא, כלומר, שע"י רצונם המשיכו המוחין דחשבון ההם, ואז נתקימה כל העבודה על ידי רצון ההוא. וע"כ צריך כאן במשכן חשבון, משום שבחשבון נתקימה העבודה, וע"כ אלה כתוב, דהיינו אלה פקודי המשכן, ולא כתוב, ואלה, ובכל מקום שכתוב, אלה, פוסל את הראשונים (ב"ר פי"ב ג') אלא זה הוא חשבון הפוסל כל חשבונות שבעולם, דהיינו המשכת הג"ר דחכמה שאינם של קדושה, (כנ"ל אות כ"ח ע"ש) שהם אינם מקיימים, אלא להיפך מחריבים המקום שנמשכים שם, (כמ"ש שם) אבל זה החשבון שבמשכן שהוא ו"ק דחכמה מתקיים יותר מכולם, ובזה מתקיים המשכן, ולא באחר.

פסקה נ

פתח ואמר והיה וכו': פו"א, והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. מקרא זה העמידוהו החברים. אבל הרי למדנו, כל אדם שעוסק בתורה בעולם הזה וזכה לקבוע לה עתים, צריך להיות באמונה, שהרצון שלו יתכוין להקב"ה, שהוא ז"א, ושיתכוין לשם שמים, שהיא המלכות שנקראת שם, שתזדווג עם שמים, שהוא ז"א. משום שהאמונה, שהיא המלכות נתכוונה לכך, להתחבר עם ז"א. וזסו"ה, אמונת עתיך, שעתיך, היינו העתים לתורה שהוא ז"א, ואמונה היא המלכות, שיתחברו שניהם יחד. חסן ישועות, הוא לכלול חסד בדין, כי חסן הוא דין וישועות היא חסד. חכמת ודעת, כי ב' אלו שורים זה על זה. כי החכמה מסותרת וגנוזה וצריכים להשרותם זה על זה. כלומר, שאין החכמה מתגלה אלא על ידי הדעת.

פסקה נא

יראת ה' היא אוצרו וכו': היינו שהיא אוצרו של כל אלו המדרגות. משום שיראת ה' הזו, שהיא המלכות הנקראת יראת ה', לוקחת כל אלו הנחלים, דהיינו המדרגות הנ"ל, והיא נעשית אוצר לכולם. וכשיוצאות ממנה כל אלה הצפונות כולן, היא מוציאה אותן בחשבון. מאין לנו. שכתוב, עיניך ברכות בחשבון. כי ודאי עושה בחשבון ומוציאה אלה ברכות מים, שהן המדרגות שקבלה לתוכה כנ"ל, ומשגיח להוציא הכל בחשבון.

פירוש. כי נודע שאין גילוי החכמה אלא במלכות, (כנ"ל ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד) וע"כ נקראת המלכות אוצר, שהיא כמו אוצר השומר ומקיים כל שנותנים לתוכו, כן המלכות מקבלת בתוכה כל הספירות והמדרגות ומשפעת בהם הארת חכמה, שבזה נשמרות ומתקיימות. וז"ש כלהו אפיק לון בחושבנא, דהיינו בהארת החכמה הנקראת מוחין דחשבון. וע"ז מביא ראיה מהכתוב, עיניך ברכות בחשבון. כי החכמה נק' עינים, וחשבון, ה"ס השפעת החכמה, וברכות, ה"ס המדרגות שמקבלת. ואומר, שהברכות שבה, מוציאה בחשבון, שה"ס הארת החכמה מן העינים.

פסקה נב

וע"ד אקרי אמונה וכו': וע"כ משום שבמלכות נוהג חשבון, שה"ס חכמה המקיימת הכל, ע"כ נקראת אמונה, כי אמונה היא נאמנות וקיום. ויש עוד טעמים למה שהמלכות נקראת אמונה, ובשביל הכל היא נקראת אמונה. וכבר העמדנו. ומה אם כאן בספירות ומדרגות עליונות שהמלכות מקבלת, צריך לראות אמונה, דהיינו להאירם בסוד החשבון, בסו"ה יראת ה' היא אוצרו, כנ"ל בדבור הסמוך, בדברי העולם, דהיינו בתקונים של המלכות עצמה הנקראת עולם, בסוד כלי המשכן, על אחת כמה וכמה שצריכים לחשבון ולהראות האמונה, שה"ס הקיום כנ"ל. וע"כ הודיע הקב"ה לכל ישראל סוד האמונה של עושי המשכן, בכל מה שעשו. בסו"ה אלה פקודי המשכן, והכל כבר נתבאר.

פסקה נג

ר' יוסי ור' יצחק וכו': ר"י ור' יצחק היו הולכים בדרך. אמר ר' יוסי ודאי שהקב"ה רצה בבצלאל לעבודת המשכן יותר מבכל ישראל. שואל למה. אמר לו, השם שלו גרם שנקרא בצלאל, בצל אל אשר אל, הוא שם החסד. וכבר העמידוהו (לעיל אות ל"ו) כי הקב"ה שם שמות בארץ להתעטר בהם, ולעשות בהם עבודת העולם. זהו שכתוב, אשר שם שמות בארץ. כלומר, שהשמות שהאנשים קוראים בארץ, שומה עליהם מפי ה'.

פסקה נד

אמר ליה רזא וכו': אמר לו סוד יש כאן. יהודה היה מצד שמאל, כי יהודה היא בחינת מלכות, והמלכות נבנית מצד שמאל, וחזר והתדבק בימין, בז"א, וע"כ בצד זה נעשה המשכן, שהתחיל מצד שמאל ונתדבק בצד ימין, ואחר כך נכללו זה בזה ונעשה הכל ימין. כעין זה התורה, שהוא ת"ת, התחילה משמאל, כי ת"ת נאצל מגבורה שהוא שמאל, ונתדבק בימין, בחסד, ונכללו זה בזה ונעשה הכל ימין. ראובן, התחיל מימין, כי ראובן הוא חסד, ונטה לשמאל כי לקח עמו לדגלו, שאר השבטים, שמעון וגד, שהם שמאל. כי התחיל מימין ונטה לשמאל.

פסקה נה

יהודה שרא משמאלא וכו': ומפרש דבריו, יהודה התחיל משמאל, משום שבא מצד שמאל, כי הוא מלכות, ומלכות נבנית מצד שמאל, והתדבק בימין, והמשכן נעשה ג"כ בצד זה, שהתחיל מצד שמאל ונתדבק בצד ימין. כי המשכן הוא ג"כ מלכות, וע"כ בצלאל שהוא בא מצד יהודה, עשה המשכן ונתתקן אצלו. כי בחינתו דומה למשכן. וכבר העמידוהו שהקב"ה רצה בו ובחר אותו מכל ישראל לעבודת המשכן הזו.

פסקה נו

ויהב ליה חכמה וכו': ונתן לו חכמה ותבונה ודעת כמו שהעמידוהו, שהוא משום שבתחילה היה עמו תבונת הלב, שכתוב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, שפירושו שבשביל שהיה כבר חכם לב, ע"כ נתתי בו חכמה. משום שהקב"ה אינו נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה והעמידוהו החברים, ולמדנו. וכן כעין זה בצלאל. שבשביל שהיה בו חכמה. נתן לו הקב"ה חכמה. ר' שמעון אמר, בצלאל, השם גרם לו, ועל חכמתו נקרא כך, וסוד המלה בצלאל, הוא בצל אל. (כנ"ל אות ל"ו).

פסקה נז

פתח ואמר כתפוח וכו': פו"א, כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. בצלו, היינו בצלאל, שהוא התקין המשכן ועשה אותו. שכתוב, חמדתי וישבתי שהמשכן נחמד הוא לשבת בו, שהוא עושה חמדה לכנסת ישראל, וכנסת ישראל יושבת בצל אל. וזהו בצלאל.

פסקה נח

ופריו מתוק לחכי: שזה ז"א הוא שעושה פירות טובים בעולם, שכתוב, ממני פריך נמצא. מי הוא פרי, אלו הן נשמות הצדיקים שהן פרי של מעשה הקב"ה. כי ההוא נהר היוצא מעדן, שהוא יסוד דז"א. הוא מוציא וזורק נשמות לעולם. והן פירות של הקב"ה. ומשום זה כתוב, ופריו מתוק לחכי. שזה הוא כמו שאמרנו.

פסקה נט

בצלו, דא הוא וכו': כתוב, בצלו, זה הוא בצלאל, ועל כן תקון המשכן היה על ידי בצלאל. ומשום זה כתוב, ובצלאל בן אורי בן חור. בן אורי, זה אור השמש היוצא, בן אורי זה ימין. בן חור, זה הוא שמאל. וע"כ נשלם בו דין הקב"ה במעשה העגל. שהערב רב הרגו אותו (סנהדרין ז'.).

פסקה ס

כל הזהב וכו': היינו כי משעה ההיא שנתנו אותו ישראל, כבר היה עשוי, ונתתקן למעלה, מקודם לכן, בכל מלאכת הקדש, כל הזהב ההוא כבר נעשה ונתתקן בכל מלאכת הקדש למעלה. מהו הטעם. הוא משום שבכל מדרגה ומדרגה היה מתוקן בה זהב, כי אין שלמות אלא רחמים ודין. ועל כן היה הולך הזהב בכל מלאכת המשכן, דהיינו בכל מדרגות המלכות, בכל עבודה ההיא הנקראת קדש, היה הולך בה זהב. הזהב בכל.

פסקה סא

ר' אבא ור' יוסי וכו': ר"א ור"י ור' חזקיה היו יושבים ועוסקים בתורה, אמר לו ר' חזקיה לר' אבא, הרי אנו רואים שהקב"ה חפץ בדין בכל דבר, לערב זה בזה, חסד בדין, ועכ"ז, הוא מאריך הדין לרשעי עולם. אם רוצה בדין, למה מסיר אותו מן הרשעים. דהיינו שמאריך אפו. אמר לו, כמה הרים, דהיינו חכמים, נעקרו בדבר זה. שלא ידעו טעם האמיתי. אבל כמה דברים גילה המאור הקדוש בזה.

פסקה סב

ות"ח דינא דקב"ה וכו': ובוא וראה, הדין שהקב"ה חפץ בו, הוא דין ברור, הוא דין המעורר אהבה ושמחה, דהיינו הדין דקו שמאל אחר שנתיחד עם קו ימין, שאז הוא סוד יין המשמח אלקים ואנשים, וכן הוא סוד זהב. אבל הרשעים כשהם בעולם, הם כולם דין דזוהמא, כולם הם דין שהקב"ה אינו רוצה בו כלל. ועל כן לא צריכים לערב דין קדוש, בדין דזוהמא, עד שהדין דזוהמא נכלה מאליו ומאביד הרשע מן עולם הבא, שהדין דזוהמא שבו מאבידו מן העולם.

פסקה סג

פתח ואמר בפרוח וכו': פו"א בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. מקרא זה העמידוהו. אבל בוא וראה, בפרוח רשעים כמו עשב, פירושו, כעשב הזה שהוא באדמה יבשה, והוא יבש, כשנותנים עליו מים, פורח, והיבשות פרחה ממנו. וכאילן הקצוץ הזה החוזר וצץ, ואינו אלא פארות לצד זה ולצד זה, שהם רק ענפים עולים, ולעולם אינו עולה אילן משם, כמו שהיה מתחילה, שיהיה אילן. דהיינו ויציצו כל פועלי און. וכל זה כדי, להשמדם עדי עד. דהיינו לעקרם משרשם ומהכל.

פסקה סד

תו רזא אחרא וכו': עוד סוד אחר יש בזה, על מה שהקב"ה מאריך אפו לרשעים בעולם הזה. משום שעולם הזה הוא חלק הסטדא אחרא. ועולם הבא הוא חלק הקדושה, והוא חלק הצדיקים, שיהיו בו הצדיקים האלו בעטרה של כבוד אדונם. וב' צדדים אלו עומדים זה מול זה, זה, עוה"ב, צד הקדושה. זה, עוה"ז, צד האחר של הטומאה. זה עומד לצדיקים וזה עומד לרשעים. והכל זה כנגד זה. אשרי הם הצדיקים שאין להם חלק בעולם הזה, אלא בעולם הבא.

פסקה סה

ת"ח כלא אתתקן וכו': בוא וראה הכל נתתקן ונגלה לפני הקב"ה. ואע"פ שבלק ובלעם לא נתכוונו, בקרבנותיהם, אל הקב"ה, הכל הוא מתתקן לפניו, ואינו גורע משכרם, בעולם הזה, כלום. בזמן ההוא שלטו על ישראל על ידי שגרם הקרבן שלהם שיסתלקו מישראל כ"ד אלף איש, חוץ מכל אלו שנהרגו, שכתוב, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. וכתוב, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לפני ה'. ועד עתה תלוי קרבן ההוא להפרע מן ישראל. שבעה מזבחות בנו והקריבו עליהם בקרבנות, בחשבון מ"ב.

פסקה סו

רבי שמעון אמר וכו': רש"א בוא וראה, אלו מ"ב קרבנות עשו בלעם ובלק ולקחו אותם מסטרא אחרא אל הקב"ה. וע"כ היה תולה קרבן ההוא שיטלו אותו סטרא אחרא ההוא שנקראת קללה מישראל, ועד עתה עוד לא לקחה מהם. וזה סוד, ויפן אחריו ויראם, את הנערים שהתקלסו בו ואמרו לו עלה קרח. ויפן אחריו היינו אחורי השכינה, כי הסטרא אחרא עומדת לאחור. ויראם, הסתכל וראה באותם מ"ב ילדים סטרא אחרא ההוא הנקראת קללה, וראה אותם שראוים לעונש, וע"כ ויקללם בשם ה'. בשם ה', היינו להוציא שם ה' מחיוב הזה, דהיינו מן החיוב של קרבן ההוא שהקריב צד ההוא אליו, דהיינו בלעם ובלק. והכל מתתקן לפני הקב"ה, ודבר לא אבוד. כעין זה, מתתקן הכל לפני הקב"ה הן לטוב והן לרע.

פסקה סז

ת"ח דוד איהו וכו': בוא וראה, דוד, הוא שברח מפני שאול, וע"כ גרם שנאבדו כל הכהנים של עיר נוב, ולא נשאר מכולם, חוץ אביתר לבדו שברח. וזה גרם כמה רעות לישראל, שמתו שאול ובניו, ונפלו מישראל כמה אלפים ורבבות. ועם כל זה חטא ההוא היה תלוי על דוד להפרע ממנו, עד שכל בניו של דוד נאבדו ביום אחד, ולא נשאר מהם אלא יואש בלבד, שנגנב ע"י יהושבע בת יורם, כמו שלא נשאר מאחימלך אלא אביתר בלבד. ועד היום תלוי חטא ההוא, לעשות דין על נוב על חטא ההוא של נוב. שכתוב, עוד היום בנוב לעמוד. והעמידוהו (סנהדרין צה.).

פסקה סח

כגוונא דא כל וכו': כעין זה. כל הזהב העשוי למלאכה. מהו העשוי. היינו, כאן הסתכל הקב"ה, כשנתנו ישראל הזהב לעגל, והקב"ה הקדים להם זהב זה לרפואה, כי הקדים להם זהב המשכן לזהב ההוא של העגל. כי כל הזהב שהיה עמהם, ונמצא עמהם, נתנו לתרומת המשכן. כי הכי יעלה על דעתך, שנמצא עמהם זהב כשעשו את העגל, והם פרקו אזניהם לקחת זהב ההוא, שכתוב, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם וע"כ הקדים זהב התרומה, לכפר על מעשה העגל.

פסקה סט

ובצלאל בן אורי וגו': מצד המלכות, עשה את כל אשר צוה ה' את משה. כי כל אומנות המשכן נתתקנה בהם ועל ידיהם. בצלאל הוא עשה המלאכה, ומשה התקין אח"כ את הכל, משה ובצלאל כאחד היו, משה למעלה, דהיינו ת"ת, ובצלאל תחתיו, שהוא יסוד, סיום הגוף הוא כגוף, כי יסוד ות"ת אחד הם. בצלאל ואהליאב הרי העמידוהו, שזה ימין, חסד, וזה שמאל דין, והכל אחד, שכלולים זה בזה. ומשום זה כתוב, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וגו', ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'.

פסקה ע

כל הזהב העשוי למלאכה וגו': ר' יוסי פתח המקרא באלישע. שכתוב, ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך וגו'. ונערים קטנים. והרי העמידוהו, נערים שהיו מנוערים מכל דברי תורה ומכל מצות התורה. קטנים, שהיו קטני אמנה, ונתחייבו בדין של עולם הזה ובדין של עולם הבא. יצאו מן העיר, שיצאו מסוד האמונה, שהיא המלכות הנקראת עיר. כתוב כאן יצאו מן העיר. וכתוב שם, ולא אבא בעיר, שפירושו המלכות, אף כאן פירושו המלכות.

פסקה עא

ויפן אחריו ויראם: ויפן אחריו, פירושו שהסתכל לאחוריו, אם יחזרו בתשובה או לא. ויראם, מהו ויראם. שראה בהם שזרע מתוקן אינו ראוי לצאת מהם. והעמידוהו. ויראם, הרי העמידו, שנעשו בליל יום הכפורים, שאז נתעברה אמם מהם. (סוטה מו:). מיד ויקללם בשם ה'.

פסקה עב

ורזא איהו בהאי וכו': ויש סוד במקרא הזה. ויפן אחריו, פירושו הסתכל בהם, אם יענש עליהם, ונפנה מדבר זה, כמש"א, ויפן אהרן שפירושו שנפנה מצרעתו (שבת צז.) אף ויפן שבכאן פירושו שנפנה מעונש שלהם. ויראם, שראה אותם שעתידים לעשות כמה רעות בישראל.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה