אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

ויקהל

כי תשא

פסקה א

ויקהל משה את כל עדת וגו': ר' חייא פתח, ויאמר שאול אל הקני לכו סורו וגו'. בוא וראה, מה כתוב בעמלק, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וגו'. והקב"ה, בכל המלחמות שעשו שאר העמים עם ישראל, מה הטעם, שלא היה קשה לפניו כמלחמה זו שעשה עמלק עמהם. ומשיב. אלא ודאי המלחמה של עמלק היתה בכל הצדדים למעלה ולמטה, כי בזמן ההוא נתחזק נחש הרע למעלה ונתחזק למטה בעולם הזה.

פסקה ב

מה חויא בישא וכו': מה נחש הרע אורב על פרשת דרכים אף כן עמלק היה נחש רע לישראל, שארב להם על פרשת דרכים, שכתוב, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. וארב הוא למעלה לטמא המקדש שהוא המלכות, וארב למטה לטמא את ישראל. מאין לנו, שכתוב, אשר קרך בדרך. כתוב כאן אשר קרך, וכתוב שם, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. מה שם טומאה אף כאן טומאה.

פסקה ג

וע"ד בבלעם כתיב וכו': וע"כ בבלעם כתוב, ויקר אלקים אל בלעם. ויקר הוא לשון טומאה. דהיינו מלשון מקרה לילה כנ"ל. ואם תאמר, הרי כתוב, אלקים שהוא קדש. אלא הקב"ה הזמין לו מקום ההוא של הטומאה להטמאות בו, באותה המדרגה שהוא נתדבק להטמאות בה. מה עשה בלעם. הוא חשב באלו הקרבנות שהקריב, לעלות למעלה לקדושה, מיד הזמין לו הקב"ה מקום ההוא של הטומאה. אמר לו, הרי הטומאה אליך, כמו שראוי לך. וע"כ כתוב, ויקר אלקים אל בלעם.

פסקה ד

כגוונא דא, אשר וכו': כעין זה, אשר קרך בדרך וגו' שפירושו הזמן לך אותו נחש הרע למעלה לטמא אותך בכל הצדדים. ולולא שנתחזק משה למעלה, ויהושע למטה, לא יכלו לו ישראל. ומשום זה נטר הקב"ה שנאה ההוא לדורי דורות. מהו הטעם. משום שחשב לעקור אות הברית ממקומו. ומשום זה כתוב, פקדתי, דהיינו בפקידה, שהיא המלכות, כי שם נרמז הסוד של אות ברית קודש.

פסקה ה

ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה, מה כתוב, ויאמר שאול אל הקני. מי הוא קני. זה יתרו. שואל, וכי מי נתן בני יתרו כאן, שיהיו דירתם בעמלק, והרי בירחו היו שורים. ומשיב, אלא הרי כתוב, ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וגו'. וכשעלו משם שרו בתחום של עמלק, עד אותו הזמן שבא שאול המלך. שכתוב, ויסר קני מתוך עמלק.

פסקה ו

בגין דהא בזמנא וכו': משום, כי בזמן שנמצאים רשעים, אלו החסידים והצדיקים הנמצאים ביניהם נתפשים בעונם. וכבר העמידוהו. וע"כ הסיר שאול את הקני מתוך עמלק. כעין זה, לולא אותו הערב רב שנתחברו בישראל, לא היו נענשים ישראל על חטא העגל.

פסקה ז

ות"ח מה כתיב וכו': ובוא וראה מה כתוב מקודם, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שכולל הכל, ואפילו את הערב רב, משום שרצה הקב"ה לעשות מעשה המשכן מכל הצדדים, במוח ובקליפה. ומשום שהיו אלו ערב רב ביניהם, נאמר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. לכלול אותם בין ישראל, שהם מוח. וכולם נפקדו להשתתף במשכן.

פסקה ח

לבתר סטא זינא וכו': אח"כ נטה מין למינו, ובאו הערב רב ועשו את העגל, ונטו אחריהם מישראל כל אלו שמתו. וגרמו לישראל מות והריגה. אמר הקב"ה מכאן ולהלאה, מעשה המשכן לא יהיה אלא מצד ישראל בלבד. מיד, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. וכתוב אחריו קחו מאתכם תרומה לה'. מאתכם ודאי, ולא כמקודם שכתוב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ויקהל משה וגו'. מאיזה מקום הקהיל אותם. אלא משום שהערב רב ביניהם היה צריך משה להקהיל אותם וליחדם מביניהם.

פסקה ט

ויקהל משה: רבי אבא פתח, הקהל את העם האנשים ונשים והטף. מה להלאה הוא כלל של כל ישראל, אף כאן הכלל של כל ישראל. מי הם ששים רבוא.

פסקה י

ר' אלעזר פתח וכו': ר"א פתח המקרא, בישראל, כשירד משה מן הר סיני. שכתוב, וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. שואל וישמע יהושע, וכי יהושע שמע ומשה לא שמע. ומשיב, אלא עד עתה לא היה יודע, יהושע, ומשה היה יודע, וע"כ כתוב, וישמע יהושע. שואל, אם כן מהו ברעה. ומשיב, אלא ברעה כתוב עם ה', ללמד, כי הקול הזה היה בסטרא אחרא שנקרא רעה. ויהושע היה פני הלבנה, שהיא המלכות, הסתכל בקול ההוא שהיה מצד הרעה, מיד, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה.

פסקה יא

שההיא שעתא אתברו וכו': בשעה ההוא נשברו ב' לוחות האבנים הראשונים. והרי העמדנו, שהם הכבידו על ידיו של משה, ונפלו ונשברו. מהו הטעם. משום שפרחו האותיות מן לוחות האבנים, ונשארו האבנים בלי רוח, שהוא האותיות, וע"כ הוכבדו.

פסקה יב

ת"ח בד' תקופין וכו': בוא וראה, בד' תקופות השנה, שהם חו"ג תו"מ, מתעורר קול בד' רוחות העולם. שתקופת ניסן הוא דרום וחסד. ותקופת תשרי, צפון וגבורה. ותקופת תמוז, מזרח ות"ת. ותקופת טבת, מערב ומלכות. וכל אחת כלולה מכולם. בקול ההוא, מתעורר בו התעוררות של הסטרא אחרא. והתעוררות ההוא של הס"א, נכנס בין קול לקול, דהיינו בין קול דת"ת לקול דמלכות. ונחשך האור בקול שלמטה, דהיינו במלכות. ומשום שאינו מגיע האור של קול שלמעלה מת"ת, אל הקול שלמטה, למלכות, ע"כ מקדים התעוררות ההיא, של הס"א, והנחש שפיתה האשה, חוה, נכנס בין זה לזה, בין ת"ת למלכות, ולוקח אור. וקול ההוא של הס"א, הוא קול מלחמה. קול רעה. וזה הוא ברעה. דהיינו מ"ש, וישמע יהושע את קול העם ברעה.

פסקה יג

וע"ד שמע יהושע וכו': וע"כ שמע יהושע, ולא משה. משום ש רעה הזה לקח אור הלבנה, שהיא המלכות, שיהושע היה נאחז בה. ומשה שהיה נאחז בשמש, שהוא ז"א, לא שמע. וכל ישראל, נחשך האור שלהם, משום רעה ההיא שנתדבקה בהם. כיון שמחל הקב"ה עונם, אז, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו'. כי ערב רב ההוא נעבר מהם.

פסקה יד

ר' אלעזר ור' יוסי וכו': ר"א ור"י היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה, מטרם שנחלק הלילה. בתוך כך קרא התרנגול. דהיינו שהגיע חצות לילה. ברכו הברכה, אשר נתן לשכוי בינה וכו'. בכה ר"א ואמר, בוא וראה, עד עתה הקב"ה הזדעזע שלש מאה ותשעים רקיעים והכה בהם, והוריד ב' דמעות לתוך ים הגדול, ונזכר בבניו מתוך בכיה. (ועי' הפירוש בהקסה"ז באות נ"ו בהסולם).

פסקה טו

בגין דלתלת סטרין וכו': משום שלג' צדדים ימין שמאל אמצע, נחלק הלילה בי"ב שעות הרשומות בו. ואם יש שעות נוספות בלילה, יותר מי"ב שעות, הם נחשבים של יום, ואינם מלילה, כי רק י"ב שעות הן שלה. של המלכות הנקראת לילה. ואלו י"ב שעות נחלקות לג' צדדים. וג' מחנות מלאכים קדושים נחלקים באלו ג' צדדים.

סוד י"ב שעות הלילה כבר נתבאר באורך (ויגש ח' ד"ה וזה, ע"ש) כי ד' ספירות הם חו"ג תו"מ, ואינם כלולים כל אחת מחו"ג תו"מ שיהיה ט"ז בחינות, משום שהמלכות נעלמה בסוד אלכסון, אלא שכלולים כל אחת רק מחג"ת, ואינם רק י"ב בחינות, כי ד"פ ג' הם י"ב. ונמצא שעיקר ההארה רק חג"ת, שה"ס ג' קוין, אבל הם מאירים בכל אחד מחו"ג תו"מ, ואפילו במלכות. עש"ה. ונמצא שהלילה נחלקת לד' חלקים חו"ג תו"מ שבכל חלק יש ג' קוין חג"ת, וב' ספירות חו"ג, הם בחצי לילה הראשון, והם ששה, כי בכל אחת ג' קוין. וב' ספירות ת"ת ומלכות, הם בחצי הלילה השני, הן שש שעות, כי כל אחת כלולה מג' קוין חג"ת.

אמנם הלילה, מבחינת שירת המלאכים, אינו נחלק לד' משמורות שהם חו"ג תו"מ, אלא לג' משמורות. והוא מטעם כי המלאכים האומרים שירה בג' משמורות, הם הממשיכים בזה הארת החכמה המאירה בלילה, בסו"ה ותקם בעוד לילה. ופעולה זו של הארת החכמה אינו נוהג רק בג' קוין בלבד, ולא במלכות, כי המלכות רק מקבלת הארתם ומגלה אותם. אבל אינה פועלת כלום. וע"כ אין משמורה מבחינתה, שתאמר שירה. וע"כ נחלק הלילה מבחינה זו רק לג' קוין, שבכל קו חו"ג תו"מ, והם י"ב שעות הלילה מבחינה זו. ונתבאר שמבחינת מציאות הלילה, שהיא פרצוף המלכות, יש בה ד' ספירות חו"ג תו"מ. ונחלק על נקודת החצות דהיינו בעת שמתחיל ספירת הת"ת להאיר, שהוא קו האמצעי. שז"ס שהקב"ה נכנס לג"ע, שהוא קו האמצעי הנכנס למלכות הנקראת ג"ע. אבל מבחינת האומרים שירה, נחלק הלילה לפי ג' קוין, שבכל קו חו"ג תו"מ. משום שהמלכות דמלכות, אינה פועלת, ולא שייך שירה מבחינתה.

פסקה טז

משרייא קדמאה אתמנא וכו': מחנה הראשונה נתמנה בד' שעות ראשונות של תחילת הלילה לשבח אדונם. דהיינו בקו ימין, שהוא חסד. ומה אומרים. הם אומרים לה' הארץ ומלואה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר ה' וגו', נקי כפים ובר לבב וגו'. מה הטעם שאומרים זה. הוא משום כשהלילה פורש כנפיו על העולם, אז כל בני העולם טועמים טעם המות, ונשמותיהם יוצאות לעלות למעלה. ואלו המלאכים, עומדים ואומרים, על הנשמות, מי יעלה בהר ה'. הר ה', זהו הר הבית, מקום קדשו, זהו עזרת ישראל. כעין שיש בבית המקדש של מעלה, שהוא המלכות כך יש בבית המקדש למטה. פירוש. כל מה שיש בבית המקדש של מטה, הר הבית, ועזרת ישראל, וקדש הקדשים וכו' הם נמשכים מן הצורות שיש בבית המקדש של מעלה, וכשאנו מסתכלים למטה אנו יודעים מה שיש למעלה. דהיינו שיש גם שם, הר הבית ועזרת ישראל וקדש הקדשים, הנקראים הר ה'. מקום קדשו. וקדש הקדשים כמ"ש והולך.

פסקה יז

בגין דבכל רקיעא וכו': משום שבכל רקיע ורקיע כמה ממונים וכמה שוטרים עומדים שם. וכשהנשמות יוצאות, רוצות לעלות למעלה, ואם אינן זוכות, הם דוחים אותן לחוץ, והולכות ומשוטטות בעולם. ולוקחים אותן כמה גדודי רוחות, ומודיעים להם דברי שקר, ולפעמים דברי אמת ממה שיבא בזמן קצר, כמו שהעמידו.

פסקה יח

ואינון נשמתין דצדיקיא וכו': ואלו נשמות הצדיקים, הולכות ומשוטטות למעלה, ופותחים להן פתחים, ועולות למקום ההוא שנקרא הר ה', שהוא כעין סוד הר הבית למטה. ומשם עולות למקום ההוא שנקרא מקום קדשו. ששם נראות כל הנשמות לפני אדונם. שהוא כעין מקום ההוא למטה, שנראים שם ישראל לפני הקב"ה, שהוא המקום שנקרא עזרת ישראל. בשעה שהנשמות עומדות שם, אז שמחת רבונם הוא לתקן בהן מקום, הנקרא קדש הקדשים. ושם רשומים כל מעשיהם וזכיותיהם.

פסקה יט

משרייא תניינא אתמנא וכו': מחנה השניה נתמנה לומר שירה, בארבע שעות השניות, ואינם אומרים שירה רק שתי שעות, עד שנחלק הלילה. והקב"ה, שהוא קו האמצעי, נכנס בגן עדן.

פירוש. כי מחנה מלאכים השניה, ה"ס הנמשכים מקו שמאל, כי משמרה השניה היא קו שמאל, (כנ"ל אות ט"ו) והיו צריכים לומר שירה עד תחילת ארבעה שעות השלישיות. אמנם כיון שמבחינת מציאות המלכות נחלק הלילה על ד' חלקים חו"ג תו"מ, שבכל אחת ג' שעות, ונמצא שבנקודת חצות הלילה, נסתיימה ספירת הגבורה שהיא קו השמאל ומתחלת ספירת הת"ת שהוא קו האמצעי, לפיכך הוכרחו המלאכים שמקו שמאל להפסיק שירתם, כי כבר התחיל שליטת קו האמצעי מבחינת מציאות הלילה, כמו שנתבאר היטב לעיל (באות ט"ו) וז"ש, ולא אמרי שירתא בר תרי שעתי עד דאתפלג ליליא, שמוכרחים להפסיק שירתם בנקודת החצות, משום שאז, ועאל קב"ה, שהוא קו האמצעי, בגנתא דעדן, שהוא המלכות. וכבר עברו זמנם, של הנמשכים מקו שמאל, מלומר שירה.

פסקה כ

ואלין אינון אבלי וכו': ואלו המלאכים, של משמרה השניה, הם לאחר חורבן הבית, אבלי ציון. שהם הבוכים על חורבן בית המקדש. ובתחילת ארבע שעות האמצעיות, שהם בחינת קו השמאל, שבו נאחז בעיקר הס"א, פותחים ואומרים, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו'. ואלו הם שבוכים על נהרות בבל, עם ישראל. שזה משמע משכתוב, גם בכינו. שהמשמעות של גם הוא, ש גם אנו בכינו כמו המלאכים. ומאין לנו שבכו שם. הוא, שכתוב, הן אראלם צעקו חוצה. מהו חוצה. זהו בבל. משום שכל המלאכים ליוו השכינה עד בבל, ושם בכו עם ישראל. וע"כ פתחו בזה, בעל נהרות בבל, וגמרו, זכור ה' לבני אדום וגו'.

פסקה כא

כדין אתער קב"ה וכו': אז נתעורר הקב"ה במדרגותיו, ומכה ברקיעים, ומזדעזעים י"ב אלפים עולמות, ושואג ובוכה. שכתוב, ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו. וזוכר את ישראל, שהם בגלות, ומוריד ב' דמעות לים הגדול. ואז נתעורר שלהבת אחת שבצד צפון. ורוח אחד שבצד צפון מזדווג עם שלהבת ההוא, והשלהבת הולכת ומשוטטת בעולם, ובשעה ההיא נחלק הלילה, והשלהבת הולכת ומכה בכנפי התרנגול, והוא קורא. ואז נכנס הקב"ה בגן עדן.

פירוש. כבר נתבאר שג' משמורות של הלילה ה"ס ג' קוין של המלכות. וממשמורה הב' שהוא קו שמאל נמשך דינים עד שבא קו האמצעי ומיחד השמאל עם קו הימין, שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין, ואז מאירה בשלמות. גם נודע שאין קו השמאל נכנע להתיחד עם הימין, עד שקו האמצעי מעלה המסך דחירק, מתחילה מבחינת מלכות דמדת הדין, הנקראת מנעולא, ואח"כ ממלכות הנמתקת בבינה הנקראת מפתחא. (כנ"ל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש).

וז"ש, כדין, מחמת הדינים דקו שמאל, אתער קב"ה, שהוא קו האמצעי, בדרגוי, ובטש ברקיעין, דהיינו שמזדווג במסך דחירק, ואזדעזעו י"ב אלף עלמין, היינו העולמות הנמשכים מהארת החכמה שבשמאל, נזדעזעים מחמת המסך שממעט אותם לו"ק. והם במספר י"ב, כי כל קו וקו כלול מכל י"ב בחינות המלכות, וגעי ובכי, כי מחמת המסך הממעט לו"ק שהוא קטנות, נבחן שגעי ובכה, כי הקטנות מכונה בכיה, בסוד אותיות השניות לשם אהיה, שהם השם בוכו, ואדכר לון לישראל, שסובלים גלות מחמת הדינים דקו שמאל. ואחית תרין דמעין, היינו ב' בחינות המלכיות, מפתחא ומנעולא הכלולות במסך דחירק. ומשום שהחכמה מכונה עינים, נבחן מיעוט החכמה לדמעות. לגו ימא רבא, היינו למלכות המכונה ים הגדול.

אמנם כדי להמשיך מוחין דו"ק דחכמה, צריכים לגנוז הדינים דמנעולא והזווג דקו האמצעי צריך להיות רק על מסך דמפתחא, כמ"ש שם (לך י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש) וז"ש, וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, הדינים שבמסך דחירק נקראים שלהבת, אמנם מדייק דבסטר צפון, שהוא קו השמאל, שלא יוכל להתעורר שם רק המסך דמפתחא, דהיינו המסך מבחינת מלכות שעלתה לבינה, שמחמת חזרת מלכות ההיא למקומה יצא קו השמאל, ועתה ע"י קו האמצעי חזרה ונתעוררה שם עלית המלכות לבינה, שה"ס מסך דמפתחא. ובטש רוחא חד דבסטר צפון, היינו קו האמצעי הנכלל בצפון, הנקרא רוחא, נזדווג בההוא שלהוביתא, דהיינו שמזדווג עם המסך דמפתחא ההוא, ואז חזר ונמשך עליו מוחין דו"ק דחכמה. ואזלא ושאטא בעלמא, היינו שהמסך דמפתחא, המכונה שלהבת דבסטר צפון, מתפשט בעולם, ובחינת מנעולא נגנזה ונעלמה. וההיא שעתא אתפלג ליליא, שאז מתחיל שליטת הת"ת שהוא קו האמצעי, והלילה נחלק, כי חצי הראשון הוא בחינת ב' קוין חסד וגבורה, וחצי לילה השני הוא ת"ת ומלכות. (כנ"ל אות ט"ו) ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא, ששלהבת הזה, שהיא מסך דמפתחא מכה בכנפי התרנגול, שה"ס מלאך גבריאל, שנקרא תרנגול. והוא קורא, היינו הכרוז המובא לעיל (פרשת לך אות ו' ע"ש בהסולם) שהוא לעורר בני אדם משנתם. כי מחמת הדינים דשמאל נמשך שינה לבני אדם, שה"ס הסתלקות המוחין. וע"י השלהבת שמעורר קו האמצעי בקו השמאל, מתיחד השמאל עם הימין והמוחין דו"ק דחכמה, שהם רחמים, מתעוררים, ונפסק השינה מן הצדיקים. ועל זה רומז התרנגול, למטה, שבחצות לילה מגיע השלהבת, דהיינו ההתעוררות, להכות עם ב' כנפיו זו בזו שזה יורה על היחוד דימין ושמאל, והוא קורא, שזה יורה על הכרוז שלמעלה, המפסיק השינה מן הצדיקים. (כמ"ש לך אות ו') שגם התרנגול שלמטה בקריאה שלו, מעיר קצת אנשים משנתם. וז"ש כדין קב"ה עאל בגנתא דעדן, קב"ה, היינו קו האמצעי, בגן עדן, הוא המלכות. כי אז מתחיל שליטת התפארת שהוא קו האמצעי.

פסקה כב

וקב"ה לית ליה וכו': והקב"ה אין לו נחת עד שנכנס לגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים. והסימן ליחוד הזה, הוא מה שאמרה אסתר שהיא המלכות למלך, שהוא ז"א, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד ולהרג ולאבד וגו', שה"ס שליטת הדינים של קו השמאל, ויאמר המלך מי הוא זה וגו' ואמרה, המן הרע הזה, דהיינו הקליפה הנמשכת מקו שמאל. ואז נעשה הזווג על מסך דחירק דמפתחא ואז נאמר, והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן. קם היינו המשכת מוחין, כמ"ש, ותקם בעוד לילה. במשתה היין היינו מוחין דו"ק דחכמה, בחמתו, היינו בהתפעלות מרוב הדינים שנמשכים מקו שמאל, אל גנת הביתן, היינו גן העדן.

פסקה כג

בשעתא דקב"ה עאל וכו': בשעה שהקב"ה נכנס בגן העדן, אז, כל עצי הגן, וכל אלו נשמות הצדיקים, פותחים ואומרים, שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה מלך הכבוד וגו'. שאו שערים ראשיכם וגו', ובשעה שנשמות של הצדיקים שהם בארץ חוזרות לגופיהם, אז מחזקים אותן כל אלו המלאכים, ואומרים, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' ולמדנו שפסוק הזה אומרים מחנה השלישי, בארבעה שעות האחרונים, שהם בחינת קו האמצעי.

פסקה כד

וקאמרי שירתא עד וכו': ומחנה השלישי אומרים שירה עד שאור הבוקר עולה, שאז, משבחים לרבונם, כל אלו כוכבים ומזלות, וכל אלו מלאכים העליונים השולטים ביום, דהיינו הנמשכים מז"א, כולם משבחים לרבונם ואומרים שירה. ז"ש ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים. דהיינו כל המלאכים. כי בלילה אומרים שירה רק חלק מן המלאכים, דהיינו אותם הנמשכים ממלכות. אבל ביום אומרים הכל שירה, גם המלאכים הנמשכים מז"א.

פסקה כה

בשעתא דשמשא נפיק וכו': בשעה שהשמש יוצא, ביום, אומרים ישראל שירה למטה, והשמש למעלה. שכתוב, ייראוך עם שמש. בשעה שהשמש נוסע בגלגליו, פותח קול נעים, ואומר שירה. ומהו השירה שאומר. הוא, הודו לה' קראו בשמו וגו'. שירו לו זמרו לו וגו'. וישראל משבחים אל הקב"ה ביום. ז"ש ייראוך עם שמש. ואע"פ שהעמדנו מקרא הזה, אמר ר' אלעזר, אם לא היו בני העולם אטומי הלב וסתומי עינים, לא היו יכולים לעמוד מקול הנעימות של גלגל השמש, כשנוסע ומשבח לפני הקב"ה. וז"ש ייראוך עם שמש.

פסקה כו

אדהכי דאתעסקו וכו': בתוך כך שעסקו בתורה, האיר היום. קמו והלכו לפני ר"ש. כיון שראה אותם, אמר ר"ש, אלעזר בני, אתה והחברים הסתירו עצמכם אלו ג' ימים, שלא תצאו לחוץ, משום שהמלאך המות נמצא בעיר, ויש לו רשות לחבל, וכיון שניתנה רשות למשחית, יכול להשחית כל מי שנראה לפניו.

פסקה כז

ותו דבר נש וכו': ועוד, כי האדם הנראה לפניו, המלאך המות עולה ומשטין עליו ומזכיר עונותיו, ומבקש דין מלפני הקב"ה, ואינו סר משם, עד שאותו האדם נידון, וניתנה לו רשות, והורגו.

פסקה כח

אר"ש האלקים וכו': א"ר שמעון, האלקים, דהיינו שנשבע באלקים, שרוב בני העולם, אינם מתים לפני זמנם, חוץ מאלו שאינם יודעים לשמור את עצמם. כי בשעה שמוציאים המת מביתו לבית הקברות, נמצא מלאך המות בין הנשים. למה נמצא בין הנשים. הוא משום שכך הוא דרכו משום שפיתה את חוה, ובשבילה גרם המות לכל העולם, שע"כ הוא ממית האדם. והגברים נמצאים עם המת. והמלאך המות נכנס בין הנשים, בהדרך עד בית הקברות.

פסקה כט

ואית ליה רשו וכו': ויש לו רשות אז, להמית בני אדם, והוא מסתכל בפניהם של הנראים לפניו בדרך לבית הקברות, משעה שמוציאים המת מביתו לבית הקברות, עד שחוזרים לביתם. ומשום זה, גורם מות לכמה אנשים בעולם מטרם שמגיע זמנם. וע"ז כתוב, ויש נספה בלא משפט. משום שעולה ומסטין ומזכיר עונותיו של האדם לפני הקב"ה, והוא נידון על אלו העונות, ונסתלק מטרם שמגיע זמנו.

פסקה ל

מאי תקנתיה וכו': שואל, מהו התקון שלו להשמר מפני מלאך המות, ואומר, בשעה שנושאים המת לבית הקברות, יחזיר אדם את פניו ויעזוב הנשים שיהיו אחר כתפיו. ואם הנשים מקדימים, ילך לאחוריהן, באפן שלא יתראה עמהן פנים בפנים. ואחר שחוזרים מבית הקברות, לא יחזור באותו הדרך שהנשים עומדות, ולא יסתכל בהן כלל, אלא יטה עצמו בדרך אחר. ומשום שבני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים על זה, רוב העולם נידונים בדין ומסתלקים מטרם שבא זמנם.

פסקה לא

א"ר אלעזר וכו': אר"א, אם כן טוב לאדם שלא ילווה המת. א"ל לא. כי האדם השומר את עצמו כאפן הזה, הוא ראוי לאריכת ימים, וכ"ש לעולם הבא.

פסקה לב

ת"ח לאו למגנא וכו': בוא וראה לא בחנם התקינו הראשונים לתקוע בשופר להוצאת המת מביתו לבית הקברות. אם תאמר, שהוא בשביל המת לכבודו בלבד. לא. אלא שהוא כדי להגן על האנשים החיים, שלא ישלוט עליהם מלאך המות להשטין למעלה, וישמרו ממנו.

פסקה לג

פתח ואמר וכי וכו': פתח ואמר, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'. והסתכלתי, על הצר, זהו מלאך המות. הצורר אתכם תמיד וממית בני אדם, ומבקש להמית את הכל. מהו התקון שלו. והרעותם. אם בראש השנה, שהוא יום הדין למעלה, יורד מלאך המות למטה, כדי להסתכל במעשה בני אדם, ולעלות למעלה להסטין עליהם. וישראל, שיודעים שמלאך המות יורד למטה, ועולה למעלה להיות מקטרג עליהם, הם מקדימים לתקוע בשופר ליבב עליו, שלא יוכל להם, ולהגין עליהם.

פסקה לד

וכל שכן בשעתא וכו': וכל שכן בשעה שעושה דין והורג בני אדם, ונמצא למטה. וכל שכן בשעה שהולכים לבית הקברות וחוזרים מבית הקברות, כי בשעה שנשים נושאות רגליהם עם המת, הוא יורד ונמצא לפניהם. שכתוב, רגליה יורדות מות. יורדות, למי. היינו לאותו מקום שנקרא מות, שמלאך המות בא לפניהם, בשעת נשיאת רגליהם ללוות המת, כי על כן, גרמה חוה המות לכל העולם, הרחמן יצילנו.

פסקה לה

ת"ח כתיב, כן וכו': בוא וראה, כתוב, כל דרך אשה מנאפת וגו'. והעמדנוהו. אבל, כן דרך אשה מנאפת, זהו מלאך המות, וכך הוא, וכן נקרא. אכלה ומחתה פיה, ששורף העולם בלהבות שלו, וממית אנשים מטרם שמגיע זמנם, ואמרה לא פעלתי און, כי דין בקש עליהם ונתפשו בעונם, ובדין אמת מתו.

פסקה לו

בשעתא דעבדו ישראל וכו': בשעה שעשו ישראל את העגל, ומתו כל אלו ההמונים, היה מלאך המות נמצא בין הנשים בתוך מחנה ישראל. כיון שראה משה שמלאך המות נמצא בין הנשים, ומחנה ישראל ביניהן, מיד, הקהיל את כל האנשים בפני עצמם. ז"ש, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. אלו הם הגברים שהקהילם והפריד אותם בלבדם.

פסקה לז

ומלאך המות לא וכו': ומה"מ, לא היה נפרד מן הנשים עד שהוקם בית המקדש, שכתוב, ויקם משה את המשכן. ואפילו בשעה שהנשים היו מביאים נדבה למשכן, לא עבר מהם. עד שראה משה, ונתן עצה אל האנשים, שלא יבואו עמהם בחבור אחד, ולא יתראו פנים בפנים, אלא שילכו לאחורי כתפיהן. ז"ש ויבאו האנשים על הנשים. ויביאו לא כתוב, אלא ויבאו, ללמד, שהאנשים לא היו הולכים עמהן, בדרך אחד, אלא אחר כתפיהן. משום שמלאך המות לא נפרד מהן עד שהוקם המשכן.

פסקה לח

ת"ח לא אשתכח וכו': בוא וראה, אין מלאך המות נמצא בין הנשים, שהן פחות משבע נשים, ולא פחות מעשר. ומפרש, בדרך בגלוי, הוא נמצא בשבע נשים, ומבקש דין. ואם יש עשר נשים הוא מסטין להמית. ומשום שנמצא ביניהן בדרך בגלוי. כתוב, ויבאו האנשים על הנשים. דהיינו לאחורי כתפיהן כנ"ל. וכל החברים נשמרו כל אותו היום ועסקו בתורה.

פסקה לט

פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה. מקרא זה העמדנו. אבל בוא וראה, וכי לא יכול הקב"ה לשמור את נח במקום אחד בעולם, שיהיה מבול בכל העולם, ולא יהיה באותו המקום. כמ"ש בגדעון, ויהי חורב אל הגזה לבדה. או לשמור אותו בארץ ישראל, שכתוב בה, לא גשמה ביום זעם, שלא ירדו עליה מי המבול.

פסקה מ

אלא כיון דמחבלא וכו': ומשיב, אלא כיון שהמשחית ירד לעולם, מי שלא סגר את עצמו, ונמצא לפניו בגלוי, מתחייב בנפשו, כי המית את עצמו. מאין לנו, מלוט, שכתוב, המלט על נפשך אל תביט אחריך. מהו הטעם, אל תביט אחריך, משום שהמשחית הלך אחורי כתפיו, ואם החזיר ראשו והסתכל בו פנים בפנים, היה יכול להזיקו.

פסקה מא

וע"ד כתיב ויסגור וכו': וע"כ כתוב בנח, ויסגור ה' בעדו, שלא יתראה לפני המשחית, ולא ישלוט עליו מלאך המות. ובעוד שהחברים היו נסתרים בבית, מתו י"ג אנשים בעיר. אמר ר"ש ברוך הרחמן, שהמלאך המות לא הסתכל בצורתכם.

פסקה מב

ויקהל משה וגו': חזר שנית על מעשה המשכן, כמקודם בפרשת תרומה. אמר ר' חייא הכל הוא כמו שלמדנו (לעיל אות ח') שמעשה המשכן לא נעשה אלא מישראל לבדם, ולא מערב רב. משום שהערב רב המשיכו בחזרה את המלאך המות לרדת לעולם. כיון שהסתכל משה בזה, השליך הערב רב לחוץ והקהיל את ישראל בלבדם. זהו שכתוב, ויקהל משה. משא"כ בפרשת תרומה, נאמר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' שגם הערב רב היו בכלל. (כנ"ל אות ח'). וע"כ היה צריך לומר מעשה המשכן פעם שנית.

פסקה מג

רבי שמעון פתח וכו': ר"ש פתח מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע. מקרא זה העמדנו, וכמה פרושים יש בו. והכל נא' בהקב"ה, שהוא הכל. ולמדנו, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, זהו הקב"ה, מה שמו, הויה. ומה שם בנו, ישראל. שכתוב, בני בכרי ישראל. וכבר העמדנו. מי עלה שמים, הרי העמדנו, שזה משה, שכתוב, ואל משה אמר עלה אל ה'.

פסקה מד

ד"א מי עלה שמים: זהו אליהו. שכתוב בו, ויעל אליהו בסערה השמים. שואל, וכי איך היה יכול אליהו לעלות השמים, והרי השמים כולם אינם יכולים לסבול, אפילו כגודל גרעין חרדל, מגוף של עולם הזה, ואתה אומר, ויעל אליהו בסערה השמים.

פסקה מה

אלא כמה דאת וכו': ומשיב, אלא כמו שאתה אומר, וירד ה' על הר סיני. וכתוב, ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. וכי הקדוש ברוך הוא שהיה בהר סיני וכתוב, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, איך היה יכול משה לעלות אליו. אלא במשה כתוב, ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, שנכנס בענן כמי שמתלבש בלבוש. וכאן, בהכתוב, ואל משה אמר עלה אל ה', גם כן נתלבש בענן ונכנס בתוכו. ובענן קרב אל האש, ויכול לקרב. אף כך אליהו, שכתוב ויעל אליהו בסערה השמים, הוא, שנכנס בסערה ההוא, ונתלבש בסערה ההוא, ועלה למעלה.

פסקה מו

ורזא אשכחנא בספרא וכו': ומצאתי סוד בספרו של אדם הראשון. שאמר באלו תולדות שיבואו לעולם. שיהיה רוח אחד שירד לעולם בארץ, ויתלבש בגוף, ושמו אליהו. ובגוף ההוא יסתלק מן העולם, ויתפשט מגופו וישאר בסערה. וגוף אחר של אור יזדמן לו, להיות בו בין המלאכים. וכאשר ירד לעולם הזה, יתלבש בגוף ההוא שנשאר בעולם ההוא, דהיינו בסערה, ובגוף ההוא יראה למטה, ובגוף האחר של אור, יראה למעלה. וזה הוא סוד של מי עלה שמים וירד, שלא היה אדם שרוח שלו יעלה לשמים אחר הסתלקות הגוף וירד אח"כ למטה, כמו אליהו, שהוא עלה למעלה וירד למטה.

פסקה מז

ד"א, מי עלה שמים: זה אליהו. וירד, זהו יונה. שהורידו הדג לתוך התהומות למעמקי הים. יונה בא מכחו של אליהו, שהיה לו נפש אליהו, לפיכך, אליהו עלה, ויונה ירד, זה שאל נפשו למות וזה שאל נפשו למות. ומשום זה נקרא בן אמתי, שכתוב, ודבר ה' בפיך אמת.

פסקה מח

מי צרר מים: זה אליהו, שקשר קשר המים בעולם, ולא ירד טל ומטר השמים. בשמלה זה אליהו, שהיה מביא אדרתו לעשות נסים. שבקע בה הוא ואלישע, את הירדן. (מלכים ב' ב') מי אסף רוח בחפניו, זה אליהו, שהחזיר רוחו של אדם לתוך גופו אחר שמת. (מלכים א' י"ז).

פסקה מט

מי הקים כל אפסי ארץ: זה אליהו שאחר שצרר המים, ונשבע על המטר, הנה אח"כ חזר בתפלה, והקים כל העולם, שירד מטר, וניתן מזון לכל. מה שמו, זה אליהו. ומה שם בנו, זה אליהו, ומפרש מה שמו, כשעלה למעלה, הוא אליהו. ומה שם בנו, היינו כשירד למטה, ונעשה שליח לעשות נסים, שמו אליהו.

פסקה נ

דבר אחר, מ"י עלה שמים: זהו הקב"ה, כמו שלמדנו, וסוד הדבר הוא מ"ש מ"י, וכבר העמדנו. שהוא שם הבינה. והפירוש הוא, ששמים שהוא ז"א מעלה את הבינה שנקראת מ"י, שכאן יש הסוד של המרכבה העליונה, שהם ד' רוחות העולם, דהיינו ד' ספירות חגת"מ שמחזה ולמעלה דז"א, שהם מרכבה לבינה הנקראת מ"י שהם יסודות הראשונים לכל, וכולם תלוים במקום שנקרא מ"י, דהיינו שהם מרכבה לה. כמו שלמדנו.

פסקה נא

ת"ח כד קיימא וכו': בוא וראה, כשנמצאת שעת רצון לפני הקב"ה, ליחד מרכבה עליונה במרכבה תחתונה, שתהיינה כולן אחת, אז יוצא קול ממקום קדוש העליון, הנקרא שמים, דהיינו ז"א, ומקהיל כל אלו הקדושים שלמטה שהם הצדיקים שבעולם הזה, וכל השרים הקדושים, שהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. וכל מחנות העליונים, שהם המלאכים. שיהיו כולם מוכנים יחד. ז"ש, ויקהל משה, זהו סוד השמים, דהיינו ז"א. את כל עדת בני ישראל, אלו הם י"ב מחנות עליונים הקדושים. שהם המרכבה התחתונה, שהמלכות רוכבת עליהם, והם מעלים, את המלכות לזווג עם ז"א.

וסוד אלו ב' מרכבות, המקבלות זו מזו, נתבאר באורך לעיל (בראשית א' דף פ"ה ד"ה ביאור) וסוד מרכבה העליונה, הוא חגת"ם שלמעלה מחזה דז"א, שהם ד' רגלי הכסא של הבינה. והם י"ב, כי כל אחד מחגת"ם כלול מחג"ת. ועד"ז מרכבה תחתונה היא ד' ספירות נהי"מ של הנוקבא (כמ"ש בראשית א' דף צ' ד"ה כורסיא.) שהם נק' ד' חיות או ד' מלאכים מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. או ד' מחנות מלאכים. וגם הם סוד י"ב, כי כל אחד מד' ספירות נהי"מ כלולה מנה"י. כמו שנתבאר בחגת"ם. ועד"ז ד' המלאכים, וד' המחנות, וה"ס תריסר משריין עלאין קדישין, שאומר כאן. כי ד' מחנות מלאכים כלול כל מחנה מג' מחנות, והם הנושאות את הכסא, שהוא המלכות, לזווג עם ז"א (כמ"ש לעיל ב"א דף צ' ד"ה כורסיא).

פסקה נב

ויאמר אליהם: ומה אמר, היינו זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה, שפירושו, התתקנו כלכם להעלות עליכם, ולשאת עליכם, את כבוד הכסא הקדוש, שהוא המלכות, להעלות למעלה, לז"א.

פסקה נג

אפרישו מנייכו אינון וכו': הפרישו מכם אלו היקרים, אלו שרים העליונים, שהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, להעלות תרומה הזו, שהיא סוד הכסא הקדוש, דהיינו מלכות, להתחבר בהאבות, שהם חג"ת דז"א. והמטרוניתא שהיא המלכות, אינה ראויה לבא לבעלה, אלא באלו בתולות עלמות הבאות עמה ומנהיגות אותה עד שמגעת לבעלה, ז"א. כמו שאתה אומר, בתולות אחריה רעותיה וגו', וכל כך למה, הוא להביאה להתחבר בבעלה, ז"א.

פירוש. סוד הבתולות, הן המדרגות הנמשכות מבחינות אחורים דמלכות, והם ז' היכלות דבריאה, שה"ס ז' הנערות הראויות לתת לה מבית המלך. וה"ס בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. כי להיות המלכות בשעת גדלותה רק בכלים דחסדים, לפיכך היא צריכה לז' הנערות שישלימו את הכלים דאחורים שלה, כי הארת החכמה אינה מתלבשת רק בכלים דאחורים. (כנ"ל בהקסה"ז דף ז' ד"ה ובגין ע"ש). וז"ש, דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה אלא באינון בתולתן עולמתהא, שהם משלימים הכלים דאחורים שלה.

פסקה נד

כל נדיב לבו: אלו הם ארבע מחנות מלאכים העליונים, הנמשכים מן נהי"מ דמלכות, שבכללם כלולים כל אלו שאר המחנות, דהיינו י"ב המחנות. כי כל אחד מן הארבע כלול מג', הם י"ב כנ"ל. ואלו הם היוצאים מן האבות העליונים, חג"ת, הנקראים נדיבים. כמו שהעמידוהו, שכתוב, בבאר, כרוה נדיבי עם, שהם האבות. כי החג"ת בנו את הבאר, שהיא המלכות, ותקנו אותה. ונמצא שנהי"מ דמלכות הם יוצאים מחג"ת דז"א. וע"כ יש בהם סוד י"ב, כמו בחג"ת דז"א.

פסקה נה

יביאה יביאוה וכו': שואל, יביאה כתוב, ולא כתוב, יביאוה. ואומר, אלא יביאה שהוא לשון יחיד, יורה ליחד הכל כאחד, דהיינו זו"ן וכן יביא לא כתוב, אלא יביאה, שיורה על המלכות הנקראת תרומה, שיעלה אותה אל בעלה ביקר כמו שצריך. את תרומת ה', את, בא לרבות כל אלו מחנות מלאכים האחרים, להתחבר הכל יחד, והם י"ב מחנות בכלל אחד, שהם, זהב וכסף ונחשת וגו', שהם י"ב מינים, אלו הם י"ב מחנות העליונים, שכלולים כולם יחד בכלל הארבע, הנקראות חיות הקודש. כי כל חיה כלולה מן ג', והם י"ב. כמ"ש אצל חג"ת, כנ"ל בדבור הסמוך.

פסקה נו

וכלהו אלין סלקין וכו': וכל אלו עולים אל הכסא הקדוש, שהוא המלכות, להעלותה למעלה להתחבר בבעלה, ז"א, כדי שיהיה הכל אחד. כדי שימצא עמה ביקר העליון. אז יושב מלך העליון על כסא הקדוש, ונתחברה אשה בבעלה, מלכות בז"א, להיות הכל אחד. ואז הוא שמחת הכל.

פסקה נז

ת"ח הכא שארי וכו': בוא וראה, כאן מתחיל למנות זהב בתחילה ואח"כ כסף, משום שחשבון ההוא, הוא ממטה למעלה, שנמצא גבורה שהוא זהב קודמת לכסף שהוא חסד. אבל כשבא לחשוב מחשבון המרכבה שלמעלה, מתחיל למנות מימין בתחילה, שהוא כסף, ואח"כ משמאל, שהוא זהב. מאין לנו כי כתוב, לי הכסף ולי הזהב, כסף תחילה ואח"כ זהב. משום שהמדובר הוא למעלה. ובמרכבה שלמטה, שהוא המלכות, מתחיל משמאל ואח"כ מימין, שכתוב, זהב וכסף ונחשת. זהב תחילה ואח"כ כסף.

פסקה נח

וכל אינון רתיכין וכו': וכל אלו המרכבות נקראות, נדיב לב. כל מה שנאמר, כל נדיב לב, הוא לכלול כל שאר המרכבות שהם י"ב. מהו לב. היינו סוד הכתוב, וטוב לב משתה תמיד, שזהו הלב של הכל, וזהו כסא הקדוש. שהוא המלכות. וע"כ נקראים, לב. כל נדיב לב. הוא כמו שהעמדנו, שארבע מחנות הם כלל כולם, שכל אחת כוללת ג' והם י"ב, וכולם נקראים בסוד אחד, נדיב לב. תרומת ה', זהו כסא הקדוש. ומשום שהרימו אותו למעלה והעלוה למעלה, לז"א, הוא נקרא תרומת ה'.

פסקה נט

ועל דא כד חמא יחזקאל וכו': ועל כן כשראה יחזקאל סוד החיות, שהיו מעלות את המלכות לזווג, לא ראה מה שמעלות דהיינו המלכות הרוכבת עליהן, משום שהיא עלתה למלך העליון, ז"א, בהעלם ובסתר ביקר העליון.

פסקה ס

וכל חכם לב בכם: אלו הם ששים מקורות, דהיינו חג"ת נה"י דז"א שכל אחד כולל עשרה, המשקים את העולם, שהוא מלכות. ומהם היא נשקה. יבאו, למה כתוב יבואו. ומשיב, אלא שיבואו לקבל מן אוצר החיים, שהוא בינה. אח"כ יעשו מה שהקב"ה שהיא בינה מצוה אותם להנות העולם.

פסקה סא

קחו מאתכם תרומה לה': ר' יהודה פתח, הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. בוא וראה, אשרי חלקו של אדם כשעני יבא אליו. כי עני ההוא, הוא מתנה שהקב"ה שלח לו, מי שמקבל מתנה ההיא בקבלת הפנים, אשרי חלקו.

פסקה סב

תא חזי מאן וכו': בוא וראה. מי שמרחם על העני ומשיב לו נפשו. הקב"ה מעלה עליו, כאלו הוא ברא את נפשו. וע"כ אברהם, שהיה מרחם על כל בני העולם, העלה עליו הקב"ה, כאלו הוא ברא אותם. שכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן.

פסקה סג

ואע"ג דהא אוקימנא וכו': ואע"פ שהעמדנו הכתוב, הלא פרוס, שמהו פרוס, הוא לפרוש לו מפה בלחם ומזון לאכול, הנה פירוש אחר, הלא פרוס הוא כמש"א, פריס פריסת וגו', שצריכים לחתוך חתיכות לחם לפניו, כדי שלא יתבייש. ויחתוך לפניו בעין טובה. לחמך, לחם לא כתוב. אלא לחמך, יורה, שהלחם יהיה שלך, מכספך, ולא מגזילה, ולא מעשק ולא מגנבה. כי אם כן, אינו זכות, אלא אוי לו, שבא להזכיר עונו. כעין זה קחו מאתכם תרומה, הוא להרים ולתת ממה שלכם, ולא מעשק, ולא מגזל, ולא מגנבה. וכבר העמדנו.

פסקה סד

רבי חייא ורבי יצחק וכו': ר"ח ור"י ור' יוסי היו הולכים בדרך, בעוד שהיו הולכים פגש בהם ר' אבא. אמר ר' חייא, ודאי השכינה עמנו. כשהגיע אצלם, אמר ר' אבא, כתוב, מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל, ואבחר בדוד וגו', לבנות בית להיות שמי שם. מקרא זה, אין ראשו סופו ואין סופו ראשו, שכתוב, לא בחרתי בעיר, ואבחר בדוד, מה זה עם זה, היה צריך לומר, ואבחר בירושלים.

פסקה סה

אלא כד קודשא ב"ה וכו': אלא כשהקב"ה יש לו רצון לבנות עיר, מסתכל תחלה בראש ההוא, המנהיג את עם העיר, ואח"כ בונה את העיר, ומביא בה את העם. ז"ש לא בחרתי בעיר, עד שהסתכלתי בדוד, שיהיה רועה על ישראל. משום שהעיר וכל בני העיר, כולם תלוים ברועה המנהיג העיר, אם הרועה הוא טוב, טוב לו, טוב לעיר, טוב לעם. ואם הרועה הוא רע, אוי לו, אוי לעיר, אוי לעם, ועתה הסתכל הקב"ה בעולם ועלה ברצונו לבנותו, והקים תהילה את דוד. ז"ש ואבחר בדוד עבדי.

פסקה סו

מלתא חדתא שמענא וכו': דבר חדש שמעתי. פתח ואמר, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו. שואל, וכי אל יעקב, ולא אל אברהם, ולא אל יצחק אלא אל יעקב. ומשיב, משום שיעקב לא בטח באביו ולא באמו, כשברח מפני אחיו, והלך יחיד בלי כסף, כמש"א, כי במקלי עברתי את הירדן הזה. והוא בטח בהקב"ה, שכתוב, אם יהיה אלקים עמדי ושמרני וגו' והכל בקש מן הקב"ה ונתן לו.

פסקה סז

שברו על ה' אלקיו: שואל, אומר שברו ולא אמר תקותו, ולא בטחונו, אלא שברו. ומשיב, אל תקרי שברו, עם ש' שמאלית אלא שברו, עם שין ימנית. כי נעים להם לצדיקים לשבר את עצמם, ולהשבר שבר על שבר, והכל על ה' אלקיו. כמש"א, כי עליך הורגנו כל היום. כי עליך נשאתי חרפה.

פסקה סח

כגוונא דיעקב דכתיב וכו': כעין יעקב, שכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים. כי ראה השבר של הגלות שהיה לו במצרים, ושם בטחונו בהקב"ה. ובני יעקב סבלו השבר של הגלות, ולא נשתנו מסוד אמונת אבותיהם. והשם של הקב"ה היה רגיל בפיהם.

פסקה סט

וע"ד כתיב במשה וכו': וע"כ כתוב במשה, ואמרו ל י מ ה שמ ו מ ה, שסופי תיבות הוא י"ה ו"ה, שהיה רגיל בפיהם. משום שהיו יודעים אותו, ולא שכחו אותו לעולם, וסבלו שבר הגלות בשביל הקב"ה. ומשום כך, זכו לגאולות ולנסים ולאותות רבים.

פסקה ע

ואתון קדישין עליונין וכו': ואתם קדושים העליונים, שאתם סובלים שבר הגוף ממקום למקום על הקב"ה, על אחת כמה וכמה, שאתם ראוים שיעשה לכם נסים וגאולות, ותזכו לחיי עולם הבא. הלכו כולם יחד.

פסקה עא

פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה וגו': פתח ואמר, בוא וראה, בשעה שאדם משים רצונו לעבודת רבונו, רצון הזה עולה תחלה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף, ואח"כ עולה רצון טוב ההוא על כל אברי הגוף, והרצון של כל אברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד, והם מושכים עליהם זהר השכינה לשכון עמהם. ואדם ההוא, הוא חלקו של הקב"ה. ז"ש קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוא ההמשכה לקבל עליכם תרומה ההיא, שהיא השכינה, שיהיה האדם חלק לה'.

פסקה עב

ואי תימא דלאו וכו': ואם תאמר, שאין הדבר עומד ברשותו של האדם. בוא וראה מה כתוב. כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. כל נדיב לבו, ודאי, כל מי שירצה לבו ימשיך אליו את השכינה. ז"ש יביאה, אע"פ שהיא בהתעלות למעלה, יביאה ממקום העליון להמשיכה לשכון עמו.

פסקה עג

וכד תיתי לאשראה וכו': וכשתבוא לשרות עמו, כמה ברכות וכמה עושר מביאה עמה, ז"ש זהב וכסף ונחשת, לא יחסר לו כל העושר שבעולם. זהו לשאר בני העולם. אבל אתם קדושים העליונים, קחו מאתכם תרומה לה'. דהיינו שיחדשו חדושי תורה להרמת השכינה. א"ר חייא, מי שהתחיל להרים הוא ירים.

פסקה עד

פתח ר' אבא וכו': פתח ר"א ואמר, ויאמר ה' לדג. שואל וכי באיזה מקום אמר לו. ומשיב, אלא בשעה שברא הקב"ה העולם במעשה בראשית, ביום החמישי ברא דגי הים, אז צוה ואמר, שיהיה עתיד דג אחד לבלוע את יונה, ויהיה במעיו ג' ימים וג' לילות, ואח"כ יקיא אותו לחוץ.

פסקה עה

ולא דא בלחודוי וכו': ולא זה בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, בכולם התנה עמהם. ביום הראשון ברא את השמים, התנה עמהם שיעלו את אליהו השמימה בסערה. וכן היה, שכתוב, ויעל אליהו בסערה השמים. ביום ההוא ברא האור, והתנה עמו שיחשיך השמש במצרים ג' ימים, שכתוב, ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים.

פסקה עו

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה