הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
כי תשא
פסקה א
וידבר ה' אל משה לאמר כי וגו': ר' אבא ור' אחא ור' יוסי היו הולכים מטבריה לצפרי. בתוך שהיו הולכים ראו את ר' אלעזר שהיה בא ור' חייא עמו. א"ר אבא ודאי נשתתף עם השכינה. המתינו להם עד שבאו אליהם, כיון שבאו אליהם, א"ר אלעזר, ודאי כתוב עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם, מקרא זה קשה (סיום הדברים הוא בפרשת פקודי אות פ"ח ולהלאה).
פסקה ב
ת"ח הא אוקמוה וכו': בוא וראה. הרי העמידו, שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו. אלא לקח מהם כפר נפשם, והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכופר ההוא והוא עלה לחשבון. ונמצא שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל. ונמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף ולא היה בהם נגף.
פסקה ג
מותנא אמאי סליק וכו': שואל למה עולה נגף בסבת מנין. ומשיב, אלא משום שהברכה אינו שורה בדבר שבמנין, וכיון שנסתלק הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק. משום זה מקבלים כפר ופדיון להעלות המנין עליו. וכבר העמידוהו ולמדנו.
פסקה ד
פקודא, ליתן מחצית השקל בשקל הקדש: שואל, מהו מחצית השקל. ומשיב, הוא כמו חצי ההין וזהו ו' שהוא ממוצע בין ב' ההין. אבן לשקול בה, הוא י', עשרים גרה השקל, הוא יו"ד. העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על י'. וכך למדנו בספר יצירה, עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר. והדל לא ימעיט, זהו צדיק, שהוא יסוד, לא ימעיט מעשר, כש"א בספר יצירה, עשר ולא תשע. ממחצית השקל שהוא י'.
ביאור הדברים. ומוכרחים תחלה להבין פנימיות המקראות שבפרשה. כי תשא את ראש, היינו כשתמשיך ג"ר לבני ישראל, כי הג"ר נקראים ראש. לפקודיהם, היינו בסוד ג' נקודות חולם שורק חירק, ונתנו איש כפר נפשו לה', היינו שינזר מלהמשיך הג"ר דחכמה שבשמאל, אלא יעלה אותם לה', ולא יהיה בהם נגף, אבל אם ימשיך הג"ר דחכמה יהיה בהם ח"ו נגף, דהיינו מכח הדינים דשמאל כנודע. בשקל הקדש, היינו המשכת החכמה, אשר מדרגה שלמה היא עשרים גרה השקל, כי במדרגה השלמה יש בה ע"ס דאור זכר המושפע ממעלה למטה, וע"ס דאור נקבה המושפע ממטה למעלה. והם עשרים ספירות, ולהיותם מבחינת השמאל הם מכונים עשרים גרה, מלשון גר הייתי בארץ נכריה. מחצית השקל, שהוא עשר ספירות דאור זכר, תרומה לה', צריך להרים אותו לה', ולא להמשיכו. אלא להמשיך המחצית של אור נקבה בלבד. שהוא ממטה למעלה.
וזה אמרו, מאן מחצית השקל. איהו כגון חצי ההין, דהיינו חצי מדה, ומפרש, ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, כי ה ו' ה"ס קו האמצעי, שנק' מתקלא, השוקל ב' האורות ימין ושמאל שה"ס ב' ההי"ן שלא יהיה השמאל גדול מימין. (כנ"ל בספרא דצניעותא אות ג') ועל כן ממעט השמאל, שלא יאיר ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה בלבד, ואז הוא שוה עם הימין המאיר ממעלה למטה, ע"ש. הרי שה ו' מחלק ועושה מחצית השקל תרומה לה'. שהוא המחצית שממעלה למטה דשמאל. כמבואר.
וזה אמרו, אבנא למשקל בה דא י', עשרים גרה השקל דא יו"ד. כי יוד במילואה, יורה על מדרגה שלמה, שאור זכר ה"ס י' ואור נקבה ה"ס ו"ד, שהן בגימטריא י' שביחד הם עשרים, בסוד עשרים גרה השקל, ואומר, שאבן ששוקלים בה התרומה לה', היא י' דהיינו אור הזכר שממעלה למטה ומקבלים לעצמם רק ה י' של אור הנקבה, שהוא מאיר ממטה למעלה. וז"ש העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו נוטה לימין לחסדים, ואינו צריך לחכמה ע"כ נקרא, עשיר. ונאמר לו שלא ירבה על י', כלומר שלא יעלה ג"כ משהו מאור הנקבה להיות תרומה לה', אלא שיעלה רק ה י' של אור הזכר ולא כלום מאור הנקבה. והכי אתמר בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא אחד עשר, ואם ז"א ירבה על מחצית השקל, דהיינו שיעלה גם מדת מה מאור הנקבה נמצא שהעלה אחד עשר ספירות, דהיינו יותר מעשר. והדל לא ימעיט, דא צדיק, כי יסוד נוטה לחכמה וצריך לה, וע"כ נקרא בערכה דל, לא ימעיט, מעשר, שלא ישאיר מדת מה מע"ס דאור הזכר, שלא יעלה לה', מחמת חשקו בחכמה במדה מרובה, כד"א, עשר ולא תשע, כי אם יפחית מדה מעשר ספירות דאור זכר שלא יעלה אותה, נמצא שלא העלה עשר בשלמות אלא תשע. וצריך להיות עשר ולא תשע.
פסקה ה
א"ל רעיא מהימנא וכו': נראה שבעל המאמר הנ"ל היה ר"ש. ואמר לו רעיא מהימנא, אתה בשמים, אהוב אתה מאדונך, וע"כ אין פלא בכל אלו דברים יקרים היוצאים מפיך, כי מי שהוא מלך או בן מלך אין פליאה שעולים מרגליות על שלחנו, מלאים סגולות, מלאים אורות. לאדם אחר ממך היה זה פלא. אמר לו ברוך אתה רעיא מהימנא, משם והלאה אמור אתה. כי עליונים ותחתונים ירדו לשמוע ממך. אמר לו השלם דבריך. אמר לו אין לי עתה לומר יותר עד זמן אחר, אמור אתה.
פסקה ו
פתח רעיא מהימנא וכו': פתח רע"מ. המצוה שלאחר זו היא לקדש את החדש. כי הלבנה הקדושה, דהיינו המלכות, היא כלה, שמתקדשת ע"פ בית דין שהוא גבורה דז"א, כי המלכות נבנית מצד שמאל שהוא גבורה, כי שם בגבורה דז"א, הם הלוים שנאמר בהם וקדשתם את הלוים. כן המלכות שהיא מגבורה דז"א, צריכה ג"כ קדושה. ואחר כך שהלבנה נראית ויהנו מאורה, דהיינו אחר שקבלה מוחין, מברך עליה, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם. ובמי היא מתקדשת ומתברכת, הוא בתפארת משום שהיא תפארת לעמוסי בטן. (ע"כ רע"מ).
פסקה ז
רבי יוסי ור' חייא וכו': ר"י ור"ח היו הולכים בדרך. בעוד שהיו הולכים החשיך הלילה, ישבו. בעוד שהיו יושבים התחיל השחר להאיר. קמו והלכו. אמר ר' חייא, ראה, שהאיר פני המזרח, עתה כל אלו בני המזרח, של הרי האור, משתחוים לאור הזה שמאיר במקום השמש, מטרם שיצא על פני הארץ, ועובדים אליו. כי אחר שיוצא השמש כמה הם שעובדים לשמש. ואלו הם העובדים לאור זה של הארת השחר, וקוראים לאור הזה, אלהים של המרגליות המאירה. והשבועה שלהם היא, באלהים של מרגליות המאירה. (עי' להלן אות ע"ט בהסולם).
פסקה ח
ואי תימא פולחנא וכו': ואם תאמר, שעבודה זו הוא בחנם. הרי מימים עתיקים ראשונים, ידעו חכמה בזמן שהשמש מאיר, מטרם שיוצא על פני הארץ, שאז ממונה ההוא שנפקד על השמש יוצא, ואותיות קדושות של שם העליון הקדוש רשומות על ראשו, ובכח אלו האותיות הוא פותח כל חלוני השמים, ומכה בהם, ועובר. וממונה ההוא נכנס תוך זהר ההוא המאיר סביב השמש, מטרם שיוצא, ונמצא שם עד שיוצא השמש ומתפשט בעולם.
פסקה ט
וההוא ממנא איהו וכו': וממונה ההוא הוא פקיד על זהב ועל מרגליות אדומות. והם עובדים לאותה הצורה אשר שם בתוך אור השמש, שהוא הממונה, ובנקודות ובסמנים שירשו מראשונים מימים קדמונים, הולכים ויודעים נקודות השמש, למצוא מקומות הזהב והמרגליות. אמר ר' יוסי עד מתי יהיו עבודות מרובות אלו בעולם. הרי שקר אין לו עמודים לסמוך עליהם להתקיים.
פסקה י
פתח אידך ואמר וכו': פתח האחר ואמר, שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. בוא וראה, אם כל בני העולם היו עובדים לשקר, היה כן, שהיו מתבטלים, אבל אור וזהר הזה המאיר מן השמש, ודאי אמת הוא. וכן הככבים שברום הרקיע, אמת הם. ואם בכסילות ובחסרון דעתם, הם אומרים וקוראים אותם אלהים, אין הקב"ה צריך משום זה לכלות מעשיו מן העולם, אבל גם לעתיד לבא, לא יכלו הככבים והאורות מן העולם, אלא מי יכלה. אלו שעובדים להם הם יכלו.
פסקה יא
וקרא דא דכי וכו': ומקרא זה כך הוא. שפת אמת תכון לעד, אלו הם ישראל, שהם שפת אמת, שאומרים ה' אלקינו ה' אחד. והכל הוא אמת וסוד האמת, ומסיימים קריאת שמע, ה' אלקיכם אמת. וזה הוא שפת אמת תכון לעד.
פסקה יב
וער ארגיעה: שואל, ועד רגע היה צריך לומר, מהו ארגיעה. ומשיב, אלא עד כמה יהיה להם קיום בעולם, עד לעתיד לבא, ואז יהיה לי מנוחה מעבודה קשה שלהם, כי ארגיעה פירושו יהיה לי מנוחה. ובזמן שארגיעה, יכלה לשון שקר, היינו אלו שקוראים אלהים למי שאינו אלהים, אבל ישראל שהם שפת אמת, כתוב בהם, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
פסקה יג
ארכרנא חדא זמנא וכו': אני זוכר, פעם אחת, שהייתי הולך עם ר"א, פגע בו הגמון. אמר לו לר' אלעזר, יודע אתה מתורת היהודים. אמר לו אני יודע. אמר לו אין אתם אומרים שהאמונה שלכם אמת ותורתכם אמת. ואנו אמונתנו שקר ותורתינו שקר. והרי כתוב, שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. אנו מימי עולם, עומדים במלכות ולא סרה ממנו לעולם, דור אחר דור, הרי, תכון לעד ודאי. ואתם זמן מועט היה לכם מלכות ומיד סרה מכם. והמקרא נתקיים בכם, שכתוב ועד ארגיעה לשון שקר.
פסקה יד
א"ל חמינא בך וכו': אמר לו ראיתי בך שאתה חכם בתורה, תפח רוחו של איש ההוא, אלו אמר הכ' שפת אמת כוננת לעד היה כמו שאמרת, אבל לא כתוב אלא תכון לעד שפירושו, עתידה שפת אמת שתכון, מה שאין כן עתה, שעתה שפת שקר עומדת, ושפת אמת שוכבת עפר. ובזמן ההוא שהאמת יקום על עמדו ותצמח מן הארץ, אז, שפת אמת תכון לעד וגו'.
פסקה טו
א"ל ההוא הגמון וכו': אמר לו הגמון ההוא אתה צודק. ואשרי עם התורה, שירשו האמת. לאחר ימים, שמענו שנתגייר. הלכו, הגיעו לשדה אחד, והתפללו תפלתם. אחר שהתפללו תפלתם, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר עם השכינה ונלך ונעסוק בתורה.
פסקה טז
פתח ר' יוסי וכו': פר"י, ואמר, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'. עתיד הקב"ה לעשות לישראל כל הטוב הזה שאמר על ידי נביאי האמת, וישראל סבלו עליהם הרבה רע בגלות. ולולא כל הטוב הזה שמחכים ורואים כתוב בתורה, לא היו יכולים לעמוד ולסבול הגלות.
פסקה יז
אבל אזלין לבי וכו': אבל הולכים לבתי מדרשות פותחים ספרים ורואים כל הטוב הזה המקווה, ורואים כתוב בתורה שהקב"ה הבטיח להם, והם מתנחמים בגלות. ושאר העמים מחרפים ומגדפים אותם, ואמרו איה הוא אלקיכם, איה הוא הטוב שאתם אומרים שעתיד להיות לכם, וכי כל עמי העולם יבושו מכם.
פסקה יח
הה"ד שמעו דבר וגו': ז"ש שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם וגו'. מהו החרדים אל דברו. אלו הם שסבלו הרבה רעות, כמה שמועות רעות אלו על אלו ואלו אחר אלו שמעו וחרדו עליהם. כמש"א כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו'. אלו חרדים תמיד על דברו כשיש דין.
פסקה יט
אמרו אחיכם שונאיכם: אלו הם אחיכם בני עשו. מנדיכם, כמ"ש, סורו טמא קראו למו. שאין עם, שיבזו בפניהם של ישראל וירקקו בפניהם, כבני אדום. ואומרים על ישראל שכולם טמאים כנדה, וזהו מנדיכם. למען שמי יכבד ה', שאומרים, אנו בני אל חי, ובנו יתכבד שמו, אנו שולטים על העולם, משום אותו הנקרא גדול, שכתוב, עשו בנו הגדול. ובשם זה גדול נקרא הקב"ה, שכתוב, גדול ה' ומהולל מאד. אנו בנו הגדול, והוא גדול, ודאי עלינו נאמר, למען שמי יכבד ה'.
פסקה כ
אבל אתון זעירין וכו': ואומרים לישראל, אבל אתם קטנים מכל, שכתוב, יעקב בנה הקטן, איה הוא אלקיכם, איה הוא הטוב, שכל העמים יבושו משמחה שלכם, מי יתן ונראה בשמחתכם כמו שאתם אומרים. והם יבושו, היו צריכים לומר, ואתם תבושו, אלא כמי שתולה קללתו באחרים, כי הם אמרו, שאז יבושו ויכלמו ישראל. אלא שאמרו והם יבושו, כמי שתולה קללתו באחרים. ומשום זה רוח הקדש היה אומר מלה זו כך, אשר באמת הם יבושו, ועל זה, נאמר, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך. מהו כל הנחרים בך. היינו שהתקיפו נחירי אפם בכעס עליך, בגלות הזה. כי בזמן ההוא, לעתיד, יבושו ויכלמו מכל הטוב שיראו בישראל.
פסקה כא
א"ר חייא, הכי וכו': אר"ח כך הוא ודאי. אבל אנו רואים וכן רואים גבורי העולם, דהיינו האומות, שהגלות נמשך ועוד בן דוד לא בא. א"ר יוסי וכל זה כך הוא. אבל, מה עושה שישראל יסבלו גלות הזה, הוא כל אלו הבטחות שהבטיח אותם הקב"ה. ולמדנו שנכנסים לבתי כנטיות ובתי מדרשות ורואים כל אלו הנחמות שבספרים הקדושים, ושמחים בלבם לסבול כל מה שבא עליהם. ולולא זה לא היו יכולים לסבול.
פסקה כב
א"ר חייא ודאי וכו': אר"ח ודאי כך הוא. והכל תלוי בתשובה. וא"ת שיכולים עתה להתעורר בתשובה כולם יחד. אינם יכולים. מה הטעם שאינם יכולים. משום שכ', והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה. וכתוב והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו'. וכתוב, ושבת עד ה' אלקיך וגו'. ואז, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'. וטרם שכל אלו הדברים מתקיימים אינם יכולים להתעורר מהם בתשובה.
פסקה כג
א"ר יוסי כמה וכו': אר"י, כמה סתמת כל דרכים ושבילים מכל בני הגלות, ולא הנחת להם פתחון פה. כי אם כן, יהיו כמו שהיו, דהיינו שלא יתאמצו בתשובה, בכל דור ודור, ולא יסבלו הגלות, ולא יבקשו שכר, ויצאו מדיני התורה, ויתערבו בשאר העמים.
פסקה כד
פתח ואמר כמו וכו': פו"א, כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'. מהו, כמו הרה. כי דרכה של מעוברת, שיעברו עליה תשעה חדשים שלמים. ויש בעולם כמה וכמה, שלא עבר עליה אלא יום אחד או שנים מחדש התשיעי וכל הצירים וחבלים של המעוברת הם בתשיעי, ועכ"ז, אע"פ שלא עבר עליה אלא יום אחד מחדש התשיעי, נחשב לה כאלו עבר כל חדש התשיעי בשלמות. אף כך ישראל, כיון שטעמו טעם גלות, אם יחזרו בתשובה, נחשב להם כאלו עבר עליהם כל הצרות הכתובים בתורה. כל שכן וכל שכן, שכמה יסורים עברו עליהם מזמן שהתחיל הגלות.
פסקה כה
אבל מאי דכתיב וכו': אבל מה שכ', בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. בוא וראה, כמה רחמים ריחם הקב"ה על ישראל בדבר זה. בדומה, למלך שהיה לו בן יחיד ואהב אותו אהבת נפש, ומתוך אהבתו, נתן אותו לאמו המלכה שתגדל אותו ותלמד אותו דרכים ישרים. פעם אחת חטא הבן לאביו, בא אביו והכה אותו, ואח"כ מחל לו על חטאו, חזר וחטא כבתחילה לאביו, הוציאו אביו מביתו וכעס עליו, יצא בן ההוא מביתו.
פסקה כו
ובאתר דיהך בארח וכו': ובמקום שילך בדרך הישר, ויהיה זכאי כראוי, כדי שישמע המלך אביו, וישתוקק אליו, מה עשה, אמר, אחר שיצאתי מהיכל אבי, אעשה מכאן והלאה, כל מה שאני חפץ. מה עשה, הלך נתחבר בזונות, ונתלכלך בלכלוך של טנוף עמהן, ולא היה נמצא אלא עמהן, בהתחברותן. אמו המלכה פקדה בכל יום את בן ההוא, וידעה שבנה נתחבר עם זונות, וכל התחברותו הוא עמהן, התחילה לבכות ולהתמרמר על בנה.
פסקה כז
יומא חד עאל וכו': יום אחד בא המלך אצלה, ראה אותה שהיא בוכה. שאל אותה למה את בוכה. אמרה לא אבכה הרי בננו מחוץ להיכל המלך, ולא די שאינו יושב בהיכל המלך, אלא שהוא יושב בבית הזונות. מה יאמרו כל בני העולם, בן המלך יושב בבית הזונות. התחילה לבכות ולהתחנן אל המלך. אמר המלך בשבילך אחזיר אותו, ואת תהיי הערב שלו, שלא יחטא, אמרה הרי ודאי אהיה הערב שלו.
פסקה כח
אמר מלכא הואיל וכו': אמר המלך, כיון שכך הוא, לא צריכים להחזירו ביום בגלוי שבושה הוא לנו ללכת אחריו לבית הזונות, ואם לא היה כך, שטנף עצמו כך וחלל כבודי, הייתי אני וכל צבאותי הולכים אחריו בכמה יקר, בכמה תוקעי חצוצרות לפניו, בכמה כלי מלחמה מימינו ומשמאלו, עד שכל בני העולם יזדעזעו, וידעו הכל שבן מלך הוא. עתה, כיון שהוא טנף עצמו, וחלל כבודי, הוא יחזור בסתר, שלא יכירו בו. חזר הבן אל המלך, ונתן אותו אל אמו. בוקינס פירושו, תוקעים בחצוצרות. כמו, כמה קרנות יש להם כמה בוקינוס יש להם (ויקרא רבה כ"ט).
פסקה כט
ליומין סרח כמלקדמין וכו': לימים חטא כמקודם. מה עשה המלך, הוציא אותו ואת אמו אתו מן היכלו. אמר, שניכם תלכו, ושניכם תסבלו גלות ומכות שם. כיון ששניכם תסבלו יחד, אז אני יודע שבני ישוב בתשובה כראוי.
פסקה ל
כך ישראל בנוי וכו': כך ישראל הם בניו של המלך הקדוש. הורידם למצרים. ואם תאמר, הרי באותו זמן לא חטאו ולא הורידם משום חטא, אלא גזירה הוא שגזר הקב"ה בין הבתרים, שהיה ראוי להתקיים, כך הוא. והקב"ה הסתכל לב' דברים, אחד, משום דבר ההוא שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה, שזה היתה סבה ועילה לגלות מצרים. ואחד, אבל מטרם שיצאו ממצרים לא היו גוי ולא היו ראוים להיות גוי כראוי.
פסקה לא
פתח ואמר כשושנה וכו': פו"א, כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה, אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי. וע"כ זרע שבעים זוגות, שהם ע' נפש, והביאם בין החוחים, שהם המצרים, ואלו החוחים מיד שבאו אלו הזוגות שם, העלו ענפים ועלים, ושלטו על העולם. ואז פרחה השושנה ביניהם.
פסקה לב
כיון דבעא קב"ה וכו': כיון שרצה הקב"ה, להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום. בשעה שהלך ללקוט שושנה זו, דהיינו, להוציא בנו בכורו, בזמן ההוא הלך המלך תוך כמה צבאות, שרים ושליטים, עם דגלים פרושים, והוציא בנו בכורו, בכמה גבורים, והביאו להיכלו, וישב כראוי בבית המלך.
פסקה לג
כיון דחב לגבי וכו': כיון שחטא לאביו, הוכיח אותו והכה אותו, שכתוב, ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים וגו'. חטא כמקודם, ומרד באביו, הוציאו מביתו. מה עשו ישראל, ראו כי נתפזרו לבבל, נתערבו בעמים, לקחו נשים נכריות והולידו בנים מהם. עכ"ז, אמא הקדושה דהיינו המלכות, היתה אפוטרופוסא עליהם. שבקשה בעדם אל המלך, ז"א.
פסקה לד
ועל דעבד הכי וכו': ועל שעשו כך, אמר הקב"ה, כיון שבושה הוא לי, יבא בני מעצמו, כיון שחילל כבודי, אינו ראוי שאני אלך שמה להוציאו ולעשות לו נסים וגבורות כמקודם במצרים. הם חזרו בלא עזרה הראויה להם, בלא פליאות ונסים, אלא כולם היו נדחים, כולם עיפים בעניות, וחזרו להיכל המלך בבושה, ואמא הקדושה, שהיא המלכות ערבה להם.
פסקה לה
האבו כמלקדמין וכו': חטאו כמקודם. מה עשה הקב"ה, הוציא את הבן מהיכלו כבתחילה, ואמו אתו, אמר מכאן ולהלאה האם ובנה ביחד, יסבלו כמה רעות, ז"ש ובפשעיכם שלחה אמכם. ועל זה כתוב, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים מהו באחרית הימים. זו היא אמא הקדושה, דהיינו המלכות שהיא אחרית העשר ספירות, שעמה יחד סבלו כל מה שסבלו בגלות.
פסקה לו
ואלו יחדרון בתיובתא וכו': ואלו יחזרו בתשובה, אפילו רעה אחת או צער אחד שעבר עליהם, היה נחשב להם, כאלו סבלו כל צרות הגלות. ואם לא, שאינם חוזרים בתשובה, צריכים להמתין עד שיסתיים הקץ, וכל הדורות שלו. כמו שאמר המאור הקדוש, שכתוב לצמיתות לקונה אותו לדורותיו. דהיינו עד שיצאו כל הדורות המוקדמים לקץ. ועם כל זה, הדבר תלוי בתשובה. א"ר חייא ודאי כך הוא. וע"כ נמשך הגלות.
פסקה לז
אבל קב"ה כל וכו': אבל הקב"ה כל מה שראה לישראל, הוא באחרית הימים הזה, דהיינו המלכות, ובאחרית הימים הזה יעשה להם נסים ונקמות, שכתוב, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. מי הוא ראש ההרים. זה הוא אברהם סבא, שהוא חסד, הנקרא כהן גדול, דהיינו חסד שעלה לחכמה שהוא ראש כולם, כי חסד הוא הראש לז"ת. ומשום שהוא ראש הכוס של ברכה שהוא המלכות, יהיה נכון בראש ההרים, זה הוא אברהם סבא הראשון לשאר ההרים. כי חג"ת נקראים הרים וחסד הוא ראשון להם. כי כוס של ברכה, שהוא המלכות, צריך להיות מתוקן בימין, שהוא חסד.
פסקה לח
ונשא מגבעות: רומז, שכוס של ברכה צריך להיות נשא מן השלחן, שיעור שנקרא זרת, לברך להקב"ה, וזה הוא ונשא מגבעות. מגבעות, מהו מגבעות. ומשיב, אלא בינה, ובין בתולות אחריה רעותיה, הוא שיעור של זרת, וע"כ נשא כוס של ברכה ודאי מגבעות. וע"כ הטוב שיהיה לבן הבכור, דהיינו לישראל, הוא באחרית הימים. זרת בלשון ארמית פירושו טפח. מלשון זרתיה מתוח לקבליה (ילמדנו תצא) שפירושו אגרופו, שהוא כמו טפח.
פירוש. המדרגות של המלכות, מזמן שהיתה במוחין דאחורים, מכונים, בתולות אחריה, כי אחוריה, הוא לשון אחורים. ונודע שבחינת אחורים של המלכות הם דינים, וע"כ הם מכונים זרת, מלשון זרות, וז"ש, בינה, ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו, כי בבתולות אחריה שורה זרת, דהיינו דינים והיא, שכבר עלתה לראש הרים, שהוא חסד, היא מלאה ברכות, ונקראת כוס של ברכה משום זה. וז"ס שצריכים להגביה הכוס של ברכה מעל השלחן, שיעור של זרת. שרומזים בזה, שכבר אין בה זרות, כמו שהיתה לה בעת המצב דאחורים.
פסקה לט
א"ל שפיר קאמרת וכו': א"ל יפה אמרת, מקרא זה ודאי כך הוא. בראש ההרים, זהו ימין, שהוא אברהם סבא, שהוא ראש ההרים ודאי, ראש לחג"ת, הנקראים הרים. ונשא מגבעות, היינו משיעור של גבעות, שהם רעותיה. ויפה אמרת ונהרו אליו כל הגוים מה פירושו לדבריך, שהכתוב מדבר בכוס של ברכה. אמר לו, פירושו, אפילו נשים וקטנים, והמשמש העובד בשביל השלחן אע"פ שהוא לא אכל, הוא צריך לשמוע הברכות ולענות אמן. שלא יאמר אדם, הרי אני לא אכלתי, כיון שלא נצטרפתי לזמון, לא אשמע ולא אומר אמן. ע"כ נאמר ונהרו אליו כל הגוים, שהכל חייבים בו.
פסקה מ
ד"א, ונהרו אליו כל הגוים: אע"פ שנשים וקטנים פטורים מן המצות, בכוס של ברכה כולם חייבים בלבד שידעו למי מברכים. וזה הוא ונהרו אליו כל הגוים. בא ר' יוסי ונשקו. אמר מה יפה דבר זה ומתוק לחיך.
פסקה מא
השתא אית לדייקא וכו': עתה יש לדייק, אם אחרית הימים הזה הוא כוס של ברכה ממש, דהיינו המלכות, מהו, הר בית ה', היה לו לכתוב כך. והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים. מהו, באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'. שהוא לשון כפול, כי אחרית הימים הוא מלכות, וכן, הר בית ה' הוא מלכות. א"ל אחרית הימים הוא האילן כולו דהיינו כל המלכות, מראשו עד סופו, שהוא אילן טוב ורע, בסוד זכי הא טוב לא זכי הא רע. (כנ"ל בהקסה"ז אות קכ"ג) ובא הכתוב לברר את אחרית הימים, והוציא הר בית ה'. שהוא טוב של המלכות בלי רע. הר בית ה', ודאי, שאין שם חלק לסטרא אחרא, כי נברר הר בית ה' מן האילן שהוא אחרית הימים. וזהו כוס של ברכה, שהוא נכון בראש ההרים.
פסקה מב
א"ר יוסי זכאה וכו': אר"י, אשרי הוא הדרך הזה, שזכינו לדבר ההוא. אמר לו ממי שמעת אותו. א"ל, יום אחד הייתי הולך בדרך, ושמעתי וראיתי את רב המנונא סבא, שהיה דורש מקרא הזה אל רבי אחא. וכיון ששמעתי, שמחתי בו ושמרתי אותו צרור בכנף בגדי, שלא יסור ממני לעולם. א"ל, ודאי דבר קדוש הזה ממאור הקדוש הואר, אשרי הדור שמקיימים העולם, ועמודי העולם שורים בתוכו. ואם אתה קשרת דבר הזה בקשר אחד, שלא יסור ממך, אני אקשור אותו בשלשים או בארבעים קשרים בכיסי, שלא יסור ממני לעולם.
פסקה מג
על ההיא מלה וכו': (חסר כאן תחלת המאמר) על דבר זה, הראה הקב"ה למשה, כי אע"פ שישראל חוטאים לפניו בכל דור ודור, אינו רוצה מי שיאמר עליהם מלשינות. מאין לנו, מהושע, שכתוב, תחלת דבר ה' בהושע. והעמדנו הדבר (פסחים פז.) שהשיב להקב"ה, העבירם באומה אחרת כמ"ש שם. וע"ז, והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו'. שמשום זה ברך אותם בכמה ברכות להחזירם בתשובה, ולהשיבם לאביהם שבשמים. ולא זז משם עד שהקב"ה מחל על חטאם ונטהרו לפניו.
פסקה מד
אליהו מה כתיב וכו': אליהו, מה כתוב בו, ויבא וישב תחת רתם אחד וגו'. אמר, רבונו של עולם, אשה אחת שלחת לישראל, ודבורה שמה, שכתוב, והיא יושבת תחת תמר דבורה, זה הוא רתם שאליהו ישב תחתיו, והחזירה אותם למוטב, שכתוב עד שקמתי דבורה. ואני באתי ביניהם והכרזתי לפניהם ואיני יכול להחזירם בתשובה.
פסקה מה
עד דהוה יתיב וכו': בעוד שהיה יושב נגלה עליו הקב"ה. אמר לו מה לך פה אליהו. בתחלה היית מקטרג ומקנא על ברית, דהיינו בימי משה, ומשראיתי בך שאתה מקנא עלי בברית ההוא, לקחתי אותו, ברצונו של משה, ונתתי אותו לך. עד שמשה אמר, הנני נותן לו את בריתי שלום. כי פנחס הוא אליהו. ועתה שהוא שלך, אינו ראוי לך לקטרג עליו, היה לך להניח את קנאתך לי, כמו בתחלה שהיה הברית שלי, ונתתי אותו לידי אחר, ולא קטרגתי עליו.
פסקה מו
מה לך פה: שואל, מהו פה. ומשיב, ברית קדש הוא פה ה', שעליו נאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. ואמר לו הקב"ה, כיון שלא רצית להניח הפה שלך, דהיינו פה המקנא על הברית, ישוב הפה שנתתי לך, דהיינו ברית שלום, למקום פה ההוא שמקודם לכן, דהיינו לה'. (ועיין בהקדמת ספר הזהר דף קע"ג ד"ה ולאדכרא) למדנו, שבשעה ההיא עבר ממנו מתנה ההוא שנתן לו משה, דהיינו ברית שלום, שלמדנו, מ"ש, וילך בכח האכילה ההיא וגו' עד הר האלקים חורבה. היינו לבקש משם. ושואל, וכי משם הוא מבקש, הלא מה' מבקשים. ומשיב, אלא לבקש מה שהיה לו בתחילה, מאותו שירש בהר האלקים ברית הזה, שהוא משה. פנחס הוא אליהו. ודאי הם במדרגה אחת. אמר לו משה, אין אתה יכול לקבל ממני ברית שלום, אלא לך לילדי ישראל, דהיינו לברית מלה של ילדי ישראל, ומהם תרויח סוד הברית, והם יתנו לך. וכן עשה.
פסקה מז
כמה טיבו עביד וכו': כמה טובה עשה הקב"ה עם ישראל בכל דור ודור. בוא וראה, מה כתוב, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. שואל, והרי כמה נביאים היו לאחר משה, והיה צריך לומר, ואשלח לפניך את משה אהרן אלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע, וכמה שאר צדיקים וחסידים. אלו שלשה בלבד, למה. ומשיב, אלא אמר הקב"ה, עמי בני, למה לא תזכרו לכל הטוב שעשיתי לכם, ששלחתי לכם את משה אהרן ומרים.
פסקה מח
למלך בשר ודם וכו': וזה דומה, למלך בשר ודם, שיש לו מדינה, ושלח אליה אנשים שליטים ושרים, שיהיו מנהלי העם, ויתבוננו בהם ובדיניהם. מי צריך להיות קשור ומחויב במזונותיהם ובדברים שיצרכו, האם לא עם המדינה, ולאונסם יצרכו להשגיח בשבילם, שלא יחסר להם מאומה, ולתת להם כבוד.
פסקה מט
שדרית למשה, איהו וכו': שלחתי את משה, הוא הביא לכם מן לאכול, ונהג אתכם ובניכם ובעירכם, והשתדל בדיניכם, ובכל מה שצריך לכם. שלחתי את אהרן, הביא היכלות של ענני כבוד לכסות עליכם, כמלכים, רחץ אתכם בטללי כבוד, שלא ירקבו לבושיכם ומנעליכם, והיו מתחדשים בכל יום. שלחתי את מרים, הביאה באר להשקות אתכם, ושתיתם אתם ובעירכם. הם נתנו לכם, ומשלהם אכלתם ושתיתם וישבתם בחופת כבוד שלהם ומשלכם לא נתתם כלום. ולא עוד, אלא שהשתדלו בשבילכם ולקחו המשא שלכם על צוארם, והיתם מחרפים ומגדפים אותם.
פסקה נ
א"ר יוסי, לאו וכו': אר"י, אין עוד אב רחמן על בניו כמו הקב"ה. ומקרא הוא, שכתוב, כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'. בוא וראה הרחמים שלו, אלו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו, ולא יותר, שהיה כולל גם דבריו הרעים. היה נוח לעולם שלא יהיה נברא, שלא היה אפשר לסבול. אבל כיון שאמר מכל דברו הטוב, והניח הרע מלאחריו, שדבריו הרעים שדבר על ישראל, הניח, ולא נתקיימו, מכאן נראה הרחמים שלו. כי דבר רע אינו רוצה לעשות.
פסקה נא
ואע"ג דאגזים וארים וכו': ואע"פ שהפחיד והרים הרצועה, באה אמו והחזיקה בזרוע ימינו, ונשארה הרצועה במקומה, ולא ירדה למטה, והדין לא נעשה. כי בעצה אחת היו שניהם, זה שהפחיד וזו שהחזיקה בימינו.
פסקה נב
ואי תימא מנלן וכו': ואם תאמר, מאין לנו זה. הוא מדבר שהיה בגלוי, שכתוב, לך רד כי שחת עמך, התחיל הקב"ה להרים הרצועה. ומשה שלא היה יודע דרכה של האם, דהיינו להחזיקו בימין ולעכבו, היה שותק. כיון שראה הקב"ה כך, רמז לו, ודפק בו, ואמר, ועתה הניחה לי. מיד הרגיש משה, ואחז בזרוע של הקב"ה, שכתוב זכור לאברהם. שזה היא זרוע ימין, דהיינו חסד. ומשום זה לא הוריד הרצועה.
פסקה נג
ואי תימא אמא וכו': ואם תאמר, אמא דהיינו המלכות, שהיא רגילה לאחוז ברצועה של המלך, כנ"ל, איפה היתה, שהניחה הדבר למשה. שאלתי ואמרתי ועוד איני יודע בירורו של הדבר, עד שנהיה לפני המאור הקדוש. דהיינו ר"ש, כשבאו לפני ר"ש. ראה סימן על פניהם, שהכיר בהם מה שבאו לשאול אותו, אמר בואו בנים קדושים, בואו אהובי המלך, באו אוהבי, בואו האהובים אלו על אלו.
פסקה נד
דאמר ר' אבא וכו': שאמר ר"א, כל אלו החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, מסתלקים מן העולם טרם שמגיע זמנם. כל החברים בימיו של ר"ש, אהבת נפש ורוח היתה ביניהם. ומשום זה בדורו של ר' שמעון, היו הסתרי תורה בגלוי, שהיה ר"ש אומר, כל החברים שאינם אוהבים זה את זה, גורמים לעצמם שלא ללכת בדרך הישר. ועוד שעושים פגם בה, בתורה, כי התורה, אהבה ואחוה ואמת יש בה. אברהם אהב את יצחק, יצחק את אברהם, שהיו מתחבקים זה עם זה. יעקב, שניהם היו אחוזים בו באהבה ובאחוה, ונותנים רוחם זה בזה. החברים צריכים להיות כמוהם, ולא לעשות בהם פגם. שאם יחסר בהם האהבה פוגמים בערכם למעלה, באברהם יצחק יעקב, שה"ס חג"ת.
פסקה נה
כיון דחמא סימן וכו': כיון שראה ר"ש סימן על פניהם, שהכיר בהם מה שבאו לשאלו, ואמר להם כך, דהיינו עולו רחימין דילי כנ"ל, אמרו לו, ודאי רוח נבואה שורה על המאור הקדוש, וכך נצרך לנו לדעת. השאלה הנ"ל (באות נ"ג). בכה ר"ש, ואמר, דבר אחד לי מאלו הדברים שאמרו לי בחשאי מראש הישיבה שבגן עדן, שלא אמרו לי בגלוי, דבר זה הוא סתר, ואומר לכם. בני אהובי, בני אהובי נפשי, מה אעשה, אמרו לי בחשאי, ואני אומר לכם בגלוי. ולעתיד, שנראה השכינה, פנים בפנים. כל הפנים יהיו נסמכים, דהיינו שיאירו, בסוד הזה.
פסקה נו
בני חובא דעבדו וכו': בני החטא שעשו העם שבחוץ, דהיינו הערב רב, ונשתתפו בו העם הקדוש, חטאו באמא, שהוא המלכות, שכתוב, קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי, דהיינו שיעשה להם אלהים אחרים תחת המלכות הנקראת אלקים. תחת כבוד ישראל זה, דהיינו המלכות, שהיתה שורה עליהם כמו אם על הבנים. וזה הוא סוד, וימירו את כבודם בתבנית שור, זהו כבודם של ישראל, דהיינו האם שלהם, שהיא המלכות. וז"ש גלה כבוד, שגרמו אל השכינה, שהגלתה בגלות עמהם וע"כ וימירו את כבודם. במה. בתבנית שור. (עי' להלן אות ע"ח בהסולם).
פסקה נז
הכא הוא רזא וכו': כאן הוא סוד הדבר של תבנית שור. בוא וראה. למטה, בתוך שמרי היין שמרים הרעים, יצא פגע אחד, מקטרג, מזיק הראשון, והוא בסוד צורת אדם, כשקרב אל הקדש. כיון שנעבר משם, מן הקדושה, ורוצה לרדת למטה, צריך להתלבש בלבוש אחד להזיק העולם. וירד הוא ומרכבותיו, ולבוש הראשון שלוקח הוא תבנית שור, דהיינו צורת שור. והראשון לארבעה אבות נזיקין הוא שור. ואלו ארבעה אבות נזיקין הם להזיק העולם. ושאר שלשה אבות נזיקין מחוץ השור, הם כולם שלו, של השור. וע"כ כתוב, וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.
פירוש. המוחין העליונים, נקראים יין, בסו"ח יין המשמח אלקים ואנשים, והם המוחין דשמאל, דהיינו בינה שחזרה להיות חכמה, ומחמת הדינים שבשמאל, יש בסופם פסולת המכונה שמרי היין. ומפסולת הזה יצא מזיק הראשון לעולם. וכל עוד שהשמרים הם ביין, דהיינו שהמזיק דבוק במוחין דקדושה הנקראים יין, אז הוא בצורת אדם, דהיינו בבחינת המלכות שהיא צורת אדם הכלולה המקבלת כל ג' הצורות, אריה שור נשר, שהם חג"ת. וכשנפרד מן הקדושה ויורד להיות מזיק, אז מקבל צורת שור, שהיא שמאל הנפרד לעצמו ואינו מתחבר עם ד' פנים הנ"ל. ומבחינה זו נעשה מזיק. והוא הראשון לכל מזיקי העולם.
פסקה נח
מהו, אוכל עשב: שאומר, בתבנית שור אוכל עשב. ומשיב, כבר דרשנו בו, אבל עיקר הדבר, הוא שמתמצית הלחם ושבעה מיני דגן אין לו חלק בהם. אלא אוכל עשב. ומשום זה, שפגמו באמא שהיא המלכות, כנ"ל, אמא לא היתה שם ולא היה יפה לה להיות שם. מחמת שפגמו בה, ומשום שאבא, ז"א, היה יודע הרחמים של אמא והדרך שלה. אמר למשה, בני אהובי, העצה לזה, שלא יענשו ישראל, נמצא תמיד בשנים, שאחד מגביה הרצועה והשני אוחז בה ומעכב, (כנ"ל אות נ"א) וכיון שאמא אין כאן מוטל זה עליך. וזה הוא שאמרו לי בחשאי. כי אינו ראוי לגלות, כדי שהבן לא ידע מזה, ויראה הרצועה מתתקנת ויפחד תמיד, אבל שניהם הם בעצה זו, ובעצה אחת, דהיינו, שהמגביה הרצועה והמעכבה הם בעצה אחת.
פסקה נט
ת"ח כתיב וירא העם כי וכו': מי הם העם. ומשיב, הם הערב רב. ומי הם הערב רב. וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים היו, שקוראים אותם, ערב רב, והלא מצרים היו, וממצרים נסעו. ואלו היו ערב של עמים רבים, היה צריך לומר כך, ערב רב עלו אתם, לודים כושים וכדומה, לפי הערב שלהם.
פסקה ס
אלא ערב רב וכו': ומשיב אלא שהכתוב אומר ערב רב עלה אתם ואינו מפרש שמות העמים, כי עם אחד ולשון אחד היו, אבל כל המכשפים על מצרים וכל החרטומים שלהם היו, שכתוב בהם ויעשו גם הם חרטומי מצרים. שרצו לקום כנגד הפליאות של הקב"ה, ולהראות שגם הם יכולים לעשות כמוהו. כיון שראו הנסים והנפלאות שעשה משה במצרים, חזרו אל משה. א"ל הקב"ה למשה, לא תקבל אותם. אמר משה רבון העולם, כיון שראו הגבורות שלך הם רוצים להתגייר. יראו גבורתך בכל יום, וידעו שאין אלהים זולתך. וקבלם משה.
פסקה סא
אמאי קרא לון וכו': שואל, למה קרא אותם ערב רב. ומשיב, אלא, כל המכשפים של מצרים היו, ובראשם, יונוס וימברוס. ובשעות היום, אחר שש שעות, היו עושים תמיד כשפיהם, וכל עלו מכשפים העליונים היו מסתכלים מכשנוטה השמש לערוב, בשש שעות ומחצה, ועשו כשפיהם, עד התחלת תשע שעות ומחצה, דהיינו ערב גדול, שאז זמן מנחה גדולה, כל אלו מכשפים הקטנים היו עושים כשפיהם מתשע שעות ומחצה עד חצות לילה.
פסקה סב
אינון עלאין דבהו וכו': העליונים שבהם, שהיו מסתכלים משעה שנטה השמש, הוא, כי אז מתחילים תשע מאה וצ"ה מדרגות לשוטט על הרי חשך, ורוחם היה משוטט על כל אלו המכשפים בכשפיהם. ואלו היו יכולים לעשות כל מה שרוצים, עד שכל המצרים שמו בטחונם באלו. וקיאו אותם ערב רב, משום שיש ערב קטן. שהוא מתשע שעות ומחצה ולמטה, זה הוא ערב קטן. וב' ערבים הם, וע"כ נאמר, וגם ערב רב עלה אתם.
פסקה סג
וחכמתא דלהון הוה וכו': והחכמה שלהם, של הערב רב, היתה גדולה. והם הסתכלו בשעות היום, והסתכלו במדרגת משה, וראו, כי בכל הצדדים ב שש משה: בשש שעות הראשונות של היום, שהם לא היו יכולים לשלוט בהם, בשש מדרגות עליונות שמשה היה אוחז בהם. ובכל הצדדים ב שש היה, דהיינו שהיה כלול מששה קצוות חג"ת נה"י. ובאלו ששה עטרות, של ששה שעות היום, שהם חג"ת נה"י, היה עתיד לרדת מן ההר, שכתוב כי ב שש משה לרדת מן ההר.
פסקה סד
מיד, ויקהל העם על אהרן: שואל למה על אהרן. ומשיב, כדי להכלל בצד ימין, כי השמאל יוצא מן הימין, אלא שהם רצו ממנו שמאל, ולא ימין, אלא כדי שיתכלל בצד ימין, דהיינו במקום מוצאו, נקהלו על אהרן, שהוא ימין חסד. ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים.
פסקה סה
תא חזי כל וכו': בוא וראה, כל זמן שהיה משה במצרים, לא הזכיר את השם אלקים, אלא שם הויה. וע"כ רגז פרעה, שאמר, לא ידעתי את הויה. והוא משום שלא יהיה תוקף לסטרא אחרא, שלא יתחזק בעולם, כי הס"א נקראת ג"כ אלהים אחרים, עתה רצו הערב רב דבר ההוא, דהיינו לכח השמאל שנקרא אלהים, והיינו, קום עשה לנו אלהים. לנו, הוא מדויק, שהערב רב אמרו, אנו צריכים לדבר זה לחזק את הצד שלנו, שהיה נדחה עד עתה, משום שמשה לא הזכיר את השם אלהים.
פסקה סו
אשר ילכו לפנינו: שואל, מה אמרו בזה. ומשיב, אלא כך אמרו. ראינו שאתם ישראל, כל טוב וכל יקר העולם יש לכם, ואנו נדחים לחוץ. כי לכם, והויה הולך לפניהם יומם. אף אנו רוצים כן, אלהים אשר ילכו לפנינו, כמו שלפניכם הולך הויה. כי יש רשות להצד שלנו ללכת ג"כ לפנינו, אם נזמין לו מעשה, דהיינו עשית העגל. (עי' להלן אות ע"ט בהסולם).
פסקה סז
ת"ח כל ענני וכו': בוא וראה, כל ענני כבוד שהלכו במדבר לא היו חופים, אלא על ישראל בלבד. וענן היקר ההוא, שכתוב, וה' הולך לפניהם יומם, הלך לפניהם. ואלו ערב רב וכל אלו הבהמות צאן ובקר היו הולכים מחוץ למחנה באחרונה. ובוא וראה, כל אלו ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, שום לכלוך וטינוף לא היה מעננים ולפנים, וע"כ צאן ובקר שהיו אוכלי עשב היו לחוץ, וכל אלו שהיו שומרים אותם.
פסקה סח
א"ר אלעזר, אבא וכו': אר"א, אבא, א"כ, הערב רב לא היו אוכלים מן המן. א"ל ודאי כך הוא, אלא מה שנתנו להם ישראל היה כמי שנותן לעבדו. וממה היו אוכלים. היו אוכלים מתמצית, מה שנשאר מאחר הריחים, הפסולת. והמקרא מכריז ואמר, ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. בני ישראל ולא אחר. ויראו בני ישראל ויאמר מן הוא. ולא שאר הערב רב, צאן ובקר שהיו ביניהם.
פסקה סט
עד השתא הוו וכו': עד עתה היו נכנעים הערב רב, ועתה קמו ובקשו מעשה לחזק את הסטרא אחרא. אמרו, או נהיה כולנו עם אחד. ונהיה בכלל ישראל עמכם. או יהיה לנו מי שילך לפנינו כמו שאלקיכם הולך לפניכם. אמר אהרן, חס ושלום, שאלו ישתתפו בעם הקדוש, שיהיה כולם כלל אחד. ולא יתערבו עם הקדוש בעם הזה בכלל אחד. אלא טוב הוא להפרידם מן עם הקדוש, עד שיבא משה.
פסקה ע
ואהרן לטב אתכוון: ואהרן התכוון לטוב, אלא היו רבים מישראל, שנשתתפו עם הערב רב, בלב. ומשום זה כשבא משה, היה צריך לברר וללבן את העם הקדוש מאותו החטא, והשקה אותם שקוי, עד שנבררו כולם ולא היה בהם פסולת כלל.
פסקה עא
אמר לון אהרן וכו': אמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב. שואל, וכי לא היה להם זהב אחר, חוץ מנזמי הזהב. ומשיב, אלא אמר אהרן, בעוד שיהיה להם ריב עם בניהם ונשיהם, יתעכבו, ובתוך כך יבא משה. בוא וראה, למדנו, קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כ"ש אלו ערב רב, שלא היו גרים כראוי. הם, מה עשו, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. כמה אלפים ורבבות נזמים היו שם מנזמיהם של הערב רב.
פסקה עב
מה כתיב ויקח וגו': מה כתוב, ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'. אהרן לא נשמר מאלו שני חכמים שהיו בראשיהם של הערב רב, אחד מהם היה מלפניו, והאחר היה עושה כשפיו. כיון ששניהם נתיעצו יחד, לקחו זהב ההוא, ב' שלישים ביד האחד, ושליש ביד האחר, כי כך צריך להיות במין ההוא של הכשוף.
פסקה עג
בכה ר"ש אמר וכו': בכה ר"ש, אמר אי חסיד הקדוש אהרן, משיח האל הקדוש, בחסידותך נפלו כמה מעם הקדוש, ואתה לא היית יודע להשמר. מה עבדו. כשהגיעו שש שעות, והיום היה במאזנים, דהיינו בצהרים שהשמש באמצע הרקיע ואינו נוטה לא למזרח ולא למערב כמו הלשון שבמאזנים. לקחו הזהב ההיא שפרקו מאזניהם. מהו הטעם. משום שמי שרוצה לעשות כשוף אין עינו צריך לחוס על ממון, והם אמרו, השעה עומדת לנו, אם אנו בעצמינו לא נעכב, אין השעה לחוס על זהב. מיד ויתפרקו כל העם. מהו ויתפרקו. הוא כמש"א, מפרק הרים משבר סלעים, כי חבלו ושברו אזניהם. בכה כמקודם, ואמר, אי עם הקדוש אי עם הקדוש של הקב"ה.
פסקה עד
פתח ר"ש בבכיה וכו': פתח ר"ש בבכיה, ואמר, והגישו אדוניו אל האלהים וגו'. הרי העמידוהו החברים, אזן ששמע על הר סיני, כי לי בני ישראל עבדים וגו', והוא פרק מעצמו עול מלכות שמים, ומכר עצמו לאחר, תרצע. (קדושין כ"ב:) ואלו הפושעים, הרשעים, אנשים הרעים, בחשקם לחזור לסורם, לא בקשו מנשיהם ובניהם, אלא חבלו באזניהם, כלומר, שפגמו באזן ששמע על הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שזה גרוע ממוכר עצמו לעבד, ונתפרקו מעול שמים שצוה אותם משה, ושברו אזניהם, וגילו, שאין להם חלק בשם הקדוש ובעם הקדוש.
פסקה עה
מה עבדו פליגו וכו': מה עשו, חילקו זהב ההוא בין שניהם, יונוס וימברוס כנ"ל, אחד לקח שני שלישים, ואחד לקח שליש. קמו כנגד השמש בשש שעות על היום, עשו כשפיהם וכשפו בלהטיהם, בכשפים שבפה. כיון שהגיע תחלת שעה שבע, הרימו שניהם ידיהם על ידיו של אהרן, שכתוב, ויקח מידם, שנים היו ולא יותר. דהיינו יונוס וימברוס כנ"ל. כיון שהוא קבל מידם, יצא קול ואמר, יד ליד לא ינקה רע. שכתוב, כי ברע הוא, דהיינו, ויאמר אהרן וגו' אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הביא רע לעולם. פירוש הידים הם בחינת ג"ר, הנמשך ממעלה למטה. כיון שלקח מידיהם, יכלו לתת כח למשיכת החכמה ממעלה למטה, שהוא תבנית שור של הסטרא אחרא. ואלו לקח מן הארץ, שהוא בחינת ו"ק, ממטה למעלה לא נמשך משם כלום לסטרא אחרא.
פסקה עו
רזא דמלה אינון וכו': הסוד של הדבר, אלו הרשעים החטאים המכשפים, היו בניו של בלעם הרשע, בני בניו של לבן הרשע. ראו שכוס של ברכה, דהיינו המלכות, הוא בימין, ומן הימין, דהיינו מחסד, הוא מתחזק תמיד. אמרו, אם יהיה בצד הזה, דהיינו בסטרא אחרא, ראש ההוא של ימין, דהיינו אהרן, יהיה העצמה והכח שלנו כראוי.
פירוש כי הסטרא אחרא, נמשכת משמאל, שהם רוצים להמשיך הארת השמאל ממעלה למטה. וכל חולשתם הוא, שאין להם הארת החסדים, כי בשמאל אין חסדים כנודע, לכן רצו כאן להמשיך הארת החסדים ע"י ששתפו עמהם את אהרן, שהוא חסד. וז"ש, אי יהא וכו' הא תוקפא דילן כדקא יאות.