הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
תולדות
פסקה א
ואלה תולדות יצחק וגו': פתח ר' חייא ואמר, מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. בוא וראה, כשבקש הקב"ה, ועלה ברצון לפניו, לברוא העולם, היה מסתכל בתורה וברא אותו. ובכל פעולה ופעולה שברא הקב"ה בעולם, היה מסתכל בתורה ובראה, וז"ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, אל תקרי אמון אלא אומן. דהיינו שהיתה כלי אומנותו.
פסקה ב
כד בעא למברי אדם וכו': כשרצה לברוא את האדם, אמרה התורה לפניו, אם יהיה נברא האדם ואחר כך יחטא, ואתה תדון אותו, למה יהיו מעשי ידיך לשוא, הרי לא יוכל לסבול את דינך. אמר לה הקב"ה, הרי בראתי תשובה מטרם שבראתי העולם. ואם יחטא, יוכל לעשות תשובה ואמחול לו.
אמר קב"ה לעלמא וכו': אמר הקב"ה לעולם בשעה שברא אותו, וברא את האדם, אמר לו: עולם עולם, אתה וטבעך אינם עומדים אלא על התורה, ומשום זה בראתי בך אדם כדי שיעסוק בתורה, ואם לא יעסוק בתורה הרי אני מחזירך לתוהו ובוהו. והכל הוא בשביל האדם וזהו שכתוב אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. והתורה עומדת ומכרזת לפני בני אדם, כדי שיעסקו וישתדלו בתורה, ואין מי שיטה אזניו.
פסקה ג
ת"ח כל מאן וכו': בוא וראה, כל מי שעוסק בתורה הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה ופעולה שבעולם על תקונו כראוי. ואין לך אבר הנמצא באדם. שלא תהיה כנגדו בריה בעולם.
דהא כמה וכו': כי כמו שגוף האדם מתחלק לאברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות המתתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד. כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן, הן אברים אברים, ועומדים אלו על אלו, וכאשר כולן תתתקנה יהיו לגוף אחד ממש. והכל, הן האדם והן העולם, הוא כדמיון התורה, כי התורה כולה היא אברים ופרקים, ועומדים אלו על אלו, וכאשר יתתקנו כולם, יעשו לגוף אחד, כיון שנסתכל דוד בעשיה הזו, פתח ואמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך.
פסקה ד
באורייתא אינון וכו': בתורה הם, כל סודות העליונים החתומים שאין היכולת להשיגם. בתורה הם, כל דברים העליונים המגולים ואינם מגולים. כלומר, שלרוב העמקות שבהם, הם נגלים להמעיין בהם, ותכף נעלמים, ושוב נגלים כרגע וחוזרים ונעלמים, וכן חוזר חלילה תמיד לפני המעיינים בהם. בתורה הם, כל הדברים שלמעלה שבעולמות העליונים, ושל מטה. כל הדברים שבעולם הזה וכל הדברים שבעולם הבא הם בתורה. ואין מי שיסתכל וידע אותם, ומשום זה כתוב, מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו.
פסקה ה
תא חזי אתא וכו': בוא וראה כשבא שלמה, ורצה לעמוד על דברי תורה ועל דקדוקי תורה ולא יכול, אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. דוד אמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
תא חזי כתיב וכו': בוא וראה כתוב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, ובארוהו, שחמשה ואלף טעמים, היו בכל משל ומשל שהיה אמר. ומה שלמה שהוא בשר ודם כך היו דבריו, דברי תורה שאומר הקב"ה על אחת כמה וכמה, שבכל דבר ודבר, יש בו כמה משלים, כמה שירים, וכמה שבחות, כמה סודות עליונים, כמה חכמות. ועל כן כתוב, מי ימלל גבורות ה'.
פסקה ו
תא חזי מה כתיב וכו': בוא וראה למעלה כתוב, ואלה תולדות ישמעאל, שהם שנים עשרה נשיאים, ואחר כך אמר אלה תולדות יצחק, ויעלה על דעתך, כיון שכתוב בישמעאל שהוליד שנים עשר נשיאים, ויצחק הוליד שנים, הוא משום שזה נעלה בצדקתו, ולכן הוליד שנים עשר, וזה לא נעלה, וע"כ הוליד רק שנים, לפיכך כתוב מי ימלל גבורות ה', זהו יצחק, כי יצחק ה"ס גבורה דז"א, כי יצחק הוליד את יעקב, שהוא בלבדו היה חשוב יותר מכולם, שהוליד שנים עשר שבטים, והיה הקיום שלמעלה ושלמטה, אבל יצחק היה רק הקיום של מעלה, בקדושה עלאה. וישמעאל היה רק למטה ועל כן כתוב מי ימלל גבורות ה' זה יצחק כנ"ל, ישמיע כל תהלתו זהו יעקב. כי יעקב הוא כל תהלתו, להיותו הקיום של מעלה ומטה. כשנתדבק השמש, ז"א, בלבנה היא הנוקבא, כמה ככבים מאירים מהם, שהם י"ב שבטי יה, המשולים בחלום יוסף לככבים.
והנה אומר ג' חלוקים, א) שיעקב היה הקיום שלמעלה ומטה. ב) ויצחק רק למעלה בקדושה עליונה. ג) וישמעאל רק למטה. ויש להבין החלוקים האלו. והענין הוא, כי פרצוף ז"א נחלק על החזה, מפאת הפרסא אשר שם, שמחזה ולמעלה הוא ג"ר ומחזה ולמטה הוא ו"ק. והתחתונים אין להם אחיזה רק מחזה ולמטה דז"א, ולא כלום מחזה ולמעלה, להיותם תולדות הנוקבא דז"א, שמקורה מתחיל בז"א רק מחזה ולמטה. אבל האבות היו מרכבה לחג"ת דז"א, אברהם ויצחק לשני זרועות ז"א, שהם חסד וגבורה. ויעקב אל הגוף של ז"א, שהוא תפארת ונמצאים אברהם ויצחק אחוזים למעלה מחזה דז"א, דהיינו בזרועות, ולא כלום מחזה ולמטה, אבל יעקב להיותו מרכבה לת"ת שהוא גופא, שהחזה נמצא באמצעו, הרי הוא נאחז למעלה מחזה ולמטה מחזה, שמצד מחצית הת"ת שלמעלה מחזה, הוא נאחז למעלה בג"ר, ומצד מחצית הת"ת שלמטה מחזה, הוא נאחז למטה בו"ק, שמשם כל התחתונים.
וז"ש ויצחק אפיק ליה ליעקב דהוה איהו בלחודוי יתיר מכלהו, שיצחק הוציא את יעקב, שהוא לבדו היה חשוב יותר מכולם, כי היה בחיר שבאבות. ומפרש הטעם, דאוליד תריסר שבטין, כי הוא הוליד י"ב שבטים, שהם בחינת מחזה ולמטה של הת"ת, והיה קיומא דלעילא ותתא, שהיה הקיום והמרכבה של למעלה מחזה דז"א ושל למטה מחזה דז"א, כי להיותו מרכבה לת"ת, והת"ת כולל את שניהם כנ"ל. אבל יצחק לעילא בקדושה עלאה, כי יצחק היה מרכבה לגבורה דז"א, שכולו למעלה מחזה, ואינו נאחז למטה כלום וישמעאל לתתא, וישמעאל היה ככל התחתונים שאין להם אחיזה אלא למטה מחזה ולא כלום למעלה מחזה. ולפיכך יעקב חשוב יותר מכולם, כי הוא בלבדו כולל כל הבחינות.
פסקה ז
ואלה תולדות יצחק בן אברהם: אמר רבי יוסי מהו השינוי שעד עתה לא כתוב, בן אברהם, ועתה אומר בן אברהם. אלא אף על פי שכתוב, ויברך אלקים את יצחק בנו, עתה שמת אברהם, דהיינו שברך והגדיל מדרגת יצחק שהיא גבורה, אחר מיתת אברהם, עם כל זה, צורתו של אברהם היה בו ונשארה בו ביצחק, כלומר שגם צורתו של אברהם שהוא חסד, נשארה כלולה ביצחק. עד שכל מי שראה את יצחק, היה אומר זה אברהם ודאי, והיה מעיד ואומר, אברהם הוליד את יצחק. כי היה כלול ומלובש בצורתו של אברהם שהוא חסד. ולפיכך מדייק הכתוב עתה לומר, בן אברהם וכן אברהם הוליד את יצחק.
פסקה ח
רבי יצחק קם וכו': ר"י קם לילה אחד לעסוק בתורה. ור' יהודה קם בעיר קסרוי באותה שעה, לעסוק בתורה אמר רבי יהודה אקום ואלך אל ר' יצחק ואעסוק עמו בתורה ונתחבר יחד. הלך עמו חזקיה בנו, שהיה אז ילד.
כד קריב אבבא וכו': כשנגש אל הדלת, שמע את רבי יצחק שהיה אומר, ויהי אחר מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו וישב וגו'. והקשה, מקרא זה אין, תחילתו כסופו ואין סופו כתחילתו, שמתחיל במיתת אברהם ומסיים בברכת יצחק, שאין שום קשר ביניהם. ועוד הקשה, מהו השינוי שהקב"ה היה צריך לברך את יצחק, ולא ברכו אברהם. והשיב משום שאברהם לא ברך את יצחק ע"כ ברכו ה' לאחר מותו, וזהו הקשר שבהכתוב, ויהי אחר מות וגו' ושואל, מהו הטעם שלא ברכו אברהם. ואומר, שהוא כדי שלא יתברך עמו עשו בנו כלומר שלא ימשיך הארת השמאל ממעלה למטה, כדרכו בטומאה ועל כן עברו אלו הברכות אל הקב"ה, והקב"ה ברך את יצחק. הקב"ה ה"ס קו אמצעי, המיחד ב' הקיין זה בזה, על ידי שמגביל את קו השמאל שלא יאיר רק מלמטה למעלה בלבד, (כנ"ל ב"א דף ס' אות נ' ד"ה מחלוקת) ועתה לא יתברך עשו, כי לא יוכל להמשיך ממעלה למטה. וישב יצחק עם באר לחי רואי, ושאל מהו לחי רואי, והשיב, אלא שנתחבר עם השכינה דהיינו כתרגומו בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה, שהוא באר, דהיינו השכינה, שמלאך הברית, שהוא היסוד, נראה עליה, ועל כן ברכו. ובזה מובן קשר ג' חלקי המקרא זה בזה, ויהי אחרי מות אברהם, ולא ברך את יצחק, ויברך אלקים את יצחק. ולמה ברכו, משום וישב יצחק עם באר לחי רואי, משום שנתחבר עם השכינה.
פסקה ט
אדהכי בטש: בינתים דפק רבי יהודה בדלת ונכנס, ונתחברו. אמר רבי יצחק, עתה זווג השכינה עמנו. אמר רבי יהודה ביאור של באר לחי רואי שאמרת הוא יפה. אבל במלה עצמה נשמע זה. כלומר שיש להבין ביאורך מתוך פירוש המלות עצמן. כמו שמבאר והולך.
פתח ואמר מעין וגו' מן לבנון: מקרא זה בארוהו, אבל ביארו, מעין גנים, זה אברהם. באר מים חיים, זה יצחק. ונוזלים מן לבנון, זה יעקב. הרי שבאר מים חיים הוא יצחק, היינו שכתוב, וישב יצחק עם באר לחי רואי. ומהו באר, זהו השכינה. לחי זה חי העולמים, דהיינו צדיק שהוא יסוד חי העולמים ואין להפריד אותם, הוא חי בשני עולמים, חי למעלה, שהוא עולם העליון, דהיינו בינה, חי אצל עולם התחתון, שהוא מלכות, ועולם התחתון מתקיים ומאיר מכחו.
פסקה י
ת"ח סיהרא וכו': בוא וראה הלבנה, שהיא הנוקבא, אינה מאירה אלא כשרואה את השמש, שהוא ז"א, וכיון שרואה אותו היא מאירה דהיינו שמקבלת מז"א מוחין דהארת חכמה, שה"ס ראיה ועל כן נקרא זו, באר לחי רואי, ודאי, ואז היא מאירה ועומדת במים חיים. לחי רואי, כדי להתמלא ולהאיר מאותו החי, שהוא יסוד דז"א כנ"ל.
פסקה יא
תא חזי כתיב וכו': בוא וראה כתוב, ובניהו בן יהוידע בן איש חי, פירושו, שהיה צדיק ומאיר לדורו כמו החי של מעלה שהוא יסוד דז"א, מאיר לעלמא שהיא הנוקבא. ובכל שעה, באר זו, היא הנוקבא מסתכלת לחי, שהוא היסוד, ורואית, כדי להאיר, כמו שאמרנו.
וישב יצחק עם באר לחי רואי: היינו שכתוב, בקחתו את רבקה, כי באר ה"ס רבקה, דהיינו הנוקבא דז"א, והוא יושב עמה, ונתאחד עמה בבחינת חשך בלילה, שכתוב, שמאלו תחת לראשי. פירוש קו שמאל דז"א שה"ס יצחק, מכונה חשך להיותו מושג רק בחשך, כי בשעת שליטתו נחשכים המאורות, להיותו חכמה בלי חסדים, (כמ"ש באורך לעיל הקדמת ספר הזהר דף ק"ל אות קכ"ט ד"ה פירוש עש"ה) והנוקבא מכונה לילה (כמ"ש לעיל בראשית א' דף נ"ד אות מ"א ד"ה לילה ע"ש) לפיכך הארת השמאל אל הנוקבא, מכונה חשך בלילה, וז"ש ואתאחיד עמה חשך בלילה כי זווג יצחק שה"ס קו שמאל עם הבאר, שה"ס הנוקבא המקבלת ממנו, נבחן לחשך בלילה כמבואר.
ותא חזי יצחק וכו': ובוא וראה, יצחק היה בקרית ארבע אחר שמת אברהם, ומהו שאומר הכתוב, וישב יצחק עם באר לחי רואי, אלא בהכרח שאין זה מקום מגורו, אלא הוא שם הנוקבא, שנזדווג בו ונתאחד בו באותו הבאר. לעורר האהבה, כמו שאמרנו.
פסקה יב
פתח ר' יצחק וכו': פתח ר"י, וזרח השמש ובא השמש וגו'. וזרח השמש, היינו השמש, ז"א, המאיר אל הלבנה, הנוקבא. כי כשהשמש נראה עמה, אז היא מאירה. והשמש מאיר וזורח ממקום עליון העומד עליו, שהיא בינה, משם מקבל הארתו, וזורח תמיד.
ובא השמש: היינו שבא להזדווג עם הלבנה, שהיא הנוקבא. הולך אל דרום, שהוא קו ימין דז"א, ומשים בו תוקפו, כלומר, שעיקר הארתו משים בימין שהוא חסדים, ומשום שתוקפו הוא בימין, נמצא כל כח הגוף של האדם בימינו של הגוף, ובו תלוי כח הגוף. ואחר כך סובב אל צפון, שמאיר לצד זה דהיינו לדרום, ומאיר לצד זה, דהיינו לצפון. פירוש. כי סובב משמעותו שהארתו סובב פעם לצד זה ופעם לצד זה. ללמדך שאין עיקר כחו בצפון, שהוא צד שמאל של ז"א, ואינו מאיר שם בקביעות אלא סובב לכאן ולכאן.
סובב סובב הולך הרוח: ושואל, בתחילה כתוב שמש, ועתה קורא אותו רוח, ואומר, אלא הכל אחד וסוד אחד, כי ז"א ה"ס אור הרוח, והוא מכונה שמש. וכל זה הוא, דהיינו מה שסובב סובב הולך הרוח, כדי שהלבנה תאיר ממנו ויתחברו שניהם. פירוש, כי עיקר הארת הלבנה הוא הארת החכמה, שמקבלת משמאל, אמנם אינה יכולה לקבל החכמה בלי חסדים כנודע, וע"כ סובב סובב הולך הרוח, שפירושו שז"א הולך וסובב, פעם לצד צפון להארת החכמה, ופעם לצד דרום להארת החסדים כדי להלביש החכמה בחסדים, ורק בדרך זה מקבלת הלבנה הארתו ומתחברת עמו בזווג.
פסקה יג
תא חזי כד אתא וכו': בוא וראה כשבא אברהם לעולם חבק את הלבנה והקריבה. כיון שבא יצחק, נאחז בה והחזיק בה כראוי, ומשך אותה באהבה. כמו שנאמר, שמאלו תחת לראשי. כיון שבא יעקב, אז נתחבר השמש, ז"א, בלבנה, בנוקבא, והנוקבא האירה. פירוש הארת החכמה קבלה מיצחק. ועוד לא האירה בה, מחמת חוסר התלבשות באור חסדים, וכשבא יעקב, שה"ס קו אמצעי, שהשפיע לה החכמה מלובשת בחסדים, אז האירה הנוקבא.
ואשתכח יעקב וכו': ואז נמצא יעקב שלם מכל הצדדים דהיינו מחסדים שבצד ימין ומחכמה שבצד שמאל, והלבנה האירה, כי עתה על ידי יעקב, נתלבשו החכמה והחסדים זה בזה, ויכולה להאיר ונתקנה בי"ב השבטים. כנ"ל.
פסקה יד
פתח ר' יהודה וכו': פתח ר"י ואמר, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו'. מקרא זה בארוהו. אבל בוא וראה, כתוב, הנה ברכו את ה', ומי הם הראוים לברך את הקב"ה, לזה אוה"כ, כל עבדי ה', כי אע"פ שכל אדם בעולם מישראל, כולם ראוים לברך את הקב"ה אבל, ברכות שבשבילם יתברכו עליונים ותחתונים, מי המה המברכים אותו, לזה אוה"כ, עבדי ה' ולא כולם. ומי המה שברכתם ברכה, לזה אוה"כ העומדים בבית ה' בלילות, אלו הם הקמים בחצות לילה, ומתעוררים לקרות בתורה. הם העומדים בבית ה' בלילות. ואומר הכתוב ששניהם צריכים, שיהיו עבדי ה', ושיקומו בחצות לילה. כי אז הקב"ה בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. ואנו נמצאים כאן להתעורר בדברי תורה. נאמר בענינים של יצחק, שאנו במדרגתו.
פסקה טו
ויהי יצחק בן ארבעים וגו': ושואל הכתוב אומר, בן ארבעים שנה, למה בא כאן לספור את שנותיו, שהיה בן ארבעים שנה, כשנשא את רבקה.
אלא ודאי הא אתכליל וכו': ומשיב אלא ודאי שיצחק נכלל בצפון ודרום שהם אש ומים, ואז היה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. פירוש. כי ודאי הוא שיצחק היה נכלל בימין, שה"ס חסדים המכונים מים ומכונה דרום, דהיינו כמ"ש לעיל (אות ז) בביאור הכתוב בן אברהם. וא"כ יש בו ב' הספירות צפון ודרום, שהם חסד וגבורה, צפון מכח עצמו שהוא שמאל, ודרום מכח שהוא בן אברהם. גם היה לו התכללות צפון ודרום יחד זה בזה, שהוא תפארת, כי אין תפארת אלא התכללות חסד וגבורה, שהם דרום צפון. ונמצא שהיה לו ג' הספירות חסד גבורה ת"ת, ובקחתו את רבקה, שה"ס המלכות, השיג גם את המלכות, והיה לו ד' ספירות חו"ג תו"מ, ובגדלות הם חו"ב תו"מ כנודע, שכל אחת מהן כוללת עשר ספירות, והם ארבעים ספירות, שה"ס ארבעים שנה. וז"ש הא אתכליל יצחק בצפון ודרום באשא ומיא, שהצפון ה"ס אש והדרום ה"ס מים, שהם חסד וגבורה, והתכללותם זב"ז הוא ת"ת, וכדין הוה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, ואז השיג ד' ספירות חו"ג תו"מ בעת שלקח את רבקה, שה"ס המלכות, והם עתה ארבעים שנה, כי השיג בזה גם את המלכות כמבואר. ופנימיות הדברים הוא, כי אין הנוקבא יכולה לקבל המוחין דיצחק, שה"ס קו שמאל, (אלא בהתכללותה בחג"ת ונעשית רגל ד' לכסא כנ"ל פ' וירא דף ה' אות ט"ז ד"ה פירוש ע"ש) וזסו"ה, ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, כי נעשתה רביעי לחג"ת כנ"ל ואז לקחה יצחק והשפיע לה המוחין שלו. אבל אז היא עקרה להיותה מחוסרת חסדים, (כנ"ל ב"א דף ק"ז אות קי"ג ד"ה לא אתיישב ע"ש) וזסו"ה ויעתר יצחק וגו' כי עקרה היא. כי אינה ראויה להוליד עד שתתמעט ותהיה בסוד שביעי, שתקבל מחג"ת נה"י. וז"ס ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, דהיינו חג"ת נה"י כמ"ש להלן ד"ה וכד.
כמראה הקשת: רבקה היתה כמראה הקשת, שהוא ירוק לבן אדום, שהם חג"ת של של הנוקבא. ובת שלש שנים נאחז בה כאשר נאחז ברבקה, כלומר כאשר נשא אותה. פירוש כי יצחק היה כלול מארבע ספירות בקחתו את רבקה, שהם חו"ב תו"מ כנ"ל, אבל רבקה אע"פ שנכללה עמו מ"מ לא היה לה אלא ג' ספירות חג"ת שה"ס ג' גוונין כמראה הקשת. והגוון מספירתה עצמה שהיא מלכות, חסרה לה (כמ"ש לעיל פ' נח דף צ"ה אות רס"ו ד"ה פירש ע"ש) וה"ס ג' שנים, וז"ש ובת שלש שנים אחיד בה, ולא ארבע. וספירותיו של יצחק הן בסוד עשרות שה"ס ז"א שספירותיו בעשרות, ושל רבקה הן רק יחידות, שה"ס הנוקבא שספירותיה הן יחידות, (כנ"ל ב"ב דף קס"ז אות רפ"א ד"ה ומכאן). ולפיכך ארבע ספירות דיצחק הן ארבעים, וג' ספירות דרבקה הן רק שלש שנים.
וכד אוליד וכו': וכשהוליד הוליד כשהיה בן ששים, דהיינו אחר שהשיג שש ספירות חג"ת נה"י כדי להוליד כראוי ויצא יעקב שלם, מבן ששים שנה, כראוי. ובכלל שש הספירות נאחז יעקב לאחר כך, ונעשה איש שלם.
פסקה טז
בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות וגו': ושואל, מה נחוץ לנו לדעת כל זה, הרי כבר נאמר, ובתואל ילד את רבקה, ועתה אומר שוב, בת בתואל הארמי, ואחר כך אומר עוד מפדן ארם ואחר כך אחות לבן הארמי. ומשיב, אלא בארוהו, שהוא ללמד אע"פ שהיתה בין תועים, היא לא עשתה כמעשיהם, וע"כ אומר, שהיתה בת בתואל, ומפדן ארם, ואחות לבן, שכולם היו רשעים להרע, והיא עשתה מעשים טובים, ולא עשתה כמעשיהם.
פסקה יז
השתא אית לאסתכלא וכו': עתה יש להסתכל, אם היתה רבקה בת עשרים שנה או יותר או לכל הפחות בת שלש עשרה, אז היה נחשב לה לשבח, שלא עשתה כמעשיהם, אבל עד עתה היתה רק בת שלש שנים, מהו השבח שלה, שלא עשתה כמעשיהם.
א"ר יהודה בת וכו': אר"י, בת שלש שנים היתה ועם זה, עשתה אל העבד כל אותו המעשה, משמע בהכרח, שהיה לה שכל כבת עשרים, ולפיכך שבח הוא לה שלא למדה ממעשיהם.
פסקה יח
אמר רבי יצחק וכו': אר"י, אע"פ שעשתה כל כך בחכמה עם העבד, עוד איני יודע את מעשיה, אם היו כשרים או לא. אלא בא וראה. כתוב כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כשושנה, זו היא כנסת ישראל דהינו הנוקבא דז"א, שהיא בין הצבאות, כמו שושנה בין החוחים.
ורזא דמלה וכו': וסוד הדבר. יצחק בא מצד אברהם, שהוא חסד עליון ועושה חסד עם כל הבריות. ואע"פ שהוא דין הקשה, מכל מקום נמשך מחסד מאברהם. ורבקה באה מצד דין קשה מבתואל ולבן, ואע"פ שהיא עצמה דין הרפה היתה, בסוד האודם של השושנה, וחוט של חסד היה תלוי עליה בסוד הלובן של השושנה, מכל מקום נמשכה מדין הקשה. והיה יצחק דין הקשה, והיא דין הרפה, וע"כ כשושנה בין החוחים היתה. חוחים פירושו דינים קשים, כי רבקה היתה מוקפת בדינים קשים מצד הוריה ואנשי מקומה אבל היא עצמה, היתה דין הרפה וממותק, וחוט של חסד. כצורת השושנה, כנ"ל, הרי שמעשיה כשרים, שלא למדה ממעשיהם, דהיינו שלא היה בה דין קשה כלום. שזה נשמע להיותה משולה לשושנה, שיש בה אודם ולובן.
אי לאו דאיהי רפיא וכו': ואם לא היתה הנוקבא דין רפה, לא היה יכול העולם לסבול דין הקשה של יצחק. כי הארת יצחק הוא אור זכר, שמדרכו להשפיע ממעלה למטה, שבבחינת הארת השמאל נמשך מזה דין קשה מאד, אבל רבקה, שהארתה היא אור נקבה שמדרכה להאיר רק ממטה למעלה, אין בזה דינים קשים אלא דין רפה לבד. ולפי שהארת יצחק מגיע לתחתונים על ידי הנוקבא שהיא דין רפה, על כן יכולים התחתונים לקבל הארה ממוחין הללו. אבל מבחינת יצחק לבד, לא היו יכולים לקבל, כי לא היו יכולים לסבול דינים הקשים הנמשכים עם הארתו כמבואר.
כגוונא דא קב"ה וכו': כעין זה הקב"ה מזווג זווגים בעולם שאחד חזק ואחד רפה, כנ"ל שיצחק היה דין קשה ורבקה דין רפה, כדי שהכל יתתקן כלומר, שיוכלו לקבל גם הארת חכמה והעולם יהיה נמתק, דהיינו שלא יזיק להם דינים הקשים הנמשכים עם הארה הזאת, שהוא משום שמקבלים אותה על ידי הנוקבא, כנ"ל שעי"ז נמתקים הדינים.
פסקה יט
פתח רבי יהודה אבתריה ואמר, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו: שואל מהו ויעתר, ואומר שפירושו הוא, שהקריב קרבן והתפלל עליה. ואיזה קרבן הקריב, היינו קרבן עולה. והראיה, אשר ויעתר פירושו שהקריב קרבן הוא, כי כתוב כאן, ויעתר לו ה', וכתוב שם, ויעתר ה' לארץ מה שם פירושו, שהקריב קרבן, אף כאן שהקריב קרבן.
כתיב ויעתר כתוב ויעתר יצחק, וכתוב ויעתר ה', ואם ויעתר פירושו קרבן, מהו פירושו של ויעתר ה'. ואומר, שפירושו של ויעתר ה', הוא ג"כ בחי' קרבן, דהיינו שיצא אש של מעלה כנגד האש של מטה. כי צריכים ב' אשיות לאכילת הקרבן, אש של גבוה ואש של הדיוט וע"כ ויעתר יצחק הוא על אש של מטה, ויעתר לו ה' הוא על אש של מעלה.
פסקה כ
ד"א ויעתר יצחק וכו': פירוש אחר בהכתוב ויעתר יצחק, שהתפלל תפלתו וחתר חתירה למעלה אל המזל המשפיע בנים. כי במקום ההוא, דהיינו במזל שפירושו דיקנא דא"א כמבואר בספרי תלמוד עשר ספירות חלק י"ג אות ר"י ע"ש. תלוים לידות בנים, שכתוב ותתפלל על ה', הויה, הוא ז"א, על ה' הוא דיקנא דא"א המקיף לז"א, שנקרא מזל, ואז ויעתר לו ה', אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו. כי הע' מתחלף ב ח' להיותם ממוצא אחד אחה"ע. כי חתירה חתר לו הקב"ה וקבל אותו, ואז ותהר רבקה אשתו. פירוש שמצד המערכה לא היתה ראויה להריון, כי היתה עקרה מלידה, אלא בסבת תפלתו, חתר לו חתירה, דהיינו ששינה את סדר המערכה, ואז ותהר רבקה אשתו.
פסקה כא
תא חזי עשרין וכו': בוא וראה, עשרים שנה נשתהה יצחק עם אשתו ולא ילדה, עד שהתפלל תפלתו. והוא משום שהקב"ה חפץ בתפלתם של צדיקים, בשעה שמבקשים מלפניו התפלה על מה שהם צריכים. מהו הטעם הוא כדי שיתגדל ויתוסף משחת קודש על ידי תפלת הצדיקים לכל מי שצריך. כי הצדיקים בתפלתם פותחים את הצנור עליון, ואז אפילו אותם שאינם כדאים להענות נענים.
פסקה כב
תא חזי אברהם וכו': בוא וראה אברהם לא התפלל לפני הקב"ה שיתן לו בנים, אע"פ ששרה היתה עקרה. ואם תאמר, הרי כתוב, שהתפלל ואמר הן לי לא נתת זרע, הנה לא אמר זה משום תפלה, אלא כמו מספר דברים לפני רבונו.
אבל יצחק צלי וכו': אבל יצחק התפלל על אשתו, משום שהיה יודע שהוא אינו עקר אלא אשתו, ויצחק היה יודע בסוד החכמה שיעקב עתיד לצאת ממנו, עם שנים עשר שבטים אבל לא היה יודע אם מאשה זו, או מאחרת. ועל כן אומר הכתוב, לנכח אשתו, ולא לנכח רבקה.
פירוש. כי הוקשה לו, כי נראה מהכתוב ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, אשר התפלל לשנות הטבע כי היא עקרה, והתפלל שישנה לו הקב"ה את הטבע ותזכה להריון. וע"ז מקשה הרי שרה היתה ג"כ עקרה, ומ"מ לא התפלל אברהם לשנות לו הטבע, כי הצדיקים אינם מאמינים בעצמם שהם ראויים לנס ולשינוי הטבע. ומתרץ, אשר כי עקרה היא פירושו, שע"כ התפלל מכח שידע, כי עקרה היא, ולא הוא עצמו, כי ידע ברוח החכמה שיצאו ממנו יעקב וי"ב השבטים, אלא שלא ידע אם מרבקה או מאחרת, וע"כ התפלל סתם שיעזור לו השי"ת שיהיה לו בנים, כי הוא אינו עקר, ואין צריך לשינוי הטבע. וזה שמדייק הכתוב, שהתפלל לנכח אשתו, סתם, ולא לנכח רבקה, כי לא היה מתפלל לשנות את הטבע בזכותו. ואין לשאול, כיון שיצחק היה יודע, שיצאו ממנו יעקב והשבטים, למה התפלל על בנים. הטעם הוא, כי היה מתירא פן יגרום החטא. כמ"ש אצל יעקב, אע"פ שהבטיח לו הקב"ה, כי הטיב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו' מ"מ היה מתפלל, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים.
פסקה כג
אמר האי רביא וכו': אמר אותו ילד בנו של רבי יהודה, אם כן, למה לא אהב יצחק את יעקב כל כך כמו לעשו, כיון שהיה יודע שעתיד לצאת ממנו י"ב שבטים. אמר לו, יפה אמרת, אלא, עם כל זה, אהב יותר את עשו, משום שכל מין אוהב את מינו, ומין אחר מינו נמשך והולך.
פסקה כד
ת"ח עשו וכו': בוא וראה, עשו נולד ויצא אדמוני, כמ"ש ויצא הראשון אדמוני כלו וגו', והוא מינו של יצחק, שהוא דין קשה של מעלה של הקדושה ויצא ממנו עשו שהוא דין קשה של מטה, שהיה ראשו בקדושה וגופו שלא בקדושה, ודומה על כן למינו של יצחק, וכל מין הולך אחר מינו, ועל כן אהב את עשו יותר מיעקב. כמו שכתוב, כי ציד בפיו, שה"ס ראשו שהיה בקדושה כתוב כאן, כי ציד בפיו וכתוב שם על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה', מה שם פירושו של ציד הוא דין קשה, אף ציד שבכאן, פירושו דין קשה. ומשמיענו הכתוב, שאהב אותו, מטעם היותו דין קשה כמוהו.
פסקה כה
ויתרוצצו הבנים וגו' את ה': ושואל, לאיזה מקום הלכה לדרוש את ה'. ואומר, שהלכה לבית המדרש של שם ועבר. ויתרוצצו הבנים בקרבה מפני ששם היה אותו רשע עשו, שעשה מלחמה עם יעקב.
ויתרוצצו: פירושו נשתברו, כמו שאומרים רצץ את מוחו, כי נשתברו זה עם זה ונתחלקו, ת"ח דא סטרא וכו': בוא וראה זה, עשו, היה מצד הרוכב על הנחש שהוא סמאל, וזה, יעקב, היה מצד הרוכב על כסא השלם הקדוש, מצד השמש, ז"א, להזדווג עם הלבנה שהיא הנוקבא. פירוש, כסא ה"ס הנוקבא, המכונה לבנה, והרוכב על הכסא ה"ס ז"א הנקרא שמש. ואומר, שיעקב הוא בחינת ז"א שהוא הרוכב על הכסא.
פסקה כו
ות"ח בגין וכו': ובוא וראה, משום שעשו נמשך אחר אותו הנחש הלך יעקב עמו במרמה כמו נחש שהוא ערום והוא הולך במרמה, כמש"א והנחש היה ערום, שפירושו פקח והולך במרמה. ומעלליו של יעקב עם עשו,היו לו כמו נחש.
והכי אצטריך וכו': וכך היה צריך להיות, כדי להמשיך את עשו אחר אותו הנחש, ויפרד מיעקב, ולא יהיה לו חלק עמו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ולמדנו. הבא להורגך, השכם אתה ותהרגו.
כתיב בבטן עקב את אחיו: היינו שהשרה אותו למטה, בעקב ההיא, כלומר, שהפרידו מן הקדושה והורידו לצד הטומאה הנקראת עקב, להיותה בסיום הקדושה. וזהו שכתוב וידו אוחזת בעקב עשו, ששם ידיו על אותו העקב, כדי להכניעו תחת הקדושה.
פסקה כז
ד"א וידו אוחזת: פירוש אחר על הכתוב וידו אוחזת, שלא יכול יעקב לצאת ולהפרד ממנו מכל וכל, אלא וידו נשארה אוחזת בעקב עשו, וידו היינו הלבנה שהיא הנוקבא, הנקראת ידו של ת"ת, שהוא יעקב, שנתכסה אורה משום עקב דעשו. ועל כן נצרך לו ליעקב ללכת עמו בחכמה, כדי לדחותו למטה, ויתדבק במקומו, בסטרא אחרא, ויפרד לגמרי מן הקדושה.
פסקה כח
ויקרא שמו יעקב: ויקרא, היינו הקב"ה קרא ודאי את שמו יעקב בוא וראה, כתוב, הכי קרא שמו יעקב, נקרא שמו, לא כתוב, אלא, קרא שמו ויעקבני וגו', שסובב על הקב"ה שקרא לו יעקב, ודאי ראה הקב"ה כי אותו נחש הקדמוני חכם הוא להרע, כיון שבא יעקב, אמר הקב"ה זהו ודאי חכם לעומת הנחש, וע"כ קרא אותו הקב"ה יעקב. דהיינו על שם חכמתו, שידע לעקב את הנחש, ולהפרידו מהקדושה.
פסקה כט
הא אוקימנא וכו': הרי בארנו שבכל מקום שנאמר, ויקרא סתם ולא פירש מי הוא הקורא, הוא מדרגה התחתונה, שהיא הנוקבא, כמו שכתוב, ויקרא אל משה, שהיא הנוקבא, שקראה אל משה. וכאן כתוב ויקרא שמו יעקב, הוא ג"כ הנוקבא דז"א שקראה שמו יעקב. כי בכל מקום לא נקרא שמו על ידי אדם, שהרי גם, במקום אחר מה כתוב, ויקרא לו אל אלקי ישראל, שהוא הקב"ה שקרא לו ליעקב אל. אמר לו אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים. הרי שלא נקרא לו שם על ידי בשר ודם, אלא על ידי הקב"ה.
פסקה ל
ותא חזי יעקב וכו': ובוא וראה, יעקב היה יודע, שעשו היה לו להתדבק באותו נחש העקלתון, ועל כן בכל מעשיו היה נמשך עליו כנחש עקלתון אחר לעומתו. בפקחות ובמרמה. וכן צריך להיות.
ואתייא דא וכו': וזהו עולה כמו שאמר רבי שמעון, מה שכתוב, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, זהו יעקב ועשו. ואת כל נפש החיה הרומשת, הם שאר המדרגות שביניהם. הרי שיעקב ועשו נקראים תנינים, דהיינו נחשים. שהוא כנ"ל, שעשו היה נחש עקלתון, ויעקב נמשך עליו כמו נחש עקלתון אחר לעומתו. ובהכרח, שיעקב עשה עצמו חכם, לעמוד כנגד נחש האחר ההוא. וכן צריך להיות.
פסקה לא
ובגין כך בכל ירחא ומשום זה בכל חדש וחדש, מקריבים שעיר אחד, כדי להמשיך אותו למקומו, ויפרד מן הלבנה שהיא הנוקבא דז"א, שאורה נתכסה מפני העקב של עשו (כנ"ל אות כ"ז) וכן ביום הכפורים צריכים להקריב שעיר ההוא. וזהו נעשה בחכמה כדי לשלוט עליו ולא יוכל להרע. שכתוב, ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו', ובארוהו שזהו עשו שהוא שעיר. וענין החכמה שבשעיר ראש חדש ורה"ש ויום הכפורים. עי' לעיל פרשת נח דף ל"ו ל"ז ל"ח ובהסולם שם. ו בפ' וירא דף קי"ב קי"ג קי"ד ובהסולם שם.
וכלא בחכמה וכו': והכל נעשה בחכמה ובמרמה אליו, מהו הטעם, משום שכתוב ועם עקש תתפתל, משום שהוא נחש הרע, רוח עקלתון, חכם להרע, מסטין למעלה ומדיח מלמטה.
פסקה לב
ובגין כך ישראל וכו': ומשום זה, מקדימים עצמם ישראל ומתחכמים אליו בחכמה במרמה כדי שלא יוכל להרע ולשלוט. ועל כן יעקב שהוא בסוד האמונה, כל מעשיו כלפי עשו היו, כדי שלא ליתן מקום לנחש ההוא לטמא המקדש, ושלא יקרב אליו, ושלא ישלוט בעולם.
ועל דא לא אצטריך וכו': ועל כן לא היה נצרך לאברהם להתנהג במרמה ולא ליצחק, משום שעשו שהוא הצד של אותו הנחש עוד לא בא לעולם. אבל יעקב, שהוא בעל הבית, כלומר בעלה דשכינתא, היה צריך לעמוד כנגד אותו הנחש שלא לתת לו שליטה כלל לטמא בית המקדש של יעקב, שהיא הנוקבא, ולפיכך נצרך ליעקב, להלחם עמו במרמה, יותר מכל בני העולם. ומשום זה, שיעקב לחם עמו במרמה, וקנה ממנו הבכרה והברכות, ישראל הקדושים, נבררו להיות חלק גורלו של הקב"ה, שכתוב, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.
פסקה לג
ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו': מכאן עד סוף אות ל"ט אינו צריך ביאור.
פסקה מ
באותו זמן וכו': באותו זמן ישיגו הצדיקים דעת שלימה, שאמר ר' יוסי, ביום שישמח ה' במעשיו, עתידים הצדיקים להשיג את הקב"ה בלבם, ויתרבה אז החכמה בלבם, כמו שהיו רואים אותו בעין. וזהו שכתוב ואמר ביום ההוא וכו'. מכאן עד אות מ"ד א"צ ביאור.
פסקה מד
אמר רבי יצחק וכו': אר"י אני הייתי לפני רבי יהושע, ושאלתי דבר זה. אמרתי סעודה זו של הצדיקים לעתיד לבא, שאמרו שתהיה מלויתן ומשור הבר, אם כך הוא, אינו מיושב על לבי. כי אמר רבי אלעזר, סעודת הצדיקים לעתיד לבא, הוא כעין זה שכתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. אמר ר' יהושע יפה אמר ר"א וכך הוא.
פסקה מה
עוד אמר וכו': עוד אמר ר' יהושע, אמונה זו, שאמרו רבנן לרוב העולם שהם מוזמנים לסעודה זו של הלויתן ואותו שור הבר, ולשתות יין טוב המשומר מעת בריאת העולם, מקרא מצאו ודרשו וכו'.
כהאי גוונא חמו וכו': כעין זה, ראו רבנן שהגלות נמשך, סמכו עצמם על מקראות שבתורה, ואמרו, שעתידים לאכול ולשמוח בסעודה גדולה שעתיד הקב"ה לעשות להם. ועל כן, רוב העולם סובלים הגלות בשביל אותו הסעודה.
פסקה מו
אמר רבי יוחנן וכו': אר"י, אין לנו לסתור את האמונה אלא לקיים אותה, דהיינו שהסעודה היא אכילה ושתיה כי התורה מעידה עליה, דהיינו בהכתוב ואכלתם לחמכם לשובע. כנ"ל, כי כבר יודעים אנו אמונת הצדיקים והשתוקקותם מה היא, כי כתוב נגילה ונשמחה בך. ולא באכילה. וכמו כן נזכירה דודיך מיין, שפירושו יינה של תורה. ואותה הסעודה שהם, רוב העולם. עתידים בה, שהיא אכילה ושתיה, יהיה גם לנו חלק להנות ממנה, וזו היא חלק השמחה והשחוק וכו'.
פסקה מז
ויהי יצחק בן ארבעים שנה: רבי בו בשם ר' יוסי פתח ואמר, ישקני מנשיקות פיהו וגו' בכמה מעלות טובות נברא העולם, שלמדנו, אמר רבי אחא בר יעקב, כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשתוף. היינו בשתוף מלכות שהיא מדת הדין עם הבינה שהיא מדת הרחמים, שמשיתוף הזה נמצאים הרבה מעלות בעולם.
מי אמר רבי אחא המקשן חשב, אשר שיתוף פירושו שיתוף טוב ורע הנוהג בנבראים, וע"כ הקשה, ומי אמר רבי אחא הכי חס ושלום, שהרי בדבר זה ירבה מחלוקת בעולם, כלומר, כל השומע יחלוק עליו, כי אם תאמר כך, הרי המלאכים שהם נבראים רוח הקדש ממש, יאמר שיש שיתוף, טוב ורע. בהם, אם כן, כל פנים, פנים שלהם ופנים שלנו, שוים. כלומר, שמלאכים ובני אדם שוים.
פסקה מח
אמר רבי אבא וכו': אר"א, אמת הוא, בדבר זה ירבה מחלוקת בעולם. כי לפי האמיתיות ששיתוף יורה על שיתוף מלכות בבינה כמו שאומר לפנינו, הרי כל המדרגות שבעולמות נתחלקו על ידיה לכו"ח ולבינה ותו"מ. וכן לפנים ואחורים ולפנימיות וחצוניות, ונמצא שנעשה מחמתו מחלוקת בעולם. (כמ"ש לעיל בפתיחה לחכמת הקבלה אות ע"ו ע"ז ע"ש) ורמז בתחילת דבריו, שמה שאמר המקשן, במלה דא יסגי פלוגתא בעלמא, כיון אל האמת אע"פ שלא ידע אותו.
דהא תנן במתניתין כי למדנו במשנה, שלנו, שכל מה שעשה הקב"ה, עשה כעין גוף ונשמה. הגוף הוא ממלכות, והנשמה מבינה, וכל מה שעשה הקב"ה, שיתף זה בזה. שה"ס שיתף מדה"ר בדין. ואם תאמר הרי אין גוף אל המלאכים, כך הוא, אבל אינם יכולים לפעול פעולה, עד שישתתף בהו ההוא נשמתא קדישא דהיינו אור הבינה, שהיא סעד מלמעלה ממנו. פירוש. המלאכים הם חצוניות המלכות, ואין בהם שום כח מטרם שמקבלים סעד ושיתוף מן הבינה כי מטרם זה אינם ראוים למוחין. כי המלכות מטרם שנמתקה בבינה אינה ראויה לקבל מוחין, (כנ"ל בראשית א' דף ז' ד"ה וכבר.)
פסקה מט
א"ר יוסי בההיא וכו': אר"י, באותה שעה שעתיד הקב"ה להחיות המתים, הנה סוף כל הצרות יהיה בשנת הארבעים אחר קבוץ גליות. וחרץ חוק, ארבעים יכנו לא יוסיף והליכתם של ישראל במדבר נגמר בשנת הארבעים. וארבעים שנה קודם תחיית הגוף ממתנת לו הנשמה בארץ ישראל, נמצא, שבשנת הארבעים להמתנת הנשמה בא"י, יקומו הגופות מעפרא. בארבעים נכלא הגשם, בזמן המבול, וז"ש ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום. וכתוב ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח. וכן זמן גאולתם של ישראל, בשנת הארבעים הוא. ובחמשים יבא ישוב העולם, שהוא היובל. החזרת הנשמה לגוף הוא בשנת הארבעים שהמתינה לו בארץ ישראל כנ"ל, וזהו שכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שהמתין לגוף. בקחתו את רבקה, בהכנסתה בגוף המזומן לו.
ביאור הדברים. אחר שרבי יוסי הביא את ענין השיתוף דמדת הרחמים בדין שאמר ר' אחא בר יעקב, ממשיך ומבאר עם זה את הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וכו'. כי מכח השיתוף הנ"ל, של מלכות בבינה, נתתקנה המלכות בסוד שנת הארבעים. כי חמשה ספירות הם כח"ב תו"מ, שכל אחד מהם כלול מעשר, והם חמשים ספירות. ומבחינה זו צריכה המלכות להיות שנת החמשים, להיותה בחינה אחרונה שבהם, אבל מחמת שיתוף המלכות בבינה נגנזה בחינת עצמה, ונתקן בעדה הכלי דת"ת במקום כלי מלכות. כי מאחר שנגנזה המלכות ואין שם אלא ד' כלים, כח"ב ות"ת, עלה אור החכמה ונתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הת"ת בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דת"ת. ואז נבחנת המלכות בסוד שנת הארבעים, והיא מקבלת במצב הזה את האורות דבינה כמו ז"א, להיותה מלובשת בהכלי שלו. ובעת ההוא גם הגוף הנמשך מן המלכות, עולה ג"כ ומקבל אור הבינה כמו המלכות, שה"ס התלבשות הנשמה בגוף. כי אור הבינה נקרא נשמה. וז"ס שכל הגאולות וישועות מקובלות בשנת הארבעים, דהיינו בעת שהמלכות משתתפת, ומקבלת אור הבינה. ואפילו גמר התקון יהיה בשנת הארבעים שה"ס עתיד הב"ן, שהוא מלכות, להיות ס"ג, שהוא בינה. אלא שיש הפרש גדול, כי מקודם גמר התקון, אין המלכות ראויה להיות שנת הארבעים מבחינתה עצמה, אלא על ידי שיתוף מדת הרחמים בדין, וגניזת בחינתה עצמה, אבל בגמר התקון יתוקן המלכות דצמצום א' עצמה, באופן שלא תהא צריכה עוד לשתוף דמדת הרחמים, אלא מבחינתה עצמה תקבל את אור הבינה.
ויש דינים וצרות הנמשכים ממלכות, מבחינת שנת הארבעים, דהיינו כל עוד שהחכמה שבה לא נתלבשה בחסדים, (וירא דף ס"ה ד"ה פירוש) ויש דינים וצרות הנמשכים ממלכות הבלתי נמתקת שנגנזה, (כמ"ש לעיל בהקדמת הזהר דף קכ"ד אות קכ"ג) אם לא זכי הא רע, דהיינו אם הוא ממשיך ממעלה למטה, כמו החטא דעצה"ד, נתגלה עליו נקודת המלכות שנגנזה, וכל האורות שבה מסתלקים משום שצמצום א' רוכב עליה ואינה ראויה לקבל אור. (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר.)
וז"ש ר' יוסי בההיא שעתא דזמין קב"ה לאחיא מתיא, והא סופא כל עקתין בארבעים להוי, כי מטרם גמר התקון ותחיית המתים, הדינים והצרות הנמשכים משנת הארבעים אינם סוף כל הצרות, כי יש גם צרות מהמלכות דבחינתה עצמה הבלתי ממותקת, כנ"ל בסוד לא זכי הא רע, אבל בגמר התקון, שיתוקן המלכות דבחינתה עצמה, ולא תהא צריכה עוד לשיתוף בבינה, הרי לא יהיה עוד שום צרות ממלכות הזו, אלא הדינים והצרות הנמשכות משנת הארבעים, כבר יהיו סוף כל הצרות. וז"ש וגזר קיים, ארבעים יכנו לא יוסיף, דהיינו שלא יוסיף מכה מבחינתה עצמה שלאחר הארבעים, כי בחינתה עצמה כבר תהיה אז מתוקנת לגמרי, ואחר כך מביא הזהר התקונים הגדולים שנתגלו ועתידים להתגלות בשנת הארבעים, דהיינו הליכת ישראל במדבר, והמתנת הנשמה לגוף בא"י ותחיית המתים, והפסק מי המבול, ופתיחת נח את התבה, וגאולתם של ישראל. והתלבשות הנשמה בגוף. ומפרש בזה את הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שיצחק ה"ס הנשמה, והמתין ארבעים שנה בארץ ישראל בקחתו את רבקה, דהיינו להתלבש בגוף הנקרא רבקה. והכתוב מלמדינו, שבעת גילוי המלכות בסוד שנת הארבעים, שמקבלת אז אור הבינה, גם הגוף הנמשך מהמלכות, שנקרא רבקה, נעשה מוכשר וראוי לקבל אור הבינה, שה"ס הנשמה הנקראת יצחק המתלבש בו, ולפיכך המתין יצחק עד שנת הארבעים. באותה שעה בהכנסתה בו וכו': א"צ ביאור.
פסקה נ
בת בתואל: פירושו בת בתו של אל. כי בתואל נוטריקון בת אל, דהיינו המלכות הנקראת בת אל, והגוף נמשך מן המלכות ונבחן לבתו של המלכות, ונמצא שהוא בת בתו של אל.
רב הונא אמר וכו': רב הונא אמר, לא כך הוא בתואל, אינו שם המלכות, ואני היתי במדינות הים, ושמעתי שהיו קוראים לאותו העצם של השדרה ההוא, הנשאר מכל הגוף בקבר, ואינו נרקב, בשם בתואל הרמאי, דהיינו נוכל. שאלתי עליו, מה טיבו, אמרו, שצורתו הוא כמו הראש של הנחש, שהוא רמאי, ואותו העצם הוא רמאי, יותר מכל שאר העצמות של הגוף.
פסקה נא
דתאנא אר"ש וכו': כי למדנו אמר ר' שמעון, למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות, הוא, משום שהוא רמאי ואינו סובל טעם המזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשום זה הוא חזק יותר מכל העצמות. והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו בעת תחיית המתים, וזהו שכתוב בת בתואל הארמי.
ויש להתבונן בדברים. א) אותו גרמא דשדרה מה הוא, ובמה הוא משונה משאר עצמות. ב) למה דומה לרישא דחויא. ג) למה הראש של הנחש הוא רמאי. ד) למה העצם, אינו סובל טעם מזונות. ה) למה אינו נרקב משום זה בקבר, מהו המעלה שאינו אוכל. ו) למה הוא נעשה עיקר בתחיית המתים.
והענין הוא כי כבר נתבאר, שהמלכות המשותפת במדת הרחמים נבחנת לשנת הארבעים שהיא אור המלכות המתלבשת בכלי דז"א, דהיינו בעטרת יסוד שלו, וכלי מלכות עצמה, שה"ס שנת החמשים חסרה, כלומר שאינה ראויה להתלבשות האור. ועל כן גם הגוף הנמשך ממלכות, חסר לו ג"כ בחינת מלכות עצמה, דהיינו שנשארה בו ריקנית בלי התלבשות האור ותדע, שהיא העצם שמכנהו בשם גרמא דשדרה, ונקרא בתואל רמאה, והטעם שנקרא רמאה, אומר שהוא, משום דאיהו רמאה ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי. כי להיותו מבחינת המלכות דמדת הדין הבלתי נמתקת במדת הרחמים, אינו יכול להנות מהמוחין הנמשכים מבינה, ונמצא ולית סביל טעמא דמזונא, אבל הוא מעלים מציאותו ממדת הדין, ואומר שהוא נהנה בשוה עם שאר עצמות הגוף, אבל הוא רמאי, כי האמת הוא שאינו נהנה. ומה שהוא מעלים מציאותו, הוא מטעם שלא יפגום בשאר הגוף, כי אם היה מורגש מציאותו, היה נפגם כל הגוף, והיו המוחין מסתלקים מכל הגוף בסבתו. (כנ"ל וירא ל"ז ד"ה ונודע)
וזה אמרו, דהוא כרישא דחויא דאיהו רמאה. כי הנחש שהסית לחוה לאכול עצה"ד, היה משקר ואמר לא מות תמותון, שפירושו, שהעלים מציאות המלכות דמדת הדין, שממנו המיתה. (כנ"ל וירא ק"י ד"ה בכה ע"ש) הרי שהן הנחש והן גרמא דשדרה שניהם רמאים בדבר אחד, דהיינו שמעלימים מציאות המלכות דמדת הדין. ומה שאומר כרישא דחויא, ואינו אומר כנחש, הוא בדיוק. כי פעולת השקר והעלמת מציאות מלכות דמדת הדין, הוא רק בראש הנחש. כי אחר שהסית לאכילת עצה"ד אמרו, הוא השטן והוא היצר הרע, והוא המלאך המות באופן שנחש המסית עצמו, נעשה אחר החטא למלאך המות, שיורד ומגלה על האדם את המלכות דמדת הדין, ואורות החיים מסתלקים ממנו, והוא מת, (כנ"ל וירא ק"י ד"ה בכה) ופעולה זו של הנחש הוא בזנבו, שז"ס שהזהר אומר עליו כפיף לרישיה ומחי בזנביה ונמצא שכח העלמת מדת הדין הוא ברישיה דחויא, וכח הגילוי דמדת הדין הוא בזנביה דחויא. ולפיכך אומר כאן רישא דחויא. והנה נתבאר ענין גרמא דשדרה מה הוא. ולמה אינו טועם טעם מזונות. ולמה הוא רמאי. ולמה הוא דומה לרישא דחויא.
ומ"ש, שמשום שאינו סובל טעם מזונות, על כן אינו נרקב בקבר. דבר זה נתבאר לעיל (חיי שרה דף מ"ו ד"ה וכבר) אשר קבלת המוחין מקו אמצעי גורמים להגוף שירקב בעפר, וכיון שעצם זה אינו סובל אותם המוחין ואינו נהנה מהם, כי הוא לא יהנה זולת מהמוחין דג"ר דג"ר שיאירו בגמר התקון כנ"ל. לפיכך אינו נרקב בקבר. עש"ה כל ההמשך.
פסקה נב
ותאנא אמר רבי שמעון וכו': ולמדנו אמר ר"ש הוא רמאי, דהיינו העצם דשדרה, ובא מעולם רמאי, דהיינו מפדן ארם, ושכן יצה"ר שהוא רמאי, דהיינו רישא דחויא שהוא היצר הרע והוא מלאך המות כנ"ל. וזהו שכתוב, בת בתואל הארמי, היינו עצם דשדרה הרמאי, מפדן ארם, היינו שבא מעולם רמאי, מצמד רמאים, כמו שלמדנו, פדנא דתורא, שפירושו צמד בקר, אף פדן ארם פירושו צמד רמאים. אחות לבן, היינו אחות יצר הרע הרמאי. פירוש פדן ארם, ה"ס המקום שמשם ניזון ויונק הגוף, שהוא כלול מב' המלכיות הנ"ל, אשר בעת שהגוף הולך בדרך הישר נגנזה שם בעדו המלכות דמדת הדין ורק מלכות דמדת הרחמים מגולה עליו. וזה נראה כרמאות, שהמקום מחפה על מדת הדין, והגוף מקבל מוחין כמו שלא היה כלול כלום ממלכות דמדת הדין. ובשעה שאין הגוף הולך בדרך הישר, אז המקום מגלה עליו המלכות דמדת הדין וכל המוחין מסתלקים ממנו. וגם זה נראה כרמאות, משום שאלו המוחין המלובשים בכלי דבינה דגוף היו צריכים להשאר בו. כי רק כלי דמלכות נפגמה, ולא כלי דבינה. אלא משום השתוף דמדת הרחמים בדין שהיה מקודם לכן, המערב בינה ומלכות יחדיו זו בזו, ע"כ נסתלקו המוחין גם מכלי דבינה. ונמצא שיש כאן צמד רמאים, רמאות א' מהמלכות הממותקת ורמאות ב' מגילוי המלכות דמדת הדין, כמבואר.
כדתנן בתחלה וכו': כמו שלמדנו, בתחלה שהיה מנוול בחטאים בזה העולם נקרא לוט, לעתיד לבא שלא יהיה מנוול כבתחילה, שיהיה דומה כמי שרחץ וטבל מטומאתו, קוראים אותו לבן. על כל פנים, אין יצר הרע בטל מן העולם.
פסקה נג
תא שמע דהכי אנן אוקימנא וכו': מכאן עד אות נ"ו א"צ ביאור.
פסקה נו
אמר רבי יוסי וכו': אר"י א"כ מה ההפרש בין עולם הזה לאותו הזמן, אם גם אז יהיה היצה"ר. ועוד הרי המקרא אומר, ויעתר לו ה' ותהר, שפירושו, שהקב"ה בעצמו עושה זאת, ומעורר באותו הזמן את היצה"ר, כנ"ל, שהוא תמוה. אמר ר' אחא כך הוא, שהקב"ה מעורר היצה"ר לאותו הענין כפי שצריך אל הזווג בלבד, אבל לא לכל שעה, שיהיה תמיד עם האדם, כמו עתה שהוא נמצא תמיד עם האדם ובני אדם חוטאים על ידו, אלא שיתעורר רק אל הזווג בלבד. והתעוררות ההוא של היצה"ר לשעת הזווג, יהיה התעוררות של הקב"ה, שהקב"ה יעורר אותו כנ"ל, וזהו שכתוב והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר, מהו לב בשר. אמר ר' יהודה, לב, להוציא בשר ולא לדבר אחר. דהיינו ללידת בנים בלבד. וע"ז נאמר, ונתתי לכם, הרי, שהקב"ה בעצמו יעורר את יצר הרע לשעת הזווג.
פסקה נז
רבי יצחק בר' יוסי וכו': ריבר"י, הלך מקפוטקיא ללוד. פגש בו רבי יהודה. א"ל ר' יצחק, תאמר, שהחברים חכמי המשנה נתעוררו בענין הזה, שיצר הרע יתבטל מעולם, חוץ מבשעת הזווג. אמר לו, חייך, שכן היצר הרע נצרך לעולם כמו הגשם שנצרך לעולם, כי אלמלא יצר הרע, לא היתה חדות הלימוד בעולם. אבל לא יהיה אז מנוול כמקודם לכן, לחטוא על ידו, וזהו שכתוב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו'. אמר רבי שמעון, הר קדשי, הוא הלב, שבו משכנו של יצר הרע.
רבי אליעזר אומר וכו': רא"א, לב טוב, הוא בנין של הגוף והנשמה. ומשום זה כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, כי הלב הוא עיקר הכל.
פסקה נח
כד אתא רב כהנא וכו': כאשר בא רב כהנא, אמר, כך אומרים בשמם של בעלי המשנה. שני בניני הגוף הם, שהם הכבד והלב. כי אמר ר' יהודה, הכבד והלב הם מנהיגי הגוף בכל מיני אבריו.
מנהגא דרישא מוחא וכו': מנהיג הראש הוא המוח אבל של הגוף הם שנים, הראשון הוא הכבד, השני הוא הלב. והיינו שכתוב בפרשה, ויתרוצצו הבנים בקרבה, אלו הם שני בניני הגוף, שהם המוח והלב.
פסקה נט
מאי טעמא ויתרוצצו וכו': שואל מה הטעם שהלב והכבד נתרוצצו, ואומר משום שנתבטל היצר הרע מן הלב. ומתמה א"כ שנתבטל היצה"ר, למה כתוב ויתרוצצו, וישליו היה צריך לומר. אלא אמר רב הונא, ויתרוצצו פירושו וישברו, כלומר, נשבר כחם וחילם של הלב והכבד מנהיגי הגוף, מטעם שנתבטל היצר הרע. אמר ר' יהודה הגוף מה הוא אומר אז, הוא אומר אם כן למה זה אנכי, ולמה נבראתי, מיד ותלך לדרוש את ה'.
פסקה ס
ויאמר ה' לה שני גוים וגו': אלו הם השני גאים וכו' מכאן עד אות ס"ג א"צ ביאור.
פסקה סג
אמר ר' יוסי כתיב וכו': אר"י כתוב לאחר מכאן ויעקב וגו' ונזיד עדשים. ושואל מהו עדשים ואומר, שהם עגולים כעגול, וכמו הגלגל המקיף העולם, כלומר, שאינו יוצא ממסלולו, כך הוא האדם בעת ההוא, אף על פי שיהיה אז, כל אותו הטוב והיקר והשלמות, מכל מקום, לא ישתנה דרך העולם מלאכול ולשתות. מכאן עד אות ס"ח א"צ ביאור.
פסקה סח
ר' אלעזר בן ערך הוה יתיב וכו': ראב"ע היה יושב. והיה מצטער בעצמו ביותר, בא לפניו ר' יהושע. אמר לו ר"י, מראה אורו של נר העולם למה היא חשכה. אמר לו, מורא ופחד גדול נכנס בי, כי אני רואה מה שהעירו החברים בעלי המשנה, שרוח הקדושים שורה עליהם, ומה שהעירו שבאלף הששי תהיה הגאולה, יפה הוא, אבל אני רואה אריכות יתרה לשוכני העפר הללו אשר לזמן ארבע מאות ושמנה שנים מאלף הששי, יעמדו לתחיה כל שוכני עפר בקיומם.
ובגיני כך אתערו וכו': ומשום זה נתעוררו החברים על הפסוק, שקרא אותם, אל שוכני העפר, בני חת, כי חת רומז שיתעוררו לתחיה לת"ח שנה. והיינו שכתוב בשנת היובל הזאת, תשובו איש אל אחוזתו, כשישתלם הזאת, שהוא ה' אלף ות"ח כי ה' של הזאת רומזת על ה' אלפים זאת בגי' ת"ח, תשובו איש אל אחוזתו היינו שהגוף ישוב אל נשמתו, שהיא אחוזתו ונחלתו.
פסקה סט
אמר ר' יהושע לא וכו': אר"י לא יקשה לך זה האריכות, כי למדנו ג' כתות הם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. צדיקים גמורים יקומו בתחיה של מתי ארץ ישראל שהם קודמים תחלה כמה שנים, מהיום של ת"ח, דהיינו בשנת ארבעים אחר קבוץ גליות. והאחרונים, יקומו כולם, לזמן ת"ח שנה לאלף הששי כמו שאמרנו. מי יזכה לאריכות הזה. מי ישאר בשמירת דתו בזמן ההוא. ועל זה אני מצטער בעצמי.
פסקה ע
אמר ליה רבי וכו': א"ל רבי, הרי למדנו יהי אור, יהי ר"ז, כלומר אור ה"ס הגאולה. והמלה אור בגי' ר"ז, שפירושו סוד. וכשהכתוב אומר יהי אור, רמז בזה, שזמן הגאולה יהיה סוד. ולא ידוע לשום אדם. ור' אלעזר בן ערך רמז בזה שהוא חולק על הזמן הארוך הזה.
חזר ואמר וכו': חזר ואמר, שבתשובה יתקדמו כולם לקום לתחיה. אמר ר' יהושע, אם לא שאמרת כך, לא הנחנו פתחון פה למצפים על הגאולה בכל יום. שכתוב חוסן ישועות, מהו ישועות, רומז על אלו המצפים ישועות בכל יום. ואם הגאולה קשורה בזמן קצוב, איך אפשר לצפות בכל יום, אלא ודאי שתלוי בתשובה, ואימתי שיעשו תשובה יגאלו. וארבעים שנה אחר הגאולה תהיה תחיית המתים כנ"ל.
פסקה עא
מה הוא דעתוי, וכו': שואל מה הוא דעתו של ר' אלעזר, שאמר שתלוי בתשובה כלומר, מאין ידע זה, ומשיב, היינו שכתוב, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. ומשמע משאמר הכתוב, מישני, שרק חלק מהם יקומו אשר אלו הם הצדיקים, ששבו בתשובה בחייהם, שהם נקדמים בתחייתן מקודם לכן. הרי שע"י תשובה מתקדמים.
וכמה שנים וכו': ושואל, כמה שנים נקדמים הצדיקים לשאר בני אדם. רבי יהודה אומר מאתים ועשר שנים. רבי יצחק אומר רד"י שנים, שכתוב ויר"ד מיעקב וגו', שבגי' רד"י. להורות אשר יר"ד שנה נקדמים הצדיקים לשאר כל אדם.
רבי נחמן אמר וכו': רנ"א, ששיעור הקדימה תלוי לפי השעור שנבלה בעפר. כלומר שכל גוף הקודם לבלות בעפר הוא קודם לתחיה. א"ל רבי יוסי א"כ, יש הרבה תחיות, כי לכל גוף תחיה מיוחדת, שלפי שיעור מהירותו לבלות בעפר. ומשיב, אלא כל התחיות תהיינה באותו הזמן. כמו זה שנאמר בחזון, ואמת הדבר וצבא גדול. הרי שיקומו בזמן אחד. (מכאן עד סוף מדה"נ א"צ פירוש.)
פסקה עג
ויגדלו הנערים: הצד של אברהם, דהיינו צד ימין שהוא חסדים. גרם להם להתגדל, וזכותו עזר אותם, כי הוא היה מחנך אותם במצות, שכתוב, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, את, בא לרבות יעקב ועשו שגם הם בכלל בניו. ולפי"ז הפירוש של ויגדלו הנערים הוא, שנגדלו בקדושה, אלא שאחר כך סרח עשו. אבל ר' אלעזר חולק על זה, כמ"ש להלן.
ויגדלו הנערים ויהי עשו וכו': אמר רבי אלעזר כל אחד ואחד נפרד לדרכו, זה לצד האמונה, וזה לצד העבודה זרה.
פסקה עד
וכן הוה במעוי וכו': וכן היה עוד במעיה של רבקה, שכל אחד הלך לצד שלו. כי כשהיתה עוסקת במעשים טובים או היתה עוברת סמוך מקום שטוב לעשות שם מצות התורה, היה יעקב שמח ומתרוצץ לצאת. וכשהיתה הולכת סמוך מקום עבודה זרה, אותו רשע היה מתרוצץ לצאת, וכבר בארוהו. ומשום זה, כשנבראו ויצאו לעולם, כל אחד נפרד והלך ונמשך למקומו שהיה ראוי לו. ועל כן כתוב, ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו', שיודע ציד פירושו, שהיה מטעה אנשים למרוד בה' כמ"ש לפנינו.