אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חיי שרה

וירא

פסקה א

ויהיו חיי שרה מאה שנה: ר' יוסי פתח ואמר. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. כאן יש להסתכל. מהו הטעם, שהים הרעיש על יונה ולא הרעיש עליו הארץ דהיינו הנוקבא הנקראת ארץ, כיון שהיה הולך לחוץ לארץ כדי שלא תשרה עליו השכינה, ונמצא שברח מארץ ישראל, שה"ס הנוקבא, א"כ, הים למה נאחז בו כשהלך. ולא הארץ שממנה ברח.

פסקה ב

אלא ודאי מלה וכו': ומשיב, אלא ודאי, הדבר במקומו היה. ים, למדנו, שהים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, פירוש. כי אומר לעיל (פרשת לך דף ע"ז אות רי"א ולהלאה) שז' רקיעים הם, דהיינו חג"ת נה"י דז"א, ורקיע עליון למעלה מהם, הנקרא מ"י, שהוא ישסו"ת. ורקיע התחתון שלמטה מכולם, שה"ס מלכות דז"א, שממנה נבנית הנוקבא, מקבל ב' האותיות מ"י מרקיע העליון, שנעשים אצלה אותיות ים. וע"ש בהסולם, שפירוש הדברים הוא, אשר רקיע העליון שה"ס ישסו"ת הנקרא מ"י, אינו משפיע החכמה שבו לשום מדרגה, אלא להנוקבא. וע"כ קבלה הנוקבא אותיות מ"י שבו ונעשו בה ים. באופן שהשם ים של הנוקבא, יורה במיוחד רק על מדרגת החכמה שבהנוקבא. עש"ה.

וזה אמרו הים, שהוא הנוקבא דומה לרקיע, דהיינו לרקיע התחתון דז"א, כי מרקיע הזה כל בנינה, ורקיע זה דומה לכסא הכבוד דהיינו ישסו"ת, שהם כסא לאו"א עלאין, שע"כ קבל הרקיע התחתון אותיות מ"י שבכסא הכבוד, ונעשה י"ם. ונמצינו למדים בזה ההפרש מהשם ארץ להשם ים. כי השם ארץ של הנוקבא, אינו מיוחד על הארת חכמה שבה, אלא רק על הברכה שבה, בסוד מה דהות יבשה, אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין (כנ"ל בהקדמת הזהר דף קצ"ו אות ר"ו ע"ש) אבל השם ים של הנוקבא מיוחד רק על הארת חכמה שבה, שמשם נמשך הנבואה.

וז"ש, ובגין כך ימא אחיד ביה ונטיל ליה, ומשום זה הים נאחז בו וקבל אותו לתוכו, בגין דהוה עריק מקמא ימא. משום שהיה בורח מפני הים. דהיינו שהיה בורח מפני הנבואה הנמשכת מהמוחין דנוקבא, שהם בבחינת ים כנ"ל. וע"כ הרעיש עליו הים ולא הארץ, וכן השליכוהו אל הים, שזה היה כדי להשיבו אל הנבואה שממנה ברח.

פסקה ג

וישאו את יונה ויטילוהו אל הים: כשהיו מטילים אותו אל הים, והטביעו אותו עד ברכיו, היה הים שכך. הרימו אותו זעף הים, כל כמה שהטביעוהו כן שכך הים, עד שהוא אמר בעצמו שאוני והטילוני אל הים. מיד וישאו את יונה ויטילוהו אל הים.

פסקה ד

כיון דאתרמי בים וכו': כיון שנשלך אל הים פרחה ממנו נשמתו, ועלתה עד כסא המלך ונדונה לפניו, והוחזרה לו הנשמה, ונכנס בפיו של אותו הדג, והדג מת. ואח"כ חזר הדג לתחיה. וכבר בארוהו.

פסקה ה

תא חזי בשעתא וכו': בוא וראה, בשעה שאדם עולה על המטה וישן, כל לילה ולילה יוצאת נשמתו ממנו, ונדונת לפני בית דינו של המלך. אם זוכה להשאר בחיים, הוחזרה הנשמה לעולם הזה.

פסקה ו

ודינא הוא וכו': והדין הוא בשני דרכים. כי לא דנים האדם על הרע שהוא עתיד ונועד לעשות, שכתוב כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם. ולא על העתיד. ואל תאמר, שכן דנים האדם רק על הטוב שכבר עשה, בלבד, אלא שמטיבים לאדם על הטוב של עתה כמו שאמרו, ודנים אותו על הזכיות שהוא עתיד לעשות שהוא נצל בשבילם אע"פ שהוא עתה רשע, כמו שאמרו. משום שהקב"ה עושה טוב עם כל הבריות, וכל דבריו שעושה הוא רק להטיב לכל, וע"כ, אינו דן האדם על הרע שעתיד לעשות. וע"כ נדון האדם לפני הקב"ה שיודע העתידות. פירוש. כי הביא המאמר הזה אשר האדם נדון בכל לילה, כדי לבאר מה שאמר לעיל על יונה שיצאה נשמתו ונדון לפני הקב"ה, ולפיכך מסיים המאמר ובגין כך אתדן בר נש קמי קב"ה. שסובב על מה שאמר על יונה, כמבואר.

פסקה ז

תא חזי כיון וכו': בוא וראה כיון שהטילו את יונה אל הים, מה כתוב, ויעמוד הים מזעפו, היינו ים העליון שהוא הנוקבא כנ"ל, מהו ויעמוד. הוא שעמד על עמדו כראוי. כי כשהכעס נשקט הוא בעמידה.

בשעתא דדינא וכו': בשעה שהדין שורה בעולם, בית דין ההוא, דהיינו הנוקבא, הוא, כאשה מעוברת המקשה לילד, וכאשר ילדה, הבהלה שככה. כן כשהדין שורה בעולם, אינו נשקט ואינו נח, עד שנעשה הדין ברשעים, ואז הוא המנוחה שלו לעמוד במקומו בשלמות ולהמצא בקיומו. וזהו שכתוב, ובאבוד רשעים רנה. וכבר נתבאר.

פסקה ח

באבוד רשעים וכו': מקשה, על הכתוב באבוד רשעים רנה, והרי כתוב, החפוץ אחפוץ מות רשע, הרי שאין נחת לפני הקב"ה כשנעשה דין ברשעים. ומשיב, אלא כאן קודם שנשלמה הסאה, אז אינו חפץ במות רשע, כאן לאחר שנשלמה הסאה, שאז באבוד רשעים רנה.

פסקה ט

ויהיו חיי שרה: גופא דמתניתין, עיקר המשנה הוא. כלומר תמצית המשנה. כי ארוכה היתה וקצרוה. אנן קריבין הוינא, אנחנו היינו בעלי המשנה, קרובים היינו לפנימיות המדרגה שמענא, קלא מתהפך מלעילא לתתא, אתפשפת בעלמא, שמענו קול מתהפך להשפיע ממעלה למטה ומתפשט בעולם.

פירוש. מאחר שז"א, שה"ס קול עלה והכריע והשלים ב' קוין ימין ושמאל דבינה בהארתו שם ממטה למעלה, הוא מתהפך. ומתפשט משם לעולם, ומאיר ממעלה למטה קל מתבר טורין ומתבר טנרין תקיפין, הקול, עוקר הרים, ומשבר סלעים תקיפים. כלומר שהארתו עוקר ומשבר כל הקליפות. עלעולין רברבין סלקין, אודננא פתיחן, רוחות גדולות עולות, האזנים פתוחות. פירוש. כי מבאר מאין כח השפעתו של הקול, שהוא ז"א, ואומר, שרוחות גדולות, שהם ספירות הז"א שנקרא רוח, עולות לאזנים שה"ס בינה בסוד מ"ן, ונעשה שם קול, והוא מכריע שם בין ב' קוין דבינה, ומתלבש החכמה שבשמאל בחסדים שבימין, ואז אודננא פתיחן, שנפתחו האזנים להאיר (כמ"ש לעיל בפרשת לך בס"ת דף ד' אות ו' ד"ה וכרוזא קרי) ובשיעור שהקול פתח האזנים להאיר, כן מתפשט ומאיר גם הוא, כמ"ש לעיל (בראשית א' דף פ"ז אות שס"ג) תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא, עש"ה.

פסקה י

הוה אמר במטלנוי: הקול היה אומר בנסיעותיו, דהיינו בהשפעתו, שנקרא נסיעה, משום שהולך בתלת דוכתי, (כנ"ל וירא יוד אות כ"ח ד"ה אמר ריב"ז, ובראשית א' דף כ' אות י"ב) קוץ קוציתא, קצץ חלק, דמיכן דמימין שינתא בחוריהון, קמיימין בקיומייהו, וישנים הדוממים, שהשינה בחורי עיניהם, חוזרים ועומדים על מעמדם.

פירוש. כי נתבאר לעיל (פרשת לך דף י"ג אות כ"ב ד"ה ונתבאר) שאין קו אמצעי יכול להכריע בין ב' הקוין ולכלול אותם זה בזה, מטרם שממעט את קו השמאל מג"ר לו"ק דג"ר ע"ש. וכן נתבאר (לעיל לך דף ו' אות ח' ד"ה ווי) שבעת הארת השמאל בלי התכללות בחסדי הימין נסתמים כל האורות ונחשך הלילה ובני אדם ישנים, דהיינו שנסתלקו מהם המוחין. וז"ש כאן, שהקול, שה"ס קו אמצעי, אומר קוץ קוציתא, קצץ חלק, כלומר שמצוה בכחו למעט חלק הג"ר דג"ר מהארת קו השמאל, ואז דמיכן דמימין שינתא בחוריהון. ואז ישנים הדוממים שהשינה בחורי עיניהם, מחמת הארת השמאל בלי התכללות בימין, שסתם להם האורות, נמצאים עתה, שהם קיימין בקיומיהון, שחוזרים ועומדים על מעמדם, כי עתה אחר שנתמעטו הג"ר דשמאל, נכללו השמאל וימין זה בזה והאורות נפתחים (כנ"ל לך דף ז' אות ט' ד"ה ולית) וע"כ נתעוררו הישנים והשיגו המוחין שלהם. שהם קיומם.

מלכא דממלל, נטרי תרעין: מלך, היינו הנוקבא, שמקבלת מז"א שנקרא קול, שמדבר: שמרו השערים. שליטא דחילין סגיאין קם בקיומיה השליט על צבאות רבות, עמד על מעמדו.

פירוש. אחר שהמלך, דהיינו הנוקבא, קבלה המוחין מקול, שה"ס קו אמצעי, אמרה, שמרו השערים, והיינו משום שהקול אמר קוץ קוציתא, ומיעט הג"ר, המשפיעים מלמעלה למטה, לפיכך אמרה גם הנוקבא, שמרו השערים, שלא ימשיכו ממעלה למטה. ואז השליט על צבאות רבות, שהוא מטטרון, עמד על מעמדו דהיינו שקבל המוחין ההם מן הנוקבא.

פסקה יא

כלהו לא מרגשן ולא ידעי: כולם אינם מרגישים ואינם יודעים, דספרא פתיח, ובשמא אכתוב, ודומה קאים ונטיל בחשבון שהספר פתוח, ובשם כתוב, ודומה קם ומקבל בחשבון.

פירוש. כי ג' הללו, ספר שם וחשבון הם בהנוקבא, כי הנוקבא עצמה נקראת ספר, שבה כל הנשמות, וממנה יוצאות. וכל נשמה ונשמה יש לה בהספר, שהוא הנוקבא, שיעור קומה, והוא נקרא שם. ושיעור קומה ההיא יוצאת בזווג על מסך, כנודע, ומסך הזה נק' חשבון, משום שקומת הזווג מחושב ומשוער בעוביות המסך, (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה לעיל חלק א' דף ה' אות י"ח עש"ה). וז"ש דספרא פתיח, שהנוקבא פתוחה לקבל נשמות מז"א. ובשמא אכתוב, שכל נשמה יש לה שיעור קומה מיוחדת שם בהספר. שהיא יוצאת על חשבון, שה"ס המסך. ודומה, שהוא מלאך הממונה על המתים, לדונם בקברותיהם, ולהכשירם לתחית המתים, ועל נפשות הרשעים לדונם בגיהנם. קאים ונטיל בחושבנא, קם בהתמנות שלו, ומקבל, כח לדון הגופות בחשבון, שה"ס המסך דקו אמצעי.

פירוש. יש ב' מיני דינים ועונשים א) הנמשכים משליטת קו שמאל מטרם שבא קו אמצעי (כנ"ל וירא דף ע"ב אות ר"נ ד"ה וה'). ב) הנמשכים מקו אמצעי עצמו אחר שהכליל ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה. והוא מחמת שקו אמצעי, אומר במטלנוי קוץ קוציתא, כנ"ל, שפירושו שממעט הג"ר דקו שמאל המשפיעות ממעלה למטה. ומכח זה, כל אלו הכלים, שבלעו פעם הארה זו ממעלה למטה מחויבים להתבטל ולהתחדש פעם שנית. ונודע שסוד אכילת עץ הדעת, ה"ס המשכת השפע ממעלה למטה (כנ"ל ב"ב דף ק"ע אות רפ"ה ד"ה ועל) שמטעם זה נגזר המיתה על הגופות. ומכח הארת קו האמצעי מחויבות הגופות להתבטל לגמרי, דהיינו להרקב בקבר, עד שלא ישאר מהם כי אם תרווד רקב, כי לא יצא מהם הזוהמא שקבלו, בפחות מזה, ואח"ז בזמן התחיה חוזרים ומתחדשים, והממונה על הדין הזה, הוא המלאך דומה, ועל כן מדייק ודומה קאים ונטיל בחושבנא, שהוא קם להתמנות שלו, לדון הגופות בקברותיהם, שמקבל מכח החשבון, דהיינו מהמסך דחירק שבקו אמצעי, הנקרא חשבון, דהיינו מין הב' דדינים ועונשים, הנמשכים מקו אמצעי, מהמסך שלו כנ"ל.

ולפיכך, רק אלו שזכו בחייהם לקבל המוחין מקו אמצעי, הנה אחר מיתתם, ידונו גופותיהם ביד דומה, מכח קו אמצעי כנ"ל. אבל אלו שבחייהם לא זכו לקבל המוחין דקו אמצעי האמורים, אלא שהיו דבוקים בקו שמאל, הרי הדינים ועונשים הבאים עליהם הם ממין הא' הנ"ל, ולא מקו אמצעי, ועל כן אחר מיתתם לא יקבל דומה את הגופות שלהם, מכח שדיניו רק מקו אמצעי הם, ואלו, שלא זכו בו בחייהם, איך יזכה בו לאחר מיתה, כמו שהתוספתא מבארת לפנינו.

וההפרש אם הגופות ידונו תחת יד דומה, או לא, הוא גדול מאד. כי סוד תחית המתים נמשך מזווג הכולל הגדול שיהיה בגמר התקון, שענינו, שכל הזווגים, והקומות שיצאו מהם, בזה אחר זה, במשך שתא אלפי שני, יתקבצו כולם בזווג הכולל בבת אחת, שסיבת קיבוצם בבת אחת, מביא אור גדול מאד, המביא את גמר התקון (כמ"ש זה לעיל בהקדמת הזהר דף ק' אות צ"א ד"ה וז"ש בן איש חי ע"ש) ולפיכך אלו הגופות שנדונו תחת יד דומה, דהיינו מבחינת הזווגים שבקו אמצעי, מכח החשבון שבכל זווג כנ"ל, נעשו בזה מוכנים לקבל גם כן, קבוץ כל הזווגים בבת אחת שבגמר התקון, ויעמדו לתחית המתים. שז"ס שהמלאך דומה מקבל המתים בחשבון, דהיינו במדת הזווג, ואח"כ לעת תחית המתים מוציאם בחשבון, כי אז, יתקבצו כל החשבונות לחשבון אחד, ויחיו המתים כנ"ל. אבל הנדונים ממין הא' של העונשים, דהיינו מקו השמאל, אשר גופותיהם לא נכללו בחשבון שמקו אמצעי, שדומה אינו מקבלם מחמת זה בחשבון, הם לא יקומו לתחית המתים, כי אין להם חלק באור גדול הזה שנתקבץ מכל הזווגים שבקו אמצעי.

ודיירי עפרא תייבין לבר: ושוכני עפר, דהיינו הרשעים, אינם בכלל הזווג דקול ודבור הנ"ל, אלא שחוזרים לחוץ. כלומר אף על פי שכבר באו בפנימיות כדי לקבל מקו אמצעי, יחזרו לחוץ ולא ירצו לקבל ממנו, כי וקריב טב לאתמנאה בהו, לא תאיבין גלגולא והפוך וקרב טוב, היינו קו אמצעי, שהוא יסוד הנקרא טוב, להיות מחושב בהם, דהיינו להשפיע להם בסוד חשבון, אינם רוצים בגלגול והיפוך. פירוש. כי המוחין הנמשכים בסוד חשבון מקו אמצעי נמשכים בסוד גלגולא שפירושו, שמתגלגלים ובאים בזה אחר זה בסדר ג' נקודות חולם שורק חירק, כמ"ש לעיל (בפרשת וירא י"ז אות מ"ח ד"ה וזה אמרו ע"ש) וכן נתקן סוד היפוך המדרגות בהארת השמאל, שמה שהיה בו מקודם לכן ג"ר למעלה ואחריהן ו"ק, ואחריהן גזירת דינא, נתהפכו, והגזירת דינא נעשה עליון ואחריה ו"ק ולבסוף כולם הג"ר, (כנ"ל פרשת וירא דף פ"ג אות רפ"ו ד"ה פנימיות עש"ה) וזהו שאלו הרשעים הדבקים בקו שמאל אינם רוצים בהמוחין מקו האמצעי, משום שבאים בגלגול על ג' נקודות, ובהיפוך המדרגות בקו שמאל. וז"ש, לא תאיבין בגלגולא והפוך. להיותם חפצים רק בג"ר דשמאל הנמשכים להם ממעלה למטה.

פסקה יב

נפלין ולא קיימין: משום שאינם חפצים במוחין הבאים בגלגול והפוך, כנ"ל, נופלים ואינם עומדים לתחיה, אתמחון חייבין מספרא דדומה, ועל כן, הרשעים נמחים מספרו של דומה, כי הוא מקבל רק בחשבון מקו אמצעי, שהרשעים אינם כלולים ממנו כנ"ל. וע"כ, מאן יתבע לון, מי ידרוש אותם בעת תחית המתים, כי אומר להלן (ד"י דף קכ"ד ע"ב ובסולם דף כ' אות ס' במדרש הנעלם) שבעת תחית המתים, יקבל המלאך מטטרון חושבן פתקא, בבתי קברי מן דומה, כמו שיתבאר שם, אבל אותם הרשעים שאינם בחשבון של דומה מי ידרוש אותם לתחית המתים. ומאן יתיב בחושבנהון. ומי יושב בחשבון שלהם, רומז בזה לקליפה הקשה הנקראת סיחון, היושב בחשבון. שהוא הלעומת כנגד דומה, כי דומה פירושו דממה, וסיחון הוא שיחה ודיבור. ווי לון ווי לחייהון ווי לרגשיהון, בגינהון אתקרי ימחו מספר חיים וגו': ווי להם ווי לחייהם ווי למכאוביהם. בשבילם נאמר, ימחו מספר חיים וגו', כי אינם עומדים לתחיית המתים.

פסקה יג

ויהיו חיי שרה: שואל, מה השינוי כאן בשרה, שנאמר מיתתה בתורה, מכל נשי העולם, שלא נאמר מיתתן בתורה. אמר רבי חייא, ולא, והרי כתוב, ותמת רחל וגו', וכתוב ותמת שם מרים וגו', וכתוב ותמת דבורה מינקת רבקה. וכתוב ותמת בת שוע אשת יהודה. הרי שכמה נשים כתובה מיתתן בתורה.

פסקה יד

אמר ר' יוסי וכו': ומשיב ר' יוסי, בכולן לא כתוב כמו שכתוב בשרה, שנאמר בה, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, שהרי בכולן לא נמנו ימים ושנים כמו לשרה. בכולן לא כתוב פרשה מיוחדת כמו לשרה. אלא שהוא סוד, מ"ש בשרה ימים ושנים ופרשה מיוחדת, משום שהיא המדרגה, שכל הימים והשנים של אדם בה תלוים. כלומר, מאלו המוחין שה"ס חיי שרה, המרומזים בהמספרים מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, נמשכים החיים של האדם כמו שיתבאר לפנינו.

פסקה טו

פתח ואמר ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד: ויתרון ארץ, שהוא הנוקבא, בכל, הוא ודאי, שהוא יסוד דז"א הנק' כל, כי משם, מן היסוד, יוצאים רוחות ונשמות. ותועלת העולם.

מלך לשדה נעבד: ושואל, מי הוא המלך ואומר שזהו הקב"ה, לשדה נעבד, כשהוא נתקן כראוי, ומלך זהו מלך עליון, דהיינו ז"א, שנתחבר לשדה, כשהוא נעבד. ושואל, מי הוא שדה. ואומר זהו שדה אשר ברכו ה'. דהיינו, הנוקבא, שכתוב כריח שדה אשר ברכו ה'. כי כשנעבד ונתתקן בכל הצורך כראוי, אז מלך העליון, ז"א, מתחבר עמו.

פסקה טז

ר' אלעזר אמר: רא"א, מלך לשדה נעבד, כמה פנים של סודות עליונים מרומזים כאן, מלך, זה השכינה, שאינה שורה בביתו של אדם להתתקן בה, אלא בזמן שהאדם נשוי, ומזדווג באשתו כדי להוליד ולעשות פירות, והיא היינו השכינה מוציאה נשמות לשכן אותן בה, ומשום זה היא מתחברת רק לשדה נעבד, ולא לאחר.

פסקה יז

ד"א מלך דא אשה וכו': פירוש אחר. מלך זה היא אשה יראת ה', כמו שאתה אומר אשה יראת ה' היא תתהלל. דהיינו השכינה. לשדה נעבד, זה היא אשה זרה דהיינו הס"א, כמו שאתה אומר לשמרך מאשה זרה. משום שיש שדה ויש שדה. יש שדה שכל הברכות והקדושות שורות בו, כמו שאתה אומר כריח שדה אשר ברכו ה'. דהיינו השכינה. ויש שדה, שכל חורבן וטומאה, וכליה, והריגות ומלחמות, שורות בו. דהיינו הסטרא אחרא.

והאי מלך וכו': ומלך הזה. דהיינו השכינה, לפעמים שהוא נעבד לשדה ההוא, להס"א, שכתוב תחת שלש רגזה ארץ וגו', ושפחה כי תירש גבירתה. שהשדה דס"א תירש השכינה ח"ו, ואז מלך הזה, שהוא השכינה, נתכסה אורה ונחשכה, עד שתטהר ותתחבר למעלה לז"א.

פסקה יח

ובגין כך וכו': ומשום זה בא השעיר דראש החדש, שאז נפרד שדה ההוא, הס"א, מן המלך הקדוש שהיא השכינה, וברכות אינן שורות בשדה ההוא, בס"א. אבל כשהוא נעבד לשדה ההוא, לס"א, אז כתוב, כי בשדה מצאה. את השכינה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה, כי בשדה, היינו הס"א, כמו שנתבאר.

פסקה יט

ת"ח אתת חוה וכו': בוא וראה, באה חוה לעולם, נדבקה באותו הנחש, והטיל בה זוהמא, וגרמה מות לעולם, ולבעלה. באה שרה, וירדה, למקום הס"א, ועלתה, ולא נדבקו בה הקליפות, כמש"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו. בא נח לעולם, מה כתוב, וישת מן היין וישכר ויתגל.

פסקה כ

ובגין דאברהם וכו': ומשום שאברהם ושרה לא נתדבקו בס"א, זכתה שרה לחיים עליונים לה ולבעלה ולבניה אחריה, וזהו שכתוב הביטו אל צור חוצבתם, דהיינו אברהם, ומקבת בור נוקרתם דהיינו שרה. וע"כ כתוב, ויהיו חיי שרה, שזכתה בהן בכולן, בכל השנים שלא כתוב כן בכל הנשים, שלא כתוב, ויהיו חיי חוה, וכן בכולן, כי היא נדבקה בחיים, ועל כן החיים, שלה הם.

פסקה כא

זכאה איהו וכו': אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. וכן פתח ראש הישיבה, מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי, ומי שהוא גדול בעוה"ז הוא קטן בעולם הנצחי. שכתוב ויהיו חיי שרה וגו', מאה שהוא חשבון גדול כתוב בו שנה, למיעוט של שנה אחד המעיט אותו. שבע, שהוא חשבון קטן, הגדיל אותו והרבה אותו, שכתוב בו שנים.

ת"ח דלא רבי וכו': בוא וראה שאין הקב"ה מגדיל אלא להמקטין עצמו, ואינו מקטין אלא להמגדיל עצמו. אשרי הוא מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי (עד כאן התוספתא) מכאן עד סוף התוספתא שבאות כ"ב הוא גליון, ואין לו שום שייכות לכאן. והם מדברי הזהר פרשת שלח ח"ג קס"ב ע"א ובסולם אות צ"ד. ויתבאר במקומו בע"ה.

פסקה כג

ויהיו חיי שרה: אלו החיים הם כולם למעלה, בבינה, מאה שנה, שהוא כתר, למעלה. ועשרים שנה, שהם חו"ב, למעלה. ושבע שנים, שהם ז"ת למעלה. שה"ס ג"ר וז"ת דבינה, שמשם קבלה שרה החיים, שהם המוחין.

אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, בוא וראה סוד הדבר. מהו השינוי, שבכולן נאמר שנה שנה, ובשבע, נאמר שנים. שכתוב, מאה שנה, ועשרים שנה, ואחר כך שבע שנים.

פסקה כד

אלא מאה שנה כללא דכלא תמן וכו': אלא מאה שנה, שם כלל הכל, דהיינו כתר, הכולל כל עשר הספירות שכל אחת כלולה מעשר והן מאה. כי נכלל שם מקום העליון הסתום מכל סתום, שהוא אריך אנפין, בסוד המאה ברכות שבכל יום. כלומר, שהוא משפיע מאה ברכות אל המלכות בכל יום ממאה ספירות שבו. ואריך אנפין ה"ס הכתר דאצילות. וכן עשרים שנה, שהם חו"ב, נכלל בהם א"א, שהוא סתום מכל סתום. ומשום כך, כתוב בהם שנה, לשון יחיד שהוא סוד היחוד, כי מחשבה ויובל, שה"ס חו"ב, אינם נפרדים זה מזה לעולם. כי ג"ר מקושרים זב"ז כאחת.

פסקה כה

שבע שנין אלין וכו': אבל ז' שנים שהם ז' ספירות תחתונות דבינה, הן נפרדות זה מזה ויוצאות מכלל הסתום שלמעלה, שהוא א"א, כי הן עומדות למטה מפרסא דא"א שבחזה שלו, והפרסא מפסקת ביניהן לא"א, ואף על פי שהכל הוא יחוד אחד בשוה, אבל הז"ת נבחנים בדין ורחמים לכמה צדדים ודרכים, מה שאין כן למעלה בג"ר דבינה, שא"א מתלבש בהם מבחינת למעלה מחזה ואין שם דין כלל, ומשום זה באלו שבע שנים כתוב בהם שנים, ולא שנה כמו בג"ר, וכולם, כל ע"ס ג"ר וז"ת, נקראים חיים. וע"כ כתוב, ויהיו חיי שרה, שהיו ממש, שנבראו ועמדו למעלה בע"ס דבינה.

פסקה כו

אמר ר' חייא וכו': אר"ח הנה בארוה, סובב על הקושיא הנ"ל באות י"ג למה כתוב מיתת שרה יותר משאר נשים. כי כשנעקד יצחק היה בן ל"ז שנה, וכיון שנעקד מתה שרה. שכתוב ויבא אברהם וגו', מהיכן בא, הוא בא מהר המוריה, בא מעקדת יצחק, ואלו ל"ז שנה מיום שנולד יצחק עד הזמן שנעקד, הם היו ודאי חיי שרה, כחשבון ויהיו שהוא בגימטריא ל"ז שנים. כמו שנתבאר שהם מיום שנולד יצחק עד שנעקד. ובכדי להשמיענו זה, כתוב מיתת שרה בתורה.

פסקה כז

ר' יוסי פתח וכו': ר"י פתח ואמר, מזמור שירו לה' שיר וגו'. מקרא זה בארו החברים שהפרות אמרו אותו. כמו שכתוב וישרנה הפרות בדרך, מהו וישרנה, היינו שהיו אומרים שירה חדשה. ואיזה שירה אמרו, מזמור שירו לה' שיר חדש וגו'.

פסקה כח

הכא אית לאסתכלא וכו': כאן יש להסתכל, שכל מה שברא הקב"ה בעולם, כולם אומרים תשבחות ושירים לפניו, בין למעלה ובין למטה. ואם תאמר, לפי זה, הפרות מעצמם אמרו שירה זו, כן הוא ודאי, כי סוד עליון יש כאן. אבל אלו הפרות הארון היה עליהם, וכיון שהארון נלקח מהם היו גועות כדרך שאר פרות העולם, ולא אמרו שירה. ודאי הארון שעליהם עשו אותם לזמר.

פסקה כט

מזמור הא אוקימנא וכו': כתוב מזמור כאן, ואמרו, בכל המקומות, כתוב מזמור לדוד או לדוד מזמור, וכאן לא נאמר דוד לגמרי, אלא מזמור בלבד. והוא משום שהרוח הקודש עתיד לזמר אותו, בזמן שיקום הקב"ה את ישראל מעפר. ועל כן לא נאמר כאן לדוד. ואז שירו לה' שיר חדש, כי זה הוא חדש, כי שיר כזה, לא נאמר עוד מיום שנברא העולם.

פסקה ל

א"ר חייא וכו': אר"ח, כתוב אין כל חדש תחת השמש, וכאן שיר הזה הוא חדש, והוא תחת השמש, כי תחת השמש יהיה. ומי הוא השיר חדש. זהו הלבנה. שהיא הנוקבא כי אז תהיה הלבנה חדשה תחת השמש. דהיינו שתתחדש אורה להיות כאור החמה. שהוא ז"א מהו הטעם, שיהיה חדש תחת השמש. זה שאומר הכתוב, כי נפלאות עשה. ומה המה הנפלאות. היינו שכתוב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, שה"ס ימינו ושמאלו. חו"ג. הושיעה לו, למי. הוא לאותה המדרגה שאמרה שיר הזה, שהיא רוח הקודש שהוא הנוקבא, משום שנסמכה בהם הנוקבא, בימין ובשמאל, כמ"ש הושיעה לו ימינו, וזרוע קדשו, הוא שמאלו. וע"כ הושיעה לו ימינו, ודאי פירושו, לאותה המדרגה שהיא נקראת מזמור, דהיינו רוח הקודש, שהיא הנוקבא. שתהיה אורה כאור החמה. מתי יהיה זה, בזמן שיקומו מתי עולם ויתעוררו מעפר. אז יהיה חדש, מה שעוד לא נעשה בעולם הזה.

פסקה לא

ר' יוסי אמר וכו': רי"א בזמן שיעשה הקב"ה נקמות בעולם בשביל ישראל אז יאמר שיר חדש הנ"ל, דהיינו בביאת המשיח. שאינו בזמן אחד עם תחית המתים. כי לאחר ביאת המשיח יתעוררו מתי העולם מעפר והעולם יתחדש בקיום שלם, שלא יהיה כבתחילה שהמות שלט בעולם, משום שהנחש גרם מות בעולם לכל, ונטמא העולם ונחשכו פניהם של הבריות.

פסקה לב

ת"ח כתיב ואיבה אשית בינך וגו': שואל, מהו ואיבה. ואומר שהוא, כמ"ש חלפו עם אניות אבה, כי כמה אניות שטות תוך ים הגדול, ויש ביניהם אניות וספינות נבדלות זו מזו, ואלו אניות של הנחש השטות ביניהם נקראות אניות איבה. פירוש. ים הגדול הוא הנוקבא, אניות השטות בים הן מדרגות הארתה לתחתונים. אניות הנחש הן אחיזות הנחש לינק ממנה, ואחיזות אלו מכונות אבה. ושיעור הכתוב, ואיבה אשית בינך ובין האשה, היינו שיתן לו אחיזה לינק מהנוקבא. שאחיזה זו נקראת איבה.

פסקה לג

בינך ובין האשה: היינו אשה יראת ה', שהיא המלכות. בין זרעך, אלו הם שאר כל העמים עובדי ע"ז. שהם זרעו של הנחש. ובין זרעה, היינו ישראל, שהם זרעה של המלכות, הוא ישופך ראש זה הקב"ה, שעתיד לבער את הנחש מן העולם. שכתוב בלע המות לנצח, וכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

פסקה לד

ראש: זהו לעתיד לבא, שיחיו המתים, כי אז יהיה העולם, ראש, משום שיתקיים בראש דהיינו שיאירו בו ג"ר, שהם עולם העליון. ואתה תשופנו עקב, זהו בעולם הזה עתה, לפני גמר התקון, שהעולם הוא עקב, ואינו בקיום שלם, ונחש ההוא נושך את העולם ומחשיך פני הבריות.

פסקה לה

ת"ח, יומין דבר נש וכו': בוא וראה, ימיו של אדם נבראו ועמדו במדרגות העליונות, דהיינו בז' ספירות חג"ת נהי"מ, כיון שגמרו להתקיים באלו המדרגות, כמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דהיינו כנגד ז"ס שכל אחת מהן כוללת עשר, אין עוד מדרגה להתקיים בה, ומשום זה ורהבם עמל ואון, והם כלא היו, ורהבם פירושו יותר מזה, דהיינו אם חי יותר מע' שנים הם רק עמל ואון, כי אין עוד ספירה להמשיך החיים ממנה, וע"כ שנים הללו, הם כלא היו כלל, שאין בהם חפץ.

פסקה לו

אבל אינון וכו': אבל ימיהם של הצדיקים הווים ומתקיימים. כלומר, אפילו אם הם חיים יותר מע' שנה, כי הם מקבלים ממזל העליון, שהוא מוסיף חיים על ע' שנה, כמה שרוצה. (כמ"ש להלן בהשמטות דפו"י דף רנ"ז ע"ב אות קנ"ח בהשמטות עם מראות הסולם ע"ש) כמו שאתה אומר, ויהיו חיי שרה, וכן ואלה ימי שני חיי אברהם. ואם תאמר, הרי גם בישמעאל כתוב, ואלה שני חיי ישמעאל, ואע"פ שלא היה צדיק, הוא משום שעשה תשובה, ועל כן נאמר אלה בימיו, כמו באברהם.

פסקה לז

ויהיו וגו': רבנן פתחו במקרא הזה, לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. תנו רבנן. היוצא לדרך יתפלל ג' תפילות וכו': ולומר לאלו השלשה, אינו צריך ג' ברכות, אלא אפילו בברכה אחת יכול לעשותו, כי למדנו, כל שאלותיו של אדם יכול לכלול אותם בברכת שומע תפלה.

פסקה לח

אמר ר' יהודה וכו': אר"י, כל מעשיו של אדם כתובים בספר, בעולם העליון הן טוב והן רע ועל כולם הוא עתיד ליתן את הדין. כי למדנו אמר רב יהודה אמר רב מה שכתוב, גלמי ראו עיניך וגו', פירושו, אותם הדברים שעשה הגולם, דהיינו הגוף, שאינו משגיח מה שיהיה בעולם הבא, כולם ראו עיניך כי עיינת בהם. ועל ספרך כולם יכתבו, ליתן עליהם דין וחשבון לעולם הבא. לפיכך יקדים אדם תפלתו תמיד קודם למעשהו, ויועיל לו.

פסקה לט

אמר ר' יצחק וכו': אר"י, אין אדם עושה עבירות אלא מי שהוא גולם ולא אדם, והיינו אותו אדם שאינו מסתכל בצרכיה של נשמה הקדושה, אלא כל מעשיו כבהמה זו שאינה משגחת ואינה יודעת. אמר רבי בו, לר' יצחק, וכי נקרא דוד גולם, דהיינו שאינו מסתכל בנשמה, שהוא אמר אותו הכתוב.

אמר לו ר' יצחק וכו': א"ל ר"י, אדם הראשון אמר לאותו הפסוק. גלמי ראו עיניך, כי גולם פירושו חומר מטרם שנשלם צורתו, ואמר, קודם שזרקת בי נשמה שהיתי גולם, ראו עיניך לעשות בצורתי אנשים שיהיו דומים לי. ועל ספרך כולם יכתבו, שיכתבו בשמותם מי הם. ימים יוצרו, היינו שיוצרו כצורה זו שלו. ולא אחד בהם, היינו שלא נשאר אחד מהם.

פסקה מ

אמר רבי בא, למה: שואל, למה לא נשאר מאותם הדומים לצורת אדה"ר, אף אחד. אמר לו. בוא וראה, כל אלו שהיו דומים לאדה"ר, או אפילו דומים לו רק ברמז, כלומר, לא בבירור, לא מתו מיתת עצמם. כמ"ש בפרקי דר' אליעזר פרק נ"ג ובסוטה דף יוד ע"א. וכולם הוכו באותו ענין ממש שהיו דומים לאדם הראשון. שמשון לקה בכחו שאול בצוארו וכו' כמ"ש שם.

תא חזי אר"י וכו': בוא וראה אמר ר' יהודה, צורתו של אדם הראשון ויפיו היתה כזהר הרקיע העליון על כל הרקיעים, וכאותו האור שגנז הקב"ה לצדיקים לעולם הבא. ולפיכך, כל אלו שהיה בהם רמז משהו מצורתו של אדם הראשון, הוכו בו ומתו. כמ"ש לפנינו.

פסקה מא

דכך אורחוי דקב"ה וכו': כי כך דרכיו של הקב"ה, אם נותן עושר לאדם, למה נותן לו, הוא, לזון את העולם, ולעשות מצותיו, לא עשה זה, אלא שמתגאה בעשרו, בו יוכה, שכתוב עושר שמור לבעליו לרעתו.

יהיב ליה בנין וכו': אם נותן לו בנים, למה נותן לו, הוא כדי ללמדם דרכיו של הקב"ה ולשמור מצותיו, כאמור באברהם, כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. לא עשה זה, אלא שמתגאה בהם, בהם הוא מוכה, שכתוב לא נין לו ולא נכד וגו'.

וכן כהאי גוונא וכו': וכך בדרך זה, כאשר נתן הקב"ה להם, מיופי הטוב העליון של אדם הראשון, למה נתן להם זה, הוא כדי לשמור מצותיו ולעשות רצונו. לא עשו זה, אלא שנתגאו בו, באותו היופי שנתברכו בו הוכו.

פסקה מב

אמר רב יהודה וכו': אר"י, כשברא הקב"ה את אדם הראשון בעוד שהיה גולם, מטרם שזרק בו הנשמה, קרא לאותו המלאך שהוא ממונה על צורות בני אדם, ואמר לו, עיין וצר בצורתו של זה, ששה אנשים. והם: שמשון, שאול, עשהאל, יאשיהו, צדקיהו, אבשלום, כמ"ש בפרקי דר"א פרק נ"ג. וזהו שכתוב, ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, כלומר ששה. דהיינו ששה אנשים הנ"ל.

פסקה מג

אמר ר' יצחק וכו': אר"י מאותו העפר ממש שנברא אדם הראשון לקח הקב"ה לברוא אלו ששה אנשים, וקרא לו שת שפירושו שתא. כלומר שקרא והזמין ששה אנשים, וזהו שכתוב ויולד בדמותו כצלמו, דהיינו מאותו הבצק שנברא הגולם שלו, ועל כך נאמר גלמי ראו עיניך, שפירושו, שעיינת לעשות דומים אליו. ועל ספרך כולם יכתבו, מי הם כולם. היינו שלא שמרו מה שנתן להם הקב"ה ונגרשו מן העולם.

פסקה מד

תנן התם וכו': למדנו שם: אמר רב יהודה אמר רב, מצאנו שג' משמורות מתחלק הלילה, דהיינו לג' פעמים ד' שעות, וכל משמורה ומשמורה, יש לו להקב"ה ענין מיוחד עם האדם והוא כאשר הנשמה יצאה הימנו, ואותו הגולם, דהיינו הגוף, נשאר ישן על מטתו, ואז נשמתו עולה בכל לילה לפני הקב"ה. ויש לו ענין מיוחד עמה בכל משמורה ומשמורה. אמר ר' יצחק, אם היא זוכה, שמחים עמה למעלה, ואם לא דוחין אותה לחוץ.

פסקה מה

אמר רב יהודה אמר רב וכו': מכאן עד אות נ' א"צ פירוש.

פסקה נ

אמר ר' יוסי וכו': אר"י, עצם קולית הקשה, דהיינו עצם הירך, שהוכה ומש ממקומו ומוסרח לכאן ולכאן, הוא הולך ומבקר את מקומו שנים עשר חודש. כך אותה הנשמה הראויה לקבל עונש, הולכת בחוץ בעולם ופוקדת את מקומה, בעולם ובבית הקברות שנים עשר חודש.

פסקה נא

אמר ר' יהודה וכו': אר"י בוא וראה, שכתוב ויקם אברהם מעל פני מתו וגו' הקשה ר' אבא, והרי למדנו, כאשר הנשמה היא בשלמות העליון, דהיינו מבינה, ניתוסף בה ה' ונקרא אברהם בשלמות העליון. וכאן אתה אומר, כמו שאינו צדיק כל כך, שכתוב, ויקם אברהם וגו', ואתה עושה את מי שיושב בכסא גדול, שירד לשבת בתוך כסא קטן תחתון. פירוש. כי סוד ה' של אברהם שנתוסף לו, רומז שעלה והשיג המוחין הגדולים מבינה, כנ"ל (בפרשת לך דף קמ"ז אות תנ"ה ד"ה וזה ששואל, עש"ה), וסוד הכתוב ויקם אברהם מעל פני מתו, יורה על המוחין דקטנות המאירים לגוף, כי ויקם, פירושו קבלת מוחין, המעמידים אותו על רגליו, מעל פני מתו, היינו מהפנים השייכים לגוף המת, שנקרא שרה, כנ"ל, שהם מוחין דקטנות, ומקשה כיון שהנשמה נקראת בשם אברהם, הרי זה יורה שכבר יש לה מוחין דגדלות מבינה עלאה, ואם כן איך אומר הכתוב ויקם אברהם מעל פני מתו. שיורה על מוחין דקטנות. וז"ש עבדת מאן דיתיב בכרסיא, נחית בגו זוטר תתאה, שאתה עושה את היושב בכסא גדול, לירד לשבת בכסא קטן תחתון.

פסקה נב

אלא הכי גזרנא וכו': אלא כך אני מחליט בביאור הכתוב, ויקם אברהם מעל פני מתו, כי אמר ר' בו אמר ר' זריקא, כשהנשמה ראויה לעלות למקום העדן שלה, היא מגינה קודם על הגוף הקדוש שיצאה משם, ואחר כך היא עולה למקום מעלתה, הה"ד ויקם אברהם מעל פני מתו, פירוש. שמקודם שהנשמה מסתלקת מהגוף לעלות לגן עדן היא ממשיכה בשביל הגוף מוחין הראוים לו, כדי שיוכל להתחבר במנין עם שאר גופות הצדיקים, כמ"ש לפנינו, ואלו המוחין מרומזים בהכתוב ויקם אברהם וגו'. ומיושב בזה הקושיא הנ"ל, איך ירד ממוחין דגדלות למוחין דקטנות, כי לא המשיכם בשביל עצמו, אלא בשביל הגוף.

פסקה נג

וידבר אל בני חת: הם שאר גופות הצדיקים, הנפחדים ומוכים בעולם למען יראת קונם, ומפחדים וחתים על שהם שוכני עפר, ועל כן נקראים בני חת. ושואל ולמה צריכה הנשמה את גופות הצדיקים. אמר ר' יהודה, כולם כתובין במנין, היינו שמכניסם בחשבון ומוציאם לתחיית המתים בחשבון, ועל כן דברה עמהם הנשמה כדי שהגוף יהיה במנין עמהם וז"ש וידבר אל בני חת. (וכבר נתבאר ענין זה לעיל בתוספתא דף ד' אות י"א ד"ה כלהו ע"ש ועוד יתבאר לפנינו).

פסקה נד

ומה אמר להו וכו': ומה אמרה להם הנשמה שנקראת אברהם. אמרה בדרך פיוס ובדרך כבוד, גר ותושב אנכי עמכם וגו', שפירושו, שאמר להם: גוף הזה יהיה עמכם במנין אחד בחבור הזה. אמר רבי, ראה מה כתיב, ויענו בני חת את אברהם וגו' שהם ענו לו כמו כן בדרך כבוד ובדרך פיוס. וז"ש שמענו אדוני וגו'.

פסקה נה

מאי נשיא אלקים אתה וכו': מכאן עד אות נ"ט א"צ פירוש.

פסקה נח

ותאנא אמר ר' אלעזר וכו': כשיפקוד הקב"ה להחיות המתים וכו', ויתבע ממנו מנין וכו' והוא מוציאם בחשבון. כבר נתבאר זה לעיל דף ה' אות י"א ד"ה וההפרש.

פסקה סא

מהו השדה וכו' א"ר יוסי הפקדא דשלוה וכו': הפקדא, פירושו אוצר, בדומה להמלה הפתק (ע"ז ל"ט ע"ב) (ע"כ מדרש הנעלם).

פסקה סב

ותמת שרה בקרית ארבע: ר' אבא אמר, כעין זה לא היה בכל נשי העולם. כי נאמר חשבון ימיה ושנותיה וחיים שלה בעולם, ומקום ההוא שנקברה בו. כדי להראות שלא היה בכל נשי העולם כמו שרה.

פסקה סג

ואי תימא הא מרים: ואם תאמר הרי מרים שכתוב בה, ותמת שם מרים ותקבר שם, כמו בשרה. ואומר, שהוא נכתב רק כדי להראות הטאם של ישראל, כמ"ש לאחר זה, ולא היה מים לעדה ויקהלו וגו'. כי המים לא הלכו בישראל אלא בזכותה של מרים, אבל לא נאמר במיתתה מספר ימים ושנים כמו שנאמר בשרה.

פסקה סד

ר' יהודה פתח וכו': ר"י פתח אשריך ארץ שמלכך בן חורין וגו', מקרא הזה בארוהו החברים. אבל יש לנו להסתכל בו, כי אשריהם ישראל שהקב"ה נתן להם התורה לדעת כל דרכים הסתומים ולגלות להם סודות העליונים.

פסקה סה

והא אתמר. אשריך ארץ: זהו ארץ החיים. דהיינו הנוקבא המלבשת לאלקים חיים, שהוא אמא, משום שהמלך שלה שהוא ז"א, הכין לה כל הברכות שהתברך מאבות העליונים, דהיינו או"א עלאין, שהמלך הזה הוא סוד ה ו', שהוא עומד להריק עליה תמיד ברכות. והוא נקרא בן חורין, להיותו בן יובלא שהיא בינה דהיינו ישסו"ת, שהמוחין שלה מוציאים עבדים לחירות שהם המוחין דהארת חכמה, והוא בן לעולם העליון, שהוא או"א עלאין, שמשפיע תמיד מזווגם התמידי, כל חיים וכל אור, וכל שמן של גדולה וכבוד, פירוש. כי המלך שהוא ז"א הוא בן ליובלא שמשם מושפע מוחין דחירות שהוא הארת חכמה והוא גם בן לאו"א שזווגם תמידי ולא נפסק לעולם שמהם כל המוחין הנ"ל. וע"כ נק' בן חורין ולא בן חירות, (כמ"ש לעיל לך קמ"ה אות תמ"ז ד"ה הכי הוא עש"ה) וכלא אנגיד האי ברא בוכרא להאי ארץ, וכל המוחין הנ"ל של יובל ושל או"א עלאין משפיע בן הבכר שהוא ז"א, לארץ הזו, שהיא הנוקבא, כמו שאתה אומר בני בכרי ישראל. שזה נאמר על ז"א שנקרא ישראל, ונקרא בן בכור, בעת שיש לו כל אלו המוחין הנ"ל. ובגין כך אשריך ארץ. וע"כ אומר הכתוב עליה, אשריך ארץ.

פסקה סו

ומה דאתמר אי לך וגו': ומה שנאמר, אי לך ארץ שמלכך נער הוא כמו שבארוהו, (ל עיל לך דף קמ"ה אות תמ"ט) שארץ זו התחתונה ועולם התחתון אינו יונק אז אלא מממשלת הערלה, והכל נמשך למטה רק ממלך ההוא שנקרא נער דהיינו מטטרון, כמו שבארוהו. ווי לעולם הצריך לינק כך.

פסקה סז

ת"ח האי נער וכו': בוא וראה נער הזה, שהוא מטטרון, אין לו מעצמו מאומה, רק מה שמקבל ברכות מהנוקבא לזמנים ידועים. וכל פעם שנמנעו ממנו, כי נפגמה הלבנה שהיא הנוקבא, ונחשכה, שאז נמנעו הברכות ממטטרון, ווי באותה שעה לעולם הצריך לינק ממנו את קיומו, ועור נידון העולם בהרבה דינים, מטרם שיונק ממנו, אלא מן הקליפות, כי הכל מתקיים ונעשה אז בדין. וכבר בארוהו.

פסקה סח

תא חזי ותמת שרה וגו': הוא סוד, כי לא היה מיתתה על ידי אותו נחש העקלתון, דהיינו מלאך המות, ולא שלט עליה, כמו שהוא שולט על כל בני העולם, שכל בני העולם מתים על ידו, מיום שגרם להם אדם המיתה, חוץ ממשה אהרן ומרים שלא מתו על ידי מלאך המות אלא בנשיקה, שכתוב בהם על פי ה', ומשום כבוד השכינה לא כתוב במרים על פי ה', אע"פ שגם היא מתה בנשיקה. (כמ"ש במסכת בבא בתרא דף י"א ע"א).

פסקה סט

אבל בשרה כתיב בקרית ארבע: שמתה בסוד קרית ארבע, בסוד עליון, ולא על ידי אחר, בקרית ארבע ולא בנחש, בקרית ארבע היא חברון, שנתחבר דוד באבות, ועל כן לא היה מיתתה על ידי אחר אלא בקרית ארבע.

פירוש. יש ב' בחינות מלכות הנקראות רביעאה ושביעאה, כמ"ש לעיל (בראשית א' דף ק"י אות קי"ז ד"ה מלכותא דדוד עש"ה) שמבחינת למעלה מפרסא, דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, היא נקראת, רביעאה לאבות שהם חג"ת, ונקראת מלכותא דדוד, וכן קרית ארבע. והיא המתוקנת בסוד ארץ החיים, שעליה נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין. (כנ"ל באות ס"ה) ומבחינת למטה מפרסא, דהיינו מחזה ולמטה דז"א, היא נבחנת בסוד שביעאה לבנין שהם נה"י, ונקראת מלכותא דיוסף, כמ"ש שם. וז"ש רזא דקרית ארבע ברזא עלאה, הסוד של קרית ארבע היא בסוד העליון, דהיינו מלכותא דדוד, שהיא העליונה שלמעלה מפרסא דז"א, ולא על ידא אחרא, ולא על ידי האחרת שהיא המלכות התחתונה שלמטה מפרסא שה"ס שביעאה, כנ"ל, בקרית ארבע ולא בנחש, וע"כ נשמע מהכתוב שלא מתה מבחינת הנחש, שהיא מלאך המות, כי אין לו שליטה ואחיזה בהמלכות שמבחינת למעלה מפרסא, הנקראת קרית ארבע. ומוסיף לבאר, ואומר בקרית ארבע היא חברון, שפירושו, דאתחבר דוד מלכא באבהן, שהם חג"ת שלמעלה מפרסא דז"א, ועל דא לא הוה מיתתה בירא אחרא על ידי מלאך המות הנמשך ממלכות התחתונה, כמו שמבאר לפנינו, אלא בקרית ארבע.

פסקה ע

ת"ח כד יומין וכו': בוא וראה, כאשר ימי האדם מתקיימים במדרגות העליונות, דהיינו בז"ס חג"ת נהי"מ, מתקיים האדם בעולם, כיון שלא נתקיים עוד במדרגות העליונות, דהיינו שכבר גמר חיי שבעים שנה הנמשכים מז"ס חג"ת נהי"מ, נמצאים ימיו יוצאים מהספירות, ויורדים למטה מהספירות, עד שקרבים לאותו מדרגה שהמות שורה בו, דהיינו מלאך המות, שהוא מתחת ספירת המלכות, ששם נאמר, לפתח חטאת רובץ, ואז מקבל רשות להוציא הנשמה. והוא עף כל העולם בעפיפה אחת ונוטל הנשמה ומטמא את הגוף, ונשאר הגוף טמא. אשרי הם הצדיקים שלא נטמאו בו, ולא נשאר בגופם טומאה. ור' יהודה מביא זה לראיה לדבריו, שלא שלט בשרה מלאך המות. כי נתבאר כאן, שענין המיתה בא לאדם אחר שיוצא מז"ס ובא למתחת מלכות התחתונה, ששם מקומו של מלאך המות, שאז נוטל רשות ומוציא נשמתו. ונמצא ששרה שמעולם לא ירדה מתחת המלכות התחתונה. אלא שמתה בקרית ארבע, שהוא מלכות העליונה שלמעלה מפרסא, שבמקום החזה דז"א, ודאי הוא, שלא מתה ע"י מלאך המות.

פסקה עא

ותא חזי באמצעות דרקיעא וכו': ובוא וראה, באמצעו של הרקיע, נקשר אורח מבהיק. והוא נחש הרקיע שנקרא בפי התוכנים קו החלב, שכל הככבים הדקים כולם קשורים בו, ועומדים בו תלי תלים, דהיינו שהם מקובצים ועומדים בו, כמו הרים על הרים בלי מספר. והם ממונים על מעשים של בני העולם שבסתר. (וכבר נתבאר זה לעיל בראשית ב' דף ע"ג אות קי"ב ד"ה ביאור. ע"ש).

פסקה עב

כגוונא דא וכו': כעין זה, כמה אגודות של אורות הקליפות יצאו לעולם, מאותו נחש העליון הראשון שנתפתה בו אדם, וכולם ממונים על מעשי העולם שבסתר. ומשום זה כשבא האדם להטהר, עוזרים לו מלמעלה, ועזרת רבונו מסבב אותו ונשמר, ונקרא קדוש.

פסקה עג

אתי בר נש לאסתאבא וכו': בא האדם להטמא, כמה אגודות אורות של הקליפות נועדו לו, וכולם שורים בו ומסבבים אותו, ומטמאין אותו ונקרא טמא. וכולם הולכים ומכריזים לפניו, טמא טמא. כמש"א, וטמא טמא יקרא. וכולם קשורים בנחש ההוא הראשון, ונסתרים בכמה מעשים של בני העולם.

פסקה עד

ר' יצחק ור' יוסי וכו': ר"י ור"י היו הולכים מטבריא ללוד. אמר ר' יצחק, תמיהני על רשע ההוא בלעם, כי כל מעשיו של אותו רשע היו מצד הטומאה. וכאן למדנו סוד אחד, שכל מיני נחש וכשפים שבעולם כולם מתקשרים ויוצאים מנחש ההוא הקדמוני, שהוא רוח הטומאה המזוהם, ועל כן כל הכשפים שבעולם נקראים על שם הזה, של נחש הקדמוני, נחשים. וכולם מצד ההוא יוצאים וכל הנמשך בזה, דהיינו אחר כשפים, הוא נטמא.

פסקה עה

ולא עוד וכו': ולא עוד אלא שצריך להטמא מקודם, אם רוצה לעשות כישוף, כדי להמשיך על עצמו צד ההוא של רוח הטומאה. כי למדנו כמו שאדם נתעורר מלמטה כן הוא ממשיך עליו מלמעלה. אם הוא נתעורר מלמטה בצד הקדושה, ממשיך עליו קדושה מלמעלה, והוא מקודש. ואם הוא נתעורר מלמטה בצד הטומאה, כן הוא ממשיך עליו רוח הטומאה ונטמא. וזה אמרו, על מה שלמדנו, הבא לטמא מטמאים אותו.

פסקה עו

בגין כך וכו': משום זה, רשע ההוא, בלעם, בשביל להמשיך על עצמו רוח הטומאה מנחש ההוא העליון, היה מטמא את עצמו בכל לילה באתונו, והיה עושה עמה מעשה אישות, בשביל להטמא, ולהמשיך עליו רוח הטומאה, ואחרי זה עשה כשפיו ומעשיו.

פסקה עז

ושירותא דעובדוי וכו': ותחילת מעשיו היו, לקח נחש מתוך הנחשים, וקשר אותו לפניו, ובקע את ראשו, והוציא את לשונו. ולקח עשבים ידועים ושרף כולם, ועשה מהם קטרת אחת. ואחר כך לקח הראש של אותו הנחש, ובקע אותו לארבע צדדים, ועשה ממנו קטרת אחרת.

פסקה עח

ועביד עגולא חד וכו': ועשה סביבותיו עגול אחד, והיה אומר דברים ועשה מעשים אחרים, עד שהמשיך עליו רוחות הטומאה, והודיעו לו מה שצריך. ועשה על פיהם מעשיו, כפי מה שידעו מצד הנחש ההוא של הרקיע, (הנ"ל באות ע"א).

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה