אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

וירא

לך לך

פסקה א

רבי חייא פתח הנצנים וגו': ר"ח פתח כתוב הנצנים נראו בארץ עת הזמיר וגו', הנצנים נראו בארץ, פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם שהארץ גילתה פירותיה וכחותיה שנפקדו בה. ואז נאמר הנצנים נראו בארץ.

פסקה ב

כגוונא דא, וכו': כעין זה לא נתנו השמים כחות להארץ, עד שבא אדם. וז"ש וכל שיח השדה טרם היה בארץ וגו', כי לא המטיר וגו', נסתרו בה כל אלו התולדות ולא נגלו, והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין וגו', שלא נמצא ועוד לא נברא, והכל נעכב מלהגלות בסבתו. כיון דאתחזי וכו': כיון שנראה אדם מיד הנצנים נראו בארץ, וכל הכחות שנסתרו נתגלו וניתנו בה.

פסקה ג

עת הזמיר הגיע, וכו': פירושו, שנתתקן תקון של שירות ותשבחות, לזמר לפני הקב"ה, מה שלא היה מטרם שנברא האדם. וקול התור נשמע בארצנו, זהו הדיבור של הקב"ה, שלא היה נמצא בעולם מטרם שנברא האדם. כיון שנמצא האדם נמצא הכל.

פסקה ד

בתר דחטא וכו': אחר שחטא, נסתלק הכל מהעולם ונתקללה הארץ, וז"ש ארורה האדמה בעבורך וגו'. וכתוב כי תעבוד את האדמה וגו'. וכתוב, וקוץ ודרדר תצמיח לך.

פסקה ה

אתא נח וכו': בא נח להעולם, ותקן קרדומות ופצירות בהעולם, כלומר שתקן כלים לעבודת האדמה, וע"כ כתוב עליו זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו וגו'. כי יתן לנו כלים, ונפטור מעצבון ידינו, שהיה לנו עד עתה. ואח"כ וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. ואח"כ באו בני העולם וחטאו לפני הקב"ה. ונסתלקו כחות הארץ כבתחילה. כלומר שכל התקונים של נח נתבטלו, והיה כן עד שבא אברהם.

פסקה ו

כיון דאתא אברהם וכו': כיון שבא אברהם מיד הנצנים נראו בארץ, שפירושו, נתתקנו ונתגלו כל כחות הארץ. עת הזמיר הגיע, היינו בשעה שאמר לו הקב"ה שימול עצמו זמיר פירושו כריתה, דהיינו כריתה הערלה. כיון שהגיע זמן ההוא שהברית נמצא באברהם, דהיינו שנמול, אז נתקיים בו כל הכתוב הזה, הנצנים נראו וכו', ונתקיים העולם, והדיבור של הקב"ה היה בהתגלות אליו, וז"ש וירא אליו ה' אחר שנמול.

פסקה ז

רבי אלעזר פתח וכו': ר"א פתח את הביאור של כל כתוב הזה, לאחר שנמול אברהם, כי מטרם שנמול, לא היה הקב"ה מדבר עמו, אלא מתוך מדרגה תחתונה, הנקראת מחזה. דהיינו הנוקבא, בהיותה עוד בהארת השמאל. כמ"ש אחר הדברים וגו' דבר ה' אל אברם במחזה וגו'. ומדרגות העליונות לא היו מתחברות במדרגה ההיא. דהיינו המדרגות של ז"א לא נתחברו בהנוקבא. כיון שנמול, מיד הנצנים נראו בארץ, אלו הן מדרגות התחתונות שהמדרגה התחתונה הנקראת מחזה הוציאה ותקנה אותן. כדי שיתחברו בה המדרגות העליונות כולן.

ביאור הדברים, כמו ב' הקוין ימין ושמאל שבישסו"ת, אינם מזדווגים ונכללים זה בזה, אלא ע"י קומת החסדים היוצאת על מ"ן דז"א, המכריע ביניהם וכוללם זה בזה. כן זו"ן, לאחר שעלו לישסו"ת לקבל מהם מוחין, נעשה שם ז"א לבחינת קו ימין, והנוקבא לבחינת קו שמאל. והם נפרדים זה מזה, כדרך ב' הקוין ימין ושמאל, עד שעולה אליהם מ"ן ע"י נשמות הצדיקים, ויוצאת קומת חסדים על מ"ן הללו דצדיקים, ומזווג את ז"א ונוקבא. כמו שהארכנו בזה לעיל (בראשית א' דף קנ"ב אות קע"א ד"ה ביאור עש"ה) ובעת שזו"ן נפרדים זה מזה, נקראת הנוקבא בשם מחזה, כי תרגומו של ראיה הוא מחזה, ומלה של תרגום המובא במקרא, רומז על מוחין דאחורים, כנודע. ואלו המוחין דקו שמאל שבהנוקבא, מטרם הזווג עם ז"א, הם מוחין דאחורים.

וזה אמרו, דעד לא אתגזר, דהיינו טרם שאברהם העלה מ"ן לזו"ן במצות המילה, לא הוה מליל עמיה אלא מגו דרגא תתאה דהיינו הנוקבא, ודרגין עלאין שהם מדרגות ז"א, לא הוו קיימי על ההיא דרגא, כלומר שז"א לא היה בזווג עם הנוקבא, אלא שהיו נפרדים זה מזה, להיות ז"א בבחינת קו ימין, והנוקבא בקו שמאל, כנ"ל. וקוי ימין ושמאל הם במחלוקת זה עם זה. כיון דאתגזר דהיינו שהעלה מ"ן ע"י מצות מילה, מיד הנצנים נראו בארץ, דהיינו בחינות המסך שעליהם נעשה זווג דהכאה, המוציא קומת החסדים בבחינת קו אמצעי, המכריע ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה. ובחינות המסך הללו מכונות הנצנים שהם נראו בארץ שהיא הנוקבא, בכח המ"ן מצות המילה. וזהו שמפרש אלין דרגין תתאין, דהיינו כחות המסך, דאפיקת ואתקינת האי דרגא תתאה, שכחות הללו יצאו ונגלו בהנוקבא, והיא תיקנה את עצמה על ידיהם, בסוד מסך מתוקן לזווג. להוציא קומת החסדים המזווג אותה עם הזו"ן (ועי' לעיל פ' לך דף צ"ד אות רע"ג).

פסקה ח

עת הזמיר הגיע וכו': היינו עת כריתת ענפים הרעים הגיע, שהם אלו הענפים של ערלה כי קליפה זו שלטה מטרם שנמול. והיתה בסו"ה ונרגן מפריד אלוף. וקול התור נשמע בארצנו, זהו קול, היוצא מתוך אותה הפנימית שבכולם קול פירושו ז"א. הפנימית שבכולם היינו אמא, שז"א נאצל ויוצא הימנה. ואותו הקול ז"א נשמע בארצנו, שהיא הנוקבא. כלומר, שז"א נזדווג עם הנוקבא, על ידי המ"ן ממצות המילה כנ"ל בסמוך. וזהו קול החותך המלה לדיבור, כלומר שיש בו חיתוך הדיבור, ועושה לה את השלימות. פירוש, ז"א נקרא קול, והנוקבא נקראת דיבור, ואומר, שז"א מתקן את הנוקבא ועושה אותה בכל השלימות.

פסקה ט

ת"ח דעד לא וכו': בוא וראה, כל עוד שלא נמול אברהם, לא היה עליו אלא אותה מדרגה כמו שאמרנו, דהיינו מדרגת הנוקבא בעת שנקראת מחזה. מכיון שנמול מה כתוב, וירא אליו ה', ולא אמר למי, כי לא כתוב, וירא ה' אל אברם. ומשיב, אם היה כתוב לאברם, איזה שבח יש כאן יותר מבתחילה, מטרם שנמול, שגם אז כתוב וירא ה' אל אברם (בראשית י"ב).

פסקה י

אלא רזא וכו': אלא סוד סתום הוא. וירא אליו ה' פירושו, שנראה לאותה המדרגה שדברה עמו. כלומר, ז"א שהוא הוי"ה, נראה אליו, היינו להנוקבא. מה שלא היה מקודם לכן מטרם שנמול, שאז היתה נפרדת מז"א. ועתה נגלה הקול הוא ז"א, ונתחבר בדבור היא הנוקבא, בעת שדבר עם אברהם. דהיינו שאברהם היה מקבל עתה מזווג זו"ן והיה מרכבה לשניהם. וע"כ כתוב כאן וירא אליו הוי"ה הרומז על זווג זו"ן יחד.

פסקה יא

והוא יושב פתח האהל וכו': אומר והוא ואינו מגלה מי הוא היושב. ומשיב, אלא הכתוב מגלה כאן חכמה, לרמז שכל המדרגות שרו על אותה מדרגה התחתונה אחר שנמול אברהם. ושיעור הכתוב, והוא, דהיינו הנוקבא, יושב פתח האהל, נעשית לפתח לכל המדרגות. האהל, הוא מלשון בהלו נרו (איוב כ"ט) בוא וראה, וירא אליו ה', זה הוא סוד, שהקול היינו ז"א, נשמע ונתחבר בדבור, היינו מלכות, ונגלה בו.

פסקה יב

והוא יושב פתח האהל וכו': והוא. זה עולם העליון, דהיינו אמא, העומד להאיר עליו, היינו על הנוקבא, הנקראת פתח האהל שנעשית פתח להאורות. כחום היום, היינו שהאיר הימין, שהוא חסד, מדרגה שאברהם נתחבר בה. פירוש אחר. כחום היום, היינו בשעה שנתקרבה מדרגה למדרגה בתשוקה מזו אל זו. דהיינו מז"א אל הנוקבא, אז נאמר עליהם כחום היום.

פסקה יג

וירא אליו וכו': אמר ר' אבא, עד שלא נמול אברהם, היה סתום כלומר, שלא היה יכול לקבל אורות העליונים. כיון שנמול נגלה הכל כלומר, שכל האורות נגלו אליו. כי נפתח מסתומתו, והשכינה שרתה עליו בשלימות כראוי. בוא וראה, כתוב, והוא יושב פתח האהל. והוא, זהו עולם העליון בינה, השורה על עולם התחתון שהיא הנוקבא. ושואל אימתי שורה הבינה על הנוקבא. ומשיב, שזהו שמסיים, כחום היום, בשעה שתשוקתו של צדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, הוא לשרות בו, בעולם התחתון, שהוא הנוקבא. כלומר. בשעה שיש זווג זו"ן, אז המוחין של הבינה שורים בהנוקבא.

פסקה יד

מיד וישא עיניו וגו': מיד, אחר שנעשה זווג זו"ן, נאמר, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. ושואל, מי הם שלשה אנשים האלו. ואומר, שהם אברהם יצחק ויעקב, דהיינו חסד גבורה תפארת דז"א, הנקראים אברהם יצחק ויעקב. שראה אותם עומדים עליה, על אותה המדרגה, שהיא הנוקבא, שמהם היא יונקת וניזונת.

פסקה טו

כדין וירא וכו': אז וירא וירץ לקראתם, כי תשוקתה של מדרגה התחתונה, שהיא הנוקבא, הוא להתחבר בהם, בחג"ת, וחדוה שלה היא להמשך אחריהם. ולפי"ז קאי וירא וירץ, על הנוקבא, שרצתה להתחבר בהם. וישתחו ארצה, כדי להעשות ולהתתקן לכסא בעדם. כלומר שהנוקבא נעשית לכסא אל החג"ת האלו דז"א, שישרו עליה, כמו אדם היושב על כסא.

פסקה טז

ת"ח עבד קב"ה וכו'. בוא וראה, עשה הקב"ה את דוד המלך, שה"ס הנוקבא, לרגל אחד מכסא העליון, כמו האבות. פירוש. כסא העליון ה"ס בינה. האבות, ה"ס חג"ת שהם ג' רגלי הכסא הזה, והז"א תקן את הנוקבא, הנקראת דוד המלך, שתהיה לרגל רביעי לכסא הזה. ונמצאת הנוקבא במדרגה אחת עם האבות שהם חג"ת, כי נתקנה לרגל הכסא כמוהם. (ועי' לעיל בראשית א' דף ק"י אות קי"ז ד"ה ואלו).

ואע"ג דאיהי כורסיא וכו': שואל ואע"פ שהיא כסא אל האבות כנ"ל. ואיך נאמר שנתקנה במדרגה אחת עם האבות להשלים ד' רגלי הכסא. ומשיב אבל הוא רק בזמן, שהיא נתחברה עמהם, להיות רגל אחד להתתקן בכסא העליון, ומשום זה קבל דוד המלך מלכות על ישראל בחברון שבע שנים כדי להתחבר בהם, בחג"ת. והוא נתבאר. (בפרשת לך לך דפו"י ע"ט אות ס"ה בסולם) שאומר שם, דדוד לית ליה לקבל מלכותא אלא עד דיתחבר באבהן, דאינון בחברון.

פירוש. כי מתחילה נבנית הנוקבא בסוד ב' מאורות הגדולים, דהיינו בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, ואז שניהם משמשים בכתר אחד שהוא בינה. שז"א מקבל צד ימין שלה והנוקבא צד שמאל שלה. ואז נחשבים זו"ן לד' רגלין שלה, והיא נקראת כסא העליון. חג"ת דז"א הם ג' רגלי הכסא. והנוקבא היא רגל רביעי. באופן ששניהם שוים זה לזה. אמנם אלו המוחין נחשבים להנוקבא רק למוחין דאחורים, ובכדי להבנות במוחין דפנים, היא מתמעטת בסוד המאור הקטן, ואז יכולה לקבל מז"א מוחין דפנים. ומבחינה זו היא נעשית כסא אל ז"א מתחתיו. וכבר נתבאר כל זה באורך (לעיל בראשית א' דף ק"ד מאות קי"א עד אות קי"ח) ואין להכפיל דברים. באופן שיש ב' זמנים להנוקבא. מתחילה בקומה שוה לז"א, ואח"כ מתמעטת ונעשית קטנה ממנו.

וז"ש ואע"ג דאיהי כרסיא לגבייהו, דהיינו בזמן של מוחין דפנים, היא קטנה ממנו ונבחנת לכסא אל החג"ת דז"א. אבל בזמנא דאתחבר בהו, איהי חד סמכא לאתתקנא בכרסיא עלאה. דהיינו בזמן של מוחין דאחורים שנתחברה עם חג"ת דז"א בקומה שוה, הרי היא אז רגל אחת להתתקן בכסא העליון בשוה עם חג"ת דז"א. כי שניהם משמשים אז בשוה בכסא העליון שהוא בינה. גם נתבאר שם שלולא קבלה הנוקבא מקודם את המוחין דאחורים בסוד ב' המאורות הגדולים לא היתה יכולה לקבל אח"כ מוחין דפנים. ע"ש. וז"ש ובגין כך נטל מלכותא בחברון דוד מלכא שבע שנין לאתחברא בהו. כי מלכותא דחברון ה"ס המוחין דאחורים ומלכותא דכל ישראל היא מוחין דפנים. ואם לא קבל דוד המלך את מלכותא דחברון מקודם, שהם המוחין דאחורים, לא היה ראוי לקבל כלל את מלכות כל ישראל, שהם המוחין דפנים. וז"ש לעיל (בפרשת לך לך דפו"י דף ע"ט ע"ב דף כ"ו אות ס"ה בסולם) דדוד לית ליה לקבל מלכותא, אלא עד דיתחבר באבהן, שהם חג"ת, דאינון בחברון. דהיינו שצריכה להתחבר מקודם בקומה שוה עם החג"ת מאחורים, ולולא זה לא היה יכול לקבל המלכות השלמה שהיא מוחין דפנים.

פסקה יז

וירא אליו ה' באלוני ממרא וכו': שואל, למה באלוני ממרא ולא במקום אחר. ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו. כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם שימול את עצמו, הלך אברהם להועץ עם חבריו. אמר לו ענר. אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.

פסקה יח

א"ל ממרא דכרת וכו': אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש. ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם והכית אותם. והקב"ה הצילך מכולם ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצות רבונך. אמר לו הקב"ה לממרא. ממרא, אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך. וזהו שכתוב באלוני ממרא.

פסקה יט

רבנן פתחי וכו': רבנן פתחו בביאור הפרשה, עם הכתוב הזה, לריח שמניך טובים, שמן תורק וגו', תנו רבנן. נשמה הזו של האדם, בשעה שעולה מהארץ לרקיע, דהיינו בשעה שהאדם ישן בלילה, והנשמה עומדת באותה זיהרא עלאה שאמרנו (בראשית ב' אות רפ"ט). הקב"ה מבקר אותה.

פסקה כ

תא שמע ארשב"י וכו': בוא ושמע אמר ר"ש בן יוחאי, כל נשמה של צדיק, כיון שעומדת במקום שכינת כבודו ית', דהיינו שראויה לקבל הארת חכמה, שה"ס עמידה, וראויה לישב אצלה, היינו לקבל את לבוש החסדים. שה"ס ישיבה. הקב"ה, הוא ז"א, קורא אל האבות הם חג"ת, ג' קוין שלו, ואמר להם, לכו ובקרו את פלוני הצדיק שבא, והקדימו אותו שלום משמי, כלומר שג' הקוין ישפיע לה הארת הזווג הנק' שלום. משמי. היא הנוקבא, והם אומרים, רבון העולם, אינו ראוי לאב ללכת לראות את בנו, הבן צריך לראות ולחזות ולדרוש לאביו.

פירוש מתחילה האיר ז"א להנשמה את הארת קו ימין הנקרא אברהם. וה"ס הארת החולם. ואח"כ האיר לה הארת קו שמאל, הנקרא יצחק, וה"ס הארת השורק. ונעשה מחלוקת בין ב' הקוין (כנ"ל, בראשית א' דף נ"ז אות מ"ד ד"ה והנה אחר ע"ש) ואז נסתמה הנשמה, ונסתלקו הארת ב' הקוין מהנשמה, וחזרו אל ז"א, ואמרו לו מארי עלמא לא אתחזי לאבא. למיזל למחמי לברא, כי נסתמה ואינה יכולה לקבל ממנו. אלא ברא אתחזי למחמי ולמחזי ולמתבע לאבוי, כלומר, שאמרו שהנשמה צריכה להעלות מ"ן מסוד מסך דחירק, ואז יתעורר קו אמצעי שה"ס יעקב, ואז תוכל הנשמה לקבל הארתינו. למדמי ה"ס ג"ר דחכמה. למחזי ה"ס ו"ק דחכמה. למתבע ה"ס לבוש החסדים. שאינה נמשכת אלא בסוד דרישה ותביעה, דהיינו העלאת מ"ן.

פסקה כא

והוא קרי ליעקב וכו': והקב"ה קורא את יעקב, ואומר לו: אתה שהיה לך צער גידול בנים, לך וקבל פניו של פלוני הצדיק שבא כאן, ואני אלך עמך וזהו שכתוב, מבקשי פניך, יעקב סלה. מבקש לא נאמר. אלא מבקשי: כי קאי על נשמות הצדיקים, שיעקב אבינו מקבל פניהם והם מבקשי פניו. אמר רבי חייא מתחילת הכתוב משמע זה שכתוב, זה דור דורשיו וגו'. שמשמע, שכונת הכתוב הוא על נשמות הצדיקים, שהם הדורשים של הדור.

פירוש. יעקב ה"ס קו אמצעי בנים ה"ס לידת מוחין צערא דבנין, ה"ס המסך דחירק המקטין הקומה מג"ר לו"ק (כנ"ל לך לך דף י"ג אות כ"ב ד"ה ונתבאר) וגורם בזה צער, אבל אי אפשר להוליד בנים שהם מוחין, זולת המסך הזה, כמ"ש שם.

וז"ש והוא קרי ליעקב, דהיינו אחר שהנשמה העלתה מ"ן כנ"ל בסמוך, קרי ליעקב היינו שהזמין המסך דחירק, שעליו יוצא קו אמצעי שה"ס יעקב. ואמר לו אנת דהוה לך צערא דבנין, כלומר שדרכך להמשיך מוחין על מסך הזה דחירק, תעשה גם עתה זווג הזה לצורך הנשמה. פנים ה"ס חכמה, קבלת פנים ה"ס התלבשות חכמה בחסדים. וז"ש, זיל וקבל פני דפלניא צדיקא, היינו, שיוציא קומת חסדים וילביש החכמה בחסדים שז"ס קבלת פנים. ואנא איזיל עמך, היינו כללות ז"א.

פסקה כב

א"ר יעקב וכו': אר"י אר"ח, יעקב אבינו הוא כסא הכבוד. וכן תאנא דבי אליהו, יעקב אבינו הוא כסא בפני עצמו, שכתוב, וזכרתי את בריתי יעקב. ברית כרת הקב"ה עם יעקב לבדו, יותר מהכריתת ברית עם כל אבותיו. שעשה אותו כסא הכבוד להשראתו ית' לבד מהראשונים. והוא מטעם שהראשונים שהם אברהם ויצחק אינם יכולים להאיר זולתו כנ"ל, לכן כולל בעצמו גם הארתם, ונעשה כסא בפני עצמו.

פסקה כג

רבי אליעזר הוה יתיב וכו': ר"א היה יושב והיה לומד תורה. בא אצלו רבי עקיבא, אמר לו במה עוסק מר, אמר לו במקרא הזה, שכתוב, וכסא כבוד ינחילם. מהו כסא כבוד ינחילם. זה הוא יעקב אבינו שעשה אותו כסא הכבוד בפני עצמו, לקבל תורה בעד נשמות הצדיקים. ושיעור הכתוב הוא, וכסא כבוד, דהיינו תורתו של יעקב, שנעשה לכסא הכבוד, ינחילם לנשמות הצדיקים.

פסקה כד

וקב"ה אזיל עמיה וכו': והקב"ה הולך עם יעקב, בכל ראש חדש וראש חדש, (כנ"ל באות כ"א) וכאשר הנשמה רואה, את כבוד האספקלריא, היא השכינה של רבונה, הנשמה מברכת ומשתחוית לפני הקב"ה, זהו שכתוב ברכי נפשי וגו'.

פסקה כה

א"ר עקיבא וכו': אר"ע, הקב"ה עומד עליה, על הנשמה, והנשמה פותחת ואומרת, ה' אלקי גדלת מאד וגו' כל הפרשה עד הסיום, שנאמר יתמו חטאים וגו'. ועוד אמר ר"ע. ולא זה בלבד, אלא שמשבח להקב"ה גם על הגוף שנשאר בעולם הזה, ואומרת, ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו'. וכל קרבי יורה על הגוף. כלומר שתחילה משבחת הנשמה להקב"ה על השגתה עצמה ואז אומרת ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד. (תהלים ק"ד) ואח"כ משבחת לו גם על הגוף. כלומר, שזיו הנשמה נמשך למטה ומאיר אל הגוף. ואז אומרת ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' (תהלים ק"ג) שתשבחות האלו הם על אור הגוף.

פסקה כו

וקב"ה אזיל וכו': והקב"ה הולך עם יעקב, מנין לנו זה. ממקרא הזה, שכתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא. זהו יעקב, שנקרא ממרא. הרי שהקב"ה הולך עם יעקב. ושואל, מהו השם ממרא, ואומר משום שיעקב ירש מאתים עולמות מעדן, והוא כסא, כנ"ל שנעשה לכסא הכבוד בפ"ע. ומפרש רבי יצחק, ממרא הוא בגימטריא רפ"א, הנה מאתים של עדן, שזכה בהם יעקב שכתוב, ומאתים לנוטרים את פריו. ושמונים ואחד שהוא בגימטריא כסא. הרי מאתים ושמונים ואחד שבגימטריא ממרא מאתים עולמות מעדן ה"ס החכמה הנק' עדן. וכסא ה"ס החסדים המלבישים את החכמה. וע"כ נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא, כי משום זה נקרא יעקב ממרא. כלומר משום שכולל בחי' עדן ובחי' כסא, שהם סוד השם ממרא, ע"כ וירא אליו ה'.

פסקה כז

אמר ר' יהודה וכו': אר"י מהו באלוני, אם ממרא זה יעקב למה נאמר באלוני ממרא, ואומר, באלוני, רצונו לומר, תקפו. והוא כמו שכתוב, אביר יעקב. כלומר באלוני ממרא הוא כמו שהיה כתוב כאן, אביר יעקב. כי אלוני פירושו אביר ותוקף, וממרא זה יעקב.

והוא יושב פתח האהל וכו': זהו שכתוב ה' מי יגור באהלך וגו'. כלומר פתח האהל ה"ס הארת קו הימין, שה"ס חסדים מכוסים, וה"ס הארת נקודת החולם שנקרא מ"י דאלקים, (כנ"ל בראשית א' דף ט"ז אות ט' ד"ה ותדע) המרומז בסו"ה מי יגור באהלך וגו'. דהיינו בהמלה מ"י.

כחום היום וכו': שכתוב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. דהיינו הארת קו השמאל, שה"ס הארת נקודת השורק שנקראת אל"ה דאלקים. שה"ס הארת חכמה בלי חסדים, המכונה יציאת השמש מנרתיקה, כי אין אור החכמה מאירה אלא בנרתיק מחסדים. וכשמאירה בלי חסדים היא שורפת, בסו"ה כחום היום. ואז הרשעים נדונים בה. אבל הצדיקים מתרפאים בה. כי מגלים מ"ן וממשיכים חסדים להלביש החכמה. וזהו שמרמז הזהר את פירושו של כחום היום, בהכתוב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ללמדינו, שאין אור השמש הזה מרפא אלא בכנפיה, דהיינו בלבוש החסדים המכסים על תוקפה של השמש כמו כנפים. ומטרם ביאת הכנפים מקו האמצעי ה"ס כחום היום, ששורפת אז.

פסקה כח

אמר רבן יוחנן בן זכאי וכו': אריב"ז, באותה שעה, היינו בעת שהנשמה היא בבחי' כחום היום, הולך הקב"ה, שהוא ז"א, כדי להשפיע להנשמה. כלומר, שהולך ממקום למקום בסוד תלת דוכתי, (כנ"ל בראשית א' דף כ' אות י"ב ע"ש) שאומר שמא דא כלילא בתלת דוכתו, וכן הולך מפתח האהל, שה"ס מקום החסדים הנעלמים בסוד מ"י וקו ימין. אל המקום שה"ס כחום היום, שה"ס אל"ה וקו שמאל. ואח"כ אל מקום בחינת יעקב שה"ס קו אמצעי. כמ"ש לפנינו.

ובגין דשמעין אבהתא וכו': ומשום שהאבות אברהם ויצחק שמעו שהקב"ה היינו כללות ז"א, הולך אל הנשמה, כלומר שהאבות הרגישו שהנשמה היא במצב כחום היום, שצריכה למקום הלבשת החסדים. הם מבקשים מן יעקב שילך עמהם ולהקדים לה להנשמה שלום, כלומר שימשיך על מסך דחירק שלו קומת החסדים, המכרעת בין אברהם ויצחק, ואז מתלבשת החכמה בחסדים, שה"ס שלום. והטעם שנקראת שלום, הוא, כי מטרם הכרעת, קומת החסדים, ב' הקוין נמצאים במחלוקת (כנ"ל בראשית א' דף נ"ז ד"ה והנה אחר) אלא ע"י קומת החסדים, שה"ס קו האמצעי, נעשה שלום ביניהם.

פסקה כט

ואינון קיימין עלוהי וכו': והם, אברהם ויצחק עומדים על הנשמה, כלומר, אחר שיעקב השפיע החסדים בסוד קדימת השלום, מאירים אליה גם ב' הקוין שהם אברהם ויצחק, שכתוב וישא עיניו וירא היינו הנשמה והנה שלשה אנשים נצבים עליו, שלשה אנשים, הם האבות, אברהם יצחק ויעקב. הנצבים עליו, ורואים מעשים הטובים שעשתה הנשמה. כלומר, שרואים המ"ן של הנשמה, ומשפיעים לה מיין דוכרין.

וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה וכו': משום שראתה שכינת כבודו ית' עמהם, וזהו שכתוב, על כן עלמות אהבוך.

פירוש. כי רומז על הכתוב שפתח בו בתחילת המאמר. לריח שמניך טובים כשמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. שהוא מתבאר עם כל המבואר עד כאן. לריח, ה"ס המ"ן שהנשמה מעלה, להמשיך הארת השלום של יעקב דהיינו קומת החסדים כנ"ל, ואז מתלבשת החכמה בחסדים, וע"כ, שמניך טובים שהמוחין מקובלים בסוד שמן הטוב. שמן תורק היינו כחום היום, שאז מסתלקים ב' הקוין מהנשמה ואינם יכולים להאיר כנ"ל, ונבחן אז שהשמן, שה"ס המוחין, מורק מהנשמה. שה"ס הארת נקודת השורק כנ"ל. אמנם אח"כ בביאת החסדים מיעקב, מושגת הארת החכמה מסוד נקודת השורק הזאת, כנ"ל, הרי, אשר, כשמן תורק, שבשעת הארת נקודת השורק, מושג שמך, שה"ס גילוי השכינה, שהיא שמו של הקב"ה. ועכ"ז כל חשקה של הנשמה היא להמשיך החסדים דקו ימין, שה"ס מ"י, וזהו שמסיים הכתוב על כן עלמות אהבוך, היינו החסדים הנעלמים מסוד מ"י, שהם ג"ר דבינה, משם דוקא אוהבות הנשמות להמשיך. וזהו שמבואר בהכ' וירא, היינו גילוי שכינה, ע"י הארת השורק אחר שמתלבשת בחסדים ואז וירץ לקראתם, לקבל בעיקר, מפתח האהל שה"ס מ"י וזהו שכתוב על כן עלמות אהבוך. דהיינו החסדים המכוסים מחכמה הנקראים עלמות, שהנשמות אוהבים אותם ביותר כנ"ל.

פסקה ל

דבר אחר, וירא אליו ה' באלוני ממרא וכו': רבנן פתחו בכתוב הזה, שמדבר בשעת פטירתו של אדם וכו' (אין צריך פירוש).

פסקה לב

תנו רבגן כשחלה וכו': כשחלה רבי אליעזר הגדול ונסה למות, אותו היום היה ערב שבת והושיב לימינו את הורקנוס בנו. והיה מגלה אליו עמוקות ונסתרות, והורקנוס לא היה מקבל ממנו בתחילה בדעה מלאה, כי חשב שדעתו אינה מיושבת עליו, לאחר שראה שדעתו של אביו מיושבת עליו, קבל ממנו מאה ושמונים ותשעים סודות עליונים.

פסקה לג

כד מטי לאבני שיש טהור וכו': כשהגיע להסוד של אבני שיש המתערבים במים עליונים בכה רבי אליעזר והפסיק מלדבר. אמר קום ולך שמה בני. אמר לו למה. אמר לו אני רואה שאמהר לעבור מהעולם, אמר לו לך ואמור לאמך, שיסתלקו התפילין שלי למקום עליון. כלומר, שרמז לה על הסתלקותו, ואחר שאסתלק מהעולם ואבא כאן לראות אותם היינו לבני המשפחה לא יבכו, כי הם עמי קרובים עליונים ולא תחתונים, ודעת אנוש לא משיג בזה.

פסקה לד

עד דהוו יתבי וכו': עוד שהם יושבים, נכנסו חכמי הדור לבקרו וקלל אותם על שלא באו אליו לשמשו, דתנן, גדולה שמושה יותר מלמודה. בינתים בא רבי עקיבא. אמר לו עקיבא עקיבא, למה לא באת לשמשיני. א"ל, רבי, לא היה לי זמן פנוי. כעס ואמר, תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך. וקללו שמיתתו יהיה קשה מכולם. כלומר, שקלל גם את שאר חכמים שלא באו לשמשו, שלא ימותו מיתת עצמם, ואמר, שמיתת ר"ע תהיה קשה מכולם.

פסקה לה

בכי ר' עקיבא וכו': בכה ר"ע ואמר לו, רבי, למדני תורה. פתח פיהו רבי אליעזר במעשה מרכבה. בא אש וסבבה את שניהם. אמרו החכמים, משמע מזה, שאין אנו ראוים וכדאים לזה, דהיינו לשמוע עתה דברי תורתו. יצאו להפתח שבחוץ וישבו שם, היה מה שהיה והלך האש.

פסקה לו

ואוליף בבהרת עזה וכו': ולימד, בסוד, בהרת עזה כשלג, שלש מאה הלכות פסוקות, ולימדו רי"ו טעמים שבהפסוקים שבשיר השירים. ועיניו של ר' עקיבא היו מורידות מים. וחזר האש והקיפם כבתחילה. כשהגיע להפסוק סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, לא היה יכול עוד ר' עקיבא לסבול, ונשא קולו בבכי וגעה כמו שור, ולא היה יכול לדבר מפחד השכינה שהיתה שם.

פסקה לז

אורי ליה וכו': ולימד אותו כל עמוק, וסודות עליונים, שיש בשיר השירים והשביע אותו שבועה, שלא ישתמש בשום פסוק שבו, בשביל שלא יחריב הקב"ה את העולם בסבתו, כי אין רצון לפניו, שישתמשו בו הבריות, מרוב קדושה שיש בו. אחר כך, יצא ר' עקיבא, וגעה, ועיניו נובעות מים. ואמר, ווי רבי ווי רבי, שהעולם ישאר יתום ממך, נכנסו אצלו כל שאר החכמים, ושאלו אותו והשיב להם בדברי תורה.

פסקה לח

הוה דחיק ליה וכו': נעשה צר לו לרבי אליעזר. הרים שתי זרועותיו ושם אותן על לבו, פתח ואמר, ווי עולם, עולם העליון חזר לסלק ולגנוז, כל אור וכל הארה מן עולם התחתון, כמו שהיה מטרם ביאתו להעולם. ווי לכם שתי זרועות, ווי לכם שתי תורות, שתהיו נשכחים ביום הזה מן העולם והזהר מסיים על זה, ואומר שאמר רבי יצחק, כל ימיו של רבי אליעזר, היתה, ההלכה מאירה מפיו כיום שניתנה על הר סיני.

פסקה לט

אמר אורייתא גמרית וכו': אמר רבי אליעזר, תורה למדתי וחכמה הבנתי ושימוש תלמידי חכמים. עשיתי, שאפילו כל בני העולם יהיו סופרים, לא יספיקו לכתבם. ולא חסרו תלמידי מחכמתי אלא כמכחול בעין, כשיעור הטפה שהעין מוציאה כנגד טפת המכחול שנחנסה בה, ואני לא חסרתי מחכמת רבותי אלא כשיעור מי ששותה בים. ומסיים ע"ו הזהר, ולא אמר זה, אלא כדי להחזיק טובה לרבותיו יותר מעצמו. כלומר, מה שאמר שהוא החסיר מרבותיו כשותה בים, שהיא שיעור גדול ממכחול בשפופרת, שאמר על תלמידיו. היינו כדי להחזיק טובה לרבותיו יותר מעצמו.

פסקה מ

והוו שאלין מניה בההוא סנדלא דיבום: והיו שואלים ממנו בדינו של סנדל דיבום אם מקבל טומאה, עד שיצאה נשמתו ואמר טהור.

ולא הוה תמן ר"ע וכו': ולא היה שם רבי עקיבא, בשעת פטירתו. במוצאי שבת מצאו ר' עקיבא שמת, קרע את מלבושיו. וגרד את בשרו, ודם היה יורד ונמשך על זקנו, והיה צועק ובוכה יצא לחוץ ואמר: שמים שמים, אמרו אל השמש והלבנה, אשר האור שהיה מאיר יותר מהם, הנה נחשך.

פסקה מא

אמר ר' יהודה וכו': אר"י בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת מהגוף, היא שמחה מפני שהצדיק בטוח עם מיתתו, כי יקבל את שכרו. וזהו שכתוב וירא וירץ לקראתם, היינו כנגד ג' המלאכים שבאו עם השכינה לקבל נשמתו (כנ"ל אות ל') בשמחה לקבל פניהם של המלאכים. מאי זה מקום מקבל פניהם, מפתח האהל כמו שאמרנו (לעיל אות כ"ז). וישתחו ארצה. אל השכינה כלומר, הנשמה השתחוה אל השכינה שבאה אצלה. והשכינה נקראת ארץ, כנודע.

פסקה מה

הורמנותא דמלכא אתחזי וכו': הרשות ורצון של המלך, דהיינו השכינה, נראה בשלשה גוונין. שהם לבן אדום ירוק, והם ג' גוונין שבעין. גוון אחד, הוא מראה הנראה לעין מרחוק, והעין אינה יכולה לעמוד בבירור במה שרואה, משום שהוא מרחוק. עד שהעין מקבל ראיה מועטת על ידי קמיצה שלה. כמ"ש להלן. וע"כ כתוב, מרחוק ה' נראה לי. וה"ס הארת קו האמצעי ע"י מסך דחירק. שאין פתיחה להאורות זולתו (כנ"ל ב"א דף ט"ז ד"ה וזה).

פסקה מו

גוון תניין וכו': גוון השני, הוא, ראיית העין בהסתימה שלה. כי גוון זה אינו נראה לעין זולת ע"י מעט סתימה שמקבלת, ואינה ראיה ברורה. כי דרך ראיתו היא, שסותם העין, ואח"כ פותחה מעט, ואז מקבלת מראה הזאת. ומראה זו צריכה פתרון, כדי לעמוד על מה שקבלה העין, כי הוא אינה ברורה כנ"ל. וע"כ כתוב, מה אתה רואה. וה"ס הארת קו שמאל מסוד נקודת השורק, שהאורות אז בסתימה מטעם חסרון חסדים (כנ"ל ב"א דף ט"ו ד"ה בעת).

פסקה מז

גוון תליתאה וכו': גוון השלישי. הוא זהר אספקלריאה, שאינו נראה בה כלל, לבד מבעת גלגול העין, כי כשהעין נסתמת עם סתימה, ומגלגלים אותה בגלגול, נראה בגלגול הזה האספקלריאה דנהרא. וה"ס הארת קו ימין מסוד נקודת החולם. אבל אי אפשר לה להעין לעמוד בגוון שלישי הזה, זולת בראית הארת הזהר על ידי הסתימה שבעין, שהוא גוון הב', בהתכללות גוון הא'.

פסקה מח

ועל דא כתיב וכו': ועל כן כתוב, היתה עלי יד ה'. ויד ה' עלי חזקה. דהיינו משום שהראיה הוא בסתימת העין, שהוא גבורה ותוקף. וכולם מושגים לנביאי האמת, דהיינו ב' גוונים הראשונים. מלבד משה, נאמן העליון, שזכה להסתכל למעלה, במה שלא נראה הזהר בו כלל. דהיינו בגוון הג', שהוא אספקלריאה המאירה, כמבואר.

ביאור הדברים. כי הוקשה לו להסתרי תורה, שכתוב בפרשת וארא, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. והרי כאן נאמר באברהם, וירא אליו הוי"ה. הרי שנגלה בשם הוי"ה גם לאבות. ובכדי לישב את זה, האריך לבאר היטב ההפרש בין מראה הנבואה של האבות, ובין מראה הנבואה של משה. ומוכיח, שאע"פ שכתוב כאן וירא אליו הוי"ה, עכ"ז ה"ס השכינה, הנקראת אספקלריאה שאינה מאירה. כמו שמסיים באות מ"ט.

וכבר ידעת שאין המוחין נמשכים זולת בסוד ג' קוין הנמשכים מג' נקודות, חולם שורק חירק. שנקודת החולם ה"ס חסדים מכוסים וה"ס מ"י דאלקים. ונקודת השורק. ה"ס אתוון אלה דאלהים, והוא אור סתום, להיותו אור חכמה בחסרון חסדים, שאין אור החכמה מאירה בלי חסדים, וע"כ הוא סתום. עד שבא נקודת החירק שה"ס קומת ו"ק, ומכריע ביניהם שבכחו נכללים ב' הקוין זה בזה. כנ"ל (דף י' ד"ה ובגין) גם ה"ס או"א וישסו"ת וז"א. שחולם ה"ס או"א. ושורק ה"ס ישסו"ת. וחירק ה"ס ז"א (כנ"ל ב"א דף רצ"ג ד"ה ר' אבא).

וזה אמרו הורמנותא דמלכא דהיינו השכינה שה"ס רצון המלך, אתחזי בתלת גוונין, היא מתגלית להנביאים בג' גוונים. שהם מכונים ג' גווני עינא. והוא מתחיל מתתא לעילא. דהיינו מקו אמצעי, שה"ס נקודת החירק ואמר גוון חד. חיזו דאתחזי לעינא מרחיק, שפירושו, ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק. גוון אחד. הוא מראה הנראה להעין מרחוק. שפירושו, שהעין אינה יכולה לעמוד בבירור במה שרואה משום שהיא מרחוק. פירוש. כי גוון זה דקו האמצעי ה"ס קומת החסדים היוצאת על המסך דז"א שה"ס בחי"א, שקומה זו ה"ס קומת ו"ק דהיינו חסדים בלי חכמה, (כנ"ל בראשית א' דף מ"ח ד"ה ונמשכה) וראיה פירושה חכמה, וז"ש ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי שאינה יכולה לראות בבירור, בגין דאיהו מרחוק, משום שגוון זה רחוק מחכמה. והחכמה ה"ס הראיה כנ"ל וז"ש עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה כלומר, עד שגוון זה של העין, נכלל בקו השמאל, שה"ס הארת נקודת השורק, ושם מקבלת העין ראיה מועטת, בכח הקמיצה שלה כלומר משום שקו השמאל מקומץ מחסדים ואינו יכול להאיר החכמה שלו בלי חסדים לפיכך בכח החסדים שהסתימה דקו שמאל מקבלת מקו אמצעי, כדי להפתח מסתימתו, בשיעור הזה הוא מאיר החכמה שלו אל קו האמצעי, ונכנס בו החכמה אע"פ שתכונתו הוא בחינת ו"ק ורחוק מחכמה. ונמצא שגוון זה דקו אמצעי נטיל חיזו זעיר בקמיטו דיליה שנוטל ראיה מועטת בהקמיצה וסתימה שלו, ומה שאומר ראיה מועטת. להורות שהג"ר דחכמה אינם מאירים בה, אלא רק ו"ק דחכמה (כנ"ל ב*א דף רס"ג ד"ה לבתר ע"ש). והו"ק כלפי הג"ר נבחן כראיה מועטת. וז"ש מרחוק ה' נראה לי. שהכתוב הזה קאי על קו האמצעי שמבחינת עצמו הוא רחוק מחכמה, להיותו בחינת ו"ק. אבל מבחינת התכללותו בקו השמאל מקבל חיזו זעיר, ואז נאמר מרחוק ה' נראה לי כי הראיה מקובלת דוקא בקו האמצעי שהוא רחוק ולולא קו האמצעי לא היה נגלה הראיה כלל. (כנ"ל ב"א דף רס"ד ד"ה באצבען ע"ש).

וזה אמרו. גוון תניין. חיזו דהאי עינא בסתימו דיליה, גוון ב', הראיה, דהיינו אור החכמה, שבגוון זה, הוא בסתימה שלו, כי הוא קו השמאל והארת השורק, שמבחינת עצמו הוא סתום ואינו מאיר, מפאת חוסר חסדים, וע"כ גוון החכמה שבו הוא סתום. דהאי גוון לא אתחזי לעינא, בר בכתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו וגוון זה, דהיינו החכמה, אינה נראית בהעין, זולת במעט הסתימה שמקבל מגוון הא' שהוא קו אמצעי, ואינו מאיר ברור. כלומר, כיון שמחוסר חסדים הוא, ואינו יכול להאיר זולת בהתכללות קו האמצעי, שהוא בחינת ו"ק כנ"ל כדי לקבל ממנו חסדים, נמצא בהכרח, שאינו יכול להאיר זולת בסתימו זעיר דנקיט מגוון הא'. ומשום זה ולא קיימא בברירו, שאינו מאיר ברור, דהיינו בג"ר דחכמה, אלא בו"ק דחכמה, שאינה ברורה כל כך כמו הג"ר דחכמה. ודרך הארתו של גוון זה שהוא הארת השורק וקו שמאל, הוא סתים עינא, תחילה ממשיכין בה הארת החכמה, בלי חסדים, שהעין נסתם ממנה ואינה מאירה כלום, (כנ"ל דף ט"ז ד"ה וכבר מ"ש) ואחר כך, ופתח זעיר, דהיינו שעל ידי התכללות בגוון הא', הוא פותח אותה להאיר מעט. כלומר להאיר בו"ק דחכמה ולא בג"ר, כנ"ל. ואז, ונקיט ההוא חיזו, ומקבלת שיעור הראיה הזו, דהיינו ו"ק דחכמה.

וז"ש וגוון דא אצטריך לפתרונא, וגוון ב' הזה הוא בחינת חלום. ונצרך לפתרון, כלומר, גוון זה הוא סתום מבחינת עצמו, מפאת חסרון חסדים כנ"ל. וע"כ נקרא הארתו אור אחורים. שה"ס הארת החלומות הכתובים במקרא. והסוד הוא, שהוא מחכה על פתרון, שפירושו, להארת אור החסדים, שאז ע"י התלבשות בחסדים נמשך אור החלום להתקיים בהקיץ. וז"ש וגוון דא אצטריך לפתרונא, לקיימא על מה דנקיט עינא. שע"י הפתרון, שפירושו התלבשות באור החסדים מגוון הא', נמצא מתקיים הארת החכמה שקבל העין בסוד הארת השורק וקו שמאל. ואם אינו משיג אור החסדים מגוון הא', אין אור החלום הזה מתקיים כלל, ואינו נודע, ודומה כמו שלא היה כלל. ומטעם הזה מכונה הארת הגוון הב' הזה בשם חלום. להיותו בלתי מתקיים כלל בלי פתרון. ועל דא כתיב מה אתה רואה שהוא מטעם היותו בלתי מושג מטרם הפתרון, כמבואר.

וזה אמרו. גוון תליתאה, הוא זהר אספקלריא, דלא אתחזי ביה כלל, בר בגלגולא דעינא. גוון הג' שה"ס הארת נקודת החולם, שהוא חסדים מכוסים, דהיינו בחינת האור של חג"ת דז"א, הנקרא אספקלריאה המאירה, הרי אור זה אינו נמצא כלל בהעין זולת בשעת גלגולא דעינא, דהיינו כד איהו סתים בסתימו, בעת שהעין סתים ואינו מאיר דהיינו בשעה שרק הארת השורק מאיר בה בלבדו, שאז ומגלגלין ליה בגלגולא, על תלת נקודין חולם שורק חירק, ואתחזאי בהאי גלגולא ונראה בגלגול הזה גם הארת החולם, שהיא בחינת האור של אספקלריאה דנהרא, דהיינו חסדים מכוסים מחכמה. אבל, ולא יכיל לקיימא בההוא גוון, אבל העין, אינה יכולה להשאר באותו הגוון של נקודת החולם, כי לחסדים מגולים בחכמה היא צריכה, בר, דחזי זהר מנהרא בסתימו דעינא אלא, שהעין רואה הזהר המאיר בתוך הסתימה של העין, דהיינו רק שמלבישה את הארת החכמה, אשר בגוון הב', שהוא הארת נקודת השורק, בתוך החסדים שהשיגה. ואז מאיר בה בעיקר אור החכמה. ולפיכך, היא נבחנת לאספקלריאה שאינה מאירה, כי הארת נקודת החולם אינה נשארת בה. ועל דא כתיב היתה עלי יד ה' וגו' כי מתוך שמקבלת בעיקר מב' גוונין הראשונים שהם הארת חירק ושורק, שהם מצומצמים כנ"ל, ע"כ נקראת הנוקבא יד ה'. שהוא מלשון כח וגבורה. וכן ויד ה' עלי חזקה. וזהו שמסיים וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט. שב' גוונין הראשונים מאירים בעיקר במראה אל נביאי האמת. דהיינו רק בחינת אספקלריאה שאינה מאירה. בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל. חוץ ממשה נאמן העליון שהוא זכה להסתכל למעלה בבחינת הארת החולם, במה שאינה נראית כלל. דהיינו בחינת אספקלריאה המאירה כנ"ל.

פסקה מט

וירא אליו וכו': וירא אליו, פירושו, שהשכינה נראית ונגלית אליו, תוך אלו המדרגות המתחברים בבחינותיה, דהיינו מיכאל לצד ימין, גבריאל לצד שמאל רפאל לצד הפנים, אוריאל לאחור.

ביאור הדברים. כי אחר שביאר לנו, ההפרש מנבואת משה לנבואת האבות, הוא מוכיח אשר הכתוב וירא אליו הוי"ה, פירושו גילוי השכינה בסוד ג' הגוונין דגלגולא דעינא. ומה שכתוב כאן השם הויה, היורה על אספקלריאה המאירה, היינו רק בדרך השפעה אל השכינה בעת הגלגול, כי אז מתראה אספקלריאה המאירה, שה"ס הויה, בעת המשכת קו ימין, שה"ס הארת החולם, (כנ"ל בדיבור הסמוך) אמנם אחר הגלגול, היא נשארת בעיקר בסוד ב' הקוין שמאל ואמצע, כנ"ל. כי ע"כ היא נקראת אספקלריאה שאינה מאירה. וז"ש וירא אליו, אתחזי ואתגלי ליה שכינתא, דהיינו הנוקבא. ומ"ש הוי"ה, הוא בבחינת השפעה להנוקבא בעת הגלגול, כמבואר.

וכבר ידעת, שב' כסאות הם באצילות. כסא העליון ה"ס בינה, שנעשית כסא לחכמה. שפירושו, שאין החכמה מגולית אלא על ידיה, כסא התחתון ה"ס הנוקבא, שפירושו, שאין המוחין דז"א מתגלים אלא על ידי הנוקבא. כנ"ל בדיבור הסמוך, כי ע"כ היא נקרא עינא, ע"ש. וארבעה הרגלין שכסא העליון עומד עליהם, הם חג"ת דז"א, והנוקבא. אשר חג"ת דז"א ה"ס ג' הקוין, הנמשכים בסוד ג' הנקודות חולם שורק חירק המאירים בהבינה, והנוקבא ה"ס רגל רביעי המקבלת מהם, והיא עומדת אז מאחורי חג"ת דז"א. (כנ"ל דף ה' ד"ה ואע"ג ע"ש) ואח"כ כשהנוקבא חוזרת לבחינת המוחין דפב"פ, ונעשית כסא בפני עצמה אל ז"א (כמ"ש שם) נמצאים הד' רגלין שלה, בסוד ד' המלאכים מיכאל גבריאל רפאל אוריאל. אשר מיכאל גבריאל רפאל נמשכים מג' הקוין חג"ת, שהם ג' רגלי הכסא העליון. וע"כ הם כאן בפנים. כמו החג"ת העומדים שם בפנים. ואוריאל נמשך מרגל הד' של כסא העליון, שה"ס הנוקבא העומדת שם באחורי חג"ת כנ"ל, וע"כ גם המלאך אוריאל נמצא כאן באחורי הנוקבא. וז"ש גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי, דהיינו תוך ד' המדרגות שנתחברו להיות ד' רגלין בכסא העליון, שהם כאן בהנוקבא, ד' מלאכים. מיכאל וכו', אוריאל לאחורא, להיותו בחינת רגל הד' כמו רגל הד' של כסא העליון הנמצא גם שם באחורים, כמבואר. אמנם זה אמור בסוד שד' המלאכים נושאים את הכסא להזווג, דהיינו בעת גלגולא דעינא. כנ"ל בדיבור הסמוך. אבל אח"כ נשארת הנוקבא בסדר אחר, אשר אוריאל בא בפנים ורפאל באחור. אשר מבחינה זו נקראת הנוקבא אספקלריאה שאינה מאירה, כנ"ל בדבור הסמוך. (ועי' במדבר אות ל"א)

ועל דא אתגליא וכו': ומשום זה נתגלה עליו השכינה באלונים האלו, צללי העולם, כדי להראות לפניהם ברית הראשון, הרשימה הקדושה שהיה בכל העולם בסוד האמונה. פירוש, כי יש ב' נקודות בהמלכות, (כנ"ל בהקדמת הזהר, דף נ"ו ד"ה גליפי) האחת היא נקודה האמצעית שבכל העולם, הן ממקומות הישוב והן ממקומות המדבר. וה"ס הנקודה דצמצום א'. נקודה ב' ה"ס נקודה אמצעית של מקומות הישוב בלבד, ולא מכל העולם, וה"ס הנקודה דצמצום ב'. וכנגדם יש שני בריתות כנגד חיתוך ופריעה, ברית הא' הוא כנגד נקודה האמצעית מכל העולם, והוא סוד החיתוך של הערלה. וברית הב' הוא כנגד נקודת הישוב, והוא סוד הפריעה. וסוד אלוני ממרא, ה"ס דינין קשים הנמשכים מנקודה האמצעית שבכל העולם. וזה אמרו, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני, צולמין דעלמא, וע"כ נגלה עליו השכינה באלוני ממרא, שהם צללים של כל העולם, כלומר שהם נגד נקודה האמצעית של כל העולם, בגין לאחזאה קמייהו ברית קדמאה כדי להראות לפניהם ברית הראשון, דהיינו סוד חיתוך הערלה, שה"ס רשימו קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, שהוא כנגד רשימה הקדושה שהיה בכל העולם בסוד הנוקבא, הנקראת אמונה. דהיינו כנגד הנקודה הא', שהיתה בצמצום א', האמצעית מכל העולם, שממנה נמשך ברית הראשון שהוא סוד החיתוך של הערלה. כמו שיתבאר ענין זה להלן בדף כ' ד"ה וזה ע"ש.

פסקה נ

והוא יושב פתח האהל וכו': שואל, מאן פתח האהל. ואומר, זהו המקום שנקרא ברית, היא סוד האמונה. דהיינו הנוקבא. כחום היום, בזה הסוד נתדבק בו אברהם, שהוא תוקפו של צד הימין, המדרגה שלו. פירוש, כי יש ב' מיני דינין, דינין דנוקבא, הנמשכים מכח הצמצום שבה וה"ס פתח האהל. ודינין דדכר, שהם נמשכים מכח הארת נקודת השורק. וה"ס כחום היום. דהיינו בזמן שהשמש, שה"ס אור החכמה, מאיר בלי נרתק החסדים, שאז מושפע ממנו חום גדול. שהסו"ה, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. וז"ש שהוא תוקפא דסטרא דימינא, דהיינו גבורות הזכר, הנבחן לימין. ואלו ב' מיני דינים, ה"ס צדיק וצדק. כמו שמבאר לפנינו.

פסקה נא

פתח האהל וכו': פתח האהל, ה"ס שער הצדק, הפתח של האמונה, שהיא הנוקבא. שה"ס הדינין דנוקבא כנ"ל. ונקראת פתח כי אז נכנס אברהם באותו הרשימה הקדושה של ברית מילה. ולולא זה לא היה נכנס בברית מילה, משום זה נקרא פתח.

כחום היום, דא צדיק וכו': כחום היום, הוא בחינת צדיק, מדרגת חיבור האחד, שנכנס בו מי שנמול ונרשם בו הרשימה הקדושה, כי הוסר ממנו הערלה, ונכנס בהארת ב' מדרגות הללו, צדיק וצדק, שהם סוד האמונה.

פירוש. צדיק וצדק, הם יסוד ומלכות, אבל ב' שמות הללו יורו על זווג הגדול של זו"ן לגלות המוחין דחיה. וכל זמן שיש אחיזה כל שהיא לקליפות ודינין, אין הזווג הזה יכול להתגלות, ולפי"ז לא היה אפשר לגילוי המוחין הללו, מטרם גמר התקון, והעצה לזה ה"ס ברית מילה. והוא, כי נתבאר, שכללות הדינין הם ב' בחינות, מבחינת הנוקבא ומבחינת הדכר. (כנ"ל בדבור הסמוך). והם הפכים זה לזה, ואי אפשר ששניהם ישמשו במקום אחד, כי אין ב' הפכים באים במקום אחד. לכן באתערותא דלתתא על ידי מצות המילה מביאים ב' מיני הדינים במקום אחד בסוד היסוד העליון, ואז מכחישים זה את זה כטבע ההפכים, ומתבטלים שניהם. וכיון שנתבטלו, תכף מתגלה הזווג דצדיק וצדק, והמוחין הגדולים מתגלים. וז"ס מעשה המילה, כי האיזמל החותך, היא נמשך מדינין דנוקבא. והערלה היא דינין דדכר, ונמצא האיזמל מעביר את הערלה, שהדינין דנוקבא מבטלים את הדינין דדכר. ולפעמים הצורך הוא להיפך, שהדינין דדכר יבטלו את הדינין דנוקבא. ע"ד שאמרו ז"ל על הפסוק ואת והב בסופה. (ברכות נ"ד) ומובא ברש"י על הפסוק ו אשד הנחלים (במדבר כ"א), שהיו שם ב' הרים, באחד היו נקעים, שה"ס דינין דנוקבא. ובהשני היו שדים בולטות כנגד הנקעים, שה"ס דינין דדכר. והאמוריים נתחבאו בנקעים, להמטיר משם חצים על ישראל בעת שילכו בין ההרים. ועשה הקב"ה נס, שנתקרבו ב' ההרים ונעשו אחד, ונכנסו הבלוטות של זה, דהיינו הדינין דדכורא, בהנקעים של זה, שהם הדינין דנוקבא. והאמוריים נמחצו ביניהם. הרי שעל ידי ביאת ב' ההפכים במקום אחד נתבטלו הדינין דנוקבא, כי האמוריים שבתוך הנקעים נהרגו. אבל כאן במילה עיקר הצורך הוא לבטל דינין דדכר. שה"ס הערלה. אמנם באמת שניהם מתבטלים. כנ"ל ואין להאריך.

וזה אמרו, פתח האהל רזא דתרעא דצדק, כי הדינין דנוקבא שנקראת אהל הם מבטלים ומעבירים את הערלה, שה"ס הדינין דדכר, נמצא שנעשו שער לשלמות המלכות בסוד השם צדק ונבחנת לשער, דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא. כי על ידי שהדינין דנוקבא העבירו את קליפת הערלה, נכנס אברהם לקבל אלו המוחין הקדושים המתגלים בזווג צדיק וצדק, ע"כ נבחנים לשער. כחום היום. דא צדיק, כלומר, אחר שהדינין דנוקבא העבירו את הערלה שהיתה דבוקה בהיסוד. בסוד כחום היום כנ"ל, נגלה בו השם צדיק, בסוד הפריעה, שהוא נוטריקון פרע י"ה. דרגא דחבורא חדא, היא המדרגה של חבור האחד, דהיינו של החיבור הגדול, דצדיק וצדק המגלה המוחין הגדולים, דעאל ביה מאן דאתגזר וכו' דהיינו אחר שנעברו כל הדינים והקליפות בסוד החיתוך, מתגלים המוחין די"ה בסוד הפריעה. ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין, שהם צדיק וצדק כמבואר.

פסקה נב

והנה שלשה אנשים וכו': אלו הם ג' מלאכים, שליחים, שהם מתלבשים באויר, ויורדים לעולם הזה בצורה של אדם. והיו ג' כעין למעלה, דהיינו חג"ת דז"א, משום שהקשת, דהיינו הנוקבא, אינה נראית אלא בג' גוונים: לבן אדום וירוק, וכן הוא ודאי. דהיינו כמו הגוונים של חג"ת דז"א.

פסקה נג

ואלין אינון וכו': ואלו ג' אנשים הם ג' גוונים, גוון לבן, גוון אדום, גוון ירוק. גוון לבן, הוא מיכאל, משום שהוא צד ימין, שהוא נמשך מחסד דז"א, הנבחן ללבן, גוון אדום זה גבריאל, שהוא צד שמאל, הנמשך מגבורה דז"א, הנבחן לאדום. גוון ירוק זה רפאל. הנמשך מת"ת דז"א שהוא ירוק. ואלו הם ג' גוונים של הקשת, אשר הקשת, שהיא הנוקבא, אינה נראית זולתם. (כנ"ל בראשית א' דף ע"ה אות ע ') ומשום זה, וירא אליו, כי גילוי השכינה הוא בג' גוונים הללו. כלומר, שהכתוב והנה שלשה אנשים וגו', הוא ביאור על הכתוב וירא אליו ה', אשר וירא אליו פירושו, שנתגלה לו השכינה, והגילוי היה ע"י גילוי ג' גוונים, שעליהם מסיים הכתוב והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דהיינו מיכאל גבריאל רפאל. וכבר נתבאר ענין זה, שהם נמשכים מג' הקוין דז"א, הנמשכים מג' נקודות חולם שורק חירק דבינה, כנ"ל (דף י"ח ד"ה וכבר ע"ש). ואין להכפיל דברים.

פסקה נד

וכלהו אצטריכו וכו': וצריכים לכל ג' המלאכים. כי אחד היה לרפאהו מן המילה. וזהו רפאל, שהוא בעל הרפואות. ואחד היה לבשר לשרה שתלד בן, וזהו מיכאל, משום שהוא הממונה על צד הימין, וכל טוב והברכות שמצד ימין נמסרו בידיו.

פסקה נה

וחד להפכא וכו': ואחד היה להפך את סדום, וזהו גבריאל, שהוא לשמאל, והוא ממונה על הדינים שבעולם. כי מצד שמאל הוא הדין, והפעולה הוא ע"י מלאך המות, שהוא שר הטבחים של המלך. שהוא המוציא לפועל את הדינין שנדונו ע"י גבריאל.

פסקה נו

וכלהו עבדו וכו': וכולם עושים את שליחותם. כל אחד ואחד כמו שראוי לו, המלאך גבריאל הולך בשליחות אל הנשמה הקדושה, ומלאך המות הולך בשליחות אל הנפש מיצר הרע. ועם כל זה, הנשמה אינה יוצאת מהגוף עד שרואה את השכינה.

פסקה נז

כד חמא וכו': כאשר אברהם ראה אותם, ג' המלאכים, מתחברים יחד, אז ראה את השכינה בגוונים שלה, והשתחוה. כי הם ג' גוונים של ז"א, שהשכינה מתלבשת בהם. כנ"ל. שכתוב וישתחו ארצה. כמו ביעקב, שנאמר, וישתחו ישראל על ראש המטה, דהיינו לשכינה, הנקראת ראש המטה. אף כאן השתחוה לשכינה.

פסקה נח

ולגבי שכינתא וכו': ואל השכינה אמר בשם אדנ"י שאמר אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך: כמו אל הצדיק שהוא יסוד דז"א הנקרא אדון. כי אז השכינה נקראת אדון כל הארץ, מאחר שהיא מאירה מהצדיק, הנקרא אדון, ומאירה בגוונים שלה, הנמשכים מג' קוין דז"א כנ"ל, כי עמהם היא נשלמת למעלה.

פסקה נט

מהכא דחיזו וכו': מכאן נשמע, שהמראה של מטה, דהיינו השכינה, מישכת משיכה מלמעלה, מהבינה. כי גוונין הללו, שה"ס ג' המלאכים הנ"ל, מושכים משיכת האורות מלמעלה, מאלו מקורים העליונים, שהם ג' הקוין שבבינה עצמה.

פסקה ס

ובגין דאינון וכו': ומשום שהם, מתחברים עמה, וסומכים אותה בכל, נאמר בה השם אדנ"י, כי שם הזה נתגלה לאברהם לגמרי בסוד העליונים. באורות הבינה. ונתגלה לו בגלוי, מה שלא היה כן מטרם שנמול. ומקודם שנמול לא רצה הקב"ה להוציא ממנו זרע קדוש, כיון שנמול, מיד יצא ממנו זרע קדוש, דהיינו יצחק.

פסקה סא

ובגין כך אתגלי וכו': ומשום זה שנמול, נתגלה עליו השכינה באלו מדרגות הקדושים שבסוד הכתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. שעם תקון הרקיע, שה"ס הפרסא, נבקעו ונתחלקו כח"ב תו"מ דאצילות ונעשו מהם י"ב פרצופין: הכתר, לד' פרצופין הנקראים, עתיק ונוקבא אריך אנפין ונוקבא. החכמה והבינה, לד' פרצופין הנקראים או"א עלאין וישראל סבא ותבונה. הת"ת ומלכות לד' פרצופין הנק' זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. ולפיכך נקראים אלו י"ב פרצופין בשם זהר הרקיע, כי בכח הרקיע יצאו ונעשו. זהר א' זהרא דזהרין בדליקו זהרא. זהר המזהירים בהדלקה של הזהר. זהר ב' דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין. זהר המאיר המדליק, ונוצץ לכמה צדדים. פירוש. זהר א' הוא פרצוף עתיק וזהר ב' הוא הנוקבא שלו. ונתבאר לעיל (בראשית א' דף ה' ד"ה וכשהאצילה) שעתיק עצמו הוא מבחינת המלכות הבלתי ממותקת, דהיינו למעלה מבחינת רקיע, שה"ס לא בקע. אמנם מלכות זו הוא השורש למלכות הממותקת, והיא מדלקת את אורות הבינה אחר שנכבה. כנ"ל (פרשת נח דף פ"ד אות רמ"א ע"ש בסולם) וז"ש בחשיבות פרצוף עתיק, זהרא דזהרין בדליקו זהרא, שזהר שלו מזהיר בהדלקת הזהר. דהיינו שמדליק את הזהר דבינה שהיא שורש כל המוחין, ולולא הדלקה זו לא היו שום מוחין דגדלות באצילות. עש"ה. ובחשיבות פרצוף נוקבא דעתיק, מוסיף, דאדליק ונציץ לכמה סטרין, שהיא, מדלקת ומאירה הן בבחינת מלכות בלתי ממותקת והן בבחינת מלכות הממותקת. כי היא כבר נתקנה עם הרקיע בסוד בקע, כנ"ל (בראשית א' דף ה' ד"ה וכשהאצילה) וע"כ מאירה לכל הצדדים. אבל פרצוף עתיק דוכרא, אינו מאיר לכל הצדדים, רק לבחינת הדלקה לבד. להיותו למעלה מרקיע והוא לא בקע, עש"ה. ועל דרך זה הולך ומביא לפנינו מעלת כל י"ב הפרצופין דאצילות ואשר כולם כלולים בז"א, וז"א משפיע להנוקבא כל אלו מדרגות הקדושים ונמצא אברהם, אע"פ שלא קבל אלא מהנוקבא, מכל מקום זכה בכל י"ב מדרגות העליונות כי כולן היו מחוברות בהנוקבא, בסוד השם אדנ"י שבה. מה שאין כן מטרם שנמול לא זכה לקבל הדבור אלא מהנוקבא לבדה, דהיינו מטרם שנתחברו בה י"ב מדרגות הללו.

פסקה סב

זהר סליק ונחית: זהר העולה ויורד, והוא פרצוף א"א. כי הארת עתיק אינה יורדת לאצילות כמ"ש לעיל (בראשית א' דף ו' ד"ה בתר עש"ה) זהר נציץ לכל עיבר. זהר נוצץ לכל הבחינות. והיא הנוקבא דא"א. כי א"א משפיע רק חכמה לבד בלי חסדים. אבל הנוקבא דא"א שה"ס המלכות שלו משפעת לכל הבחינות דהיינו גם חסדים.

זהר נגיד ונפיק: זהר נמשך ויוצא. דהיינו שיוצא מעדן שה"ס א"א. והיא בינה שיצאה לחוץ מראש א"א, כנ"ל (בהקדמת הזהר דף כ' ד"ה וזהו שמבאר עש"ה) ובינה זו נתלבשה בד' פרצופים, הג"ר שלה נתלבשו באו"א. וז"ת שלה בישסו"ת. וע"כ מביא את זהר הזה דנגיד ונפיק, לפני ד' פרצופין הללו. זהר דלא פסיק לעלמין, זהר שאינו נפסק לעולם. והוא ב' פרצופין הנקראים אבא ואמא עלאין, שהזווג שלהם הוא תמידי בלי הפסק, ובהיות ג"ר דבינה מתלבשת בהם ע"כ נמצאים בחסדים מכוסים מחכמה כטבע הבינה. זהר דעביד תולדין, זהר העושה תולדות. והוא ב' פרצופין ישראל סבא ותבונה, שהארתם אינה תמידי כהארת או"א, אמנם הם מאירים בהארת החכמה, ואין זווג להולדת נשמות בלי אור החכמה כנודע, וע"כ מעלתם גדולה.

פסקה סג

זהר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין, ודרגין כלא ביה, זהר נעלם וגנוז התנוצצות מכל התנוצצות, כלומר שהתנוצצות שלו גדול מכל התנוצצות שבעולמות. וכל המדרגות בו, כי הוא כולל כל י"ב המדרגות דאצילות. והוא ב' הפרצופין זעיר ונוקביה הגדולים. ונקראים יחד בשם ז"א. נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי, יוצא ונעלם, סתום ומגולה, רואה ואינו רואה. פירוש. כשהוא יוצא ומאיר, הוא נעלם. כי הארתו של ז"א נמשך מאו"א עלאין, שהם בחסדים מכוסים מחכמה. וע"כ, כשיוצא ומאיר הוא בהכרח נעלם כאו"א. וכשהוא סתום ואינו מאיר אז הוא בגילוי. היינו בזמן שמקבל הארת השורק מאמא, שה"ס חכמה, והוא אז בגלוי, אמנם אין החכמה מאירה בלי חסדים כנודע, וע"כ הוא סתום ואינו מאיר. אמנם לעצמו אינו מקבל חכמה, להיותו בבחינת ג"ר דבינה, אלא בשביל הנוקבא הוא מקבל חכמה. וז"ש חזי ולא חזי, חזי היינו אור החכמה הנקרא ראיה, ונבחן שהוא חזי להשפיע לנוקבא אבל מבחינת עצמו לא חזי, אלא תמיד הוא בחסדים מכוסים כנ"ל.

ספרא דא מבועא דבירא, ספר זה, כלומר הגבול שבפרצוף זה, ספר פירושו גבול, הוא המקור של הבור, שהיא הנוקבא דז"א. גבול ה"ס המסך המתוקן בכלי מלכות, שעליו נעשה הזווג דהכאה. ונודע שפני אדם, הוא רק בהמקום שמחזה ולמעלה דזו"ן. וע"כ יש שם מקום זווג. ולא מחזה ולמטה. כנ"ל (בראשית א' א' דף פ"ה ד"ה ביאור.) ומחזה ולמעלה דזו"ן נקרא זו"ן הגדולים וכן ז"א בלבד. דהיינו הפרצוף שלפנינו. ומחזה ולמטה דזו"ן נקראים זו"ן הקטנים וכן פרצוף נוקבא לבד. וז"ש ספרא דא, המסך שבפרצוף זה, שה"ס פני אדם, הוא מבועא דבירא, הוא המקור אל הבור, דהיינו של הנוקבא, כי היא מקבלת רק מהארת הזווג שבמסך הזה. נפיק ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק. יוצא להאיר רק ביום, כי ז"א מאיר ביום. ונעלם בלילה, שאינו מאיר אז. ומשתעשע בחצות לילה עם נשמות הצדיקים בגן עדן, שהם תולדותיו שהוציא. כמ"ש לעיל דף ז' ד"ה פירוש.

פסקה סד

זהר, דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא. זהר המזהיר ומאיר לכל את כלל כל התורה. שה"ס חכמה, ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה, וזה הוא שנראה, דהיינו שמקבל חכמה, וכל הגוונים חו"ב תו"מ נסתמים בו. כי הוא פרצוף נוקבא, הכוללת ב' פרצופין שמחזה ולמטה הנקראים זו"ן הקטנים. ונודע שאין החכמה מקובלת באצילות אלא בהנוקבא, (כנ"ל בראשית ב' דף ט"ז ד"ה אמר) על כן אומר בה וזה הוא שנראה וכו'. ואתקרי בשמא דאדנ"י, והיא נקראת בשם אדנ"י. תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא. ג' גוונים, שהם נה"י נראים למטה ממנה. וג' גוונים הם למעלה, שהם חג"ת. פי' כשהיא עולה למעלה מחזה לזווג עם ז"א נעשית אז בסוד רביעי לאבות, ונבחן שחג"ת דז"א הם למעלה ונה"י דז"א הם למטה ממנה, ואומר שרק ג' שלמטה ממנה. נגלים ונראים בהארת חכמה ולא החג"ת שלמעלה ממנה. מאלין עלאין אתמשך כלא, דלא אתחזי, מאלו ג' העליונים שהם חג"ת נמשך הכל כי אפילו הארת החכמה שבג' תתאין נה"י נמשכת מחג"ת, עם כל זה אינם נראים, כי לעצמם אינם מקבלים חכמה ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, והוא מתנוצץ בי"ב התנוצציות ואורות שנוצצים ממנו. דהיינו שמקבלת מז"א כל מדרגות י"ב הפרצופין שז"א כולל אותם כנ"ל. תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו רזא דאין סוף, והם י"ג בסוד האחד הכולל אותם בסוד שם הקדוש הויה, ותוך סוד א"ס, כלומר שהם י"ב מדרגות באצילות ועם הכולל אותם שה"ס א"ס הם י"ג. כן בי"ב מדרגות שבנוקבא, הם י"ג עם שמא קדישא דז"א הכולל אותם, בסוד א"ס המלובש בו. הויה אקרי. הכולל אותם נקרא בשם הויה. וי"ב המדרגות שבנוקבא, נקרא בשם אדנ"י כנ"ל.

פסקה סה

כד אתחבר וכו': כאשר נתחבר זהר התחתון, דהיינו זהר הי"ב, הנקרא אדנ"י, בזהר העליון שהוא ז"א הנקרא הוי"ה, נעשה משניהם שם אחד, שבו משיגים נביאי האמת ומסתכלים לתוך זהר העליון, וזהו השם יאהדונה"י. דהיינו הויה אדני בשילוב. ומשיגים בו חיזו טמירין שבשם הזה מושג הראיה של הנסתרות, בסוד שכתוב, כעין החשמל מתוך האש.

פסקה סו

מתניתין עלאין רמאין וכו': משנה. אליכם העליונים הרמים והטובים שמצד ימין נאמר סוד הזה, תשע נקודות שבתורה, היינו הבינה, שה"ס ג' נקודות חלם שורק חירק, (כנ"ל דף כ' ד"ה ואלין) שכל אחת כלולה משלשתם, והן ט' נקודות. נפקין, ומתפלגין באתוון, הן יוצאות, מחוץ לראש דא"א, היינו על ידי עלית המלכות לבינה (כנ"ל לך לך דף ז' ד"ה פירוש) ומתחלקים, לכו"ח ובינה ותו"מ, ובינה ותו"מ מתלבשים באותיות, שהם זו"ן. ואתוון בהו נטלין מטלנין דקיקין ברזי, והאותיות נוסעות, על ידי בינה ותו"מ דבינה המלובשת בהם, מסעות קטנות בסוד, כלומר. שהאותיות מקבלות מהם, בחי' מוחין דקטנות, דהיינו ו"ק בלי ראש. (כנ"ל ב"א דף י"ד ד"ה ויש ע"ש) ולעת גדלות פלטין אלין תשע שליטין אינון אתוון, הבינה ותו"מ דבינה הכוללת תשע הנקודות כנ"ל פולטת ממנה אלו האותיות שנתלבשה בה, אתוון מנייהו אתפשטו. והאותיות נתפשטו מבינה ותו"מ דבינה, המכונים ט' שליטים, אשתארו נקודין לאענאה לון, ונשארו ט' נקודות בשלמותם. להניע האותיות. דהיינו להשפיע בהם מוחין הנותנים תנועה וחיות באותיות, שהם זו"ן, כנ"ל. פירוש. מתחילה נתחלקו ט' הנקודות, שה"ס בינה, לב' חצאים אשר חצים התחתון, שהם בינה ותו"מ, ירדה ונתלבשה באותיות, שהם זו"ן. ואז השפיעו הנקודות אל האותיות מסעות קטנות, שפירושם מוחין דקטנות. ואח"כ לעת גדלות, מחציתם התחתון דנקודות פלטה את האותיות, והאותיות נתפשטו מהם, כי הבינה חזרה לראש א"א, ומחצית התחתון חזרה ונתחברה עם מחציתה העליון, ונשלמה שוב בע"ס בכלים ואורות, ואז יכלו הנקודות להשפיע מוחין דגדלות לאותיות שהם זו"ן, (כנ"ל ב"א דף י"ד ד"ה ויש ע"ש).

לא נטלין, בר כד אינין נפקין. לא יסעו, רק כאשר אלו יוצאות, לבד מראש דא"א. פירוש, כי לכאורה קשה, למה לו לבינה לצאת מהראש ולהתמעט לו"ק, ואח"כ לחזור לראש, כדי להשפיע מוחין דגדלות לאותיות, למה אינה משפעת להם מוחין דגדלות מטרם שיצאה מראש א"א, לזה אומר. לא נטלין בר כד אינון נפקין, האותיות לא יוכלו לנסוע, דהיינו לקבל מוחין לתנועה, רק כאשר אלו הנקודות יוצאות מראש א"א, שאז יורדת מחצית התחתון ומתלבשת באותיות כנ"ל.

פסקה סז

אלין אינון ברזא דאין סוף אלו האותיות הן בסוד אין סוף, כלומר שהן בחינת המלכות דמדת הדין, שעליה היה צמצום א' שלא תקבל לתוכה שום אור ישר. כלהו אתוון מטללי ברזא דאין סוף, כל האותיות הן בצל סוד אין סוף. נשמר בזה, שלא תאמר. הרי האותיות הן ז"א ונוקביה, והנוקבא שהיא מלכות, תוכל לומר שצמצום א' דאין סוף רובץ עליה. אבל ז"א שעליו לא היה צמצום א', א"כ אינו בצל אין סוף. לזה אומר כלהו אתוון וכו' דהיינו אפילו ז"א הוא בצל א"ס. והטעם הוא כי שורש ז"א הוא מטבור ולמטה דא"ק ששם בחינת מלכות דצמצום א'. ולפי זה אין האותיות ראויות לקבל לתוכן שום מוחין, אלא. כמה דאינון נטלין לון, כמו שהנקודות נוסעות, הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון. כן נוסעות גם אלו האותיות הסתומות. פירוש מאחר שמסבת יציאת בינה מראש א"א נפלו בינה ותו"מ שלה ונתלבשו באותיות כנ"ל. ע"כ נעשו האותיות כמו גוף אחד עם בינה ותו"מ הללו שבתוכם. ולעת גדלות, כמו שבינה ותו"מ הללו חוזרות ועולות ונוסעות אל הבינה, והבינה חזרה לראש א"א, כן נוסעות עמהן גם האותיות המלבישות עליהן, ועולות גם כן ומתחברות אל הבינה ומקבלות אורותיה, כמו הבינה ותו"מ שלה. באופן, שמצד עצמם אין האותיות ראוים לנסיעה, דהיינו למוחין, אלא מתוך שמחצית כלים דבינה נפלו ונתלבשו בהן, נעשו עמהן גוף אחד ומקבלים מוחין על ידי נסיעתם של הכלים דבינה. וז"ש כמה דאינון נטלין לון, הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון. ואע"פ שמצד עצמם אינן ראויות לנסיעה, להיותם בסוד מלכות המצומצמת. וכבר נתבאר זה לעיל (בראשית א' דף ז' ד"ה כבר עש"ה.) גליין ולא גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון. נגלות ואינן נגלות אלו הצפונות, שעליהן שורות האותיות. דהיינו מלכות המצומצמת. פירוש. אלו הכחות דמדת הדין ממלכות המצומצמת הם צפונות ונסתרות באותיות, ורק בחינת מלכות הממותקת בבינה נגלות בהן מתוך ירידת מחצית הבינה בתוכם כנ"ל. ואל תחשוב שכחות מלכות המצומצמת גנוזים וצפונים, באופן שאינם מתגלים בהן לעולם. לזה אומר, גליין ולא גליין הני טמירין וכו' כי בשעה שצריכים לקבל מוחין הן גנוזות וצפונות, אבל לפעמים הן מתגלות. והיינו בעת שצריכים להוציא את קו האמצעי. כנ"ל לך לך דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש.

פסקה סח

תשע שמהן גליפן בעשר: תשעה שמות נחקקות בעשרה. פירוש. כי מתוך שמלכות המצומצמת נגנזה הרי אין בהם רק תשע ספירות שה"ס תשעה שמות, כי העשירית שהיא מלכות חסרה, אמנם אומר, שתשעה השמות נחקקו ונעשו מהם עשרה. והוא כי היסוד נחלק לב' ספירות וב' שמות. שהם אדון שדי, כמו שמבאר לפנינו. ואנון ואלו הם. קדמאה. הראשון הוא אהיה, דהיינו כתר. הב' יוד הא, הוא חכמה. אהיה אשר אהיה, הוא בינה. הוי"ה בניקוד אלקים, הוא ישסו"ת. אל הוא חסד. אלקים הוא גבורה. הוי"ה. הוא ת"ת. צבאות הוא נצח והוד. אדון שדי שניהם ביסוד. אדון, הוא עטרת יסוד. ושדי הוא יסוד עצמו.

פסקה סט

אלין אינון וכו': אלו הם עשרה שמות חקוקות לפי בחינתם. וכל אלו השמות נחקקו ובאו בארון הברית אחד, ומי הוא. הוא השם שנקרא אדנ"י. וזה הוא שנגלה עתה, לאחר המילה, אל אברהם. דהיינו השם אדנ"י שה"ס הנוקבא אחר שקבלה לתוכה כל עשרה השמות הנ"ל שהם כל המדרגות שבאצילות. אבל מקודם שנמול, לא השיג סוד הראיה. רק מן הנוקבא לבדה בלי חיבורה עם המדרגות העליונות.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה