אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

לך לך

נח

פסקה א

לך לך מארצך וגו': רבי אבא פתח, פתח טעם הכתוב, למה זכה אברהם, שיאמר לו הקב"ה לך לך וגו' יותר מכל בני דורו. ואמר שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. שמעו אלי אבירי לב, פירושו, כמה קשים הם הלבבות של הרשעים, שרואים השבילים והאורחות של התורה, היינו פנימיות וחיצוניות של התורה, שבילים פנימיות, ואורחות חיצוניות. (עי' לעיל בראשית א' דף רנ"א אות ש"ח) ואינם מסתכלים בהם. ולבבם קשה, שאינם חוזרים בתשובה אל רבונם, וע"כ נקראים אבירי לב. הרחוקים מצדקה. פירושו שמתרחקים מהתורה, וע"כ הם רחוקים מצדקה.

פסקה ב

רבי חזקיה אמר וכו': ר"ח אמר בביאור הכתוב הנזכר, שהמה מתרחקים מהקב"ה וע"כ הם רחוקים ממנו, ומשום זה שמתרחקים מהקב"ה נקראים אבירי לב. ושיעור הכתוב הוא הרחוקים מצדקה, למה, משום שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה, שהם אבירי לב, ומשום זה הם רחוקים מצדקה. וכיון שהם רחוקים מצדקה הם רחוקים משלום, שאין להם שלום. שכתוב אין שלום אמר ה' לרשעים. מה הטעם. משום שהם רחוקים מצדקה, ע"כ אין להם שלום.

פירוש. המלכות מבחינת הדין שבה, נקראת צדק, בלא ה'. ובסוד הזווג הגדול דצדיק וצדק. שאז הנוקבא עולית ומלבשת לאמא, היא נקראת צדקה, כלומר שנתהפכת לרחמים, כי קבלה ה' של אמא, להיותה מלבשת עליה. ועל ידי מ"נ שהצדיקים מעלים להנוקבא בעת שנקראת צדק, גורמים זווג עליון וצדק מתהפך ונעשה צדקה. כלומר, שהדין מתהפך להיות רחמים. וזהו שאומר רבי אבא בביאור הכתוב שמעו אלי אבירי לב וגו'. כי להיותם אבירי לב ואינם מעלים מ"ן ע"י הסתכלות בתורה וע"י תשובה, ע"כ הם רחוקים מצדקה כי ע"כ הם נמצאים בדינים דצדק. דהיינו בלי ה', שה"ס המוחין דאמא, וז"ש הרחוקים מצדקה, דמתרחקי מאורייתא, משום שמתרחקים מהתורה ואינם מעלים מ"ן לזווג עליון, ע"כ הם רחוקים מצדקה, ונמצאים בדינים דצדק. ורבי חזקיה אינו חולק על רבי אבא, אלא שמבאר יותר ממנו, ואומר דמתרחקי מקב"ה ואינון רחיקין מניה, דהיינו שאין להם אהבה אל הקב"ה, בגין כך אינון רחוקים מצדקה, הם רחוקים מלהפך הצדק לצדקה, דהיינו את הדין לרחמים, כי אינם מעלים מ"ן לזווג. כיון דאינון רחוקים מצדק רחוקים אינון משלום. ומתוך שאינם מעלים מ"ן להפך הצדק לצדקה, אין להם שלום. כלומר, שאינם גורמים זווג עליון, המכונה שלום. וע"כ השלום אינו מאיר עליהם.

פסקה ג

ת"ח אברהם וכו': בוא וראה, אברהם רצה לקרב עצמו להקב"ה, ונתקרב. וז"ש אהבת צדק ותשנא רשע, משום שאהב צדק ושנא רשע ע"כ נתקרב לצדקה, כלומר, משום שאהב צדק וגו' העלה מ"ן לזווג עליון, והצדק נעשה לצדקה בעדו כנ"ל בדיבור הסמוך. ועל כן כתוב אברהם אוהבי. מהו הטעם הוא אוהבי משום שכתוב בו אהבת צדק. הוא אהבת הקב"ה, שאהב אותו אברהם, יותר מכל בני דורו, שהם היו אבירי לב, והם רחוקים מצדקה. כמו שנתבאר.

פסקה ד

רבי יוסי פתח וכו': ר"י פתח. מה ידידות וגו' כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקב"ה. שהרי כל בני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים על מה העולם עומד. והם עצמם על מה עומדים. ואלו ב' דברים מתבארים בהמאמר שלפנינו. על מה קאים עלמא מתבאר עד אות ה' ועל מה בני אדם עומדים מתבאר מאות ה' עד אות י', כי כאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה את השמים מאש ומים ונתערבו יחד, ולא היו נקפאים. ואחר כך נקפאו ועמדו ברוח עליון.

פירוש. כי נודע בסדר יציאת המוחין שמתחילה, יוצאים ב' הקוין ימין ושמאל. ובסוד ב' נקודות חולם ושורק, המכונים מים ואש. והם במחלוקת זה עם זה, שפירושו, שכל אחד נכנס בגבול חברו ורוצה להכניעו תחת בחינתו. כמו ב' דברים לחים המתערבים זה עם זה. עד שמתגלה קומת חסדים היוצאת על מסך דת"ת, שה"ס קו הג', והוא מכריע ביניהם, שכל אחד יאיר לפי דרכו ולא יתערבו עוד זה בזה. וזהו מכונה, שב' הקוין שהיו לחים ונתערבו זה בזה, נקפאו עתה ע"י קו האמצעי שהוא ת"ת. ולא יתערבו עוד זה בזה. (כמ"ש כל זה באורך לעיל בראשית א' דף מ"ז אות ל"ד ד"ה לפיכך. ע"ש כל ההמשך).

וזה אמרו, דכד ברא קב"ה שהוא בינה, עלמא, שהיא הנוקבא, עבד שמיא, שהוא ז"א מאש מקו שמאל, וממים מקו ימין מתערבין כחדא ולא הוו גלדי. שהיו מתערבים יחד ואינם נקפאים, כלומר, שהיו במחלוקת זה עם זה וכל אחד מתערב בגבול חברו להכניעו תחתיו. כטבע הנוזלים המתערבים זה בזה. ולבתר, אחר שיצא קו האמצעי, אגלידו וקיימו ברוחא עלאה, נקפאו ועמדו ב' הקוין ע"י קו אמצעי שהוא ת"ת הנקרא רוח. דהיינו שנעשה כמו דברים מוצקים, שהאחד לא יכנוס עוד תוך הגבול של חברו.

ומתמן שתיל עלמא וכו': ומשם מהשמים שהם ז"א, שתל העולם שהיא הנוקבא, שיעמוד על אדנים שהם ג' קוי הנוקבא, ואלו האדנים אינם עומדים אלא באותו הרוח שהוא קו האמצעי שבהם, ובשעה שרוח ההוא מסתלק, כולם מרופפים ומזדעזעים, והעולם רותת, וז"ש המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. כי כנ"ל בהקוין דז"א שאומר דאגלידו וקיימו ברוחא עלאה, כן בהקוין דנוקבא הנמשכים מז"א לא קיימין אלא בההוא רוחא. כי זולת קו אמצעי אין קיום כלל להארת ב' הקוין (כנ"ל דף ב' ד"ה פירוש ע"ש).

וכלא קאים על אורייתא וכו': והכל עומד על התורה, כי כשישראל עוסקים בתורה שמעלים מ"ן לזו"ן וממשיכים את קו האמצעי, כי התורה ה"ס קו אמצעי, מתקיים העולם, ואלו העמודים והאדנים, שהם ג' קוי דז"א הנקראים עמודים, וג' קוין דנוקבא הנקראים אדנים, נמצאים במקומם בקיום שלם. ואז נאמר על הנוקבא, מה ידידות משכנותיך וגו'. כי משכן ה"ס הנוקבא. והנה נתבאר שהעולם עומד על רוחא דהיינו על קו האמצעי. וז"ש דכד ישראל משתדלין באורייתא מתקיים עלמא. ומכאן ולהלן מבאר, איך גם בני אדם עומדים ומתקיימים רק על קו אמצעי.

פסקה ה

ת"ח בשעתא דאתער וכו': בוא וראה בשעה שנתעוררת חצות לילה, והקב"ה נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים כל האילנות שבגן עדן מזמרים ומשבחים לפניו, שנאמר אז ירננו כל עצי יער מלפני ה' כי בא וגו'. פירוש. הלילה ה"ס הנוקבא מבחינת שליטתה עצמה, שעקרה הוא הארת קו השמאל, מסוד הארת החכמה הנמשכת מנקודת השורק שבאמא. ונודע שאין החכמה מאירה אלא מחזה ולמטה, כי מחזה ולמעלה של כל פרצוף, שולטת המנעולא ואין הארת החכמה יכולה להתגלות שם (כנ"ל בהקדמת הזהר דף נ"ה אות מ"א ד"ה וטעם ע"ש) וז"ס התחלקות הלילה לב' חצאים, כי נקודת החצות לילה ה"ס נקודת החזה. וחצות לילה הראשונה ה"ס מחזה ומעלה של הנוקבא, ומשום ששם שולטת המנעולא ע"כ היא דינים. וחצות לילה השניה ה"ס מחזה ולמטה של הנוקבא, ששם שולטת מלכות הממותקת בבינה, שה"ס מפתחא, (וענין מפתחא ומנעולא עי' לעיל בהקדמה הזהר דף נ"ה אות מ"א ואילך) וע"כ מתגלה שם הארת החכמה שבהנוקבא שז"ס ותקם בעוד לילה. גם מבחינה זו נקראת הנוקבא גן עדן. כי מחזה ולמטה, שאין שם בחינת עצמה שה"ס מלכות דמדת הדין, ע"כ כולה נמתקת ונעשית כמו אמא הנקראת עדן. בסוד חזרתה לחכמה. וע"כ נקראת גן עדן.

וז"ש בשעתא דאתער פלגות ליליא דהיינו שהנוקבא נתעוררה לקבל המתקת הבינה שתאיר בהמחזה ולמטה שבה, שה"ס גן עדן, וקב"ה עאל לגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, והקב"ה נכנס לג"ע להשתעשע עם הצדיקים, כלומר שהצדיקים מעלים מ"ן וממשיכים שם הארת קו אמצעי, שה"ס הקב"ה המאיר בגן עדן. כלהו אילנין דבג"ע מזמרן ומשבחן קמיה דכתיב אז ירננו עצי יער וגו': עצי היער הם אילני סרק שאינם עושים פירות. ומטרם ביאת הקב"ה נבחנים ספירות הנוקבא כמו עצי היער, שאין בהם פירות. ואחר שהארת הקב"ה נכנסת שם ע"י הצדיקים אז ירננו עצי היער מלפני הויה כי בא וגו', והם עושים פירות.

פסקה ו

וכרוזא קרי בחיל וכו': וכרוז יוצא וקורא בכח ואומר, לכם גבורים הקדושים, למי שבכם, שהכניס רוח באזניו לשמוע, ועיניו פקוחות לראות, ולבו פתוח לדעת. ומכח כרוז הזה מתעוררים הצדיקים לקום משנתם, ולעסוק בתורה, כמו שמסיים להלן באות ט' וממשיכים את קו האמצעי.

פירוש. אזנים ה"ס בינה, והאור שלהם נקרא שמיעה. עינים ה"ס חכמה, והאור שלהם נקרא ראיה. ובלילה העינים סתומות, כי מפני הדינים אינן יכולות להאיר. ובחצות לילה כשמגיע הארת השמאל מאמא, שה"ס הארת החכמה מנקודת השורק שבאמא, אע"פ שכבר יש שם כח הראיה, מכל מקום עדיין אי אפשר לפקוח את העינים, כי עוד חסר אור החסדים ואין החכמה מאירה בלי חסדים. ואז הצדיקים מתעוררים לקום ולעסוק בתורה ולהעלות מ"ן לזו"ן, ואז עולה ז"א גם הוא למ"ן לב' הקוין הנמשכים שם מב' הנקודות חולם שורק שבבינה, וקומת חסדים נמשכת על מסך דז"א המכריע בין ב' הקוין, והם נכללים זה בזה והחכמה שבשמאל מתלבשת בהחסדים שבימין ויכולה להאיר, ואז נפקחות העינים, וז"ש מאן מנכון דעייל רוחא באודנוי, כי רוחא ה"ס קו אמצעי שהוא ז"א, אשר הצדיקים בעסק התורה הם מעלים מ"ן ומכניסים הרוח, שהוא ז"א, אל האזנים שהם ב' קוין שבבינה, והחכמה שבשמאל מתלבשת שם על ידו בהחסדים שבימין כנ"ל, ואז ועינוי פקחין למחמי, כי העינים שה"ס החכמה נפקחו לראות, כי אחר שנתלבשו בחסדים הן יכולות להאיר. וקו האמצעי נקרא דעת, ואז נעשו ג' הקוין הללו לחכמה בינה דעת בבינה, ומשם נמשכים לחב"ד דזו"ן, ומשם לחב"ד דנשמות הצדיקים, שכל אלו המוחין יצאו על ידי עסק תורתם. ודעת הזה שה"ס קו המכריע בחו"ב של ראש, מתהפך ומאיר מלמעלה למטה אל הגוף. וז"ש ולביה פתוח למנדע, כי דעת שבראש מתפשט למטה וממלא את הלב וכל הגוף. וז"ס הכרוז שמגיע בחצות לילה, דהיינו בעת התחלת הארת קו השמאל מנקודת השורק, אל הצדיקים שיעלו מ"ן להמשכת קו אמצעי. ומ"ש קרא בחיל, היינו להיותו בסתימת הדינין של נקודת השורק וע"כ נבחן אז, שיוצא בכח גדול, וקורא אל הצדיקים לתקנו. ולפנינו מבאר סדר המשכת ג' הקוין הנ"ל, מבינה לז"א, ומז"א לנוקבא, ומנוקבא לנשמות הצדיקים.

בשעתא דרוחא דכל רוחין: בשעה שרוח השורשי לכל הרוחות, מרים מתיקות הנשמה, ומשם יוצא קול השרשי לכל הקולות, הכחות מתפזרים לארבע רוחות העולם. פירוש. ז"א העולה ומכריע בין ב' הקוין שבבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך, נקרא רוחא דכל רוחין, להיותו קו אמצעי השורשי, שממנו נמשכים קוין אמצעים לכל המדרגות. נשמה היינו בינה, כי אור הבינה נקרא נשמה. ואחר שהרוח, שהוא ז"א עלה לאודנין שה"ס בינה והכריע בין ב' הקוין שבה, נעשה הרוח, לבחינת קול הנשמע, שפירושו שמקודם הכרעת הרוח לא היו נשמעים בבינה, המכונה אזנים, שום אורות, והרוח, פעל בהם השמיעה, כי על ידו נשלמו ומאירים לחוץ. וז"ש בשעתא דרוחא דכל רוחין ארים בסימו דנשמתא, בשעה שז"א עלה לבינה, והרים שם המתיקות של אורות הבינה הנקראים נשמה, דהיינו שגילה שם ג' קוין חב"ד, כנ"ל בדיבור הסמוך, ומתמן נפיק קלא דקליא, אחר שהרוח גילה ג' הקוין ונעשה קול כנ"ל, הוא יוצא משם ונעשה שורש לכל הקולות, כי יוצא ומתפשט למטה. וז"ש חילין אתבדר לארבע סטרי עלמא, כחותיו מתפשטים ומתפזרים לד' רוחות העולם. דהיינו לז"א ונוקבא שמתחת הבינה. כי דרום צפון מזרח ה"ס ז"א. ומערב ה"ס הנוקבא.

פסקה ז

חד סליק לסטרחד וכו': אחד עולה לצד אחד, דהיינו לצד ימין דז"א, שה"ס דרום, הנמשך מנקודת החולם דבינה. אחד יורד לצד ההוא, הב' שהוא לצד שמאל דז"א, שה"ס צפון, הנמשך מנקודת השורק שבבינה. אחד נכנס בין שנים. דהיינו קו האמצעי דז"א, שה"ס מזרח, הנמשך מנקודת החירק שבבינה, דהיינו מז"א, שיכריע בב' הקוין שבבינה. ואלו ג' הצדדים, דרום צפון ומזרח, ה"ס חסד גבורה תפארת שבז"א. ומה שבהארת הימין אומר חד סליק, דהיינו שהארתו עולה ממטה למעלה, ובהארת השמאל אומר חד נחית, דהיינו שהארתו יורדת ממעלה למטה. היינו משום שמדבר בסדר יציאתם, מטרם שיוצא קו האמצעי, שמתחילה יוצא קו הימין בלבדו בו"ק בלי ראש. מסוד מ"י. ואח"כ קו שמאל, מסוד אל"ה החוזרים למ"י ונשלם השם אלקים בסתימו. ואז נמצא שהימין מאיר ממטה למעלה כטבע הארת ו"ק. והשמאל מאיר ממעלה למטה כבחינת ג"ר, אלא שסתומים מטעם חסרון חסדים. אבל אחר יציאת קו האמצעי ושלשתם נכללים זה בזה. אז מתהפך סדר הארתם, ודסליק נחית ודנחית סליק, כמ"ש לעיל (בראשית א' דף ש"ב אות שפ"ו ועי' בהסולם שם) שהימין מאיר ממעלה למטה והשמאל רק ממטה למעלה כמ"ש שם. ומה שאינו חושב את החב"ד דז"א, הוא משום שחב"ד דז"א אינם חב"ד ממש, רק חג"ת שנעשו לחב"ד, כנודע.

תרין מתעטרן בתלת וכו': השנים מתעטרים ומאירים, שנעשו שלשה, חג"ת, על ידי קו האמצעי שהכריע ביניהם, כנ"ל ע"כ שלושה נכנסים באחד, כי קו האמצעי, שה"ס ת"ת, מקבל ומתפשט בעצמו בלבדו לג' קוין אחרים, שה"ס נה"י, פירוש. כי כל השיעור שהתחתון גורם בהארת העליון, זוכה בו התחתון, להיותו הגורם לזה. ולפיכך, כיון שז"א עלה והכריע בבינה ונעשה שם לקו אמצעי, זכה ז"א בעצמו לג' הקוין שיצאו מכחו בבינה, ונתפשט בעצמו לג' קוין חג"ת, כנ"ל בדיבור הסמוך. וכן ת"ת דז"א, שהוא קו האמצעי המכריע בין ב' הקוין שהם חסד וגבורה דז"א, זכה בעצמו בכל ג' הקוין, ונתפשט הת"ת לג' הקוין נצח הוד יסוד. וז"ש תרין מתעטרן בתלת, תלת עיילי בחד, לפי שהשנים, שהם חסד וגבורה דז"א נעשו ג' קוין ע"י הת"ת, ע"כ כל השלשה נכנסו בהאחד שהוא ת"ת ונתפשט בעצמו לג' קוין אחרים שהם נה"י. ויצאו בז"א ששה ספירות חג"ת נה"י.

חד אפיק גוונין וכו': האחד הנזכר, שהוא המכריע, דהיינו ת"ת דז"א, הוציא גוונין. דהיינו שהאציל ספירות הנוקבא הנקראות גוונים. ששה מהם, שהם חג"ת נה"י לצד אחד, דהיינו לימין. וששה מהם שהם חג"ת נה"י, לצד האחר, דהיינו לשמאל. ונמצא שהששה שהם חג"ת נה"י, נכנסו בשתים עשרה ספירות, כלומר, שששה ספירות של ז"א נתפשטו ונעשו בהנוקבא י"ב ספירות, ששה לימין שבה וששה לשמאל שבה. וכל אלו י"ב ספירות הן מהחזה שלה ולמעלה. והטעם שהן מתכפלות, הוא כי הנוקבא מהחזה שלה ולמעלה, היא כלולה מב' יסודות הנמשכות מב' נקודות, הנקראות מפתחא ומנעולא. (עי' לעיל בהק' הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב') וע"כ יוצאים בה שם ב' קומות של חג"ת נה"י, אחת מבחינת מפתחא, וקומה זו מתפשטת בהארת חכמה. וקומה שניה של חג"ת נה"י היא מבחינת מנעולא, שקומה הזו אין בה הארת חכמה, אלא חסדים מכוסים. ולפיכך שית עיילי בתריסר, שששה דז"א נעשו אצלה תריסר, דהיינו ב' קומות של חג"ת נה"י.

תריסר מתערין בעשרין ותרין וכו': השתי עשרה ספירות שמחזה ולמעלה מתפשטים מחזה של הנוקבא ולמטה, ונעשות עשרים ושתים ספירות כי שית דז"א, אינן נעשות כאן י"ב, אלא כלילן בעשרה, והוא מטעם כי עשרה קאים בחד. פירוש כי מחזה ולמטה של הנוקבא אין לה זווג, מחמת שחסר שם בחינת יסוד דמנעולא, שה"ס פני אדם, (כנ"ל בראשית א' דף פ"ה ד"ה ביאור) ולפיכך נבחן שרק ב"פ חג"ת נ"ה נמשכות למטה, ולא היסודות. כי היסוד דמפתחא, אע"פ שהוא נמשך מחזה ולמטה, מ"מ כיון שאין לו שם בחינת יסוד דמנעולא להכלל בו, אינו ראוי לזווג. וע"כ אינו נחשב לספירה, ואין לה מחזה ולמטה רק עשרה ספירות. וז"ש שית כלילן בעשרה. לכן שית דז"א כלולים מחזה ולמטה רק בעשרה ספירות, שהם ב' פעמים חג"ת נ"ה, ולא בי"ב ספירות, משום כי עשרה קאים בחד. משום שאלו עשרה ספירות עומדות רק ביסוד אחד, דהיינו דמפתחא לבד, ואינו יכול להכלל במנעולא וע"כ אינו ראוי לזווג וכמו שאינו, הוא דומה, וע"כ חסר כאן ב' יסודות, ויש רק ב"פ חג"ת נ"ה בלבד, שהם עשרה ספירות, אמנם כל הארת החכמה מתגלה רק באלו עשרה הספירות שמחזה ולמטה, כנ"ל בסמוך. אלא שהזווג נעשה מחזה ולמעלה וקומת הזווג נמשך בעשרה הספירות שמחזה ולמטה. ומשם מקבלות נשמות הצדיקים.

פסקה ח

ווי לאינון דניימי וכו': ווי לאלו המנמנמים, שהשינה בחורי עיניהם היינו אותם שאינם קמים משנתם לעסוק בתורה, ולהמשיך קו האמצעי, הרי הארת השמאל סותם מאור עיניהם והם מנמנמים. ואין להם עינים, דהיינו מוחין, אלא שהשינה בחורי עיניהם. אינם יודעים ואינם מסתכלים איך יקומו בדין, שיפקדו ליתן חשבון, כאשר הגוף יטמא, והנשמה תשוטט על פני אויר צהרים, ועולה ויורדת והשערים אינם נפתחים אליה. ומתגלגלות כאבנים בתוך כף הקלע. מי ידרוש בשבילם כאשר לא יקומו בעידון הזה, במקומות התענוג של הצדיקים יפקד ויעדר מקומם. יהיו נמסרים בידי המלאך דומה. ירדו לגיהנם ולא יעלו. עליהם כתוב כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה.

פסקה ט

בההיא שעתא אתער וכו': בשעה ההיא, דהיינו בחצות, נתעוררה שלהבת מצד צפון, ומכה בארבע רוחות העולם, כי אז מתפשטת הארת השמאל בהעולם, שהוא דין כנ"ל, ויורדת ומגעת בין כנפי התרנגול שה"ס גבריאל (כנ"ל בהקדמת הזהר דף קס"ט אות קע"א ד"ה והנה) ואותה השלהבת נתעורר בו והוא קורא. שה"ס הכרוז הנ"ל שאומר וכרוזא קרא בחיל וכו'.

ולית מאן דאתער וכו': ואין מי שיתעורר לקול הקריאה, זולת אותם צדיקי אמת הקמים אז ועוסקים בתורה וממשיכים קו האמצעי כנ"ל, ואז הקב"ה וכל אלו הצדיקים שבתוך הגן עדן, מקשיבים לקולם, כמו שאתה אומר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני. והנה נתבאר בזה, איך כל קיומם של בני אדם הוא על קו האמצעי הנמשך ע"י עסק התורה, ולולא קו אמצעי אין להם קיום כלל. אלא שנמסרים ביד דומה ויורדין לגיהנם ואינם עולים כנ"ל.

פסקה י

תאנא בתוקפא דהרמנו דמלכא וכו': תנן, בתוקפו של רצון המלך שהוא בינה נשתל אילן אחד רב ועצום, אילנא היינו ז"א. רבא, בסוד המוחין דהארת החכמה. ותקיף בסוד המוחין דחסדים. כמו שיתבאר לפנינו. והס"ת רוצה לבאר את הכתוב לך לך מארצך וגו' שרומז, על סדר אצילות הנשמה מז"א ונוקביה עד בואה בעולם הזה להתלבש בגוף, לפיכך מבאר מקודם איך ז"א ונוקביה מקבלים המוחין, ומאצילים הנשמה, ואח"כ מבאר את הכתוב.

גו נטיען עלאין וכו': תוך נטיעות העליונות שהם ספירות הבינה, נטוע אילן הזה, שהוא ז"א. בשנים עשרה גבולים הוא מסתובב, בארבע רוחות העולם פרושה רגלו.

פירוש. נודע, שמכח עליית המלכות לבינה הופרסה פרסא תחת כו"ח דכל המדרגות, ונתמעטה הבינה לו"ק, שה"ס מ"י דאלקים שפירושו, אורות נפש רוח בהכלים דכתר וחכמה. וג' אותיות אל"ה דאלקים, שפירושו בינה וז"א ונוק' דכלים, ירדו ממנה לז"א. ובעת גדלות אשר הבינה מורידה הפרסא למקומה, ומחזרת אתוון אל"ה שלה אליה, עולה עמהם גם ז"א למקום הבינה, ונעשה כמו ספירה מספירת הבינה, ומקבל שם משום זה, האורות של הבינה. (כנ"ל בראשית א' דף ט"ו אות ט' ד"ה ההיא ע"ש). וזמ"ש, בתוקפא דהרמנו דמלכא, בתוקפו של רצון המלך, דהיינו על ידי עלית רצון המלך שהיא מלכות, אל הבינה, משום זה נפלו אתוון אל"ה לז"א ונעשו בהשתוות עמו, וע"כ בעת הגדלות שהיא מעלה אליה אתוון אל"ה בחזרה עולה גם ז"א עמהם, להיותו דבוק בהם, ונמצא עי"ז גו נטיען עלאין נטיע אילנא דא שנעשה לספירה אחת מספירות הבינה. ומקבל האורות שלה כמו ספירותיה.

ומכח עלית המלכות והתמתקותה בהבינה. יצא סוד האלכסון. כי ד' רוחות העולם ה"ס חו"ב תו"מ כנודע. וה"ס - מרובע. כזה וכשעלתה המלכות שה"ס מערב אל הבינה שה"ס צפון, הרי שב' הרוחות מערב וצפון נעדרו ממקומם ונתחברו יחד. ונעשו מהם אלכסון, כי ד' הספירות חו"ב תו"מ נעשו עתה משולש, כזה. ובזה תבין סוד י"ב גבולי אלכסון. כי ד' הרוחות, שהם ד' הספירות חו"ב תו"מ, נכללים זה מזה, ויש בכל אחד מהם חו"ב תו"מ, כנודע. ולפי"ז צריך להיות בהם ט"ז גבולים. כי גבולים פירושו כמו רוחות. אמנם מתוך שהמלכות והבינה נכללו כאחד, אין בכל אחד מהם רק ג' רוחות, והם י"ב רוחות דהיינו י"ב גבולים. והיינו משום שב' הרוחות צפון מערב נתחברו ונעשו לאלכסון, באופן שהרוח מערב אין לו בחינת עצמו אלא רק אלכסון. ע"כ נקראים י"ב גבולי אלכסון.

וזה אמרו. בתריסר תחומין אסתחר, שז"א מסתובב בי"ב גבולים, דהיינו בעת שמסתובב בג' דוכתי הנמשכים מכח עלית המלכות לבינה. דהיינו בסוד ג' הנקודות חולם שורק חירק, כדי לקבל הארת החכמה, (כנ"ל בראשית א' דף י"ט אות י"ב) נמצאים אז ד' רוחות העולם שבו נכללים רק מי"ב גבולים, שכל אחד מהד' יוצא רק בסוד משולש, שהם רק ב' רוחות שלמים, מזרח ודרום, אבל ב' הרוחות צפון מערב, נתמזגו ונעשה מהם אלכסון. שסודו, שהמערב שהוא מדת הדין נבלע בהצפון שהוא מדת הרחמים. וצריך שתזכור המתבאר לעיל (בראשית א' דף ז' אות ג' ד"ה וכבר) שלולא נמתקה המלכות בהבינה לא היו זו"ן התחתונים ראוים למוחין דהארת חכמה, עש"ה.

וזה אמרו בארבע סטרין דעלמא פרישא רגליה, רגלו, היינו המלכות שלו. ואומר, שהמלכות דז"א פרושה בד' רוחות העולם. כלומר, אע"פ שבתריסר תחומין אסתחר, שפירושו, שאין המלכות מפורשת בשום רוח מד' רוחות העולם דז"א, אלא שנכללת בהאלכסון, כנ"ל, הנה כל זה אמור בעת דאסתחר, כלומר בו בעת שמקבל חכמה בשביל הנוקבא, אבל מבחינתו עצמו אינו כך, כי בארבע סטרין דעלמא פרישא רגליה, שהמלכות מפורשת בו בכל רוח ורוח, ויש לו ט"ז גבולים מבחינת עצמו. והטעם הוא כי כל תקון די"ב גבולי אלכסון, נעשה רק לצורך קבלת המוחין דחכמה. וז"א אינו מקבל לעצמו רק מוחין דחסדים, וע"כ אינו מקבל אותו, התקון. ורוצה בזה לבאר את השם אברם שהוא נוטריקון אב רם. אשר אב נמשך מבחי' י"ב גבולים. ו רם נמשך מבחי' ט"ז גבולים כמ"ש לפנינו.

פסקה יא

ת"ק פרסי מטלנוי: חמש מאות פרסאות מסעיו. כל הרצוניות של אלו פרסאות כלומר דרכי השפעתם, תלוים בו בז"א, כאשר זה מתעורר, כולם מתעוררים עמו. אין מי שישנה רצונו. ולאחר כך, נעשו כולם ברצון אחד עמו. פרסאות, פירושו מוחין דהארת החכמה. ומכונים כן, משום שהם יוצאים בכח עליות וירידות הפרסא שמתחת הכו"ח של הבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך, שבעלות הפרסא מתחת הכו"ח דבינה, יורדות אתוון אל"ה לז"א, ובעת גדלות, היא מורדת הפרסא למקומה ומחזירה אליה האתוון אל"ה עם ז"א הדבוק בהן, ונמצא שלולא עלית הפרסא מתחת כו"ח דבינה, לא היה שום מציאות שז"א יוכל לעלות לבינה. וכיון שעלה לבינה, נעשה ז"א לעצם הבינה, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ומקבל שם ה' ספירות כח"ב תו"מ דבינה שנעשתה לחכמה, ואלו ה' ספירות דבינה, כלולה כל אחת ממאה. כי הספירות דבינה הן מאות (כנ"ל ב"ב דף נ"ח אות פ"ט ד"ה ושית) וע"כ הן מכונות ה' מאות פרסאות. פרסאות נקראות על שם מקור יציאתן כי יוצאים בז"א מכח עלית וירידת הפרסא. ה' מאות הן, להיותן מבינה.

וז"ש ת"ק פרסי מטלנוי, כי כשנוסע ועולה לבינה, מקבל שם ה' הספירות כח"ב תו"מ דבינה, שחזרה לחכמה, המכונים ה' מאות פרסאות. כל רעותין דאינון פרסין ביה תליין, כל הרצוניות של אלו הפרסאות, כלומר דרכי השפעה שלהם, תלוים בז"א, אע"פ שהם מבינה, משום כד אתער האי, כלהו מתערין בהדיה. כי אין הספירות דבינה יכולים להאיר מטרם שז"א עלה אליהם ומכריע בין ב' הקוין דבינה, (כנ"ל בראשית א' דף ט"ז אות ט' ד"ה וזה) ונמצא שכאשר ז"א מתעורר להכריע בין הקוין דבינה, אז כל ה' הספירות דבינה מאירים עמו, ולא זולת. וע"כ, לית מאן דנפיק מרעותיה, אין מי מאלו הפרסאות שיכולים לשנות רצונו. כלומר, כיון שדרך השפעתו של ז"א הוא בבחינת ו"ק, וע"כ לא יוכלו גם הפרסאות להשפיע בחינת ג"ר דחכמה, אלא שמשפיעים רק ו"ק דחכמה כמו דרך השפעה של ז"א והיינו כנ"ל (בראשית א' דף קל"ב אות קמ"ב ד"א וטעם) ע"ש. ונתבאר לעיל, שכל אלו המוחין דחכמה מקבל ז"א רק כדי להשפיע להנוקבא ולא לצורך עצמו. וז"ש לבתר, כלהו ברעותא חדא בהדיה ואחר כך, דהיינו אחר שמשפיע אלו המוחין של ו"ק דחכמה אל הנוקבא, נעשו כל ת"ק פרסאות הללו, שהם ה' הספירות שקבל מהבינה, ברצון אחד עמו, כלומר שנעשו אצלו אחר כך, לבחינת חסדים מכוסים כמוהו, כי אין ז"א מקבל לעצמו אלא חסדים מכוסים מחכמה כנ"ל.

פסקה יב

קם מלעילא נחית וכו': קם ז"א מלמעלה מבינה, דהיינו אחר שקבל מוחין מבינה, ויורד במסעיו לתוך הים, שהיא הנוקבא, דהיינו שמשפיע אותם להנוקבא. ממנו מתמלא הים, הוא המקור לכל האורות הנובעים בהים, תחתיו מתחלקים כל מימי בראשית, השקוי של הגן, שהיא המלכות, תלוי בו בז"א. מימי בראשית פירושו, המוחין שז"א מקבל מהבינה שחזרה לחכמה, הנקראת ב' ראשית, (כנ"ל בראשית א' דף רמ"ד אות רצ"ח) שז"א משפיע אותם להנוקבא, והם מתחלקים תחתיו בהנוק' לכו"ח ובינה ותו"מ, כמו שמתחלקים תחילה בהבינה אל מ"י אל"ה. והיא בעת הקטנות. וז"ש תחותיה מתפלגין כל מימוי דבראשית ואח"כ משפיע לה הגדלות, וז"ש שקיו דגנתא ביה תליין. (ועי' לעיל בראשית א' דף ס"ח אות ס"ג ד"ה חמש מאה.)

פסקה יג

כל נשמתין דעלמא וכו': כל הנשמות שבעולם יוצאים ממנו, מז"א. נשמות האלו נכנסים בהגן, בהנוקבא, לירד משם לעולם הזה. להתלבש בגוף כאשר הנשמה יוצאת משם לעולם הזה, היא מתברכת בשבע ברכות, שתוכל להיות אב אל הגוף בעליה עליונה. וז"ש ויאמר ה' אל אברם. שהיא נשמה העליונה הנקראת אברם, שהיא נוטריקון אב רם, להיותה אב להגוף בעליה לצורה העליונה. בחסדים הנמשכים מהעליה לאו"א. כלומר שנוהג בה ב' מיני הארות, אב פירושו מוחין דחכמה, ו רם פירושו, מוחין דחסדים הנמשכים לז"א מעליה עליונה לאו"א, והוא מטעם היותה תולדה של ז"א, שבו נוהג ב' מיני הארות הללו (כנ"ל דף ח' ד"ה בארבע סטרין ע"ש).

פסקה יד

כד בעיא לנחתא וכו': כשהנשמה באה לרדת לעולם הזה, משביע אותה הקב"ה שתשמור מצות התורה ושתעשה רצונו. ומוסר לה מאה מפתחות של ברכות לכל יום ויום, כדי להשלים מדרגות העליונות, שהם בחשבון לך לך, כי לך לך בגימטריא מאה. כי כולם נמסרו לה להנשמה, כדי שתתקן עמהם את הגן, שהיא הנוקבא ולעבדה ולשמרה, מארצך זהו גן העדן. פירוש. הקב"ה, דהיינו ז"א משפיע לה להנשמה המוחין דבינה, שספירותיה הן בסוד מאות (כנ"ל בראשית א' דף שמ"ח אות תע"ז ד"ה ויאמר) יום פירושו ספירה. וז"ש ומסר לה מאה מפתחן דברכאן בכל יומא, שכל יום דהיינו כל ספירה שמשפיע לה, כוללת מאה מפתחות, דהיינו האפשרות להמשיך מאה ברכות, להיותם מבינה. וז"ש לאשלמא לדרגין עלאין, כדי שהנשמה, תקבל ותשתלם במדרגות עליונות דבינה. כי כל זמן שאינה ממשיכה בכל יום מאה ברכות, אין בהם אותה השלימות כמו שהן בבינה. ומה שמאה מפתחות הברכות מרומזים בהמלות לך לך, הוא כי מארצך דא גנתא דעדן, שפירושה שהנוקבא הנקראת גן, עולית ומלבשת לבינה החוזרת לחכמה הנקראת עדן, (כנ"ל בראשית ב' דף ד' אות ו' ד"ה היכלא) ונמצאת הנוקבא אז בבחינת הבינה שספירותיה בסוד מאות, וז"ס לך לך מארצך, אשר לך לך ה"ס מאה מפתחות, מארצך ה"ס גן עדן, כלומר כיון שהנשמה הולכת ובאה לעולם הזה מן גן העדן, ע"כ יש לה כח להמשיך מאה ברכות בכל יום כמו הספירות שבגן עדן.

פסקה טו

ומולדתך דא גופא: ומולדתך, פירושו מן הגוף, שהוא ז"א המכונה גופא, הנקרא עץ החיים, שהוא כולל י"ב שבטים העליונים. שה"ס תריסר תחומין הנ"ל, ומשמיענו הכתוב, שהנשמה היא תולדה דז"א ויוצאת ממנו. ומבית אביך, זהו השכינה הנקראת בית. אביך פירושו הקב"ה, הוא ז"א, שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו' ואין אביו אלא הקב"ה. ואין אמו אלא כנסת ישראל שהיא הנוקבא. אל הארץ אשר אראך, זה הוא עולם הזה. שהנשמה נשלחה שמה. וזהו שיעור הכתוב, ויאמר ה' אל אברם, אברם פירושו הנשמה ולפי שיש לה ב' מיני מוחין כמו ז"א, א) בחינת י"ב תחומין, שה"ס אב. ב) בד' סטרין דעלמא פרישא רגליה, שה"ס רם, ע"כ נקראת הנשמה אב רם. ויאמר ה', היינו שמשביע אותה למיטר פקודי אורייתא ולמעבד רעותיה. לך לך מארצך רומז על מסירת מאה מפתחאן דברכאן כמו שיש בהספירות דג"ע הנקראת ארצך כנ"ל וממולדתך, רומז על אצילותה מז"א, ומבית אביך רומז על בריאתה מן הנוקבא. דהיינו כנ"ל כל נשמתא דעלמא מיניה פרחין נשמתין אלין עאלין בגנתא, אל הארץ אשר אראך היינו ביאת הנשמה בהגוף בעולם הזה. (ע"כ ס"ת).

פסקה טז

ויאמר ה' אל אברם וגו': מה כתוב למעלה מזה, וימת הרן על פני תרח אביו וגו'. ומקשה, מה משמיענו כאן, שאומר על פני תרח אביו, ואם תאמר ש על פני משמע בחיי אביו. הכי עד היום הזה לא היה אדם שמת בחיי אביו חוץ מזה, ומכל מקום לא כתוב בו על פני, דהיינו הבל שמת בחיי אדם אביו, חנוך שלקח אותו אלקים בחיי ירד אביו, דכד אתרמי אברם וכו': ומתרץ, כשהשליכו את אברם לאש נהרג הרן. ומשום זה יצאו משם, מאור כשדים. ועל כן כתוב על פני תרח אביו, כלומר, שגרם לו יציאתו משם.

פסקה יז

ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה מה כתוב ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים. ושואל, כתוב ויצאו אתם, ויצאו אתו צריך לכתוב, דהיינו עם תרח. כי כתוב ויקח תרח וגו'. למה כתוב ויצאו אתם. ומשיב אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש חזר לעשות רצונו של אברהם ומשום זה, ויצאו אתם תרח ולוט.

פסקה יח

ובשעתא דנפקו וכו': ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, ללכת ארצה כנען כי רצונם היה ללכת שם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב ללכת ארצה כנען, מיד כתוב, ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'. ומטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך, הרי שהבא ומתעורר מעצמו מלמטה, מסייעים לו מלמעלה. אבל בלי אתערותא דלתתא, אין אתערותא דלעילא.

פסקה יט

ת"ח מלה דלעילא וכו': שום דבר מלמעלה אינו מתעורר, מטרם שנתעורר תחילה מלמטה על מה שעליו ישרה הדבר שלמעלה. וסוד הדבר אור שחור שבנר, שה"ס הנוקבא אינה נאחזת באור הלבן שבנר, שה"ס ז"א, מטרם שהיא מתעוררת תחילה, כיון שהיא נתעוררת תחילה, מיד שורה עליה אור הלבן. כי התחתון מחויב להתעורר תחילה.

פסקה כ

וע"ד כתיב אלקים וגו': וע"כ כתוב אלקים אל דמי לך וגו' כדי שלעולם לא יפסוק אור הלבן מהעולם כי אלקים ה"ס הנוקבא, שה"ס נהורא אוכמא, ואם לא תחרש ולא תשקוט מלהתעורר מלמטה, יאחז בה תמיד אור הלבן למעלה, שה"ס ז"א. כנ"ל.

וכן המזכירים את ה' אל דמי לכם וכו': כדי לעורר מלמטה מה שישרה עליו ההתעוררות של מעלה. וכן כיון שעורר האדם התעוררות מלמטה תחילה, אז נתעורר עליו התעוררות של מעלה. בוא וראה, כיון שכתוב, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת וגו': ועשו אתערותא דלתתא, מיד ויאמר ה' אל אברם וגו', דהיינו שסייעו אותו מלמעלה. וטעם הדברים. כי צריכים לדבר גס מלמטה שהאור יוכל להאחז בו, ודבר גס הזה תלוי לגמרי בהתחתון (כנ"ל בראשית ב' דף קנ"ב אות רנ"ג ד"ה ביאור הדברים עש"ה) ואין להכפיל דברים.

פסקה כא

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו': א"ר אלעזר, לך לך, לך היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך. לך לך, כי אין לך להמצא כאן בין הרשעים הללו.

פסקה כב

ורזא דמלה וכו': וסוד הדבר בפירוש המלות לך לך, כי הקב"ה נתן לאברהם רוח החכמה והיה יודע ומצרף את הרוחות של ישובי העולם. והיה מסתכל בהם ושקלם במאזנים, וידע והשיג הכחות הממונים על רוחות הישוב.

פירוש. כי הקשה לו כיון שכתוב, ויצאו מאור כשדים ויבואו עד חרן וישבו שם, א"כ כבר יצאו מארצם ומולדתם, ולמה אמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך. אכן כשנדע פנימיות הדברים הללו, לא יקשה לנו כלום, וזהו שמבאר לפנינו. וצריך שתדע סוד כחו של נמרוד של אברהם להשליכו אל כבשן האש, שה"ס אור כשדים, וכן סוד הצלתו מכבשן האש.

והענין הוא, כי כל הדינים והקליפות נמשכים מקו שמאל מסוד הארת השורק שה"ס חכמה בלי חסדים שהוא אש שורף, (כנ"ל דף ב' אות ד' ד"ה פירוש) והראש שלהם היה אז נמרוד, כמ"ש, הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'. ולפיכך בעת שאברהם המשיך לו את המוחין העליונים הללו, שנמשכים בג' קוין זה אחר זה, והגיע וקבל הארת קו השמאל שה"ס הארת נקודת השורק, תכף נפל תחת שליטת נמרוד, שהשליכו לכבשן האש, הנמשך מכח גבורת הארת השורק, ואז עזרו הקב"ה שימשיך את הארת קו האמצעי על המסך דחירק, המכריע ועושה שלום בין ב' הקוין ימין ושמאל, והחכמה שבשמאל מתלבשת ונכללת בהחסדים שבימין, שאז מאירין המוחין בכל השלימות, והדינים מתבטלים כנודע, ועל ידי זה נצל אברהם מכבשן האש, ויצא מאור כשדים, וזכה להתגלות ה'. בסו"ה ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'.

ונתבאר לעיל (בפרשת נח דף צ"ג אות רס"ג ד"ה ביאור) שהמסך דחירק, שעליו יוצא קו האמצעי, נמשך ממדת הדין שבמלכות, שלא נמתק ברחמי הבינה, המכונה מנעולא. ע"ש. והוא מטעם, כי הימין והשמאל הם במחלוקת, להיותם בסוד ב' כתובים המכחישים זה את זה, (כנ"ל בראשית א' דף נ"ז אות מ"ד ד"ה וזה) שבהיות קו השמאל נמשך מהארת השורק, הנמשך מבינה שחזרה לראש א"א, ע"כ כחו רב ורוצה לבטל הארת הימין, הנמשך מנקודת החולם, דהיינו מהבינה בעת שהיתה לחוץ מראש א"א. ובהיות קו הימין השורש אל קו השמאל, ע"כ רוצה לבטל את תקפו של קו השמאל ולהכניעו, כיחס השורש אל הענף שלו. ולפיכך אין קו השמאל נכנע להכלל בקו הימין, זולת ע"י ב' ענינים שפועלים בו: א' המסך דחירק. ב' קו האמצעי שה"ס קומת החסדים היוצאת על המסך הזה. ענין הא' בא למעט את קו השמאל מבחינת ג"ר אל בחינת ו"ק דחכמה. ופעולה זו נעשתה ע"י המסך דחירק. מטרם שיוצאת עליו קומת אור החסדים. ענין הב' בא לפעול, הזווג דהכאה עם אור העליון שנעשה על מסך דחירק הזה, המוציא קומת החסדים, כי אז מתוך שמצד אחד ירד קומת קו השמאל לבחינת ו"ק דחכמה, ואין מעלתו גבוה עתה מקו הימין. ומצד הב' נתרבו החסדים מב' הצדדים של קו השמאל, (כמ"ש בזהר אמור אות ר') אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא. דהיינו מקו ימין המכונה אברהם, ומקו אמצעי המכונה יעקב. ע"כ נכנע קו השמאל המכונה יצחק, ונכלל בתוך החסדים של הימין והאמצעי. אמנם כל זמן שלא נתמעט קו השמאל מהג"ר שלו, לא יועיל שום כח להכליל אותו בקו הימין.

ולפיכך אין קו האמצעי יכול להכריע וליחד ב' הקוין מטרם שהמסך דחירק יוכל למעט את קו השמאל לבחינת ו"ק דחכמה. והנה בעת שב' הקוין מאירים בהמדרגה נמצאת המלכות דנוקבא בהכרח, בסוד נקודה דאמצעיתא דישובא, שה"ס המפתחא (כנ"ל בהקדמת הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב') שפירושה, שהמלכות נמתקת לגמרי בהבינה וקבלה צורת הבינה, בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא, (כנ"ל בהק' הזהר דף כ' אות י"ז) כי בלי זה אין המלכות ראויה לקבל שום אור ישר הנמשך ממעלה למטה. (כנ"ל בראשית א' דף ז' אות ג' ד"ה וכבר) וע"כ כשרוצים להמשיך בה סוד המנעולא, שהוא עצמות המלכות שלא נמתקה בבינה, כדי שתמעט את הקו שמאל לו"ק דחכמה, צריכים לד' פעולות. פעולה א' הוא להמשיך שם סוד צמצום א' שנעשה על המלכות שלא תקבל אור. ופעולה זו מבוארת כאן באות כ"ג. פעולה ב' הוא לגלות הדינים בסוד המסך שבצמצום א'. ופעולה זו מבוארת באות כ"ד, שעתה נשלמת בהמלכות, בחינת מדת הדין בלי מיתוק הבינה, הנקראת מנעולא. פעולה ג' להעלות המנעולא הזאת ממקום המלכות למקום בינה. כדי למעט משם את הקו שמאל לבחינת ו"ק דחכמה. והיא מבוארת באות כ"ה. פעולה ד' הוא הזווג היוצא על המסך הזה, שנשלמים בו המוחין בכל השלימות והיא מבוארת באות כ"ז.

וזה אמרו כאן, דהא קב"ה יהיב ליה לאברהם רוחא דחכמתא. דהיינו שקבל רוח החכמה בסוד ב' הקוין ימין ושמאל, כי הארת השמאל הנמשכת מנקודת השורק, סופו לגלות רוח החכמה כנ"ל. והוה ידע ומצרף סטרי דישובי עלמא והיה יודע ומברר הצדדים של ישוב העולם, דהיינו צד הימין וצד השמאל המאירים בהמלכות בהמקום שמחזה ולמטה. שהוא המקום הנקרא ישוב העולם, משום ששם מתגלה החכמה, שאין בני אדם נשלמים זולתה. אבל מחזה ולמעלה של המלכות אין שם מקום ישוב, כי שם לא יוכלו להאיר אורות החכמה לבני אדם. ואסתכל בהו ואתקל בתקלא וידע חילין די ממנן על סטרי ישובא, והסתכל אברהם בב' הקוין, ושקל אותם במאזנים כלומר שהמשיך הארת החכמה שהמשכתה מכונה משקל (כנ"ל בראשית א' דף ש"ג אות שפ"ז) וידע הכחות הממונים על צדדי הישוב, דהיינו שהמשיך ההארות שבצד ימין וצד שמאל וידע אותם.

פסקה כג

כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דיישובא וכו': כשהגיע אל נקודה האמצעית דישוב, שה"ס נקודת המלכות מבחינת מפתחא (כנ"ל בדיבור הסמוך) שקל במאזנים ולא עלה בידו כלומר שהעלה מ"ן להמשיך שם רוח החכמה ולא נמשך לו. הסתכל לדעת את הכוח הממונה עליה, וכוונתו לא הספיקה להשיג אותה. פירוש, אחר שהמשיך ב' הקוין ימין ושמאל, מטרם שהמשיך קו האמצעי, נאחז בו נמרוד הרשע והשליכו לכבשן האש, שה"ס אור כשדים. ולפיכך עזרו הקב"ה להמשיך את קו האמצעי כדי להצילו מכבשן האש ולהוציאו מאור כשדים, כנ"ל בדיבור הסמוך. ונתבאר שם שהוצרך לד' פעולות עד לגלות קו האמצעי, ופעולה הא' מבוארת כאן, וז"ש כד מטא לגו נקודה וכו' כלומר שהגיע להמשיך את קו האמצעי, שפעולה הא' היא שנגלה לו בחינת צמצום א' בנקודת המלכות, וע"כ תקיל בתיקלא ולא הוה סליק בידיה, כי אחר שרבצה כח צמצום א' על המלכות לא יכלה לקבל לתוכה שום אור ישר. וכיון שראה שאינה מקבלת אור, אשגח למנדע חילא די ממנא עלה, הסתכל לראות ולבדוק את כח המפתחא השולט עליה, שבסגולתה ראויה לקבל האורות, אבל לא יכול להשיג עוד שם את כח הזה, והוא משום, שנמשך עליה כח צמצום א', שהיא חלק הנקודה שאינה נמתקת בהבינה, כנ"ל. אמנם עוד לא מצא שם כח הדין, כי כח הדין אינה נגלה עוד בצמצום א' עצמו, אלא בסגולת המסך שנתקן שם, אחר הצמצום, (כנ"ל בראשית א' דף ב' אות א' ד"ה ומתוך ע"ש) שמסך הזה נקרא מנעולא. וזהו שנעשה בפעולה הב', שנתבאר להלן בדבור הסמוך.

פסקה כד

תקיל כמה זמנין וחמא דהא מתמן אשתיל כל עלמא וכו': שקל כמה פעמים וראה שמשם נשתל ונתיסד כל העולם. פירוש, מכח ששקל הרבה פעמים ולא עלה בידו להמשיך שם אור, נגלה עי"ז כח הדין שבה, מבחינת המסך שנעשה בהמלכות אחר צמצום א'. ואז ראה והכיר שמהמסך הזה נתיסד כל העולם. דהיינו שנתיסד בו המלכות שנקראת עולם. אשגח וצרף ותקל למנדע, וחמא דהא חילא עלאה דעלה לית ליה שיעורא עמיק וסתים, הסתכל ובירר ושקל לדעת הענין, וראה כי כח העליון שעליה אין לו שיעור, והוא עמוק וסתום. פירוש. כי ראה בנקודת המלכות את כח העליון הנקרא מנעולא, כי עתה נגלה לו שכח הזה שולט בה, שהוא נבחן שאין לו שיעור והוא עמוק וסתום שאין לפתחו. והוא מטעם, שלא יתכן השגה ותפיסא, אלא עם התלבשות האור, ובכל מקום ששולט כח המנעולא אי אפשר להמשיך שם אור העליון. כנ"ל. וע"כ אין שום השגה ותפיסא שם. אמנם עודנו אינו מספיק לבחינת מסך דחירק לקו האמצעי, כי מסך הזה אינו שולט רק בהמלכות לבד ולא כלום בט' ספירות הראשונות, וע"כ אין בכחו עוד למעט את קו השמאל, שהוא מט"ר לבחינת ו"ק, שזהו כל הנרצה ממסך הזה, כנ"ל בדבור הסמוך. וזהו שמדייק, ולאו איהו כגווני דסטרי דרגי דישובא, שהיא אינה דומה לספירות של בחינת הישוב. דהיינו לט"ר. כי הט"ר עודם בבחינת מפתחא, והנקודה דמלכות כבר היא בבחינת מנעולא. ובכדי שיפעול גם על ט"ר, שבכללם הוא קו השמאל, צריכים לפעולה ג', שתתבאר לפנינו בדבור הסמוך.

פסקה כה

אשגח ותקיל וידע דהא כמה דמההיא נקודה אמצעיתא דישובא מניה אשתיל כל עלמא לכל סטרוי: הסתכל ושקל וידע כי כמו שנקודה האמצעית דישוב. דהיינו נקודה דמפתחא, שעלתה לבינה, שמשום זה נשתל ממנה כל העולם לכל קצותיו דהיינו שהיא שולטת על כל ספירת ז"א וכל ספירות הנוקבא, המכונים קצוות העולם מטעם היותה למעלה מהם. הכי נמי ידע, דהא חילא דשרי עלה, מתמן נפקו כל שאר חילין דממנן על כל סטרי עלמא כן ידע, שהכח השורה עתה על הנקודה, שהיא בחינת המנעולא, עלתה ג"כ להבינה, ומשום זה, נמשכים ויוצאים ממנה כל שאר הכחות הממונים על כל קצוות העולם, כלומר, כיון שעלתה לבינה נמשכה משם שליטתה בכל ספירות ז"א וכל ספירות הנוקבא, המכונים קצוות העולם. ועל ידי זה נתמעט ג"כ הקו שמאל של הנוקבא, ונעשה לו"ק דחכמה, שאינו נחשב לאור ישר. אע"פ שהקו שמאל היא מט"ס ראשונות, כי מכח עלית המנעולא למעלה לבינה, היא שולטת וממעטת את אור ישר דהיינו הג"ר, מכל הט"ס ראשונות. וכלהו ביה אחידן, וכל הספירות נאחזו עתה בנקודת המנעולא, כדין ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, אז, אחר שנתמעט קו השמאל מג"ר, וירד לבחינת ו"ק ואין מעלתו גבוה מקו הימין. פקע כח שליטתו, ונצל אברהם מכבשן האש ויצא מאור כשדים. כי עתה שנפל לו"ק, הוא נכנע לקו הימין (כנ"ל דף י"ג אות כ"ב ד"ה ונתבאר ע"ש) אמנם אינו נכנע לגמרי להתכלל בהחסדים שבימין מטרם שנעשה הזווג מאור העליון על מסך דחירק הזה, ומוציא קומת החסדים, כמ"ש שם, ופעולה הזאת תתבאר לפנינו להלן באות כ"ח.

פסקה כו

עוד אשגח ותקיל וצריף למיקם על ברירא דמלה דההוא אתר: עוד הסתכל ושקל וברר, לעמוד באופן ברור על אותו המקום, ולא הוה ידע, ולא יכיל למיקם עלה לאתדבקא, ולא היה יודע, ולא היה יכול לעמוד עליה כדי להדבק בה. פירוש, שנתכפלו עליו הדינין, כי עד עתה היו רק בחינת הדינין מכח הארת השמאל, שלא היה יכול להתדבק בהארתו, להיותו אש שורף מכח חסרון חסדים כנ"ל. ועתה אחר שהמנעולא עלתה לבינה ומיעטה את קו השמאל לבחינת ו"ק, ומטרם שנעשה הזווג להמשכת חסדים, נמצא שמלבד ששלטו עוד עליו דינין הקודמים מהארת השמאל, שמשום זה, ולא יכיל למיקם עלה לאתדבקא, נתוספו עליו עתה הדינין של ביטול הג"ר, ולא הוה ידע. ונמצאו עתה הדינין כפולים. כיון דחמא תוקפא דהאי אתר, כיון שראה תוקף הדינין של מקום הזה, דהיינו ביטול הג"ר, ולא יכיל למיקם עלה, וגם לא יכול לעמוד עליו להדבק בו, מחמת שגם הדינין דהארת השמאל נשארו בשליטתם, שהם אש שורף, מיד, ויבואו עד חרן וישבו שם, ופירוש, השם חרן יורה חרון אף, על מה שנתכפלו עליו הדינין, ומשמיענו הכתוב, כי מלבד שלא בא לארץ כנען, שה"ס ארץ מוציאה פירות, הרומז על המקום שמחזה ולמטה של הנוקבא, הוא בא למקום חרן דהיינו לחרון אף, כי נתכפלו עליו הדינין כנ"ל. וישבו שם.

פסקה כז

מאי טעמא דאברהם: שואל מהו הטעם שאברהם נתעכב בחרן ולא הלך משם תכף לארץ כנען, כי הכתוב אומר וישבו שם. ואומר, אלא דאיהו הוה ידע וצריף בכל אינון שלטנין מדברי עלמא בכל סטרו דישובא שאברהם היה יודע ומברר כל אלו השליטים מנהיגי העולם בכל רוחות הישוב. שהם באים מכח המנעולא, שהיא בחינת נקודה אמצעית מכללות כל העולם (כנ"ל בהק' הזהר דף מ"ד אות מ"א ד"ה ביאור) והוה תקיל וצריף אינון דשלטין בסטרי דישובא מדברי ככביא ומזליהון, וכן היה שוקל ומברר את אלו השולטים ברוחות הישוב, שהם מנהיגי הככבים ומזלות, דהיינו הבאים מכח המפתחא, שהיא נמשכת מהבינה, בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא. (כנ"ל בהק' הזהר דף כ"ה אות י"ז) והארת הג"ר דבינה מכונות ככבים, והארת ז"ת דבינה, מכונות מזלות. וע"כ השליטים הבאים ממפתחא מנהיגים אותם. מאן אינון תקיפין אלין על אלין כמה הם חזקים אלו על אלו, כלומר שהיה שוקל כח אלו השליטים הנמשכים ממנעולא כלפי כח השליטים הבאים ממפתחא לדעת, מי מהם חזק יותר שיוכל לבטל את חברו. פירוש. כי לא יצא מאור כשדים, אלא אחר שהמנעולא עלתה לבינה, אשר אז נתגברו שליטי המנעולא על שליטי המפתחא השולטים בקצוות העולם והמעיטו אותם לבחינת ו"ק, שבכללם נתמעט גם הקו שמאל לבחינת ו"ק, ופקע כחו, ואז יצא מאור כשדים ובא לחרן. (כנ"ל דף ט"ו אות כ"ה ד"ה אשגח ע"ש) ועתה כשבא לחרן, חזר על חקירתו וחזר ושקל ב' מיני השליטים מי מהם חזק יותר שיוכל לבטל את חבירו, והיה זה משום שעוד לא הרויח כלום עם צאתו מאור כשדים, אלא עוד, שנתוספו עליו דינים מביטול הג"ר, ע"כ ניסה, אולי יוכל עכ"פ לחזור להשיב את הג"ר דהארת השמאל. וע"כ חזר ושקלם אלו כנגד אלו, והיה מקוה לראות, ששליטי המפתחא יהיו יותר חזקים משליטי המנעולא, ולא יתמעטו מג"ר מחמתם. והוה תקיל כל ישובי דעלמא והוה סליק בידוי. והיה שוקל כל ישובי העולם, דהיינו הט"ס ראשונות, והיה עולה בידו. כלומר, שעלה בידו לברר כרצונו, אשר שליטי המפתחא חזקים יותר משליטי המנעולא, ואין הג"ר שלהם מתבטלות מחמתם. כד מטא להאי אתר, חמא תקיפו דעמיקין, ולא יכיל למיקם ביה. אבל כשהגיע למקום הזה, דהיינו לנקודת המלכות, ראה עצמת העמקים, דהיינו תוקף הדינין דמנעולא שהתחזקה על המפתחא וביטלה הג"ר ולא יכול לעמוד בו. כלומר שלא היה יכול להתדבק בו, מכח הדינין דהארת השמאל, שעוד לא עברו, דהיינו שחזר עליו התכפלות הדינין, כנ"ל. ולפי שעוד לא החליט בקביעת המסך דחירק, שהוא המסך דמנעולא אלא שהיה מנסה עוד לשקול הכחות של ב' מיני השליטים זה על זה. ע"כ נתעכב בחרן, דהיינו בחרון אף, כמ"ש וישבו שם.

פסקה כח

כיון דחמא קב"ה, אתערותא דיליה ותיאובתא דיליה. מיד אתגלי עליה, ואמר ליה לך לך: כיון שראה הקב"ה את ההתעוררות שלו ואת התשוקה שלו, מיד נגלה עליו ואמר לו לך לך. למנדע לך ולאתקנא גרמך, לדעת את עצמך, ולתקן את עצמך. כלומר, שיפסיק מלשקול את כחות העליונים, אלא שיעלה מ"ן וימשיך זווג עליון על המסך הזה שנגלה לו, כנ"ל, שבזה יזכה להמשיך דעת לעצמו, ויתקן את עצמו. וכאן נעשה פעולה הד' (הנ"ל באות כ"ב ד"ה ולפיכך) שנמשכה קומת החסדים על מסך דחירק הנ"ל, שה"ס יציאת קו האמצעי המכריע על ב' הקוין ימין ושמאל, שכוללם יחד, שבזה נשלמו המוחין, ונגלו לו ונמשכו לו כל הברכות האמורים בכתוב הזה.

פסקה כט

מארצך, מההוא סטרא דישובא דהוית מתדבק ביה וכו': מארצך, היינו שאמר לו לך לך, מאותו צד של הישוב שהית דבוק בו, שהוא צד הימין בלי התכללות השמאל. וממולדתך היינו שאמר לו לך לך, מאותו החכמה שהית מסתכל ושוקל התולדה שלך, והרגע והשעה והזמן שנולדת בו, ובאותו הכוכב ובאותו המזל. שכל זה הוא הארת השמאל בלי התכללות הימין, שהארה זו באה בכח המפתחא, שממנה באים מנהיגי הככבים ומזלות. כנ"ל בדיבור הסמוך. ומה שהארת השמאל מכונה מולדתך, וכן מ"ש ששקל הרגע והזמן שנולד בו, הוא כי מוחין דהולדת נשמות, נמשכים רק מהארת השמאל, וע"כ, המשא ומתן בו, דהיינו מה ששקל אברהם את הכחות אלו כנגד אלו (כנ"ל בסמוך), נבחן כחוקר לדעת הרגע שנולד בו, לראות ולבדוק באיזה קומה נולד אז, אם מג"ר אם מו"ק, וכדומה.

פסקה ל

ומבית אביך, דלא תשגח בביתא דאבוך וכו': ומבית אביך, היינו שאמר לו לך לך, ולא תסתכל עוד בבית אביך, שהוא חרן, שלא תסתכל אם יש לך שורש להצליח בהעולם מבית אביך. כלומר שלא תשקול עוד ב' מיני השליטים אלו נגד אלו ולקוות להחזיר שליטת המפתחא שנעלמה, (כנ"ל דף ט"ז אות כ"ו ד"ה עוד) שפעולה זו הוא קליפת חרן, כמ"ש שם. בגין כך לך לך מחכמה דא ומאשגחותא דא, ועל כן לך לך מחכמה זו ומהסתכלות הזו.

פסקה לא

תא חזי דהכי הוא וכו': בוא וראה שכן הוא. כי כבר יצאו מאור כשדים, והיו בחרן, ולמה יאמר לו לך לך מארצך וממולדתך, הרי כבר יצא מאור כשדים שהיא ארצו ומולדתו. אלא עיקר הדבר הוא בהכרח, כמו שאמרנו, אשר מארצך פירושו מהארת הימין בלי השמאל, וממולדתך פירושו הארת השמאל בלי הימין.

אל הארץ אשר אראך: פירושו, אראך, מה שלא יכולת לעמוד עליו, מכח הדינין דהארת השמאל, ולא יכולת לדעת הכח של ארץ ההיא, דהיינו המלכות, שהוא עמוק וסתום מכח הדינין דביטול הג"ר כנ"ל. ומעתה אני מבטיח אותך שיסורו ממך ב' מיני הדינין הללו. ויאירו לך המוחין בשלימות הג"ר ובמתיקות הדביקות.

פסקה לב

ואעשך לגוי גדול וכו': ואעשך, הוא בזכות הכתוב לך לך. כלומר בזכות שהעלה מ"ן וגרם זווג עליון על המסך דחירק, שהוציא קומת החסדים, שעי"ז נשלמו המוחין העליונים כנ"ל, בשביל זה זיכה הקב"ה גם אותו באלו המוחין הגדולים, והיינו ההבטחה ואעשך לגוי גדול. ואברכך הוא בזכות שכתוב מארצך. כלומר, ע"י שפירש את עצמו מקו ימין הבלתי כלול בשמאל, זכה להארת הימין הנכלל עם הארת השמאל, שהארתו מרומזת בהכתוב ואברכך. ואגדלה שמך, הוא בזכות שכתוב וממולדתך, כלומר בזכות שפירש את עצמו מהארת השמאל הבלתי כלול בימין, זכה להבטחה המרומזת בהכתוב ואגדלה שמך, שה"ס הארת השמאל הכלולה בהחסדים שבימין.

והיה ברכה, הוא בזכות שכתוב ומבית אביך. כלומר בזכות שפירש את עצמו מקליפת חרן השולטת בחרן שה"ס בית אביך כנ"ל, זכה להבטחה והיה ברכה, שה"ס הארת קו האמצעי.

פסקה לג

ר"ש אמר וכו': ר"ש חולק, ואומר, ואעשך לגוי גדול הוא הארת צד ימין. ואברכך הוא הארת צד שמאל. ואגדלה שמך הוא הארת קו האמצעי. והיה ברכה הוא מצד ארץ ישראל. כלומר מצד הנוקבא, המכונה ארץ ישראל. הא הכא כרסיא וכו': הרי יש כאן, כסא של ארבע רגלים, דהיינו ג' קוין שהם חסד גבורה תפארת, שהם ג' רגלים, והנוקבא, שהיא רגל ד', שהם ארבע רגלים של כסא העליון, שהוא בינה. (להלן דף כ"ז ד"ה פירוש) מכאן ואילך הברכות הם לאחרים הנזונים מכאן, דהיינו שיתברכו אחרים בשבילו, שכתוב ואברכה מברכיך ומקללך אאור וגו'.

פסקה לד

ר' אלעזר הוה יתיב וכו': ר' אלעזר היה יושב לפני ר' שמעון אביו, והיה עמו ר' יהודה ור' יצחק ור' חזקיה. א"ר אלעזר לר' שמעון אביו, מה זה שכתוב לך לך מארצך וממולדתך, כיון שכולם יצאו מאור כשדים ללכת ארץ כנען, למה לא נאמר לו שכולם ילכו.

פסקה לה

דהא אע"ג וכו': כי הגם שתרח היה עובד עבודה זרה, אבל כיון שנתעורר בהתעוררות יפה לצאת עם אברהם, וראינו שהקב"ה חפץ בתשובת הרשעים, והוא התחיל לצאת, למה לא כתוב. לכו לכם, למה רק לאברהם לבדו נאמר לך לך.

פסקה לו

א"ל ר"ש אי תימא וכו': אמר לו ר' שמעון, אם תחשוב, כשתרח יצא מאור כשדים, היה זה כדי לעשות תשובה, אינו כן. אלא כשיצא רק להנצל יצא, כי כל אנשי ארצו היו רוצים להורגו. כי אחר שראו שאברהם ניצל מכבשן האש, היו אומרים לתרח, אתה הוא, שהית מטעה אותנו בפסילים הללו, והיו רוצים להורגו, ומשום הפחד מפניהם יצא תרח. ולפיכך, כיון שהגיע לחרן, לא יצא עוד משם, כי כתוב, וילך אברם וגו' וילך אתו לוט, ואלו תרח לא נזכר בהכתוב.

פסקה לז

פתח ואמר וימנע מרשעים אורם וכו': מקרא זה כבר בארוהו. אבל וימנע רשעים אורם, זה נמרוד ובני דורו, שיצא אברהם מהם, שהוא היה אורם. וזרוע רמה תשבר, זהו נמרוד.

פסקה לח

דבר אחר וימנע וכו': פירוש אחר. וימנע מרשעים אורם, זהו תרח ובני ביתו. אורם זהו אברהם. כי האור לא כתוב אלא אורם, שהיה עמהם. דהיינו אברהם שהיה עמהם, ויצא מהם. וזרוע רמה תשבר, זהו נמרוד שהיה מטעה אחריו כל בני העולם. ומשום זה כתוב לך לך, כדי להאיר לך, ולכל אלו שיצאו ממך מכאן ואילך.

פסקה לט

תו פתח ואמר, ועתה לא ראו אור: ושואל אימתי היה זה. ואומר שזה היה, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם לך לך וגו'. כי לאחר שאברהם יצא מהם, לא ראו יותר אור, בהיר הוא בשחקים, סובב על אברהם שרצה הקב"ה להדביק את אברהם באור העליון שיאיר שם.

פסקה מ

ורוח עברה ותטהרם, סובב על תרח ובני עירו, כי לאחר כך חזרו בתשובה, תרח וכל בני עירו. שכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, הרי שבני עירו עשו תשובה. תרח עשה תשובה, שכתוב ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואם תרח לא היה עושה תשובה, לא היה אומר לו הקב"ה לאברהם, שיבא אל אבותיו בשלום.

פסקה מא

ואעשך לגוי גדול וכו': בכתוב הזה יש שבע ברכות. ואעשך לגוי גדול, אחת. ואברכך, שתים. ואגדלה שמך, שלש והיה ברכה, ארבע. ואברכה מברכיך, חמש. ומקללך אאור, שש. ונברכו בך כל משפחות האדמה, הרי שבע. ואחר שנתברך בשבע ברכות הללו, מה כתוב, וילך אברם כאשר דבר אליו ה', שפירושו, שהלך לירד לעולם הזה כמו שנצטוה. פירוש, כי אברהם הוא הנשמה (כמ"ש לעיל אות י"ג) ואחר שהנשמה נתברכה בשבע ברכות הנ"ל, יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף.

פסקה מב

מיד וילך אתו לוט וכו': זהו הנחש שנתקלל והעולם נתקלל בסבתו. כלומר, ע"כ מכנה הכתוב להנחש בשם לוט, כי לוט, פירושו קללה בלשון ארמית, והוא שנתקלל והביא קללה להעולם. והוא מתלוהאל הנשמה בעולם הזה. דאיהו קאים לפתחא וכו' שהנחש עומד לפתח להשטות הגוף, כמ"ש לפתח חטאת רובץ. וע"כ לא תפעול הנשמה העבודה שנצטוית עד שיעברו עליה י"ג שנים בעולם הזה. כי מי"ב שנים ומעלה, הנשמה מתעוררת לעבוד העבודה שנצטוית, וז"ש ואברם בן חמש שנה ושבעים שנה, שבעים במספר קטן הוא שבע, שבע וחמש הם י"ב. ואז יוצאת הנשמה מחרן, שהוא הקליפות, ומתעוררת ללכת בעבודת השם.

פסקה מג

וכדין אתחזיאת וכו' ואז, אחר י"ב שנה, תראה הנשמה בעולם הזה, שהיא באה מחמש שנים, שהם חמש מאות פרסאות של עץ החיים, כלומר, שאז ניכרת, שהיא תולדה דז"א הנק' עץ החיים ומהלכו ת"ק פרסאות (כמ"ש לעיל דף ח' ד"ה ת"ק ע"ש) ושבעים שנה, זהו אותו אילן ממש שהוא שביעי בהמדרגות, דהיינו הנוקבא שהיא ספירה שביעית מז"ס חג"ת נהי"מ. ואז ניכרת הנשמה שהיא תולדה דז"א ותולדה דנוקבא, כמ"ש שם באורך.

פסקה מד

כדין נפקת מההוא וכו': אז יוצאת הנשמה מאותה הזוהמא של הנחש, ונכנסת בעבודה הקדושה, וז"ש בצאתו מחרן, מאותו חרון אף ומתוקפו של השטן, שעד עתה היה משטה את הגוף והיה שולט עליו.

פסקה מה

באילנא שלטא ערלה וכו': באילן שולט הערלה שלש שנים, שהם נקראים שני ערלה. ובבן אדם, שלש עשרה שנה נקראים בו שני ערלה. כיון שאלו השנים עוברות על הגוף, והנשמה מתעוררת לעבוד עבודה הקדושה, היא פוקדת את הגוף, ומעוררת בו רצון טוב, להכניע את הנחש הזה. ואז לא יוכל הנחש לשלוט עליו כמו שהיה מקודם לכן.

פסקה מו

דכתיב ויקח וגו': שכתוב ויקח אברם את שרי אשתו וגו' שרי אשתו זה הגוף, שהוא כלפי הנשמה כערך הנקבה כלפי הזכר. ואת לוט בן אחיו, זהו הנחש, שאינו סר כל כך מן הגוף, גם לאחר י"ג שנה, משום שגם דביקות הגוף לא תסור כל כך ממנו, אבל התעוררותה של הנשמה מכה אותו תמיד, ומתרה בו ומוכיח אותו, ומכניעו בעל כרחו, ואינו יכול למשול.

פסקה מז

ואת כל רכושם אשר רכשו: אלו הם מעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה בכח התעוררות הנשמה. ואת הנפש אשר עשו בחרן. היינו אותה הנפש שהיתה בתחילה בדביקות ובהתחברות של הערלה עם הגוף, ואחר כך תקנה אותה הנשמה. עליה אומר הכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן. והיינו נפש המתאוה, שיש לה קורבה חזקה אל תאות הגוף והקליפות. כמ"ש להלן.

דהא לבתר דתליכר וכו': כי לאחר כך, מי"ג שנה ולמעלה, שהנשמה מתעוררת לתקן את הגוף, שניהם, הנשמה עם הגוף, מתקנים אותה הנפש, שנשתתפה בתוקף הדינים של הנחש ובתאותו הרעה, וזה שכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן. שאומר, עשו, שהוא לשון רבים, משום שסובב על הנשמה ועל הגוף, ששניהם מתקנים את הנפש. הנשמה ע"י התעוררותה שמעוררת את הגוף, והגוף על ידי מעשיו הטובים.

פסקה מח

ועם כל דא וכו': ועם כל זה מתקפת הנשמה על אותו הנחש לשבור אותו בתוקף השעבוד של תשובה. וזהו שכתוב, ויעבור עד מקום שכם, אשר שכם הוא מקום משכנה של השכינה (כמ"ש להלן באות פ') והיינו משום שכבר נשבר לגמרי תוקפו של הנחש, על ידי הנשמה. (ע"כ ס"ת)

פסקה מט

וילך אברם וגו' אר"א ת"ח וכו': אמר ר' אלעזר בוא וראה. כי לא כתוב ויצא אברם כאשר דבר אליו ה', אלא וילך כמו שאתה אומר לך לך. הוא, משום שהיציאה כבר עשו מקודם לכן. שכתוב, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. וע"כ, כתוב עתה, וילך, ולא כתוב ויצא.

פסקה נ

כאשר דבר אליו ה': היינו כפי שהבטיח לו בכל ההבטחות. וילך אתו לוט, שנתחבר עמו כדי ללמוד ממעשיו. ועם כל זה לא למד כל כך, אמר ר' אלעזר, אשריהם הצדיקים הלומדים דרכיו של הקב"ה, כדי ללכת בהם, וליראה ממנו, מאותו יום הדין שעתיד האדם ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה.

פסקה נא

פתח ואמר, ביד כל אדם יחתום וגו': מקרא הזה בארוהו. אבל בוא וראה. ביום ההוא שנשלמו ימיו של האדם לצאת מהעולם. ביום ההוא שהגוף נשבר והנפש צריכה לפרוש ממנו. אז ניתן רשות להאדם לראות, מה שלא היה יכול לראות בעת ששלט הגוף, ומשיג, דבר על בוריו.

פסקה נב

וכדין קיימי עליה וכו': ואז עומדים עליו שלשה שליחים, (שענינם מבואר ויקהל אות פ"ז ע"ש) וחושבים ימיו וחטאיו, וכל מה שעשה בעולם הזה. והוא מודה על הכל בפיו, ואח"כ חותם עליו, על הדין וחשבון, בידו. וזהו שכתוב, ביד כל אדם יחתום.

פסקה נג

ובידיה כלהו חתימין וכו': ובידו כולם, חתומים כל מעשיו וחטאיו לדון אותו בעולם הזה, על ראשונים ועל אחרונים על חדשים ועל ישנים, אף אחד מהם אינו נשכח, וזהו שכתוב לדעת כל אנשי מעשהו. וכמו שכל אלו המעשים שעשה בעולם הזה היה בגוף ורוח יחד, כן הוא נותן חשבון עליהם כשהוא בגוף ורוח יחד, מטרם שנפטר מהעולם.

פסקה נד

ת"ח כמה דחייביא: בוא וראה כמו שהרשעים הם קשי עורף בעולם הזה, כן אפילו בשעה שעומדים לצאה מעולם הזה מקשים עורף. משום זה, אשרי הוא האדם, הלומד בעולם הזה דרכיו של הקב"ה כדי ללכת בהם. והרשע, אע"פ שמסתכל באלו הצדיקים, הוא מקשה ערפו ואינו רוצה ללמוד מהם.

פסקה נה

ובגין כך אית ליה וכו': ומשום זה יש לו להצדיק לאחוז בו, ואף על פי שהרשע מקשה ערפו, לא יעזוב אותו. ויש לו להחזיק אותו בידו ולא ירפה ממנו, כי אם ירפה ממנו, ילך ויחריב העולם.

פסקה נו

ת"ח מן אלישע וכו'. בוא וראה מן אלישע שדחה לגחזי, (כמ"ש בסנהדרין קז:) וכן באברהם, כל זמן שהיה לוט עמו, לא נתחבר עם הרשעים, כיון שנפרד ממנו, מה כתוב, ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, וכתיב ויאהל עד סדום. ומה כתוב אחריו. ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. הרי שנתחבר עם הרשעים.

פסקה נז

אמר ר' אבא וכו': אר"א, לר' אלעזר, זה שאמרת וילך אברם ולא כתוב ויצא אברם, משום שהיציאה כבר עשו מקודם לכן, (כנ"ל באות ל"א) יפה הוא. אבל בסוף הפסוק מה כתוב, בצאתו מחרן, הרי שהדבור נסמך גם על היציאה, אע"פ שכבר יצא. אמר ר' אלעזר מחרן כתיב, אבל עיקר היציאה היא היציאה מארץ מולדתו, שזה היה מקודם לכן. מה שאין כן היציאה מחרן, באה עתה עם הדבור לך לך וגו', ויתכן לומר כאן בצאתו מחרן.

פסקה נח

ויקח אברם וגו': שואל מהו ויקח שאומר הכתוב. ואומר, אלא שהמשיכה בדברים טובים. כי אין לו רשות לאדם להוציא אשתו ללכת לארץ אחר בלי רצונה. וכן הוא אומר קח את אהרן. קח את הלוים. ומשום זה, ויקח אברם, דהיינו שהמשיכה בדברים, והודיע אותה כמה רעים הם דרכי בני הדור, וע"כ כתוב ויקח אברם את שרי אשתו.

פסקה נט

ואת לוט בן אחיו: שואל מה ראה אברהם, להדביק את לוט אליו. ואומר. אלא משום שצפה ברוח הקדש שדוד עתיד לצאת ממנו. ואת הנפש אשר עשו בחרן, אלו הם גרים וגיורות שתקנו את נפשותם. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה היתה מגיירת את הנשים, וע"כ מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו אותם.

פסקה ס

א"ר אבא וכו': אר"א, אם כן. הרבה אנשים היו אלו הגרים, איך אפשר לומר שכולם הלכו עמו. א"ר אלעזר כן. ומשום זה כל האנשים שהלכו עמו, נקראו, עם אלהי אברהם, והיה עובר בארץ ולא היה מתירא. שכתוב ויעבור אברם בארץ.

פסקה סא

אמר ליה ר' אבא וכו': א"ל ר"א, אם היה כתוב והנפש אשר עשו בחרן, היתי אומר כן, שמפאת הרבוי שלהם לא היה מתירא לעבור בארץ. אלא, ואת הנפש כתוב, המלה את באה לרבות, זכותן של כל אלו הנפשות שהיו הולכות עמו. וע"כ עבר אברהם בארץ בלי פחד. כי כל המזכה את האחר, אותה הזכות עומדת לו ואינה סרה ממנו. מאין לנו זה, כי כתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, הזכות של אלו הנפשות. היתה הולכת עם אברהם.

פסקה סב

לך לך: א"ר שמעון מה הטעם, שגילוי הראשון, שנגלה הקב"ה על אברהם, פתח בלך לך, שהרי עד כאן עוד לא דיבר הקב"ה עם אברהם, מה הטעם שפתח בלך לך. אלא שאמרו, שרמז לו בהחשבון של לך לך, שהוא בגמטריא מאה, כי יולד לו בן למאה שנים.

פסקה סג

אבל תא חזי: אבל בוא וראה, כל מה שעושה הקב"ה בארץ, הכל הוא בסוד החכמה. משום. שאברהם עוד לא היה דבוק אז בהקב"ה כראוי, אמר לו לך לך. וזהו רומז לאותו המקום שהיה צריך להתקרב להקב"ה והוא מדרגה ראשונה לבוא להקב"ה, משום זה כתוב לך לך.

פסקה סד

והאי דרגא לא יכיל וכו': ומדרגה הזו לא יכול אברהם להתאחז בה מטרם שיכנס לארץ ישראל, כי שם מקבלים מדרגה הזו. כעין זה כתוב, וישאל דוד בה' וגו' ושואל וכי מאחר ששאול מת, ודוד היה ראוי לקבל המלכות, למה לא קבל מיד את המלכות על ישראל, אלא שנצרך למלוך מקודם ז' שנים בחברון.

פסקה סה

אלא כלא רזא וכו': אלא הכל סוד החכמה הוא. כי דוד, לא היה לו לקבל המלכות, אלא עד שיתחבר מקודם באבות שהם בחברון, ואז יקבל המלכות בהם. וע"כ נתעכב שם בחברון שבע שנים כדי שיקבל המלכות כראוי, והכל בסוד החכמה, ומשום שיתוקן מלכותו. כעין זה גם אברהם לא בא בקיום שלם להקב"ה עד שנכנס לארץ.

פירוש, מתחילה נבנית המלכות, שה"ס הנוקבא דז"א, בסוד ב' מאורות הגדולים, דהיינו שקומתה שוה לגמרי כמו ז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד, שפירושו שמקבלים שניהם הארתם ממקור אחד, שהיא בינה שבחינת הימין שבה דהיינו החסדים, מקבל ז"א. ובחינת השמאל שבה, דהיינו הארת חכמה בסוד השורק, מקבלת הנוקבא. ואז נבחנים שניהם לד' רגלי כסא העליון, שהוא בינה. ז"א שה"ס חג"ת, נבחן לג' רגלי הכסא. הנוקבא, שהיא ספירת המלכות, נבחנת לרגל רביעי של הכסא. ומשם אין הנוקבא יכולה להשפיע מוחין לעולם, כי אין זה מקומה, וע"כ הם מכונים מוחין דאחורים. וה"ס חברון, מטעם היותה מחוברת עם האבות, שה"ס חג"ת, בקומה שוה. ואח"כ יורדת משם, ונבנית מבחי' מחזה ולמטה דז"א בסוד המאור הקטן, ואז מקבלת ב' מיני מוחין: אחורים, ופנים, על ידי ז"א, והיא נשלמת במוחין דגדלות השלמים, ומשפעת להעולם. ואז נבחנת לבחינת ארץ ישראל. שאין הארת החכמה מושפעת אלא רק ממנה, כנודע.

והנה דוד הוא מרכבה אל המלכות, שהיא הנוקבא דז"א. ולפיכך לא יכול לקבל מלכות על כל ישראל ולהעשות מרכבה אל המלכות, הנקראת ארץ ישראל. מטרם שמלך בחברון ונעשה מרכבה שם אל המלכות הנקראת חברון שמשם מוחין הראשונים של המלכות. המקבלת מבינה שחזרה להיות חכמה, וכיון שדוד קבל בחינת המוחין דחברון היה יכול לקבל אח"כ המוחין השלמים מבחינת ארץ ישראל. וקבל המלכות על כל ישראל. ולולא קבל המוחין דחברון, לא היה יכול לקבל המוחין דארץ ישראל, כי היה חסר לו המוחין דהארת השמאל של הבינה, שאינם מקובלים אלא בחברון כנ"ל.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה