אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

נח

בראשית ב

פסקה א

אלה תולדות וכו': רבי חייא פתח סוד ועמך כולם צדיקים וגו'. הוקשה לו כי אחר אלה תולדות נח היה ראוי שיאמר שם חם ויפת, ולא נח איש צדיק, ואמר אשריהם ישראל שעוסקים בתורה ויודעים דרכי התורה שבשבילה יזכו לעולם הבא.

פסקה ב

ת"ח, כל וכו': בא וראה, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ושואל, מהו הטעם. ואומר, משום שהם שומרים את הברית, שהעולם מתקיים עליו, כמו שאומר הכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. דהיינו ששומרים ברית מילה בקדושה שלא לטמא אותו בשז"ל, ובעריות. ולפיכך, ישראל ששומרים הברית, כי קבלו אותו עליהם, יש להם חלק לעולם הבא.

פסקה ג

ולא עוד וכו': ולא עוד אלא שישראל נקראים משום זה צדיקים, מכאן למדנו, שכל מי ששומר הברית שהעולם מתקיים עליו נקרא צדיק. מאין לנו זה מיוסף שבשביל ששמר ברית העולם, דהיינו שלא נכשל באשת אדונו, זכה שנקרא צדיק. וזה שכתוב ועמך כולם צדיקים וגו'. ובזה ביאר לנו רבי חייא את הכתוב, נח איש צדיק, שפירושו, שנח היה שומר הברית, וע"כ נתקיימו תולדותיו, ולכן אוה"כ אלה תולדות נח נח איש צדיק, כי תלויים זה בזה.

פסקה ד

ר' אלעזר אמר וכו': רא"א, למדנו בכל מקום שכתוב אל"ה, פוסל את הראשונים וכו' מהו כתוב למעלה בפרשת בראשית ונהר יוצא מעדן וגו', שפירושו, שנהר הזה שהוא יסוד, נמשך ויוצא מעדן, שהוא חכמה, ונכנס בהגן שהיא מלכות, ומשקה אותו משקוי של מעלה, ועושה לו נחת רוח, ועושה פירות ומגדל זרעים ואז הוא נחת לכל, שזהו נחת להגן שיש לו פירות, והוא מביא נחת להנהר, להיותו עושה את הפירות. כמ"ש, כי בו שבת, היינו בהנהר, שהוא יסוד, וכתיב וישבות ביום השביעי היינו בהגן שהיא מלכות. ומפרש וישבות, מלשון מנוחה ונחת. וז"ס הדבר, זה עושה תולדות היינו היסוד, שה"ס נהר היוצא מעדן, ולא אחר. כי שום ספירה אחרת אינה עושית פירות.

פסקה ה

ת"ח כגוונא וכו': בא וראה, כעין זה. נח למטה, היה ברית קדש כמו היסוד של מעלה, היינו נהר היוצא מעדן הנ"ל, ולפיכך נקרא איש האדמה, כי אדמה היא מלכות והיסוד הוא אישה של המלכות. ולמדנו סוד, אשר נח היה צריך אל התבה, הרומזת למלכות, כדי להתחבר בה ולקיים זרע כל העולם, כמו שכתוב, לחיות זרע.

פסקה ו

מאן תיבה וכו': שואל, מהו היא תיבה, ואומר, היא ארון הברית, שהיא המלכות אחר שקבלה היסוד לתוכה, הנקרא ברית. ונח והתבה למטה היו כן כמו יסוד והמלכות של מעלה והראיה, כי בנח כתוב בו ברית, שכתוב והקימותי את בריתי אתך וגו', וכל עוד שלא נתקיים בו הברית, לא בא אל התבה, שהרי כתוב, והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התבה. כי אז נעשית התבה ארון הברית, כלומר, אחר שקבלה לתוכה את נח הצדיק, שהיא ברית, הרי נעשית לארון הברית.

פסקה ז

תיבה ונח וכו': תיבה ונח, הם לגמרי כעין מלכות וברית שלמעלה, ומתוך שהברית הזה של מעלה, הוא עושה תולדות, כמו כן גם נח עושה תולדות. ולפיכך כתוב, אלה תולדות נח. דהיינו ללמדנו, שהוא עושה תולדות של קיימא, כמו הברית של מעלה, שהוא יסוד דאצילות, מטעם שזכה לברית קדש, ויסוד דאצילות הנקרא ברית, שורה עליו.

פסקה ח

נח איש וכו': נח איש צדיק, ודאי כן הוא כמו יסוד שלמעלה, וע"כ כתוב וצדיק יסוד עולם, אשר הארץ, שהיא המלכות מתקיים עליו, שהרי הוא העמוד, שהעולם שהיא המלכות, עומד עליו, וע"כ נקרא יסוד עולם. ומי הוא היסוד הזה, הוא צדיק, ונח הוא צדיק למטה, בנשמות, וע"כ אומר עליו הכתוב נח איש צדיק, ללמדנו שהעולם מתקיים עליו.

פסקה ט

ורזא דכלא וכו': והסוד של כל זה הוא, את האלקים התהלך נח, הוא בדיוק ללמדנו שלא נפרש ממנו לעולם, היינו שלא נפרש מהמלכות לעולם. והוא זכה להיות בארץ איש צדיק, כעין שלמעלה, שהוא יסוד העולם, ברית שלום ושלום העולם, והוא ודאי איש האדמה, דהיינו בעלה דאדמה כנ"ל. ועל כן כתוב ונח מצא חן בעיני ה'.

פסקה י

תמים היה וכו': שואל בהכתוב, תמים היה בדורותיו מהו בדורותיו. ואומר, שהם הדורות היוצאים ממנו, שהוא משלימם כולם בצדקתו, וגם הוא עצמו נשלם מכולם. כלומר שב' משמעות הן בהכתוב תמים היה בדורותיו, א) שתמימותו השלימה כל הדורות היוצאים ממנו. ב) שהוא נעשה תמים בזכות כל הדורות היוצאים ממנו. פירוש אחר. תמים היה, פירושו, שנולד מהול, כמו שכתוב התהלך לפני והיה תמים, שהכונה היא שם על המילה. בדורותיו, שמשמע, ולא בדורות העולם, הוא משום שממנו יצאו. כלומר, אע"פ שכונת הכתוב הוא, שהוא תמים בכל דורות העולם, מ"מ אומר בדורותיו, כי כל דורות העולם דורותיו הם, כי ממנו יוצאים.

פסקה יא

ת"ח נח וכו': בוא וראה, ראוי היה נח מיום שנברא העולם, להיות בחיבור אחד עם התבה ולכנס בה. וכל עוד שלא נתחברו כאחד, לא היה העולם על היכנו כראוי. אחר זה מה כתוב, ומאלה נפצה הארץ. מהו נפצה, הוא כמו שאתה אומר ומשם יפרד, דהיינו בדומה לתבה עלאה שה"ס הגן, כי משם והלאה נמצא הפירוד, ונפוצו התולדות לכל הרוחות. דהיינו אחר שיצאו ונתקנו בהתבה, יכולים להמצא בעולם הפירוד ולא ימחו כמו דור המבול.

פסקה יב

וכלא חד וכו': והכל אחד בדמיון אחד. כלומר, שהענפים למטה דומים לשרשיהם שמלמעלה, ומשום זה, אוה"כ, אלה תולדות נח, אל"ה ודאי, הם תולדות ופסל את הראשונים, שלא נתקיימו בעולם (כנ"ל באות ד') כי יסוד העולם, שהוא נח, הוא העושה פירות להתקיים בעולם.

אתא ר' אבא וכו': בא רבי אבא ונשקו לרבי אלעזר. אמר האריה בכחו. נקב ושבר את האבן, כלומר שהיה סתום וקשה לו פירוש הכתובים הללו כמו אבן קשה. ורבי אלעזר הסיר הקושיות מהם. כן הוא ודאי, שכל הנאמר בנח ותבה למטה רומז על שרשיהם שלמעלה באצילות, ובוא וראה אף מהשיעור של התבה שגם כן הוא כך. דהיינו שרומז על שיעור בנין המוחין שבהתבה של מעלה, שהיא מלכות, הנבנית על ידי יסוד דז"א, כי ג' שיעורים נאמרים בה, ארך ורוחב וקומה, שהם חב"ד. הארך, ה"ס חכמה, אבל היא נמשך מבינה שנעשית לחכמה, שספירותיה בסוד מאות וע"כ הג"ר שמקבלת התבה ה"ס שלש מאות אמה ארך התבה, דהיינו כח"ב שכל אחת מאה, הרחב, ה"ס בינה מבחינת החסדים שבה, והם מאירים בכל ה' ספירותיה כח"ב תו"מ, ומתוך שחסדים הם, נבחנת כל ספירה רק לעשרה, וה"ס חמשים אמה רחבה. הקומה, ה"ס דעת, שהיא התכללות חכמה וחסדים יחדיו, כדוגמת הקומה המדומית שהיא התכללות וגידול של הארך ורחב יחדיו, ונמשכת אל התבה מן הז"א שספירותיו בסוד עשיריות, ומאירה בג"ר שלה כח"ב, כמו הארך, וע"כ אומה"כ, ושלשים אמה קומתה. הרי ששיעורי בנין התבה על ידי נח, הם כשיעורי בנין המלכות על ידי יסוד דז"א.

פסקה יג

למה נח תרי וכו': שואל למה כתוב ב' פעמים נח. ואומר אלא כל צדיק וצדיק שבעולם יש לו ב' רוחות, אחד הוא בעוה"ז, ואחד בעוה"ב. וכן תמצא בכל הצדיקים שקראם הקב"ה, משה משה, יעקב יעקכ, אברהם אברהם, שמואל שמואל, דהיינו שם שם ב"פ חוץ מיצחק, שלא כתוב בו ב"פ יצחק כמו שכתוב בהם, והוא משום, שבשעה שנקרב יצחק על המזבח יצאה נשמתו שהיתה בו בעוה"ז, וכיון שנאמר לו לאברהם ברוך מחיה המתים, דהיינו שנאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, אחר שכבר שלח ידו לשחטו, חזרה אליו רק נשמתו שבעולם הבא. וע"כ לא נקרא יצחק יצחק. ומשום זה תמצא. שלא יחד הקב"ה את שמו, על צדיק בחייו, אלא על יצחק, משום שנחשב כמת. כי לא היה לו נשמה מעוה"ז אלא מעוה"ב, כמו שיש לנפטרים מעוה"ז, וע"כ רמז הכתוב ואמר, הן בקדושיו לא יאמין וגומר. כי אינו מיחד שמו על הצדיק בחייו.

פסקה יד

ד"א אלה תולדות וכו': פירוש אחר על מה שכתוב נח נח. שמשום שהיה צדיק שבח אותו ב' פעמים, שקראו נח נח. תמים היה בדורותיו, אבל אם היה בדורות אחרים, כמו דור של אברהם ודור של משה ודור של דוד לא היה נחשב לכלום. פירוש אחר, ראה מה שעשה בדור שכולם רשעים, מכל שכן אם היה בדור שכולם צדיקים, מה היה עושה.

פסקה טו

ר"א פתח וכו': ר"א פתח הבנת הכ' אלה תולדות נח עם הכתוב. לכו חזו מפעלות ה' וגו' ושואל לכו חזו, מהו חזו, ואומר, שהוא כמש"ה חזות קשה הוגד לי, כי על ידי המעשים שהקב"ה עושה מתגלה הנבואה לבני אדם, וכשהנבואה נגלית ע"י הקדם של מעשים קשים היא נקראת חזות קשה או חזיון. אשר שם שמות, שמות ודאי כי השם הוא הגורם לכל. כלומר ע"כ ודאי הוא שיש לבדוק בהשם של הדבר, כי הקב"ה משים בפי בני אדם לקרא שמות בארץ, ושיעור הכתוב הוא לכו והסתכלו במפעלות ה' באמצעות השמות שניתנו להפעולת בהארץ, ע"י בני אדם, כי הקב"ה שם בפיהם השמות בנבואה, ע"י הקדם של מעשים.

פסקה טז

כתיב ויקרא וכו': שואל, למה כתוב כאן, לאמר ולמה כתוב, זה, ואומר, אלא לאמר הנוקבא, דהיינו מלכות, זה הוא צדיק, דהיינו נח שהוא צדיק, והראיה, כי כאן כתוב זה, ושם כתוב זה ה' קוינו לו, ויליף גזרה שוה, מה זה הנאמר שם הוא ה' הנק' צדיק, אף זה שבכאן הוא צדיק, ורומז לנח, שנקרא צדיק כמו ה'. ושיעור הכתוב הוא, ויקרא את שמו נח, היינו הנוקבא העליונה, שהיא מלכות, קראה אותו נח, לאמר, שהנוקבא אמרה, זה דהיינו נח, ינחמנו וגו',

זכאין אינון וכו': אשריהם הצדיקים הנחתמים ברשימות טבעת המלך, דהיינו הקב"ה, להיות רשומים בשמו, והוא שם שמות בארץ, דהיינו בפי בני אדם, שיקראו כל דבר בשמו כראוי.

פסקה יז

כתיב ויקרא וכו': כתוב ויקרא את שמו נח, וכתוב ויקרא שמו יעקב, למה לא כתוב את ביעקב כמו בנח. אלא שם מדרגה אחרת וכאן מדרגה אחרת, כמ"ש ואראה את ה', ואראה ה' לא כתוב אלא את ה', הרי שהמלה א"ת הוא בדיוק, אף כאן בנח כתוב ויקרא את שמו נח, כי ויקרא שמו יעקב, המדרגה שלו הוא הקב"ה ממש, וע"כ לא כתוב שם את אבל כאן בנח שכתוב את, את, הוא לכלול עמו השכינה. כלומר, השכינה. שהיא הנוקבא, היא נקראת את, וע"כ יעקב שמדרגתו הוא מרכבה להקב"ה בלבדו לא כתוב בו את. אבל בנח, שה"ס צדיק המחובר תמיד עם השכינה כנ"ל, ע"ב כתוב בו את, שהיא השכינה הכלולה עם נח.

פסקה יח

אלה תולדות וכו': ר"י פתח טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. טוב איש. זה הקב"ה הנקרא טוב, כמ"ש טוב ה' לכל, וכתיב ה' איש מלחמה, והוא חונן ומלוה אל כל הזה, שהוא יסוד, כי הויה שהוא ז"א משפיע ומלוה שפע המוחין להיסוד, בשביל המקום, שאין לו משלו, שהיא הנוקבא, כי מקום זה, שהיא הנוקבא, ניזון ממנו, מן היסוד, יכלכל דבריו במשפט, כי דבר ההוא, שהיא הנוקבא, אינו ניזון אלא במשפט, שהם המוחין דהארת החכמה, (כנ"ל בראשית א' דף רע"ו אות ש"מ ד"ה ועוד) כמו שאתה אומר, צדק ומשפט מכון כסאך. הרי שהצדק שהיא הנוקבא ניזונת מהמשפט. וסוד ההלואה שאומר, ה"ס אמא אוזיפת לברתא מאנהא, (כנ"ל בהקדמת הזהר דף כו' אות י"ז ד"ה וזה אמרו) כי הנוקבא אין לה כלום מבחינת עצמה לקבל המוחין, אלא ששואלת אותם מאמא עש"ה. והיא מקבלתם ע"י ז"א, כנודע. ושיעור הכתוב, טוב איש, היינו הקב"ה, חונן ומלוה השפע להיסוד בשביל הנוקבא, שבזה יכלכל דבריו, שהיא הנוקבא, במשפט, היינו במוחין הגדולים הנקראים משפט.

פסקה יט

ד"א טוב וכו': פירוש אחר, טוב איש, זה צדיק שכתוב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. הרי שהצדיק נקרא טוב. רבי יוסי אומר טוב איש זה נח, שכתוב נח איש צדיק. ושיעור הכתוב טוב איש היינו היסוד דז"א שנקרא צדיק או נח הצדיק, חונן ומלוה שפע המוחין להנוקבא, שבזה יכלכל דבריו שהיא הנוקבא, במשפט, במוחין דגדלות.

רבי יצחק אומר וכו' רי"א טוב איש נאמר, בשבח השבת דהיינו במוחין דיום השבת שבו פתח הכ' עם המלה טוב, שכתוב טוב להודות לה'. פירוש כי אור השבת ה"ס אור תכלית שמים וארץ המאיר בגמר התקון, כמ"ש בנוסח התפלה אתה קדשת וגו'. ולפיכך מטרם גמר התקון הוא מאיר רק בדרך הלואה, (כמ"ש בת"ז תקון י"ט ל"ח ע"א) לוו עלי ואני פורע, ע"ש. וע"כ אומר ר"י, טוב איש חונן ומלוה נאמר באורות השבת, הניתנים בהלואה.

פסקה כ

ר' חייא וכו': ר"ח אמר, הכל אחד, וכולם דבר אחד אמרו, שזה עושה תולדות בעולם, דהיינו הצדיק. ושואל, מי הם תולדות העולם. ואומר, הם נשמות הצדיקים, שהם פרי מעשיו של הקב"ה.

פסקה כא

ר"ש אמר וכו': רש"א בשעה שהקב"ה מתעטר בעטרות שלו, הוא מתעטר מלמעלה ומלמטה, מלמעלה הוא מהמקום העמוק מכל. שהוא או"א, ומתעטר מלמטה, במה, היינו מנשמות הצדיקים. אז נוסף חיים מלמעלה ומלמטה, ונכלל מקום המקדש מכל הצדדים. והבור נתמלא, והים נשלם, ואז נותן חיים לכל.

פירוש כי המוחין דנשמות הצדיקים יוצאין בסוד תלת נקודין חולם שורק חירק, כמו המוחין של ז"א, ונתבאר בהמוחין דז"א, שבישסו"ת יוצאים תחלה ב' נקודות חולם ושורק, בסוד מ"י אל"ה, שהם ב' קוין ימין ושמאל, והם במחלוקת ואינם יכולים להאיר עד שנעשה זווג על מסך דז"א שעלה שם בסוד מ"ן, ויוצאת עליו קומת חסדים, שה"ס נקודת החירק וקו אמצעי ואז מכריע בין הקוין שה"ס מ"י אל"ה, ומתחברים בסוד השם אלהים והוא כמ"ש בזהר אמור אות קצ"ז בסולם ויעקב אתער, שה"ס קו אמצעי שיצא על מסך דחירק, וחמו לאברהם שהוא נקודת חחולם וקו ימין, מתתקן בגיסא אחרא, כדין אחידן ביה תרוייהו ביצחק, שהוא נקודת השורק וקו שמאל, דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר, אלא שהוא מתלבש ונכלל בימין. עש"ה. וכיון שז"א גרם השלמת המוחין בישסו"ת זכה גם בעצמו באלו המוחין, (כנ"ל בראשית א' דף רפ"ז אות שס"ג ד"ה תלת) כיון דתלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא ע"ש.

ועד"ז ממש יוצאים המוחין בסוד נשמת הצריקים. כתחלה י יוצאים בזו"ן ב' הנקודות חולם ושורק, שה"ס ב' קוין ימין ושמאל, אשר ז"א נתתקן בנקודת החולם וקו ימין, והנוקבא נתתקנת בנקודת השורק וקו שמאל, ואז הם במחלוקת ושניהם אינם מאירים בשלמות, עד שנשמות הצדיקים עולים אליהם למ"ן, ויוצאת שם קומת חסדים על המסך שבנשמות הצדיקים, שה"ס נקודת החירק וקו האמצעי, ואז מתרבים החסדים ע"י קו האמצעי וע"י קו ימין, ומתבטלים הדינין שבנוקבא ומתחברת עם ז"א, ואותו שיעור השלמות שנשמות הצדיקים גרמו בזו"ן, זכו בו גם הם.

וזה אמרו בשעתא דקב"ה מתעטר בעטרוי בשעה שז"א מתתקן בעטרותיו, דהיינו במוחין, מתעטר מעילא ומתתא, היא מתתקן מלמעלה ומלמטה, דהיינו במוהין דנקודת החולם מסוד קו הימין המקובל לו מלמעלה מאו"א, ובמוחין דנקודת החירק שה"ס קו האמצעי המקובל לו מלמטה, מנשמות הצדיקים כנ"ל. וז"ש מעילא, מאתר דעמיקא דכלא מלמעלה, הוא מקבל ממקום העמוק מכל דהיינו מאו"א, שמהם המוחין דנקודת החולם, וקו ימין. מתעטר מתתא, במה, מנשמתהון דצדיקיא, ובמה מתתקן מלמטה, הוא בנשמות הצדיקים דהיינו במוחין דנקודת החירק היוצאים על מסך שלהם כנ"ל. וז"ש כדין אתוסף חיים מעילא ותתא, ואתכלל אתר מקדשא מכל סטרין ואז מתרבים החיים מכח החסדים שמלמעלה מנקודת החולם, ושמלמטה מנקודת החירק, ונכלל מקום המקדש, שהיא הנוקבא, מכל הצדדים, כי הנוקבא דז"א, שהיא בחינת מוחין דנקודת השורק וקו שמאל כנ"ל, שהיתה במחלוקת עם ז"א שה"ס קו ימין, נתפייסה עתה מכח שמוקפת מחסדים מב' הצדדים, מבחינת קו ימין ומבחינת קו אמצעי, כמ"ש בזהר אמור הנ"ל, דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר, ע"ש. ואז ובירא אתמליא וימא אשתלים, מבחינת החסדים שלה מכנה אותה בור. ומבחינת החכמה מכנה אותה ים. וע"כ אחר שהבור מתמלא בחסדים מתלבש החכמה שלה בחסדים והים נשלם. וכדין יהיב חיין לכלא ואז נותן חיים לכל, דהיינו שנותן מוחין לנשמות הצדיקים. כי אותו השיעור שנשמות הצדיקים גרמו להשתלם בז"א ונוקביה זוכים בו גם הם כנ"ל.

פסקה כב

כתיב שתה וכו': כתוב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ושואל למה כתוב תחלה בורך ואח"כ בארך. שהרי לא נקרא בור אלא מקום ריקן שאינו נובע מים, ובאר הוא מים הנובעים, ואינם דומים זה לזה. ומשיב אלא הכל מקום אחד הוא, ששניהם רומזים על הנוקבא, אלא המקום שעניים נאחזים בו, כלומר כשאינה מחוברת עם ז"א בעלה והיא עניה, נקראת בור שאין לו משלו אלא מה שמכניסים בו, ומי הוא, הוא אות ד'. דהיינו הנוקבא בפרודא מז"א שנקראת אז ד'.

פסקה כג

לבתר וכו': לאחר כך, דהיינו כשמזוווגת עם ז"א, היא נעשית באר שהוא נובע ומתמלא מכל הצדדים, דהיינו שמתמלא מקו ימין מז"א ומקו אמצעי מנשמות הצדיקים, (כנ"ל בדבור הסמוך). ומי הוא, הוא ה', דהיינו כשהוא בזווג עם ז"א שנקראת אז ה'. שנתמלא מלמעלה ונובע מלמטה, מתמלאת מלמעלה כמו שאמרנו, (לעיל בדבור הסמוך) דהיינו מז"א מסוד נקודת החולם, והיא נובעת מלמטה, היינו מנשמת הצדיקים, מסוד נקודת השורק. כנ"ל.

פסקה כד

דבר אחר וכו': שתה מים מבורך זה דוד המלך, שכתוב בו מי ישקני מים מבור בית לחם. ונוזלים, זה אברהם. מתוך, זה יעקב, שהוא באמצע, ומתוך פירושו מאמצע. בארך, זה יצחק, שנקרא באר מים חיים. הרי נמצא בכתוב הזה מרכבה הקדושה מהאבות, ודוד המלך מתחבר עמהם.

פסקה כה

תיאובתא וכו' תשוקת הנוקבא אל הדכר אינה, אלא כשהוא מכניס בה רוח, והיא מורה מיין נוקבין לקראת מיין דכורין העליונים, כך כנסת ישראל, דהיינו המלכות, אינה מעוררת חשקה אל הקב"ה, אלא על ידי רוחות הצדיקים הנכנסים בתוכה, בסוד מ"ן, ואז מים נובעים מתוכה, שהם אורות חסדים מבחינת נקודת החירק המאירים בה מכח נשמות הצדיקים כנ"ל. לקראת המים של הדכר, שהם האורות דקו ימין, עם מוחין דנקודת החולם כנ"ל, ובחינתה עצמה ה"ס נקודת השורק, כנ"ל, וכל, ג' בחינות חש"ח הללו נעשה תשוקה אחת ואגודה אחת וקשר אחד, וזהו רצוי כל, וזהו הטיול שהקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן. וחושב ה' בחינות, הנעשים מג' הבחינות חלם שורק חירק, והם ה' בחינות מוחין הנקראים נ"ר נח"י. תיאובתא, הוא אור נפש. צרורא הוא אור הרוח. קשורא, הוא אור הנשמה. רעוא דכלא, הוא אור החיה. טיולא, דמטייל קב"ה בנשמתהון דצדיקיא, היא אור היחידה.

פסקה כו

ת"ח כל אינון וכו': בוא וראה כל אלו התולדות של ג"ע, שהיא הנוקבא דז"א, המלבשת לאמא עלאה, שנקראת אז ג"ע. ותולדות שלה הם הנשמות, אינם יוצאים מהצדיק, היינו יסוד דז"א, אלא כשהוא נכנס בהתבה שהיא הנוקבא, בחיבור אחד, וכולם, כל התולדות שמקבלת מהצדיק. גנוזים בה זמן מסוים, ואח"כ נולדים ויוצאים ממנה, אף כאן, נח איש צדיק לא הוציא תולדות לפרות בעולם, עד שנכנס לתבה, והכל נתקבץ בתוכה, והיו גנוזים בתוכה זמן מסוים, ואח"כ יצאו ממנה לפרות בעולם ולהתקיים בארץ. ואלמלא שיצאו מתוך התבה, לא היו מתקיימים בעולם.

פסקה כז

וכלא וכו': והכל נעשה כעין של מעלה, מתוך התבה, שהיא הנוקבא, יצאו למעלה, מתוך התבה, יצאו למטה, דהיינו מתבת נח, זה כמו זה, ועתה נתקיים העולם, ולא מקודם לכן. שמשום זה כתוב ונוזלים מתוך בארך, וכתוב ויולד נח שלשה בנים. פירוש, ונוזלים מתוך בארך, קאי על זווג צדיק ותבה העליונים, הבא בג' קוין הנקראים אברהם יצחק יעקב, כנ"ל, אשר ונוזלים, זה אברהם. מתוך, זה יעקב. בארך, זה יצחק. ועל דרך זה כתוב גם כאן, בנח ותבה, ויולד נח שלשה בנים, שגם הם סוד ג' קוין, שם, ה"ס קו ימין. חם ה"ס קו שמאל. יפת, ה"ס קו אמצעי. כי נח ותבה למטה דומים לגמרי לצדיק ותבה שלמעלה.

פסקה כח

ותשחת הארץ וכו': אמר ר"י כיון דכתוב ותשחת הארץ למה כתוב, לפני האלקים. שהוא מובן מאליו. ומשיב,אלא כיון שעשו את חטאיהם בגלוי לעיני כל, כתוב אז, לפני האלקים.

פסקה כט

רבי יוסי וכו' רי"א, אני אומר להיפך. ותשחת הארץ לפני האלקים, מתחלה היה לפני האלקים, שפירושו, שלא חטאו בגלוי. כי לפני האלקים עשו מעשיהם ולא לפני בני אדם. ולבסוף עשו מעשיהם בגלוי. ובב' אופנים אומר הכתוב שחטאו. דהיינו בסתר ובגלוי.

פסקה ל

אלה תולדות נח וכו' רא"א, מיום שאדם עבר על מצות רבונו, כל בני האדם שנולדו אחריו נקראים בני האדם. ולא לשם שבחו נקראים כן, אלא כמי שאומר, בניו של פלוני שעבר על מצות רבונו.

פסקה לא

כיון דאתא וכו' כיון שבא נח, נקראים בני העולם על שמו של נח, תולדות נח, והוא לשם שבח, כי נח קיים אותם בעולם, ולא תולדות אדם שהעבירם מהעולם, וגרם לכולם המות.

פסקה לב

א"ל ר"י וכו': "ל ר"י אם כן, הרי כתוב לאחר מכאן, וירד ה' לראית את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. בני האדם כתוב ולא כתוב בני נח. אע"פ שהם באו מנח. אמר לו, הוא משום שאדם חטא לפני רבונו מיחס אותם הכתוב לבני אדם, מוטב לו שלא היה נברא, ולא תכתוב עליו התורה את הכתוב הזה.

פסקה לג

אלא ת"ח וכו': אלא בוא וראה, כתוב בן חכם ישמח אב, אם הבן טוב, כל בני העולם מזכירים את אביו לטוב, ואם הבן רע, הכל מזכירים את אביו לרע. אדם, משום שחטא ועבר על מצות רבונו, לכן כאשר באו אלו שמרדו ברבונם, דהיינו בוני המגדל. מה כתוב עליהם, אשר בנו בני האדם, בניו של אדם הראשון, שמרד ברבונו ועבר על מצותו.

פסקה לד

ובנין כך וכו' ומשום זה כתוב אלה תולדות נח, אלה, נחשבים תולדות, ולא הראשונים, אלה, שיצאו ובאו מתוך התבה הם תולדות, ולא תולדות אדם, שיצא מג"ע ולא הוציא אותם משם. וע"כ אינם בני קיימא.

פסקה לה

ת"ח וכו': בוא וראה אלו הוציא אדם תולדות מג"ע לא היו כלים לדורי דורות, ולא היה נחשך אור הלבנה לעולם, דהיינו אור המלכות המכונה לבנה, וכולם היו חיים לעולם, ואפילו מלאכים העליונים לא היו יכולים לעמוד בפניהם, באור וזיו וחכמה, כמ"ש בצלם וכו', אבל כיון שגרם החטא, והוא יצא מג"ע, ועשה תולדות מחוץ לג"ע, לא נתקיימו בעולם, כי לא היו כראוי.

פסקה לו

א"ר חזקיה וכו': אר"ח, ואיך היו יכולים להוליד תולדות שם, בגן עדן, הרי אלו לא היה היצה"ר נמשך עליו וחטא היה הוא בלבדו מתקיים בעולם, ולא היה עושה תולדות. כעין זה, אלמלא חטאו ישראל והמשיכו עליהם היצה"ר אחר קבלת התורה, לא היו עושים תולדות לעולם, ולא היו באים דורות אחרים בעולם. ועיקר קושיתו הוא, הרי כל עיקר כח הזווג בא רק מפאת היצר הרע (כמ"ש לעיל בזהר בראשית ב' דף קלא אות ר"ז) ובלי יצה"ר אין תולדות.

פסקה לז

א"ל אלמלא וכו': אמר לו, אם לא חטא אדם לא היה מוליד תולדות, בדרך זה מצד היצר הרע, אלא שהיה עושה תולדות מצד רוח הקדוש, כי עתה אינו עושה תולדות רק מצד היצה"ר ומשום שתולדות בני אדם כולם הם מצד היצה"ר, אין להם קיום משום זה, ואי אפשר להם להתקיים, כי הסטרא אחרא נתערב בהם.

פסקה לח

אבל אלמלא וכו': אבל אם לא חטא אדם, ולא נגרש מגן עדן, היה עושה תולדות מצד רוח קודש הקדשים כמלאכים העליונים. והיו חיים לדורי דורות כמו שהוא למעלה. כלומר, שיש ב' זווגים: א' זווג רוחני למלאכים, ב' זווג דיסודות לנשמות. ומ"ש שצריכים יצה"ר, הוא רק לזווג דיסודות, ולא לזווג רוחני שהוא מצד רוח הקודש. כיון שחטא והוליד בנים מחוץ לג"ע, ולא זכה להוליד אותם מגן עדן, לכן לא נתקיימו, אפילו להשתרש בעולם הזה עד שבא נח ונכנס בהתבה, ומהתבה יצאו כל דורות העולם ומשם נפוצו לכל ארבע רוחות העולם.

פסקה לט

וירא אלקים וכו': למה נשחתה וכי הארץ בת עונשין היא. ומשיב, משום כי השחית כל בשר את דרכו כמו שאמרו. ר"ח פתח קרא ואמר, וירא אלקים את מעשיהם וגו', בוא וראה בשעה שבני אדם הם צדיקים, ושומרים מצות התורה אז הארץ מתחזקת וכל חדוה נמצאת בה, מהו הטעם, משום שהשכינה שורה על הארץ ואז העליונים והתחתונים כולם הם בחדוה.

פסקה מ

וכד בני וכו': וכשבני אדם משחיתים דרכם ואינם שומרים מצות התורה, וחוטאים לפני רבונם, אז, כביכול, דוחים את השכינה מהעולם, והארץ נשארת נשחתה, שהרי השכינה נדחה ממנה ואינה שורה עליה, ואז נשחתת. מהו הטעם שנשחתת, הוא משום שרוח אחר שורה עליה המשחית העולם. מן וע"ד אמרינן, עד שנאה ודבבו ל"ג בדפוסים הראשונים. ונראה שהוא גליון.

פסקה מא

יכול אף וכו': יכול שאפילו בארץ ישראל הוא כן, שגם עליה שורה רוח אחר. והרי למדנו ארץ ישראל אינה שורה עליה לא רוח אחר ולא ממונה אחר זולת הקב"ה בלבדו. וא"כ למה נשחתה ארץ ישראל. ומשיב, בוא וראה כי ארץ ישראל, כן הוא, שממונה אינה שורה עליה ולא שליח אחר חוץ מהקב"ה בלבדו, אבל שעה אחת יוכל המחבל לשרות עליה לחבל בני אדם, מאין לנו זה, מדוד, שכתוב, וירא את מלאך ה' עומד, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ואז נשחתה הארץ.

פסקה מב

א"ר אלעזר וכו': אפילו בשעה ההיא, שראה מלאך ה' עומד, היה זה הקב"ה, ויליף גזרה שוה, כאן כתוב מלאך ה', ושם כתוב המלאך הגואל אותי, וכתוב ויסע מלאך האלקים, מה שם הוא הקב"ה, אף כאן הוא הקב"ה. ובין לטוב ובין לרע שולט עליה הקב"ה: לטוב, משום שא"י לא נמסרה תחת שום ממונה ואין מי שיטיב לה רק הקב"ה בלבדו, וכל דרי עולם יבושו ממעשיהם, להיותם תחת ממונים. לרע, שולט עליה רק הקב"ה, כדי שלא ישמחו אז הממונים לשלוט עליה.

פסקה מג

ואו תימא וכו' ואם תאמר, הרי כתוב, כי ראתה גוים באו מקדשה, והחריבו הבית, שמשמע, שאם הממונים לא היו שולטים לא היה נחרב הבית. בוא וראה, שכתוב, כי אתה עשית, וכתוב עשה ה' אשר זמם, הרי שנעשה ע"י הקב"ה עצמו ולא ע"י ממונים.

פסקה מד

ת"ח כתיב וכו': בוא וראה, כתוב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, היא נשחתה ודאי, כמו שכבר נאמר (לעיל אות ל"ט). כמו כן, וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, כי אז קוראת הארץ למעלה, אל ז"א, ועולה במעלה עליונה, ומיפה פניה כמו נקבה המיפה את עצמה בפני הזכר, כן הארץ, כי בנים צדיקים גדלה להמלך, לז"א.

פסקה מה

והכא דלא וכו': וכאן, שלא שבו דור המבול, מה כתוב, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה וגו', כאשה שנטמאה ומסתרת פניה מבעלה, ובשעה שעונות בני אדם מתרבים לחטא בגלוי, משימה הארץ פניה כנקבה שאין לה בושה משום דבר, כמש"ה והארץ חנפה תחת יושביה, וע"כ וירא, כי נשחתה ודאי, מהו הטעם, משום כי השחית כל בשר דרכו על הארץ.

פסקה מו

ר' אלעזר וכו' ר"א הלך אל רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חותנו. כיון שראה אותו, תקן לו שטיחים של מכסה על מוטות עץ, וישבו. אמר לו חותנו, אפשר ששמעת מאביך זה שכתוב, עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם.

פסקה מז

א"ל וכו': אמר לו הרי פירשוהו החברים בצע אמרתו, שקרע לבוש היקר שלו, שנקרא פורפירא. אשר צוה מימי קדם, פורפירא זו צוה אותה מאלו ימי קדם העליונים, היינו מהספירות דפרצוף עתיק הנקראות ימי קדם. וביום שנחרב בית המקדש קרע אותה, באשר פורפירא זו הוא הכבוד שלו ותיקון שלו, דהיינו המלכות הנקראת כבוד ה' והיא תיקונו, כי הוא מתתקן על ידה בהמוחין דהארת החכמה, (כנ"ל בראשית א' דף ע"ה אות ע' ד"ה כמראה) וקרע אותה, דהיינו שנסתלקו ממנה ט"ס ראשונות ולא נשארה בה כי אם חלק העשירית ממנה.

פסקה מח

א"ל עשה וכו': הקשה לו, עשה ה' אשר זמם, הכי דרכו של המלך לחשוב להרע לבניו עוד קודם שבאים לחטוא. והשיב לו, זה דומה, למלך שהיה לו כלי יקר ובכל יום היה מפחד עליו שלא ישבר, והיה מסתכל בו והיה ישר בעיניו. לימים בא הבן והכעיס את המלך, לקח המלך את כלי היקר ושבר אותו. זה שכתוב עשה ה' אשר זמם.

פסקה מט

תא חזי וכו': בוא וראה מיום שנבנה בית המקדש, היה הקב"ה מסתכל בו, והיה חביב עליו מאד. והיה מפחד על ישראל שלא יחטאו ויחרב בית המקדש. וכן בכל פעם שהיה בא לבית המקדש, היה לובש פורפירא הזו. דהיינו שהיה מזדווג עם המלכות ואחר שגרמו החטאים והכעיסו את המלך, נחרב בית המקדש וקרע לאותה פורפירא. היינו שכתוב, עשה ה'אשר זמם בצע אמרתו.

פסקה נ

האי אמרתו וכו': אמרתו זו, שהיא המלכות, מתחילה היתה יושבת בראש אמיר, ומתעטר בה המלך עטרה לראשו, ואילן נאה לפניו, היינו אילן הנשמות מטרם שבאים לעולם. ועתה כשנחרב בית המקדש קרע אותה, דהיינו שנסתלקה ממנה ט' ספירות ראשונות ונשארה באור הנפש בלבד.

וכדין עציבו וכו': ואז, כשנחרב בהמ"ק, נעשה עצבות לפניו בבתים החיצונים בודאי, ולא בפנימים, כמ"ש והן אראלים צעקו חוצה, דהיינו רק בחיצוניות.

פסקה נא

ויקרא ה' צבאות וכו': היינו רק בזמן שנחרב ביהמ"ק, קרא לבכי ומספד, אבל בזמן אחר, אין שמחה לפני הקב"ה, כבזמן שרשעי עולם והמכעיסים אותו נאבדים מהעולם, וז"ש ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דור ודור, בעת שעושה דין ברשעי עולם, שמחה ורנה לפני הקב"ה.

פסקה נב

ואי תימא וכו': ואם תאמר, הרי למדנו, שאין שמחה לפני הקב"ה כשהוא עושה דין ברשעים. אלא בא וראה, בשעה שנעשה דין ברשעים שמחה ורנה לפניו על שנאבדו מהעולם, במה דברים אמורים כשהגיע הזמן שהמתין להם שיעשו תשובה, ולא שבו אליו מחטאם, אבל אם נעשה בהם הדין מטרם שהגיע זמנם, ועוד לא נשלם עונם, כמו שאתה אומר כי לא שלם עון האמורי עד הנה, דהיינו שעוד אפשר שיעשו תשובה, אז אין שמחה לפניו, ורע לפניו על שנאבדו.

פסקה נג

ואי תימא וכו': ואם תאמר, אם הוא מטרם שהגיע זמנם, למה עושה בהם דין, אלא הם גרמו רעה לעצמם, כי הקב"ה לא היה עושה בהם דין מטרם שהגיע זמנם, אלא משום שנתחברו לישראל להרע אותם, משום זה עשה בהם דין והאביר אותם מהעולם לפני זמנם. ולכן רע לפניו להאבידם לפני זמנם, ומשום זה הטביע את המצרים בים, והאביד שונאיהם של ישראל בימי יהושפט, וכן כולם, כי בשביל שהריעו לישראל נאבדו לפני זמנם.

פסקה נד

אבל כד וכו': אבל כשנשלם הזמן שהמתין להם ולא שבו בתשובה, אז שמחה ורנה לפניו על שנאבדו מהעולם, חוץ בזמן שנחרב בית המקדש, שאע"פ שכבר נשלם זמנם שהכעיסו לפניו, מכל מקום לא היה שמחה לפניו, ומעת ההוא ואילך, אין שמחה למעלה ולמטה.

פסקה נה

כי לימים וכו': רי"א, ארבעים יום וארבעים לילה הללו מה ענינם. ומשיב, אלא ארבעים יום הוא להלקות בהם רשעי עולם, וכתוב ארבעים יכנו לא יוסיף כנגד ארבע רוחות העולם. שה"ס חו"ב תו"מ, לכל אחד עשרה, שהם ארבעים, משום שהאדם נברא מארבע רוחות העולם. ועל זה אומה"כ ומחיתי את כל היקום, וצריכים ארבעים, להלקות ולמחות העולם.

פסקה נו

רבי יצחק וכו': ר"י היה מצוי לפני ר"ש, אמר לו, מקרא זה שכתוב, ותשחת הארץ לפני האלקים. אם בני אדם חוטאים הארץ במה חטאת. א"ל משום שכתוב כי השחית כל בשר את דרכו, כמו שכבר אמרנו (לעיל אות ל"ט) כעין זה ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. אלא בני אדם הם חוטאים, ואם תאמר, הארץ במה חוטאת, אלא עיקר הארץ הם בני אדם, והם משחיתים הארץ והיא נשחתת. והמקרא מוכיח שכתוב וירא אלקים וגו'.

פסקה נז

ת"ח כל וכו': בוא וראה כל החטאים של האדם, וכל ההשחתה שלו, תלוים בתשובה. והחטאה של השופך זרע על הארץ, שמשחית דרכו ומוציא זרע על הארץ. משחית את עצמו ומשחית הארץ, ועליו כתוב, נכתם עונך לפני, וכתוב בו כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, דהיינו המוציא זרעו על הארץ שנקרא רע, לא יגור עוד עם הקב"ה, כלומר, שלא יקבל תשובתו, חוץ בתשובה רבה. וכתוב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה', וכבר נתבאר.

פסקה נח

א"ל אמאי וכו': אמר לו מפני מה דן הקב"ה את העולם, היינו את דור המבול, במים, ולא באש ולא בדבר אחר. א"ל סוד הוא, כי הם השחיתו דרכם, בזה, שמים עליונים ומים תחתונים לא נתחברו זכר ונקבה כראוי. כי כל מי שמשחית דרכו, הוא משחית כמו זה מים דכורין ונוקבין, כלומר שפוגם במ"ד ומ"ן העליונים, וגורם שלא יתחברו, ועל כן נדונו במים. במה שהם חטאו.

פסקה נט

ומיין הוו וכו': והמים היו רותחים, והפשיטו העור מהם, כמו שהשחיתו דרכם במים רותחים, דין כנגד דין, דהיינו שנפרע מהם מדה כנגד מדה. וז"ש נבקעו כל מעיינות תהום רבה זה מים תחתונים. וארובות השמים נפתחו, זה מים עליונים הרי שלקו ע"י מים עליונים ותחתונים.

פסקה ס

רבי חייא וכו': ר"ח ור"י היו הולכים בדרך, והגיעו אל הרים הגדולים, ומצאו בין ההרים עצמות בני אדם, שהיו מאותם של בני המבול. ופסעו שלש מאות פסיעות בתוך עצם אחד. תמהו ואמרו. היינו שאמרו החברים, שהם לא היו יראים מדינו של הקב"ה, כמ"ש, ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. מה עשו, היו סותמים עם רגליהם את מעיינות התהום אבל המים יצאו רותחים, ולא יכלו לעמוד בהם, עד שהיו נשמטים ונופלים על הארץ ומתים.

פסקה סא

ויולד נח וכו': אר"ח לר"י, בוא ואומר לך דברים ששמעתי בזה. משל לבן אדם שהכניס לנוקביה פרי הבטן בפעם אחת, ויצאו ב' או ג' בנים, שאחד נבדל מחברו, בדרכיו ובמעשיו: אחד הוא צדיק ואחד הוא רשע, ואחד הוא בינוני.

אוף הכא וכו': אף כאן גם כן, ג' קשרי הרוח הולכים ומעופפים ונכללים בשלשה עולמות. שהם בריאה יצירה עשיה. פירוש. כי הוקשה לו מאחר שפירש לעיל באות כ"ז אשר ויולד נח שלשה בנים, ה"ס המוחין הבאים בג' הקוין, הנמשכים מג' הנקודות חולם שורק חירק, בסו"ה ונוזלים מתוך בארך. ע"ש בהסולם, א"כ היה צריך להוליד ממוחין הללו רק בן אחד, ולמה הם ג', ולא עוד, אלא שנבדלים כל כך אחד מחברו, אשר שם, היה צדיק, וחם, היה רשע, שכתוב עליו וירא חם אבי כנען את ערות אביו וגו'. וז"ש מתל לבר נש וכו', אף כאן, אע"פ כשהיו בנוקבא דאצילות היו שלשתם רק מוח אחד, בסוד ג' קוין שבו, מ"מ כשנולדו ויצאו משם, באו לג' עולמות בי"ע דפרודא, ונתחלקו שם ג' הקוין, שה"ס ג' קשרי הרוח, זה מזה, המכונים נשמה רוח נפש, קו ימין הוא נשמה. בבריאה, קו שמאל הוא רוח ביצירה, קו אמצעי הוא נפש בעשיה. כי קו האמצעי הוא למטה מקו שמאל. וז"ש תלת קטרי דרוחא אזלין ושטאן ואתכלילן בג' עלמין, כי אחר שיצאו מאצילות ונכללו בג' עולמות בי"ע נפרדו ונחלקו מחמתם זה מזה, ונעשו על ידיהם ג' בנים, שה"ס נשמה רוח נפש, והם שם חם ויפת. אמנם בחינת הרוח דהיינו קו השמאל, שהוא חם, עוד לא היה נתקן אז כראוי, וע"כ היה חם רשע, ויפת להיותו מכריע בין שם לחם נבחן לבינוני.

פסקה סב

ת"ח נשמתא וכו' בוא וראה, הנשמה יוצאת מזו"ן דאצילות, ונכנסת בין הרי הפירוד, לבי"ע, ונתחבר הרוח בהנשמה, ויורדת יותר למטה, נתחבר הנפש ברוח, וכולם הולכים ומתחברים זה בזה. פירוש. כי הגם שהמוחין נפרדים לג' מחמת יציאתם לבי"ע דפרודא, מ"מ יש להם עוד חיבור זה בזה, והוא מטעם. כי בעודה בזו"ן דאצילות, יש לה כח"ב תו"מ דכלים ונרנח"י דאורות. וכשיוצאת לג' עלמין דפרודא נעשתה לו"ק: והג' קוין שבה נפרדים זה מזה. ו"ק דקו ימין, הוא נשמה, ובאה בבריאה. ו"ק דקו שמאל הוא רוח ובא ליצירה. ו"ק דקו אמצעי הוא נפש ובאה לעשיה, והג"ר דאורות דכל אחד נשארות בעולם העליון ממנו. והבינה ותו"מ דכלים דכל אחד נופלים להעולם שלמטה ממנו. ונמצא כשהנשמה באה בבריאה יורדים בינה ותו"מ דנשמה, ומתלבשים בהרוח שביצירה, שהוא מדרגה התחתונה, ונעשה בזה חיבור בין הרוח להנשמה. וז"ש נשמתא נפקאת ואעיל בין טורי פרודא, דהיינו שבאה לבריאה דפרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, כי בינה ותו"מ דנשמה ירדו ונתלבשו ברוח שביצירה, ועי"ז נתחברו. נחית לתתא דהיינו ליצירה, אתחבר נפש ברוח כי בינה ותו"מ דרוח שביצירה נופלים ומתלבשים בהנפש שבעשיה, ועי"ז נתחברו. וכלהו אזלין ומתחברין דא עם דא דהיינו כל הג', הנשמה ברוח ורוח בנפש.

אמר ר' יהודה וכו', נפש ורוח כלולים זה בזה, בעת שנולדים בעולם. ואין נפש בלי רוח, אכן הנשמה שוררת בדרכיו של האדם, כלומר, שאינה נולדה ביחד עם הנפש רוח, אלא שהאדם צריך להמשיך אותה, ע"י שילך בדרך הישר והטוב. והיא במדור נעלם שלא נודע מקומה. כי הנשמה נולדת בו"ק, שהיא נפש רוח, והג"ר נשארים בהנוקבא דאצילות (כנ"ל בדבור הסמוך) הנעלמת מדרי בי"ע.

פסקה סג

אתא בר נש וכו': אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו ומקדשים אותו ונקרא קדוש. ואם לא זכה ואינו בא לטהר, רק ב' מדרגות פתוחים לו, שהם נפש ורוח, ונשמה קדושה אין לו. ולא עוד אלא אם בא לטמא מטמאים אותו, והוסר ממנו עזרה עליונה. מכאן ואילך כל אחד לפי דרכיו. כלומר אם עושה תשובה ובא לטהר, שוב עוזרים לו. ואין לשאול. הרי כשהאדם נולד אין לו רק נפש מסטרא דבעירי דכיא. (כמ"ש בזהר משפטים צ"ד: בסולם אות י"א) והענין הוא, כי הרוח כלול תמיד בנפש, כמ"ש כאן. וא"כ יש לו נפש רוח בעת שנולד. אבל נשמה למדרגה זו דבעירי דכיא, הוא לפי מעשיו, וכן הוא בכל מדרגה.

פסקה סד

קטורי רמאי דקסטורי דקוסטרא אנן וכו' קשרים רמים של מצודת המצודות אנו, קטורי פירוש נר"ן, המכונים ג' קטרין. כלומר הנר"ן שלנו מקושרים בקו האמצעי שהיא מצודה חזקה מכל המצודות כלפי הס"א. ע"כ פתוחים העינים ופתוחים האזנים, כלומר יש לנו חו"ב המכונים עינים ואזנים, כי קול מן הקולות, יורד ממעלה למטה משבר הרים וסלעים. כלומר קו האמצעי הנקרא קול, שהוא דעת הכולל ג' קולות חב"ד דדעת, ורק קול אחד יורד ומאיר ממעלה למטה ומשבר כל הקליפות החזקות הנק' הרים וסלעים. אבל ב' קולות העליונים. שהם חו"ב דדעת אינם נמשכים למטה, מאן אינון דחמאן ולא חמאן וכו', מי הם הרואים ואינם רואים, ונעשו אטומי אזנים ושתומי עינים, שאינם רואים, אינם שומעים, ואינם יודעים להשכיל את האחד הכלול ביניהם בהשנים, דוחים אותם לחוץ. פירוש, משום שאינם יודעים להשכיל ולהמשיך את האחד הכלול בשנים, שהוא קו האמצעי, ע"כ נעשו אטומי אזנים ושתומי עינים, דהיינו שאינם יכולים לקבל המוחין הקדושים של חכמה הנק' עינים ושל בינה הנקראים אזנים. ואינם רואים ואינם שומעים, ולכן דוחים אותם לחוץ מהקדושה.

פסקה סה

אינון מתדבקן ביה באינון תרי: מתדבקים באלו השנים, דהיינו בב' הקוין ימין ושמאל שהם חכמה ובינה, חד, אומנא דאומנא לא שריא בגווייהו וכו', האחד, שהוא קו אמצעי, והוא, אומן האומנים, שבו תלוים כל המוחין, הוא אינו שורה ביניהם, לכן אינם נכנסים בין הספרים הקדושים. כי כל אלו, שאומן הזה, קו האמצעי, אינו שורה בתוכם אינם נכתבים בספרי הזכרונות, כלומר, שאינם מקבלים המוחין הגדולים דבינה, הנקראים ספר זכרון וספר החיים. וע"כ, נמחים מספר החיים, שאין להם חלק שם. כמו שאתה אומר, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו.

פסקה סו

ווי לון וכו': ווי להם כאשר יצאו מעוה"ז, מי ידרוש ויבקש בעדם, כאשר ימסרו בידי המלאך דומה וישרפו באש דולק. ולא יצאו משם, חוץ בר"ח ושבת, כמש"ה, והיה מדי חודש וגו'. לאחר, השבת ור"ח, כרוז מכריז עליהם מצד צפון, ואומר, ישובו רשעים לשאולה וגו'. וכמה מלאכי חבלה מתאספים ובאים עליהם. בארבע רוחות לוהט האש בגי בן הנם. דהיינו להעניש הרשעים, שפגמו בד' בחינות, חו"ב תו"מ.

פסקה סז

תלת זמנין ביומא מתפקדן וכו', ג' פעמים ביום נפקדים, להקל על עונשם, והיינו בעת ג' זווגי זו"ן שבג' התפלות. כמ"ש להלן. ולא עוד אלא בשעה שישראל אומרים אמן יהא שמיה רבא וכו' בקול רם, נעשה זווג למעלה, והקב"ה מתמלא רחמים, והוא חס על הכל. ורומז להמלאך הממונה על שערי גיהנם, ששמו סמריאל, וג' מפתחות בידו, ופותח ג' שערים שבצד המדבר, והם רואים האור של עוה"ז. ובא עשן של אש וסותם דרכי האור.

פירוש. כי נתבאר לעיל (בראשית ב' דף קל"ו אות רט"ו ד"ה ויטול רשות) שנטילת רשות ופיוסא נוהג בכל זווג זו"ן שפירושו, שז"א ממשיך בתחילת הזווג מהארת הקו שמאל, בסוד שמאלו תחת לראשי. ואח"כ מזדווג עמה בשליטת הימין. עש"ה. ונמצא שבשליטת קו שמאל, הוא רומז להמלאך סמריאל הממונה של גיהנם, שהוא הענף של קו שמאל, שיפתח ג' שערים שבצד המדבר: ג' שערים היינו ג' הקוין שבהזווג. שבצד המדבר. היינו שליטת צד השמאל, שממנו כחות המדבר. ואז נמשך הארת השמאל ממעלה למטה עד לעוה"ז וז"ש וחמאן נהורא דהאי עלמא, הרי כי תלת זמנין ביומא מתפקדן, דהיינו בג' זווגי זו"ן, הנעשים בכח ג' התפילות, כי הארת השמאל שבתחילת כל זווג, מגיע אל הרשעים שבגיהנם. כמבואר והמשכה זו אינו נעשה רק ברגע תחילת הזווג דזו"ן, כדי לפייס הנוקבא, כמ"ש שם. ותכף אתא תננא דנורא וסתים אורחין, כי נסתמו דרכי האור ונעשה חשך. כמ"ש שם.

פסקה סח

כדין תלת ממנן וכו', אז ג' ממונים שתחת ידם נמצא ג' מגריפות, הם מנשבים בידיהם ומחזירים העשן למקומו. פירוש. אחר שכבר פייס הנוקבא בהארת השמאל, והנוקבא אינה יכולה לעמוד בו, כמ"ש שם, כי אתא תננא דנורא וסתים ארחין, עושה זווג בשליטת הימין, וממשיך לה הארה מושלמת. ונמצא שמזווג הימין הזה נמשכים ובאים תלת ממנן, שנמשכים מג' קוין של הזווג, וג' מגרופין, היינו ג' כחות הימין המנקים את צנורות השפע מן הדינים, כמו עם מגרופות, והם ממשיכים חסדים, שבזה נבחן, אשר מנשבן בידייהו ואתיבו תננא לאתרייהו דהיינו שמחזירים הדינים המכונים עשן ואש, אל מקומם, שהוא הגיהנם. ובינתים, דהיינו מעת שהאירו ג' הקוין בשליטת השמאל, ומטרם שבא עשן האש וסתם הדרכים, נבחן ורווחין לון שעתא ופלגות שעתא, והיה להם הרוחה, שעה וחצי שעה. פירוש. כי ג' קוין של המוחין שהם חכמה בינה דעת, נקראים שלש שעות, וקו הדעת נחלק לשנים, שהם חסד וגבורה, ולפי זה נמצא שבעת שהאיר השמאל, האירה הבינה שהיא שעתא, והגבורה, שהוא פלגות שעתא מן הדעת. אבל משעתא ופלגות שעתא שלצד ימין, שהם: חכמה, וחסד שבדעת, לא האיר אז כלום. הרי שהשיגו הרוחה להנות בינתים, רק משעה וחצי שעה בלבד. ולבתר תייבין לאשייהו. ואחר שחזר הימין להאיר בהזווג חוזרים לאש שלהם דהיינו לאש הגיהנם. ואינם יכולים להנות מחכמה וחסד שבדעת המאיר בעת הזווג הזה וכן תלת זמני וכו' וכן ג' פעמים ביום ובכל פעם שישראל אומרים אמן יהא שמיה רבא וכו', הם משיגים הרוחה. דהיינו בתחלת כל זווג, כנ"ל, אשריהם הצדיקים אשר דרכיהם מאירים בעולם הבא לכל הצדדים, כמו שאתה אומר, ואורח צדיקים וגו'. ע"כ לשון התוספתא.

פסקה סט

רבי אבא וכו': רא"א, בגיהנם, יש מדורים על מדורים, שניים שלישיים עד שבע, והחברים בארו אותם. (ח"ב רס"ג, פקודי בסולם אות תתל"ח). ואשריהם הצדיקים, המשמרים את עצמם מחטאי הרשעים ואינם הולכים בדרכיהם ואינם נטמאים בהם. וכל מי שנטמא, כשנפטר והלך לעולם האמת הוא יורד לגיהנם, ויורד עד המדור התחתון.

פסקה ע

ותרין מדורין וכו', ושני מדורים הם הסמוכים זה לזה, הנקראים שאול ואבדון. מי שיורד לשאול דנים אותו שם. ומקבל ענשו, ואח"כ, מעלים אותו למדור אחר העליון מזה, וכן עולה מדרגה אחר מדרגה, עד שמעלים אותו משם. אבל מי שיורד לאבדון, אינם מעלים אותו משם לעולם. ומשום זה נקרא אבדון. כי הוא אבוד שם לגמרי.

פסקה עא

ת"ח נח וכו': בוא וראה, נח הצדיק היה מתרה בבני דורו, ולא היו שומעים לו, עד שהביא הקב"ה עליהם דינו של גיהנם. מהו דינו של גיהנם. הוא אש ושלג, מים ואש זה קר וזה רותח. וכולם נידונו בדינו של גיהנם ונאבדו מן העולם.

פסקה עב

ולבתר אתקיים וכו'. ואחר כן, נתקיים העולם כראוי לו, ונכנס נח בהתבה, והביא לתוכה כל מין ומין מבריות העולם. ודאי הוא, שנח היה עץ עושה פרי, דהיינו יסוד צדיק הנקרא כך, ויצאו כל המינים שבעולם מן התיבה, כמו למעלה. דהיינו כמו ביסוד ומלכות שלמעלה. כמ"ש לפנינו.

פסקה עג

ת"ח כד וכו': בוא וראה, כאשר, עץ עושה פרי הזה, שהוא יסוד דז"א, נתחבר בעץ פרי. שהיא מלכות. יוצאים ממנה, כל אלו המינים של מעלה, חיות גדולות וקטנות, וכמה מינים, וכל אחד למינו. כמש"ה, חיות קטנות עם גדולות. כעין זה היה נח בהתבה, וכולם יצאו מן התבה, כלומר שכולם קבלו תיקונים מצד היותם בהתבה, כמו התולדות שלמעלה המקבלים תקונם מהמלכות. ונתקיים העולם כעין שנתקיים למעלה. ומשום זה נקרא נח איש האדמה, דהיינו בעלה דאדמה. ונקרא נח איש צדיק, דהיינו כעין יסוד צדיק שלמעלה, וכבר בארו זה, לעיל אות ח ' ט '.

פסקה עד

רבי חייא וכו': רח"א שלש מאות שנה עד שלא בא המבול, היה נח מתרה בהם על מעשיהם, ולא היו שומעים לו, עד שנשלם הזמן שהקב"ה המתין להם, דהיינו כמ"ש, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ונאבדו מהעולם.

ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה, מה כתוב למעלה, דהיינו בפרשה הקודמת, ויהי כי החל האדם וגו', והיו הולכים ערומים לעיני כל, מה כתוב, ויראו בני האלהים את בנות האדם, וגו', וזה היה להם יסוד ועיקר. שגרם להם, להמשיך בחטאיהם, עד שגרם להם להשמד מהעולם, ומשום זה, נמשכו אחר יצר הרע, בגזעו ושרשיו ודחו אמונה קדושה מביניהם ונטמאו, כמו שאמרו. ומשום זה, קץ כל בשר בא לפני, ללמד שטנה עליהם.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה