הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
בראשית ב
פסקה א
אר"ש הא תנינן, דכד ברא קב"ה עלמא גליף בגילופי דרזא דמהימנותא גו טהירין ברזין עלאין: אר"ש הרי תנינן, אשר בעת שברא הקב"ה את העולם, חקק חקיקות של סוד האמונה, דהיינו של המלכות תוך האורות בסודות העליונים. כלומר שהעלה המלכות, לבינה, ונמצא שאותה החקיקה שהיתה במלכות, חקק אותה גם בספירות העליונות של הבינה, שה"ס שתוף מדת הרחמים דבינה בדין דמלכות, שעשה המאציל לצורך בנין העולם, כנ"ל בכ"מ, וגליף לעילא וגליף לתתא, וכלא ברזא חדא, וחקק למעלה, בהבינה, וחקק למטה בהמלכות. והכל בסוד אחד. כלומר שב' החקיקות שחקק היו בצורה אחת, של הבינה. ועביד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, ודא קאים לקביל דא, למהוי כלא חד ביחודא חדא ועשה את עולם התחתון, דהיינו את המלכות, כעין עולם העליון, בינה. ועשאם זה כנגד זה בשוה, כדי שיהיו שניהם אחד, ויעלו ביחוד אחד. ביאור הדברים. כי התחתונים, ששורשם הוא מלכות, שהיא מדת הדין, שנצטמצמה שלא לקבל לתוכה את אור העליון, נמצאים משום זה, שאינם ראוים לקבל את אור העליון, כמו שורשם שהוא מלכות, וע"כ לא יכלו התחתונים להתקיים ולהגיע אל המטרה שבשבילה נבראו, לפיכך שיתף הקב"ה את מדת הרחמים שהוא בינה, במדת הדין שבמלכות, כלומר, שהעלה המלכות לתוך הבינה, ונחקקה המלכות, כמדת הבינה, דהיינו שהשיגה בית קבול לקבל אור העליון, כמו הבינה, ואחר שנשתתפה המלכות בבינה, ברא ממנה כל התחתונים, ובזה נמצאים התחתונים ראוים לקבל כל המוחין העליונים. (כמש"כ לעיל בבראשית א' דף ז' ד"ה וכבר) וז"ש שעשה עולם התחתון, דהיינו את המלכות, כמו עולם העליון שהוא בינה, ונעשתה המלכות ראויה לקבל אור העליון כמו הבינה. וז"ש ודא קאים לקביל דא, שזה עומד כנגד זה בשוה, כלומר, שבעת שהבינה בקטנות, נמצאת בשבילה גם המלכות בקטנות, וע"כ בעת שהבינה חוזרת לגדלותה, נמצאת גם המלכות משגת הגדלות כמותה. למהוי כלא חד ביחודא חדא. שנתקנו שניהם באופן כזה שיהיו שניהם אחד ביחוד אחד. ואחר שנתקנה המלכות כמו הבינה, יצאה ממנה נשמת אדם הראשון וכל התחתונים, ונמצאים גם הם ראוים לקבל כל האורות שבהבינה, כמ"ש לפנינו.
פסקה ב
ותא חזי, כגוונא דעבד קב"ה עלמא, הכי נמי ברא ליה לאדם קדמאה, ובוא וראה, באופן זה שברא הקב"ה את העולם, דהיינו בשתופה של מדת הרחמים דבינה כנ"ל, כן ברא הקב"ה לנשמת אדם הראשון, כלומר שגם נשמת אדם הראשון קבלה אותו השיתוף דמדת הרחמים, שנברא בו העולם שהוא מלכות, (כנ"ל בדיבור הסמוך), וע"כ השיג גם הוא כל האורות העליונים שבבינה, כמו המלכות. כמו שהזהר מבאר לפנינו. פתח ואמר, והמה כאדם עברו ברית וגו' דהא קב"ה אעטר ליה בעטרין עלאין, וברא ליה בשית סטרין דעלמא למהוי שלים בכלא: פתח וכו' שהרי הקב"ה הכתיר לו לאדם הראשון בעטרות עליונות, דהיינו במוחין דג"ר, וברא אותו בשש קצוות העולם, דהיינו מוחין דו"ק, כדי שיהיה שלם בכל. וכלא זעאן ודחלן מקמיה, דהא כד אתברי אדם אתברי בדיוקנא עלאה, והוו מסתכלן בההוא דיוקנא וזעאן ודחלן מקמיה: וכל הבריות היו חרדים ומפחדים מפניו, כי כשנברא אדה"ר נברא בצורה עליונה, והיו הבריות מסתכלים באותה הצורה וחרדים ומפחדים מפניו.
פסקה ג
ולבתר אעיל ליה קב"ה כגנתא דעדן לאתעדנא תמן בעדונין עלאין, והוו מלאכין עלאין סחרין ליה ומשמשין קמיה, ורזין דמריהון הוו אודעין ליה: ואח"כ, הכניסו הקב"ה לגן עדן, להתעדן שם בתענוגים עליונים, והיו מסבבין אותו מלאכים העליונים ומשמשים לפניו, ומודיעים לו סודותיו של רבונם. תא חזי בשעתא דאעיל ליה קב"ה לג"ע הוה חמי ואסתכל מתמן כל רזין עלאין וכל חכמתא, בגין למנדע ולאסתכלא ביקרא דמריה, בוא וראה, בשעה שהכניסו הקב"ה לג"ע, היה רואה ומסתכל משם כל סודות העליונים וכל חכמה, בכדי שיוכל לדעת ולהסתכל ביקרו של רבונו. וכל זה היה לו לאדה"ר, משום שנברא בדיוקנא עלאה, של הבינה.
פסקה ד
שבעה היכלין מדורין אינון לעילא, דאינון רזא דמהימנותא עלאה: ז' היכלות ומדורים הם למעלה, שהם סוד האמונה העליונה, דהיינו בינה. ושבעה היכלין אינון לתתא כגוונא דלעילא, ואינון שית כגוונא עלאה, וחד טמיר וגניז איהו לעילא. וכל אלין, אינון ברזא עלאה. וז' היכלות הם למטה, בהמלכות, כעין ההיכלות של מעלה, בבינה, והם ששה כמו למעלה, והם נגד שש הספירות, חג"ת נה"י, והיכל אחד הסתור והצפון הוא עליהם מלמעלה, והוא נגד ספירת הבינה. וכל אלו ההיכלות של המלכות ואפילו ששה התחתונים, הם בסוד העליון, דהיינו בצורת הבינה. בגין דכל הני היכלין, אית בהו כגוונא דלעילא, ואית בהו כגוונא דלתתא, למהוי כליל בדיוקנא דרזא דלעילא ובדיוקנא דרזא דלתתא, משום שכל אלו ההיכלות יש בכל אחד מהם כעין של מעלה וכעין של מטה, בכדי שיהיו כלולים בצורה העליונה, שהיא בינה, ובצורה תחתונה, שהיא מלכות. ובהו הוה דיוריה דאדם, ובהיכלות הללו, היתה דירתו של אדה"ר.
פסקה ה
ולבתר דאתתרך מגנתא דעדן, אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקיא לאשתעשעא בהו. כדקא חזי מזיוא דיקרא עלאה: ואחר שאדה"ר נגרש מג"ע, התקין אותם הקב"ה בשביל נשמות הצדיקים, להשתעשע עמהם בזיו יקרו העליון כראוי להם. וכל חד וחד אתתקן כגוונא דלעילא וכגוונא דלתתא כמה דאוקימנא. וכל אחד ואחד מהיכלות האלו נתתקן כעין של מעלה שהיא בינה, וכעין של מטה שהיא מלכות, כמו שבארנו.
ביאור הדברים, כי השם היכל היא בעיקר על המלכות, כי מבחינה ידועה מכונות הע"ס כח"ב תו"מ, בהשמות: שורש, עצמות, גוף, לבוש, והיכל. הרי שהמלכות נקראת היכל. אמנם אחר שעלתה המלכות ונכללה בבינה, (כנ"ל בתחילת המאמר), הנה אז נבחנת גם הבינה בשם היכל כמו המלכות. וזהו מבחינת הכלים. אמנם מבחינת האור נבחן עיקר ההיכל על הבינה, ולא על המלכות, כי המלכות, לית לה מגרמה ולא מידי. והשם היכל, יורה שכבר השיגה המדרגה כל שיעור האור שהיא ראויה לקבל בשתא אלפי שני. וזהו שאומר הזהר לעיל (בראשית א' דף קעב)
בראשית ברא-שית, אלקים היכלא שביעאה, והכי אנון ז' היכלות לתתא, ואינו אומר, ברא שית היכלות, אלקים היכלא שביעאה, כי סוד בראשית, ה"ס אשר דנפיק מראשית שהיא א"א (כנ"ל בבראשית א' אות ו') דהיינו שעל ידי עלית המלכות דא"א במקום בינה דא"א אל הראש, אז יצאה בינה דא"א מהראש אל הגוף שלו, דהיינו שאבדה בחינת ג"ר, ונעשתה לבחינת ו"ק בלי ראש, שז"ס שה ראש נהפך אל אשר כמ"ש בהסולם שם. ועל מצב הזה נרמז בבראשית הנוטריקון ברא-שית, שברא בהבינה ו"ק בלי ראש. ולפיכך עוד לא יצאו שם בחינת היכלות, כי אינם יוצאים בשעת קטנות. אלא אח"כ כשיצאו המוחין דגדלות, ואתוון אל"ה דבינה חזרו להראש, ואשתלם שמא דאלקים בהבינה, כמ"ש שם, אז נעשתה הבינה להיכל השביעי, ואלו הו"ק שקדמו ליציאת הבינה, קבלו ג"כ את תקונם מהיכל השביעי שהיא בחי' ג"ר שהם נשמה חיה יחידה, ואז נעשו הו"ק ששה היכלות. באופן שכל הז' היכלות יוצאים בבת אחת, דהיינו אחר המשכת הג"ר. הרי שההיכלות מתחילתם לא יצאו אלא בבינה, שהששה היכלות יצאו בה בסוד ברא-שית, שהם ו"ק דבינה, אשר דנפיק מראשית כנ"ל. והיכל השביעי ה"ס ג"ר דבינה. ואח"ז קבלו גם הזו"ן המוחין הללו. ויצאו ז' היכלות גם בזו"ן כמו בבינה. וז"ש שם והכי אינון ז' היכלות למטה, וכן הם ז' היכלות למטה בזו"ן, דהיינו שמקבלים מז' היכלות דבינה. הרי שהגם שמבחינת הכלים עיקר השם היכל הוא בהמלכות, מ"מ מבחינת האור הוא להפך, שעיקר השם היכל, הוא מהבינה.
וזה אמרו כאן שבעה היכלין מדורין אינון לעילא, שז' היכלין ומדורין הם למעלה בהבינה, כי שם יוצאים מתחילה כנ"ל, היכלין הם ג"ר ומדורין הם בחי' ו"ק כמ"ש לפנינו, וז' היכלין אנון לתתא כגוונא דלעילא, שאח"כ מקבלים הזו"ן מוחין דג"ר מבינה, ומתתקנים גם למטה בזו"ן ז' היכלות. ומתוך שז' היכלות דבינה נחלקו לג"ר וו"ק, כנ"ל בסוד בראשית ברא-שית, אלקים היכל שביעאה, לכן אומר גם כאן ואינון שית כגוונא עילאה וחד טמיר וגניז איהו לעילא, והם ששה היכלות בהנוקבא כמו הששה היכלות שבבינה, והיכל השביעי הוא עליון עליהם כמו שם בהבינה, באופן שששה היכלות התחתונים הם בחינת המלכיות שבששה ספירות חג"ת נה"י שבהנוקבא. והיכל השביעי היא המלכות שבבינה דנוקבא, שהיא ג"ר דהיכלות, דהיינו כמ"ש בשבעה היכלות דבינה.
ואלו ב' מיני היכלות שאומר כאן, הרי הם כך מבחינת הכלל. אמנם מבחינת פרט, יש ב' מיני היכלות הללו, בכל פרצוף ובכל מדרגה, שז' היכלות עליונים הם בו מחזה ולמעלה, ששם בחי' או"א שבאותו פרצוף. וז' היכלות תחתונים הם בו מחזה ולמטה, ששם בחי' זו"ן שבאותו פרצוף. ואלו ז' היכלות שהולך ומבאר לפנינו, הם ז' היכלות אשר בגן עדן, כמ"ש ובהו הוה דיוריה דאדם, ולבתר דאתתרך מגן עדן וכו' הרי שהמדובר הוא מז' היכלות שבג"ע, ונודע שיש ג"ע עליון מבחינת בינה וג"ע תחתון מבחינת מלכות. ואומר כאן לפנינו ששניהם שוות, ומדבר בג"ע תחתון ורומז גם על ג"ע העליון. גם צריך שתדע שההיכלות כלולים זה מזה, וכמו שיש ז' היכלות בכלל, כן כל היכל כלול מאלו הז'. והם נחלקים לג' בחינות: כי הששה היכלות הם ב' בחינות, שהם א) נה"י, ב) חג"ת. ובחינת היכל השביעי, הוא בחינת ג"ר אשר בפרטיות כל היכל והיכל. כמו שהולך ומבאר לפנינו.
פסקה ו
היכלא קדמאה, אתר דאיהו מתתקן לתתא למהוי כגוונא דלעילא: היכל הא', הוא המקום שנתתקן למטה, להיות כעין של מעלה. דהיינו יסוד שבמלכות, שנתקנה למטה במקומה, להיות כמו בינה. והא אתערו חברייא, נמוסי דגנתא דעדן כמה דאיהו ברזא עלאה. וכבר עמדו בזה החברים, שמחוקי הג"ע הוא, שתהיה כל הבחינות שבה, כמו שהם בסוד העליון, דהיינו בהבינה. ובחינת המלכות דמדת הדין לא תהיה נכרת שם כלל. ולא שלטא ביה עינא, ואין העין שולט בה, כי נקודת המלכות נגנזה בפנימיות, ואינה נראית, ורק נקודה דמדת הרחמים נראית בה, (כנ"ל בהקדמת הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב במאמר ב' נקודין עש"ה) בר נשמתהון דצדיקייא למהוי גליפן לעילא ולתתא ולאסתכלא מתמן ברזא דמריהון ובענוגא דלעילא, חוץ מנשמות הצדיקים, להיותם חקוקים למעלה ולמטה, דהיינו שהם נשלמים הן מבינה והן ממלכות, הם ראוים להשיג את נקודת המלכות, ולא עוד אלא שמשיגים על ידה להסתכל בסוד רבונם, ולהתענג בתענוגים העליונים.
פסקה ז
ואלין אנון צדיקיא דלא אחלפו יקרא דמריהון בגין דחלא אחרא, כתיב אשת חיל וגו': ואלו המשיגים את המלכות שבהיכלות, הם הצדיקים אשר לא החליפו את כבוד רבונם באלהים אחרים, שהם משיגים את המלכות בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. רזא דמהימנותא לאתדבקא בר נש במריה, ולדחלא מניה תדיר, ולא יסטי לימינא ושמאלא, כי סוד האמונה, דהיינו של המלכות, הוא, שהמשיגה, זוכה להתדבק ברבונו, ולירא ממנו תמיד, ולא יסור לימין ושמאל. והא אוקימנא דלא יהך בר נש בתר דחלא אחרא דאקרי אשת זנונים, ובגין כך לשמרך וגו'. ובארנו, שלא ילך אדם אחר אלהים אחרים, הנק' אשת זנונים, שמשום זה כתוב לשמרך מאשה זרה, מנכריה אמריה החליקה. ואין אדם זוכה לכל זה אלא על ידי המלכות. ולפיכך מעלת צדיקים אלו המשיגים אותה גדולה מאד. וז"ס שאמרו, צדיקים ניזונים בזרוע. אמנם שאר בני אדם אינם יכולים להשיגה, כי למדת הרחמים הם צריכים כנ"ל, ולפיכך נגנזה מדתה בפנימיות ואינה נראית. ורק נקודה דמדת הרחמים מגולית בה, כנ"ל.
וצריך שתדע, שההיכלות שיש בהם השגה, הם רק ששה היכלות, שהם חג"ת נה"י, כי בהיכל הז' אין השגה שם. ונבחנים לעשר ספירות, כי היכל זה הראשון, שהוא היכל היסוד, כולל בתוכו גם את המלכות. והיכל האחרון העליון, שהוא היכל הבינה, כולל בתוכו הג"ר שהם כח"ב. וכאן הזהר מבאר את היכל הא' מתתא לעילא שהוא היכל היסוד.
פסקה ח
היכלא דא קאים בדיוקנא דרזא עלאה, בגין דכד נשמתין דצדיקיא נפקי מהאי עלמא, עאלין גו אלין היכלין די בג"ע דלתתא: היכל הזה עומד בסוד צורה העליונה, שהיא בינה, משום שבעת שנשמות הצדיקים יוצאים מעולם הזה, דהיינו שנפטרים לעולמם, הם נכנסים תוך היכלות האלו אשר בגן עדן התחתון, ותמן יתבין כל חד וחד כל ההוא זמנא דאצטריכא נשמתא למיתב תמן, ויושבים שם כל אחד ואחד, כל אותו הזמן שהנשמה צריכה לישב שם. פירוש, כי נשמות הצדיקים הן אור הבינה, כי אור הבינה נקרא נשמה, וע"כ בעת פטירת הצדיק צריכה הנשמה לעלות לג"ע העליון שהיא בחינת בינה. אלא משום שהיתה מלובשת בגוף בעוה"ז, שהיא מבחינת מלכות דמדת הדין, נתרשמה ממנו, ואפילו לאחר פטירתה אינה יכולה לעלות למקומה לג"ע העליון, כי היא צריכה להטהר מבחינת הגוף שנתרשמה בה. ולפיכך הוכן בעדה ג"ע התחתון, שהוא בעיקרו מבחינת מלכות, שיש לו יחס עם הגוף להיותו בעיקרו מהמלכות, ויש לו יחס גם עם בחינת הנשמה להיותו נכלל בצורת הבינה, כנ"ל.
פסקה ט
וז"ש ובכל היכלא והיכלא אית דיוקנין כגוונא דלעילא, ודיוקנין בגוונא דלתתא. ובכל היכל והיכל מג"ע התחתון, יש צורות כעין של מעלה, דהיינו כעין הבינה, ויש צורות כעין של מטה, דהיינו כעין המלכות. ולפיכך אע"פ שהנשמה עוד איננה מטוהרה מבחינת הגוף, יכולה להכנס שם, להיות שם מצורת המלכות, שיש לה יחס עם הגוף, וגם הנשמה עצמה, שהיא בחינת בינה, יכולה להכנס שם להיות שם גם מצורת הבינה, כמבואר.
וז"ש, ותמן אתלבשת נשמתא בלבושין כגוונא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת: ושם, בג"ע התחתון, מתלבשת הנשמה בלבושים הדומים ללבושה שבעולם הזה, שהוא הגוף, ומתענגת שם כל אותו הזמן שצריכה להתענג מהאורות, בכדי להטהר לגמרי מחלאת הגוף. עד דמטי זמנא לסלקא לאתר עלאה כמה דאצטריך. עד שמגיע הזמן שתוכל הנשמה לעלות למקום העליון, כמו שהיא צריכה. דהיינו, עד שתפסוק ממנה כל התרשמות מבחינת הגוף שהתלבשה בה בעוה"ז, ואז היא יכולה לעלות למקומה לג"ע העליון, כמו שצריכה. כי כל נשמה היא מבינה, והיא צריכה לעלות לשורשה, שהיא ג"ע העליון. כנ"ל. ומגו ההוא מאנא דאתלבשת ביה, חמאת דיוקנין עלאין לאסתכלא ביקרא דמריהון. ומתוך אותו הלבוש שהנשמה נתלבשה בו, היא רואה צורות עליונות, מבינה, בכדי להסתכל בכבוד רבונם, כלומר, אותו הלבוש שהיא כעין הלבוש של עולם הזה, כנ"ל, הוא כלול ג"כ מצורות עליונות, מהבינה, וע"כ יכולה הנשמה להשיג דרך בו אורות העליונים מהבינה, ולהסתכל בכבוד רבונה.
פסקה י
בהאי היכלא אית נהורין עלאין לאסתכלא ונשמתהון דאינון גיורין דאתגיירו קיימין תמן: בהיכל הזה יש אורות עליונים להסתכל, ונשמות הגרים שנתגיירו עומדות שם. ועאלין תמן לאסתכלא ביקרא עלאה, ומתלבשן תמן בלבושא חדא דנהורא, דנהיר ולא נהיר. ונשמות הגרים נכנסות שם להסתכל בכבוד העליון, והן מתלבשות שם בלבוש אחד של אור, המאיר ואינו מאיר. כי ע"י האורות אשר בהיכל זה, הצדיקים מסתכלים ומשפיעים לנשמות הגרים הנמצאים שם, שיוכלו הנשמות להכנס ולקבל מכבוד העליון, אחר שמתלבשות בלבוש אחד של אור, המאיר ואינו מאיר, כלומר שיש באור הזה ב' פעולות כאחד, שמאיר לאותם הכדאים לו' ואינו מאיר דהיינו שמחשיך, לאינם כדאים לו. ולבוש הזה גורם להם שמחה על אשר זכו והמה כדאים לו. וההוא היכלא מקפא מאבן טבא ודהבא, והיכל הזה מוקף מאבן טוב וזהב. אורות הימין מכונים אבנים טובות, ואורות השמאל מכונים בשם זהב, כמ"ש מצפון זהב יאתה.
פסקה יא
ותמן איהו פתחא חדא דנחית לקבל פתחא דגיהנם, מתמן מסתכלן בכל אנון חייבי דעובדי ע"ז, דלא עאלו בברית קיימא קדישא, ושם יש פתח אחד היורד למול פתח הגיהנם, משם הגרים מסתכלים בכל אלו הרשעים עובדי ע"ז שלא נתגיירו ולא נכנסו באות ברית קדש. ואתתרכו באנון מלאכי חבלה דטרדי לון בנורא דדליק, ואינון חמאן וחדאן על דאתגיירו, והמה נגרשים על ידי מלאכי חבלה המגרשים אותם באש דולק, והגרים רואים ושמחים על שנתגיירו ונפטרו מדין קשה הזה. טרד, פירושו מגרש, כי על הכתוב (ישעיה נ"ז) כים נגרש, מתרגם כימא דטריד. וכן (בשמות י"א) על גרש מתרגם יונתן מטרד.
פסקה יב
ותלת זמנין ביומא נהרין מגו נהירו עלאה ומשתעשען תמן, וג' פעמים ביום הם מאירים מאור העליון ומשתעשעים שם. ורומז בזה על אורות דג"ר הנמשכים בהיכל הזה. (ועי' לעיל דף ד' ד"ה ואלו) כי כמו שיש ג' בחינות, נה"י חג"ת וג"ר בכלל ההיכלות, וכן יש ג' בחינות הללו בכל היכל והיכל, ובחינה א' נה"י שבהיכל הזה, היא נהורין עלאין לאסתכלא ונשמתהון דאינון גיורין וכו'. ובחינה ב' חג"ת, היא האורות דאבן טבא ודהבא. ובחינה ג' ג"ר, היא מ"ש כאן וג' זמנין ביומא וכו'. ועילא מנהון עובדיה ואונקלוס גיורא ושאר גיורין דאתגיירו. ולמעלה מהם יושבים עובדיה הגר ואנקלוס הגר ושאר הגרים, החשובים כמוהם, שנתגיירו. כגוונא דא לעילא, כד זכאן לסלקא נשמתהון לאתעטרא תמן. כעין זה שנתבאר בהיכל זה שבג"ע התחתון, כן הוא ג"כ תכונת היכל תחתון שבג"ע העליון, ששם עולות הנשמות בעת שהם יכולים לעלות להתעטר שם, דהיינו אחר שהייתם זמן מספיק בג"ע התחתון כנ"ל.
פסקה יג
היכלא דא קיימא לגו מהאי היכלא קדמאה וכו' והאי היכלא נהיר מקדמאה, הכא אית כל אבנין יקירין דמקפן ליה: היכל זה עומד בפנימיותו של היכל הראשון, והיכל זה מאיר מן היכל הראשון, כאן יש כל אבני יקר המקיפין אותו. פירוש, כי הוא בחינה ראשונה של אורות ההיכל, דהיינו אורות נה"י, שהם רק אורות חסדים המכונים אבני יקר, כנ"ל. ואורות הללו הם בעיקר של היכל הא', שאומר בו (לעיל אות יוד) וההוא היכלא מקפא מאבן טבא. אמנם מתוך התכללות ההיכלות זה בזה נמצאים האורות הללו דאבני יקר גם בהיכל זה הב', וז"ש והאי היכלא נהיר מקדמאה, הכא אית כל אבנין יקירין וכו', כי על ידי שהיכל זה מקבל הארתו של היכל הא', ע"כ יש גם כאן האורות דאבנין יקירין.
פסקה יד
בגו דהאי היכלא אית נהירו חד, כליל מכל גוונין, ואיהי נהיר מעילא לתתא: בפנימיותו של זה ההיכל, יש אור אחד, הכלול מכל גוונין, דהיינו מכל ארבע גוונין חו"ב תו"מ, והוא מאיר ממעלה למטה. פירוש, כי אורות דבחינה ראשונה לא היו בהם אלא גוון חסדים בלבד, שהם אורות נה"י, אבל כאן מאירים כל הגוונין ואפילו גוון החכמה, (כנ"ל בראשית א' דף י"ב ד"ה פירוש ע"ש) וז"ש נהירו חד כליל מכל גוונין. ונבחנים לאורות דחג"ת, שיש בהיכל זה, שהוא בחינה השניה שבכאן.
ואומרו ואיהו נהיר מעילא לתתא, יש בזה ענין רב. כי סוד היחוד הוא לששה קצוות שהם ארבע רוחות השמים דרום צפון מזרח מערב, הנקראים חו"ב תו"מ, ומעלה ומטה, שהם נצח והוד. שפירושו, שהארת הנצח מאיר בכל מדרגה את ד' הרוחות חו"ב תו"מ ממטה למעלה, דהיינו מחזה ולמעלה. וההוד מאיר בכל מדרגה את החו"ב תו"מ ממעלה למטה, כי ממשיך הארתם מחזה ולמטה עד סיום המדרגה. ולפיכך נבחן הנצח לבחינת מעלה, וההוד לבחינת מטה. וז"ש כאן בהיכל ההוד. ואיהו נהיר מעילא לתתא, כי ההוד ממשיך החו"ב תו"מ ממעלה למטה כמבואר.
בהאי היכלא קיימין אנין דסבלין יסורין ומרעין בהאי עלמא בגין לאתתקנא בהיכל זה נמצאים כל אלו שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה בכדי להתתקן בתשובה שלימה. והוו מודן ומשבחן למריהון כל יומא, ולא הוו מבטלין צלותייהו לעלמין, והיו מודים ומשבחים בכל יום לרבונם, ולא היו מבטלים. תפלתם לעולם. פירוש, כי מטבע האדם הדואג להתתקן לפניו ית' שרואה את עצמו מלא חסרונות, שבזה כחו יפה להתפלל תמיד על מילוי חסרונותיו אמנם אינו יכול להודות ולשבח לפניו ית', כי אין לו לדעתו על מה להודות ולשבח. וכן לאידך גיסא אם מתעצם להודות ולשבח את בוראו על מדת טובו המרבה אליו בכל יום ותמיד. הרי בהכרח שמרגיש הספקה במצבו, ושוב אינו יכול להתפלל ולהתמרמר כל כך לפניו ית' על חסרונותיו. הרי שהתאמצות בתפלה מרחיקו משבחים והודיות, והתאמצות בשבחים והודיות מרחיקו מתפלה. ואומר הזהר, שמעלתם של אלו הצדיקים היה, כי היו נשלמים מב' הצדדים, שמצד אחד והוו מודן ומשבחן למריהון בכל יומא, ועם כל זה לא אבדו כח התפלה, ולא הוו מבטלין צלותייהו לעלמין, והיו סובלין תמיד יסורין ומכאובים לתקן מעשיהם והתפללו לפני ה' תמיד, ולפיכך זכו להכנס להיכל ההוד שבג"ע.
פסקה טו
לגו מהאי היכלא קיימין כל אנון דמקדשין בכל חילא שמא דמריהון, ואתיבו אישר"מ בכל חילא: בפנימיות של היכל זה, דהיינו תוך הבחינה שניה דחג"ת, נמצאים כל אלו הצדיקים המקדשים בכל כחם את שם רבונם, ועונים אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחם. והיינו בחינה שלישית של ההיכל, שהיא בחינת ג"ר, שאלו הצדיקים שזכו לקידוש השם בכל כחם, וכן לענות אישר"מ בכל כחם, זוכים בהם. ואלין אינון קיימין לגו בגו האי היכלא, ואלו הם הנמצאים בפנימי פנימיות של ההיכל הזה, כי החג"ת דהיכל זה נמצאים בתוך נה"י דהיכל. והג"ר דהיכל נמצאים בתוך החג"ת דהיכל. הרי שהג"ר דהיכל הם פנימי פנימיות של ההיכל, וההוא נהורא דכליל כל גוונין נהיר לון. ואותו האור, הנמצא בחג"ת דהיכל, הכולל לכל גוונין, חו"ב תו"מ כנ"ל, מאיר ג"כ לאלו, הצדיקים הנמצאים בג"ר דהיכל.
מההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין דאתאחדן ולא אתאחדן בגווייהו בכח האור הזה, שמקבלים מחג"ת דהיכל, עומדים ורואים אורות אחרים, הנתפשים ואינם נתפשים בתוכם, כלומר מרוב גדלו של אור ההוא לא יוכלו להשיגו בשלמות, אלא כמו נתפס ואינו נתפס, הוא להם. אמנם, ועילא מנהון משיח, דאיהו עאל וקאים בינייהו ונחית לון. ולמעלה מהצדיקים, עומד משיח, והוא נכנס ועומד ביניהם, ומוריד להם האור שיוכלו להשיגו.
פסקה טז
איהו נטיל מהאי היכלא ועאל בהיכלא תליתאה ותמן כל אנון בני מרעין וכאבין יתיר: המשיח נוסע מהיכל זה הב' ונכנס בהיכל השלישי, ושם כל אלו שסבלו מחלות ומכאובים ביותר, בכדי להתתקן. דהיינו ביותר מאלו שהם בהיכל ב', וע"כ זכו להיכל הג', והוא בחינה א' שבהיכל זה דהיינו בחינת נה"י, ובחינה ב' הוא, וכל אינון דרדקי דבי רבן דלא אשלימו יומין. וכל אלו תנוקות של בית רבן שלא השלימו ימיהם, ומתו בלא עתם, שהם לא טעמו טעם חטא, וע"כ אלו הנפשות הטהורות עולות למ"ן, וממשיכות האורות דבחינה השניה של היכל זה שהיא חג"ת. ובחינה השלישית הוא' וכל אינון דעצבין על חרוב בי מקדשא, והוו אושדין דמעין, וכל אלו המתאבלים על חורבן בית המקדש, ומורידין דמעות, שהם ממשיכים האורות דג"ר להיכל זה, וע"כ יושבים בבחינת ג"ר של ההיכל. כלהון קיימין בההוא היכלא ואיהו מנחם לון, כל אלו ג' בחינות נשמות הצדיקים הנ"ל, נמצאים בהיכל ההוא, ומשיח מנחם אותם, כלומר שמאיר להם אורותיהם.
והנה בהיכל הוד, אומר ונחית לון שהמשיח מוריד להם האורות. וכאן אומר ומנחם לון ואינו אומר ונחית לון. והטעם הוא כי רק אורות דהוד נמשכים ממעלה למטה אבל אורות דנצח מאירים רק ממטה למעלה (כנ"ל דף ח' ד"ה ואמרו) וע"כ אינו אומר ונחית לון, שפירושו ממעלה למטה, שזה אינו נוהג רק בהיכל ההוד בלבדו.
פסקה יז
ונטיל מהאי היכלא ועאל בהיכלא רביעאה, ונוסע מהיכל זה ונכנס בהיכל הרביעי, כלומר, אחר שמשתלם בכל האורות שבהיכל הג', הוא יכול להכנס להיכל הת"ת. ותמן כל אנון אבלי ציון וירושלים וכל אנון קטולי דשאר אמין עובדי כו"מ. ושם כל אלו אבלי ציון וירושלים, עם כל אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים עכו"ם. שאר עמין, פירושו, כל העמים אחרים חוץ מעם ישראל. כי אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים יש בהם קדושה גדולה עד שנשמותיהם עולות למ"ן וממשיכים אורות הגבוהים שבהיכל זה, והם זוכים בהם. וגם אבלי ציון וירושלים מחוברים עמהם. ואיהו שרי ובכי, המשיח הרואה את אבלי ציון וירושלים והרוגים של האומות הוא מתחיל לבכות, וכדין כל אנון נשיאין דזרעא דדוד כלהו אחידן ביה ומנחמין ליה, ואז כל אלו הנשיאים מזרע דוד, כולם אוחזים בו ומנחמים אותו.
פירוש, כי המדובר כאן הוא במשיח בן יוסף, שהוא מסוד המלכות שמחזה ולמטה דז"א הנק' רחל, וע"כ תכלית גובה עליתו הוא רק עד היכל הרביעי ת"ת, ורק עד מקום החזה שבהיכל זה, ולא למעלה מחזה. אבל הנשיאים זרע דוד הם מהמלכות שמחזה ולמעלה דז"א (כמ"ש לעיל בראשית א דף ק"י ד"ה מלכותא דדוד) ולפיכך בעת שמשיח בן יוסף בא להיכל הת"ת הוא מקבל אורות ומתנחם ע"י הנשיאים מזרע דוד, שהם מבחי' למעלה מחזה שבהיכל זה, ומשתלם על ידיהם, וכאן הוא בחינה ראשונה שבהיכל זה, דהיינו בחינת נה"י.
פסקה יח
שארי תניינות ובכי, עד דקלא נפיק ומתאחד בההוא קלא וסליק לעילא: המשיח חוזר לבכות פעם ב', עד שיוצא הקול ונתאחד בקולו של משיח, ועולה קולו למעלה. פירוש, כי קול בכית המשיח בן יוסף הוא קול המלכות שלמטה מחזה, כנ"ל. וע"כ יש אחיזה לדינין בקולו, ואינו ראוי לעלות למ"ן, עד שיורד מלמעלה קולה של הבינה המתייחד עם קולו של משיח, ואז עולה קולו של משיח למעלה בסוד הזווג דקול ודבור. וענין זה כבר נתבאר באורך לעיל (בהקדמת הזהר דף קס"ז ד"ה תו מן המדבר) ואין להאריך כאן. ואשתהי תמן עד ריש ירחא, , והוא מתעכב שם עד ראש חדש. כלומר שעולה ונכלל בהזווג של קול ודבור שהם ז"א ונוקביה שבהיכל הבינה, ומתעכב שם בסוד מ"ן עד שנמשכים שם המוחין דראש, אל הנוקבא הנקראת חודש, והנוקבא מתוקנת בזה, והיא נקראת ראש חודש. וכד נחית נחתין עמיה כמה נהורין וזיוין, מנהרין לכל אנון היכלין, וכשיורד, מהבינה, יורדים עמו כמה אורות ומיני זיו המאירים לכל אלו ההיכלות, ואסוותא ונהורא לכל אנון קטולין ובני מרעין ומכאובין דסבילו עמיה דמשיח, ורפואה ומאור לכל אלו הרוגים שעל ידי אומות העולם, ובעלי מחלות ומכאובים הסובלים עם המשיח, בכדי להמשיך הגאולה.
פסקה יט
וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אנון קטולי דשאר עמין עכו"ם, בההוא פורפירא: ואז המשיח מתלבש בבגד מלכות הנקרא פורפירא, אשר כל אלו שנהרגו ע"י האומות, עכו"ם, חקוקים ורשומים באותה פורפירא. וסליק ההוא פורפירא לעילא ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, ועולה פורפירא זו של המשיח, אל הבינה, למעלה, והוא נחקק בתוך פורפירא עליונה של המלך, שהוא ז"א המלביש את הבינה. כלומר שקטולי עכו"ם שבפורפירא של משיח מתחקקים בפורפירא עלאה, ששם נחקקים סובלי מחלות ומכאובים וכו' ושניהם נעשים למ"ן לזווג העליון דז"א ונוקבא, ואור העליון נמשך על ידיהם להיכל הזה. וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב ידין בגוים וגו', והקב"ה עתיד להתלבש בפורפירא ההוא של משיח, לדון כל אומות העולם, כמ"ש ידין בגוים מלא גויות וגו', שזה יהיה לעת קץ, אבל מטרם זה, הסדר הוא שפורפירא של משיח נמתק על ידי התחברותו בפורפירא של הקב"ה, ואז עולים שניהם למ"ן ביחד, ונעשה עליהם זווג עליון וממשיכין אורותיהם. עד די אתא ונחים לון ונחתין עמיה נהורין ועדונין לאתעדנא, עד שהמשיח חוזר ויורד ממקום הזווג, ומנחם את הנשמות ויורדים עמו אורות ותענוגים להתענג, וכמה מלאכין ורתיכין עמיה כל חד וחד במלבושא לאתלבשא בהו כל אנון נשמתין דקטולין, וכמה מלאכין ומרכבות יורדים עם המשיח, שכל אחד מהם נושא מלבוש בשביל כל אלו הנשמות של הרוגי אומות העולם עכו"ם. ותמן מתעדנין כל האי זמנא דאיהו סליק ונחית, ושם מתעדנים כל אותה העת שהמשיח עולה ויורד. פירוש כי מתעדנין פירושו שמקבלים אורות דעדן שה"ס חכמה, ונודע שהארת החכמה מקובלת רק ממטה למעלה. ולפיכך אומר שמתעדנין הנשמות, דהיינו שמקבלים הארת החכמה רק בעת שהמשיח עולה ויורד, שאז נמצאת ההארה במצב ממטה למעלה, אבל אחר שכבר יורד המשיח לא יוכלו להתעדן, כי אז צריכים להמשיך העדן ממעלה למטה, והיא אינה מקובל רק ממטה למעלה כאמור. ונתבאר כאן, בחינה שניה שבהיכל הת"ת, דהיינו בחינת אורות דחג"ת שבהיכל זה.
פסקה כ
לגו מהאי היכלא קיימא גו דרגא עלאה אנון עשרה רברבין ממנן, רבי עקיבא וחברוי: בפנימיות של היכל זה, דהיינו בפנימיות החג"ת, שבהיכל, עומדים במדרגה עליונה אלו עשרה שרים הממונים, שהם רבי עקיבא וחבריו, וכלהו סלקי בסליקו גו אספקלריאה דלעילא ונהרין בזיו יקרא עלאה עלייהו כתיב, עין וגו', וכולם עולים בהעליה תוך האספקלריאה של מעלה, שה"ס אספקלריאה המאירה, ומאירים בזיו יקר העליון, ועליהם כתיב עין לא ראתה אלקים זולתך. והוא בחינה ג', דהיינו הג"ר של היכל זה.
פסקה כא
בהיכלא חמישאה קיימין כל אנון מאריהון דתיובתא שלימתא דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו: בהיכל החמישי נמצאים כל אלו בעלי תשובה שלימה ששבו מחטאיהם, ונתנחמו בהם. כלומר שעשו תשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכיות, ואז נתנחמו על החטאים שחטאו, שהרי נוסף להם זכיות בשבילם. ונפקת נשמתייהו בדכיו, ויצאה נשמתם בטהרה. וכל אינון דקדישו שמא דמריהון וקבילו עלייהו מותא, גם כל אלו שקדשו שם רבונם וקבלו עליהם מסירת נפש לכבודו ית'. הנה גם הם נמצאים בהיכל הזה. ובתרעא דהאי היכלא, קאים מנשה מלך יהודה דקביל ליה קב"ה בתיובתא שלימתא וחתר ליה חתירא לקבלא ליה ובפתח ההיכל עומד מנשה מלך יהודה, שעשה תשובה שלימה על חטאיו, והקב"ה קבל תשובתו וחתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל אותו, כלומר שהסתיר אותו כמו בתוך חתירה מעין המקטריגים שלא יקטרגו עליו. וכאן בחינת נה"י של היכל הזה.
פסקה כב
ולגו מהאי היכלא קיימין כל אנון מאריהון דתיובתא תקיפא, דנשמתהון נפקת בשעתא דאתמרמרו על עובדיהון: ובפנימיות נה"י שבהיכל זה, נמצאים כל אלו בעלי תשובה עצומה, שנתעצמו בתשובתם עד שנשמתם יצאה מתוך התמרמרות על מעשיהם הרעים, ואלין מתעדנין בעדונא עלאה בכל יומא ויומא. ואלו מתענגים בעדן העליון בכל יום ויום. וכאן בחינת חג"ת שבהיכל זה. ותלת זמנין ביומא נהירו עאל בההוא היכלא, דמתעדנין ביה כל חד וחד כדקא חזי ליה: וג' פעמים ביום נכנס האור בהיכל זה, שהנשמות מתעדנים בו, כל אחת ואחת כראוי לה. וג' פעמים הללו ה"ס ג' הקוין שעליהן נמשכין אורות דג"ר שבהיכל הזה. וכל חד נכוה מנהירו דחופה דחבריה בין לתתא בין לעילא וכל אחד נכוה מאור חופתו של חברו בין למטה ובין למעלה. כלומר בין בהיכלות התחתונים ובין בהיכלות העליונים אין מעלת הצדיקים שוה זה לזה, וכל אחד יש לו חופה בפני עצמו ואין אחד יכול לנגוע בחופתו של חברו הגבוה ממנו כי נכוה בה כנוגע באש.
פסקה כג
האי היכלא קיימא על אנון היכלי תתאי, ואפילו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו האי היכלא ולמיקם ביה, היכל זה עומד ממעל כל אלו היכלות התחתונים ואפילו צדיקים גמורים שבהיכלות התחתונים אינם יכולים להכנס להיכל זה ולהשיג אותו. והאי איהו דרגא עלאה על כלא בר דרגא דחסידי דאיהו דרגא עלאה על כלא, והיכל זה, שהוא גבורה, הוא מדרגה עליונה על כל ההיכלות, חוץ ממדרגת החסידים דהיינו היכל החסד שהוא מדרגה הגבוה על כולם ואפילו על היכל הגבורה הזה.
פסקה כד
היכלא דא היכלא דחסידי היכלא דא היכלא עלאה על כלא: היכל זה הוא היכל החסידים היינו שמדתם לומר שלי שלך ושלך שלך, דהיינו להשפיע ולא לקבל, היכל זה הוא עליון על כל ההיכלות. כי מדרגת החסד היא העליונה מששת הספירות חג"ת נה"י. והאי הוא היכלא דקיימא על כלא, וזה הוא היכל העומד על כל ההיכלות. כלומר שאי אפשר לזכות בהיכל זה אלא אחר שנשלם בכל המדרגות שבהיכלות שלמטה, וזהו נבחן כמו שהיה נסמך ועומד על מדרגותיהם. היכלא דימינא לית מאן דיקום ביה, אלא אינון חסידים קדישין וכל אינון דמרחמי למאריהון ברחימו סגי: הוא היכל הימין, כי מדרגת חסד נבחן לקו ימין, ואין מי שישיג אותו זולת אלו חסידים הקדושים וכל אלו האוהבים את רבונם באהבה רבה. ולפתחא דהאי היכלא קיימא כל אנון דמיחדי יחודא דמריהון בכל יומא ואלין עאלין בהאי היכלא וזמינין לסלקא בקדמיתא, ולפתח ההיכל, עומדים כל אלו שייחדו לרבונם בכל יום, דהיינו שממשיכים בכל יום גילוי אחדותו י"ת מא"ס ב"ה להספירות ולכל העולמות. והם הראשונים לעלות משם להיכלות יותר גבוהים. דהיינו שעולים קודם לכל החסידים שבאותו ההיכל. והוא בחינת נה"י שבהיכל הזה.
פסקה כה
ועילא מהאי פתחא אברהם, ימינא דקב"ה ולפתחא אחרא קיימא יצחק וכו' ולפתחא אחרא לגו קיימא יעקב וכו': : ולמעלה מפתח הזה, דהיינו מאורות נה"י, עומד אברהם שהוא ימין של הקב"ה, דהיינו חסד, ולפתח אחר עומד יצחק שנעקד על גבי המזבח, והיה קרבן תמים לפני הקב"ה, והוא גבורה. ולפתח אחר בתוך ההיכל עומד יעקב איש תם וי"ב השבטים מסביב לו, והשכינה על ראשם והיינו אורות דחג"ת שבהיכל הזה כי אברהם יצחק יעקב ה"ס חג"ת כנודע.
פסקה כו
וכד ישראל בעקו אתערו תלת אבהן ומתערו לה לשכינתא לאגנא עלייהו. וכשישראל בעת צרה, מתעוררים שלשת האבות ומעוררים את השכינה שתגן על ישראל. וכדין איהי סלקא ואתעטרא לעילא ואגנא עלייהו דישראל, ואז עולה השכינה ומתעטרת למעלה כלומר שמקבלת ג"ר הנק' עטרות, והיא מגנת על ישראל. כי אין השכינה יכולה להגן על ישראל רק אחר שמשגת מוחין דג"ר, ועל ידי התעוררות האבות, דהיינו חג"ת, כלומר ע"י שהחג"ת דז"א עולים ונעשים חב"ד, ממשיכים ג"ר אל השכינה. וכאן אורות דג"ר של ההיכל, וכמה דאית היכלין לתתא בגנתא דעדן, הכי נמי לעילא אית היכלין מתקנן, דאינון רזא דמהימנותא. וכמו שיש היכלות בגן עדן התחתון, כן יש בג"ע העליון היכלות מתוקנים, שהם בסוד האמונה, דהיינו המלכות. כי המלכות בשלימותה היא נקראת אמונה. וכל היכל הוא בחינת מלכות (כנ"ל בראשית א' דף קע"ב ד"ה ביאור.
פסקה כז
וכל הני היכלין כלהו מתקשרן ומתעטרן בחד היכלא דאיהו היכלא שביעאה, והאי היכלא איהו גניז וסתים מכל שאר היכלין, וכל אלו ההיכלות, מתקשרים ומתעטרים כולם בהיכל אחד, שהוא היכל השביעי והיכל הזה הוא צפון וסתום יותר מכל שאר ההיכלות. פירוש כי היכל הזה הוא היכל ג"ר, כמ"ש לעיל בראשית א' (דף קע"ב אות קצ"ד) בראשית ברא שית, אלקים היכלא שביעאה. ונתבאר שם שאלקים ה"ס מוחין דג"ר והוא היכל הז', עש"ה. באמצעיתא דהאי היכלא קאים חד עמודא, דאיהו בגוונין סגיאין: ירוק חוור סומק אוכם: באמצע היכל הזה עומד עמוד אחד, שבו הרבה צבעים: ירוק, לבן, אדום, ושחור. וכד נשמתין סלקין, אנון עאלין גו האי היכלא, מאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה ומאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה, כל חד וחד כדקא חזי ליה: וכשהנשמות צריכות לעלות במדרגה, הן נכנסות להיכל זה אל העמוד שבו, ומי שראוי לצבע זה שבעמוד עולה בו ומי שהוא ראוי לצבע אחר עולה בו, כל אחת ואחת עולה דרך הצבע שבעמוד, הראוי לה.
ביאור הדברים. כי ידעת שבעת צמצום ב' ירדו תנה"י דכל מדרגה למדרגה התחתונה ממנה (בהקדמה דף כ"א ד"ה והענין) שנה"י דכתר דאצילות ירדו לאו"א, ונה"י דאו"א לישסו"ת, ונה"י דישסו"ת לז"א, ונה"י דז"א אל המלכות דאצילות. ונה"י דמלכות דאצילות ירדו להג"ר דעולם הבריאה. ונה"י דג"ר דבריאה ירדו לז"א דבריאה, ונה"י דז"א למלכות דבריאה, ונה"י דמלכות דבריאה לג"ר דעולם היצירה, וכן ירדו נה"י דכל מדרגה שבעולם היצירה להמדרגה שמתחתיה, עד שנה"י דמלכות דיצירה ירדו לג"ר דעולם העשיה. וכן בפרטי המדרגות דעשיה. הרי שנה"י דמלכות דאצילות מלובשות בג"ר של הבריאה. וכן נה"י דמלכות דבריאה בהג"ר של היצירה. וכן נה"י דמלכות דיצירה בהג"ר של עשיה, דהיינו בהיכל השביעי דגן עדן, שהיא היכל הג"ר כנ"ל. ונודע שעיקרם של נה"י הוא קו האמצעי שבהם שהוא יסוד. ותדע שיסוד הזה דעליון שיש בכל תחתון, הוא המכונה בשם עמוד שהוא נמצא בפנימיות כל מדרגה ומדרגה, מכתר דאצילות עד סוף עשיה כמבואר. גם ידעת שבעת שהעליון משפיע מוחין להתחתון שלו, הוא על ידי שמעלה את נה"י שלו בחזרה למקומו, ואז גם התחתון הדבוק בנה"י האלו עולה עמהם למקום העליון ומקבל שם מוחין (כנ"ל בהקדמה דף כ"ו ד"ה ואמא) ולפיכך נבחן העמוד הזה דהיינו הנה"י דעליון, שדרך בו עולה כל תחתון למקום העליון. ואומר שיש בעמוד הזה ארבע גוונים שהם לבן אדום ירוק שחור, דהיינו חו"ב תו"מ כנ"ל (בראשית א דף א' ד"ה ופירושו) ומשמיענו בזה שאלו העליות של התחתון העולה לעליון דרך העמוד הם לשיעורים, שלפעמים עולה הגוון לבן לבד ולפעמים גם הגוון אדום ולפעמים גם הגוון ירוק, ולפעלים גם הגוון שחור. וכן בכל גוון וגוון יש הרבה מדרגות כנודע וזה אמרו באמצעיתא דהאי היכלא קאים חד עמודא, באמצע היכל השביעי דג"ע דעשיה, עומד עמוד אחד. דהיינו יסוד דמלכות דיצירה, הכולל נה"י דיצירה, דאיהו בגוונין סגיאין, שיש בו הרבה מדרגות וכללותם הם ד' מדרגות ירוק חוור סומק אוכם, דהיינו חו"ב תו"מ, ירוק הוא ת"ת, חוור הוא חכמה, סומק הוא בינה, אוכם הוא מלכות. וכד נשמתין סלקין אנון עאלין גו האי היכלא מאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה ומאן וכו' ובעת שהנשמות ראויות לעלות למעלה מעשיה, הן עולות תוך היכל הזה השביעי, כל אחת עולה להבחינה שכנגדה בהעמוד, השייכה לגוון לבן, שהיא חכמה, היא עולית דרך גוון לבן שבעמוד. וכן אם הנשמה היא מבינה עולה דרך גוון אדום שבעמוד וכו' כל אחת כפי הראוי לה. וכאן מדבר בעליה כללית מעולם לעולם, שהיא רק דרך העמוד שבהיכל השביעי. אמנם בפרטית יש עמוד בכל היכל והיכל שדרך בו עולה התחתון לעליון, כמ"ש להלן, דהיינו נה"י דהיכל העליון המלובשים בתחתון כמבואר.
פסקה כח
ואלין שית היכלין אנון למדורא כדאמרן, ושביעאה לאו איהו למדורא: ואלו ששה היכלות הם למדור הנשמות כמ"ש לעיל, אבל היכל השביעי אינו למדור הנשמות. אלא הוא לעליות הנשמות דרך העמוד שבו כנ"ל. פירוש, שיש השגה רק בהששה היכלות, אבל לא בהיכל השביעי שהוא ג"ר, ובכל ג"ר אין השגה. ושית, כלא ברזא דשית, וכל הששה היכלות, הן בסוד שש, כלומר, אפי' בבחינה ג' של כל היכל, שהוא ג"ר, אין לנו שם השגה, אלא רק בבחינות נה"י חג"ת שבכל היכל. ועל דא כתיב ברא שית, שית דרגין לעילא שית דרגין לתתא וכלא רזא חדא, וע"כ כתוב ברא שית, כי בראשית נוטריקון ברא-שית. להורות שיש שש מדרגות למעלה בתוך הבינה, עצמה, ויש שש מדרגות למטה, שהם חג"ת נה"י של הזו"ן המכונים ששת ימי המעשה. והכל הוא סוד אחד. כלומר, שבחינת ו"ק בכל מקום שהן, הן בחינת ו"ק התחתונים והן בחי' ו"ק דג"ר, הן שוות, ויש לנו בהן השגה. ובג"ר בכל מקום שהן, אין לנו בהן השגה.
פסקה כט
ת"ח בראשית, ר"י אמר, ב' בתים הוו, בית ראשון ובית שני, דא עלאה ודא תתאה ב' ההין אנון דא עלאה ודא תתאה: בוא וראה, רי"א, ב' בתים היו בית ראשון ובית שני, זה הוא עליון בינה, וזה הוא תחתון מלכות. וכן ב' ההין בשם הויה זו היא ה' עלאה, בינה. וזו היא ה' תתאה, דהיינו מלכות. ומביא ראיה מדברי ר' יהודה אשר שית דרגין דלעילא ושית דרגין דלתתא הוא ברזא חדא. כמו שמבאר והולך וכלהו חד, ב' עלאה פתחא תרעין לכל סטרא, דהכי הוא דכליל דא בדא, בוא וראה, רי"א, ב' בתים היו בית ראשון ובית שני, זה הוא עליון בינה, וזה הוא תחתון מלכות. וכן ב' ההין בשם הויה זו היא ה' עלאה, בינה. וזו היא ה' תתאה, דהיינו מלכות. ומביא ראיה מדברי ר' יהודה אשר שית דרגין דלעילא ושית דרגין דלתתא הוא ברזא חדא. כמו שמבאר והולך וכלהו חד, ב' עלאה פתחא תרעין לכל סטרא, דהכי הוא דכליל דא בדא, והכל אחד. דהיינו בית ראשון ובית שני הוא אחד עם ה' עלאה וה' תתאה, שהם בינה ומלכות. ב', עלאה, כלומר ב', דבראשית הוא בית ראשון שהיא בינה, היא פותחת שערים לכל הצדדים כי כן הן כלולות זו בזו, דהיינו המלכות שהיא בית שני כלולה בבינה שהיא בית ראשון, ועי"ז הבינה פתחה שערים לכל הקצוות הן שית סטרין שלה עצמה, והן שית סטרין שבבינה. כלומר בסבת עלית המלכות והתכללותה עם הבינה כאחת, פתחה הבינה גם את שית סטרין של המלכות, שתהיה ראויה לקבל המוחין כמותה. (כנ"ל בבראשית א' דף ז' ד"ה וכבר. עש"ה) ראשית, כדין הוא ראשית לאעלא בחושבנא דבנינא ראשית יורה כי אז נעשתה הבינה בחינת ראשית, להכנס בחשבון של הבנין, שהוא ז"א ונוקביה, המכונים בנין העולם. כלומר שנחשבת למדרגה ראשונה המשפעת מוחין לזו"ן ולעולמות בי"ע, והיינו מחמת התכללותה לאחת עם המלכות. אבל מדרגות שקדמו לה עוד אינם נחשבים ראשית. ועל זה יורה המלה בראשית שבהתחלת התורה. ב' יורה בית עלאה, שהוא בינה, ראשית יורה שהיא נעשתה ראשית להשפעת מוחין להעולמות כמבואר. ר' יצחק אמר למנינא, ר' יצחק אומר שהמלה ראשית שבבראשית, יורה שהבינה נעשתה ראשית למנין, פירוש. המוחין דמספר ומנין הם מוחין דהארת חכמה, (כנ"ל בהקדמת הזוהר דף ל"א ד"ה מי) והם מתחילים מהבינה ולא מלמעלה הימנה, כנ"ל בהקדמת הזהר דף נ"ד ד"ה ביאור
פסקה ל
אמר רבי אלעזר, בראשית דא כללא, דיוקנא דכל דיוקנין כלילן ביה: ר"א אומר שהמלה בראשית שבתורה הוא כלל, דהיינו המלכות שה"ס פני אדם צורה שכל הצורות שבהמציאות כלולים בה. דא רזא דכתיב, הוא מראה דמות כבוד ה', חיזו דאתחזון ביה שית אחרנין, ודא הוא וכו' ברא-שית, , וזה הוא סוד הכתוב הוא מראה דמות כבוד ה', דהיינו מראה, שמתראים בה שש מדרגות אחרות כלומר, שעל ידי המלכות נמשכים המוחין דהארת חכמה אל הו"ק שבבינה, כי מראה וראיה מורים על חכמה כנודע. וזהו בראשית שנוטריקון שלה הוא ברא - שית, כי על ידי עלית המלכות להבינה נעשו שית קצוות בהבינה, וכן היא מעלת מ"ן וגורמת להם מוחין דהארת חכמה כמו שמבאר והולך. תא חזי כד עאלין בהאי חיזו שית גוונין היא אתקינת גרמא לאחזאה לון, בוא וראה כשנכנסו ו"ק דבינה בההוא מראה, דהיינו במלכות, היא מתקנת את עצמה, דהיינו שמעלת מ"ן, להראות אותם, כלומר להמשיך להם הגילוי על ידי המוחין דהארת חכמה. ולמפעל בהו אומנותא דעלמא, ולפעל בהם דהיינו בהמוחין הללו, אומנות העולם, שהיא המוחין דהארת החכמה, שממנה כל המציאות שבששת ימי המעשה. ומשמיענו רבי אלעזר, שאע"פ שכל המוחין באים מבינה, מ"מ עקרם היא מלכות, כי על ידי עלית המלכות לבינה נחקקו ו"ק דקטנות בהבינה המרומזים בסוד ברא-שית. וכן המוחין דגדלות שלהם אינם אלא ע"י המלכות כי אין גילוי מוחין דהארת החכמה, אלא רק במקום המלכות שהוא מחזה ולמטה דז"א. וע"כ היא מכונה חכמה תתאה, כי אין החכמה מתגלית רק בה בלבדה, ונמצא שגם גדלות המוחין הוא מכח המלכות. ואי תימא דהאי אומנותא דעלמא מדרגא דא הוא, כתיב ברא - שית, שבחא -שית איהו דעבדי אומנותא בהאי: יאם תאמר, שאומנות העולם, דהיינו מוחין דחכמה, באים ממדרגה זו דהיינו מהמלכות, לכן כתוב ברא – שית, להורות שהשבח הוא של הו"ק דבינה, משום שעושין אומנותן במדרגת המלכות. כלומר שאין לטעות שהכוונה היא שהמוחין עצמם באים מן המלכות, כי ע"ז מרומז בבראשית, ברא - שית להורות כי השש קצוות שבבינה הם הפועלים כי המלכות לית לה מגרמה ולא מידי, אלא הכונה הוא שכל השבח והגדלות של השש קצוות, הוא מפני שפועלים על ידי המלכות כנ"ל, וע"כ נקראים המוחין על שם המלכות.
פסקה לא
ר"י פתח, הנצנים נראו וגו', הנצנים דא הוא רזא דשית דרגין: ר"י פתח בהכתוב הנצנים נראו וגו', ואמר, הנצנים רומזים על שש המדרגות חג"ת נה"י, נראו בארץ, בגין דאינון דיוקנין לאתחזאה בהאי דרגא, נראו בארץ, היינו בהמלכות הנקראת ארץ, משום שהן צורות, להתראות במדרגה הזו, כלומר, שאינם מתראים בשום מדרגה, אלא בהמלכות וע"כ אומר הכתוב נראו בארץ, שאין הנצנים מתראים רק בהארץ, שהיא המלכות. עת הזמיר הגיע דהא כדין משבח ומהדר, כמה דאה אמר, למען יזמרך כבוד ולא ידום, עת הזמיר הגיע, יורה, שאז אחר השראת השכינה המכונה זמיר, עם המוחין דחכמה, הוא העת לשבח ולהדר, כמ"ש למען יזמרך כבוד וגו': ובגין כך אמרי מזמור, כמא דתנינן דכתיב מזמור לדוד דשארית עליה שכינתא ברישא ודא הוא עת הזמיר הגיע וע"כ נק' המלכות בשם מזמור, על דרך דתנינן (להלן נח אות קס"ח) שבמקום שכתוב מזמור לדוד, ולא לדוד מזמור יורה שמתחילה שרתה עליו השכינה ואח"כ אמר שירתא הרי שהמלכות נק' מזמור. פירוש, שתחילה ע"י השראת השכינה השיג המוחין דגדלות ואח"כ היה משורר ומשבח, וזהו עת הזמיר הגיע, שהשכינה הנקראת זמיר, הגיעה לו מקודם, ואח"כ היה מזמר ומשבח. רבי חייא אמר, דהא כדין מטא זמנא לשבחא, ר"ח אומר שעת הזמיר הגיע, הוא כפשוטו, שאחר השגת המוחין מגיע הזמן לשבח. ואינו רוצה לומר שהשכינה הקדושה מכונה זמיר.
פסקה לב
רבי אבא אמר עלמא עלאה סתים, וכל מלוי סתימין בגין דקיימא ברזא עלאה יומא דכל יומין ר"א אמר, עלמא עלאה, בינה, סתים, וכל דבריו סתומים, ואפילו הז"ת שלה משום שנמצאת בסוד העליון, בסוד הג"ר דבינה, שהיא יום שכל הימים כלולים בו. פירוש הג"ר דבינה מכונה יומא דכל יומין. או יומא דאזיל עם כלהו יומין, כי יום פירושו חסד, ובהיותה שורש כל החסדים שבעולמות היא מכונה יומא דכל יומין והיא אינה מקבלת חכמה לעולם בסו"ה כי חפץ חסד הוא. אמנם ז"ת דבינה מקבלים הארת חכמה בכדי להשפיע לזו"ן. ואומר כאן שאפילו הז"ת דבינה נבחנות ג"כ לעלמא סתימא, ואע"פ שמקבלות חכמה ומשפיעות לזו"ן, מ"מ משום שנמצאות בסוד הבינה, אין גילוי החכמה כלל במקומה עצמה, אלא במקום זו"ן.
וכד ברא ואפיק אפיק אלין שית, ובגין דאיהו סתים דכל מילוי סתימין, אמר בראשית ברא-שית יומין עלאין וכשא"א ברא והוציא הבינה מחוץ להראש שלו, הוציא רק שש אלו דהיינו הו"ק דבינה, ולא הג"ר. ומשום שהוא סתום, שכל דבריו סתומים, כי הבינה סתומה הן בג"ר והן בו"ק (כנ"ל בדיבור הסמוך) לפיכך אמר בראשית, שהנוטריקון ברא-שית, ורומז על שש ימים עליונים דהיינו ו"ק דבינה, ולא אמר מאן ברא לון, בגין דאיהו עלמא עלאה סתימא ולא אמר מי ברא אותם, דהיינו לאלו השש ימים המרומזים בבראשית, משום שהם עולם עליון סתום. כי הם ו"ק דבינה, שהיא סתומה, שאין הארת החכמה מתגלה במקומה עצמה, (כנ"ל בדיבור הסמוך).
פסקה לג
ולבתר גלי ואמר עבידתא תתאה ואמר מאן ברא ליה, בגין דאיהו עלמא דקיימא באתגלייא ואמר ברא אלקים וגו' ואח"כ גילה ואמר בעשיה התחתונה דהיינו בזו"ן, שאמר מי ברא אותן. משום שהוא עולם העומד בנגלה, ואמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ. שהם זו"ן. פירוש, כי בעולם העליון שהוא ו"ק דבינה, המרומז בבראשית ברא-שית, לא נאמר מי ברא אותו מטעם שהוא עולם נסתר, כנ"ל. אבל בעולם התחתון, שהוא זו"ן המכונים שמים וארץ, כתוב, כי אלקים שהוא בינה, ברא את השמים ואת הארץ. שהוא מטעם היותם עולם הנגלה, שפירושו שהחסדים שבו מתגלים על ידי המוחין דהארת החכמה. ולא כתיב ברא בארח סתים, ברא את השמים, בגין דאיהו עלמא באתגליא, ואמר ברא אלקים, אלקים ודאי שמא באתגליא וע"כ לא כתיב ברא בהעלם, דהיינו ברא את השמים ואת הארץ בסתם, משום שהם עולם הנגלה כנ"ל, ולכן אמר ברא אלקים, אלקים ודאי ברא אותם, שהוא שם נגלה. כי השם אלקים יורה על שלמות המוחין בהארת חכמה, (כנ"ל בהקדמת הזוהר דף כ"ב אות י"ד) קדמאה בסתימו דאיהו עלאה, תתאה באתגליא, למהוי תדיר עובדא דקב"ה סתים וגליא. עולם הראשון בינה הוא בהעלם משום שהוא עולם העליון. עולם התחתון, זו"ן, הוא בגלוי, מטעם שמעשה הקב"ה הוא תמיד בסתר ובגלוי, ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא. וכן הוא גם סוד שם הקדוש, סתים וגלוי, כי י"ה דשם הויה, שהם חו"ב, הוא בהעלם, כי אין השגה בג"ר. ו"ה דשם הויה, הוא בגלוי, שהם זו"ן, שיש בהם השגה. וכן היא בכל מעשה הקב"ה, דהיינו בכל המדרגות שבחינת הג"ר של המדרגה הוא בהעלם, ובחינת הו"ק של המדרגה הוא נגלה. (ועי' לעיל בהקדמת הזהר דף נ"ה ד"ה וטעם) שנתבאר זה באורך.
פסקה לד
את השמים לאסגאה שמים תתאי לתתא, ואת הארץ לאכללא ארץ דלתתא ולאסגאה כל עובדהא כגוונא דלעילא: המלה את של את השמים, הוא לרבות השמים התחתונים למטה. והמלה את של ואת הארץ, הוא לכלול בו גם הארץ של מטה, ולרבות, שכל המעשים שבארץ התחתונה הוא כעין ארץ עליונה.
פסקה לה
והארץ וגו' כדקאמרן, והארץ דא ארץ עלאה, דלית לה נהורא מגרמה. הכתוב והארץ היתה תוהו כמו שבארנוהו לעיל. ועוד, והארץ, הוא ארץ עליונה, נוקבא דז"א, שאין לה מעצמה שום אור. היתה. בקדמיתא כבר הות כדקא יאות, והשתא תוהו ובהו וחשך, היתה דייקא, לבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא המלה היתה, יורה שהארץ כבר היתה מתחילה בכל השלמות כראוי, אלא עתה נעשתה לתוהו ובהו וחשך. היתה שאומר הכתוב, הוא בדיוק, להשמיענו שהיתה בשלימות. ולאח"כ מיעטה את עצמה ומיעטה האור שבה, ויצא בה, תהו ובהו וחשך ורוח, ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה. ונעשתה לתוהו ובהו וחשך ורוח. שהם ארבעה יסודות העולם שנשתכללו בהארץ.
פסקה לו
ד"א ואת הארץ כדקאמרן לאסגאה ארעא דלתתא דאיהי אתעבידת בכמה מדורין כלא כגוונא עלאה: ואת הארץ הוא לרבות ארץ התחתונה שנעשתה במדורין כהעליונה. ודא הוא והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח, אלין אנון מדורי ארעא ארץ אדמה וכו': וזה הוא שכתוב והארץ היתה וכו' כי אלו הם המדורים שבארץ הנקראים: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל. וגדול שבכלם תבל, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק. והגדולה שבכל הארצות הוא תבל שעליה כתיב והוא ישפוט תבל בצדק. מה שלא כתוב כזה בשאר ארצות, ע"כ משמע שהיא חשובה מכולם. ומבאר לפנינו איך אלו ז' הארצות מתחלקים בד' היסודות תהו ובהו וחשך ורוח. באופן שהכתוב והארץ היתה תהו, קאי על ארץ תחתונה דעשיה, ולא על ארץ עליונה, כמ"ש בפירוש האי.
פסקה לז
אר"י מאן הוא ציה. א"ל דא אתר דגיהנם כד"א ציה וצלמות אר"י מה הוא הארץ הנק' ציה.) אמר לו ר' אבא, זה הוא המקום של גיהנם כמ"ש ציה וצלמות. וכמו שצלמות הוא שם הגיהנם, כך ציה הסמוך לו. ורזא דא כתיב וחשך על פני תהום דא רזא אתר דגיהנם, וזה סוד שכתוב וחשך על פני תהום, שזהו מקום הגיהנום, דא הוא ציה אתר דמלאך המות כדקאמרן, דאיהו מחשיך אנפייהו דברייתא, ודא הוא אתר דחשך עלאה. שזה הוא ציה, שהוא המקום של מלאך המות, כמ"ש שהוא מחשיך פניהם של הבריות, וזהו המקום של חשך העליון, שנאמר בהכתוב והארץ וגו'.
פסקה לח
תהו דא נשיה, דלא אתחזיא בה חיזו כלל עד דאתנשי מכלא. תהו הוא הארץ הנקראת נשיה. ונקראת כן, משום שלא נראה בה שום מראה עד שהיא נשכחה לגמרי. כי נשיה פירושו שכחה. ומה שלא נראה בתהו שום גוון ומראה, כבר נתבאר לעיל (בראשית א' דף ל"ב אות כ') ובהו דא ארקא אתר דלא אתנשי, ובהו שבהכתוב הוא הארץ הנקראת ארקא, שהיא מקום שאינו נשכח. (כמ"ש שם דף ל"ג אות כ"א) וז"ל, בהו, להאי אית ליה ציורא ודיוקנא, ע"ש בהסולם. ולכן אינו נשכח כמו התהו. רבי חייא אמר דא גיא רבי חייא פליג ואומר שהארץ הנק' גיא היא בהו, ולא ארקא. ורוח אלקים מרחפת דא לקבל תבל דאתזן מרוח אלקים, ורוח אלקים שבהכתוב הוא הארץ הנקראת תבל. שהית נזונת מרוח אלקים, דהיינו מרוח של הבינה הנקראת אלקים. וכלא כחד הוא, וכולן כמדרגה אחת הן.
ונתבארו בדברי רבי אבא, רק ד' ארצות העליונות שהם: נשיה, ציה, ארקא, תבל. אשר נשיה היא כנגד תהו, וציה כנגד חשך, וארקא כנגד ובהו, ותבל כנגד רוח אלקים. שהם ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה, דהיינו ד' היסודות אש רוח מים עפר, כי נשיה הוא תוהו ויסוד העפר. וציה הוא חשך ויסוד האש. וארקא הוא בוהו יסוד המים ותבל הוא רוח אלקים יסוד הרוח. ויש לשאול למה לא ביאר כלום על ג' ארצות התחתונות, שהן ארץ אדמה גיא. והענין הוא כי אלו ז' ארצות נבחנות כמו פרצוף אחד ראש וגוף, כי ארץ עליונה תבל, שהיא כנגד בינה, הוא ראש, ושש ארצות התחתונות הן תוך וסוף של הפרצוף שארקא ציה נשיה, הם בחינת התוך, דהיינו חג"ת עד החזה, שארקא הוא יסוד המים וחסד, וציה שהוא יסוד האש הוא גבורה, ונשיה, שהוא יסוד העפר הוא ת"ת ומלכות יחד, עד החזה, ומחזה ולמטה הוא בחינת המלכות בלבדה, באופן שבאלו ד' ארצות כבר יש כל בחינת הפרצוף שהם בינה חג"ת ומלכות, וע"כ אין צורך לבאר ג' ארצות תחתונות כי אע"פ שהם ג' בחינות נה"י, מ"מ אינם אלא התפשטות המלכות בלבדה דהיינו התפשטות התוהו שמחזה ולמטה, שאין בהם משום חידוש בחינה, ואין לשאול הרי תבל הוא בחינת יסוד הרוח שהוא ת"ת ולא תהו, כנ"ל. והענין הוא, כי תבל היא רוח דבינה, והיא נבחנת כבינה. ובחינת ת"ת של הפרצוף הוא בנשיה.
פסקה לט
כגוונא דא אית לארץ עלאה: כעין זה שנתבארו ז' מדורין בארץ התחתונה דעשיה, יש ג"כ כמוהן בארץ עליונה, דהיינו בהמלכות דאצילות, שהיא בחינת ארץ במלכות דעולם האצילות.
ז' מדורין אנון לעילא דרגא על דרגא: ז' מדורין הם למעלה, במלכות, מסודרים מדרגה על מדרגה כפי הסדר, ובכלהו מדורין מלאכי עלאין אלין על אלין, ובכל המדורין נמצאים מלאכים עליונים, אלו על אלו, דהיינו לפי סדר מדרגתם. הכי נמי לתתא, כן נמצאים מלאכים גם למטה, דהיינו בז' ארצות דעשיה וכלא אחיד דא בדא למהוי כלא חד, , וכולם נאחזים זה בזה כדי שיהיו כולם אחד שבעה מדורין אינון לעילא, והא ארץ עלאה אחידת לון וכלהו קיימין בה, ז' מדורים הם למעלה בעולם אצילות, וארץ עליונה, שהיא מלכות, כוללת כולם, וכולם נכללים בה. פירוש, כי ז' מדורין הללו הם התפשטות המלכות אל ז' ספירותיה בינה וחג"ת נה"י וע"כ כולם נכללים בה, שהרי כולם הם רק חלקי המלכות.
ובכלהון קיימא תושבחתא דקב"ה ובכולם ביחד מתלבשת תושבחתא דקב"ה. דרגין פרישן דא מן דא ואתרין פרישן דא מן דא, אמנם המדרגות משונות זו מזו, וכן המקומות של המדרגות הם משונים זה מזה.
ביאור הדברים, כי בתחילת המאמר ביאר ב' פרושים על הכתוב והארץ היתה תהו ובהו וגו'. פירוש הא' דקאי על ארץ עלאה, דהיינו מלכות דאצילות, שאלו ד' בחינות תהו ובוהו וחשך ורוח יצאו בה מכח שנתמעטה בסוד מיעוט הירח. (פרוש הב' דקאי על ארעא דלתתא שאלו ד' הבחינות תוהו ובהו וחשך ורוח, עשו בה ז' מדורין ארץ אדמה גיא וכו', ועל זה ממשיך לבאר, שאלו ב' פירושים אינם חולקים זה על זה, כי כל מה שיש בארץ התחתונה נמשך מארץ עליונה, דהיינו ממלכות דאצילות, וא"כ הכתוב והארץ היתה תהו וגו' נוהג בב' הארצות. וז"ש כגוונא דא אית לארץ עלאה, דהיינו ז' מדורין כמו בהארץ דלתתא, ואדרבה, ז' מדורין דלתתא נמשכים מז' מדורין של ארץ עליונה. וז"ש ז' מדורין אנון לעילא וכו' וכלא אחיד דא בדא למהוי כלא חד, כי ז' מדורים הם למעלה וכו' וכן ז' מדורין למטה וכולם אחוזים זה בזה להיותם כולם אחד, כי ז' מדורין שלמטה, כל מדור שבהם נאחז בהבחינה שכנגדו שבז' המדורין של ארץ עלאה, ונמצאים כולם אחד. וכל שיש בזה יש בזה. והולך לבאר משום זה היטב את הז' מדורין בארץ עלאה שהיא מלכות דאצילות, שמהם נקיש כל הפרטים אל הז' מדורים שכנגדם בארץ התחתונה, כמ"ש לפנינו (באות נג) כדין הוא לארץ דלתתא בשבעה מדורין, וכלהו כגוונא דלעילא וכו' ע"ש.
אמנם כשבאים להקיש ארץ שלנו התחתונה אל ארץ עלאה דאצילות, שהיא מלכות דאצילות, צריכים לדעת, כי היחס של ארץ שלנו אל המלכות דאצילות אינה לכל המלכות דאצילות, אלא רק למלכות דחיצוניות של המלכות דאצילות, כי עולם העשיה בכללה היא מיוחסת אל כל המלכות דאצילות, ונודע שקרקע עולם עשיה היא כבחינת קרקע ג"ע, שהוא בבינה דמלכות של עולם עשיה. כלומר שהמלכות דעולם עשיה נבחנת לפרצוף מיוחד ואינה מסיימת העולם העשיה בהמלכות שבה, אלא רק בהבינה שבה, שהוא בת"ת הנבחן לבינה דגופא, ששם עומדת הפרסא שבגו מעוהי, ופרסא זאת מסיימת את עולם העשיה בסוד קרקע ג"ע.
והחלק שמחזה ולמטה של המלכות דעשיה הנמצאת תחת הפרסא הזאת, נבחנת לחיצוניות שלה, ויש בו ע"ס, והמלכות של ע"ס ההם הוא ארץ שלנו, הנחלקת לז' מדורין ארץ אדמה גיא וכו'. ובערך זה תבחין ארץ שלנו אל המלכות דאצילות. כי המלכות דאצילות בכללה מסתיימת בבינה דספירה עשירית שלה ששם הפרסא שבגו מעוהי, ומשם ולמטה נמשכות הע"ס דחיצוניות המלכות, והמלכות דע"ס ההם הוא ארץ עלאה עם הז' מדורין שחושב כאן לפנינו, אשר כל אחד שבז' מדורין של ארץ דלתתא, דהיינו ארץ שלנו, מקבל מהבחינה שכנגדו בהמדורין שבארץ העליונה. הרי שרק המלכות דחיצוניות של המלכות דאצילות מיוחסת לארץ שלנו. ובהם ז' המדורין שהזהר מבאר לפנינו.
והנה המלכות הזאת נבחנת גם היא לבחינת פרצוף, אשר ד' מדורין העליונים עומדים מחזה ולמעלה שלה, עד הפרסא אשר שם. וג' מדורין התחתונים עומדים מחזה ולמטה מתחת הפרסא שלה, אשר ג' מדורין אלו נחשבים לחיצוניות, של המלכות דחיצוניות דמלכות דאצילות. ובהם נמצאים שרשים להקליפות, שחצוניות הזה, של המלכות דחצוניות, מאיר להם נהירו דקיק להחיותם בסוד ומלכותו בכל משלה. ואלו הם שורשי הקלי' שחושב הזהר בג' מדורים תחתונים כמ"ש לפנינו. וז"ש ובכלהון קיימא תושבחתא דקב"ה. כלומר שאל יקשה לך, למה מאירה המלכות דאצילות אל הקליפות ומחיה אותם, ואומר, שהוא משום שתושבחתא דקב"ה לא היתה נשלמת זולתם. כי קליפה קדמה לפירי כנודע. ומ"ש בעץ חיים שער מ"ו שכה"כ פרק ב' שז' מדורין הנז' בפרשת בראשית הם היכלות הקליפות דיצירה, אין הכונה ח"ו על ז' מדורין שלפנינו, כי הם מדורין דקדושה והם של מלכות דחיצוניות של המלכות דאצילות, כמבואר.
פסקה מ
מדורא קדמאה לתתא הוא אתר בי חשוך דלא נהיר: מדור הא' למטה, דהיינו מדור התחתון שהוא מדור היסוד, שהוא הא' כשתתחיל לספור מלמטה, הוא מקום חשכה שאינו מאיר, והוא מתתקן למדורי רוחי, וקסטירי ועלעולי תקיפין, והוא נתתקן למדורים בשביל רוחות ועושי הדין ורוחות סערה חזקות. קסטירי הוא מלשון (שבת מ"ט) ראהו קסדור. עלעולי פירושו סערות, כי על יקום סערה, מתרגם יקום עלעולא (תהלים ק"ז) והם ג' מיני קליפות זו חזקה מזו: שהם בקליפה ראשונה של ד' הקליפות רוח סערה וכו'. דלא אתחזיין, ולא אית ביה נהורא ולא חשוכא, ולא דיוקנא כלל, שקליפות הללו אינם נראים. ואין בהם לא אור ולא חשך ולא שום צורה כלל. ותמן לא ידעין ביה ידיעא כלל, דלאו ביה צורה כלל גו סורטא, (כצ"ל) ושם, במקום ההוא, אינם יודעים בו שום ידיעה כי אין בו בתוך הרושם צורה כלל. סורטא, פירושו רושם מלשון המסרט על בשרו (שבת ל"ה) פירוש. כי אע"פ שיש שם במדור הזה ג' קליפות הנ"ל, אמנם אינם נראים למי שהוא, ואין לתפוש בהם לא אור ולא חשך, ולא איזה צורה שהיא, אכן יש בהם בהכרח איזה רושם, אבל במקום הזה, אין בהרושם שום צורה שיספיק לתפיסא, וע"כ אין יודעים מהם כלל.
וטעם הדברים, הוא, כי מדור זה הא' הוא כנגד תהו שבהכתוב והארץ היתה תהו. והזהר ביאר אותו לעיל (בבראשית א' דף ל"ב אות כ') וז"ל, תהו אתר דלית בי גוון ולא דיוקנא ולא אתכלל ברזא דדיוקנא, השתא איהו בדיוקנא כד מסתכלן ביה לית ליה דיוקנא וכו' ע"ש בהסולם. ולפיכך אומר גם בהמדור הזה שהוה כנגד תהו, שאין מי שידע מציאות הקליפות הנ"ל שם. כי השתא איהו בדיוקנא, ונראה שיש שם קליפות, אבל כשמתקרבים להסתכל בהם, אינם רואים שם שום צורה כלל, כמבואר שם בהסולם טעמו ונמוקו עש"ה.
פסקה מא
ועל ההוא אתר ממנא חד מלאכא טהריאל שמיה: ועל מקום הזה יש מלאך אחד ממונה עליו ושמו טהריא"ל, ועמיה שבעין ממנן מעופפין ואתמחון מזיקי שביבי דעלייהו, ולא קיימין, ולא אתחזון, ולא משתכחי, וכד אתי צפרא כלהון מתחדשן, ועם המלאך טהריאל יש ע' ממונים המעופפים ונמחים ע"י זיקי שלהבות שיש ממעל להם, מהם שאינם מתקיימים, ומהם שמתקיימים אבל אינם נראים. ומהם שנראים, וכשמתקרבים לראותם, אינם נמצאים. ולעת הבקר כולם חוזרים ומתחדשים. והזהר בעצמו מפרש דבריו, ואומר, ולא קיימי, כד מטאן לגבי ההוא אתר אבדין. ולא משתבחין, ועאלין בחד נוקבא דתהומא. ואינם מתקיימים, למה, משום כשהם מגיעים לאותו מקום נאבדים. ואינם נמצאים, למה, משום שנכנסים בנקב אחד של התהום. ולא אתחזון, כד אתרמיש ליליא אתמחון מאינון שביבין עד דמטי צפרא, ואינם נראים, למה, משום שבעת. שנחשך הלילה הם נמחים על ידי אותן הלהבות הנ"ל, עד שבא הבקר.
פירוש. כי נתבאר שבסוד ומלכותו בכל משלה, המלכות דאצילות מאירה נהירו דקיק להקליפות כדי לקיימם. ולפיכך נשתרשו מקומם במדור הזה. שהיא מדור האחרון דחיצוניות המלכות, שאין עוד שם מקום יותר שפל מזה. והם אלו הקליפות הנ"ל בדיבור הסמוך. אמנם נתמנה עליהם מלאך מצד הקדושה, ונקרא טהריאל. דהיינו לפי פעולתו, כי פעולתו להכניע את הקליפות ולהדריכם, באופן שלא יזיקו להקדושה יותר מדאי, אלא ישמשו שהקדושה כראוי בסוד קליפה קדמה לפירי. ונמצא שהוא מכלה ומבער לבסוף את טומאת הקליפות הללו ומביא טהרה להעולמות, לפיכך נקרא המלאך טהריאל שהוא נוטריקון טהרה של אל.
ויש לו ע' ממונים, שתפקידם להמשיך חיות וקיום אל הקליפות שבמדור הזה. ואלו הממונים אינם בני קיום אלא נבראים ונשרפים. כי בהיותם צנורות הקיום של הקליפות, צריכים להיות בני חילוף כמוהם, שלא יהיה להם חלק בנצחיות ח"ו. ולפיכך כשמתקרבים אל המלכות ולקבל שפע בשביל הקליפות הם נשרפים. וז"ש מעופפים ואתמחון מזיקי שביבין דעלייהו, כשמעופפים לקבל שפע המה נמחין מנצוצין וזיקי להבות שעליהם, דהיינו מאותו נהר דינור הנמצא למעלה מהם, במדור הג' כמ"ש לפנינו. והם מתחלקים לג' שלישים, דהיינו לרת"ס שהוא כח"ב חג"ת נה"י, ועל בחינת נה"י שבהם אומר, ולא קיימי, כד מטאן לגבי ההוא אתר אבדין. דהיינו נאבדים לגמרי, כי עיקר הדינים נמצאים בבחינת נה"י של הקליפות, וע"כ צריכים הצנורות שלהם להאבד לגמרי, כדי שלא יוכלו לקבל מהם כלום. ועל בחינת חג"ת שלהם, אומר, ולא משתכחין, ועאלין בחד נוקבא דתהומא, שאינם נמצאים, כלומר שנראים אבל כשמתקרבים לראותם אינם נמצאים, משום שנכנסים בחד נוקבא דתהום, שה"ס נוקבת התהו, שאין שליטה לראותה (כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש) כי בחינת הדכר נק' תהו ובחינת הנוקבא נק' תהום. ועל בחינת חב"ד שלהם אומר, ולא אתחזון, כד אתרמיש לילה אתמחון מאינון שביבין, כלומר שנמצאים, אבל אינם נראים משום שנמחים ע"י זיקי שלהבת שעליהם כנ"ל. וכד אתי צפרא כולם מתחדשים דהיינו כל ג' הבחינות, נה"י חג"ת חב"ד. וכשמתקרבים לקבל שפע, אז שוב חוזר עליהם ג' דינים הנ"ל, שהנה"י תיכף נאבדים, והחג"ת מתחבאים בתהומא. והחב"ד נמחים ואינם נראים. וכן חוזר חלילה בכל יום, שבאופן הזה מתצמצם בהרבה כח הקליפות שבמדור הזה, וראוים לתפקידם לשמש את הקדושה בסוד קליפה קדמה לפירי.
פסקה מב
מדורא תנינא, הוא אתר דנהיר יתיר, ואיהו חשוך אבל לא חשוך כההוא קדמאה: מדור השני, הוא מקום שמאיר בו יותר, והוא עוד חשך אבל לא חשך כל כך כמו במדור הא'. והוא מתתקן למדורי מלאכין עלאין: ומדור הזה נתתקן לדירה בשביל מלאכי מעלה ואין כאן קליפות, די ממגן על עובדיהון דבני נשא, ולמסטי להון בההוא ארח בישא דאינון אזלין שהם ממונים על מעשי בני אדם, דהיינו לסייע להם אם עושים מעשים טובים, וכן להיפך, להשטות אותם באותו דרך הרע שהולכים, כלומר שנותנים כח גם לאותם שהולכים בדרך הרע, ואעפ"כ הם מלאכי מעלה ולא ח"ו קליפות, והוא מטעם, כי ה"ס ימינך פשוטה לקבל שבים, (שענינו מבואר היטב לעיל בראשית א' קנ"ד אות קע"ג עש"ה) וההוא אתר אתחזי יתיר מן קדמאה. ומקום זה נראה יותר ממקום הקודם שבמדור א'. כי מדור הא' הוא בחי' תוהו, ומדור זה הב' הוא בחי' בהו, שהוא נראה יותר כנ"ל (בראשית. א' דף ל"ג אות כ"א) שאומר, בהו, להאי אית ליה ציורא ודיוקנא וכו'. ע"ש.
ואלין מלאכין אית להון קורבא עם בני נשא ומלאכים אלו יש להם קרבה עם בני אדם. פירוש. כי אמר לעיל (בראשית א' אות ת"ו) שיש מלאכים דאתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש, ואחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנו ולפיכך אומר כאן שהמלאכים שבמדור הזה, יש להם קורבא עם בני נשא, כלומר שנראים לבני אדם כמראה שלהם. והטעם הוא מפני שהם מבחינת מחזה ולמטה דמדורין, וגם בני אדם הם מבחינת מחזה ולמטה, ע"כ יש להם קרבה והשתוות עמהם. אמנם המלאכים שמבחינת מחזה ולמעלה דמדורין, דהיינו במדור הד', אומר לפנינו בסמוך ולא אתחזן לבני נשא בר בחזווא כסכלתנו סגי, כי אין להם קרבה עם בני אדם, להיותם מחזה ולמעלה, ומתזנן מריחא ובוסמא דלתתא לסלקא בתועלתא ולאנהרא יתיר, והמלאכים אלו נזונים מן הריח והבשמים שבני אדם מעלים מלמטה, להתעלות בהתועלת שמקבלים ולהאיר יותר כלומר. ע"י המ"ן שבני אדם מעלים במעשים טובים, הנה מבחינת הריח והבשמים שבהם, מקבלים אלו המלאכים תועלת, ומאירים יותר.
פסקה מג
ועלייהו חד ממנא קדומיאל שמיה: ועל המלאכים האלו יש ממונה אחר, ושמו קדומיאל, שהוא נוטריקין קדומ"י א"ל. פירוש, כי הממונה הזה צריך לשמור את המלאכים שבהמדור שלו, מפני כחות הדין שבהיכל הג', כמ"ש לפנינו, שלא ישלטו בהם, ובהיות היכל הג' עליון אליו, וכל עליון יש לו שליטה על התחתון ממנו, לפיכך הממונה מקבל כח להתגונן מפניו על ידי השם א"ל, כי להיות השם הזה שם החסד, שהוא קודם לגבורה, ולקו השמאל השולט בהיכל הג', ע"כ כחו יפה לבטל את כחות הדין שבעליון ממנו, שהוא הנצח, ובכח קדמות הזה שבשם א"ל הוא ניצל ממנו. ולפיכך הוא נק' קדומיא"ל, ורומז שכל כחו הוא משום שהשם א"ל הוא קודם להגבורה, שבזה מבטל ודוחה את הדינין שבמדור העליון ממנו, שלא ישלטו עליו, ואלין פתחין שירתא ומשתככי ואזלין לון, ואלו המלאכים, שטהריאל ממונה עליהם, מתחילים בשירה ונשתקים והולכים להם כי השירה נמשכת משמאל, וע"כ השירה מגברת כח השמאל, ואז מתעוררים עליהם משום זה כחות הדין מהיכל הג', וע"כ המלאך טהריאל, משתיק אותם באמצע שירתם ואינו מרשה להם לסיים שירתם.
ולא אתחזון, עד דישראל לתתא פתחי ואמרי שירתא, כדין קיימן בדוכתייהו ואתחזן נהירין יתיר, אחר שפסקו את שירתם והלכו להם, אינם נראים כלל עד שישראל למטה בעוה"ז, מתחילים לומר שירה אז חוזרים המלאכים למקומם, דהיינו שחוזרים לשירתם כבתחילה והם נראים מאירים יותר. תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא, ג' פעמים ביום הם אומרים קדושה. פירוש, כי ישראל דבקים בגופא דמלכא, דהיינו בקו האמצעי שה"ס גוף, המכריע ומייחד ב' הזרועות זה בזה, שהם ב' הקוין ימין ושמאל. ונמצא שירתם של ישראל נמשכת מהשמאל, רק אחר שנתקן והוכרע לימין, על ידי הרחמים שבקו האמצע, ואחר שנתקן קו השמאל ונכלל בימין, יכולים גם המלאכים העליונים לחזור לשירתם, כי שוב אין פחד מהתעוררות כחות השמאל שבהיכל הג', והמלאך טהריאל אינו מפסיקם יותר. ואז אומרים ג' פעמים ביום קדושה, כלומר שממשיכים הקדושה מכח ג' הקוין, ימין שמאל אמצע, שה"ס ג' פעמים ביום, כנודע.
וכד ישראל עסקי באורייתא, כלהון טאסין וסהדי סהדותא לעילא, וקב"ה חיים עלייהו וכשישראל עוסקים בתורה, מעופפים כל המלאכים שבמדור זה, ומעידים עדות למעלה, והקב"ה מרחם עליהם. פירוש, שע"י המ"ן שישראל מעלים בעסק התורה, נותנים כח אל המלאכים שבמדור הזה שיוכלו לעוף למעלה ליחוד העליון, שזו התועלת, שהשיגו ע"י תורתם, נבחנת, שמעידים עדות על הקדושה הגדולה שבעסק התורה, ומהיחוד הזה שנעשה ע"י המ"ן הקב"ה מרחם על ישראל דהיינו שמשפיע להם מוחין מקו אמצעי, שה"ס הרחמים.
פסקה מד
מדורא תליתאה, הוא אתר דשביבין וקטורין, ותמן נגידו דנהר דינור דנגיד ונפיק. מדור הג' שבז' מדורים של הארץ העליונה, הוא מקום להבות ותמרות עשן, ושם הקלוח של נהר דינור מזנק ויוצא, כלומר, ששם הוא מקורו של נהר דינור, ואיהו בי מוקדא דנפשייהו דרשיעייא דמתמן נחית אשא על רישייהו דרשיעייא שהוא בית השרפה לנפשיהם של הרשעים, שמשם יורד האש על ראשיהם של הרשעים. דהיינו שממדור הזה יורד האש על ראשיהם של הרשעים היושבים למטה בהגיהנם, ומשום שממדור הזה האש יוצא ויורד לגיהנם הוא נקרא בשם בית השרפה. ותמן מלאכי חבלה דטרדי להו, ושם יושבים מלאכי החבלה המכתתים אותם בגיהנם.
פסקה מה
ותמן אשתכח דלטוריא עלייהו דישראל לזמנין, ולאסטאה לון, בר בזמנא דנסבי אסותא לרהייא ליה: ושם נמצאים לפעמים מדברי לשון הרע על ישראל להשטות אותם מדרך הטוב, לבד, בעת שישראל לוקחים רפואה לדחותם אינם יכולים להזיקם. וחד ממנא עליהו מסטרא דשמאלא, ויש ממונה עליהם מצד השמאל, כלהן מסטרא דחשך, כד"א וחשך על פני תהום, כל המלאכים שיש שם הם מצר הח"ך. ועל המדור הזה נאמר וחשך על פני תהום. כי מדור הא' הוא תהו, ומדור הב' הוא בחינת בהו, ומדור הג' הוא בחינת וחשך על פני תהום, שענינו מבראר היטב בבראשית א' דף ל"ה אות כ"ג עש"ה, וסמאל חייבא אשתכח תמו וסמא"ל הרשע נמצא שם. במדור הזה.
והנך מוצא, שבמדור הזה שהוא נצח, אין שום ניצוץ הארה מתוקנת, אלא כולו אש ועשן ונהר דינור, ובית השרפה לרשעים, ומלאכי חבלה, וסמאל חייבא. ובמדור התחתון מכאן דהיינו במדור הב' שהוא הוד, אומר, שיש שם מלאכי עלאי, ואחר שישראל פותחים בשירה מגיע להם הארה גדולה ואומרים שירה גם הם, ומקדשי ג' קדושות וגו'. ויש להבין זה. הרי תמיד נמצא, שכל העליון מחברו, הוא חשוב לאין ערך יותר הימנו, וכאן להיפך, שמדור העליון ימצא גרוע הרבה מאוד יותר ממדור התחתון הימנו. והענין הוא, כי ההפרש בין נצח אל הוד, הוא כערך ג"ר אל ערך ו"ק. ונודע שאחד מראשי דתיקונים שנתקן בעולם התיקון, הוא גניזת או"א הפנימים, שפירושו גניזת הארת ג"ר דע"ב שלא יאירו קודם גמר התיקון.
והנה אלו המדורין, הם בחינת ו"ק דמלכות דע"ס חיצוניות של המלכות דאצילות, שהם כולם בחינת שמאל, אלא שע"י ישראל המעלים מ"ן בעסק התורה ומע"ט הם מקבלים תיקונם מז"א דאצילות, ואז נמשכים להם מוחין דע"ב המתקנים גם את השמאל, כי אין השמאל יכול להתתקן בפחות מהם, כנודע. אמנם כיון שהג"ר דע"ב אינם נמשכים בכל שתא אלפי שני, נמצא, שכל אלו המוחין הנמשכים בכח המ"ן של ישראל, הם מאירים ומתקבלים רק במדור ההוד, ששם קבלת הו"ק, ולא כלום במדור הנצח, שבו קבלת הג"ר. ולפיכך נשאר מדור הנצח בלי שום הארת מוחין, ולא עוד, אלא שם השורשים של העונשים כולם, כי שורש כל העבירות הוא חטא עצה"ד, והחטא הזה היה שס"מ שרכב על הנחש פיתה לאדם וחוה שימשיכו מוחין דג"ר דע"ב, (כנ"ל בהקדמת הזוהר דף קצ"ט ד"ה ודא חובה עש"ה) דהיינו להמשיך מוחין למדור הנצח הזה שבכאן. וז"ש שכולו אש ועשן וכו' וסמאל חייבא אשתכח תמן. שהוא שורש כל הרע שפיתה לאדם וחוה בעצה"ד. משא"כ היכל התחתון מכאן, דהיינו היכל ב' שהוא הוד, הוא מקבל תיקונו משלם ע"י המ"ן של ישראל, להיותו מקבל רק בחי' ו"ק דע"ב שהיא בחינתו, וז"ש תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא, שזה יורה שמקבלים המוחין בסוד ג' הקוין ימין שמאל אמצע, שהם ג' קדושות, והם הממשיכים רק מוחין דו"ק דע"ב, המספיקים לגמרי בשביל בחינת ההוד.
פסקה מו
מדורא רביעאה, הוא אתר דנהיר, ותמן הוא נהירו למלאכי עלאי די בסטר ימינא: מדור הרביעי היא מקום המאיר, ושם הוא אור מאיר למלאכים העליונים שמצד ימין. ופתחי שירתא וסיימי, ופותחים לומר שירה ומסיימים אותה. ולא אזלינן לאעברא כהני קדמאי דפתחון שירתא ומתוקדן, ומתעברן בנור דליק ותבין ומתחדשין כמלקדמין, והני קיימין בדוכתייהו ולא מתעברן, ואינם הולכים להתבטל מחמת השירה, כאלו הראשונים שבמדור הא' אשר מתחילים לומר שירה ונשרפים, שנעברים באש דולק, ובבוקר חוזרים ומתחדשים כבתחילה, אבל אלו המלאכים שבכאן נשארים במקומם ואינם מתבטלים. כי, והני מלאכי דרחמי דלא משניין לעלמין ואלו הם מלאכי רחמים שאינם משתנים לעולם, כלומר, ע"כ אינם נשרפים כראשונים משום שהם מבחינת אור הרחמים, דהיינו מקומת החסדים שלמעלה מחזה המקובל שם מהבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, שה"ס ימין, ואינם משתנים לעולם לקבל מבחינת אורות השמאל, וע"כ אין שום דין שבעולם יכול לשלוט בהם, ומשום זה יכולים לסיים שירתם ואינם נשרפים.
פסקה מז
ועלייהו כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו' ואלין עבדין שליחותייהו בעלמא ולא אתחזון לבני נשא: ועל אלו המלאכים כתוב, עושה מלאכיו רוחות וגו' ואלו עושים שליחותם בעולם מבלי שיתראו לבני אדם, בר בחזווא או בסטרא אחרא בסכלתנו סגי ונראים רק בחזיון, או באופן אחר בהתבוננות מרובה. פירוש, כי המלאכים שהם מבחינת מחזה ולמטה, הנה בעת שעושים שליחותם בעולם, מתלבשים בלבושי עוה"ז, והם נראים לבני אדם, כמ"ש בזהר להלן (תולדות אות קס"ג) מכאן דמלאכי שליחי דקב"ה, כד אנון נחתין להאי עלמא גלימין ואתגלימו ומתלבשין בגופא כגוונא דהאי עלמא. ועליהם אומר לעיל דף כ"ד אות מ"ב דאית להו קירבא עם בני נשא. ע"ש. אבל המלאכים שבמדור הד' שהוא ת"ת, ובחי' מחזה ולמעלה, הם אינם מתלבשים בלבושא דעולם הזה להיותם בחינת רוחות שמחזה ולמעלה, והעולם הזה היא בחי' מחזה ולמטה, וע"כ אינם נראים לבני אדם, כי אין להם קורבא עמהם, אלא שמשיגים אותם בדרך חזיון או בדרך אחר, על ידי התבוננות יתירה. וכן מבחין ביניהם הזהר לעיל (בראשית א אות ת"ו )שאומר ועוף וכו' אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא וכו' בגין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש, לפום סכלתנו דבני נשא. דהיינו מטעם המבואר.