הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
בראשית א
פסקה א
בריש הורמנותא דמלכא: בתחילת גילוי רצונו של המלך. כלומר, כשעלה ברצונו של המלך להאציל ולברוא העולמות. הורמנותא פירושו רשות ורצון.
גליף גלופי בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא: ניצוץ הקשה חקק חקיקה באור העליון. גליף גלופי, פירושו חקק חקיקה, וענינו הסתלקות וצמצום האור, המשאיר המקום פנוי וריקן מאור, ונבחן כמו חקיקה. טהירו עלאה, פירושו אור העליון, כי צהרים מתרגמינן טהירא (ירמיה ז). כי מטרם הבריאה היה אור העליון ממלא את כל המציאות, וכשעלה ברצונו לברוא העולמות, עשה חקיקה באור העליון, דהיינו שצמצם וסילק האור מסביב המלכות, כמ"ש לפנינו, ובחקיקה זו נעשה מקום לכל העולמות. בוצינא, ענינו ניצוץ אש. קרדינותא, פירושו קושיות, מלשון חיטי קורדניתא. (פסחים ז.) וענינו הוא כח דין קשה שבכלי המלכות, שמסיבתו נצטמצם ונסתלק האור מסביב להמלכות.
ופירושו המלא של בוצינא דקרדינותא מובא בזוהר חדש (פרשת ואתחנן דף נז ע"א). וזה לשונו. כד פעאן לנפקא, כשהאורות רוצים לצאת ולהתגלות, האי נציצו דביה גוונין בטש בההוא אתפשטותא ואתדחיק, ניצוץ הזה, שבו כח הדינים המכונים גוונים, הכה בהתפשטות ההוא דאור העליון, ונלחץ ההתפשטות לאחוריו. ומגו דחיקו, נפקין אינון נהורין דקיקין, ואשתמעו כחדא, ומתוך הלחץ וההכאה, יוצאים אורות האלו הדקים, ונשמעים כאחד, עם התפשטות אור העליון. ואורות הדקים הללו מכונים בשם אור חוזר, וההתפשטות אור העליון מכונה בשם אור ישר. כדין האי נציצו אחזי בהו גווני, ואצטבע כלהו כחדא: חוור וסומק וירוק ואוכם וכו', אז ניצוץ הזה גילה בהם צבעים, דהיינו שינוי מדרגות, ונצטבעו כולם יחד, הן אור החוזר והן אור הישר, בד' גוונים, שהם: לבן אדום ירוק ושחור. והם ד' המדרגות חכמה בינה תפארת ומלכות. והאי נציצו סלקא ונחתא, וניצוץ הזה עולה ויורד. עולה פירושו עלית ההארה מלמטה למעלה, המכונה ראש. יורד פירושו, התהפכות ההארה להאיר ממעלה למטה, המכונה גוף, והאי איקרי בוצינא דקרדינותא, וניצוץ הזה נקרא בוצינא דקרדינותא. האי אתקין ובטש בכל נטיען נהורין, ואומר לו גדל, ניצוץ הזה תיקן והכה בכל נטיעות המאורות, ואומר לכל אחד, גדל. כלומר מתוך ההכאה שלו בהתפשטות אור העליון כנזכר, יוצאים כל שעורי קומה של כל המדרגות כולן שבהעולמות, והוא מודד מדת גדלה של כל מדרגה ומדרגה. והביאור של זווג דהכאה הנזכר נתבאר בספרי (פתיחה לחכמת הקבלה, אות ט"ז). וענין מדידת גדלם של המדרגות נתבאר שם (באות כ"א).
והנך מוצא כאן בז"ח, אשר בוצינא דקרדינותא, הוא בחינת ניצוץ, הבוטש על התפשטות אור העליון ומעלה אור חוזר ומלבישו, שמבטישא זו נולדות ויוצאות כל המדרגות כולן. וענינו הוא כח הצמצום שבכלי המלכות שלא לקבל אור העליון, שנתקן אחר כך גם במסך קשה, שהזהר שלפנינו מכנהו בשם נביעו להלן דף ד' ובהסולם ד"ה בגו בוצינא) אמנם כאן המדובר הוא בתחילת יציאת הבוצינא דקרדינותא מרזא דאין סוף, שעוד לא נתקן במסך, אלא שהוא כח הדין שגרם לצמצום האור מכלי המלכות. (כמו שנתבאר בהסולם שם ד"ה בגו בוצינא ע"ש).
ונפיק גו סתים דסתימו מרזא דאין סוף קוטרא בגולמא: הבוצינא דקרדינותא יצא ונתהוה, תוך הסתום מכל סתום מסוד אין סוף, צורה בבחינת גולם. כלומר, שצורת הדין היתה עוד בבחינת היולי בלתי נכרת כלל. נעיץ בעזקא, לא חוור ולא אוכם, ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל, הבוצינא דקרדינותא היה נצב ותחוב בתוך עגול, כלומר במרכז העגול, לא היה לבן ולא שחור, לא אדום ולא ירוק. סתים דסתימו מרזא דאין סוף, פירושו בחינה אחרונה דאין סוף, שהיא בדוגמא כמו מלכות דאין סוף (עי' להלן דף ד' בהסולם ד"ה בגו בוצינא) קוטרא פירושו צורה מלשון הריני צר אותו בכל קטורין של אביו, וכן וצר כל קטורין של הולד, (ויקרא רבה כ"ג) בגולמא פירושו גולם, מלשון גלמי ראו עיניך. (תהלים קל"ט) עזקא פירושו עגול כטבעת.
ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם בחינת ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט בהשואה אחת, והיא נקרא אור אין סוף. וכשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הבוצינא דקרדינותא, דהיינו כח הדין שנתגלה בתוך המלכות שיצא מרזא דאין סוף, וחקק חקיקה באור העליון, ונצטמצם האור ונסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה, שהסתלקות האור הזה מכונה בשם חקיקה באור העליון, כי נעשה שם חלל ריקן מאור. ובחלל ריקן הזה יצאו אח"כ כל העולמות ואשר בהם.
ומתוך שהבוצינא דקרדינותא, שה"ס כח הדין, יצא ונתהווה זה עתה מסוד בחינה אחרונה דא"ס, לכן עוד לא היה יכול להתגלות בו שום דין ח"ו, אלא רק שורש, שממנו נתפשטו ונתהוו אח"כ כל הדינין בהעולמות, והוא עצמו היה בבחינת צורה גלמית וכח היולי בלבד, שעוד לא היה ניכר בו שום צורה של דין. וכן מקום המצומצם, דהיינו חלל הפנוי שהאור נסתלק משם, היה ג"כ בבחינת השואה אחת, שלא היה ניכר שם צורת דין כלל, שזה מכונה צורה עגולה, דהיינו נעיץ בעזקא, שכח הדין היה נעוץ במרכזו של העגול, בסוד נקודה האמצעית. שהוא שם כמו בחינת ציר, שכל העולמית סובבים עליה כדי להמתיקה ולתקן אותה. ויתכן שמטעם זה כינו את הניצוץ בשם בוצינא דקרדינותא, כי בוצינא פירושו ג"כ ציר מלשון בוצינא דריחיא (פסחים צד:) שהוא ציר, שהשוכב של הריחים סובב עליו.
וכן לא היה שם בהחלל שום גוונין. כי הגוונים הם בחינת דינים העושים שינוים בהמדרגות, ושם עוד לא ניכר שום דין כנזכר. ואומר לא לבן, כי לבן יורה על אור החכמה שאין בו שום גוון ודין, וכיון שהאור נסתלק ונצטמצם משם, הרי אין שם בחינת לבן. ואם תאמר כיון שנסתלק האור הרי יש שם גוון שחור, המורה על חסרון אור, ואומר שגם שחור אין שם. ולא אודם, שהוא גוון הבינה, ולא ירוק שהוא גוון הת"ת. (ותכן הדברים האלו נתבאר באורך בספרי תלמוד עשר ספירות שיעור א' בתחילתו. וכן בפתיחה לחכמת הקבלה אות י"ד עד אות כ"ו).
כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהר לגו: כאשר מדד שעור קומה, עשה גוונין להאיר לתוך החלל והחקיקה חנ"ל. פירוש. כי אחר הצמצום והחקיקה הנ"ל, המשיך התפשטות קו אור, מאור א"ס לתוך מקום החלל הפנוי, אשר ראש העליון של ההתפשטות נפשך מא"ס עצמו ונוגע בו, וסיומו של ההתפשטות היה במקום הבוצינא דקרדינותא העומד בנקודה האמצעית, במרכזו של העגול כנ"ל. כי משום שהבוצינא דקרדינותא מעכב את אור העליון מלעבור דרך בו, לכן נסתיים האור שם. והתפשטות קו אור הזה כולל בתוכו ד' גוונין שהם: חכמה בינה ת"ת ומלכות, והם המאירים בתוך מקום המצומצם. וז"ש כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהרא לגו, שבעת התפשטות קו האור, אז נעשו הגוונין להאיר להמקום, אבל מטרם זח לא היה במקום המצומצם שום גוונין.
ודע ששתי פעולות יש בבוצינא דקרדינותא, א) הזווג דהכאה שממנו נמשכות כל המדרגות (כנ"ל בזוהר חדש המובא בד"ה גליף), ופעולה זו היא בהמלכות של ראש, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומוציא ע"ס של ראש, וכן מתהפך להאיר ממנו ולמטה ומוציא ע"ס של הגוף. ב) היא פעולת הסיום של כל מדרגה, כי בעת שמתפשטות הע"ס דגוף של המדרגה ממעלה למטה, דהיינו מכתר עד המלכות, הנה לא יוכל האור להתקבל בהמלכות דגוף, מחמת הבוצינא דקרדינותא אשר שם, המעכב על האור ואינו מניחו להתפשט שם, וע"כ ההארה מסתיימת. וזה מבואר בתקונים חדשים (דף ק"ד טור ג' שורה י"ז). וזה לשונו, מאין סוף נפקא בוצינא דקרדינותא, מא"ס ב"ה יוצא הבוצינא דקרדינותא, לאעטרא לכלא, להמשיך עטרות ומוחין לכל המדרגות. כלומר, שכל המוחין נמשכים ע"י זווג דהכאה של הבוצינא דקרדינותא כנ"ל, לאנהגא לימא רבא דלא יפוק משעורא לבר, הדא הוא דכתיב עד פה תבא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך. ופעולה זו של הבוצינא הוא, להנהיג את המלכות הנקראת ימא רבא. שלא תצא משעורה לחוץ, כלומר שלא תקבל לתוכה את אור העליון ממקום המסך ולמטה, שעליו אימר הכתוב, עד פה תבא ולא תוסיף, כלומר עד הגבול של המסך יבא האור ולא יוסיף להתפשט עוד. ופה ישית בגאון גליך, דהיינו בדומה לחול, המגביל ומסיים מימי הים, ודוחה גלי הים לאחוריהם בגאון רב. ומטעם זה מכונה המלכות של ראש, מלכות המזדווגת, והמלכות של הגוף, מלכות המסיימת.
גם תדע, שהתפשטות קו אור האמור כאן, ה"ס פרצוף אדם קדמון, שהוא בחינת כתר לד' העולמות: אצילות בריאה יצירה עשיה. וכיון שבהכרח יש בכל התפשטות, ה' קומות זה למטה מזה, הנקראות: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כמ"ש באורך (בספרי פתיחה לחכמת הקבלה מאות ל' עד אות מ"ו). לכן כולל ג"כ הקו הזה ה' פרצופין, שהם ה' פרצופי אדם קדמון.
בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא: בתוך הבוצינא דקרדינותא הנ"ל, יצא מעיין אחד, שממנו נצטבעו הגוונים למטה. נביעו פירושו מסך, שנתקן בתוך המלכות להעלות או"ח, (כנ"ל בזוהר חדש המובא בדף א' ד"ה גליף), כי הביטוש, שה"ס זווג דהכאה עם אור העליון, הוא בחינת זווג דלא פסיק, ונעשה המסך כמו מעיין נובע אור חוזר בלי הפסק. גוונין פירושו דינים. אצטבעו אצטבעו פירושו התגלות דינים. לתתא פירושו בספירות של הגוף. כי אומר בזוהר חדש (המובא לעיל בד"ח גליף גלופי), והאי נציצו סלקא ונחתא שהארת אור חוזר מאיר ממטה למעלה, וממעלה למטה. והנה הארתו ממטה למעלה מכונה ראש, ובהארת הראש עוד לא נגלו גוונים, אלא רק בהארתו ממעלה למטה המכונה גוף, שם ניכרו ד' הגוונים, וזה שאומר כאן, אצטבעו גוונין לתתא, דהיינו בההארה מלמעלה למטה נגלו הגוונים ולא בההארה שממטה למעלה.
והטעם שלא יכלו הדינים להתגלות ממטה למעלה הוא, כי עליון ותחתון הם תמיד סבה ומסובב, שהתחתון מסובב מהעליון. ולכן כיון שהבוצינא דקרדינותא נמצא למטה בהמלכות של ראש, ומאיר ממטה למעלה, אין הסבה, דהיינו ט"ס עליונות, מתפעלת כלום מהחסרונות של המסובב שלה, שהיא המלכות. אבל הגוף, שהוא מסובב מזווג דהכאה של הבוצינא דקרדינותא, ונמצא הבוצינא דקרדינותא סבה אליו, לכן מתגלים בו הדינים של הבוצינא דקרדינותא, כי כל כח הדינים אשר בהסבה מתגלים בהמסובב ממנה. ומכאן תדע, אשר כל בחינת עוביות וחסרון לא יוכל לפעול רק ממקום מציאותו ולמטה, ולא כלום ממקום מציאותו ולמעלה.
פסקה ב
סתים גו סתימין מרזא דאין סוף בקע ולא בקע: הסתום מכל סתום מסוד אין סוף, האציל ב' פרצופין, האחד בבחינת בקע, והב' בבחינת לא בקע. סתים גו סתימין, פירושו מלכות דאדם קדמון. בקע פירושו יציאת חצי מדרגה, דהיינו ו"ק בחסרון ג"ר. לא בקע, פירושו יציאת מדרגה שלמה. אוירא, פירשו קומת רוח שהיא ו"ק בחסרון ג"ר. אתיידע, פירושו זווג להמשכת הג"ר. לא אתיידע פירושו שאין שם זווג להמשכת ג"ר.
וביאור הדברים. כי אחר שהודיע לנו הזהר, סוד הצמצום והבוצינא דקרדינותא, והנביע דנתתקן תוך הבוצינא, והתפשטות קו מא"ס שה"ס פרצוף אדם קדמון, מתחיל לבאר איך יצאו ה' פרצופי אצילות מהמלכות דא"ק. ומבאר איך המלכות דא"ק האצילה את פרצוף הכתר דאצילות הנקרא פרצוף עתיק, ונוקביה דעתיק, אשר הנוקבא דעתיק יצאה ממנה בבחינת בקע, והדכר דעתיק יצא ממנה בבחינת לא בקע. וענין בקיעה זו ה"ס שתוף מדת הדין במדת הרחמים, המכונה צמצום ב' דא"ק. וה"ס מה שאמרו חז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, שהכוונה הוא על המלכות דא"ק שמזווגה יצאו פרצופי א"ק, שהיא בחינת מדת הדין, "ראה שאין העולם שתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין" (ב"ר ספי"ב), ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות דא"ק, לבינה דא"ק שהיא מדת הרחמים, דהיינו מלכות המזדווגת שעמדה בסוף ספירות של ראש, עלתה במקום בינה של ראש, ושם עשתה זווג דהכאה עם אור העליון. ונמצא האור חוזר שלה העולה ממטה למעלה לא הלביש אלא שתי הספירות כתר וחכמה בלבד, וג' הספירות בינה וזו"ן של ראש ירדו מבחינת ראש ונפלו לבחינת גוף. וכן מלכות המסיימת שעמדה למטה מכל ספירות הגוף, עלתה ועמדה במקום בינה דגופא, שהוא בחצי ספירת הת"ת, בנקודת החזה, כי ת"ת נבחן לבינה דגופא, וסיימה את הפרצוף במקום נקודת החזה, והבינה וזו"ן דגופא, לא יכלו לקבל שום אור, להיותם נמצאים למטה ממלכות המסיימת, ויצאו לגמרי מבחינת אצילות.
והנך מוצא שמסבת עלית המלכות במקום בינה נבקעה כל מדרגה לשתים, אשר חציה נשארה בהמדרגה, וחציה התחתונה יצאה וירדה להמדרגה שמתחתיה, וחצי מדרגת הראש ירדה לבחינת גוף, וחצי מדרגת הגוף ירדה למתחת האצילות. לפיכך נבחן, שכל פרצוף היוצא על ידי שתוף מדת הרחמים בדין, הוא יוצא בבחינת בקיעת מדרגה לב' חצאים.
וכשהאצילה מלכות דאדם קדמון את עתיק דאצילות, האצילה את הדכר דעתיק בבחינת לא בקע, דהיינו בלי שתוף דמדת הרחמים, ויצא עתיק במדרגה שלמה, שלא נבקע לב' חצאים. ואת הנוקבא דעתיק האצילה בבחינת שתוף מדת הדין ברחמים, ויצאה בבקיעת המדרגה. דהיינו רק בכתר וחכמה בראש, ובכתר וחכמה בגוף, ובינה ת"ת ומלכות דראש נפלו לבחינת גוף, ובינה תפארת ומלכות דגוף נפלו, למטה מסיום כל המדרגה דאצילות, כי נעשה סיום חדש של אור העליון, דהיינו במקום החזה דגוף, ששם בחינת חצי בינה דגוף כנ"ל. ודע שסיום חדש הזה נקרא פרסא. והטעם שפרצוף עתיק ונוקביה כולל ב' הבחינות ביחד, הוא בכדי שיהיה אמצעי בין פרצופי א"ק שהם יצאו בבחינת לא בקע, לבין פרצופי ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שיצאו בבחינ' בקע. באופן שהדכר דעתיק שיש לו השתוות עם אדם קדמון, נוטל מא"ק ומשפיע אל הנוקבא שלו, והנוקבא דעתיק שיש לה השתוות עם פרצופי אבי"ע משפעת אל אבי"ע.
וזה אמרו סתים גו סתימין מרזא דאין סוף דהיינו המלכות דאדם קדמון, האצילה פרצוף אחד שהוא עתיק דאצילות, בבחינת בקע ולא בקע, הדכר דעתיק בבחינת לא בקע, והנוקבא דעתיק בבחינת בקע כמבואר. ומה שהקדים בחינת בקע שהיא הנוקבא דעתיק אל בחינת לא בקע שהיא הדכר דעתיק, הוא משום שהנוקבא דעתיק קדומה אל הדכר דעתיק, כי הנוקבא נאצלה ויצאה בג"ר דנקודים, והדכר יצא בעולם האצילות, שלאחר עולם הנקודים.
אוירא דיליה לא אתיידע כלל: האויר שלו לא נתודע כלל. ה' קומות הן, נפש רוח נשמה חיה יחידה. וקומת הרוח נקראת אויר. ובחינת בקע, שאין שם אלא ב' הספירות כתר וחכמה בהמדרגה, לא תוכל לקבל אלא ב' אורות נפש רוח, וחסרה מג' אורות, נשמה חיה יחידה, מפני החסרון של ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות, כנודע בערך ההפכי בין אורות לכלים, שבכלים, העליונים נגדלים תחילה. ובאורות, התחתונים נכנסים תחילה (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"ד).
ואומר, שקומת אויר של עתיק שהיא בחינת בקע דעתיק, שהיא הנוקבא שלו, לא נתודע כלל, אין לו זווג שימשיך הג' אורות נשמה חיה יחידה. כי הזווג מכונה בשם דעת, כמו וידע אדם את חוה אשתו. וטעם הדבר, נתבאר (לעיל בהקדמת ספר הזוהר דף נ"ה אות מ"א. ד"ה וטעם הדבר ע"ש).
עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה: עד שמתוך הכאה דבחינת בקיעה שבעתיק, האירה נקודה אחת סתומה עליונה. דחיקו פירושו לחץ והכאה, (כנ"ל בזוהר חדש המובא בדף א' בד"ה גליף). דהיינו זווג דהכאה שממנו נאצלות ויוצאות כל המדרגות כולן כמ"ש שם. דבקיעותיה פירושו בחינת הבקיעה שלו, שהיא נוקבה דעתיק. נקודה חדא סתימא עלאה, פירושו פרצוף א"א דאצילות. והנה באמת נקודה היא שם המלכות תמיד, ומה שא"א מכונה בשם נקודה עלאה, הוא להורות על ההפרש והחדוש שבו כלפי הנוקבה דעתיק, שהוא בעיקר על שיש לו מלכות הממותקת במדת הרחמים, העומדת להתודע, דהיינו להזדווג להמשכת הג"ר, ומלכות זו הממותקת מכונה בשם נקודה עלאה. כי ע"כ הנוקבא דעתיק לא אתיידע, משום שהיא מתוקנת גם בנקודה תתאה הנקראת מנעולא, כי הגם שהיא בבחינת בקע, דהיינו במלכות הממותקת במדת הרחמים, הנקראת מפתחא, מ"מ יש לה ב' הנקודות, דהיינו גם המלכות הבלתי ממותקת, ולכן לא אתיידע. הרי שכל החדוש בא"א כלפי הנוקבא דעתיק, הוא בנקודה עלאה שבו, לכן מכנהו הזהר בשם נקודה עלאה בהרבה מקומות. ומה שנקרא נקודה סתימא, הוא לאפוקי ממלכות דא"ק הנקראת סתים דכל סתימין או סתים דסתימו, אבל המלכות שבא"א נקראת בשם סתימא בלבד.
בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכלא: למעלה מנקודה. זו לא נתודע כלל ומשום זה נקראת הנקודה בשם ראשית, שפירושו, מאמר ראשון לכל המאמרות.
אחר כל הקדמות הנ"ל, בא לבאר המלה הראשונה שבתורה, שהיא המלה בראשית, ואומר שהמלה בראשית קאי על פרצוף א"א דאצילות, שהוא הנקרא בשם ראשית. והוא מטעם שהוא פרצוף הראשון שממנו מושפעים כל המוחין שבהעולמות. אבל מן הפרצופין שלמעלה ממנו, דהיינו מפרצופי אדם קדמון, ודכר ונוקבה דעתיק, אין מגיע מהם שום מוחין להעולמות, כי הם לא אתיידע כלל, שאין בהם זווג להשפיע מוחין (כמ"ש לעיל). כי פרצופי א"ק ועתיק דכורא, נתקנו בהמלכות דמדת הדין הבלתי ממותקת, שעליה אמרו חז"ל ראה שאין העולם מתקיים. ואפילו פרצוף נוקבא דעתיק, ג"כ אינה משפעת מוחין, להיותה נכללת מב' הנקודות יחד, (כנ"ל בדיבור הסמוך), ולכן היא ג"כ לא אתיידע. ונמצא שהפרצוף הראשון דאתיידע הוא פרצוף א"א, להיותו מתוקן בנקודה עלאה הממותקת בלבדה, שה"ס ה מפתחא, וע"כ נברא א"א בשם ראשית, ולפיכך האריך הזהר לבאר עד כאן מראשית הצמצום עד דכר ונוקבא דעתיק דאצילות, כדי להורות לנו, שפרצוף א"א הוא הנושא לנקודה עלאה, והוא הנקרא ראשית, והוא הנרמז בהמלה בראשית שבתורה. משא"כ כל אלו הפרצופין והעולמות שקדמו לו, כי הם לא אתיידעו ואינם משפיעים להתחתונים, וע"כ לא נמצא עליהם שום מלה בהתורה, כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם ומלה. ותחילת השורש להשגה מתחיל רק בא"א, שהוא אתיידע, אמנם רק בבחינת שורש להשגה. ולכן מכונה בשם בראשית, ולכן הוא בהכרח מלה ראשונה שבהתורה, כי תורה היא בחינת השגה.
פסקה ג
והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו': והמשכילים, פירושו זו"ן דאצילות או נשמות הצדיקים. זהר הרקיע, פירושו הארת ג"ר, המתגלה ע"י שתוף דמדת הרחמים. ויש להבין למה מביא כאן הכתוב הזה ולכנות יציאת כל פרצופי אצילות בשם זהר שבכתוב הזה. והענין הוא, כי הכתוב מדבר כאן ביחוד מאותה המלכות הממותקת במדת הרחמים, דהיינו המלכות שבקעה כל המדרגה עם עליתה לבינה, ועשתה סיום חדש באמצע הספירות של המדרגה, דהיינו במקום בינה שבגוף שהוא החזה (כנ"ל דף ד' ד"ה סתים גו סתימין ע"ש). ונתבאר שם שסיום חדש הזה נקרא בשם פרסא שהיא העומדת במקום החזה ומסיימת שם את הפרצוף. וה"ס הפרסא שבגוי מעוהי דבר נש שבמקום החזה שלו, המבדלת בין אברי החיות, שהם הריאה והלב, לבין אברי המזונות. ותדע, שסיום החדש הזה מכונה גם כן בשם הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. כי חמש ספירות יש בגוף הנקראות חסד גבורה תפארת נצח הוד, שהן כנגד חמש ספירות הנקראות כתר חכמה ובינה תפארת ומלכות, וחג"ת דגוף הם בחינת כח"ב, דהיינו ג"ר של הגוף, והן מסתיימות במקום החזה, ששם ה פרסא המכונה רקיע, ולכן מכונים חג"ת הללו בשם מים עליונים. ומחזה ולמטה הם בחינת ת"ת ומלכות דגופא, והם מכונים מים תחתונים. הרי ש הרקיע עומד באמצע כל מדרגה, ומבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. וז"ס הכתוב יהי רקיע בתוך המים ויחי מבדיל בין מים למים.
וכבר הבאנו דברי חז"ל, שבמדת הדין, שהיא מלכות דא"ק מטרם שנמתקה בבינה שהיא מדת הרחמים לא היה העולם מתקיים. והטעם הוא, כי העולם יש לפרשו על הזו"ן דאצילות המכונים בשם עולם, וכן בכללו בני אדם שבעולם הזה. כי כל המקובל לזו"ן דאצילות, אפשר שיקובל לבני אדם שבעולם הזה, וכל שאינו מקובל לזו"ן אינו מקובל לבני אדם שבעולם הזה, כי מלמעלה מזו"ן אין אנו מקבלים כלום כמ"ש במקומו. ולפיכך, אם הנוקבא דז"א, שהיא מלכות, לא היתה ממותקת בבינה, לא היתה ראויה לקבל שום אור ישר, דהיינו אור העליון, אלא רק אור חוזר לבד, שהוא אורות דקיקים, (כנ"ל בזוהר חדש המובא בדף א'), שפירושו אורות דין. ואז נמצא שבני אדם שבעולם הזה, לא היה ראוים לקבל שום מוחין, שהם אור ישר, מאין סיף ב"ה. וזה שאמרו, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, דהיינו שהעלה אותה למקום בינה כנ"ל, ונבקעו כל המדרגות, ונעשה סיום חדש בחצי כל מדרגה הנקרא רקיע. ונמצא המלכות שעלתה במקום בינה, שהיא הרויחה ב' ספירות הראויות לקבל אור העליון, שהן ספירת בינה וספירת הת"ת. כי בהיות המלכות במקום בינה, נמצאים בינה ות"ת מתחתיה והם כלולים בה. ולכן אחר שבני אדם מעלים מ"ן ע"י מצות ומע"ט, ממשיכים הארה חדשה מלמעלה, המורידה את המלכות ומקום הזווג בחזרה למקומה, דהיינו למטה מת"ת, ויוצאת מדרגה שלמה נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם מקובלים בהספירות בינה ות"ת שנכללו מקודם לכן בהמלכות, הראויות לקבל אור העליון כנ"ל. ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים מזו"ן דאצילות, להיותן נכללות במלכות העליונה (וענין זה נתבאר בהסולם לעיל בהקדמת ספר הזהר דף כ' ד"ה וז"ש צייר. ואין להאריך כאן).
הרי שכל המוחין הם רק מכח המלכות שעלתה לבינה, ונעשה שם סיום חדש הנקרא רקיע, ולולי הרקיע לא היו יכולים הזו"ן לקבל כלום מאור העליון. ולכן מכנה הכתוב את המוחין הללו בשם זהר הרקיע, כלומר, האור המתגלה בסוד הסיום דשתוף הרחמים בדין. וז"ס הכתוב, והמשכילים, שהם זו"ן וכן נשמות הצדיקים, יזהירו כזהר הרקיע, יקבלו מוחין המאירים כמו זהר הרקיע, כי כל המוחין שלהם מזהר הרקיע באים.
ולפיכך מביא הזוהר את הכתוב הזה, על כל המוחין שנאצלו מא"א ולמטה, כי כולם יצאו מאלו האורות ד זהר הרקיע, ולכן יש בהם השגה לתחתונים. והולך ומבאר ג' בחינות ב בזהר הרקיע. א) הוא זהר סתימא דסתימין ואוירא דיליה שהוא דכורא דעתיק ונוקבא דעתיק, כי הדכר דעתיק נקרא סתימא דסתימין, ואוירא דיליה, הוא הנוקבא דעתיק, שהאצילה לא"א בסוד זהר הרקיע. ב) הוא זהר בראשית שהוא א"א, שממנו נאצל ישסו"ת. ג) הוא זהר סתים, שהוא ישסו"ת, שממנו נאצלו כל עשרה מאמרות שבמעשה בראשית שהם המוחין דזו"ן. אבל או"א עלאין אינם מבחינת זהר הרקיע, להיותם בחינת לא אתיידע והי' לא נפיק מאויר שלהם כמ"ש להלן. והנה זהר הרקיע הא', ה"ס שורש כדי להאציל לא"א, כי הוא עצמו לא אתיידע כנ"ל. ו וזהר הרקיע הב', הוא הנושא לנקודה עלאה, שה"ס מפתחא, ולכן נחשב לראשית לכל המוחין ד דזהר הרקיע, וע"כ נקרא בראשית. ועכ"ז אין אלו המוחין מתגלים בו עצמו, אלא הוא משפיע אותם לישסו"ת, שהוה זהר הרקיע הג', ובישסו"ת מתגלים כל המוחין האלו בפועל ממש, שמהם מקבלים הזו"ן.
זהר סתימא דסתימין בטש אוירא דיליה ואנהיר בהאי נקודה: זוהר הסתום מכל סתום, האויר שלו הזדווג והאיר בנקודה הזו. סתימא דסתימין הוא עתיק ונוקבא שלו, והגם שהנוקבא שלו כבר נתקנה עם מלכות הממותקת במדת הרחמים, בסוד הרקיע כנזכר לעיל. מכל מקום, כיון שהיא לא אתיידע כנ"ל, לכן נכללת בדבר דעתיק ונקראת סתימא דסתימין כמוהו. אלא שהיא מכונה בשם אוירא דיליה, להיותה רק חצי מדרגה, דהיינו ב' כלים כתר וחכמה, שבהם ב' אורות נפש ורוח. וז"ש בטש אוירא דיליה ואנהיר בהאי נקודה, שאוירא דעתיק, שהיא הנוקבא שלו, המשיכה הארה לא"א, המכונה נקודה עלאה, ויצאו בו המוחין דג"ר הנקראות זהר הרקיע.
וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתיה: ואז, אחר שקבל א"א הארת הנוקבא דעתיק, התפשט ראשית הזה, שהוא א"א, בראש וגוף, ועשה לעצמו היכל, לכבוד ולתהילה. כלומר, שהאציל לפרצוף או"א עלאין, שהם הלבישו אותו ותקיפוהו מסביב בבחינת היכל.
וצריך שתדע, שששה פרצופין הם בעולם אצילות, שזה יצא מזה, ובכל פרצוף יש דכר ונוקבא. ונקראים: עתיק ונוקביה, אריך אנפין ונוקביה, אבא ואמא עלאין, ישראל סבא ותבונה, זעיר אנפין ונוקביה הגדולים, וזעיר אנפין ונוקביה הקטנים. והולך הזהר ומבארם כאן על סדר מדרגתם, כי אוירא דעתיק, האצילה לא"א ונוקביה, וא"א ונוקביה האצילו לאו"א עלאין וישסו"ת, וישסו"ת האצילו לזו"ן הגדולים ולזו"ן הקטנים. ומבאר, איך כל אלו מרומזים בהכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כמו שתראה לפנינו.
תמן זרע זרעא דקודשא לאולדא,לתועלתא דעלמא. ורזא דא וכו': שם בהיכל שעשה, שהוא פרצוף או"א עלאין, זרע א"א זרע קודש, להולדת נשמות, ולתועלת העולם. וזה סוד, זרע קדש מצבתה. פירוש ב' מיני מוחין מאיר א"א באו"א עלאין, א) הם מוחין דחסדים, שהם להחיות העולמות. ב) מוחין דגדלות שהם להולדת נשמות.
פסקה ד
זהר דזרע זרעא ליקריה כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו: זהר שזרע זרע לכבודו, בדומה לזרע של משי וארגמן הטוב. שהתולעת הזורעת את המשי מתכסה בפנימיות המשי. כי כן טבע התולעת הזו, שמוציאה מתוכה חוטי המשי והיא מעטפת את עצמה עמהם מסביב לה עד שמתכסית כולה בחוטי המשי ואינה נראית לעין. ועל דרך זה גם א"א, כשהוא זורע האורות בהיכל הזה השני, הנקרא ישסו"ת, הוא מעלים ומכסה את אורותיו עצמו, ונמצא מתעלם על ידי המוחין הללו דישסו"ת שמאציל, כמו התולעת המתעלמת על ידי חוטי המשי שהיא פועלת. (ובאור הדברים הוא להלן בדיבור הסמוך).
ועביד ליה היכלא, דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכלא: ועשה לעצמו מאותו הזרע, היכל שהוא לתהילה לעצמו ולתועלת הכל.
הנה היכל השני הזה הוא סוד פרצוף ישסו"ת שהאצילו א"א, ואומר הזהר, שאצילותו היה כעין זרעא דמשי, שפירושו, שא"א היה, מוכרח להתעלם בעת אצילותו את פרצוף הזה (כנ"ל בדיבור הסמוך). וענין זה מבואר היטב בתקוני זהר, (תקון חמשאה דף י"ט ע"א) וזה לשונו. בההוא היכל, זרע זרעין לתקונא דיליה וכו' בהיכל ההוא זרע זרע אורות לתקון שלו וכו', ורזא דמלה עוטה אור כשלמה, כד איהו אור מעוטף ולא אתפשט, ואיהו סתים אתקרי אויר, וסוד הדבר, עוטה אור כשלמה, כשהוא אור מעוטף בלי התפשטות, והוא סתום, נקרא אז אויר, שענינו הוא אור סתים באת י', נקודה בהיכליה, האור נעשה סתום על ידי אות י', כי י' נכנסה בהמלה אור, ונעשה הצירוף אויר, שה"ס נקודה בהיכליה פירוש, המלכות נקראת נקודה, וישסו"ת שהם בינה, נקראים היכל (כנ"ל בזהר), ובסוד המיתוק דמדת הרחמים עלתה הנקודה בהיכליה דא"א, שהמלכות עלתה לבינה, ונמצא אשר אור ההיכל נסתם ונעשה לאויר, שפירושו קומת רוח. כי כשיש שם כל ה' אורות נרנח"י, נקרא בשם אור, אבל ע"י עלית הנקודה להיכל, נעשה הסיום והזווג מתחת החכמה, ובינה ת"ת ומלכות ירדו מחוץ ההיכל למטה. וכיון שלא נשאר בהיכל אלא ב' כלים כתר וחכמה לכן לא נשאר שם אלא ב' אורות נפש רוח, ואור רוח מכונה בשם אויר, הרי שמסבת עלית הנקודה לאור ההיכל נסתלק האור משם, שה"ס הג"ר: נשמה חיה יחידה, ולא נשאר שם אלא קומת הרוח נפש, שה"ס אויר. ודא איהו, ויאמר אלהים יהי אור וכו', וזה הוא ויאמר אלהים יהי אור. כלומר, אח"כ כשהאירו המוחין דגדלות דישסו"ת, חזר והוריד את ה הי' מאויר, וחזר צירוף אור למקומו כבתחילה. כי אחר שהחזיר המלכות למקומה, חזרו ג' הכלים בינה ותו"מ ונתחברו למדרגתם, וכיון שכבר יש ה' כלים. חזרו ה' אורות נרנח"י ונתלבשו בהם.
וענין ביאת הי' באור האמור, ה"ס אצילת א"א לישסו"ת, כי בעת שהאציל לישסו"ת, העלה המלכות לבינה שלו, שה"ס נקודה בהיכליה, ונשאר א"א בב' כלים כתר וחכמה, שבהם ב' אורות נפש רוח, ואז האציל גם לישסו"ת בחצי מדרגה כמותו, דהיינו בב' כלים כתר חכמה ובב' אורות נפש רוח ונמצא שגם א"א היה צריך להתעלם ולהתמעט מאור שלו, לבחינת אויר, בעת אצילותו לישסו"ת, בדומה לזרעא דמשי.
בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא וכו': בזה הראשית ברא סתום ההוא, שלא נתודע להיכל הזה. סובב על הכתוב בראשית ברא אלקים, ואומר, בזה הראשית, שהוא א"א, ברא סתום הזה, שהוא עלית ה י' ל אור ההיכל ונעשה ל אויר סתום בסוד נקודה בהיכליה, (כנ"ל בדבור הסמוך). שלא נתודע להיכל הזה, שהוא ישסו"ת, בעת הקטנות. ולפי שנמשך מא"א, לכן הוא אתיידע בעת גדלות, שאז חוזרת ויוצאת ה י' מ אויר ונעשה אור (כנ"ל בדבור הסמוך). אבל אם היה נמשך מעתיק, היה נשאר תמיד לא אתיידע וה י', לא היתה יצאת מ אויר לעולם, כנוהג באו"א עלאין, שיצאו מבחינת עתיק. היכלא דא איקרי אלהים, היכל זה השני נקרא בשם אלהים, לאפיקי ההיכל הראשון דא"א שהוא או"א עלאין, אינו בחינת אלהים, אלא בחינת השם אהי"ה.
פסקה ה
ורזא דא בראשית ברא אלהים, וזה סוד בראשית וגו'. אשר א"א הנקרא ראשית, ברא, האציל בחינת הקטנות והסתימה, הנקרא זהר סתום, שבגדלות הוא השם אלהים. המלה ברא, יורה תמיד התהוות דבר סתום, כמ"ש בדברי הזוהר לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף נ"ט אות מ"ד). דבכל אתר, ברא, מלה סתימא איהו ע"ש.
זהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא: היכל זה הוא זהר, שממנו נבראו כל עשרה מאמרות, בסוד התפשטות הנקודה מזהר סתום הזה. פירוש, המוחין דגדלות דזו"ן מכונים מאמרות, כמ"ש לפנינו. ואומר, שמ זהר סתים דישסו"ת, יצאו כל בחינת המוחין דזו"ן. דהיינו בסוד התפשטות ויציאת הנקודה מ אויר הסתום, שאז נשארו אותיות אור. (כנ"ל בסמוך בד"ה ועביד).
אי בהאי כתיב ברא לית תווהא דכתיב ויברא וגו': אם בישסו"ת כתיב ברא, אין תמיה עוד במה שכתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו. פירוש, האדם דאצילות הוא ז"א, שיצא עם המלכות בסוד דו פרצופין. ונודע שהמלכות נצטמצמה מלקבל לתוכה שום אור ישר רק אור חוזר לבד, וא"כ תימה איך יכולים זו"ן לקבל מוחין מישסו"ת שהם אור ישר. וקושיא זו הקשה ר"ש (לעיל ב הקדמת ספר הזהר דף י"ט אות ט"ז) דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני ע"ש בהסולם). וזהו שמתרץ כאן, ואומר אי בהאי כתיב ברא אם בישסו"ת כתיב ברא, שפירושו, שהמלכות עלתה במקום בינה, ובינה תפארת ומלכות דישסו"ת ירדו לזו"ן, כבר אין תימה בהכתוב, ויברא אלהים, שהוא בינה, את האדם שהוא זו"ן, בצלמו, במוחין דאמא, אע"פ שאינם ראוים ממקורם לקבל אור ישר. כי אותם בינה ותו"מ דישסו"ת שירדו לזו"ן בעת קטנות, נעשו עם הזו"ן לאחד, והם מקבלים בהם את המוחין דאמא שהם אור ישר. ואותו התירוץ מתרץ ג"כ ר"ש לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף כ"ה אות י"ז). דאמא אוזיפת לברתא מאנהא (עיין בהסולם שם).
פסקה ו
זהר רזא דא בראשית, קדמאה דכלא שמיה: זהר, שהוא א"א ה"ס בראשית, כי ראשון אל הכל שמו. אחר שפירש הכתוב בראשית ברא אלהים בדרך כלל על א"א שהאציל לישסו"ת הנקרא אלהים, חוזר לבאר הדברים בדרך פרט. ואומר שהמלה בראשית היא שם קדוש, והוא השם של א"א, ששמו ראשון אל הכל כנ"ל, שבסוד המוחין דזהר הרקיע, נבחן א"א שהוא ראשית הכל, מטעם, שהוא הפרצוף הראשון המתוקן בסוד נקודה קדמאה, שה"ס המפתחא (כנ"ל בדף ו' ד"ה בתר ההיא נקודה, ע"ש) אהיה שמא קדישא גליפא בסטרוי השם הקדוש אהיה, חקוק בצדדיו, של א"א, וה"ס או"א עלאין המלבישים בימין ושמאל של א"א עד החזה, שהם סוד השם אהיה. והם תמיד בבחינת אוירא דכיא, כי ה י' והם תמיד בבחינת אוירא דכיא, כי ה אויר שלהם לעולם. ואלו המוחין דזהר הרקיע אינם נמצא בהם. אלהים גליפא בעיטרא השם אלהים חקוק בעטרה. עטרה פירושו מוחין דג"ר, בסו"ה צאינה וראינה וגו' בעטרה שעטרה לו אמו וגו' (שה"ש ג') ואומר שהשם אלהים דהיינו ישסו"ת הנקרא אלהים כנ"ל, הוא חקוק בא"א בבחינת עטרה, דהיינו במוחין דג"ר.
וסובב על ביאור השמות אהיה אשר אהיה. ואומר ש אהיה ראשון ה"ס או"א עלאין שהם חקוקים ורשומים בצדדיו דא"א, שהם סוד אוירא דכיא, ולא אתיידע כנ"ל. והשם אלהים הוא חקוק בא"א בבחינת ג"ר בסוד זהר הרקיע. שהוא ישסו"ת כנ"ל. וה"ס אשר היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית, אשר הוא היכל נסתר וגנוז, והוא התחלת גילוי של סוד בראשית. פירוש כי השם אלהים, ה"ס אשר, ש באהיה אשר אהיה, באופן ש אהיה הראשון ה"ס או"א עלאין, ו אשר, ה"ס ישסו"ת הנקרא אלהים. שהוא היכל נסתר וגנוז, דהיינו בעת קטנות, והוא התחלת גילוי של סוד בראשית, שבישסו"ת התחלת הגילוי דמוחין דזהר הרקיע מא"א שה"ס ראשית. אשר ראש דנפיק מראשית, המלה אשר, היא אותיות ראש אלא בסדר הפוך. שה ר' שהיא לראשונה ב ראש, היא לאחרונה בהמלה אשר. שזה יורה שהוא ראש שיצא מ ראשית שהוא א"א, וע"כ יצא מבחינת ראש, ונעשה לבחינת גוף בלי ראש.
באור הדברים, כי נתבאר, שבכדי להאציל לישסו"ת, נתכסה ונתעלם א"א בדומה ל לזרעא דמשי, שעשה מקודם אותו התקון, דעלית המלכות למקום בינה, בפרצופו עצמו, בכדי להאציל במדה זו את ישסו"ת. ולפיכך, נתקן א"א רק בב' ספירות כתר חכמה בראשו, והבינה שלו יצאה לחוץ מראש, ויצאה למדרגת גוף. וספירת בינה הזו נתקנה ממנה ב' הפרצופין או"א וישסו"ת, מהג"ר שלה נתקנו או"א עלאין ומהו"ק שלה נתקנו ישסו"ת. ולפיכך נשארו או"א בבחינת ראש תמיד, אע"פ שהם רק בחינת חסדים בלבד, כי הג"ר דבינה אינן מקבלות חכמה אפילו כשהן בראש, ולפיכך אינם מרגישים שום שינוי בהיותם מחוץ להראש. משא"כ ישסו"ת שהם בחינת ז"ת דבינה דא"א, שדרכן לקבל חכמה, הרי נתמעטו מקבלת חכמה, מסבת יציאת בינה דא"א לגוף, ונבחנים משום זה לבחינת גוף בחוסר ראש. (ועי' לעיל בהקדמת הזוהר דף ל"ג אות כ"ח בד"ה דאית, ו במראות הסולם דף י"ב ד"ה ונודע, שנתבאר זה באורך).
וזה אמרו אשר, ראש דנפיק מראשית, המלה אשר שסדר אותיותיה מהופך מהצירוף ראש, יורה שהיתה בראש דא"א, אלא שיצאה ממנו, והיינו ישסו"ת שה"ס בינה דא"א שיצאה מראש לגוף. וע"כ אותיות אשר כמו ראש, ומה שנתהפך הסדר, הוא מחמת יציאתו מראש דבראשית, שהוא ראש דא"א.
פסקה ז
וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא כדין בראשית כליל ראשיתא עלאה בחכמתא: אחר שנתתקן הנקודה וההיכל כאחד, אז בראשית, שהוא א"א, כולל התחלה עליונה לאור החכמה. עתה מרחיב לבאר למה מכונה הישסו"ת בשם אשר, שיורה, ראש דנפיק מראשית. ואומר, אחר שנתקן ישסו"ת בסוד נקודה והיכל כאחד, דהיינו בעלית הנקודה, שהיא מלכות, להבינה, שנקראת היכל. דהיינו בעת שנשאר בא"א רק כתר חכמה. והבינה ת"ת ומלכות דראש דא"א יצאו ממדרגת ראש למתחת הראש. וכן נשאר בישסו"ת רק כתר וחכמה, ובינה ותו"מ שלו ירדו להמדרגה שמתחתיהם, דהיינו לזו"ן. הנה בעת שנעשה המיעוט הזה נכלל בא"א התחלה עליונה לגילוי החכמה אל התחתונים. כלומר, שלולא נעשה המיעוט הזה, לא היו המוחין דחכמה מגיעים אל הזו"ן ולנשמות הצדיקים. (כנ"ל דף ז' ד"ה והמשכילים) לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא, ואקרי בית, אחר כך, נתחלף המראה של אותו ההיכל, ונקרא בשם בית.
פירוש. כי בעת המיעוט, שנתקן נקודה והיכל כאחד, היה ההיכל רק בבחינת אור החסדים בלי חכמה, דהיינו גוף בלי ראש כנ"ל, שה"ס שהנקודה נכנסה ב אור ההיכל, ונעשה האור ל אויר, שהוא אור חסדים, ולעת גדלות ע"י העלאת מ"ן ממע"ט של הצדיקים, יוצאת ה הי' מאויר וחוזר ההיכל להיות אור כנ"ל. ואז נבחן שנתחלף גוון החסדים של ההיכל, וחזר וקבל גוון החכמה. ואז מתחלף ג"כ שמו של ההיכל להשם בית. כי בעת שיש אור החכמה בההיכל, הוא נקרא בית.
ובתקוני הזהר (תקון י"ח דף ל"ז ע"ב) מובאים דברים הללו ביתר הרחבה. וזה לשונו. וכד איהי באוירא, איהי סתימא ולא אתחזיא כלל, בעת שהנקודה היא באוירא, האור סתום ואינו נראה כלל. וכד אתפשטת לאתגליא נפיק מהאי אוירא נקודא חדא, ומה דאשתאר איהו אור וכו', ובשעה שההארה מתפשטת להתגלות, יוצאת מ אויר הזה נקודה אחת, ומה שנשאר אחר יציאת הנקודה, הוא אור. והאי נקודה בתר דאתפשט מהאי אור, אתלבשא בגוונין ארבע בהיכלא עלאה, ומאי איהי, בית. ועלה אתמר בחכמה יבנה בית, ונקודה זו אחר שיצאה מאור זה, נתלבש האור בהיכל העליון בארבע גוונים, שהם חכמה בינה תפארת ומלכות, ומה הוא אז, הוא בית. ועליה נאמר, בחכמה יבנה בית. הרי מבואר בהתקונים, שבעת שה י' יוצאת מ אויר וחוזרת להיות אור, נשתנה שם ההיכל להקרא בשם בית.
אמנם התקונים מדבר, אחר התלבשות החכמה בחסדים, שעם התלבשות הזה מתפשטים הארבעה גוונים חו"ב תו"מ, וזה מכונה להלן בשם פשיטו דישובא בה בית. אמנם כאן בהזהר שלפנינו, עוד לא היה התלבשות החכמה בחסדים, אלא רק אור חכמה בלי חסדים, ונמצא רק שנתחלף גוון החסדים לגוון החכמה, ואין כאן רק גוון אחד לבד, גוון החכמה. ונבחן משום זה, שהאור הוא סתום עוד, ואינו מאיר, כי אין אור החכמה יכול להאיר בלי לבוש של אור החסדים.
ומטעם זה, נקרא ענין יציאת ה י' מאויר והתגלות אור החכמה, רק בשם פשיטו דתקונא דביתא. התפשטות של תקון הבית, לאפוקי שעוד אין כאן פשיטו דישובא דביתא התפשטות לישוב הבית. כי כל עוד שהאור סתום, אין בהבית בחינת ישוב לדור בו, אלא שהיא תקון הראשון בלבד שאי אפשר להשיג הג"ר זולת תיקון זה. ולכן מכונה רק תקונא דביתא, ולא ישובא דביתא.
וזה אמרו אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית, שנתחלף גוון החסדים שבהיכל לגוון החכמה ונקרא בשם בית, כמ"ש לעיל, ונקודה עלאה אקרי ראש, ונקודה עליונה, שהיא פרצוף א"א נקרא ראש, כליל דא בדא ברזא בראשית, נכללים זה בזה בסוד בראשית. כלומר שאע"פ שנתחלף הגוון חסדים לאור החכמה, מ"מ אין הבית יכול לעמוד בפני עצמו לבחינת ישובא דביתא כנ"ל, משום חוסר התלבשות באור חסדים. ולפיכך נבחן שהבית עוד כליל בא"א שנקרא ראש, ונעשה על כך הצירוף בית-ראש ביחד, שהוא אותיו' בראשית, שזה יורה שהבית אינו מאיר בפני עצמו, אלא עוד כליל בהארת א"א.
ותדע, שהארה זו מכונה בשם מוחין דו"ק. כי בעת שה י' היתה באור ההיכל, היה ההיכל בבחינת אויר, שענינו הוא חסדים בלי חכמה, המכונה ו"ק בלי ראש. ועתה כשה י' יצאה מ אויר ההיכל וחזר ההיכל להיות אור החכמה, שהוא בחינת ג"ר, הרי זה נחשב רק למוחין לבחינת ו"ק, כלומר, אע"פ שיש מוחין מ"מ עוד הוא כמו ו"ק בלי ג"ר. שהוא מטעם חסרון חסדים, שאין אור החכמה יכול להאיר בלי התלבשות באור החסדים. (ועי' לעיל בהקדמת הזהר דף י"ז ד"ה אתלבש).
וזה אמרו כד איהו כלא כחדא בכללא חדא עד לא הוי ישובא בביתא, שבית ראש כלולים זה בזה ברזא בראשית, כל עוד שהם כאחד, כל עוד שאין בחינת ישוב בהבית, דהיינו שאין עוד התלבשות חכמה בחסדים, המגלה ארבעה גוונים בהבית, שהם חו"ב תו"מ, שהם מוחין דג"ר. אבל מטרם זה נבחן רק למוחין דו"ק בלבד. כמבואר, כי החכמה אינה מאירה בלי התלבשות בחסדים.
כיון דאזדרע לתקונא דישובא, כדין אקרי אלהים טמירא סתימא: כיון שנזרע לתקון הישוב, נקרא אז, בשם אלהים נסתר וסתום. פירוש, כי בעת שה י' נכנסה ל אור ונעשה ל אויר, נבקעה המדרגה לשני חצאים, אשר כתר וחכמה לבדם נשארו בהמדרגה, ובינה ותו"מ נפלו למדרגה שמתחתיה, כנ"ל. והנה ישסו"ת נקרא בשם אלהים, (כנ"ל, באות ד') ונמצא אחר שנשאר בחצי מדרגה, נבחן אשר ב' אותיות מ"י דאלהים נשארו בהמדרגה דישסו"ת, וג' האותיות אל"ה נפלו ממדרגת ישסו"ת להמדרגה שמתחתיה, והשם אלהים נעלם מהם לגמרי.
אבל אח"כ, שיצאה הנקודה מ אויר ההיכל, וחזר ההיכל להיות אור החכמה, כי ע"י מ"ן של הצדיקים נמשכה הארה עליונה מע"ב ס"ג דא"ק, המוציא את המלכות ממקום בינה ומחזירה למקומה כבתחילה, שאז חוזרים ג' הכלים בינה וזו"ן, המכונים כאן לבחינת ג' אותיות אל"ה, ומתחברים שוב עם ב' האותיות מ"י שנשארו בישסו"ת, הרי אז חוזר ומתגלה בישסו"ת השם אלהים כבתחילה, אלא שנבחן שהשם אלהים הוא נסתר וסתום בישסו"ת, משום חוסר התלבשות החסדים כנ"ל. וז"ש כיון דאזדרע לתקונא דישובא, כדין אקרי אלהים טמירא סתימא, כלומר, אע"פ שעוד אין שם בחינת פשיטו דישובא, שהוא מוחין דג"ר המאירים, מ"מ, כיון שעכ"פ נעשה תיקון המכשיר את התפשטות הישוב, דהיינו יציאת ה י' מ אויר, שהעלה את ג' אותיות אל"ה בחזרה אל ישסו"ת, הרי נשלם בהם השם אלהים, אלא שהוא בחינת אלהים טמירא סתימא. כל עוד שאין שם התפשטות לישוב הבית. ועי' לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף י"ז בהסולם ד"ה קיימא) שמכנהו שם בשם, אלהים עמיק וסתום בשמא. עיין שם היטב.
פסקה ח
זהר סתים וגניז, עד דבנין בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קודש: הזוהר הוא סתום וגנוז, מטרם שהבנים באו בתוכו להוליד, והבית עומד בהתפשטות התיקון דזרע קודש ועד לא אתעדיאת ולא אתפשט פשיטו דישובא וכל עוד שלא נתעברה, ולא נתפשט התפשטות של ישוב בהבית, לא אקרי אלהים, אלא כלא בכללא בראשית, אינו נקרא עוד בשם אלהים. אלא הכל הוא עוד בכלל בראשית, כלומר, מטרם שנתפשטו ד' תקונים הללו האמורים, אינו נקרא עוד בשם אלהים, כי אינו מאיר עוד בשלמות. ונבחן שהכל כלול עוד בכלל א"א, הנקרא ראשית.
ויש כאן ד' תקונים, המכונים בספרים, עיבור א', מוחין דו"ק, עיבור ב', ומוחין דג"ר. וזה סדרם א) עד דבנין בגויה לאולדא, פירושו עיבור א', דהיינו כניסת ה י' באור שנעשה לאויר. שאז יוצאים הו"ק של המדרגה. ב) וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, פירושו, התקון דיציאת ה י' מ אויר, שזה מכונה מוחין דו"ק ג) ועד לא אתעדיאת פירושו, עיבור ב' דזו"ן, כי להיותם דבוקים באתוון אל"ה מעת הקטנות, לפיכך כשיצאה ה י' מאויר ועלו אתוון אל"ה מן הזו"ן, עולים עמהן גם הזו"ן לישסו"ת, ונבחן לעיבור ב'. ד) ולא אתפשט פשיטו דישובא פירושו, התפשטות המוחין דג"ר, שאז נעשה בחינת ישוב בהבית כנ"ל.
וזה אמרו זהר סתים וגניז, א) עד דבנין בגויה לאולדא, ב) דביתא קיימא באינון פשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, ג) ועד לא אתעדיאת, ד) ולא אתפשט פשיטו דישובא, הנה מטרם שעברו על ישסו"ת אלו ארבע התקונים בזה אחר זה, לא אקרי אלקים אלא כלא בכללא בראשית, אין הישסו"ת נקרא עוד בשם אלהים, אלא הכל הוא עוד בכלל בראשית שהוא א"א. ומה שאומר בתקון הב', שנקרא בשם אלקים. הרי אומר שם שהוא בחינת טמירא סתימא, ואינו מאיר כלל, אבל בגמר אלו ד' התקונים נקרא בשם אלהים המאיר כל המוחין אל הזו"ן. (כמ"ש לפנינו).
לבתר דאתתקן בשמא דאלהים, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע ביה: אחר שנתקן בהשם אלהים, דהיינו אחר שנגמרו ד' התקונים, (הנ"ל בדיבור הסמוך), הוציא תולדות האלו מאותו הזרע שנזרע בו. כלומר אחר שעברו על הישסו"ת ד' התקונים הנ"ל, שהם, עיבור לו"ק ומוחין דו"ק, ועיבור ב' לו"ק דגדלות, ומוחין דג"ר דגדלות, (כנ"ל בדיבור הסמוך) אז מאיר השם אלהים בשלימות בישסו"ת, ומאציל המוחין אל הבנים, שהם זו"ן שעלו אליו בב' עיבורים הנ"ל. שהמוחין דזו"ן הם הזרע שנזרעו בישסו"ת, וז"ש מאן ההוא זרעא, אינון אתוון גליפן רזא דאורייתא דנפקו מההיא נקודה, שואל, מי הוא אותו הזרע שבישסו"ת, ואומר שהוא אותיות חקוקות האלו, שה"ס התורה דהיינו ז"א הנקרא תורה, שהוא יוצא מאותו הנקודה, שהיא א"א. כלומר, שבהיותו בעיבורים הנ"ל בישסו"ת, הוא מקבל מוחין דחכמה מא"א.
פסקה ט
ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא רזא דתלת נקודין חולם שורק חירק: ההיא נקודה עלאה שהיא א"א זרע בתוך היכל זה, שהוא ישסו"ת סוד ג' נקודות: חולם, שורק, חירק. חולם פירושו גוון חסדים, בסוד נקודה והיכלא כחדא. שורק פירושו גוון חכמה בבחינת אור סתום. חירק פירושו לבוש יקר דחסדים היוצא על מסך דזו"ן, שהוא מלביש גוון החכמה בגוון החסדים זה בתוך זה ומאירים שניהם בכל שלמותם. ביאור הדברים כי תמצא כאן ג' זריעות, כי כל בחינת סתימא הנעשה בהאור נבחנת ל זריעה. א) בעת יציאת ישסו"ת מהראש דא"א, בסוד אשר ראש דנפיק מ ראשית כנ"ל, ונתקנו בסוד נקודה והיכלא כחדא, שנעלמו מהם הג"ר דאורות ונשארו בו"ק חסר ראש. ובעת ההיא נפלו ג' אתוון אל"ה שלהם למדרגת הזו"ן והישסו"ת נשארת רק בב' כלים גו"ע, שהם ב' אותיות מ"י. (כנ"ל דף י"ד ד"ה פירוש).
ב) בעת ד אתחלף גוון ההוא היכלא מגוון חסדים לגוון חכמה, כי הנקודה שהיתה במקום בינה חזרה למקום הפה, וג' כלים בינה ותו"מ, הנקראים אל"ה, עלו ונתחברו לישסו"ת, ויכלו לעלות לראש א"א ולקבל גוון החכמה. אמנם נעשו ל לזהר סתים, מטעם חוסר חסדים כנ"ל. וזה זריעה שניה.
ג) אחר שהעלו הישסו"ת ג' הכלים אל"ה שלהם כנ"ל, הנה גם הזו"ן עלו עמהם, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו ממש, וכיון שהכלים אל"ה של ישסו"ת נפלו למקום הזו"ן נעשו דבוקים בזו"ן כמו מדרגה אחת, ולכן עתה, שישסו"ת העלו בחזרה אתוון אל"ה למדרגתם הנה גם הזו"ן נמשכו עמהן למדרגת ישסו"ת ונבחן זה שהישסו"ת, כלומר התבונה, נתעברת עם הזו"ן, כי באו בקרבה כדוגמת ולד המונח במעי אמו, ואוכל מה שאמו אוכלת, כלומר, שהמה מקבלים שם מכל האורות שבתבונה, כמו שהיו באמת מעצמות התבונה. וכלפי ישסו"ת נחשב ביאת זו"ן אליהם לבחינת זריעה, להיותם בחינה שפלה מהם, והם נעכרים באיזה שעור בסבת התכללותם בהם. וזהו זריעה שלישית.
ותדע שג' זריעות אלו. נקראות חולם שורק חירק, שזריעה א) בסוד אש"ר, ראש דנפיק מראשית, נקראת חולם. זריעה ב) ד אתחלף גוון דההוא היכלא, מגוון אור חסדים לגוון אור החכמה, ונעשה ל זהר סתים, נקראת שורק. וזריעה ג) שעלו לתוכם הזו"ן עם אתוון אל"ה שלהם, ונתמעטה התבונה מתוך שנתעברה עם הזו"ן, נקראת חירק. וטעם הדברים, כי האותיות ה"ס כלים ונקודת חולם עומדת ממעל לאותיות שהן הכלים, וכן בעת יציאת הבינה מראש דא"א לבחינת ו"ק נמצא אור ג"ר דישסו"ת נשאר תוך הראש דא"א, ואינו מתלבש תוך הכלים דישסו"ת. בדומה לנקודת החולם שאינו בתוך האותיות אלא למעלה מהן. ולפיכך מכונה זריעה זו בשם חולם. ונקודת שורק היא מה שאנו קוראים מלאפום, דהיינו ו' ונקודה בתוכה, כזה וּ, שהנקודה מלובשת תוך האותיות, שהן הכלים כן בעת שישסו"ת החזירו אליהם. אתוון אל"ה ועלו לראש דא"א, הנה שוב בא אור הג"ר דא"א תוך הכלים שלהם, שהוא כדמיון נקודת השורק המלובשת תוך האותיות. וע"כ מכונה זריעה זו בשם שורק. ונקודת החירק עומדת מתחת האותיות שהן הכלים, וכן המיעוט הזה שישסו"ת משיגים מכח הזו"ן שנתחברו בהם, אינו ממדרגת הכלים שלהם עצמם אלא ממדרגה שמתחת הכלים שלהם, שהם הזו"ן שמתחתיהם, דהיינו בדומה לנקודת חירק העומדת מתחת האותיות, וע"כ נקראת זריעה זו בשם חירק (ועי' היטב בז"ח שה"ש אות תר"י).
וזה אמרו ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא, רזא דתלת נקודין: חולם, שורק, חירק, ו אתכלילו דא בדא, ואתעבידו רזא חדא, קול דנפיק בחבורא חדא ההיא נקודה עלאה שהיא א"א, זרעה בתוך אותו היכל, שהוא בינה, סוד ג' נקודות: חולם, שורק, חירק. ונכללו זו בזו, ונעשו סוד אחד, קול היוצא מחבורן של ג' נקודות יחד. פירוש, כי אחר שהנקודה שהיא א"א זרע בישסו"ת הנקרא היכלא, ג' זריעות הנ"ל, המכונות חולם שורק חירק, היו ישסו"ת בבחינת אלהים טמירא וסתימא, עד שיצאה קומת חסדים על בחינת המסך ד חירק, שהיא מסך דבחי"א שבזו"ן, המזדווג עם אור העליון ויוצאת עליו קומת נפש רוח, שהיא קומת חסדים, ואז נתלבש אור החכמה בלבוש יקר דנהיר, וברא אל"ה, ואשתלים שמא ד אלהים, כי קומת חסדים הנ"ל נעשה לבוש יקר לאור החכמה, ואז ה מ"י שה"ס ה חולם, נתחברה עם אתוון אל"ה שעלו ונתחברו בה בסוד נקודת ה שורק, ונתגלה השם אלהים ע"י הלבוש יקר דחסדים שיצא על ידי המסך שבבחינת ה חירק. והנה נבחן עתה שכל ג' הזריעות נשלמו יחד על ידי המסך של ה חירק, דהיינו ע"י קומת חסדים שיצאה על ידו. וז"ש ואתכלילו דא בדא, כי קומת החסדים השלימה כולן, וכולן נקשרו עי"ז, ונכללו זו בזו כמו בחינה אחת, שהרי בחוסר בחי' אחת מהן היתה נמנעת שלימות הזו. ועתה יש להן כל ארבע גוונין המובאים בת"ז (שנתבאר לעיל אות ז' ד"ה אתחלף) שהן חו"ב חו"ג, כי חכמה ובינה יצאו ע"י מ"י אל"ה שהן חולם שורק, וחו"ג ע"י המסך שב חירק, והן משלימות זו על זו כמבואר. וזה אמרו ואתעבידו רזא חדא קול, הז"א נקרא קול, שה"ס ה חירק, שעליו יצאה קומת חסדים, שחיברה מ"י אל"ה בשמא קדישא אלהים, והתחתון המשלים לעליון זוכה באותו שיעור המוחין שהשלים לעליון. ונמצא שכל אלו ה ארבע גוונין חו"ב חו"ג שיצאו ע"י השלמת ג' הזריעות חולם שורק וחירק, זכה בהן הז"א, כי לא יצאו שם אלא על ידו. וז"ש ואתעבידו רזא חדא קו"ל דנפיק בחבורא חדא, כי ה חולם שורק חירק נתחברו כולם ב רזא דמוחין של הז"א, ונולד ויצא מישסו"ת ולחוץ, ובא למקומו באותם המוחין חו"ב חו"ג שנתחברו בו ב חבורא חדא.
בשעתא דנפק, נפקת בת זוגיה בהדיה דכליל כל אתוון, דכתיב את השמים קול ובת זוגו: בעת שהקול יצא, יצאה בת זוגו עמו, שהיא כוללת כל האותיות, שנאמר את השמים, שהן קול ובת זוגו. פירוש, כי ענין זכר ונקבה הוא, שבחינת האור מיוחסת לזכר, ובחינות הכלים שהן אותיות הן להנקבה. וע"כ נקראת: הנוקבא בשם א"ת, להורות שבה נכללות כל האותיות מ א' עד ת'. וז"ש בעת שיצא הז"א ונולד מהבינה ובא למקומו יצאה גם הנוקבא עמו, שהיא כוללת כל הכלים הנקראים אותיות, דכתיב את השמים, אשר השמים הוא ז"א הנקרא קול, א"ת היא שם הנוקבא. הרי שיצאו קול ובת זוגו, שהם זו"ן.
האי קול דאיהו שמים איהו אהיה בתראה: קול זה שה"ס שמים, הוא שם אהי"ה האחרון. פירוש, כי אהיה אשר אהיה, הן חכמה בינה דעת, ש אהיה קדמאה היא חכמה, ו אשר היא בינה. ו אהיה בתראה היא דעת. וסוד ספירת הדעת היא בחינת זו"ן שבמוחין דבינה, כי כיון שכל עיקרם של המוחין דישסו"ת לאשלמא שמא קדישא אלהים, הוא ע"י בחינת ה חירק שבזו"ן, שעלו עם אתוון ד אל"ה כנ"ל, דהיינו ע"י קומת החסדים וגבורות שיצאו שם על מסך שלו, כנ"ל, לפיכך משאיר שם הזו"ן את בחינתו בהכרח גם אחר יציאתו ולידתו למקומו, כי זולת לבוש יקר דחסדים שלו, לא אשתלים שם שמא ד אלקים כנ"ל. ובחינת הזו"ן שהשאיר בהישסו"ת להיות שם לקומת חו"ג להלביש תמיד אור החכמה בלבוש שלו דנהיר, הוא הנק' ספירת הדעת. הרי שספירת הדעת הוא הז"א עצמו שנשאר להאיר בהישסו"ת. אלא כיון שהנוקבא כלולה בגופו של הז"א תמיד, לכן יש בדעת ב' בחינות: ימין, ושמאל. שהימין נקרא חסדים, והוא בחינת הזכר שבדעת. והשמאל נקרא גבורות והיא בחינת הנוקבא שלו, אמנם שניהם הם בחינת הז"א עצמו. וז"ש האי קול דאיהו שמים איהו אהיה בתראה, דהיינו הדעת שבבינה. אבל אין לפרשו על בחינת הזו"ן ממש, כי השם אהיה אינו אלא בבינה לבדה ולא בז"א, אלא קאי על הדעת.
זהר דכליל כל אתוון וגוונין כגוונא דא: זהר, הכולל כל האותיות והגוונים באופן הזה. גוונים הם, חו"ב תו"מ כנ"ל. ואותיות הן הכלים. פירוש, האי אהיה בתראה שהוא בחינת הז"א הנקרא שמים, שה"ס אור החסדים, היוצא ומלביש על החכמה ו מ"י אל"ה מתחברים בשמא אלהים, הנה הזהר שלו כולל כל אתוון שהן הכלים וכל גוונין שהם האורות, כי לא יצאו אלא בכח מסך ד חירק שבו, (כנ"ל בדיבור הסמוך) שכל הזריעות ד חולם שורק חירק נכללות בהז"א, ע"ש. וע"כ האי קול כולל כולם, באופן הזה שהולך ומבאר לפנינו.
פסקה י
עד הכא ה' אלהינו ה', אלין תלתא דרגין לקבל רזא דא עלאה בראשית ברא אלהים: עד כאן ה"ס ה' אלקינו ה', וג' מדרגות האלו הן כנגד סוד העליון הזה, שבהכתוב בראשית ברא אלקים. פירוש כי ה' אלהינו ה', הם חכמה בינה דעת, ה' הוא חכמה, אלהינו הוא בינה, ה' הוא דעת. וכן בראשית ברא אלהים נתבאר לעיל בסוד השמות אהיה אשר אהיה, שהם ג"כ חכמה בינה דעת. וז"ש עד הכא כל המתבאר עד כאן, ה"ס ה' אלהינו ה', אלין תלתא דרגין אלו שלש המדרגות שבג' שמות הללו, שהם חב"ד, הם לקבל רזא דא עלאה בראשית ברא אלהים, הם כנגד סוד עליון הזה המרומז בהכתוב בראשית ברא אלהים, כי בראשית שמיה אהיה כנ"ל, והיינו אהיה קדמאה, חכמה. ו ברא ה"ס אשר דנפק מ ראש, וכן חזרתו ל ראש בסוד זהר סתים, שהוא בינה, והוא בחינת אלהים טמירא סתימא, כי עמיק וסתים בשמא ואינו יכול להתגלות בלי חסדים. ו אלהים הנגלה ה"ס אהיה בתראה דהיינו דעת, כי אחר שיצאה קומת חו"ג על מסך דזו"ן ונתלבשה החכמה בהחסדים, אז נתחברו מ"י אל"ה ואשתלים שמא ד אלהים, כי הגילוי של שם אלהים בא רק בסוד אהיה בתראה שהוא הדעת, ובחינת הזו"ן. הרי ש בראשית ברא אלהים הם ג"כ חב"ד כמו אהיה אשר אהיה וכמו ה' אלהינו ה'.
וזה אמרו בראשית רזא קדמאה המלה בראשית היא סוד הקדמון, דהיינו חכמה הנקראת ראשית. ברא רזא סתימא לאתפשטא מתמן כלא, המלה ברא, יורה על סוד סתום, כדי שיתפשט הכל משם. פירוש כי מלת ברא יורה סתימא ומיעוט, וה"ס הזריעה, ד חולם שורק חירק. שהכל מתפשט ומתקיים ע"י הזריעה הזאת (כמ"ש לעיל). אלהים רזא לקיימא כלא לתתא, השם אלקים, סודו הוא, לקיים הכל למטה. פירוש, כי ע"י חיבור מ"י אל"ה לאשלמא שמא ד אלהים, שהוא ע"י לבוש דחסדים דנהיר בסוד הדעת, ממנו מתקיימים כלא, הן החו"ב והן הזו"ן שלמטה, כנ"ל. את השמים, דלא לאפרשא לון דכר ונוקבא כחדא, המלות את השמים יורה על דכר ונוקבא כאחד, שאסור להפריש אותם פירוש, הז"א נקרא שמים כנ"ל, והנוקבא שלו נקראת א"ת, ונמצא כי את השמים יורה על ז"א ונוקבא ביחד. וע"כ נרמזת גם ה נוקבא בהז"א, להורות שאסור להפריש ביניהם אלא ליחד אותם כחדא, שהם סוד קול ודיבור, הוי"ה אדנ"י, והקול ודיבור מיוחדים כאחד.
פסקה יא
א"ת, כד נטיל אתוון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסיפא: את, כשנוטלת כל האותיות היא הכלל של כל האותיות, ראש וסוף. פירוש הנוקבא נקראת את בעת שנוטלת כל האותיות, מטעם שהאותיות הן כלים והכלים, נכללות רק בהנוקבא, והיא כללא מרישא שהיא א' עד סיפא שהיא ת'. ולכן הנוקבא נקראת א"ת. לבתר אתוסף ה' לאתחברא כלהו אתוון בה', אח"כ נתוסף על א"ת אות ה', כדי לחבר כל הכ"ב אותיות עם ה'. פירוש, כי אחר שכבר נכללו מכלהו אתוון דז"ס תחתוניות, נתוסף עליה ה' ראשונה מבחינת אמא, ואז היא ראויה לזווג עם הז"א ואתקרי אתה, ועל דא ואתה מחיה את כלם ואז היא נקראת אתה, וזה שאומר הכתוב ואתה מחיה את כלם. כי ע"י זווגה עם הז"א יכולה להחיות כל צבאיה שבג' העולמות בי"ע ולהשפיע להם בכל צרכם. א"ת רזא אדני והכי אקרי, השמים דא הוי"ה רזא עלאה א"ת ה"ס אדנ"י, וכן היא נקראת, השמי"ם הוא הוי"ה, שה"ס העליון להשם אדנ"י, כי הז"א הנקרא השמים ונקרא קו"ל, ה"ס שם הוי"ה. והנוקבא שלו, הנקראת את ונקראת דיבור, ה"ס שם אדני.
פסקה יב
ואת תקונא דכר ונוקבא, ואת רזא והוי"ה וכלא חד: וא"ת יורה על התיקון דכר ונוקבא, בסוד והוי"ה, והכל אחד. פירוש, כי כמו שה שמים כולל דכר ונוקבא, בסוד את השמים, כן הנוקבא שהיא ארץ כוללת ג"כ דכר ונוקבא, וזה נרמז במלת וא"ת. כי א"ת היא הנוקבא, וה ו' ד וא"ת ה"ס הדכר שבנוקבא. ואם תאמר, מה ההפרש בין השמים שהוא ז"א העליון, הנקרא קול, ובין הז"א התחתון הכלול בה ו' שב וא"ת, ע"ז מביא רזא והוי"ה, שה ו' היא לרבות בית דינו שהוא ה נוקבא הכלולה עמו יחד, כי בכל מקום שנאמר והוי"ה פירושו הוא ובית דינו כן הז"א הכלול בהנוקבא כאן בה ו' שב וא"ת, הוא כלול בבית דינו שהוא הנוקבא.
והביאור הוא, כי הזו"ן נחלקים לב' פרצופים, בסוד ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה נקראים ישראל ולאה, ומחזה ולמטה נקראים יעקב ורחל. וע"כ את השמים הם דכר ונוקבא העליונים, הנקראים ישראל ולאה, שהם בחינת מחזה ולמעלה דזו"ן. ואת הארץ הם דכר ונוקבא התחתונים הנקראים יעקב ורחל שמחזה ולמטה דז"א.
ואל יקשה לך, כי לפי זה, למה קורא הנוקבא ד את השמים בשם אדנ"י, שהוא השם של הנוקבא הקטנה רחל. הענין הוא, כי המדובר הוא במוחין דגדלות דזו"ן, כי רק בעת הגדלות נקראים הזו"ן קול ודיבור, שאז הזו"ן פב"פ בקומה שוה, שפירושו, שהנוקבא הקטנה רחל עולה למעלה במקום נוקבא הגדולה לאה ומלבשת אותה, וע"כ נקראת הנוקבא אז על שם נוקבא הקטנה אדנ"י, כי אז נגדלה נוקבא הקטנה בקומת נוקבא הגדולה, ובעת ההיא שמה אדנ"י, בסוד היחוד יאהדונה"י, קול ודיבור כחדא כנודע.
הארץ דא אלהים כגוונא עלאה למעבד פירין ואיבין: המלה הארץ, היא השם אלקים כעין העליון, הראויה להוציא פירות ואבים. כלומר, אימתי נקראת הנוקבא בשם ארץ, היינו רק בעת דאמא אוזיפת לברתא מאנהא, ונתקנת כגוונא עלאה, דהיינו עם מוחין של אלהים שהוא בינה. דהיינו בסוד יחודא תתאה המבואר לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף קצ"ו בפקודא תליתאה ורביעאה) דמה דהות יבשה אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין. ע"ש.
שמא דא כלילא בתלת דוכתי, ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין: השם הזה כלול בשלשה מקומות, ומשם מתבאר שם הזה לכמה בחינות. כלומר השלימות של שם אלהים בא ע"י חיבור ד תלת דוכתי, א) מ"י בסוד אשר דנפיק מראשית, כי מקומה היתה בראש א"א ויצאה למקום גוף שלו, כנ"ל. ב) הם אתוון אל"ה, שהן אח"פ שלה שנפלו למקום זו"ן, ושוב קנו מקום חדש, ואח"כ בעת הגדלות חזרו למקומם. ג) הוא אחר החזרתה אתוון אל"ה עם הזו"ן למדרגתה, והיא מקבלת קומת חו"ג היוצאת על המסך דזו"ן הדבוקים באתוון אל"ה שלה, שאז מתלבש אור החכמה בקומת החסדים וה מ"י מתחברת באתוון אל"ה ואשתלים שמא ד אלהים. הרי דשמא דא כלילא בתלת דוכתי, שאין השם אלהים מתגלה רק בקיבוץ של ג' מקומות הנ"ל. ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין, כי משם יש להשם הזה אלהים צרופים רבים, כי יש ק"כ צרופי אלהים, שהוא לפי תמורת השליטה של אותם הג' מקומות הנ"ל.
עד הכא רזא דסתרא דסתרין דגליף ובני וקיים באורח סתים בסתרא דחד קרא: עד כאן הוא סוד סתר שבסתרים, שחקק ובנה וקיים בדרך סתים, בסוד פסוק אחד. פירוש כי גליף ובני וקיים, ה"ס תלת דוכתי הנ"ל בדיבור הסמוך). כי גליף ה"ס נקודת החולם, שהוציאה הבינה מראש לבחינת ו"ק כנ"ל, שעי"ז נפלו אתוון אל"ה שלה למקום זו"ן, ונחשב שנעשה בה חקיקה וחסרון, כי נאבדו לה אתוון אל"ה. ובני, ה"ס החזרתה את אתוון אל"ה אליה, וחזרתו לראש א"א למקום חכמה, שזה נחשב לבנין שלם של ע"ס שלה מבחינת הכלים, כי עתה השיגה אתוון אל"ה ונשלמו ע"ס שלה, וכן עלתה למקום החכמה. אמנם עוד אין לה בחינת קיום שם לקבל החכמה מא"א מחמת חוסר חסדים, וע"כ לקיום היא צריכה. וזהו וקיים, כי בהזווג על מסך דחירק, שהשיגה לבוש דחסדים, אז נתלבש אור החכמה תוך החסדים, ונתקיימו המוחין שלה בסוד ארבע גוונין חב"ד כנ"ל. וכל זה הוא באורח סתים בסתרא דחד קרא, היינו באורח סתים בסוד ג' זריעות ד חולם שורק חירק, כמ"ש לעיל). וכל זה מרומז בסתרא דחד קרא, שה"ס הכתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע.
פסקה יג
בראשית, ברא שית, מקצה השמים ועד קצה השמים שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה: בראשית נוטרקין בר"א שי"ת, מקצה השמים ועד קצה השמים, יש שש קצוות המתפשטים מסוד העליון. פירוש, כי בראשית ה"ס א"א, והוא נוטרקון ברא-שית, להורות שא"א הוא שורש ה שית סטרין דז"א, שהז"א נקרא שמים, מקצה השמים ועד קצה השמים, הוא כולל כל הספירות שבז"א דהיינו כל הו' קצוות שלו, אשר כולם לקח מ שית סטרין עלאין הנמשכים מא"א. דמתפשטן מרזא עלאה באתפשטותא דבר"א, המתפשטות מסוד העליון, בהתפשטות של ברא. פירוש, כי ע"י אשר דנפיק מראש דבראשית שה"ס אתפשטותא דבר"א, שה"ס זהר סתים הנ"ל הכולל חולם שורק חירק, כנ"ל באות י' ובהסולם שם). עי"ז השיג הז"א שית סטרין עלאין מא"א. דהיינו ו"ק דחכמה בסוד קול ודיבור, (כמ"ש לעיל). מגו נקודה קדמאה ברא אתפשטותא דחד נקודה דלעילא, מתוך נקודה הראשונה שהיא א"א ברא התפשטות נקודה אחת שלמעלה. פירוש, מתוך שא"א הוציא הבינה לחוץ ברא אתפשטותא דחד נקודה שבהוציאה לחוץ נכנסה נקודה באור הבינה ונעשה אויר, שה"ס ברא, והנה עי"ז נברא גם התפשטות ד נקודה מתוך האויר והחזרתה לאור, שמכאן כל המוחין דזו"ן כנ"ל. הרי ש מגו נקודה קדמאה, שהיא א"א, ברא התפשטות ה נקודה מאויר, שמכאן ה שית סטרין דז"א המרומזים ב בראשית, בר"א שי"ת כנ"ל. ומ"ש דחד נקודה דלעילא, הוא רומז על ב' נקודין שיש בהמסך דאו"א עלאין, הנקראות מנעולא ומפתחא,, והתפשטות ה י' מאויר הוא רק על נקודה אחת מהן, שה"ס ה מפתחא, אבל נקודה ד מנעולא נשארת באו"א עלאין. ואינה יוצאת מאויר דאו"א עלאין. כמו שהאריך לבאר זה לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף נ"ט אות מ"ד ועי' בהסולם שם).
והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון: וכאן נחקק סוד השם של ארבעים ושתים אותיות. פירוש, סוד הגליפו דשם מ"ב, הוא ג' ידין דאמא שנתחדשו מכח שהוציא א"א את הבינה לחוץ, שהן אתוון אל"ה דאמא, הנבחנות לחג"ת דאמא הנקראות ידים, כי בידים אלו היא מעלה את הזו"ן אליה כנ"ל, מתוך שבעת יציאתה מראש נפלו אל"ה שלה לזו"ן, ע"כ, בעת שמעלה בחזרה את אתוון אל"ה נמשכים עמהן גם הזו"ן להראש, והן כדוגמת ידים המעלות את הזו"ן, ממקומם התחתון למקומה עצמה. וג"פ י"ד הם בגימטריא מ"ב. וז"ס שהשם מ"ב נקרא שם המעלה. אמנם בחינת שם מ"ב עצמו ה"ס מחזה ולמעלה. דא"א, ששם ג' פרצופין: עתיק א"א ואו"א, שה"ס הוי"ה פשוטה שהיא ד' אותיות, ו הויה במילוי שהן עשר אותיות, ו הוי"ה במילוי המילוי, שהן כ"ח אותיות, אשר הויה פשוטה ה"ס פרצוף הכתר, שהוא עתיק, כתר דמ"ה, ו הוי"ה במילוי, ה"ס פרצוף החכמה, שהוא א"א ע"ב דמ"ה. ו הוי"ה במילוי המילוי, ה"ס פרצוף הבינה, שהוא או"א בקומת ס"ג דמ"ה. שהן ביחד מ"ב אותיות. ד' י' וכ"ח. וכיון שהז"א עולה אל הבינה משיג שם בחינת ג"ר שמחזה ולמעלה דא"א, שהם ג' פרצופין כח"ב. שהם מ"ב אתוון.
פסקה יד
והמשכילים כגוונא דטעמי דמנגני ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי: והמשכילים יזהירו כמו הטעמים המנגנות, ועל פי הנגינה שלהן הולכות אחריהן האותיות והנקודות. בכדי להמשיך הביאור של דברי הזהר, מוכרחים אנו להעמיק יותר בדברי הזהר מתחילת המאמר עד הנה. ונחזור על התמצית מכל המתבאר בזהר במאמר הזה. ויש לדעת שהעשר ספירות נחלקות לג' עיקרים, הנקראים טעמים, נקודות, אותיות. הטעמים הם סוד כתר, הנקודות הן חכמה, והאותיות הן ישסו"ות וזו"ן. וזהו רק מבחינת הכלים. אמנם מבחינת המוחין, נבחנים הטעמים לחכמה, הנקודות לבינה, והאותיות לזו"ן, וענין הפרש הזה מבין המוחין אל הכלים הוא נמשך מב' הפרצופין דא"ק, כי הכלים נמשכים מפרצוף הכתר של א"ק, ששם האורות מלובשים בהכלים שלהם כהלכתן. אמנם המוחין נמשכים רק מפרצוף ע"ב דא"ק, ששם נתחלפו האורות בסדר התלבשותם בהכלים, שהוא מטעם שהוא חסר ממלכות דכלים ומכתר דאורות, וע"כ נתלבש שם אור חכמה בכלי דכתר שלו, ואור בינה בכלי דחכמה, ואור ז"א בכלי דבינה. (כמ"ש כל זה באורך בתלמוד ע"ס שיעור ה' ואין כאן המקום להאריך). וע"כ מבחינת הפרצופין וכלים הנמשכים מפרצוף כתר דא"ק, נבחנים הטעמים בכתר, והנקודות בחכמה, והאותיות בבינה. אמנם מבחינת המוחין הנמשכים רק מע"ב דא"ק לבד, שאור חכמה מלובש בכתר שלו, ואור בינה בחכמה שלו, ואור ז"א בבינה שלו, הרי הטעמים הם מאור החכמה, והנקודות הם מאור הבינה, והאותיות הן בזו"ן.
והנה הטעמים הם סוד זהר הרקיע שמביא הזהר בתחילת המאמר, והנקודות הם ג' הנקודות: חולם שורק חירק שמביא בהבינה, והאותיות הן בב' פרצופי הזו"ן שמביא בסוד את השמים ואת הארץ. גם תדע שכל אחד מהטעמים הנקודות והאותיות, מתחלק בעצמו לג' בחינות טעמים נקודות ואותיות. כי יש טעמים נקודות אותיות בטעמים לבד. וכן בנקודות לבד, וכן באותיות לבד. והם ג' בחינות ראש תוך סוף, בכל אחת מהטעמים ומהנקודות ואותיות. וראש תוך סוף דטעמים, הם טעמים עליונים, טעמים אמצעים, וטעמים תחתונים. דהיינו טעמים ממעל לאותיות כמו פשטא רביעי, ושבתוך האותיות הם פסיק ומקף, ושלמטה מאותיות שהם כמו מרכא טפחא. ועד"ז בנקודות יש נקודות שלמעלה מאותיות כמו חולם, ושבתוך האותיות כמו שורק דהיינו מלאפום, שהנקודה תוך אות ה ו' כזה · ושלמטה מאותיות כמו ה חירק. ועד"ז באותיות שהן זו"ן. כמו שיתבאר.
ותחילה מביא ג' בחינות הטעמים, שהן ג' מיני הזהר: א) זהר סתים דסתימין, שהוא זהר עתיק, כי עתיק הוא כתר דאצילות, וע"כ הוא בחינות טעמים דטעמים. ב) זהר ראשית שהוא א"א, שהוא טעמים אמצעים נקודות דטעמים. זהר סתים שהוא ישסו"ת, טעמים תחתונים, ובחינת אותיות דטעמים. וכאן הוא מתחיל מעתיק שהוא כתר בהיותו מדבר מבחינת פרצופין וכלים שהם נמשכים מפרצוף כתר דא"ק כנ"ל. ואח"כ מביא שוב ג' מיני זהר, שהוא מפרש אותם על השמות אהי"ה אשר אהיה, שהם המוחין חב"ד בסוד בראשית ברא אלהים, ושם משנה הסדר, כי זהר א' חושב את זהר בראשית שהוא א"א, ואינו חושב את עתיק, כי המוחין נמשכין מע"ב דא"ק, שבו אור חכמה בכלי דכתר, ונמצא הטעמים הם חכמה שהיא א"א ואו"א עלאין, שהם טעמים דטעמים וסוד אהיה קדמאה. ו זהר ב' חושב את ה זהר סתים, שהוא ישסו"ת ובינה, שהוא כאן נקודות דטעמים, וטעמים אמצעים. ו זהר ג' חושב זהר דכליל כל אתוון וגוונין שהוא זו"ן בסוד הדעת והוא אהיה בתראה. דהיינו אותיות דטעמים.
והנה הנקודות ה"ס ישסו"ת, שהם אשר דנפק מראשית. והן עצמן נחלקות לעליונות אמצעות, תחתונות, ראש תוך סוף, דהיינו טעמים נקודות אותיות דנקודות. כי ה חולם שה"ס מ"י היא נקודות עליונות, טעמים דנקודות. ו השורק שה"ס אל"ה היא נקודות אמצעית, נקודות דנקודות. וה חירק שהיא מבחינת זו"ן הדבוקים ב אל"ה, היא נקודות תחתונות, אותיות דנקודות. וכל אלו נכללות במלת ברא כנ"ל.
והאותיות ה"ס זו"ן, הנחלקות לב' בחינות זו"ן, בסוד את השמים, ואת הארץ, וגם האותיות נחלקות לג' בחינות ראש תוך סוף, שהן טעמים נקודות אותיות שב אותיות, כי זו"ן הגדולים הנכללים ב את השמים הם בחינת טעמים ד אותיות, וה"ס אתוון רברבן, ו"ק גדולים. וז"א הקטן, הנקרא יעקב, ה"ס אותיות אמצעות, נקודות ד אותיות, ונוקבא הקטנה שה"ס רחל. ה"ס אותיות זעירין, אותיות ד אותיות.
ונמצא כי מלת בראשית ה"ס טעמים שהם: א"א ואו"א עלאין, ויש בהם ג' בחינות זהר, בסוד טעמים נקודות אותיות ד טעמים, שהם: בחינתם עצמם הוא טעמים דטעמים, ומה שמאירים אל ישסו"ת בסוד זהר סתים, הם נקודות ד טעמים, ומה שמאירים לזו"ן בסוד זהר דכליל כי אתוון וגוונין, הם אותיות ד טעמים.
ומלת ברא ה"ס נקודות, שהן ישסו"ת, הנחלקות לפי עצמן לג' בחינות, טעמים נקודות אותיות שב נקודות: כי מה שמקבלות מאו"א, נבחן לנקודות עליונות, סוד חולם, וטעמים ד נקודות. ובחינתן עצמן ה"ס נקודות אמצעות, סוד שורק, ונקודות ד נקודות. ומה שמאירות אל הזו"ן ה"ס אותיות ד נקודות, סוד חירק.
והמלות את השמים ואת הארץ, הן כולן בחינות אותיות, וגם הן נחלקות לטעמים נקודות אותיות ד אותיות, דהיינו ראש תוך סוף ד אותיות: כי זו"ן הגדולים, שהם את השמים, ה"ס טעמים ד אותיות אשר מקבלים מאו"א. וז"א הקטן יעקב, הוא נקודות ד אותיות אשר מקבלים מישסו"ת, והוא ה ו' אשר ב ואת הארץ. ונוקבא הקטנה רחל, ה"ס אותיות ד אותיות, דהיינו בחינת עצמן של ה אותיות. וזכור ההבחנות הנ"ל, כי הם מפתח גדול להבין בו כל דרכי המוחין. ועתה נבאר המשך דברי הזהר.
וזה אמרו והמשכילים יזהירו כגוונא דטעמי דמנגני ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי ומתנענען אבתרייהו כחיילין בתר מלכיהון, פירוש המשכילים הם האותיות, יזהירו עם נקודותיהם, כמו הטעמים המנגנים, ועל פי הנגינה של הטעמים נמשכות והולכות אחריהם האותיות ונקודותיהן, כמו חיילות אחר מלכיהם. וכבר ידעת פרושם, שהטעמים הם או"א עלאין, ונקודות הן ישסו"ת, ואותיות הן זו"ן. ואומר שזו"ן הנקראים משכילים, מזהירים עם המוחין שמקבלים מישסו"ת הנקראים נקודות, כפי אור הטעמים, שהם או"א עלאין, אשר ישסו"ת וזו"ן נמשכים והולכים אחר או"א כמו חיילות אחר מלכם, וזהו בדרך כלל. ואח"כ מפרש בפרטות כדלהלן.
גופא אתוון ורוחא נקודי וכו' וקיימי בקיומייהו: האותיות הן גוף, ונקודות הן בחינת רוח אליהן וכולן נוסעים במסעיהם אחרי הטעמים, ומקבלים הקיום שלהן. פירוש, כי מפרש שענין נקודין ואתוון, דומה לגוף עם רוח החיים שבו, כלומר, שאותיות בלי נקודות הן כגוף בלא רוח, וכן הזו"ן שהם אותיות, הנה כל רוח החיים שבהם נמשך מישסו"ת, שזולת הישסו"ת המאיר בהם לא היה בהם רוח חיים כלל. אמנם גם הישסו"ת שהם רוח החיים של הזו"ן מקבלים את קיומם וחיותם מן או"א עלאין שהם הטעמים. וז"ש כלהו נטלו במטלניהון בתר טעמי, וקיימי בקיומייהו, שכלהו, הן האותיות והן הנקודות, נוסעות במסעיהם אחר הנגינה של הטעמים, ומקבלות מהם את כל חיותן ושעור קומתן.
כד נגוני דטעמי נטיל נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו, כד איהו פסיק אינון לא נטלין: כשהנגינה דטעמים נוסעת, נוסעות האותיות והנקודות אחריה. כשהנגינה דטעמים נפסקת, הן אינן נוסעות. פירוש, כי ה"ס על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו. אם יסעו הטעמים, דהיינו שישפיעו אורותיהם אל הנקודות ואותיות, הן נוסעות ואם יחנו הטעמים, דהיינו שמפסיקים מן הנקודות ואותיות את השפעתן, אז יחנו הנקודות והאותיות.
ופנימיות הדברים, כי כמו שאנו מוצאים בניגון הטעמים שמהפך המלות, שהן אותיות המנוקדות, מהקצה אל הקצה, כן השפעת או"א שהם טעמים, שולטים על המוחין דישסו"ת וזו"ן להפכם מקצה אל הקצה. כי למשל, כאדם האומר לחברו, ספר חשוב כזה אתן לך. הנה יכול להיות בזה מובן של נתינה והתפשטות ממנו לחברו. דהיינו אם הם בניגון של ניחותא. ויכול להיות בהם מובן הפכי, דהיינו של שלילה והפסק נתינה, דהיינו אם יאמר בניגון של תמיהא, הרי שהמלות אין להן שום עמידה והוראה לפי עצמן רק לפי הניגון והטעמים שלהם, כן ערך השפעת מוחין דאו"א על ישסו"ת וזו"ן, שאין בהמוחין שום משמעות לא של קיום ולא של שלילה. אלא רק לפי הארת או"א אליהם.