אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

הקדמה

פסקה א

א) ר' חזקיה פתח וכו': ר' חזקיה פתח, כתוב, כשושנה בין החוחים. שואל מהי שושנה. ומשיב, זו היא כנסת ישראל. שהיא מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה יש בה י"ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י"ג מדות הרחמים המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים, שבמקרא שבכאן דהיינו בראשית ברא אלקים, משעה שנזכר, הוציא י"ג מלים לסבב את כנסת ישראל ולשמרה. שהן: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד אלקים מרחפת וגו'.

ביאור הדברים, עשר ספירות הן, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש, כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, משום שספירת התפארת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. והן נעשו חמש פרצופין: א"א, ואו"א, וזו"ן. הכתר נק' בשם אריך אנפין. חכמה ובינה נק' בשם אבא ואמא. ת"ת ומלכות, נק' בשם זעיר אנפין ונוקבא. (ביאורן של עשר הספירות עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה').

ודע, שסוד ז' ימי בראשית ה"ס ב' הפרצופין ז"א ונוקבא דאצילות, שיש בהם ז' ספירות חג"ת נה"י ומלכות, כנ"ל. אשר באלו הכתובים דמעשה בראשית מתבאר, איך אבא ואמא, שהם חו"ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם בהמשך שתא אלפי שני. וענין זה מתבאר והולך כאן בזוהר בראשית.

ור' חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז"א, לבאר סדר אצילותה מאמא, שהיא הבינה הנק' בשם אלהים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז"א. והנוקבא דז"א בעת גדלותה נקראת בשם כנסת ישראל, כמ"ש להלן, וזהו שאומר, מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (מהי שושנה, זו היא כנסת ישראל).

ויש בשושנה זו ב' מצבים: מצב של קטנות, דהיינו של תחלת התהוותה, שאז אין בה אלא ספי' אחת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט' הספירות התחתונות שלה נבחנות כנופלות לבר מאצילות. והן בעולם הבריאה. ועוד בה מצב של גדלות, שאז מתעלות ט"ס התחתונות שלה מן עולם הבריאה אל עולם האצילות, והיא נבנית עמהן לפרצוף שלם בעשר ספירות. ואז עולה עם ז"א בעלה לקומה שוה עם או"א דאצילות ומלבישים אותם. ואז נק' ז"א, בשם ישראל. שהוא אותיות לי ראש, והנוקבא נק' בשם כנסת ישראל, על שם שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה שהיא משפעת אותם אל התחתונים.

והמצב של הקטנות נק' בשם שושנה בין החוחים, משום שט"ס התחתונות שלה נתרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. והמצב של הגדלות נק' בשם שושנה סתם, או כנסת ישראל. וזה אמרו אִית שׁוֹשַׁנָּה וְאִית שׁוֹשַׁנָּה (יש שושנה ויש שושנה).

והנה גוון סומק מורה שיש שם אחיזה לחיצונים,ולקליפות לינק ממנה, וזהו בזמן המצב של הקטנות, שט"ס התחתונות שלה הן בבריאה, ויש בה ג"כ בחינת חוור, דהיינו בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצונים. וז"ש מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּור, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי (מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים), להורות כי גם בגדלותה בעת שנקראת כנסת ישראל, אע"פ שעולה אז ומלבישה את הבינה במצב גדלותה כנ"ל, מ"מ נשארת בה בחינת דין, כי היא נצרכת לסוד המסך המתוקן בה לצורך הזווג דהכאה, שמסבת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה עי"ז ע"ס דאור חוזר הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע"ס דאור ישר, הנקרא אור של רחמים. (עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות י"ד) וע"כ גם בכנסת ישראל אית בה דין ורחמי כנגד הסומק והחוור שיש לשושנה בין החוחים.

וז"ס הים שעשה שלמה, העומד על שני עשר בקר. כי אלו טה"ס התחתונות שלה שנפלו לבריאה, כנ"ל, נתתקנו שם בסוד שני עשר בקר, ונקודת הכתר שנשארה באצילות ה"ס הים העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נק' תליסר עלין דשושנה. וענין ההתחלקות הזו של עה"ס שלה לסוד י"ג מתבאר להלן במראות הסולם.

והנה המוחין דגדלות של הנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, הם נמשכים מסוד י"ג השמות הנק' י"ג מדות הרחמים. וז"ש אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי (כך כנסת ישראל יש בה י"ג מדות הרחמים). והעיקר מה שבא ר' חזקיה להורות בהשואה הזו משושנה דבין החוחים לכנסת ישראל, הוא ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להמצא בה כנגדן בחי' הכנה והכשר עוד בתחילת הויתה דהיינו במצב הקטנות. וז"ש, שכנגד חוור וסומק דקטנות יוצא בה דין ורחמי בגדלות, וכנגד י"ג עלין דקטנות יוצא בה י"ג מדות הרחמים בגדלות. והוא מביא זאת כאן, בכדי ללמדנו איך הכתובים שלפנינו מבארים אותם ב' הסדרים דקטנות וגדלות, הנוהגים באצילות הנוקבא, כמו שממשיך והולך, אוף אלהים דהכא וכו'.

וז"ש, אוּף אֱלֹהִים דְּהָכָא מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין (אף אלקים, שבמקרא שבכאן, משעה שנזכר, הוציא י"ג מלים): מורה, שאלהים שבמקרא דהכא בראשית ברא אלהים, שה"ס הבינה המאצלת לנוקבא דז"א, אפיק י"ג מלים שהן: את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח, דהיינו עד אלהים תנינא, שאלו י"ג תיבין רומזים על אותם י"ג עלין של שושנה בין החוחים בסוד הים העומד על שני עשר בקר, כנ"ל, שהם הכנה והכשר לכנסת ישראל שתקבל י"ג מכילן דרחמי. וז"ש, לְסַחֲרָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַה (לסבב את כנסת ישראל ולשמרה), כי י"ג מדות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן מסבבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, ונשמרת על ידיהן ממגע החיצונים, כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי"ג מדות, יש בה יניקה לחיצונים.

פסקה ב

ולבתר אדכר וכו': ואח"כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, דהיינו אלקים מרחפת וגו'. ולמה נזכר פעם אחרת. הוא כדי להוציא חמשה עלים קשים המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות, והם חמשה שערים, ועל סוד זה כתוב כוס ישועות אשא, זו היא כוס של ברכה. כוס של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה היושבת על חמשה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות. ושושנה זו היא כוס של ברכה. מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מלים. שהן: מרחפת על פני המים ויאמר. שהן כנגד ה' עלים הנ"ל. מכאן ולהלאה, שנאמר, אלקים יהי אור וגו', הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים, חמש עלין תקיפין: ה"ס ה"ג של הנוקבא, שהן ע"ס דאו"ח, שהנוקבא מעלה על ידי זווג דהכאה באור העליון, הנק' אור של דין, (כנ"ל ד"ה סומק) כי עה"ס דאור ישר נק' ה' חסדים חג"ת נ"ה, והן מתלבשות בה' גבורות חג"ת נ"ה דאו"ח, ואלו חמש עלין תקיפין הן, כחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון מהתלבש ממסך ולמטה.

וע"כ נק' עתה רק ה' עלין תקיפין, כי עוד אינה ראויה לזווג עליהם. ובזמן הגדלות כשהמסך בא בזווג עם האור העליון הם נק' ה' גבורות. כנ"ל.

ואלו ה' עלין תקיפין ה"ס ה' תיבות שיש מאלקים תנינא עד אלהים תליתאה, שהן: מרחפת על פני המים ויאמר. וז"ש אמאי אדכר זמנא אחרא, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה, ואומר, שהוא כדי להוציא מהנוקבא ה' עלין תקיפין אלו, שהם הכנה לזווג בזמן הגדלות.

ומה שאלו ע"ס דאו"ח נקראות ה"ג שהן חג"ת נ"ה ואינן נקראות כח"ב תו"מ, כנ"ל. הענין הוא, מפני שאינן ממשיכות אלא אור חסדים לבד, ולכן ירדו כח"ב ממעלתם ונקראים חג"ת, ות"ת ומלכות נק' בשם נו"ה.

וז"ש, חמש תרעין וכו' כוס ישועות: היינו בעת הגדלות, שה' עלין תקיפין נעשו לה' גבורות, אז הם נבחנים לחמש תרעין, שהם שערים פתוחים לקבל ה' החסדים דאור ישר. וכן הם נקראים ישועות מטעם זה. ואז נק' הנוקבא כוס ישועות או כוס של ברכה, כי בסגולתן נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, שהיא ה"ח הנ"ל.

והנה מספר הספי' הן בב' בחי' או במספר עשר, שעיקרן הן חמש בחי' כנ"ל. או במספר י"ג, כמו י"ג מדות הרחמים. וההבדל ביניהם הוא, שהמספר עשר מורה על ספירת זו"ן שיש בהן רק אור חסדים לבד. והמספר י"ג מורה על המוחין דהארת החכמה המקובלת לזו"ן. וענין זה מתבאר להלן במראות הסולם.

ואומר, שכוס של ברכה המורה על המשכת ה' חסדים תוך ה' גבורות שלה, כנ"ל. אצטריך למהוי על חמש אצבען, דהיינו רק במספר עשר, שהן חג"ת נ"ה כנ"ל ולא יתיר, דהיינו לאפוקי ממספר י"ג. והטעם הוא, כי אין הנוק' ראויה לקבל חכמה מסוד הי"ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסדים. ולפיכך אצטריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה' חסדים על ידי ה' אצבען דוקא, שהן ה' הגבורות, ואז יכולה לקבל גם מי"ג.

ומשמע, שהכונה היא על ה' אצבען דיד שמאל, שהן ה"ג, כי ה' אצבען דיד ימין ה"ס ה"ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב' ידים, דהיינו גם עם ה' אצבען דיד שמאל, כדי לרמז על הכונה הנ"ל דה"ג. אמנם אח"ז בתחילת הברכה צריכים להשאיר את הכוס על ה' אצבען דיד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לס"א היונקת משמאל.

וז"ש, מכאן ולהלאה אור: כלומר, אלהים תליתאה אדכר במאמר יהי אור וכו' שהוא להאציל בחינת הגדלות דנוקבא, שה"ס ה"ח וי"ג מכילן דרחמי, אשר ה' החסדים ה"ס ה' פעמים אור שבמאמר, שהן: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. והי"ג מכילן דרחמי מרומזין בכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד ה"ס י"ג והוא גם בגי' י"ג. (ועי' בתי"ז תיקון כ"ו).וה' האורות הללו, ה"ס משחז"ל האור שברא הקב"ה ביום א' היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם, (חגיגה י"ב) וזה אמרו דאתברי ואתגניז.

וז"ש, ואתכליל בברית ההוא דעאל בשושנה: כלומר שה' החסדים הללו נכללו מקודם ביסוד דז"א, ולא באו ישר מבינה, הנק' אלהים, אל הנוקבא. והברית היא יסוד דז"א דעאל בשושנה ונתן אותם אליה. והטעם יתבאר בסמוך.

והנה אלו ה"ח היוצאים על ה"ג, כנ"ל, הם נק' זרע, גם תדע, שעיקר תוקף הדין והגבורות שבמסך, שבכחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה הוא נמצא רק בעטרת היסוד דז"א, שהוא ממשיך אותם ממזל ונקה שבדיקנא, והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף בלבד. ולפיכך עיקר הזווג שעל המסך, המעלה ה"ג הממשיכות והמלבישות את ה"ח שהם ה' אורות הנ"ל, הנה הוא נעשה ביסוד דז"א, והוא הנותן אותם לנוק'. וזה שמדייק להשמיענו, דההוא זרעא, שהם ה"ח וה"ג, קיימא באות ברית ממש, כי באות ברית שהיא עטרת יסוד דז"א, נמצאת ממשיות הגבורות הממשיכות ה' החסדים הנק' זרע, אבל יסוד הנוק' מקבל רק בחינת דיוקנא של הגבורות שלו. וע"כ נק' יסוד הנוקבא רק בשם דיוקנא דברית.

פסקה ג

ג) וכמה דדיוקנא דברית וכו': וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זווגים מאותו הזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

ביאור הדברים, סוד שם מ"ב אתוון, הוא הוי"ה פשוטה, והוי"ה במילוי, והוי"ה במילוי דמילוי, שיש בהן מ"ב אותיות. וענינן יתבאר במראות הסולם. וההוא זרעא דקיימא באות ברית, שהן ה"ח וה"ג, כנ"ל, הוא נמשך מהשם מ"ב.

וזה אמרו וּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית (וכמו שצורת הברית) שהיא הנוקבא, אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין דְּהַהוּא זַרְעָא, כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ, בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית (נזרעה במ"ב זווגים מאותו הזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית) פי' כי ב' בחי' יש להבחין בנוקבא: א' היא בנין פרצופה, שהיא נבנית ע"י הבינה, המתבאר כאן בעובדא דבראשית. הב' היא ענין הזדווגותה עם הז"א, הנקראת רזא דיחודא. וזה אמרו, וּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית (וכמו שצורת הברית) שהיא יסוד הנוקבא, אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין דְּהַהוּא זַרְעָא (נזרעה במ"ב זווגים מאותו הזרע), דאות ברית, שהבחן זה הוא ברזא דיחודא, דהיינו בסוד הזווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בנינה של הנוקבא ע"י הבינה הנק' עובדא דבראשית, שהיתה ג"כ בסוד שם מ"ב.

וכבר ידעת שיש ב' מצבים בבנין הנוקבא, שהם קטנות וגדלות. הנה הקטנות נק' בשם גליפא, שפירושו חקיקה לבית קבול לאורות של זמן הגדלות, כי כל המקובל לנוקבא בזמן הגדלות צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנות (כנ"ל אות א' בד"ה והנה המוחין) וע"כ נק' בשם גליפא, ובחינת הגדלות שלה נק' בשם מפרש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות. וזה אמרו כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ (כך השם החקוק והמפורש נזרע) הנוקבא נק' שם, גליפא היא הקטנות שלה, מפרש הוא הגדלות שלה. וגם הם אזדרעו ונבנו במ"ב אתוון, כמו המ"ב זווגין שברזא דיחודא באות ברית. וז"ש בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית (במ"ב אותיות של מעשה בראשית) שהן מ"ב האותיות המובאות כאן מבראשית עד הב' של ובהו.

פסקה ד

ד) בראשית ר' שמעון וכו': בראשית. ר"ש פתח, הנצנים נראו בארץ. הנצנים, זה הוא מעשה בראשית. נראו בארץ, מתי. הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ. עת הזמיר הגיע, זה הוא יום רביעי, שהיה בו זמיר עריצים. שע"כ כתוב בו יהי מארת חסר ו' שהוא לשון קללה. וקול התור, זה הוא יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים וגו' לעשות תולדות. נשמע, זה הוא יום ששי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה, כי כתוב כאן נעשה אדם, וכתוב שם, נעשה ונשמע. בארצנו, זה הוא יום שבת. שהוא כמו ארץ החיים. שהוא עולם הבא.

ביאור הדברים, הנצנים דא עובדא דבראשית: כלומר, ששת ימים דמעשה בראשית, שהם ו' קצוות חג"ת נה"י דז"א שמהם נבנים ע"ס דפרצוף הנוקבא דז"א. כי הנוקבא לית לה מגרמה ולא מידי, וכל בנינה הוא ממה שהז"א נותן לה. והולך ומפרש כאן איך הנוק' נבנית והולכת מהו"ק דז"א. ואומר, נראו בארץ, אימתי, ביום ג', כי הנוק' נקראת ארץ, ואומר שהנצנים שהם ספירות הז"א, נתקבלו ונראו בנוקבא, הנק' ארץ, ביום ג' דמעשה בראשית. והנה נראו משמע שנראו פעם כך ועתה נראה באופן אחר. וזה ששואל אימתי היה זה, ומשיב שזה היה ביום ג', שהוא ת"ת. וביאור הדברים הוא, כי תחילה נאצלה בסוד ב' מאורות הגדולים, ואז היתה שוה לת"ת דז"א. ונמצא שנאצלה ביום ג' בשוה עם ת"ת דז"א, הנק' יום ג' דמעשה בראשית. וז"ש כדין נראו בארץ: כלומר, כיון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, כמו שאומר להלן, לכן אומר הכתוב נראו בארץ, דהיינו שנראו פעם כך. ואח"כ עת הזמיר הגיע.

דא יום ד' דהוה ביה זמיר עריצים: כי ביום ד' נתמעטה הלבנה שהיא הנוקבא דז"א, כמו שאמרו חז"ל שקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. (חולין ס:) ואז ירד לבחי' נקודה תחת היסוד דז"א, וט"ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות זולת נקודת הכתר שלה, ועמדה תחת היסוד, ומעתה הולכת ונבנית ע"י נצח והוד ז"א, כמו שמבאר והולך. ונקרא זה, זמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו מכריתין כל הקליפות הנאחזות בנוקבא. וזמיר לשון כריתה, ועריצים הם החיצונים והקליפות הסובבים את השושנה.

וז"ש, וקול התור דא יום חמישי: התור, הוא נצח דז"א וקול התור, הוא הוד דז"א, והוא יום חמישי דמעשה בראשית. ובשביל שהיא מקבלת מההוד הכלול בנצח דז"א, ע"כ נקרא קבלתה זו, בשם קול התור.

וז"ש, נשמע דא יום ששי: כלומר שקול התור אינו מקובל אל הנוקבא רק באמצעות יום ו', שהוא יסוד דז"א הכולל נו"ה יחד, והוא משפיע אותם לנוקבא. וז"ש, שנשמע אל הנוקבא רק ביום הששי. וזה הכלל שאין הנוקבא מקבלת רק מהקו האמצעי דז"א, שהוא דת"י או מדעת, או מת"ת, או מיסוד.

דכתיב נעשה אדם דהוה עתיד למקדם עשיה לשמיעה: שמיעה ה"ס בינה כי ראיה ושמיעה הם חכמה ובינה. עשיה ה"ס המלכות, ונודע, שבסוד התיקון דצמצום ב', שה"ת עלתה לנקבי העינים, כדי לשתף אותה במדת הרחמים, שהיא בינה עילאה, הנה אבא הוציא אמא לחוץ ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא. כי עינים ה"ס אבא, וע"י עלית ה"ת אליו נתתקן הזווג של ראש בה"ת, שנקראת נקבי העינים, ואמא שהיא בינה יצאה משום זה מהראש אל הגוף. שז"ס שאין בא"א אלא כו"ח בראשו ובינה יצאה לגוף.

ונמצא עתה שהעשיה שהיא ה"ת מלכות, קודמת לשמיעה, שהיא בינה. וז"ס מ"ש בתיקונים תי ' ס"ט,אני ישנה שניה ודאי לחכמה, ע"ש. כי אבא נתתקן בנוק' הנק' אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שניה לכתר, ודורש, כי ישנה היא אותיות שניה ואני ישנה כמו אני שניה. ע"ש.

ומחמת עלית המלכות לנקבי העינים נמתקה שם מאד, ונעשתה ראויה אח"כ לעלות ולהלביש או"א עילאין, ולקבל מוחין שהם מוחין דחיה כמו אמא עילאה. וה"ס סיהרא באשלמותא. ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה.(שבת פח:)כי העשיה שהיא מלכות עלתה והלבישה את או"א עילאין ונגלה סוד היובל, שער הנון.

וזה אמרו כאן, שלכן היתה השמיעה ביום הששי, כי בו נעשה התיקון הזה להקדים עשיה לשמיעה. כמו במתן תורה, וע"כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, שה"ס אמא עילאה. כמו שמבאר והולך. וענין זה עמוק מאד, ועי' כאן במראות הסולם, שהרחבנו ענין זה.

בארצנו דא יום שבת, דאיהו דוגמת ארץ החיים: אמא עילאה נק' ארץ החיים. וע"י השפעת יום הששי, עלתה הנוקבא ביום שבת דמעשה בראשית עד אמא עלאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי זה הכלל אם התחתון עולה לעליון ממנו נעשה כמוהו ממש.

פסקה ה

ה) ד"א הנצנים אלין וכו': פירוש אחר. הנצנים, אלו הם האבות שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעולם הבא, שהוא בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בגניזו, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם, ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים. היינו בשעה שהקשת נראית בעולם. כי בשעה שהקשת נראית, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע, היינו, עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה נצולו. היינו משום שהנצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים, כאן מבאר את הכתוב הנ"ל, על בחינת השגת מוחין דחיה של ז"א גופיה. ואומר, שהנצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנק' אבהן, כי הנה"י דז"א נק' בנין, והם ב' פרצופין, הנחלקין על החזה של הז"א, כי חג"ת נק' זו"ן הגדולים, ונה"י נק' זו"ן הקטנים. וע"כ מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ אומר, אבהן. ונק' בשם נצנים, שפירושו נטיעות, הוא, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה היתה מדתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א', נעשו חב"ד של נשמה. ואח"כ בגדלות ב', נעשו חב"ד דחיה.

וז"ש דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי: הכונה היא על עיבורו של ז"א, כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א הנק' מחשבה ועלמא דאתי, אבא נק' מחשבה, ואמא נק' עלמא דאתי, ושם ראשית בנינו של הז"א בבחינת ג' גו ג', שפירושו שהחג"ת מלובשים תוך הנה"י. וז"ס הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרן משם ושתלן במקום אחר והגדילו. הנטיעות הן אבהן כנ"ל, שהן חג"ת משרשן, וע"י עליתן לעיבור לחו"ב, דהיינו ששתלן במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת הראויה למוחין לעת גדלות. הנה עי"ז גדלו לאט לאט, ע"י העיבור, אח"כ ע"י יניקה אח"כ ע"י גדלות א' ולבסוף ע"י הגדלות הב', כמו שמבאר והולך. וז"ש ומתמן נפקו בגניזו: שאחר שקבלו החג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ונפקי בגניזו, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם נשארו עוד בגניזו, דהיינו באור מועט.

וז"ש ואטמירו גו נביאי קשוט: כלומר, על ידי השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד אל ספי' נה"י דז"א, הנק' נביאי קשוט, ואז נתפשטו להם החג"ת מתוך הנה"י, והשיג ו"ק, ועכ"ז הם עוד בטמירו, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נפש רוח בלבד. וז"ש ואטמירו גו נביאי קשוט נביאי קשוט, הם נו"ה שהשיגו על ידי היניקה, אבל אטמירו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם בחינת האורות, משיגים ע"י יניקה, אור דחג"ת שהוא רוח, ובהתחשב עם בחי' הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות שמבחי' האורות, נבחן, שהם משיגין אור דחב"ד, ומבחי' הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות, כמ"ש להלן.

וז"ש, אתיליד יוסף ואטמירו ביה: כי אחר תשלום המוחין דיניקה עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו החג"ת שלו לבחינת חב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים המכונים נה"י של מוחין דגדלות, ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות הכולל נו"ה דגדלות. וז"ש אתיליד יוסף, דהיינו היסוד דגדלות.

ואומר ואטמירו ביה, להשמיענו שעדיין אין להם לחג"ת האורות דגדלות בשלימות, ועדיין הם בהעלם, כי בגדלות א' הוא משיג רק המוחין דנשמה, שהם נבחנים עוד לבחינת אחורים אצל הז"א, וע"כ אומר ואטמירו ביה, כלומר, עוד הם בהעלם.

וז"ש, עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון: כי אחר מוחין דגדלות א' מתחיל הז"א לקבל מוחין דגדלות ב' שהוא מוחין דחיה, ואז ננסרת הנוקבא ממנו ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה, ואז נקראת הנוקבא ארעא קדישא כי המוחין דחיה נק' קודש. והוא שאומר עאל יוסף שהוא יסוד דגדלות של הז"א בארעא קדישא שהיא הנוקבא פב"פ עם הז"א בקומה שוה. וז"ש, ונציב לון תמן: בארעא קדישא דייקא, כי אין המוחין דחיה, שה"ס חכמה, נמשכים רק בעת הזווג, שהזו"ן ברזא דאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזווג, וז"ש ונציב לון תמן, דהיינו בביתא דידה. והטעם כי ערך ז"א כלפי הנוק' כערך או"א עי' כלפי ישסו"ת, וע"כ אין מוחין דחיה שה"ס חכמה, נגלית אלא בנוק' שהוא בחי' ישסו"ת. וז"ש להלן וכדין נראו בארץ ואתגלו תמן כלומר, עתה נתגלו במדת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לטמירין ונעלמים.

ואומר עוד ואימתי אתחזון וכו'. ואין לשאול הלא כבר ביאר זאת לעיל שהם מתגלים בשעתא דעאל יוסף בארעא קדישא, דהיינו בעת הזווג, גם השמיענו שמקום ההתגלות הוא בנוקבא, וא"כ מאי שואל עוד הפעם אימתי אתחזון. הענין הוא כי גם בעת הזווג ישנן ב' הבחנות, כי יש התכללות שמאלא בימינא דהיינו בסוד ה' חסדים שבזכר, ויש התכללות ימינא בשמאלא בסוד ה' גבורות שבנוקבא. וע"כ שואל אימתי אתחזון, אם בסוד התכללות ימינא בשמאלא, אם בסוד התכללות שמאלא בימינא.

ומשיב. בשעתא דאתגלי קשת בעלמא: קשת, היא יסוד דז"א, בעלמא, הוא הנוקבא, שהיא בחינת התכללות ימינא בשמאלא בעת הזווג, בסוד את קשתי נתתי בענן וכו'. ואומר שרק מבחינה זו נמשכין המוחין העילאין. וז"ש, כדין אתגליין אינון, דהיינו רק מבחינת התכללות ימינא בשמאלא.

וז"ש, ובההיא שעתא עת הזמיר הגיע עדן לקצץ חייבין בעלמא: כלומר בעת שמתרבין הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה אלא על ידי הגילוי של מוחין עילאין הנ"ל, שהם המוחין דחיה. כמ"ש והולך. וז"ש, אמאי אשתזיבו, בגין דהנצנים נראו: פירוש, למה בני העולם מוצלים מכליה, כמו שהיה בימי המבול, הוא משום דהנצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה מעביר את הקליפות מהארץ שהיא המלכות, ואינן יכולות להאחז בה עוד. שז"ס הכתוב וראיתיה לזכור ברית עולם.

וז"ש, ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא כו': יש כאן סוד גדול. כי תחלה נבנית הנוקבה בסוד ב' המאורות הגדולים, שיש לה לנוקבא קומה שוה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד, וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור, וכן נקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין שבשעת קטנותה, כלומר מתחילת התהוותה. ואז נבחנים הזו"ן לאפי זוטרי, ונק' ינוקי רביין עולמין. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בנין גדול, במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נק' אפי רברבי, ונודע, שאין שינוי או העדר ברוחני, ואלו המוחין דאחור, אפי זוטרי, נשארים בה גם בעת המוחין דגדלות. ולא עוד אלא שסבת המשכת המוחין דחיה הנ"ל הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בסוד אפי זוטרי. וז"ש, ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא כלומר, דאלמלא דנראו בנוקבא אותם הנצנים כבר מזמן בעת קטנותה, דהיינו בבנין האחורים שלה כנ"ל, הנה לא אשתארון בה המוחין דחיה גם בעת גדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

פסקה ו

ו) ומאן מקיים עלמא וכו': ומי הוא המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו. היינו קול הילדים העוסקים בתורה, ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלמים, שכתוב, ועשית שנים כרובים זהב.

ביאור הדברים רביין דעלמא הם בחי' מוחין דאחור הנ"ל בדיבור הסמוך, הנקרא אפי זוטרי, וכן רביין דעלמא וכן ינוקי רביין עולמין ובחי' הזווג שלהם במצב זה, נקרא קל ינוקי דלעאן באורייתא. וה"ס תורי זהב וה"ס ב' הכרובים, דאינון אפי זוטרי, אשר אלו המוחין דחיה הנמשכים בסוד התכללות ימינא בשמאלא, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם, כמ"ש כל זה לעיל בדיבור הסמוך. וז"ש, ומאן מקיים עלמא, דהיינו בעת ריבוי הקלי' שיש להן כח להחריב עולם כבימי המבול, הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בסוד קשת בענן, כנ"ל, שעי"ז עלמא אשתזיב ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגרם לאבהן דאתגליין שגורמים לגילוי החג"ת בסוד מוחין דראש, שהחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה. ואומר, שהגורם לכל זה הוא, קל ינוקי דלעאן באורייתא, דהיינו המוחין דאחור כנ"ל. שה"ס קל ינוקי ותורי זהב.

פסקה ז

ז) בראשית ר' אלעזר וכו': בראשית. ר"א פתח, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו מרום עיניכם, שואל, לאיזה מקום. ומשיב, למקום שכל העינים תלויות אליו. ומי הוא. הוא פתח עינים, שהוא מלכות דראש א"א, ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה, ומי הוא. הוא הנקרא מ"י, שהוא ז"ת דבינה, אותו הנקרא מקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו, ובשביל שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום שאינו מגולה, נקרא מ"י. שהוא לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה נקרא מ"י.

ביאור הדברים ר' אלעזר פתח. הוא בא לבאר הפירוש של בריאת שמים וארץ שבמקרא דבראשית. כי שמים וארץ הם הכלל דז' ימי בראשית, שהם הזו"ן דאצילות, ואם כן למה כתוב ברא שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צ"ל האציל. ואומר, ומאן איהו פתח עינים, המלכות דראש א"א דאצילות מכונה פתח עינים, כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נק' עינים. ונודע שאין בראש א"א אלא כתר חכמה בלבד, וע"כ המלכות שלו נק' פתח עינים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א, לכל פרצופי אצילות. וז"ש, לאתר דכל עיינין תליאן ליה כי מוחין דחכמה נק' עיינין, ואין מוחין דחכמה בכלהו פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ותמן תנדעון, היינו בפתח עינים, שהוא המלכות דראש דא"א, שם תנדעון הסוד הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המלה ברא, פירושה לבר ממדרגת אצילות, ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן, ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נק' יצירה, והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נק' עשיה. אמנם אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות, כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא דהיינו בעולם אצילות, אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד, וע"כ יש ב' מיני בי"ע, הא' הוא בי"ע דפרודא, שנפרדו מכל בחינת אצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות העומדת עליהם מלמעלה. והב' הם הבי"ע דעולם אצילות גופיה, שהם הבינה וז"א ונוקביה שהם לבר מהראש דא"א בלבד, ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבגוי מעוהי דא"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מבחינת ראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר למחוסרי מוחין דחכמה, הנק' ראש מבחי' עולם אצילות, כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, דכללות ד' עולמות אבי"ע, וע"כ המחוסר חכמה, נבחן שם לגוף בלי ראש. ויתבאר עוד להלן.

וז"ש, דהאי סתים עתיקא וכו' ברא אלה, הבינה שיצאה מהראש דא"א, מכח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, כנ"ל, הנה היא נחלקה משום זה לב' בחינות: ג"ר בפ"ע, וז"ת בפ"ע, מטעם, כי הבינה ממקורה בע"ס דאור ישר, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, בסו"ה כי חפץ חסד הוא ולא חכמה, ((עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה') ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמתה כלל, שהרי אפילו בעת שהיא נמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה, ולפיכך אין לה שום פחיתות של משהו מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א, ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, וכאלו לא יצאה כלל מהראש דא"א דמיא. והיא נתקנת בסוד או"א עילאין המלבישין לא"א מפה עד החזה. ובחינה הב' שהיא הז"ת דבינה, הנה הן מבחינת התכללות הזו"ן בבינה, שהם שרשים של הזו"ן הנמצאים בבינה, ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן, וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה, והם נחשבים לבריאה, ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר אבא הוציא אמא לחוץ, דהיינו לבר מהראש דא"א, והם נק' ישסו"ת, ומלבישין לא"א מחזה עד הטבור, והבנים שלהם שהם הזו"ן, הם מלבישים מטבור ולמטה, דא"א עד סיום עולם האצילות. וז"ס הפרסא שבגוי מעוהי דא"א העומדת בחזה שלו, כי היא כח המלכות שבראש דא"א המוציא את הז"ת דבינה לבר מראש, ומפריעתם מלקבל חכמה, כי אע"פ שמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחי' הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחי' ראש א"א מטעם הנ"ל, ונמצא כי רק במקום החזה דהיינו ממעל הז"ת דבינה שולט כח המסך להוציא הז"ת דבינה שמתחתיו לבר מראש דא"א, וזכור זה.

ולפיכך הג"ר דבינה, נק' בשם האי סתים עתיקה, כי הראש דא"א נק' עתיקא קדישא, וכיון שהג"ר דבינה אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א נבחנים כאלו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא כמו הראש דא"א, אלא משום המצאם בגוף א"א נק' בשם סתים עתיקא.

וזה אמרו דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה כלומר, רק הז"ת של האי סתים עתיקא הנק' ישסו"ת שהם בחי' קיימא לשאלה, דהיינו לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עלית מ"ן, כי שאלה פירושו עלית מ"ן מלשון שואלין על הגשמים. (ריש תענית) ואומר שרק הז"ת דהאי סתים עתיקא הנק' ישסו"ת שהן קיימות לשאלה, דהיינו לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה, וע"כ ברא אלה, שהם הזו"ן הנק' אלה. ונבראו גם הם בכחם במחוסרי ראש כמהו. כי המלה ברא מורה על חסרון ראש מבחי' אצילות. וז"ש ומאן איהו מ"י: הז"ת דבינה שהן עומדות לשאלה, הן הנק' מ"י,ועליהן נופלת לשון ברא, כנ"ל, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א המבדלת אותן מהארת ראש דא"א. כנ"ל. וז"ש מקצה השמים לעילא דכלא קיימא ברשותיה, הז"ת דבינה, שהן נק' ישסו"ת ונק' מ"י הן בחי' קצה השמים לעילא, כי השמים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת הנק' מ"י, וע"כ נק' המ"י קצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה, כי השמים והארץ שהם זו"ן וכן הג' עלמין בי"ע התחתונים כולם מקבלים מישסו"ת הזה הנקרא מ"י, וע"כ כלא קיימא ברשותיה.

וז"ש, לעילא לית תמן שאלה והאי קצה השמים אקרי מ"י: כלומר, לעילא דהיינו הג"ר דבינה, שהן או"א עלאין, לית תמן שאלה, כי הם אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם בעצם רק בחינת אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה, וע"כ אינם נק' מ"י, גם אינם בחי' קצה השמים, כי הם אינם נזקקים לזו"ן הצריכים להארת החכמה. ורק הז"ת שהן ישסו"ת שהם קיימין לשאלה, דהיינו לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמים לעילא, משום שהז"א הנק' שמים מקבל מהם.

פסקה ח

ח) ואית אחרא לתתא וכו': ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה. ומשיב, אלא הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה, כיון ששאל האדם וחקר להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, שהוא מלכות, אחר שהגיע שמה, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלא הכל סתום כבתחילה. מפשפש פירושו חקר. כי חקר, מתרגם פשפש (איוב ח' ח').

ביאור הדברים, הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו הז"א, והיא נבחנת לבחינת קצה שמים דלתתא, כי היא סוף כל דרגין ומסיימת את האצילות, ונמצא הז"א הנק' שמים עומד בין הישסו"ת הנק' קצה השמים לעילא, ובין הנוק' הנק' קצה השמים לתתא. וז"ש כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא: לאסתכלא היינו הזווג דאו"א הנק' הסתכלות או"א זה בזה ע"י עליתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן, כי אפילו ישסו"ת שהם הז"ת דבינה אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וזה אמרו כיון דשאל בר נש דהיינו שמעלה מ"ן, ומפשפש היינו שמפשפש במעשיו. כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, דהיינו לאסתכלא בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כי הארת החכמה הנמשכת ע"י עלית מ"ן וזווג כנ"ל, נק' בשם ידיעה, או נק' חכמה ע"י הדעת, כי הזו"ן העולים למ"ן נבחנים שם לבחי' דעת לאו"א, כי המה הגורמים לזווג שלהם, והזווג נק' בשם ידיעה, מלשון, וידע אדם את חוה אשתו. וז"ש ולמנדע דהיינו להמשיך המוחין בסוד הדעת מדרגא לדרגא מדעת של מדרגת או"א אל המוחין דמדרגת הז"א, עד סוף כל דרגין דהיינו מהז"א אל הנוקבא הנק' סוף כל דרגין. וענין עלית מ"ן )עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות צ"ד וצ"ה(. כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה להיותה רק בחי' חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן. ע"ש.

וז"ש כיון דמטי תמן מ"ה: כיון שהמוחין מטי תמן אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. ונק' כן מטעם המבואר בזוהר (תרומה דף קכ"ז ע"א). וז"ל, "דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ"ה, ותנינן: אל תקרי מ"ה אלא מאה,(מנחות מג:) בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון" עכ"ל. הרי שע"כ נק' מ"ה להורות שכל השלימות הגדולה של המוחין ההם באה רק אחר דמטי המוחין לנוקבא. ואומרו, מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא: גם זה מבואר בזוהר תרומה הנ"ל, וז"ל תו, אמאי אקרי מ"ה, אלא אע"ג דמשיכו עילאה דאתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא, דאיהו אתר סופא דכל דרגין, סופא דאמשכותא דכולא, וקיימא באתגליא, ואע"ג דאתגליא יתיר מכולא קיימא לשאלה, מ"ה, מה חמית, מה ידעת, כמא דאת אמרת, כי לא ראיתם כל תמונה עכ"ל.

והנך רואה דברי הזוהר, שאע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים ע"י העלאת מ"ן וכבר נשלמה בהן, מ"מ איהי קיימא לשאלה כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. וזהו ג"כ דברי ר' אלעזר כאן מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא, דהיינו ג"כ כמו בזוהר תרומה, אשר אחר העלאת המ"ן והמשכת המוחין עוד הכל סתום בנוקבא כמו מטרם העלאת מ"ן, דהיינו דקיימא עוד לשאלה, שפירושו העלאת מ"ן. )(כנ"ל אות ז' בד"ה וז"ש לעילא. לית תמן שאלה(.

ויש להבין הדברים, א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן, וכן למה נמשכו אליה המוחין כיון שאינם נגלים כלל. ועוד, שהרי אומרים שם בזוהר תרומה בטעם הא' למה נקראת הנוקבא מ"ה, משום שה"ס, אל תקרי מ"ה אלא מאה (מנחות מג:), שה"ס מאה ברכות, שהנוקבא משפעת לתחתונים. ולפי"ז איך יתכן לומר שעוד נשארת הנוקבא בבחינת קיימא לשאלה, והכל סתים כדקדמיתא.

והענין הוא: כי יש ב' בחינות מוחין דגדלות בנוקבא, הנק' גדלות א' וגדלות ב'. אשר בגדלות א', עולים רק או"א עילאין לראש דא"א ולא הישסו"ת, ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו הישסו"ת בגוף א"א, אלא שנתעלו למקום או"א שמקודם לכן, דהיינו שמלבישין מפה עד החזה דא"א ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחי' ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין העומדים עתה בראש א"א, וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שנתבאר (עי' לעיל אות ז' ד"ה וז"ש דהאי סתים)( באו"א גופייהו שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן. ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית בסוד מאה ברכות כנ"ל, כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת שמקודם העלאת מ"ן, דהיינו מחזה עד הטבור דא"א, ונמצאת הנוק' במקום אמא, וע"כ נעשית הנוקבא בסוד מאה כמו אמא, כי בחי' מאה היא באמא ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, כנודע.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י דקיימא לשאלה, דהיינו ממש לגמרי כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, דהיינו מהחזה עד הטבור דא"א ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבגוי מעוהי דא"א, שבחינת הארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו, כנ"ל(אות ז' ד"ה וז"ש דהאי עש"ה).( וע"כ מבחינה זו לא הרויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתים כדקדמיתא כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנק' אמא, שז"ס שנעשתה בסוד מאה ברכות כנ"ל.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לבחינת ו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א, כנ"ל, אבל מדרגתה עתה שוה כמו הישסו"ת בעת היותו בחינת ו"ק, דהיינו מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד שם מחזה עד הטבור דא"א. שזה ודאי גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות, אבל עוד חסר ג"ר דגדלות, והשגת ג"ר דגדלות נק' גדלות ב' של הנוק' וזה יתבאר להלן במאמר מי ברא אלה דאליהו.

עתה תבין היטב כוונת הזוהר תרומה הנ"ל בב' הטעמים שאומר, על מה שנק' הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים שהשיגה הנוק' הנק' מאה ברכות, שע"כ אמרו אל תקרי מ"ה אלא מאה, והיינו ע"י עליתה למקום ישסו"ת בכח אלו המוחין וטעם ב' מדגיש לבאר, אשר עכ"ז, כיון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, דהיינו בעוד שהיה קיימא לשאלה, שהוא מהחזה עד הטבור דא"א הרי גם המוחין דנוק' דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוק' בבחינת קיימא לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר, אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, דהיינו ו"ק דגדלות. וכן גם כאן במאמר הזה, שאומר מה ידעת ומה וכו' הכל סתים כדקדמיתא, אין הפירוש של כדקדמיתא, כמו שהנוקבא היתה מטרם העלאת מ"ן. אלא הפירוש הוא, כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן שהרי קבלה עתה בחינת אמא שה"ס מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות, ונמצאת עוד קיימא לשאלה כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן. והבן זה היטב.

פסקה ט

ט) ועל רזא דנא וכו': ועל סוד זה כתוב, מה אעידך ומה אדמה לך. כי כשחרב בית המקדש, יצא קול ואמר מה אעידך ומה אדמה לך, דהיינו במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, שכתוב, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. מה אדמה לך, באותו אפן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. שכתוב, הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי וגו'. קראתי אותך, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה. מה אשוה לך, כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה דהיינו בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנוס אני למעלה עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משוה לך מדרגה זו, דהיינו ירושלים של מעלה, שהיא המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כים שברך. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי ירפא לך, דהיינו אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך. אכלוסך פירושו גדודיך צבאותיך, כי גדוד, מתרגם אוכלסא (איוב י"ט י"ב).

ביאור הדברים, כי חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בע"ז ולא רצו להעלות מ"ן לזווג זו"ן אלא שרצו להמשיך השפע לס"א הנק' אלהים אחרים, שמסבה זו נפרד הזווג הנ"ל דזו"ן ונתבטלו מאה הברכות מן הנוקבא ונחרב ביהמ"ק.

וזה אמרו נפק קלא ואמר מה אעידך וכו' בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין אלו הו"ק דגדלות שהנוקבא מקבלת בסוד מ"ה כנ"ל, נק' יומין קדמאין, וה"ס הכתוב כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגו' (דברים ד' ל"ב) ונק' כן להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א, כנ"ל (אות ז' ד"ה וז"ש דהאי ע"ש(. וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי שם באותה פרשה (דברים ד' כ"ו) כתוב פסוק זה, שפירושו על זווג זו"ן שהם נק' שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזווג, ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ וכו'. וז"ס מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשמרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם לכן נתקיים בכם ח"ו כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ וכו'.

וז"ש, מ"ה אדמה לך בההוא גוונא ממש עטרית לך בעטרין קדישין וכו' כעיר שחוברה לה יחדיו כי אלו מאה הברכות שהנוקבא מקבלת מהז"א בזווג. דמ"ה, הן בסוד עליתם לישסו"ת, ונעשה הז"א לבחי' ישראל סבא, והנוק' נעשתה לבחי' תבונה, ואז נעשים האורות שלה בסוד מאה ברכות כמו האורות דתבונה כנ"ל, וע"ז אומר הכתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו, כי הנוק' הנק' עיר, נתחברה עם התבונה יחדיו ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה הנק' עטרין קדישין, ואז נק' כלילת יופי משוש כל הארץ, ומקבלת שלטנו על עלמא.

וז"ש, מ"ה אשוה לך כגוונא דאנת יתבא, כלומר, שבסבת חטאם של ישראל שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא כי ט"ס התחתוניות שלה נפלו לקליפות והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וז"ש מ"ה אשוה לך וכו'. וז"ש מ"י ירפא לך: היינו אם ישובו בני ישראל בתשובה ויתקנו מעשיהם ויעלו מ"ן לזו"ן, הנה אז שוב ימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת הנק' מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

פסקה י

י) מי קצה השמים וכו': מ"י פירושו קצה השמים למעלה שהוא ישסו"ת, מ"ה, פירושו קצה השמים למטה. שהוא המלכות. וזה ירש יעקב שהוא ז"א, שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון שהוא מ"י, עד הקצה האחרון, שהוא מ"ה. משום שהוא עומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. ועל כן, מי ברא אלה. שישסו"ת שנקראו מ"י בראו את ז"א ומלכות הנקראים אל"ה.

ביאור הדברים, כי לכאורה היה לו להכתוב לומר מראש השמים ועד קצה השמים, ולמה אומר מקצה ועד קצה, דהיינו מסוף עד סוף, שאין כאן כל משמעות. וז"ש מ"י קצה השמים לעילא, דהיינו ישסו"ת דקיימא לשאלה המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה היינו הנוקבא שמטרם העלאה מ"ן שהיא סוף כל דרגין מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, הוא ז"א המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא, ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב כנ"ל, והנוקבא שהיא מ"ה עומדת בסיומו כנ"ל.

אמנם הכתוב מדבר כבר אחר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, ברישא דקרא, שאל נא לימים הראשונים וכו', שהפירוש הוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנק' ימים ראשונים, כנ"ל, שאז נמצא, שקצה השמים דלתתא שהוא מ"ה דהיינו הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים לעילא, דהיינו על המ"י שהוא ישסו"ת, ונמצאים שניהם במקום אחד ממש. וע"כ אומר הכתוב מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחי' קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא שהם חג"ת נה"י, והנוק' נוטלת התבונה, שהיא המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנק' שמים, אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פי' ב', אשר השמים דלעילא הוא יש"ס, הכולל ו' הימים הראשונים, שהם חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים דלעילא הוא התבונה, שהיא המלכות דבינה. ויהיה שיעור הכתוב מהקצה דיש"ס, עד הקצה דז"א הנק' שמים דלתתא.

וז"ש ועל דא מ"י ברא אלה: כלומר, על אלו המוחין אומר הכתוב מ"י ברא אלה כי מ"י הוא ישסו"ת העומד במקום בריאה דא"א, דהיינו מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבגוי מעוהי דא"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א, (כנ"ל אות ז' ד"ה וז"ש דהאי, ע"ש). דע"כ נבחן לבריאה דהיינו לבר מראש דא"א, וע"כ הוא קיימא לשאלה, כנ"ל. ונמצא אחר שהזו"ן משיגים אלו המוחין שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א, וז"ש הכתוב, מ"י ברא אלה שהם הזו"ן, כלומר הזו"ן נטלו מוחין דבריאה מן המ"י.

פסקה יא

יא) אמר ר"ש וכו': אמר ר' שמעון: אלעזר בני, עמוד מלדבר, ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו. שתק ר' אלעזר. בכה ר"ש, ועמד רגע אחד. א"ר שמעון: אלעזר, מהו אל"ה. אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, הלא תמיד הם נראים. ובמ"ה, שהיא מלכות, נבראו. כמו שאתה אומר, בדבר ה' שמים נעשו. דהיינו, במלכות הנקראת דבר ה', נעשו השמים. ואם אל"ה נאמר על הדברים הסתומים, לא היה צריך שיכתוב אל"ה, שהרי ככבים ומזלות גלויים הם.

ביאור הדברים, כי ר' אלעזר לא גילה כאן אלא בחינת המוחין דגדלות א', ור"ש היה רוצה לגלות סוד המוחין דגדלות ב', שהוא מוחין עילאין דחיה. ע"כ צוה לו לפסוק דבריו, ויגלה לו סתימא דרזא עילאה דבני עלמא לא ידעין ליה, כי עוד לא היו נגלים מוחין אלו בעולם ור"ש גילה אותם כאן.

וזה אמרו, מאי אלה, אי תימא ככביא ומזלי וכו', ר"ש שאל לו, מאי אלה, איזה חידוש משמיענו הכתוב במ"י ברא אלה, שהם הזו"ן, אי תימא ככביא ומזלי, דהיינו על המוחין דו"ק דגדלות שהשיגו, וע"ז סובב הכתוב מ"י ברא אלה, כי מוחין דו"ק נק' ככביא ומזלי. ע"ז הקשה, איזה חידוש הוא, הא מתחזי תמן תדיר, כלומר, הלא הם המוחין הרגילים של הזו"ן, שאפשר להמשיכם תמיד, דהיינו אפי' בימות החול, ואינם חידוש כל כך שעליהם יראה הכתוב מ"י ברא אלה.

ואין לפרש שהמוחין האלו נוהגים תדיר בלי הפסק, כי זה אינו כן, שהרי בקביעות אין לז"א אלא ו"ק בלי ראש, ורק על ידי העלאת מ"ן ותפלה ממשיכים אלו המוחין. אלא הפירוש הוא כנ"ל, שאפשר להמשיכם תדיר, היינו אפילו בימות החול. כי כן הם נמשכים בכל יום בעת תפילת שחרית. ועוד מקשה לו ובמ"ה אתבריאו כי אלו המוחין אינם מיוחסים לבינה אלא לזו"ן דאצילות הנק' מ"ה, שמהם יצאו, כמ"ש בדבר ה' שהוא ז"א ונוקביה, הז"א נק' ה', והנוק' דבר.

פסקה יב

יב) אלא רזא דא וכו': אלא סוד זה לא נתגלה, אלא ביום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, הידעת מהו מי ברא אלה. אמרתי לו, אלו הם, השמים וצבאם, מעשה הקב"ה, שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו. שכתוב, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ.

פסקה יג

יג) א"ל רבי וכו': אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, וגילה אותו בישיבה של מעלה, וזה הוא. בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת, שהיא מלכות, וזו עלתה להיות מחשבה, שהיא בינה, כלומר שהמלכות עלתה ונכללה בבינה. צייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות.

ביאור הדברים, פרצוף עתיק הוא הראש הא' של עולם האצילות, והוא נק' סתימא דכל סתימין. ועליו אמרו באדרא רבא (אות קע"ד ) כל רישא דעמא דלא אתתקן הוא בקדמיתא לית עמא מתתקנא. מנא לן. מעתיק יומין, דעד דלא אתתקן הוא בתיקונוי לא אתתקנו כל אינון דבעי לאתתקנא, וכלהו עלמין אחרבו. וכן איתא באדרא זוטא (אות ע"ד ). תאנא, בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא, כלא אתקין כעין דכר ונוקבא וכו' דהאי חכמה אתפשט ואפיק מיניה בינה, ואשכח דכר ונוקבא וה"ס התיקון דצמצום ב'.

וזהו שמבאר כאן ואמר בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא. שבעת שעתיקא קדישא רצה להתגלות לעולמות, בכח התיקון דאתתקן בצמצום ב', הוא עבד ברישא דא"א, דהיינו בחכמה שלו נקודה חדא, דהיינו שהעלה המלכות הנק' נקודה לבחי' רישא דא"א, ושם נתתקנה הנוק' המעלה או"ח להלביש ע"ס דראש א"א, ונסתיים הראש דא"א בספי' החכמה סתימתה, ואשתכח החכמה כדו"נ ובינה וזו"ן דראש א"א יצאו לבר מהראש דהיינו למדרגת הגוף דא"א. וז"ס חכמה אתפשט ואפיק מיניה בינה דהיינו שחכמה הוציאה לבחינת גוף.

וז"ש, ודא סליק למהוי מחשבה: כלומר, נקודת המלכות הזו אשר עלתה לחכמה והחכמה נתקנה על ידה כדכר ונוקבא, היא עלתה משום זה ונעשתה למחשבה דהיינו לבחי' בינה הנקראת מחשבה. והטעם הוא פשוט, כי כיון שעומדת בזווג עם חכמה, היא מקבלת מחכמה, והמקבל מחכמה נבחן לבינה, ולא למלכות. ונמצא שאעפ"י שמשורשה היא מלכות ובחי' נקודה, הרי נעשתה, מחמת העליה לבחי' בינה. וז"ש ודא סליק למהוי מחשבה שזה גרם אל הנקודה למהוי בינה הנקראת מחשבה.

ודע, כי לפעמים נק' בזוהר, השם מחשבה על החכמה ופעמים על הבינה, והענין הוא, כי מחשבה, פירושה, הנוק' דחכמה, וע"כ יש לכנותה בשם חכמה, כי היא הנוק' דחכמה, אמנם מעצם בחינתה הנה היא בינה ולא חכמה, כנ"ל. אכן אין הבינה נקראת בשם מחשבה רק בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה. וזכור זה.

וז"ש, צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין, כי בהאי נקודה דסליק למהוי מחשבה צייר וחקק כל ה' פרצופי אצילות, שהם א"א או"א וזו"ן. וז"ש, צייר בה, וחקק בה, רומז בזה לענין רב, כי צייר בה פירושו, שנאצל על ידה כלהו ציורין, שהם ה"פ אצילות דהיינו ע"י הזווג שנעשה על המסך דהאי נקודה דסלקא למהוי מחשבה, יצאו קומת ו"ק דאו"ח ואו"י בכלים דכתר וחכמה בכל פרצוף ופרצוף. אבל חקק בה כל גליפין, פירושו ענין חסרון, דהיינו שעם עלית הנקודה למהוי מחשבה, נעשו חסרונות וחקיקות, שהם הכנות לבחי' בית קבול על האורות בכלהו פרצופי אצילות. ומתוך שענין זה הוא יסוד כל המוחין דאצילות, יש לבארו היטב.

והענין הוא, כי עלית הנקודה לבחינת מחשבה שהיא בינה, נמצא בזה שנעשה סיום חדש בע"ס דכל מדרגה, כי הנקודה, שה"ס המלכות עם המסך שבה, שהיתה עומדת לזווג במקום מלכות של ע"ס דראש הנק' פה, וסיימה שם, בחי' הראש, עלתה עתה למקום הבינה של ראש הנק' נקבי עינים, דהיינו נוקבא דחכמה שהיא בינה, ונעשה הזווג על המסך שלה, שם במקום נקבי עינים וסיימה שם את הראש, וג' הספירות בינה ז"א ומלכות של הראש הנק' אח"פ, ירדו מתחת מקום הסיום של הראש, דהיינו למדרגת גוף. ועד"ז נעשה בהכרח גם בע"ס דגוף, אשר המלכות המסיימת את הגוף של הפרצוף, שהיתה עומדת מקודם לכן במקום הנקודה האמצעית שהיא המלכות דע"ס דגוף, הנק' סיום רגלין, עלתה עתה למקום בינה של הגוף, הנקראת ת"ת, כי חג"ת דגוף הם כח"ב, וסיימה את הגוף שם בת"ת במקום החזה, ואלו ג' הספירות בינה וזו"ן דגוף הנק' תנהי"ם. יצאו מבחינת אצילות ונפלו לבחי' בי"ע דפרודא.

הרי שבסבת עלית הנקודה למהוי מחשבה נבקעה כל מדרגה לב' חצאים שחציו העליון, שהם כתר חכמה נשארו במדרגה, והבינה וז"א ונוקבא דכל מדרגה נאבדו ממנה וירדו למדרגה שמתחתיה. וז"ס ענין התחלקות של השם אלהים על מ"י אל"ה, כי מדרגה שלמה בע"ס כח"ב זו"ן נק' בשם קדוש אלהים, שבו ה' אותיות נגד ה' ספי' כח"ב זו"ן, שאל"ה הן כח"ב, י"ם הן זו"ן, ועתה אחר שנחלקה כל מדרגה לב' חצאים, שכתר וחכמה נשארו, ובינה וזו"ן נפלו ממנה, כנ"ל, נמצא כי לא נשארו בכל מדרגה, זולת ב' האותיות מ"י, וג' אותיות אל"ה נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה.

ואין לשאול, כי לפי"ז היו צריכות להשאר ב' אותיות א"ל במדרגה, והי"מ היו צריכות לנפול ממנה להמדרגה התחתונה. והענין הוא שיש תמיד ערך הפוך בין הכלים לאורות. כי זה הכלל, בכלים באים העליונים מתחלה, דהיינו תחלה בא הכלי דכתר ואח"כ הכלי דחכמה וכו' עד כלי המלכות לבסוף. והיפוכו הוא באורות שבהם באים התחתונים תחילה מתחילה בא אור המלכות, ואח"כ אור הז"א, ואח"כ אור הבינה, וכו' עד אור הכתר לבסוף. ולפיכך אם אין מבחינה הכלים אלא ב' הכלים של כתר ושל חכמה, הרי אין בהם אלא ב' האורות, אור המלכות ואור הז"א, הנק' ו"ק. ולפיכך אנו מבחינים שרק ב' האותיות מ"י נשארו, במדרגה שה"ס אור המלכות ואור הז"א של השם אלהים, אבל ג' אותיות אל"ה נפלו מהם, וע"כ נעשתה כל מדרגה מחוסרת ג"ר שבה.

וזה אמרו צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין שרומזין בזה על התחלקות כל מדרגה לב' חצאים מכח סליקת הנקודה למהוי מחשבה, צייר בה כל ציורין היינו על ב' האותיות מ"י שנשארים בכל המדרגה צייר הציור דאו"י. חקק בה כל גליפין היינו ג' האותיות אל"ה שנפלו מכל מדרגה ונחסרה מהם, כי מסבת חסרונן לא נשאר במדרגה זולת אור המלכות ואור הז"א, וג' האורות דכח"ב חסרים מהן, כי אין אור בלי כלי. באופן שאם שוב ישיגו הכלים דבינה וזו"ן תיכף ישיגו גם ג"ר דאורות. כי זה תלוי בזה. וזכור דברים האלו המבוארים כאן, כי הם יסוד כל החכמה.

פסקה יד

יד) ואגליף גו בוצינא וכו': וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, שהיא המלכות שנכללה בבינה, חקיקה של ציור סתום אחד, קדש קדשים, שהוא בנין עמוק היוצא מתוך המחשבה, שה"ס ג"ר, ונקרא מ"י, שהוא התחלה אל הבנין. והוא עומד ואינו עומד, הוא עמוק וסתום בשם אלקים, ועוד אינו נקרא אלא מ"י דאלקים, דהיינו שחסרות אותיות אלה מהשם אלקים. רצה להתגלות ולהקרא בשם זה אלקים, הוא התלבש בלבוש יקר המאיר, שהוא אור החסדים. וברא אל"ה, ועלו אותיות אל"ה בשם אלקים, שנתחברו אותיות אלו באלו, דהיינו אותיות מ"י באותיות אל"ה, ונשלם השם אלהים. וכל עוד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלהים. ואלו שחטאו בעגל, אמרו על סוד זה אל"ה אלהיך ישראל.

ביאור הדברים, כי על ידי עלית מ"ן מתחתונים נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, שבהיות האור הזה מע"ב ס"ג דא"ק, שלמעלה מצמצום ב' הנ"ל, הבוקע כל מדרגה לשתים, ע"כ בעת שנמשך האור הזה לראש א"א, הוא חוזר ומוריד את הנקודה מתוך המחשבה שהיא מקום הבינה, חזרה למקומה, למקום המלכות של הראש, כמו שהי' לפני צמצום ב', וג' הספירות בינה, ז"א ומלכות שנפלו מהראש, נמצאות חוזרות לבחינת ראש, שהרי הזווג נעשה במקום המלכות שלמטה מהן. ונבחן שהשם אלהים חזר ונתגלה, כי ג' האותיות אל"ה חזרו ונתחברו אל המ"י במדרגה אחת, ונשלם שם אלהים במדרגה. וכיון שחזרו בינה וזו"ן דכלים חזרו גם ג"ר דאורות כנ"ל, ונתלבשו כח"ב זו"ן דאורות בה' אותיות דשם אלהים: אורות כח"ב באל"ה, אורות זו"ן בי"ם.

וזכור זאת היטב שאל"ה הנפולים הם בחי' כלי בינה וזו"ן החסרים למדרגה, אבל בעת שאל"ה מתחברות בשם אלהים הן נעשות אורות כח"ב, שהוא מטעם הערך ההפוך שבין הכלים לאורות כנ"ל. וזה אמרו ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא, היינו שנחקק מסך ומקום זווג מחדש במלכות דראש א"א, הנק' בוצינא קדישא סתימא. והיא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין אשר הגליפו החדשה הזו ממשיך חד ציורא דהיינו קומה של ע"ס, שהוא קדש קדישין, והוא קומת ג"ר הנק' קדש קדישין. והוא משום דנפק מגו מחשבה, משום דהאי נקודה דסלקא להיות מחשבה, הנה עתה חזרה ונפק מגו מחשבה, ובאה למקומה האמיתי למקום המלכות דראש. וע"כ ג' הכלים בינה ז"א ונוק' שהם אל"ה, חזרו עתה למדרגה של הראש, ונשתלם שם אלהים. ומה שמכנה את הקומה הזו דג"ר בשם ציורא סתימאה, יתבאר בהמשך.

וז"ש, ואקרי מ"י שירותא לבנינא: כלומר, אע"פ שכבר התחברו אל"ה במ"י ונעשה השם אלהים כנ"ל, מ"מ עדיין נק' רק מ"י והוא שירותא לבנינא, הוא התחלה לבנין השם אלהים, כי הבנין עוד לא נשלם, כמו שמפרש והולך.

וז"ש, קיימא ולא קיימא, כלומר מצד אחד כבר קיימא בנינא בכל השלימות, שהרי מקום הזווג חזר למקומו בפה דראש, ובינה וזו"ן חזרו למדרגה, וכן ג"ר דאורות, והשם אלהים נשלם. אמנם מצד ב' לא קיימא עוד בנינא דשמא, כי הוא עמיק וסתים בשמא כלומר שהאורות של השם אלהים הם עוד עמוקים וסתומים ואינם מאירים באל"ה, שהם בינה וזו"ן שעלו למקום הראש. והוא מטעם, כי מחמת עליתם לראש א"א, ששם מאירה החכמה בלבדה, הנה אין בקומה הזו אלא אור החכמה, וכיון שהם ז"ת, וז"ת שעלו אינן יכולות לקבל החכמה בלי התלבשות תוך חסדים, וחסדים אין להם שם, ע"כ אינם יכולים לקבל גם החכמה. ולפיכך נבחן שהשם עמיק וסתים ואינו מתפשט עוד בג' אותיות אל"ה. ומטעם זה נבחן עוד בנין קומה זו בבחי' לא קיימא ועדיין אל"ה אינם מגולים בה. וזה אמרו שלפני זה לא אקרי אלא מי כי האותיות אל"ה עוד סתומות בשמא דאלהים, ואין שם רק מ"י.

וז"ש, בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא כיון דכבר נשלם השם, כי כבר עלו אל"ה לראש, ועכ"ז אינן מאירות כלל, כנ"ל, וזה אמרו, בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא אלהים. אתלבש בלבוש יקר דנהיר. פירוש, כיון דכל הסיתום של השם שאינו יכול להאיר באל"ה הוא מחמת חסרון הלבוש דחסדים, שאין ז"ת יכולות לקבל אור חכמה בלי חסדים, כנ"ל. ע"כ חזר ועשה הזווג דקטנות, כבעת היותו בגוף דא"א, והמשיך קומת החסדים, והקומה דחכמה נתלבשה באור החסדים שהמשיכה, והאור ההוא נעשה אל הקומה לבוש יקר דנהיר אשר דרך הלבוש הזה דחסדים, הוא יכול להאיר את אור החכמה בז"ת שהן אל"ה.

וזהו אמרו, אתלבש בלבוש יקר דנהיר. וברא אל"ה וסליק אל"ה בשמא, היינו על ידי הלבוש היקר הנ"ל שהוא קומת החסדים, שקבל מבחינת זווג הגוף, שלמטה מחזה הנק' בריאה, ברא אלה, דהיינו שהשפיע האור ההוא לאל"ה, ועי"כ סליק אל"ה בשמא כי מאחר שכבר יש להם לבוש יקר מחסדים הן יכולות לקבל בו גם חכמה, ואז נגלו אל"ה בשמא אלהים כי עתה מאירים בו הבינה וזו"ן בתכלית השלמות שבהם, ונבחן, כי עתה נשתלם ונתגלה שמא דאלהים. וזה אמרו אתחברן אתוון אלין באלין היינו מ"י באל"ה. ואשתלים בשמא אלהים כי עתה מקבלות אל"ה קומת החכמה מפאת שהשיגו לבוש דחסדים, וכל ה' אותיות אלהים מאירות בשלמותן. וזה אמרו, ועד דלא ברא אל"ה לא סליק בשמא אלהים, כי מטרם שהמ"י השפיע להם אור החסדים ללבוש, לא היו אל"ה יכולות לקבל כלום ממ"י ולא האיר באלהים אלא מ"י בלבד. כנ"ל. וז"ש, דחבו בעגלא וכו' אלה אלהיך ישראל: כי הם פגמו בהאי לבוש יקר דנהיר הנ"ל, וע"כ המ"י נפרד מן אל"ה ולכן אמרו אל"ה אלהיך, ויצא השפע לאלהים אחרים.

פסקה טו

טו) וכמה דאשתתף וכו': וכמו שנתחברו מ"י באל"ה והיו לשם אלקים, ע"י לבוש יקר המאיר שהוא אור החסדים, כך השם מתחבר תמיד, ע"י לבוש יקר המאיר. ובסוד זה מתקיים העולם, שהסו"ה עולם חסד יבנה. ואליהו פרח, ולא ראיתי אותו. וממנו ידעתי הדבר, שעמדתי על הסוד והסתר שלו. בא ר' אלעזר, וכל החברים, והשתטחו לפניו. בכו ואמרו, אם לא היינו באים לעולם, אלא לשמוע את זה, היה די לנו.

פירוש, באותו הדרך שנתבאר דלא סליק בשמא אלהים עד דקומת החכמה אתלבש בלבוש יקר דנהיר ואז אשתתף מ"י באל"ה וסליק בשמא אלהים הכי הוא שמא דאשתתף תדיר כן הוא קיים לעד לנצחיות, ולא סליק בשמא בלאו הכי. וברזא דא אתקיים עלמא, גם עלמא תתאה שהיא הנוקבא הנק' מ"ה, מקבל המוחין בדרך זה של שיתוף מ"י באלה ואשתלים לגמרי כמו עלמא עילאה, כמו שר' שמעון הולך ומבאר. וזהו, לאפוקי מר' אלעזר שאמר על עלמא תתאה, כיון דמטי תמן מ"ה, מ"ה ידעת וכו' הא כלא סתים כדקדמיתא, ע"ש. נמצא לדבריו דלא אתקיים עלמא תתאה כמו עלמא עילאה. וז"ש וברזא דא אתקיים עלמא כגוונא דעלמא עילאה. וע"כ פסק ר"ש דבריו לעיל. והנה אליהו לא פירש אלא סדר המוחין, ובנין שמא אלקים באו"א לבד, אבל לא ביאר כלום, איך סדר בנין אלקים הוא בנוקבא, וזהו שמפרש ר"ש בעצמו עד סוף המאמר.

פסקה טז

טז) א"ר שמעון וכו': אר"ש, על כן השמים וצבאם נבראו במ"ה שהוא המלכות. כי כתוב, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, שהוא המלכות והכתוב, על השמים, המורה על הבינה הנקראת מ"י, שהוא מעל ז"א. הנקרא שמים, הפירוש הוא, שעולה בשם אלקים. פירוש. מ"ה, שהוא מלכות, עולה ונכלל בבינה הנקראת אלקים, אחר שברא אור לאורו, דהיינו אחר שברא אור חסדים ללבוש יקר אל אור החכמה שבשם מ"י (כנ"ל אות י"ד) שאז נתלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. שהוא שם הבינה. שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלקים. היינו אלקים העליון, שהוא בינה, ולא מלכות. כי מ"ה, שהוא מלכות, אינו כך ולא נבנה בסוד מ"י אל"ה, שאמרנו.

פירוש, כיון דעלמא תתאה, מ"ה ממשיך המוחין בשמא אלהים בעלמא עילאה, ע"כ היתה היכולת שיבראו שמים וחיליהון ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין הנ"ל, שהם מוחין דחיה. וזה אמרו, ועל דא משום שגם עלמא תתאה מ"ה, אתקיים בשמא אלהים מעלמא עילאה, שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו היה כח למ"ה לאפיק תולדות אלו שמיא וחיליהון.

ולכן אומר הכתוב, אשר תנה הודך על השמים, להשמיענו, שהמוחין נמשכים משם אלהים דישסו"ת ע"י השיתוף דמ"י באל"ה שהן ממעל השמים שהם ז"א. וז"ש על השמים איהו לסלקא בשמא, שההוד שהוא המוחין, הוא על השמים מעל לז"א, שהוא ישסו"ת, שבו סליק בשמא אלהים, שהוא מ"י ברא אל"ה. כנ"ל. אבל בשמים עצמו, שהם ז"א אין שם מ"י רק מ"ה. כנ"ל.

והנה אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה דחזר ונפיק מגו מחשבה, חזר ועשה זווג דו"ק להמשכת אור חסדים, ואתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י נהיר באל"ה. כנ"ל. וז"ש בגין דברא נהורא לנהוריה דהיינו אור חסדים אל אור החכמה ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עילאה ונתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, ואתחברו אתוון אלו באלו וסליק בשמא אלהים. כנ"ל. והוא בשמא עילאה, דהיינו מעל השמים, מישסו"ת שבהם מ"י, אבל לא בשמים שהוא מ"ה.

וז"ש, מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני, כי מ"י שהיא בינה, אשר מעת צמצום א' לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום לא היה שם אלא על הנקודה האמצעית לבדה, שהיא המלכות, שנצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתתקנה בסוד הזווג דהכאה להעלות או"ח, אבל ט"ס הראשונות היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה, אלא רק בצמצם הב', כדי להמתיק המלכות במדת הרחמים, סליק המלכות לאבא, ואבא אתתקן בה כעין דכר ונוקבא, וקבלה המלכות מקום בינה, והנקודה שהיא מלכות סליק למהוי מחשבה, בינה, ומאז נצטמצמה גם הבינה ונתתקנה במסך שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזווג דהכאה ולהעלות או"ח, כנ"ל.

הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות. ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצמצום א', ונפק הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום וחוזרת ומקבלת אור חכמה כמ"ש לעיל. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים מאירה מ"י באל"ה ומתגלה שם אלהים. והנה כל הבנין הזה דשמא אלהים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים לתתא, דהיינו המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצמצום א' ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה, וז"ש מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני, כי רק במ"י שייך כל הבנין של שם אלהים, ע"י דחזר ונפיק מגו מחשבה, ולא במ"ה.

פסקה יז

יז) אלא בשעתא דאתמשכן וכו': אלא בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאלת בגדיה לבת ומקשטת אותה בקישוטיה. אז נמשך השם אלקים מבינה שהיא האם למלכות שהיא הבת. ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי. היינו, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, שהוא לשון זכר. כמו שאתה אומר, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות המכונה ארון הברית בשם אדון כל הארץ. שהוא שם זכר. והיינו משום שקבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטין, מהאם שהיא בינה. כי אז יוצאת הה' מן מ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, דהיינו בגדים דבינה כנ"ל, כנגד כל זכר בישראל.

ביאור הדברים, כמו שנתבאר )לעיל אות י"ג) , דאחר דעבד ברישא דא"א נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין דכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל ציורין, שכל הקומות דה"פ אצילות נצטיירו בה, באופן שאין יותר מכתר חכמה בכל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל גליפין, שבכחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה: כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ע"ש.

ונתבאר שם בהסולם, שאלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, שהן כתר וחכמה הן נק' מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, הן נק' ג' אותיות אל״ה

וזה אמרו, בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אל"ה מלעילא לתתא, דהיינו בעת דנקודה סלקא למהוי מחשבה, כנ"ל, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם שהם הזו"ן, כנ"ל. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א שהן בזו"ן נמשכו מלעילא לתתא ונתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא שהוא יש"ס נמשך לז"א. ואל"ה דאמא שהיא תבונה נמשכה לנוקבא.

וז"ש, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא, היינו בעת ביאת המוחין דגדלות המבוארים לעיל בדברי ר"ש, שנמשך גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדשין, בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה. שפירושו, שהנקודה חזר ונפיק מגו מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב הנק' קדש קדשין, ע"ש.

ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף אל ראש דא"א, נמשכו עמהם גם או"א המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקבלו שם אותם המוחין דקדש קדשין שבראש א"א. והטעם הוא, כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחי' או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עמהם גם האו"א, כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עמהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שוים כמוהו ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א הנק' קדש קדשין.

ועד"ז ממש, עלו הזו"ן לאו"א, כי אחר שאו"א קבלו המוחין שבראש א"א, נפיק גם בהם הנקודה מגו מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א כנ"ל בא"א. והנה בה בעת, שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עמהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א ומקבלים המוחין דקדש קדשין אשר שם.

וזה אמרו ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא, כלומר, כיון דג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, כנ"ל, שזה נבחן דאמא אוזיפת לברתא מאנהא, כי עי"ז שג' הכלים בינה וזו"ן שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוק' ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לברתא שהיא הנוקבא, כי עתה משמשת עמהם הנוק'. ועם זה נמצא ג"כ דקשיט לה בקישוטהא, היינו לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה בינה וזו"ן דאמא חוזרים לאמא, הנה אז עולה עמהם גם הנוקבא לאמא, כנ"ל. ואז מקבלת הנוקבא המוחין דקדש קדשין שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, כנ"ל. ונמצא עתה, שמתוך שאמא אוזיפת מאנהא אל"ה לברתא בעת הקטנות, ע"כ קשיט לה, בקישוטהא, שהם המוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטין דאמא.

ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי, כי יש ב' מיני קישוטין מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר: או מאמא תתאה הנקראת תבונה העומדת מחזה ולמטה דא"א, או מאמא עילאה העומדת מחזה ולמעלה דא"א. וכשהנוקבא עולה לתבונה והתבונה מקשטת לה בקישוטהא דילה, נבחן שעדיין הקישוטין האלו אינם כדקא חזי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת קיימא לשאלה, כמו התבונה שמטרם עלית מ"ן כנ"ל (אות ח' ד"ה והנך), וע"כ אינן כדקא חזי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטין דילה, אז נבחן שהקישוטין הם כדקא חזי, כמו שמפרש והולך.

בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא וכו' ודא אקרי אדון: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה. הנה אז עוד הקישוטין אינם כדקא חזי, כי היא עוד קיימא לשאלה, שפירושו, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים כדי להשתלם לגמרי, כנ"ל. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מן ז"א שעלה לישראל סבא, אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, הרי היא נשלמת לגמרי ואינה קיימת עוד לשאלה, דהיינו לקבל מ"ן, ואז היא נחשבת לדכורא, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

וז"ש בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דהיינו שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. ודא אקרי אדון כלומר, שאז אינה נקראת בשם אדנ"י שהיא בחי' נקבה, אלא בשם אדון שהוא זכר. והוא מפני שאינה קיימא לשאלה עוד, כי אין ענין עלית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר. וז"ש, הנה ארון הברית אדון כל הארץ: ארון נק' הנוקבא, כי היסוד דז"א הנק' ברית עייל בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, שהוא שם זכר. וז"ש, כדין נפקת ה' ואעילת י': היינו ה' דמ"ה נפקת ממנה, כי ה' זו דמ"ה מורה שהיא קיימא לשאלה, כנ"ל, שפירושה מ"ה ידעת וכו' הא כלא סתים כדקדמיתא, ע"ש. הרי שה' דמ"ה מורה על קיימא לשאלה. ואומר דה' זו דמ"ה נפקת ממנה ואעילת י' במקום ה' ונק' מ"י כמו אמא. ואז אתבניאת בשמא אלהים כמו אמא.

פסקה יח

יח) ואתוון אחרנין וכו': והאותיות האחרות, דהיינו אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מן הבינה. אל מקום זה, דהיינו אל המלכות הנקראת עתה בשם מ"י כמו הבינה. אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אלו אל"ה, מן הבינה. ואז אדדם מלמעלה מבינה, עד בית אלקים, שהוא המלכות. כדי שהמלכות תהיה נקראת אלקים כעין הבינה שנקראת אלקים. ובמה אמשיך אותן. היינו, בקול רנה ותודה המון חוגג.

פירוש, אחר דנפקת ה' ממ"ה ואעילת י' אל המ' ונק' מ"י אז ממשיכים לה ישראל ע"י עלית מ"ן אותיות אחרות אל"ה, לגבי אתר דא, דהיינו מ"י, והנוקבא סלקא בשמא אלהים. וענין המשכה זו כבר נתבאר לעיל. דאל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות, כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, שהם אתוון אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עמהם גם התחתון, והתחתון קונה את אתוון אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עמהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו(. כנ"ל אות י"ז ד"ה וז"ש ואמא.(

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה